ביאור:בראשית לח כו

בראשית לח כו: "וַיַּכֵּר יְהוּדָה וַיֹּאמֶר צָדְקָה מִמֶּנִּי כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:בראשית לח כו.

צָדְקָה מִמֶּנִּי עריכה

יהודה האשים את תמר שהיא זנתה כי הוא שמע שהיא בהריון. תמר ענתה בנימוס, אני הרה לאיש שנתן לי את הערבון הזה. סביר שהקצין שלקח את הערבון לא פירסם את קיומו של הערבון ומי הוא בעל הערבון. יהודה הגיב: "צָדְקָה מִמֶּנִּי". יהודה שמר על כבודו ולא היה לבוז, כי אנשים שלא ידעו אודות הזונה בעיינים וסיפור הגדי, הבינו שיהודה מבטל את החלטתו שתמר זונה, שבדרך לא ידועה תמר התעברה מגואל חוקי, בגלל שהוא לא נתן לה את שלה, מעכשו לשלה אסור לבוא אליה עוד, ויהודה מכיר בבני תמר כילדיו שהביאו זרע לער, ולאונן.

צָדְקָה מִמֶּנִּי עריכה

יהודה מנסה לטעון שתמר לא חפה מפשע, רק שהיא יותר צודקת ממנו, בנושא הזה שקרה בעבר.
יהודה מסכים שתמר חטאה: "היא זנתה", רמתה אותו, לא עשתה מאמץ לבקש שהוא ייבם אותה, אבל חטאו גדול משלה, מכיוון שהוא לא נתן לשלה ליבם אותה, והיא קיימה את היבום איתו. יהודה מסכים שתמר צדקה כאשר היא הטעתה אותו והתחפשה כזונה למענו.

לפי חוקי חמורבי מספר 129, במקרה כזה, מותר לשליט לחון את משרתו ולבעל לחון את אשתו.

יהודה לא מזכיר במשפט את שמה של תמר. יהודה היה יכול להגיד 'צדקה ממני תמר'. השמטת שמה של תמר מוריד מערכה בעייניו. ייתכן שהוא לא העריך את מה שתמר עשתה למענו ולא הודה לה, ואולי כעס עליה. ייתכן שההסבר למה יהודה לא הזכיר את שמה של תמר נעוץ בעובדה שאז הוא היה צריך להגדיר את מעמדה: 'צדקה ממני תמר כלתי', או: 'צדקה ממני תמר אלמנת ער', וכל העניין היה מסתבך עכשו שהוא שכב איתה והיא אולי אשתו.

מִמֶּנִּי עריכה

יש מסבירים ש"צָדְקָה מִמֶּנִּי" אלו שני רעיונות נפרדים: "צָדְקָה" - 'תמר צדקה בדבריה שהיא הרה "מִמֶּנִּי" כי לא נתתיה לשלה בני', ואלו המילים שמראות שיהודה הכיר בה כאשתו ובילדיה כבניו.

וַיַּכֵּר יְהוּדָה עריכה

למזלנו, יהודה היה ישר מספיק כדי להודות באחריותו. למעשה לא היה אדם מעליו שהיה יכול לשופטו. אם הוא היה מסרב להכיר, ומצהיר זאת, אף אחד מאנשיו לא היה מעיז לעמוד בפניו. אולם יהודה, כמספר מנהיגים גדולים של עמנו, קיבל את הנזיפה והודה באחריותו.

יהודה הכיר את הערבון שלו, הכיר בתמר כאשתו, הכיר בבניה של תמר כילדיו ויורשיו, והכיר ששלה לא ייבם את תמר. היבום הושלם.

מה היו תוצאות הייבום של תמר על ידי יהודה? עריכה

מאוחר יותר, משה כתב את חוק היבום: "כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ, לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת הַמֵּת הַחוּצָה לְאִישׁ זָר, יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ" (דברים כה ה). לפי החוק: * כל אדם, שאינו זר למשפחה, יכול ליבם.

הייבום לא מוגבל לאח בלבד. המילה אחים מופיעה פעמים רבות, אולם 'אח' כולל כל אדם, כפי שלוט קרא לאנשי סדום (ביאור:בראשית יט ז), ויעקב קרא לרועים בחרן (ביאור:בראשית כט ד).
לא היה איסור לשאת מספר נשים, כך שאפילו קרובים נשואים יכלו לייבם (רות ד ו).
היבמה נשאת בביאה, והופכת לאשת המייבם. אין אפשרות לבטל את הנשואין בגלל טעות או רמיה, כפי שקרה ליעקב עם לאה (ביאור:בראשית כט כה).
כיוון שלא היה הסכם או כתובה, מייבמים רבים קיימו את החוק להביא זרע, אבל נמנעו לקיים יחסים אחר כך.
אדם רשאי לסרב לייבם.

ליהודה היו 3 בנים: ער, אונן ושלה. לתמר נולדו תאומים: פרץ וזרח, ויהודה הכיר בהם כבניו, ואחר כך (במצרים) נולדו לפרץ שני בנים: חצרון וחמול.

מסדר הבנים והמשפחות של שבט יהודה ניתן להבין:

בני יהודה הם ער, אונן, שלה, פרץ וזרח – כלומר יהודה מכיר את בני תמר כבניו (ביאור:בראשית מו יב).
סדר המשפחות הוא: שלה, פרץ, זרח, חצרון וחמול (במדבר כו כ-כא).

אפשרי שפרץ זכה בשתי משפחות כי הוא הפך לבכור של יהודה, כזרעו של ער, וכך קויים הייבום.
אפשרי שפרץ נשאר הבן הרביעי, אבל בנו חצרון נחשב לזרעו של ער, ובנו חמול נחשב לזרעו של אונן, וכך קויים הייבום. חצרון וחמול זכו למשפחה כי הם נחשבו שהם נולדו בכנען לזכר ער ואונן, שנולדו ומתו בכנען.

כִּי עַל כֵּן לֹא נְתַתִּיהָ לְשֵׁלָה בְנִי עריכה

יהודה סוף סוף הבין את ענין הגדי שהוא לא נתן לה. באשמתו קרה הדבר. אנו לא יודעים מה שלה חשב או היה עושה. ייתכן שתמר חשבה ששלה לא יביא לה ילד, ואלוהים יהרוג גם אותו. היא היתה חייבת למנוע מיהודה לתת אותה לשלה.

יהודה מודה שהוא פחד לתת את תמר לשלה כי הוא חשב שיש לה מחלה שתהרוג גם את שלה. עכשו שהוא שכב איתה ולא מת הוא מבין שזאת לא היתה אשמתה של תמר שבניו מתו.

וְלֹא יָסַף עוֹד לְדַעְתָּה עריכה

במקור על קלף, ללא פיסוק וניקוד, המשפט נראה כך: "ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני ולא יסף עוד לדעתה" (בראשית לח כו).

בימי הביניים נוסף הניקוד הטבריני לתורה וניתן פרוש לפי הבנת המנקד. אין לראות בניקוד הקיים פירוש מחייב. חז"ל, הרמב"ן ורש"י מוסיפים נקודה או פסיק ושוברים את הפסוק לשני חלקים. כך יהודה אמר: "צדקה ממני כי על כן לא נתתיה לשלה בני."(נקודה) ועורך התורה מביע את דעתו בהמשך: "ולא יסף עוד לדעתה". מי הוא זה שלא ידע אותה?

בגמרא יבמות נג ב - הבא על יבמתו נפסק בוודאות: שאדם נושא את יבמתו בביאה, ואין אף אפשרות לבטל. ייתכן שיהודה חשב שהוא לא נשא את הזונה בתשלום. אבל התברר לו שהוא נשא אותה לאישה בביאה, כי היא לא זונה, והוא לא שילם, הן הוא לא הגיש לה את הגדי וקיבל חזרה את הערבון. היתה מירמה אבל אי אפשר היה לבטל את הנעשה, כשם שיעקב רומה ושכב עם לאה, אבל לא היה יכול לבטל את הנשואין (ביאור:בראשית כט כה).

מי הוא האיש אשר עליו נאמר: "ולא יסף עוד לדעתה"?

הרמב"ן טוען שתמר היתה אשתו של יהודה כמשפט היבמים והיא לא היתה אסורה עליו, אבל יהודה החליט להמנע ממנה לפי הניקוד הקיים של המילה 'יָסַף'. היתה נטיה לאנשים להמנע מייבום, ולעשות רק את המינימום הנדרש להביא זרע לקרוב.
רש"י טוען: "ולא יסֹף עוד" פרושו: ולא הביא סוף, לא פסק. כלומר יהודה המשיך לשכב איתה כאשתו ולא חדל.

קיימת אפשרות שאין צורך לשבור את הפסוק לשנים, וכל הפסוק הוא משפט אחד שיהודה אמר לאנשיו, לתמר ולשלה.
נודע ליהודה שתמר זנתה והיא בהריון. אין הוכחה שנודע במחנה שיהודה שכב עם זונה, לא ווידא את זהותה,[1] נתן לה ערבון, ולא שילם לה כי היא נעלמה. יהודה ידע ששלה מיועד לשאת את תמר ולייבם אותה כחוק. יהודה, בלי לוודא עם שלה אם הוא מעורב, פסק לשרוף אותה.

הקצין שנשלח לשרוף את תמר חזר עם הערבון ואמר בסוד ליהודה, שתמר טוענת שהיא הרה (לא זנתה) לבעל הערבון. יהודה הבין שהוא האיש, ושהוא לא יכול לשרוף את ילדו, שאם תמר תמות הוא ישאר עם בן אחד בלבד, ושחירה מבין מה קרה פה (ויפרסם?). יהודה הבין ששלה עלול להתנדב ולהודיע שהוא האב כדי להציל את תמר. יהודה החליט לגלות טפח ולכסות טפחיים. יהודה היה חייב: (1) לבטל את פקודתו בלי לפרסם אותה, (2) להודות לתמר שתביא לו יורש, (3) לתת הסבר שלא יביא לעג ובוז (לו, לתמר, ולבנה), (4) להודיע לתמר שאין לה צורך להשתמש בשלה כמייבם, (5) להודיע לשלה שלא יתערב, (6) שהוא יכיר בבנה של תמר כבנו. תמר, חירה, שלה והקצין שנשלח לשורפה שמעו את תגובת יהודה, הבינו מה שהבינו ושתקו.

יהודה הודיע שתמר צדקה ממנו, כי הוא התעכב ולא נתן לה את שלה בנו, ולכן שלה לא 'יּסף' (שורוק חסר ביוד) 'יוּסף' עוד (לער, אונן ויהודה עצמו) לדעת את תמר, כיוון שיהודה ייבם אותה..

אין הוכחה, לכאן או לכאן, מה היו היחסים בין יהודה לתמר. לא סביר שתמר נכנסה להריון בפגישה היחידה בינהם. סביר שתמר עצמה פירסמה שהיא בחודש השלישי, למרות שאין עדיין סימנים חיצוניים, ושהיתה לה סיבה לשקר שהיא בהריון, כדי שבזכות העובר יהודה לא יהרוג אותה. תמר ילדה תאומים, וסביר שיהודה בא אליה מספר פעמים. אף אחד לא הלך לבדוק מתי יהודה הלך לגז ומתי נולדו הילדים. לא כתוב שהיו לו בנים נוספים מתמר, אבל זה לא מחייב שהוא לא בא אליה, כי הם ידעו על אמצעי מניעה.

לסיכום:

שלה זכה להופיע ברשימת הבנים לפני אחיו הצעירים פרץ וזרח, כאילו שהוא הנכבד בבנים (ביאור:בראשית מו יב). חלקו בירושה נשאר כפי שהיא בחייהם של ער ואונן ולא פחת.
תמר זכתה בשני בנים, שנעשו לראשי ארבע משפחות בשבט יהודה. היא היתה אישתו הראשית של יהודה, וחינכה את ילדיה למופת.
יהודה זכה שיהיו לו בחזרה שלושה בנים. והוא הקים חמש משפחות בשבט יהודה: משפחת שלה, משפחת פרץ, משפחת זרח, משפחת חצרון בן פרץ לזכר ער, ומשפחת חמול בן פרץ לזכר אונן (או כפול לזכר ער בכורו) (במדבר כו כ-כא).
פרץ וחצרון זכו להוולד ולהיות אביהם של דוד המלך.
אנחנו זכינו בסיפור מעניין, באבות אהובים, ובדוד מלך ישראל.