ביאור:תניא חלק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

לטקסט ללא ביאור ראו תניא חלק א

תניא חלק א נקרא גם "ספרם של בינוניים", כי מטרתו העיקרית היא לתת לקורא הנחיות מעשיות איך להגיע למדרגה של "בינוני", כלומר אדם שיש לו יצר טוב ויצר רע שנלחמים ביניהם כל הזמן, והוא משתמש במוח כדי לשלוט בלב ולרסן את יצר הרע.

הגדרת בינוני, רשע וצדיק ומבנה הנפש שלהם

(פרק א) למושגים "צדיק", "בינוני", "רשע" ישנן שתי משמעויות: המשמעות בלשון הדיבור היא, ש"צדיק" הוא מי שיש לו יותר מצוות מאשר עבירות, "בינוני" הוא מי שחציו עבירות וחציו מצוות, ו"רשע" הוא מי שיש לו יותר עבירות. אך מדברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים נראה, שהמשמעות האמיתית היא שונה: "צדיק" הוא מי שאין לו כלל יצר רע, אין לו כל משיכה לעבירות; "בינוני" הוא מי שיש לו יצר רע אך הוא מתגבר עליו ואינו עובר עבירות כלל; ו"רשע" הוא כל מי שעובר אפילו עבירה קלה אחת, או אף מבטל מצוות עשה אחת שיכול לקיים.
לכל אדם מישראל ישנן שתי נפשות: אחת נקראת "נפש בהמית" (במשמעות של "נפש חומרית"), היא נובעת מהסטרא אחרא (מקליפת נוגה - ממוצע בין קדושה לקליפה), וממנה באות כל המידות הרעות או הטבעיות; (פרק ב) והשניה נקראת "נפש אלהית", והיא נובעת מה'. עם ישראל נמשל לבנו של ה' - כמו שכל תא בגוף נובע באופן עקיף מזרעו של האב, כך לכל אדם בעם ישראל ישנה נפש הנובעת מחכמתו של ה'; כמו שבגוף ישנם תאים שונים בדרגות שונות, כך בעם ישראל ישנן נשמות שונות בדרגות שונות, אך כולן בסופו של דבר מקושרות אל ה'.
(פרק ג) הנפש האלהית מורכבת מעשרה כוחות: שלושה כוחות שכליים, והם החכמה הבינה והדעת; ושבעה כוחות אישיותיים, והם שבע המידות של יראה, אהבה וכו'. ה"חכמה" היא ההשכלה הראשונית, וה"בינה" היא ההתבוננות וההתעמקות; ושתיהן - החכמה והבינה - מולידות את שבע המידות, למשל: כשאדם משכיל ומתבונן בגדולת ה', נולדת בקרבו מידת יראת ה' ומידת אהבת ה' וכו'. וה"דעת" היא ההתחברות הנפשית אל הדברים שלומדים; והיא נותנת קיום והתמדה לשבע המידות.
(פרק ד) מצוות התורה, הכוללות מעשים דיבורים ומחשבות, הן כמו לבוש לגוף ולכוחות הנפש: מצוות לא-תעשה הן לבוש למידת היראה, מצוות עשה הן לבוש למידת האהבה, והשגת התורה בשכל היא לבוש למידות החכמה הבינה והדעת. מצוות התורה הן גם כמו לבוש לה', שחכמתו השתלשלה וירדה עד שהגיעה לעולם החומר. ולכן, כשאדם מקיים את מצוות התורה במעשה דיבור ומחשבה, כל מידות נפשו נצמדות אל ה', והוא כאילו מתחבק עמו בבגדיו. (פרק ה) ויש יתרון ללימוד תורה על-פני המצוות המעשיות, שכל המצוות המעשיות הן לבושים לנפש, ולימוד תורה הוא גם לבוש לנפש מבחוץ וגם מזון לנפש מבפנים. כל הלכה בתורה מבטאת את רצונו וחכמתו של ה', גם אם ההלכה עוסקת במקרה שלא קרה ולא יקרה מעולם. ולכן, כשאדם לומד משיג הלכה כלשהי בתורה, חכמתו של ה' עוטפת את נפשו כמו לבוש, וגם נכנסת לתוך נפשו כמו מזון.
(פרק ו) הנפש הבהמית, הנובעת מהסטרא אחרא, מורכבת גם היא מעשרה כוחות: שבעה כוחות אישיותיים, שהם שבע המידות הרעות של גאוה וכעס וכו', ושלושה כוחות שכליים של חכמה בינה ודעת, שהם מולידים את המידות הרעות. וכשאדם חושב, מדבר או עושה כל דבר שאינו לפי רצון ה', הוא מלביש את עשרת הכוחות הטמאים הללו.
הקדושה היא ההתבטלות המוחלטת אל ה', וה"סטרא אחרא" - הצד האחר, הצד המנוגד לקדושה - הוא כל מה שיש לו מציאות נפרדת שאינה בטלה אל ה'. אך גם בצד האחר ישנם שני חלקים: יש שלוש קליפות המכונות "רוח סערה, ענן גדול, אש מתלקחת", שהן טמאות ורעות לגמרי, והן כוללות את כל אומות העולם, הבהמות הטמאות והמעשים האסורים, שאין להם שום תקנה; (פרק ז) ויש קליפה רביעית המכונה "נוגה", הכוללת את כל הנפשות החומריות של בני ישראל, הבהמות הטהורות והמעשים המותרים, שאינם לשם ה' ועבודתו אלא רק לצורך הגוף. ואת כל מה שנכלל בקליפה זו אפשר לתקן על-ידי עשייתם לשם שמיים, למשל לאכול כדי להתחזק לעבודת ה'; אך את המעשים האסורים אי אפשר לתקן, עד לאחרית הימים שבה ה' יעביר את רוח הטומאה מהארץ לגמרי. ומי שחטא ועשה מעשים מותרים שלא לשם שמיים, יעלה אותם לקדושה ברגע שיחזור לעבודת ה' ותורתו; אך מי שחטא ועשה מעשים אסורים, יכול להעלות אותם לקדושה רק אם יעשה תשובה מאהבה מעומק הלב בהשתוקקות וחשק גדול אל ה'. דוגמאות מיוחדות:
- הוצאת זרע לבטלה - היא מצד אחד איסור גדול, ומצד שני לא נזכרה בביאות אסורות שבתורה, כי אין נקבה המעורבת בה, ולכן אפשר לתקן אותה על-ידי קריאת שמע שעל המיטה בכוונה. אך ביאות אסורות אפשר לתקן רק בתשובה מאהבה, ואם ביאה אסורה גרמה להולדת ממזר, אי אפשר לתקנה כלל.
- (פרק ח) מאכלים אסורים - גם מי שאכל אותם בשוגג ולשם שמים, כדי להתחזק בעבודת ה', לא יוכל לתקנם. מאכלים מותרים - אפשר לתקנם ולהחזירם לקדושה, אך האכילה משאירה רושם בגוף, וכדי לטהרו, יצטרך האדם לסבול "חיבוט הקבר" לאחר מותו.
- דיבורים בטלים בהיתר (כגון של אדם שאינו יכול ללמוד תורה) - אפשר לתקנם ולהחזירם לקדושה, אך כדי לטהר את הנפש מהרושם הרע שלהם, יצטרך האדם לסבול "כף הקלע" לאחר מותו. אך דיבורים אסורים - אי אפשר לתקנם, והנכשל בהם ירד לגיהנום. וחכמות אומות העולם חמורות יותר מדברים בטלים, כי הן מערבות גם את הכוחות השכליים של האדם (חכמה, בינה ודעת), ולכן מזיקות יותר, ומותר ללמוד אותן רק לצורך פרנסה לשם שמים, או כדי להשתמש בהן לעבודת ה' ותורתו.
(פרק ט) הנפש הבהמית נמצאת בחלל השמאלי של הלב, המלא דם; והנפש האלהית נמצאת במוח שבראש, וכן בחלל הימני של הלב, שאין בו דם. שתי הנפשות נלחמות זו בזו על השליטה בגוף: הנפש האלהית רוצה שכל הכוחות השכליים, המידות, המחשבות, הדיבורים והמעשים יהיו לשם ה' בלבד, והנפש הבהמית רוצה להיפך (אמנם, מטרתה האמיתית של הנפש הבהמית היא שהאדם יתגבר עליה וינצחה).
(פרק י) אדם שהתגבר על הנפש הבהמית עד שהיא כפופה לגמרי לנפש האלהית שלו נקרא "צדיק שאינו גמור" או "צדיק ורע לו", כי עדיין יש בו רע, רק שהוא כפוף לטוב; עדיין יש בו שמץ אהבה להנאות שהם מהצד האחר (שאינן לשם ה'), אלא שהאהבה הזאת בטלה לעומת השנאה שהוא שונא את הרע. ויש מדרגות רבות של "צדיק שאינו גמור", לפי מידת הרע שעדיין נשאר בו. אך אדם שהצליח להפוך את כל הנפש הבהמית שלו לטובה נקרא "צדיק גמור" או "צדיק וטוב לו", כי אין בו רע בכלל, כל הרע שהיה בו הפך לטוב. והוא שונא את ההנאות שאינן לשם ה' בתכלית שנאה. והוא נקרא גם "בן עליה", כי הוא מעלה גם את הרע לקדושה, וגם עבודת ה' שלו היא רק לשם ה' ולא לשם הנאה, אף לא הנאה רוחנית.
(פרק יא) אדם שהרע מתגבר עליו, אפילו לעתים רחוקות ואפילו בדבר אחד, נקרא "רשע וטוב לו", כי עדיין יש בו טוב אלא שהוא כפוף לרע למשך זמן מסויים, עד שהוא מתחרט ועושה תשובה. ויש מדרגות רבות של "רשע וטוב לו", לפי הכמות ומספר הפעמים שהרע מתגבר על הטוב. אך אדם שאינו מתחרט כלל נקרא "רשע ורע לו", כי הרע השתלט עליו לגמרי וגירש את הטוב מתוכו.
(פרק יב) וה"בינוני" הוא אדם שהרע אף-פעם אינו מתגבר עליו, ואף-פעם אינו חוטא במחשבה דיבור או מעשה, אבל עדיין יש בלבו תאוה לרע, ולפעמים התאוה הזאת חזקה יותר מהתאוה לטוב, אלא שהמוח שלו מצליח להתגבר על התאוה הזאת כך שלא תתבטא במחשבה דיבור או מעשה. אצל הבינוני, יצר הרע עלול לעורר הרהורי עבירה שלא מרצונו, אבל מייד כשישים לב אליהם, הוא ידחה אותם ממנו, ולא יהרהר הרהורים רעים אפילו רגע אחד מרצונו; קל וחומר שלא ידבר או יעשה מעשים רעים מרצונו.

אופן עבודת ה' של בינוני, רשע וצדיק

(פרק יג) אצל הבינוני, יצר הטוב ויצר הרע הם כמו שני שופטים, שכל אחד מהם אומר את דעתו, אלא שהמוח שלו תמיד מכריע כדעת יצר הטוב, כי ה' עוזר לו. אך הבינוני צריך להכיר בכך שעדיין יש בו רע, והוא אף הולך ומתחזק עם השנים. גם אצל אדם שעוסק בתורה ותפילה כל היום כולו, עדיין ייתכן שיש רע, רק שהוא ישן, וברגע שיפסיק ללמוד או להתפלל, הוא עלול להתעורר.
יצר הטוב של בינוני מתגבר במיוחד בזמן קריאת שמע ותפילה, כשהוא מתבונן בגדולת ה', ואז הוא יכול לעבוד את ה' באהבה רבה. ואמנם, עבודה זו לא נחשבת לעבודה אמיתית אצל הצדיקים, כי היא אינה קיימת בכל רגע אלא רק בזמן התפילה. אולם אצל הבינוני היא נחשבת לעבודה אמיתית, כי הוא יכול להגיע אליה בכל יום על-ידי הכנה מתאימה לתפילה, ומידת האמת מוגדרת לכל אחד לפי מדרגתו.
(פרק יד) כל אדם יכול להגיע למדרגת הבינוני, כי כל אדם חופשי לעשות, לדבר ולחשוב גם דברים שמנוגדים לתאוות ליבו. הוא יכול להחליט: “אינני רוצה להיות רשע, כי איננו רוצה להיות נפרד מה' אפילו לרגע אחד. אפילו קל שבקלים יכול למסור את נפשו על קידוש ה', והסיבה שהוא בכל-זאת חוטא היא, שהוא טועה וחושב שהחטא אינו מרחיק אותו מה', או שהוא שוכח את אהבתו לה'. אך אני אינני טועה כמוהו ולכן לא אחטא”. אך לא כל אדם יכול להגיע למדרגת הצדיק המואס ברע ומתענג על ה' תמיד, אלא רק אנשים שנבראו כך או שקיבלו תכונה זו במתנה מה'. אמנם, גם הבינוני יכול להיות מואס ברע מדי פעם, למשל בכך שידמיין לעצמו שהדברים החומריים שהוא מתאווה להם מאוסים ודוחים, מתקלקלים ונרקבים; וירגיל את עצמו לשמוח ולהתענג על גדולת ה'. ואם ישתדל כמיטב יכולתו, ייתכן שה' ייתן לו במתנה רוח של צדיק, ויזכה לעבוד את ה' בשמחה אמיתית.
(פרק טו) צדיק נקרא "עבד ה'" כי הוא כבר סיים את עבודתו וניצח את יצר הרע. בינוני נקרא "עובד ה'” כאשר הוא נלחם ביצר הרע ומתאמץ לרסן אותו שלא ישתלט על הגוף, ומשתדל לקיים מצוות יותר ממה שהתרגל; כאשר הוא משתדל להגדיל בקרבו את אהבת ה' על-ידי התבוננות בגדולת ה', או לפחות לעורר את אהבת ה' שכבר קיימת בקרבו על-מנת להילחם ביצר הרע. ויש בינוני שאינו "עובד ה'”, כגון שאין לו נטיה טבעית לתאוות ולכן אינו צריך להילחם ביצר הרע, או שכבר התרגל לקיים מצוות ואינו משתדל לעשות מעבר למה שהתרגל.

עבודת ה' ע"י התבוננות בגדולת ה'

(פרק טז) עבודתו העיקרית של הבינוני היא להתבונן במוחו בגדולת ה', עד שההתבוננות תוליד בו יראת ה' שתמנע ממנו לעבור עבירות, ותוליד בו אהבת ה' שתגרום לו לקיים מצוות. אמנם, רגשות אלו של יראה ואהבה הם לכאורה קרים ושכליים, ואינם נובעים מהתלהבות טבעית; אולם, כשהם גורמים לאדם לקיים מצוות, ה' מצרף אותם למצוות שהאדם מקיים, והדבר נחשב לו כאילו קיים את המצוות באהבה ויראה אמיתיות. (פרק יז) העבודה הזאת היא עבודה שכל אדם יכול לקיים, כי אצל כל אדם המוח שולט בלב. כל אדם יכול להשתמש במוח על-מנת להחדיר בלב אהבה לה' שתתבטא באופן מעשי, בקיום מצוותיו ותורתו. ובעולם הזה, העיקר הוא המעשה.
אמנם, יש אנשים רשעים באמת, שאצלם המוח כבר לא שולט בלב - ה' שלל מהם את הבחירה כעונש על עוונם, והיצר הרע שולט אצלם אפילו במוח. אנשים כאלה אינם יכולים לעבוד את ה' על-ידי התבוננות במוח. הם צריכים קודם-כל לשבור את ליבם, להרגיש מרירות על חטאיהם, ולחזור בתשובה. רק אז יצליחו להשתחרר מאחיזת היצר הרע ולהתחיל לעבוד את ה' באמצעות המוח.

עבודת ה' ע"י התעוררות האהבה המסותרת בנפש היהודי

(פרק יח) גם מי שאין לו מספיק שכל כדי להתבונן בגדולת ה' ולעורר אהבה ויראה לה', יכול לקיים מצוות באהבה ויראה, כי בכל אדם מישראל ישנה אהבה טבעית לה' שירש מהאבות. אפילו לפושעי ישראל ישנה נשמה קדושה, לפעמים דווקא פושעי ישראל מקבלים נשמות גבוהות מאד. אפילו הישראלים הפשוטים ביותר מאמינים בה', כי האמונה היא מעל השכל. אף מחשבה לא יכולה לתפוס ולהשיג את ה', ולכן ביחס לה' כולם פתיים, כולם בסופו של דבר יכולים לתפוס את ה' רק בכוח האמונה שהיא מעל כל מחשבה. ולכן אפילו פושעי ישראל מוסרים את נפשם על קידוש ה', ומוכנים לסבול ייסורים גדולים כדי שלא לכפור בה'. למרות שאינם יודעים את גדולת ה' ואינם מתבוננים בגדולת ה', הם מוסרים את נפשם בלי דעת והתבוננות, מתוך אמונה שמעל הדעת והתבונה.
(פרק יט) נשמה של אדם מישראל נמשלה לנר - כמו שהאש שבנר שואפת מטבעה לעלות למעלה, למרות שאם תעלה למעלה תכבה ותתבטל, כך נשמה של אדם מישראל שואפת מטבעה להתעלות אל ה', למרות שאם תגיע אל ה' תידבק בו ותתבטל. בכך מתבטאת הקדושה של נשמות ישראל – בשאיפה להתבטל אל ה'. לעומתן, הנשמות של אומות העולם אינן שואפות להתבטל אל ה' אלא להיפך, להיות יש ומציאות בפני עצמן. ואצל פושעי ישראל, הנפש האלהית הקדושה נמצאת בגלות ונשלטת על-ידי הנפש הבהמית החומרית, ולכן אהבת ה' שלהם נסתרת ומכוסה ואינה משפיעה על המעשים, ולכן הם טועים וחוטאים במעשיהם. אבל הנפש הבהמית אינה יכולה לשלוט על עיקרה של הנפש האלהית שהיא האמונה, ולכן כשפושעי ישראל עומדים בפני ניסיון הקשור לאמונה, הנפש האלהית מתעוררת ומבטלת את כל הקליפות, והאדם מואס בכל התאוות שהתרגל אליהן ומוכן למסור את נפשו על קדושת ה'. לא רק בלב אלא גם בדיבור ובמעשה, האדם ימסור את נפשו ולא ידבר ולא יעשה כל דבר המביע כפירה בקיום ה' ובאחדותו.
(פרק כ) שני העקרונות הללו, קיום ה' (הדיבר הראשון "אנכי ה' אלהיך") ואחדות ה' (הדיבר השני "לא יהיה לך אלהים אחרים על פניי") הם השורש של כל המצוות שבתורה. "אחדות ה'" משמעה, שה' הוא אחד עכשיו, בדיוק כפי שהיה אחד לפני שנברא העולם. אמנם כלפי חוץ יש פירוד בבריאה, יש נבראים שונים עם תכונות שונות, אולם כולם נוצרו וכולם מתקיימים רק בכוח דיבורו של ה'. וכמו שדיבור אחד של האדם בטל לגמרי לעומת כוח הדיבור כולו, והוא בטל לעומת כוח המחשבה, והיא בטלה לגבי עצם הנפש - כך העולם כולו בטל ביחס לה'.
(פרק כא) ויותר מזה: דיבורו שיוצא מפיו של אדם הוא נפרד מהאדם, אך דיבור שיוצא מפיו של ה' אינו נפרד מה', כי אין שום דבר חוץ מה'; והוא נקרא "דיבור" רק על דרך משל, כמו שדיבור של אדם מגלה את רצונו לזולת, כך דיבורו של ה' מגלה את רצונו ל"זולת", כלומר לברואים. אך למעשה הדיבור של ה' דומה יותר לדיבור שבמחשבתו של אדם, שאינו נפרד ממנו כלל. אולם, דבר ה' ירד והצטמצם בצמצומים רבים עד שהתממש בבריאה, כדי לאפשר קיום עצמאי לבריות; והצמצומים מסתירים את ה' וגורמים לבריות לחשוב שיש מציאות נפרדת מה'.
(פרק כב) והצמצומים כל-כך גדולים, עד שהם מאפשרים גם בריאה של דברים טמאים המנוגדים לרצון ה'. מטרת בריאתם היא למשוך אליהם את הרשעים ולגרום לענישתם, וכן לתת שכר לצדיקים המתגברים עליהם, כך שגם הם תורמים בעקיפין לרצון ה', אולם בגלוי הם נגד רצון ה'. כל אותם דברים טמאים נקראים "אלהים אחרים", כי ה' מחיה אותם ב"דרך אגב", כמו אדם הנותן נדבה לשונאו, שמשליך לו את הנדבה "מאחורי" גבו. הם מלאים בגאוה והדגשה של הישות העצמית-הנפרדת שלהם, כופרים בכך שה' מחיה אותם, וכך למעשה כופרים באחדות ה'.
(פרק כג) אולם המצוות הן הלבוש הפנימי רצון ה', והאדם המקיים מצוות נעשה מרכבה לה'; והתורה היא רצון ה' ממש, והאדם העוסק בתורה מתייחד עם רצון ה' ממש. ומי שמודע לכך, זוכה לקיים מצוות ולעסוק בתורה ביראה עצומה כלפי ה' שהוא מתייחד עמו.
(פרק כד) ולעומת זאת, העבירות הן תכלית הפירוד והריחוק מה' כי הן מנוגדות לרצונו, ובכך הן דומות לעבודה זרה. אדם שעובר עבירה הוא אף גרוע יותר מהקליפות הטמאות עצמן, כי הקליפות הטמאות ממלאות את התפקיד שקבע להן ה', בעוד שהאדם עובר על רצון ה'. וכשאדם חוטא, אומרים לו "יתוש קדמך", כלומר אפילו היתוש הטמא, שיודע רק למצוץ דם ולא נותן שום דבר, טוב יותר ממך, כי הוא ממלא את תפקידו שקבע לו ה', ואתה עובר על רצון ה'. אילו בנות ישראל (ובני ישראל) היו מודעות לכך, הן היו מוכנות למסור את נפשם כדי שלא לעבור כל עבירה שהיא, כמו שהן מוכנות למסור את נפשן כדי שלא לעבוד עבודה זרה; אלא שיש "רוח שטות", שיגעון שגורם להן לחשוב שהעבירה אינה כמו עבודה זרה.
- (אמנם, למרות שכל העבירות הן כמו עבודה זרה בזמן עשייתן, יש הבדל בחומרת העבירות לאחר עשייתן: יש עבירות קלות, שלאחר עשייתן הנפש חוזרת ומתייחדת עם ה', ויש עבירות חמורות (העבירות שעונשן כרת ומיתת בית-דין), שמנתקות את האדם מה' לגמרי).
(פרק כה) כל אדם יכול בכל רגע להעביר את רוח השטות מקרבו, ולהיזכר באהבה לה' המסותרת בו. אהבה זו כוללת גם יראה, שלא להיפרד מה' אפילו לרגע. מתוך אהבה ויראה זו, האדם מוכן למסור אפילו את נפשו כדי שלא להיפרד מה', קל וחומר שיהיה מוכן לוותר על כמה תאוות. ומתוך כך הוא יכול לשבור את יצרו, לסור מרע ולא לעבור אף עבירה המרחיקה אותו מה' בשעת עשייתה, וגם לעשות טוב ולקיים את כל המצוות במסירות נפש, גם אם הדבר כרוך במאמץ רב ופוגע בבריאות גופו ורכושו.
וכשאדם מקיים את כל המצוות, נפשו מתדבקת ברצון ה', אור אין-סוף ברוך הוא, בייחוד מלא ובאופן נצחי. ובמצב זה, גם אם הוא נפרד מהתורה באופן זמני ועוסק בעניינים אחרים, הפרידה היא רק בעולם החומר, אך בעולם העליון, שמעל הזמן, נפשו נשארת דבוקה בה', ולכן, כשהוא חוזר לתורה ומבקש סליחה, ה' סולח לו על עוון ביטול תורה.
בני ישראל נצטוו לקרוא קריאת שמע, הכוללת את החובה למסור את הנפש על קידוש ה', דווקא לפני שנכנסו לארץ, למרות שבאותו זמן לא היו להם אויבים שהיו עלולים להכריח אותם להמיר את דתם. כי החובה למסור את הנפש על קידוש ה' היא היסוד לקיום כל המצוות גם כאשר אין סכנת חיים.

התגברות על העצב

(פרק כו) כדי לנצח את יצר הרע דרושה זריזות הנובעת מתוך שמחה; אי אפשר לנצח אותו בכבדות הנובעת מתוך עצבות. אמנם יש תוצאה חיובית לעצב: העצב שובר את רוח הטומאה שבלב האדם, המפרידה את האדם מה', וכך מאפשר לאדם להתחבר אל ה'; אולם המטרה האמיתית של העצב היא להביא את האדם לשמחה שבהחתברות אל ה'. ולכן דרושות עצות כדי להתגבר על העצבות והדאגות:
- כדי להתגבר על עצבות בעניינים חומריים, יש לחשוב שכל דבר רע שקורה לאדם הוא בעצם טוב, רק שהוא טוב כל-כך גדול ונעלה, שהוא לא יכול להתבטא בצורה גלויה, ולכן האדם מקבל אותו בצורה נסתרת, במעטפת של רע.
- וכדי להתגבר על עצבות בעניינים רוחניים, שהאדם מצטער על חטאיו, יש לקבוע זמן מוגבל מראש, שבו האדם יתבונן בגדולת ה' ויצטער על כך שחטא לה', ואחרי הזמן הזה יבטח בה' שסלח לו על עוונותיו, ויחזור להיות שמח. ואם יצר הרע מנסה להסיתו להיות עצוב בזמנים אחרים, יגיד לו "זה לא הזמן עכשיו להיות עצוב".
- (פרק כז) ואם העצבות נובעת מתאוות רעות שעולות בליבו של האדם, הוא צריך לשמוח על כך שהצליח להתגבר עליהן ולא להרהר בהן. העצבות במקרה זו נובעת מגאוה - האדם חושב שהוא יכול להגיע למדרגת הצדיק, שאינו מתאווה לרע כלל; אך למעשה הוא בינוני, ועיקר עבודתו בעולם הזה היא דווקא שיתעוררו בליבו תאוות רעות והוא ידחה אותן מתוכו. תפקידו של הצדיק הוא להפוך את הרע לטוב, ותפקידו של הבינוני הוא לכופף ולכבוש את הרע כאשר הוא נשאר רע. בכל פעם שהבינוני מצליח לכוף את יצרו ולדחות את ההרהורים האסורים מליבו, הדבר משפיע על העולמות העליונים ומכופף גם את הסטרא-אחרא למעלה, והדבר גורם נחת רוח לה'. כך גם כשהבינוני מצליח לכוף את יצרו ולעכב הנאות מותרות, כגון כשהוא מעכב את אכילתו בכמה שעות או נמנע מלדבר בענייני העולם. ואם האדם יתמיד בעבודה זו ויקדש את עצמו מלמטה, בסוף ה' יקדש אותו מלמעלה ויגרש ממנו לגמרי את הרע.
- (פרק כח) ואם העצבות נובעת ממחשבות זרות שעולות בליבו בזמן התפילה והתורה, גם אז הוא צריך לשמוח, כי הדבר מראה שהתפילה שלו היא בכוונה רבה,ודווקא משום כך הקליפה מתאמצת להתגבר ולקלקל אותה. המתפלל צריך להסיח את דעתו מהמחשבות הזרות ולא להתווכח עמהן כלל, ואם זה קשה לו, יתפלל לה' ויבקש שיעזור לו ויציל את נפשו.

התגברות על האטימות

(פרק כט) לפעמים הבינוני מרגיש כבדות ואטימות בליבו, ואינו מסוגל לכוון את ליבו בתפילה ובעבודת ההתגברות על היצר. העצה לזה היא לבטש ולהשפיל את עצמו בכמה דרכים: א. לחשוב שהוא עצמו נפש בהמית שהיא מצד הקליפה, שהוא רחוק מאד מה' ויש לו תאוות לדברים המנוגדים לרצון ה' (רק הצדיקים הם "נפש אלהית", אבל הבינונים הם "נפש בהמית"). ב. לזכור את חטאות נעוריו, ואת הפגמים העצומים שהם גרמו בעולמות עליונים. ג. לזכור את כל המחשבות והדיבורים שלו שאינם לשם שמים, שהם מצד ה"סטרא אחרא". ד. לזכור את חלומותיו, שרובם הבל ורעות רוח, והם מלמדים אותו איפה באמת נמצאת הנשמה שלו. ה. לצעוק בקול רעש גדול ורוגז על הנפש הבהמית שלו. ככל שיאריך יותר בדברים אלו, ישפיל יותר את הנפש הבהמית שלו, וכך יאפשר לנפש האלהית שלו להתגלות ויראה את אור האין-סוף ברוך הוא. (פרק ל) אדם צריך לראות את עצמו שפל גם ביחס לאנשים שאינם שומרים מצוות, כי ייתכן שהנסיונות העומדים בפניהם גדולים יותר - אם מצד הסביבה שהם נמצאים בה או מצד היצר הטבעי שלהם שהוא מחומם יותר. גם הדרישות ממנו, כאדם שמכיר את ה', גבוהות יותר. לכן, כאשר הוא אינו כובש את יצרו כראוי כדי לקיים את כל מצוות עשה בכוונה הראויה, או שאינו מתרחק כראוי מאיסורים, הוא גרוע יותר מעם-הארץ העובר עבירות גדולות מפני תאוותו.
(פרק לא) העבודה הזאת עלולה לגרום לאדם עצבות, בניגוד לעיקרון שלפיו אדם צריך להיות תמיד בשמחה של מצוה. אך יש להבחין בין עצבות שלילית לעצבות חיובית: א. עצבות על עניינים חומריים היא שלילית, ועצבות על ענייני שמים (כגון על עוונות) היא חיובית. ב. עצבות המפריעה לתפילה וללימוד תורה היא שלילית, אך עצבות בזמן וידוי על עוונות היא חיובית. ג. עצבות שמדכאת ומשתקת את החיוניות של האדם היא שלילית, אך מרירות הממריצה ומעוררת את החיוניות של האדם, ומניעה אותו לפעול ולתקן, היא חיובית. ד. כשמשתמשים בעצבות ככלי נגד יצר הרע, נלחמים נגדו בכלי הנשק שלו, היא חיובית. רצוי לבצע עבודה זו, של שבירת הלב, כשכבר ממילא נמצאים בעצבות על עניינים חומריים, ואז העבודה הזאת הופכת את העצבות השלילית לעצבות חיובית. עצבות חיובית בסופו של דבר מביאה לשמחה: ככל שהאדם מבין יותר עד כמה הגוף שלו משוקץ ומתועב, כך יש לו יותר מרץ להשקיע בתורה, מצוות ותפילה, על-מנת לשחרר את הנשמה האלהית שלו מהגוף הטמא. וכשהנשמה משתחררת זו שמחה גדולה, למרות שהגוף עדיין נשאר טמא, בדומה לשמחתם של בני ישראל שברחו ממצרים למרות שהמצרים נשארו טמאים. ואם יזכה לעשות תשובה במעלה גדולה יותר, מעומק הלב, אז יצליח לתקן ולהעלות לה' גם את הגוף, ושמחתו תהיה גדולה עוד יותר.
(פרק לב) העבודה הזאת, של ביזוי ומאיסת הגוף, תעזור לאדם גם לקיים את מצוות "ואהבת לרעך כמוך". כי כל ההבדלים בין בני ישראל נובעים מהנפש הבהמית; אך בכל מה שנוגע לנפש האלוקית כולם שוים, כי כל הנפשות האלוקיות של כל בני ישראל הן דומות ומשורש אלוקי (דבר שמתגלה בשעה שדורשת מסירות נפש, כמו שהוסבר בפרקים הקודמים). לכן, מי שמבין שהנפש האלוקית חשובה הרבה יותר מהנפש הבהמית, בוודאי יהיה לו קל לאהוב כל אדם מישראל. אהבה זו היא עיקר התורה, כי אחדות ישראל היא תנאי הכרחי להשראת השכינה. אסור לשנוא אנשים רחוקים מהתורה, כי הם נחשבים לשוגגים. מותר לשנוא רק בן-תורה שעובר עבירה ואינו מקבל תוכחה, וגם במקרה זה השנאה מופנית רק לחלק הרע שבו, אבל במקביל יש לאהוב את החלק הטוב שבו שהוא העיקר, ולרחם על הנפש האלוקית שלו שנמצאת בגלות. המקרה היחיד שמותר לשנוא את האדם כולו הוא כשמדובר באפיקורוס שיצא מכלל ישראל והתנתק לגמרי מה'.
(פרק לג) דרך נוספת להגיע לשמחה היא להגות באחדות ה'. ה' נמצא בכל מקום, ואין מציאות חוץ ממנו, ולכן גם האדם השפל והטמא ביותר הוא קרוב אל ה'. ועוד: בעצם העובדה שהאדם הוגה באחדות ה', הוא מקיים את מצוות האמונה, שהיא המצוה העיקרית, שכן תכלית כל התורה וכל הבריאה היא להחדיר את ההכרה באחדות ה' . והשמחה גדולה עוד יותר כאשר האדם מצליח להכיר באחדות ה' במקום שפל וטמא, בגלות החשוכה, ובכך מכה את הסטרא-אחרא ב"מגרש הביתי" שלה. (פרק לד) האבות וחלק מהנביאים היו מקושרים ובטלים לגמרי, כל הזמן, לייחוד ה'. גם בני ישראל הגיעו למעלה זו במעמד הר סיני, אבל הם לא יכלו לעמוד בזה, ולכן ה' ציווה עליהם לעשות לו משכן, שבו יהיה ייחוד ה' גלוי לכולם. ומשנחרב המקדש, צריך כל אדם לבנות "משכן" בתוך לוח הזמנים שלו בכך שהוא קובע עתים לתורה כפי יכולתו, ומחליט שאם יהיה לו יותר זמן - ילמד יותר, וכך הוא זוכה "לארח" את ה' בנשמתו בכל יום. כך גם כשהאדם נותן צדקה, למרות שהוא נותן רק חלק מרווחיו, הנתינה מקדשת את כל רווחיו ומעלה אותם לה'. כשהאדם עוסק בתורה ותפילה, גם כל מה שאכל ושתה עולה לה', כי הוא משתמש באנרגיה שקיבל מהם לעבודת ה'.

אם כך, יש סיבות רבות לשמוח: על שיחרור הנפש האלהית מכבלי הגוף הטמא, על ההכרה בייחוד ה', ועל הבאת ה' אל תוך הנשמה בתורה ומצוות. למרות זאת, עדיין צריך להרגיש צער על הגוף והנפש הבהמית, ואין סתירה, אפשר להרגיש גם צער וגם שמחה בו זמנית.

חשיבות מעשיו של הבינוני

(פרק לה) עד עכשיו תיארנו דרכים שבהם אנשים בינוניים יכולים להתחזק בעבודת ה', למרות שאינם יכולים לתקן לגמרי את הנפש הבהמית שלהם. אך נשאלת השאלה, למה בכלל יש צורך בבינוניים בעלי נפש בהמית? מה הטעם בכל העבודה שהם עושים, אם לעולם לא יצליחו להגיע לתיקון מלא?

הסיבה היא, שיש חשיבות רבה לקיום מצוות דווקא על-ידי הגוף. כשאדם עובד את ה' במחשבה, גם אם הוא צדיק גמור ומאד אוהב את ה', עדיין אין הוא בטל ומתאחד לגמרי עם ה', עדיין יש לו ישות נפרדת שהיא האוהבת את ה'. אך כשאדם מקיים מצוה בגופו, הגוף שלו בטל ומתאחד לגמרי עם רצונו של ה', ואז השכינה שורה עליו. הנפש הבהמית, היא המתווכת בין הנפש האלהית לבין הגוף; הנפש הבהמית אמנם אינה רוצה לקיים מצוות, אך כשהאדם משתלט עליה בעזרת השכל וכופה אותה לקיים מצוות, היא מהווה אמצעי לקיום רצון ה' ולכן השכינה שורה גם עליה.

(פרק לו) תכלית בריאת העולם הזה, החשוך והגשמי, היא כדי שה' יוכל לשכון בו. בעולמות העליונים יותר, אור ה' חייב להיות מכוסה בלבושים כי אחרת העולמות ייבטלו אליו לגמרי; דווקא בעולם הזה, החשוך והגשמי, יכול אור ה' להתגלות בלי לבושים ובלי שהעולם ייבטל. התכלית הזאת תתקיים בימות המשיח ותחיית המתים, כשאור ה' יתגלה בעולם הזה בלי שום לבוש, וה' יתן - בעזרת התורה - כוח לצדיקים לראות את האור ולא להתבטל אליו. התכלית הזאת התגשמה כבר בזמן מתן תורה, כשבני ישראל ראו את כבוד ה' בלי שום לבוש, נשמתם פרחה, וה' החיה אותם בעזרת התורה. אך אחר-כך חטאו בני ישראל ונעשו גשמיים כל-כך עד שאינם יכולים כבר להכיל את אור ה'. וההתגלות המלאה נדחתה לעתיד, לימות המשיח, כשהגוף יזדכך. ואור ה' שיאיר לישראל ישפיע ויאיר גם את הגויים.

(פרק לז) התכלית של בריאת העולם מתממשת על-ידי המעשים שלנו בעולם הזה. כל קיום של מצוה מעשית מעביר את חפצי ההיתר שבזכותם נעשתה המצוה, ואת החיות של איברי הגוף שעשו את המצוה, וכן את החיות הכללית של הגוף, מממשלת קליפת נוגה אל דבקות באור אין-סוף ברוך הוא. כך הדבר גם כשאדם לומד תורה בדיבור ובתנועות של איברי גופו. זהו תהליך, שבהמשכו תתעלה כל הנפש החיונית של כללות ישראל לדבקות באור ה', ובסופו תתעלה גם הנפש החיונית של כלל העולם הזה שהיא קליפת נוגה לדבקות באור ה'. וכשתתבטל קליפת נוגה, ייעלמו לגמרי גם הקליפות הטמאות שיונקות את חיותן דרכה, ותתקיים תכלית הבריאה.

לכל אחד ואחד מעם ישראל ישנו תפקיד ייחודי בתהליך זה. לכל אחד שייכת חיות של חלק אחד מן העולם החומרי, שאותו הוא צריך להעלות לה' בכך שישתמש בו לעבודת ה'. זאת המטרה של ירידת הנשמה האלוקית אל תוך גוף גשמי ונפש בהמית - להפריד אותם מהרע על-ידי שמירת האיסורים, ולחבר אותם אל הטוב על-ידי קיום המצוות.

חשיבותן של מצוות מסוגים שונים בתהליך התיקון הכללי

מצוות הצדקה היא חשובה במיוחד, כי בה משתתפים כל כוחותיו החומריים של האדם, כאשר הוא עובד כדי להרוויח את הכסף שהוא נותן. מצוות צדקה מעלה חלק גדול מהנפש החיונית של האדם, ולכן היא מקרבת את הגאולה יותר ממצוות אחרות.

גם תלמוד תורה חשוב במיוחד, כי הוא מעלה את הכוחות הרוחניים יותר - כוחות השכל של האדם. תלמוד תורה גם מחבר את האדם עם כוחות השכל של ה', שהם נעלים הרבה יותר מהמצוות המסמלות את הכוחות החומריים.

מכאן נובע הכלל המעשי שקבעו חז"ל, מתי מבטלים תורה כדי לקיים מצוות: מצוה שאין אנשים אחרים שיכולים לקיימה קודמת לתלמוד תורה, כי היא חלק מהתפקיד שלשמו נשלח האדם לעולם הזה; אך תלמוד תורה קודם למצוה שאנשים אחרים יכולים לקיימה, כי הוא משפיע על האדם יותר אור ה'. כשהאדם לומד תורה, הוא ממש קורא לה' שיתקרב אליו, וקריאה זו משמעותית הרבה יותר מתפילה שהאדם מתפלל בלשונו.

(פרק לח) ישנן ארבע רמות של תיקונים שנעשים ע"י המצוות, כנגד ארבעת חלקי הבריאה: דומם, צומח, חי ומדבר.

דומם - כנגד המצוות המעשיות;
צומח - כנגד המצוות שבדיבור, שגם בהן חייבים להפעיל את הפה (ולא להסתפק בהרהור);
חי - כנגד הכוונה הפשוטה של קיום מצוות, מתוך מסירות-הנפש הטבעית שישנה בכל יהודי;
מדבר - כנגד הכוונה הנעלה יותר של קיום מצוות, מתוך הכרה בגדולת ה'.

כל סוגי התיקונים חשובים, ולכן יש ערך לקיום מצוות ללא כוונה, אולם יש ערך רב הרבה יותר לקיום מצוות בכוונה.

ראו גם: ביאור:משלים בספר התניא

קיצור דרך: beurtanya