תניא חלק א כד
וזה לעומת זה הן שס"ה מצות לא תעשה דאורייתא וכל איסורי דרבנן, מאחר שהן נגד רצונו וחכמתו יתברך והפכם ממש, הם נפרדים מיחודו ואחדותו יתברך בתכלית הפירוד ממש, כמו הסטרא-אחרא והקליפה הנקראת עבודה-זרה ואלהים אחרים מחמת הסתר פנים של רצון העליון, כנ"ל. וכן ג' לבושי הנפש שמקליפת נוגה שבישראל, שהם מחשבה דבור ומעשה המלובשים בשס"ה לא-תעשה דאורייתא ודרבנן, וכן מהות הנפש עצמה המלובשת בלבושיה כולם מיוחדים ממש בסטרא-אחרא וקליפה זו הנקראת עבודה-זרה.
ולא עוד, אלא שבטלים וטפלים אליה וגרועים ופחותים ממנה מאד, כי היא אינה מלובשת בגוף חומרי, ויודעת את רבונה, ואינה מורדת בו לפעול פעולתה במשלחת מלאכי רעים שלה שלא בשליחותו של מקום ברוך-הוא ח"ו, וכמאמר בלעם (במדבר כב יח): "לא אוכל לעבור את פי ה' וגו'".
ואף שנקרא עבודה-זרה, הא "קרו ליה אלהא דאלהיא", ואינם יכולים לעבור כלל על רצונו יתברך, כי יודעים ומשיגים שהוא חיותם וקיומם שיונקים מבחינת אחוריים דאחוריים של רצון העליון ברוך-הוא המקיף עליהם, אלא שיניקתם וחיותם שבתוכם היא בבחינת גלות בתוכם להחשיב עצמן אלהות, והרי זו כפירה באחדותו, אבל מכל-מקום אינן כופרים וכחשו בה' לגמרי ולומר "לא הוא", אלא דקרו ליה אלהא דאלהיא, דהיינו חיותם וקיומם הנמשך ויורד עליהם מרצונו יתברך. ולכן אינן עוברין רצונו יתברך לעולם.
ואם-כן, האדם העובר על רצונו יתברך הוא גרוע ופחות הרבה מאד מהסטרא-אחרא וקליפה הנקראת עבודה-זרה ואלהים אחרים, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו של הקב"ה יותר ממנה, וכאלו כופר באחדותו יותר ממנה ח"ו.
וכמו שכתוב בעץ חיים שער מ"ב סוף פרק ד, שהרע שבעולם הזה החומרי הוא שמרי הקליפות הגסות כו', והוא תכלית הבירור וכו', ולכן כל מעשה עולם הזה קשים ורעים והרשעים גוברים בו וכו'.
ולכן אמרו רז"ל על פסוק (במדבר ה יב): "כי תשטה אשתו": "אין אדם עובר עבירה [אלא אם כן נכנסת בו רוח שטות]", דאפילו אישה המנאפת, שדעתה קלה, היתה מושלת ברוח תאוותה לולי רוח שטות שבה המכסה ומסתיר ומעלים את האהבה מסותרת שבנפשה האלהית לדבקה באמונת ה' ויחודו ואחדותו ולא ליפרד ח"ו מאחדותו אפילו נוטלים את נפשה ממנה לעבוד עבודה-זרה ח"ו, ואפילו בהשתחואה לבדה בלי שום אמונה בלב כלל, וכל-שכן לכבוש היצר ותאות הניאוף, שהם יסורים קלים ממיתה, ה' ישמרנו. וההפרש שאצלה בין איסור ניאוף לאיסור השתחואה לעבודה-זרה הוא גם-כן רוח שטות דקליפה המלבשת לנפש האלהית עד בחינת חכמה שבה ולא עד בכלל, מפני אור ה' המלובש בחכמה כנ"ל.
אבל באמת לאמיתו, אפילו עבירה קלה הרי העוברה עובר על רצון העליון ברוך הוא, והוא בתכלית הפירוד מיחודו ואחדותו יתברך יותר מסטרא-אחרא וקליפה הנקראות אלהים אחרים ועבודה-זרה ממש, ויותר מכל הדברים הנשפעים ממנה בעולם הזה שהם בהמות טמאות וחיות ועופות טמאים ושקצים ורמשים. וכמאמר "יתוש קדמך", פירוש, דאף יתוש, שמכניס ואינו מוציא, שהיא קליפה היותר תחתונה ורחוקה מבחינת הקדושה המשפעת בתכלית הריחוק קודמת, לאיש החוטא בהשתלשלות וירידת החיות מרצון העליון ברוך הוא; וכל שכן שאר בעלי חיים הטמאים, ואפילו חיות רעות, שכולם אינם משנים תפקידם, ופקודתו יתברך שמרה רוחם, ואף-על-גב דאיהו לא חזי כו'.
וכמו שנאמר (בראשית ט ב): "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ", וכפירוש רז"ל שאין חיה רעה מושלת באדם אלא אם כן נדמה לה כבהמה. והצדיקים, שאין צלם אלהים מסתלק מעל פניהם, כל חיות רעות אתכפיין קמייהו, כמו שכתוב בזהר גבי דניאל בגוב אריות.
ואם כן, החוטא ועובר רצונו יתברך אפילו בעבירה קלה, בשעת מעשה הוא בתכלית הריחוק מקדושה העליונה, שהיא יחודו ואחדותו יתברך, יותר מכל בעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים המושפעים מסטרא-אחרא וקליפת עבודה-זרה.
ומה שפיקוח נפש דוחה שאר עבירות, וגם יעבור ואל יהרג, היינו כפירוש חז"ל "אמרה תורה חלל עליו שבת אחת כדי שישמור שבתות הרבה", ולא משום קלות העבירות וחומרן. [תדע, שהרי שבת חמורה ושקולה כעבודה זרה לענין שחיטת מומר לדבר אחד, בשולחן ערוך יורה דעה ב, מה שאין כן במומר לגילוי עריות, ואפילו הכי פיקוח נפש דוחה שבת ולא גילוי עריות; אלא דגזירת הכתוב הוא].
אלא שלאחר מעשה החטא, אם היא מעבירות שאין בהן כרת ומיתה בידי שמים, שאין נפשו האלהית מתה לגמרי ונכרתת משרשה באלהים חיים רק שנפגם קצת דביקותה ואחיזתה בשרשה בחטא זה, [1], הרי גם נפשו החיונית הבהמית המלובשת בגופו, וכן גופו, חוזרים ועולים מהסטרא-אחרא וקליפה זו ומתקרבים לקדושת נפש האלהית המלובשת בהם המאמינה בה' אחד.
וגם בשעת החטא היתה באמנה אתו יתברך, רק שהיתה בבחינת גלות ממש תוך נפש הבהמית מסטרא-אחרא המחטיאה את הגוף ומורידתו עמה בעמקי שאול למטה מטה, תחת טומאת הסטרא-אחרא וקליפת עבודה-זרה ה' ישמרנו. ואין לך גלות גדול מזה מאיגרא רמה כו', וכמו שנתבאר לעיל, דשורש ומקור נפשות כל בית ישראל הוא מחכמה עילאה, והוא יתברך וחכמתו אחד וכו' והוא כמשל האוחז בראשו של מלך ומורידו למטה וטומן פניו בתוך בית הכסא מלא צואה, שאין לך עלבון גדול מזה, אפילו עושה כן לפי שעה, שהקליפות וסטרא אחרא נקראים "קיא צואה", כנודע.
הגהה עריכה
- ^ הגהה (ולפי ערך וחלוקי בחינות הפגם בנפש ובשרשה בעליונים, כך הם חלוקי בחינות המירוק והעונש בגיהנם או בעולם הזה לכלל עון וחטא עונש מיוחד למרק ולהעביר הלכלוך והפגם. וכן בחייבי מיתה וכרת, אין פוגמין כולם בשווה):