תניא חלק א טו
ובזה יובן מה שכתוב: (מלאכי ג יח): "ושבתם וראיתם בין צדיק לרשע, בין עובד אלהים לאשר לא עבדו". שההפרש בין עובד אלהים לצדיק הוא:
- ש"עובד" הוא לשון הווה, שהוא באמצע העבודה, שהיא המלחמה עם היצר הרע להתגבר עליו ולגרשו מהעיר קטנה, שלא יתלבש באיברי הגוף, שהוא באמת עבודה ועמל גדול להלחם בו תמיד, והיינו הבינוני.
- אבל הצדיק נקרא "עבד ה'" בשם התואר, כמו שם "חכם" או "מלך", שכבר נעשה חכם או מלך; כך זה, כבר עבד וגמר לגמרי עבודת המלחמה עם הרע, עד כי ויגרשהו וילך לו, ולבו חלל בקרבו.
ובבינוני יש גם כן שתי מדרגות:
- עובד אלהים,
- ואשר לא עבדו. ואף על פי כן אינו רשע, כי לא עבר מימיו שום עבירה קלה, וגם קיים כל המצוות שאפשר לו לקיימן, ותלמוד תורה כנגד כולם, ולא פסיק פומיה מגירסא. אלא שאינו עושה שום מלחמה עם היצר, לנצחו על ידי אור ה' המאיר על נפש האלהית שבמוח, השליט על הלב כנזכר לעיל. מפני שאין יצרו עומד לנגדו כלל לבטלו מתורתו ועבודתו, ואין צריך ללחום עמו כלל, כגון שהוא מתמיד בלימודו בטבעו מתולדתו על ידי תגבורת המרה שחורה. וכן אין לו מלחמה מתאות נשים, מפני שהוא מצונן בטבעו, וכן בשאר תענוגי עולם הזה, הוא מחוסר הרגש הנאה בטבעו. ולכן אין צריך להתבונן כל כך בגדולת ה', להוליד מבינתו רוח דעת ויראת ה' במוחו, להישמר שלא לעבור על מצוות לא תעשה, ואהבת ה' בליבו, לדבקה בו בקיום המצוות, ותלמוד תורה כנגד כולן. אלא די לו באהבה מסותרת אשר בלב כללות ישראל, שנקראו אוהבי שמו. ולכן אינו נקרא עובד כלל, כי אהבה זו המסותרת אינה פעולתו ועבודתו כלל, אלא היא ירושתנו מאבותינו לכלל ישראל, וכמו שיתבאר לקמן. וכן אף מי שאינו מתמיד בלימודו בטבעו, רק שהרגיל עצמו ללמוד בהתמדה גדולה, ונעשה ההרגל לו טבע שני, די לו באהבה מסותרת זו, אלא אם כן רוצה ללמוד יותר מרגילותו.
ובזה יובן מה שכתוב בגמרא, ד"עובד אלהים" היינו מי ש(חגיגה ט:): "שונה פרקו מאה פעמים ואחד", ו"לא עבדו" היינו מי ששונה פרקו מאה פעמים לבד. והיינו, משום שבימיהם היה הרגילות לשנות כל פרק מאה פעמים, כדאיתא התם בגמרא משל משוק של חמרים, שנשכרים לעשר פרסי בזוזא ולאחד עשר פרסי בתרי זוזי, מפני שהוא יותר מרגילותם. ולכן זאת הפעם המאה ואחת היתרה על הרגילות שהורגל מנעוריו שקולה כנגד כולן, ועולה על גביהן ביתר שאת ויתר עז להיות נקרא עובד אלהים. מפני שכדי לשנות טבע הרגילות, צריך לעורר את האהבה לה', על ידי שמתבונן בגדולת ה' במוחו לשלוט על הטבע שבחלל השמאלי המלא דם הנפש הבהמית שמהקליפה, שממנה הוא הטבע. וזו היא עבודה תמה לבינוני. או לעורר את האהבה המסותרת שבליבו למשול על ידה על הטבע שבחלל השמאלי, שזו נקרא גם כן עבודה, להלחם עם הטבע והיצר על ידי שמעורר האהבה המסותרת בליבו. מה שאין כן כשאין לו מלחמה כלל, אין אהבה זו מצד עצמה נקראת עבודתו כלל.