תניא חלק א י
ראו חלק זה במהדורה המבוארת
והנה, כשהאדם מגביר נפשו האלהית ונלחם כל כך עם הבהמית, עד שמגרש ומבער הרע שבה מחלל השמאלי, כמו שכתוב: (דברים יז ז): "ובערת הרע מקרבך", ואין הרע נהפך לטוב ממש, נקרא "צדיק שאינו גמור" ו"צדיק ורע לו". דהיינו, שיש בו עדיין מעט מזעיר רע בחלל השמאלי, אלא שכפוף ובטל לטוב מחמת מיעוטו, ולכן נדמה לו כי ויגרשהו וילך לו כולו לגמרי. אבל באמת, אילו חלף והלך לו לגמרי כל הרע שבו, היה נהפך לטוב ממש.
וביאור הענין: כי הנה, צדיק גמור, שנהפך הרע שלו לטוב, ולכן נקרא צדיק וטוב לו, הוא על ידי הסרת הבגדים הצואים לגמרי מהרע. דהיינו, למאוס מאד בתענוגי עולם הזה להתענג בם בתענוגות בני אדם למלאת תאוות הגוף בלבד ולא לעבודת ה', מפני היותם נמשכים ונשפעים מהקליפה וסטרא אחרא, וכל מה שהוא מהסטרא אחרא, הצדיק גמור הוא שונאו בתכלית השנאה, מחמת גודל אהבתו לה' וקדושתו באהבה רבה בתענוגים וחיבה יתרה הנ"ל. כי הם זה לעומת זה, כדכתיב: (תהלים קלט כב): "תכלית שנאה שנאתים לאויבים היו לי, חקרני ודע לבבי...". וכפי ערך גודל האהבה לה', כך ערך גודל השנאה לסטרא אחרא והמיאוס ברע בתכלית. כי המיאוס הוא הפך האהבה, ממש כמו השנאה.
וצדיק שאינו גמור הוא שאינו שונא הסטרא אחרא בתכלית השנאה, ולכן אינו מואס גם כן ברע בתכלית. וכל שאין השנאה והמיאוס בתכלית, על כרחו נשאר איזה שמץ אהבה ותענוג לשם, ולא הוסרו הבגדים הצואים לגמרי מכל וכל. ולכן לא נהפך לטוב ממש, מאחר שיש לו איזה אחיזה עדיין בבגדים הצואים, אלא שהוא בטל במיעוטו וכלא חשיב, ולכן נקרא צדיק ורע כפוף ובטל לו. ועל כן, גם אהבתו לה' אינה בתכלית, ולכן נקרא צדיק שאינו גמור.
והנה, מדרגה זו מתחלקת לרבבות מדרגות, בעניין בחינת מיעוט הרע הנשאר מאחד מארבעה יסודות הרעים, ובעניין ביטולו במיעוטו בשישים על דרך משל, או באלף ורבבה וכיוצא על דרך משל. והן הם בחינות צדיקים הרבים שבכל הדורות, כדאיתא בגמרא, דתמניסר אלפי צדיקי קיימי קמיה דקודשא ברוך הוא.
אך על מעלת צדיק גמור הוא שאמר רבי שמעון בר יוחאי: "ראיתי בני עליה והם מועטים" כו', שלכן נקראים בני עליה, שמהפכין הרע ומעלים אותו לקדושה, כדאיתא בזהר בהקדמה, שכשרצה רבי חייא לעלות להיכל רבי שמעון בן יוחאי, שמע קלא נפיק ואמר: "מאן מנכון די חשוכא מהפכין לנהורא וטעמין מרירו למיתקא עד לא ייתון הכא" וכו'.
ועוד נקראים בני עליה, מפני שגם עבודתם בבחינת "ועשה טוב" בקיום התורה ומצוותיה הוא לצורך גבוה ומעלה מעלה עד רום המעלות, ולא כדי לדבקה בו יתברך בלבד לרוות צמאון נפשם הצמאה לה', כמו שכתוב: (ישעיהו נה א): "הוי כל צמא לכו למים", וכמו שנתבאר במקום אחר. אלא כדפירשו בתיקונים: "איזהו חסיד, המתחסד עם קונו, עם קן דיליה, לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתיה בתחתונים", וכמו שכתוב ברעיא מהימנא פרשת תצא: "כברא דאשתדל בתר אבוי ואימיה דרחים לון יתיר מגרמיה ונפשיה ורוחיה ונשמתיה כו', ומסר גרמיה למיתה עלייהו למיפרק לון כו'", וכמו שנתבאר במקום אחר.
[ושניהם עולים בקנה אחד, כי על ידי הבירורים שמבררים מנוגה מעלים מיין נוקבין, ונעשים ייחודים עליונים להוריד מיין דכורין, שהם הם מימי החסדים שבכל מצווה ומצווה מרמ"ח מצוות עשה, שכולם הן בחינות חסדים ומיין דכורין, דהיינו המשכת קדושת אלהותו יתברך מלמעלה למטה להתלבש בתחתונים, כמו שנתבאר במקום אחר].