פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · יז · >>

ובזה יובן מה שכתוב: (דברים ל יד): "כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו", דלכאורה הוא "בלבבך" נגד החוש שלנו [והתורה היא נצחית],

  • שאין קרוב מאד הדבר להפך ליבו מתאוות עולם הזה לאהבת ה' באמת,
  • וכמו שאמרו בגמרא: "אטו יראה מילתא זוטרתי היא?!", וכל שכן אהבה!
  • וגם אמרו רז"ל, דצדיקים דווקא ליבם ברשותם!

אלא, ד"לעשותו", רוצה לומר, האהבה המביאה לידי עשיית המצוות בלבד, שהיא רעותא דליבא שבתעלומות לב, גם כי אינה בהתגלות ליבו כרשפי אש. ודבר זה קרוב מאד ונקל לכל אדם אשר יש לו מוח בקדקדו, כי מוחו ברשותו, ויכול להתבונן בו ככל אשר יחפוץ. וכשיתבונן בו בגדולת אין סוף ברוך הוא, ממילא יוליד במוחו על כל פנים האהבה לה', לדבקה בו בקיום מצוותיו ותורתו. וזה כל האדם, כי (דברים ז יא): "היום לעשותם" כתיב, שהיום הוא עולם המעשה דווקא, ולמחר כו' כמו שנתבאר במקום אחר.

והמוח שליט בטבעו ותולדתו על חלל השמאלי שבלב, ועל פיו, ועל כל האברים, שהם כלי המעשה.

אם לא מי שהוא רשע באמת, כמאמר רז"ל שהרשעים הם ברשות ליבם ואין ליבם ברשותם כלל, וזה עונש על גודל ועוצם עוונם. ולא דיברה תורה במתים אלו, שבחייהם קרויים מתים. כי באמת אי אפשר לרשעים להתחיל לעבוד ה' בלי שיעשו תשובה על העבר תחילה, לשבר הקליפות שהם מסך מבדיל ומחיצה של ברזל המפסקת בינם לאביהם שבשמים, על ידי שבירת ליבו ומרירת נפשו על חטאיו, כמו שכתוב בזוהר על פסוק "זבחי אלהים רוח נשברה לב נשבר" וגו', שעל ידי לב נשבר נשברה רוח הטומאה דסטרא אחרא [עיין שם פרשת פינחס דף ר"מ ופרשת ויקרא דף ח' ודף ה' ע"א ובפירוש הרמ"ז שם].

והיא בחינת תשובה תתאה, להעלות ה"א תתאה להקימה מנפילתה שנפלה אל החיצונים, שהוא סוד גלות השכינה, כמאמר רז"ל: "גלו לאדום, שכינה עמהם".

דהיינו, כשאדם עושה מעשה אדום, מוריד וממשיך לשם בחינת וניצוץ אלהות המחיה את נפש רוח ונשמה שלו, המלובשים בו בנפש הבהמית, מהקליפה שבליבו שבחלל השמאלי, המולכת בו בעודו רשע ומושלת ב(קהלת ט יד): "עיר קטנה" שלו, ונפשו רוחו ונשמתו כבושים בגולה אצלה. וכשנשבר ליבו בקרבו, ונשברה רוח הטומאה וסטרא אחרא ויתפרדו וכו', היא קמה מנפילתה וגם נצבה, כמו שיתבאר במקום אחר.


<< · תניא · חלק א · יז · >>