תניא חלק א לג
עוד זאת תהיה שמחת הנפש האמיתית, ובפרט כשרואה בנפשו בעתים מזומנים שצריך לזככה ולהאירה בשמחת לבב, אזי יעמיק מחשבתו ויצייר בשכלו ובינתו ענין יחודו יתברך האמיתי:
- איך הוא ממלא כל עלמין, עליונים ותחתונים, ואפילו מלא כל הארץ הלזו הוא כבודו יתברך, וכולא קמיה כלא חשיב ממש, והוא לבדו הוא בעליונים ותחתונים ממש, כמו שהיה לבדו קודם ששת ימי בראשית; וגם במקום הזה, שנברא בו עולם הזה, השמים והארץ וכל צבאם, היה הוא לבדו ממלא המקום הזה, וגם עתה כן הוא לבדו בלי שום שינוי כלל; מפני שכל הנבראים בטלים אצלו במציאות ממש, כביטול אותיות הדבור והמחשבה במקורן ושרשן, הוא מהות הנפש ועצמותה שהן עשר בחינותיה חכמה בינה ודעת כו', שאין בהם בחינת אותיות עדיין קודם שמתלבשות בלבוש המחשבה [כמו שכתבנו בפרקים כ' וכ"א באריכות, עיין שם], וכמו שכתבנו גם-כן במקום אחר משל גשמי לזה מענין ביטול זיו ואור השמש במקורו, הוא גוף כדור השמש שברקיע, שגם שם מאיר ומתפשט ודאי זיוו ואורו, וביתר שאת מהתפשטותו והארתו בחלל העולם, אלא ששם הוא בטל במציאות במקורו וכאילו אינו במציאות כלל; וככה ממש, דרך משל, הוא ביטול העולם ומלואו במציאות לגבי מקורו, שהוא אור אין סוף ברוך הוא, וכמו שכתבנו שם באריכות.
והנה, כשיעמיק בזה הרבה, ישמח לבו ותגל נפשו אף גילת ורנן בכל לב ונפש ומאד באמונה זו, כי רבה היא, כי היא קרבת אלהים ממש, וזה כל האדם ותכלית בריאתו ובריאות כל העולמות עליונים ותחתונים להיות לו דירה זו בתחתונים, כמו שיתבאר לקמן באריכות.
והנה, כמה גדולה שמחת הדיוט ושפל אנשים בהתקרבותו למלך בשר ודם המתאכסן ודר אתו עמו בביתו, וקל וחומר לאין קץ לקרבת ודירת מלך מלכי המלכים, הקדוש-ברוך-הוא, וכדכתיב (ירמיהו ל כא): "כי מי הוא זה אשר ערב לבו לגשת אלי נאם ה'".
ועל זה תיקנו ליתן שבח והודיה לשמו יתברך בכל בקר, ולומר (רמב"ם סדר התפילה (א)): "אשרינו מה טוב חלקנו וכו' ומה יפה ירושתנו" כלומר, כמו שהאדם שש ושמח בירושה שנפלה לו הון עתק שלא עמל בו, כן ויותר מכן לאין קץ יש לנו לשמוח על ירושתנו שהנחילנו אבותינו, הוא יחוד ה' האמיתי, אשר אפילו בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וזו היא דירתו בתחתונים.
וזהו שאמרו רבותינו ז"ל: (מכות כד:): "תרי"ג מצות ניתנו לישראל... בא חבקוק והעמידן על אחת, שנאמר וצדיק באמונתו יחיה", כלומר, כאלו אינה רק מצוה אחת, היא האמונה לבדה, כי על-ידי האמונה לבדה יבא לקיום כל התרי"ג מצות, דהיינו כשיהיה לבו שש ושמח באמונתו ביחוד ה' בתכלית השמחה, כאילו לא היתה עליו רק מצוה זו לבדה, והיא לבדה תכלית בריאתו ובריאת כל העולמות. הרי, בכח וחיות נפשו בשמחה רבה זו, תתעלה נפשו למעלה מעלה על כל המונעים קיום כל התרי"ג מצות מבית ומחוץ. וזהו שאמר (חבקוק ב ד): "באמונתו יחיה", יחיה דייקא, כתחיית המתים דרך משל, כך תחיה נפשו בשמחה רבה זו.
והיא שמחה כפולה ומכופלת, כי מלבד שמחת הנפש המשכלת בקרבת ה' ודירתו אתו עמו, עוד זאת ישמח בכפליים בשמחת ה' וגודל נחת רוח לפניו יתברך באמונה זו, דאתכפיא סטרא אחרא ממש, ואתהפך חשוכא לנהורא, שהוא חשך הקליפות שבעולם הזה החומרי המחשיכים ומכסים על אורו יתברך עד עת קץ, כמו שנאמר (איוב כח ג): "קץ שם לחשך" [דהיינו (דניאל יב יג): "קץ הימין", שיעביר רוח הטומאה מן הארץ, ונגלה כבוד ה' וראו כל בשר יחדיו, וכמו שיתבאר לקמן].
ובפרט בארצות עובדי גילולים, שאוירם טמא ומלא קליפות וסטרא אחרא, ואין שמחה לפניו יתברך כאורה ושמחה ביתרון אור הבא מן החשך דייקא.
וזהו שנאמר (תהלים קמט ב): "ישמח ישראל בעושיו", פירוש, שכל מי שהוא מזרע ישראל, יש לו לשמוח בשמחת ה' אשר שש ושמח בדירתו בתחתונים שהם בחינת עשיה גשמיית ממש. וזה שנאמר בעושיו, לשון רבים, שהוא עולם הזה הגשמי המלא קליפות וסטרא אחרא, שנקרא "רשות הרבים" ו"טורי דפרודא", ואתהפכן לנהורא, ונעשים "רשות היחיד" ליחודו יתברך באמונה זו.