תניא חלק א לא
והנה, אף אם כשיאריך הרבה להעמיק בעניינים הנ"ל כשעה ושתים, להיות בנמיכת רוח ולב נשבר, יבא לידי עצבות גדולה - לא יחוש.
ואף שעצבות היא מצד קליפת נוגה ולא מצד הקדושה, כי בצד הקדושה כתיב "עוז וחדוה במקומו", ואין השכינה שורה אלא מתוך שמחה, וכן לדבר הלכה וכו', אלא שאם העצבות היא ממילי דשמיא - היא מבחינת טוב שבנוגה [ולכן כתב האר"י ז"ל, שאפילו דאגת העוונות אינה ראויה כי אם בשעת הוידוי ולא בשעת התפילה ותלמוד תורה, שצריכים להיות בשמחה שמצד הקדושה דווקא]. אף על פי כן, הרי כך היא המדה, לאכפיא לסטרא אחרא במינה ודוגמתה, כמאמר רבותינו ז"ל "מיניה וביה אבא לשדיה ביה נרגא", ופגע בו כיוצא בו.
ועל זה נאמר (משלי יד כג): "בכל עצב יהיה מותר", והיתרון היא השמחה הבאה אחר העצב, כדלקמן.
אך באמת, אין לב נשבר ומרירות הנפש על ריחוקה מאור פני ה' והתלבשותה בסטרא אחרא נקראים בשם "עצבות" כלל בלשון הקודש, כי:
- עצבות היא שלבו מטומטם כאבן ואין חיות בלבו,
- אבל מרירות ולב נשבר, אדרבה, הרי יש חיות בלבו להתפעל ולהתמרמר, רק שהיא חיות מבחינת גבורות קדושות, והשמחה מבחינת חסדים, כי הלב כלול משתיהן.
והנה, לעתים צריך לעורר בחינת גבורות הקדושות, כדי להמתיק הדינים, שהם בחינת נפש הבהמית ויצר הרע, כששולט חס ושלום על האדם, כי אין הדינים נמתקין אלא בשרשן, ולכן אמרו רבותינו ז"ל (ברכות ה.): "לעולם ירגיז אדם יצר טוב", והיינו בכל עת שרואה בנפשו שצריך לכך.
אך שעת הכושר, שהיא שעה המיוחדת וראויה לכך לרוב בני אדם, היא בשעה שהוא עצב בלאו הכי ממילי דעלמא, או כך בלי שום סיבה, אזי היא שעת הכושר להפך העצב להיות ממרי דחושבנא הנ"ל ולקיים מאמר רבותינו ז"ל "לעולם ירגיז וכו'" כנזכר לעיל, ובזה ייפטר מהעצבות שממילי דעלמא.
ואחר-כך יבוא לידי שמחה אמיתית, דהיינו שזאת ישיב אל לבו לנחמו בכפליים אחר הדברים והאמת האלה הנ"ל, לאמר ללבו:
- "אמת הוא כן בלי ספק שאני רחוק מאד מה' בתכלית ומשוקץ ומתועב כו', אך כל זה הוא אני לבדי, הוא הגוף עם נפש החיונית שבו; אבל מכל מקום יש בקרבי חלק ה' ממש, שישנו אפילו בקל שבקלים, שהיא נפש האלהית עם ניצוץ אלקות ממש המלובש בה להחיותה, רק שהיא בבחינת גלות. ואם כן, אדרבה, כל מה שאני בתכלית הריחוק מה' והתיעוב ושיקוץ, הרי נפש האלהית שבי בגלות גדול יותר, והרחמנות עליה גדולה מאד, ולזה אשים כל מגמתי וחפצי להוציאה ולהעלותה מגלות זה להשיבה אל בית אביה כנעוריה קודם שנתלבשה בגופי, שהיתה נכללת באורו יתברך ומיוחדת עמו בתכלית, וגם עתה כן תהא כלולה ומיוחדת בו יתברך כשאשים כל מגמתי בתורה ומצות, להלביש בהן כל עשר בחינותיה כנ"ל, ובפרט במצות תפלה, לצעוק אל ה' בצר לה מגלותה בגופי המשוקץ, להוציאה ממסגר ולדבקה בו יתברך".
וזו היא בחינת "תשובה ומעשים טובים", שהן מעשים טובים שעושה כדי להשיב חלק ה' למקורא ושרשא דכל עלמין.
וזאת תהיה עבודתו כל ימיו בשמחה רבה, היא שמחת הנפש בצאתה מהגוף המתועב ושבה אל בית אביה כנעוריה בשעת התורה והעבודה, וכמאמר רבותינו ז"ל להיות "כל ימיו בתשובה". ואין לך שמחה גדולה כצאת מהגלות והשביה, כמשל בן מלך שהיה בשביה וטוחן בבית האסורים ומנוול באשפה, ויצא לחפשי אל בית אביו המלך, ואף שהגוף עומד בשיקוצו ותיעובו (וכמו שכתוב בזהר דנקרא "משכא דחויא"), כי מהותה ועצמותה של הנפש הבהמית לא נהפך לטוב ליכלל בקדושה, מכל מקום תיקר נפשו בעיניו לשמוח בשמחתה יותר מהגוף הנבזה שלא לערבב ולבלבל שמחת הנפש בעצבון הגוף.
והנה, בחינה זו היא בחינת יציאת מצרים, שנאמר בה (שמות יד ה): "כי ברח העם". דלכאורה הוא תמוה, למה היתה כזאת? וכי אילו אמרו לפרעה לשלחם חפשי לעולם לא היה מוכרח לשלחם?! אלא, מפני שהרע שבנפשות ישראל עדיין היה בתקפו בחלל השמאלי, כי לא פסקה זוהמתם עד מתן תורה, רק מגמתם וחפצם היתה לצאת נפשם האלהית מגלות הסטרא-אחרא היא טומאת מצרים ולדבקה בו יתברך, וכדכתיב (ירמיהו טז יט): "ה' עוזי ומעוזי ומנוסי ביום צרה" וגו', (שמואל ב כב ג): "משגבי ומנוסי" וגו', והוא (תהלים נט יז): "מנוס... לי" וגו'. ולכן, לעתיד, כשיעביר ה' רוח הטומאה מן הארץ, כתיב (ישעיהו נב יב): "ובמנוסה לא תלכון כי הולך לפניכם ה'" וגו'.
ולהיות בחינת תשובה זו ביתר שאת ויתר עז מעומקא דלבא, וגם שמחת הנפש תהיה בתוספת אורה ושמחה כאשר ישיב אל לבו דעת ותבונה לנחמו מעצבונו ויגונו לאמר כנ"ל:
- "הן אמת כו' אך אני לא עשיתי את עצמי. ולמה עשה ה' כזאת, להוריד חלק מאורו יתברך הממלא וסובב כל עלמין, וכולא קמיה כלא חשיב, והלבישו במשכא דחויא וטפה סרוחה? אין זה כי אם ירידה זו היא צורך עליה, להעלות לה' כל נפש החיונית הבהמית שמקליפת נוגה וכל לבושיה, הן בחינת מחשבה דבור ומעשה שלה, ע"י התלבשותן במעשה דבור ומחשבת התורה [וכמ"ש לקמן ענין העלאה זו באריכות איך שהיא תכלית בריאת העולם]. ואם כן, איפוא, זאת אעשה, וזאת תהיה כל מגמתי כל ימי חלדי לכל בהן חיי רוחי ונפשי, וכמו שנאמר (תהלים כה א): "אליך ה' נפשי אשא", דהיינו לקשר:
- מחשבתי ודיבורי - במחשבתו ודבורו ית', והן הן גופי הלכות הערוכות לפנינו,
- וכן מעשה- במעשה המצות.
שלכן נקראת:
- התורה - (תהלים יט ח): "משיבת נפש", פירוש, למקורה ושרשה.
- ועל זה נאמר (תהלים יט ט): "פקודי ה' ישרים משמחי לב".