פתיחת התפריט הראשי

אך עוד אחת צריך לשית עצות בנפשות הבינונים, אשר לפעמים ועתים רבים יש להם טמטום הלב:

  • שנעשה כאבן ולא יכול לפתוח לבו בשום אופן לעבודה שבלב זו תפלה,
  • וגם לפעמים לא יוכל להלחם עם היצר, לקדש עצמו במותר לו מפני כבדות שבלבו.

וזאת היא עצה היעוצה בזהר הקדוש, דאמר רב מתיבתא בגן עדן: "אעא דלא סליק ביה נהורא - מבטשין ליה כו'. גופא דלא סליק ביה נהורא דנשמתא - מבטשין ליה כו'".

פירוש נהורא דנשמתא, שאור הנשמה והשכל אינו מאיר כל כך למשול על חומריות שבגוף, ואף שמבין ומתבונן בשכלו בגדולת ה' אינו נתפס ונדבק במוחו כל כך שיוכל למשול על חומריות הלב מחמת חומריותן וגסותן, והסיבה היא גסות הקליפה שמגביהה עצמה על אור קדושת נפש האלהית ומסתרת ומחשיכה אורה.

ולזאת צריך לבטשה ולהשפילה לעפר, דהיינו לקבוע עתים להשפיל עצמו להיות נבזה בעיניו נמאס, ככתוב (תהלים נא יט): "לב נשבר... רוח נשברה".

היא הסטרא-אחרא, שהיא היא האדם עצמו בבינונים. שנפש החיונית המחיה הגוף היא בתקפה כתולדתה בלבו, נמצא היא היא האדם עצמו. ועל נפש האלהית שבו נאמר (ברכת אלהי נשמה): "נשמה שנתת בי טהורה היא", שנתת בי דייקא, מכלל שהאדם עצמו איננו הנשמה הטהורה, כי אם בצדיקים, שבהם הוא להפך, שנשמה הטהורה שהיא נפש האלהית הוא האדם, וגופם נקרא "בשר אדם". וכמאמר הלל הזקן לתלמידיו, כשהיה הולך לאכול היה אומר שהוא הולך לגמול חסד עם העלובה ועניה, הוא גופו, כי כמו זר נחשב אצלו, ולכן אמר שהוא גומל חסד עמו במה שמאכילו, כי הוא עצמו אינו רק נפש האלהית לבד, כי היא לבדה מחיה גופו ובשרו, שהרע שהיה בנפש החיונית המלובשת בדמו ובשרו נתהפך לטוב ונכלל בקדושת נפש האלהית ממש בצדיקים. אבל בבינוני, מאחר שמהותה ועצמותה של נפש החיונית הבהמית שמסטרא-אחרא המלובשת בדמו ובשרו לא נהפך לטוב, הרי היא היא האדם עצמו.

ואם-כן, הוא רחוק מה' בתכלית הריחוק, שהרי כח המתאוה שבנפשו הבהמית יכול גם-כן להתאוות לדברים האסורים שהם נגד רצונו יתברך, אף שאינו מתאוה לעשותם בפועל ממש ח"ו רק שאינם מאוסים אצלו באמת כבצדיקים, כמו שכתבנו לעיל (פרק יב). ובזה הוא גרוע ומשוקץ ומתועב יותר מבעלי חיים הטמאים ושקצים ורמשים כנ"ל, וכמו שכתוב (תהלים כב ז): "ואנכי תולעת ולא איש וגו'". (וגם כשמתגברת בו נפשו האלהית, לעורר האהבה לה' בשעת התפלה, אינה באמת לאמיתו לגמרי, מאחר שחולפת ועוברת אחר התפלה, כנ"ל סוף פרק יג).

ובפרט כשיזכור טומאת נפשו בחטאת נעורים, והפגם שעשה בעליונים, ושם הוא למעלה מהזמן, וכאילו פגם ונטמא היום ח"ו ממש. ואף שכבר עשה תשובה נכונה, הרי עיקר התשובה בלב, והלב יש בו בחינות ומדרגות רבות, והכל לפי מה שהוא אדם ולפי הזמן והמקום כידוע ליודעים. ולכן עכשיו, בשעה זו, שרואה בעצמו דלא סליק ביה נהורא דנשמתא, מכלל שהיום לא נתקבלה תשובתו, ועוונותיו מבדילים; או שרוצים להעלותו לתשובה עילאה יותר, מעומקא דלבא יותר. ולכן אמר דוד (תהלים נא ה): "וחטאתי נגדי תמיד".

וגם מי שהוא נקי מחטאות נעורים החמורים, ישים אל לבו לקיים מאמר זוהר הקדוש להיות ממארי דחושבנא, דהיינו לעשות חשבון עם נפשו מכל המחשבות והדיבורים והמעשים שחלפו ועברו מיום היותו עד היום הזה, אם היו כולם מצד הקדושה או מצד הטומאה ר"ל, דהיינו כל המחשבות והדיבורים והמעשים אשר לא לה' המה ולרצונו ולעבודתו, שזהו פירוש לשון סטרא-אחרא כנ"ל (בפרק ו). ומודעת זאת, כי כל עת שהאדם מחשב מחשבות קדושות נעשה מרכבה בעת זו להיכלות הקדושה שמהן מושפעות מחשבות הללו, וכן להפך נעשה מרכבה טמאה בעת זו להיכלות הטומאה שמהן מושפעות כל מחשבות רעות, וכן בדיבור ומעשה.

עוד ישים אל לבו רוב חלומותיו, שהם הבל ורעות רוח, משום שאין נפשו עולה למעלה, וכמו שנאמר (תהלים כד ד): "מי יעלה בהר ה' נקי כפים וגו'", "ואינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה ומודעין ליה בחלמא מילין דעלמא וכו' ולזמנין דחייכן ביה ואחזיאו ליה מילי שקר וצערין ליה בחלמיה כו'", כמו שכתוב בזהר ויקרא [דף כ"ה עמוד א ועמוד ב], ע' שם באריכות.

והנה, כל מה שיאריך בעניינים אלו במחשבתו, וגם בעיונו בספרים להיות לבו נשבר בקרבו ונבזה בעיניו נמאס ככתוב בתכלית המיאוס, ולמאס חייו ממש, הרי בזה ממאס ומבזה הסטרא-אחרא, ומשפילה לעפר, ומורידה מגדולתה וגסות רוחה וגבהותה שמגביה את עצמה על אור קדושת נפש האלהית להחשיך אורה.

וגם ירעים עליה בקול רעש ורוגז להשפילה, כמאמר רז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע, שנאמר רגזו וגו'", דהיינו לרגוז על נפש הבהמית, שהיא יצרו הרע, בקול רעש ורוגז במחשבתו, לומר לו "אתה רע ורשע ומשוקץ ומתועב ומנוול וכו'", ככל השמות שקראו לו חכמינו ז"ל. "באמת, עד מתי תסתיר לפני אור אין-סוף ברוך הוא, הממלא כל עלמין היה הוה ויהיה בשוה, גם במקום זה שאני עליו, כמו שהיה אור אין-סוף ברוך-הוא לבדו קודם שנברא העולם בלי שום שינוי, כמו שנאמר "אני ה' לא שניתי", כי הוא למעלה מהזמן וכו', ואתה מנוול וכו', מכחיש האמת הנראה לעינים, דכולא קמיה כלא ממש באמת, בבחינת ראייה חושיית".

והנה, על ידי זה יועיל לנפשו האלהית להאיר עיניה באמת יחוד אור אין סוף בראייה חושיית, ולא בחינת שמיעה והבנה לבדה, כמ"ש במקום אחר, שזהו שורש כל העבודה.

והטעם, לפי שבאמת אין שום ממשות כלל בסטרא-אחרא, שלכן נמשלה לחושך שאין בו שום ממשות כלל, וממילא נדחה מפני האור. וכך הסטרא-אחרא, אף שיש בה חיות הרבה להחיות כל בעלי חיים הטמאים ונפשות אומות עכו"ם וגם נפש הבהמית שבישראל כנ"ל, מכל מקום הרי כל חיותה אינה מצד עצמה ח"ו אלא מצד הקדושה כנ"ל, ולכן היא בטלה לגמרי מפני הקדושה, כביטול החשך מפני האור הגשמי. רק שלגבי קדושת נפש האלהית שבאדם נתן לה הקב"ה רשות ויכולת להגביה עצמה כנגדה, כדי שהאדם יתעורר להתגבר עליה להשפילה ע"י שפלות ונמיכת רוחו ונבזה בעיניו נמאס, ובאתערותא דלתתא אתערותא דלעילא, לקיים מה שנאמר (ירמיהו מט טז): "משם אורידך נאם ה'", דהיינו שמסירה מממשלתה ויכלתה, ומסלק ממנה הכח ורשות שנתן לה להגביה עצמה נגד אור קדושת נפש האלהית, ואזי ממילא בטילה ונדחית כביטול החשך מפני אור הגשמי.

וכמו שמצינו דבר זה מפורש בתורה גבי מרגלים, שמתחלה אמרו "כי חזק הוא ממנו", "אל תקרי ממנו כו'", שלא האמינו ביכולת ה', ואחר-כך חזרו ואמרו "הננו ועלינו וגו'", ומאין חזרה ובאה להם האמונה ביכולת ה'? הרי לא הראה להם משה רבנו ע"ה שום אות ומופת על זה, בנתיים רק שאמר להם איך שקצף ה' עליהם ונשבע שלא להביאם אל הארץ, ומה הועיל זה להם אם לא היו מאמינים ביכולת ה' ח"ו לכבוש שלושים ואחד מלכים? ומפני זה לא רצו כלל ליכנס לארץ! אלא, ודאי מפני שישראל עצמן הם מאמינים בני מאמינים, רק שהסטרא-אחרא המלובשת בגופם הגביה עצמה על אור קדושת נפשם האלהית בגסות רוחה וגבהותה בחוצפה בלי טעם ודעת; ולכן, מיד שקצף ה' עליהם והרעים בקול רעש ורוגז "עד מתי לעדה הרעה הזאת וגו' במדבר הזה יפלו פגריכם וגו' אני ה' דברתי אם לא זאת אעשה לכל העדה הרעה הזאת וגו'", וכששמעו דברים קשים אלו נכנע ונשבר לבם בקרבם, כדכתיב "ויתאבלו העם מאד", וממילא נפלה הסטרא-אחרא מממשלתה וגבהותה וגסות רוחה, וישראל עצמן הם מאמינים.

ומזה יכול ללמוד כל אדם שנופלים לו במחשבתו ספיקות על אמונה, כי הם דברי רוח הסטרא-אחרא לבדה המגביה עצמה על נפשו, אבל ישראל עצמן הם מאמינים כו'. וגם הסטרא-אחרא עצמה אין לה ספיקות כלל באמונה, רק שניתן לה רשות לבלבל האדם בדברי שקר ומרמה להרבות שכרו, כפיתויי הזונה לבן המלך בשקר ומרמה ברשות המלך, כמו שנאמר בזוהר הקדוש.