תניא חלק א לח
והנה, עם כל הנזכר לעיל, יובן היטב פסק ההלכה הערוכה בתלמוד ופוסקים, ד"הרהור לאו כדבור דמי", ואם קרא קריאת שמע במחשבתו ובלבו לבד בכל כוח כוונתו, לא יצא ידי חובתו, וצריך לחזור ולקרות. וכן בברכת המזון דאורייתא, ובשאר ברכות דרבנן ובתפלה. ואם הוציא בשפתיו ולא כיון לבו, יצא ידי חובתו בדיעבד ואין צריך לחזור, לבד מפסוק ראשון של קריאת שמע וברכה ראשונה של תפילת שמונה עשרה, וכדאיתא [בריש פרק ב' דברכות]: "עד כאן מצות כונה; מכאן ואילך מצות קריאה" וכו'.
והיינו, משום שהנשמה אינה צריכה תיקון לעצמה במצוות, רק להמשיך אור, לתקן נפש החיונית והגוף, על ידי אותיות הדיבור שהנפש מדברת בחמשת מוצאות הפה. וכן במצוות מעשיות שהנפש עושה בשאר אברי הגוף.
אך אף על פי כן אמרו: תפילה או שאר ברכה בלא כוונה, הן כגוף בלא נשמה. פירוש, כי כמו שכל הברואים שבעולם הזה, שיש להם גוף ונשמה, שהם נפש כל חי ורוח כל בשר איש, ונשמת כל אשר רוח חיים באפיו מכל בעלי חיים, וה' מחיה את כולם, ומהווה אותם מאין ליש תמיד באור וחיות שמשפיע בהם. שגם הגוף החומרי, ואפלו אבנים ועפר הדומם ממש, יש בו אור וחיות ממנו יתברך, שלא יחזור להיות אין ואפס כשהיה.
ואף על פי כן, אין ערך ודמיון כלל בין בחינת אור וחיות המאיר בגוף, לגבי בחינת אור וחיות המאיר בנשמה, שהיא נפש כל חי. ואף שבשניהם אור אחד שווה, בבחינת הסתר פנים ולבושים שוים, שהאור מסתתר ומתעלם ומתלבש בו. כי שניהם הם מעולם הזה, שבכללותו מסתתר בשווה האור והחיות שמרוח פיו יתברך, בבחינת הסתר פנים וירידת המדרגות בהשתלשלות העולמות ממדרגה למדרגה בצמצומים רבים ועצומים, עד שנתלבש בקליפת נוגה, להחיות כללות עולם הזה החומרי, דהיינו כל דברים המותרים והטהורים שבעולם הזה. וממנה ועל ידה מושפעים דברים הטמאים, כי היא בחינה ממוצעת, כנזכר לעיל. אף על פי כן, ההארה, שהיא המשכת החיות אשר ה' מאיר ומחיה דרך לבוש זה, אינה שווה בכולן בבחינת צמצום והתפשטות. כי:
- בגוף הגשמי והדומם ממש, כאבנים ועפר, ההארה היא בבחינת צמצום גדול אשר אין כמוהו, והחיות שבו מועטת כל כך עד שאין בו אפלו כח הצומח.
- ובצומח ההארה אינה בצמצום גדול כל כך.
ודרך כלל נחלקות לארבע מדרגות: דומם, צומח, חי, מדבר, כנגד ארבע אותיות שם הוי"ה ברוך הוא שממנו מושפעים.
וכמו שאין ערך ודמיון ההארה והמשכת החיות שבדומם וצומח לההארה והמשכת החיות המלובשת בחי ומדבר, אף שבכולן אור אחד שווה בבחינת הסתר פנים, ומלובש בלבוש אחד בכולן, שהוא לבוש נוגה. כך אין ערך ודמיון כלל בין הארת והמשכת אור אין סוף ברוך הוא, שהוא פנימיות רצונו יתברך, בלי הסתר פנים ולבוש כלל, המאירה ומלובשת במצוות מעשיות ממש. וכן במצות התלויות בדבור וביטוי שפתים בלי כוונה, שהוא נחשב כמעשה ממש, כנזכר לעיל, לגבי ההארה והמשכת אור אין סוף ברוך הוא המאירה ומלובשת בכוונת המצוות מעשיות, שהאדם מתכוון בעשיתן כדי לדבקה בו יתברך על ידי קיום רצונו, שהוא ורצונו אחד. וכן בכוונת התפילה וקריאת שמע וברכותיה ושאר ברכות, שבכוונתו בהן מדבק מחשבתו ושכלו בו יתברך.
ולא שדבקות המחשבה ושכל האדם בו יתברך היא מצד עצמה למעלה מדביקות קיום המצוות מעשיות בפועל ממש, כמו שיתבאר לקמן; אלא מפני שזהו גם כן רצונו יתברך, לדבקה בשכל ומחשבה וכוונת המצות מעשיות, ובכוונת קריאת שמע ותפלה ושאר ברכות. והארת רצון העליון הזה המאירה ומלובשת בכוונה זו, היא גדולה לאין קץ, למעלה מעלה מהארת רצון העליון המאירה ומלובשת בקיום המצוות עצמן, במעשה ובדיבור בלי כוונה, כגודל מעלת אור הנשמה על הגוף, שהוא כלי ומלבוש הנשמה, כמו גוף המצוה עצמה, שהוא כלי ומלבוש לכוונתה. ואף שבשתיהן, במצוה ובכוונתה, מלובש רצון אחד פשוט בתכלית הפשיטות, בלי שום שינוי וריבוי חס ושלום, ומיוחד במהותו ועצמותו יתברך בתכלית היחוד. אף על פי כן, ההארה אינה שווה בבחינת צמצום והתפשטות.
הגהה: (וכמו שכתוב בעץ חיים, שכוונת המצוות ותלמוד תורה היא במדרגת אור, וגוף המצוות הן מדרגת ובחינת כלים, שהם בחינת צמצום, שעל ידי צמצום האור נתהוו הכלים, כידוע ליודעי ח"ן).
ונחלקת גם כן לארבע מדרגות. כי:
- גוף המצוות עצמן ממש הן שתי מדרגות, שהן:
- מצוות מעשיות ממש,
- ומצוות התלויות בדבור ומחשבה, כמו תלמוד תורה, וקריאת שמע, ותפלה, וברכת המזון ושאר ברכות.
- וכוונת המצוות לדבקה בו יתברך, שהיא כנשמה לגוף, נחלקת גם כן לשתי מדרגות, כמו שתי מדרגות הנשמה שהן בגוף החומרי, שהן חי ומדבר. כי:
- מי שדעתו יפה לדעת את ה', ולהתבונן בגדולתו יתברך, ולהוליד מבינתו יראה עילאה במוחו, ואהבת ה' בחלל הימני שבלבו, להיות נפשו צמאה לה', לדבקה בו על ידי קיום התורה והמצוות, שהן המשכת והארת אור אין סוף ברוך הוא על נפשו לדבקה בו; ובכוונה זו הוא לומד ומקיים המצוות, וכן בכוונה זו מתפלל ומברך; הרי כוונה זו, על דרך משל, כמו נשמת המדבר, שהוא בעל שכל ובחירה ובדעת ידבר.
- ומי שדעתו קצרה לידע ולהתבונן בגדולת אין סוף ברוך הוא, להוליד האהבה מבינתו בהתגלות לבו, וכן היראה במוחו ופחד ה' בלבו. רק שזוכר ומעורר את האהבה הטבעית המסותרת בלבו, ומוציאה מההעלם והסתר הלב אל הגילוי במח על כל פנים, שיהיה רצונו שבמוחו ותעלומות לבו מסכים ומתרצה בריצוי גמור באמת לאמתו למסור נפשו בפועל ממש על יחוד ה', כדי לדבקה בו נפשו האלהית ולבושיה, ולכללן ביחודו ואחדותו, שהוא רצון העליון המלובש בתלמוד התורה ובקיום המצוות כנזכר לעיל. וגם היראה כלולה בה, לקבל מלכותו, שלא למרוד בו חס ושלום. ובכוונה זו הוא סור מרע ועשה טוב, ולומד ומתפלל ומברך בפרוש המלות לבדו, בלא דחילו ורחימו בהתגלות לבו ומוחו. הרי כוונה זו, על דרך משל, כמו נשמת החי, שאינו בעל שכל ובחירה. וכל מדותיו, שהן יראתו מדברים המזיקים אותו, ואהבתו לדברים הנאהבים אצלו, הן רק טבעיים אצלו, ולא מבינתו ודעתו. וכך הן, על דרך משל, היראה והאהבה הטבעיות המסותרות בלב כל ישראל, כי הן ירושה לנו מאבותינו וכמו טבע בנפשותינו, כנזכר לעיל.