פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · טז · >>

וזה כלל גדול בעבודת ה' לבינונים: העיקר הוא למשול ולשלוט על הטבע שבחלל השמאלי, על ידי אור ה' המאיר לנפש האלוהית שבמוח, ולשלוט על הלב, כשמתבונן במוחו בגדולת אין סוף ברוך הוא. להוליד מבינתו:

  • רוח דעת ויראת ה' במוחו, להיות סור מרע דאורייתא ודרבנן, ואפילו איסור קל של דבריהם חס ושלום;
  • ואהבת ה' בליבו בחלל הימני, בחשיקה וחפיצה, לדבקה בו בקיום המצוות דאורייתא ודרבנן, ותלמוד תורה שכנגד כולן.

ויתר על כן, צריך לידע כלל גדול בעבודה לבינונים, שגם אם אין יד שכלו משגת להוליד אהבת ה' בהתגלות ליבו, שיהיה ליבו בוער כרשפי אש וחפץ בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בלב לדבקה בו, רק האהבה מסותרת במוחו ותעלומות ליבו, [הגהה: והסיבה לזה היא מפני היות המוחין שלו ונפש רוח ונשמה שלו מבחינת עיבור והעלם תוך התבונה ולא מבחינת לידה והתגלות, כידוע ליודעי ח"ן], דהיינו, שהלב מבין ברוח חכמה ובינה שבמוחו גדולת אין סוף ברוך הוא, דכולא קמיה כלא חשיב ממש, אשר על כן יאתה לו יתברך שתכלה אליו נפש כל חי לידבק ולהכלל באורו. וגם נפשו ורוחו אשר בקרבו כך יאתה להן, להיות כלות אליו בחשיקה וחפיצה, לצאת מנרתיקן, הוא הגוף, לדבקה בו. רק שבעל כרחן חיות הנה בתוך הגוף וצרורות בו כאלמנות חיות. ולית מחשבה דילהון תפיסא ביה כלל, כי אם כאשר תפיסא ומתלבשת בתורה ובמצוותיה, כמשל המחבק את המלך הנזכר לעיל. ואי לזאת, יאתה להן לחבקו בכל לב ונפש ומאד, דהיינו קיום התרי"ג מצוות במעשה ובדיבור ובמחשבה, שהיא השגת וידיעת התורה, כנזכר לעיל.

הנה, כשמעמיק בעניין זה בתעלומות תבונות ליבו ומוחו, ופיו וליבו שווין, שמקיים כן בפיו כפי אשר נגמר בתבונת ליבו ומוחו, דהיינו, להיות בתורת ה' חפצו ויהגה בה יומם ולילה בפיו, וכן הידיים ושאר אברים מקיימים המצוות כפי מה שנגמר בתבונת ליבו ומוחו, הרי תבונה זו מתלבשת במעשה דיבור ומחשבת התורה ומצוותיה, להיות להם בחינת מוחין וחיות וגדפין לפרחא לעילא, כאילו עסק בהם בדחילו ורחימו ממש אשר בהגלות ליבו [בחפיצה וחשיקה ותשוקה מורגשת בליבו ונפשו הצמאה לה' מפני רשפי אש אהבתו שבלבו כנזכר לעיל], הואיל ותבונה זו שבמוחו ותעלומות ליבו היא המביאתו לעסוק בהם, ולולי שהיה מתבונן בתבונה זו לא היה עוסק בהם כלל, אלא בצרכי גופו לבד. [וגם אם הוא מתמיד בלימודו בטבעו, אף על פי כן אוהב את גופו יותר בטבעו].

וזה רמזו רז"ל באמרם: (קידושין מ, א): "מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה", והוה ליה למימר: "מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה"! אלא העניין, כי דחילו ורחימו שבהתגלות ליבו, הם המתלבשים במעשה המצוות להחיותם לפרחא לעילא. כי הלב הוא גם כן חומרי, כשאר איברים שהם כלי המעשה. אלא שהוא פנימי וחיות להם, ולכן יכול להתלבש בהם להיות להם גדפין להעלותם. אך הדחילו ורחימו שבתבונות מוחו ותעלומות ליבו הנזכרים לעיל, גבהו דרכיהם למעלה מעלה מבחינת המעשה, ואי אפשר להם להתלבש בבחינת מעשה המצוות, להיות להם בחינת מוחין וחיות להעלותן לפרחא לעילא, אם לא שהקב"ה מצרפן ומחברן לבחינת המעשה. והן נקראות בשם "מחשבה טובה", כי אינן דחילו ורחימו ממש בהתגלות ליבו, כי אם בתבונת מוחו ותעלומות ליבו כנזכר לעיל. [הגהה: וכמו שכתוב בזוהר ועץ חיים, דתבונה אותיות ב"ן וב"ת, שהן דחילו ורחימו, ולפעמים התבונה יורדת להיות מוחין בנוקבא דזעיר אנפין, שהן אותיות התורה והמצוות, והמשכיל יבין]. אך צירוף זה מצרף הקב"ה כדי להעלות מעשה המצוות ועסק התורה, הנעשים על ידי מחשבה טובה הנזכרת לעיל, עד עולם הבריאה, מקום עליית התורה והמצוות הנעשים על ידי דחילו ורחימו שכליים אשר בהתגלות ליבו ממש. אבל בלאו הכי נמי עולים לעולם היצירה, על ידי דחילו ורחימו טבעיים המסותרים בלב כל ישראל בתולדותם, כמו שיתבאר לקמן באריכות.


<< · תניא · חלק א · טז · >>