פתיחת התפריט הראשי

<< · תניא · חלק א · כב · >>

רק שהתורה דיברה כלשון בני אדם, ונקרא בתורה דיבורו של מקום ברוך הוא בשם "דיבור" ממש, כדיבורו של אדם, לפי שבאמת כך הוא דרך ירידת והמשכת החיות לתחתונים, בצמצומים רבים ועצומים, מינים ממינים שונים, להבראות מהם ברואים רבים, מינים ממינים שונים.

וכל-כך גברו ועצמו הצמצומים והסתר פנים העליונים, עד שיוכלו להתהוות ולהיבראות גם דברים טמאים וקליפות וסטרא-אחרא, ולקבל חיותם וקיומם מדבר ה' ורוח פיו יתברך בהסתר פנים וירידת המדרגות.

ולכן נקרא "אלהים אחרים", מפני שיניקתם וחיותם אינה מבחינת פנים אלא מבחינת אחוריים דקדושה. ופירוש "אחוריים", כאדם הנותן דבר לשונאו, שלא ברצונו, שמשליכו לו כלאחר כתפו, כי מחזיר פניו ממנו משנאתו אותו. כך למעלה:

  • בחינת "פנים" הוא פנימית הרצון העליון וחפצו האמיתי, אשר חפץ ה' להשפיע חיות לכל הקרוב אליו מסטרא דקדושה;
  • אבל הסטרא אחרא והטומאה היא תועבת ה' אשר שנא, ואינו משפיע לה חיות מפנימית הרצון וחפצו האמיתי אשר חפץ בה ח"ו, כי אם כמאן דשדי בתר כתפוי לשונאו שלא ברצונו, רק כדי:
    • להעניש את הרשעים,
    • וליתן שכר טוב לצדיקים דאכפיין לסטרא אחרא.
  • וזה נקרא בחינת "אחוריים" דרצון העליון ברוך הוא.

והנה, רצון העליון בבחינת "פנים" הוא מקור החיים המחיה את כל העולמות, ולפי שאינו שורה כלל על הסטרא אחרא, וגם בחינת "אחוריים" של רצון העליון אינו מלובש בתוכה ממש אלא מקיף עליה מלמעלה, לכך היא מקום המיתה והטומאה, ה' ישמרנו; כי מעט מזער אור וחיות שיונקת ומקבלת לתוכה מבחינת אחוריים דקדושה שלמעלה הוא בבחינת גלות ממש בתוכה, בסוד גלות השכינה הנ"ל.

ולכן נקרא בשם "אלהים אחרים" שהיא, עבודה זרה ממש וכפירה באחדותו של מלך מלכי המלכים הקב"ה. כי מאחר שאור וחיות דקדושה הוא בבחינת גלות בתוכה, אינה בטילה כלל לגבי קדושת הקב"ה, ואדרבה, מגביהה עצמה כנשר לומר "אני ואפסי עוד", וכמאמר "יאור לי ואני עשיתני".

ולכן אמרו רז"ל שגסות הרוח שקולה כעבודה זרה ממש כי עיקר ושרש עבודה זרה הוא מה שנחשב לדבר בפני עצמו, נפרד מקדושתו של מקום, ולא כפירה בה' לגמרי, כדאיתא בגמרא "דקרו ליה אלהא דאלהיא"; אלא שגם הם מחשיבים עצמם ליש ודבר בפני עצמו, ובזה מפרידים את עצמם מקדושתו של מקום ברוך הוא, מאחר שאין בטלים לו יתברך; כי אין קדושה עליונה שורה אלא על מה שבטל לו יתברך, כנ"ל.

ולכן נקראים "טורי דפרודא" בזוהר הקדוש, והרי זו כפירה באחדותו האמיתית, ד"כולא קמיה כלא חשיב", ובטל באמת לו יתברך ולרצונו המחיה את כולם ומהוה אותם מאין ליש תמיד.


<< · תניא · חלק א · כב · >>