הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


תּוֹסֶפְתָּא מַסֶּכֶת פְּסָחִים (ליברמן) פֶּרֶק ו

עריכה

פסח בטומאה

עריכה
(א)
אֵימָתַי אָמְרוּ 'הַפֶּסַח נֶאֱכָל בְּטֻמְאָה'?


ראו משנה ז, ד. הברייתא מדייקת (אולי מהמשנה) שההיתר לאכול את הפסח בטומאה תלוי דווקא בביאתו בטומאה מההתחלה.



בִּזְמַן שֶׁבָּא מִתְּחִלָּה בְּטֻמְאָה.
שְׁחָטוֹ בְּטַהֲרָה וְנִטְמָא הַצִּבּוּר -
יִזָּרֵק הַדָּם בְּטֻמְאָה, וְאַל יֵאָכֵל הַבָּשָׂר בְּטֻמְאָה.
שְׁחָטוֹ בְּטַהֲרָה וְנִטְמָא הַדָּם וְהַצִּבּוּר -
יִזָּרֵק הַדָּם בְּטֻמְאָה וְאַל יֵאָכֵל הַבָּשָׂר בְּטֻמְאָה.
הַצִּבּוּר וְהַכֹּהֲנִים טְהוֹרִין, וּכְלֵי שָׁרֵת טְמֵאִין,
עוֹשִׂין אוֹתוֹ בְּטֻמְאָה.

(ב)

אֵימָתַי אָמְרוּ "פֶּסַח בָּא בְּטֻמְאָה"? - בִּזְמַן שֶׁרֻבּוֹ שֶׁלַּצִּבּוּר טְמֵאִין.

הָיוּ חֶצְיָן טְהוֹרִין וְחֶצְיָן טְמֵאִין –


ראו פסחים עט ב. ר' אלעזר מחייב רוב משמעותי יותר, ולא ברור איזה רוב, והשוו ספרי דברים קלב.



הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין אֶת הָרִאשׁוֹן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין אֶת הַשֵּׁנִי.
הַיָּחִיד מַכְרִיעַ אֶת הַפֶּסַח לַעֲשׂוֹתוֹ בְּטֻמְאָה.
דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה.
רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן מַתִּתְיָה אוֹמֵר: אֵין הַיָּחִיד מַכְרִיעַ אֶת הַפֶּסַח לַעֲשׂוֹתוֹ בְּטֻמְאָה,
שֶׁנֶּאֱמַר: (דברים טז, ה) "לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ"
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הָיוּ חֶצְיָן טְהוֹרִין וְחֶצְיָן טְמֵאִין,
הַטְּהוֹרִין עוֹשִׂין לְעַצְמָן, וְהַטְּמֵאִין עוֹשִׂין לְעַצְמָן.
אָמְרוּ לוֹ: אֵין חוֹלְקִין אֶת הַצִּבּוּר,
אֶלָּא: אוֹ כֻלָּן עוֹשִׂין בְּטַהֲרָה - אוֹ כֻלָּן עוֹשִׂין בְּטֻמְאָה.

ייחוד קרבן הפסח

עריכה
(ג)
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה,


אם אבד הקרבן לאחר השחיטה, ונשאר רק כזית בשר הראוי לאכילה או כזית חלב הראוי להקטרה – זורקים את הדם. אם מדובר בעולה – אפילו אם נשאר פחות מהנ"ל זורקים את הדם. אם נשארה רק המנחה (הנסכים), ולא נשאר כזית מבשר הקרבן או מחלבו – אין זורקים, כמו ברישא. הפסח הוא הפוך מהעולה, וכאן יש צורך לפחות בכזית בשר לכל אחד מהמנויים, אחרת לא יזרוק את הדם.
הברייתא קשורה למשנה ז, ה, העוסקת בטומאה של בשר הקרבן כאשר אין פסח קרב בטומאה. גם אז, אם נטמא הבשר לאחר השחיטה – אינו זורק את הדם.



שֶׁנִּשְׁתַּיַּר מֵהֶן כַּזַּיִת בָּשָׂר וְכַזַּיִת חֵלֶב - זוֹרֵק אֶת הַדָּם עָלָיו.
כַּחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב - אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם עָלָיו,
וּבָעוֹלָה,
אֲפִלּוּ לֹא נִשְׁתַּיַּר מִמֶּנָּה אֶלָּא כַחֲצִי זַיִת בָּשָׂר וְכַחֲצִי זַיִת חֵלֶב,
זוֹרֵק אֶת הַדָּם עָלֶיהָ, מִפְּנֵי שֶׁכֻּלָּהּ רְאוּיָה לְהַקְטָרָה.
וּבַמִּנְחָה,
אֲפִלּוּ כָּל הַמִּנְחָה קַיֶּמֶת,
וְלֹא נִשְׁתַּיַּר מִן הַזֶּבַח כַּזַּיִת בָּשָׂר וְכַזַּיִת חֵלֶב,
אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם עָלֶיהָ.
וּבַפֶּסַח,
אִם יֵשׁ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד - יִזְרֹק,
וְאִם לָאו, לֹא יִזְרֹק.

(ד)

רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: כָּל הַזְּבָחִים שֶׁבַּתּוֹרָה, שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר, וַחֲלָבִים קַיָּמִין,

זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל הַחֲלָבִים.


ניסוח נוסף למימרת ר' יהושע שבהלכה ג: כאן מודגש שהפסח תלוי בבשר ולא בחלב. וראו משנה ז, ה.



נִטְמְאוּ חֲלָבִים, וְהַבָּשָׂר קַיָּם, זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל הַבָּשָׂר.
אֲבָל פֶּסַח אֵינוֹ כֵן:
אַף עַל פִּי שֶׁנִּטְמָא בָּשָׂר וַחֲלָבִים קַיָּמִים,
אֵין זוֹרֵק אֶת הַדָּם עַל חַחֲלָבִים,
שֶׁלֹּא בָּא מִתְּחִלָּתוֹ אֶלָּא לַאֲכִילָה.
נִטְמְאוּ חֲלָבִים וְהַבָּשָׂר קַיָּם,
אִם יֵשׁ כַּזַּיִת לְכָל אֶחָד וְאֶחָד, יִזְרֹק,
וְאִם לָאו, לֹא יִזְרֹק.

(ה)
כָּל קָרְבְּנוֹת הַצִּבּוּר וְהַיָּחִיד,


ראו משנה ז, ז. אם מת היה עם המקריב – הציץ אינו מרצה עליו, אבל על קבר התהום (כלומר על חשש שיש קבר, אבל אין עצמות ניכרות שם) הוא מרצה בדיעבד. כך גם בנזיר.
בשאר הקרבנות הציץ מרצה גם על טומאת מביא הקרבן, אבל לא על מקרה שבו הכהן טמא.



הַצִּיץ מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת אָדָם צ"ל טומאת הדם, טומאת הקרבן וְעַל טֻמְאַת הַגּוּף, טומאת המקריב
חוּץ מִנָּזִיר וְעוֹשֶׂה פֶסַח,
שֶׁמְּרַצֶּה עַל טֻמְאַת אָדָם, וְאֵין מְרַצֶּה עַל טֻמְאַת הַגּוּף.
וְאִם נִטְמָא טֻמְאַת הַתְּהוֹם - הֲרֵי זֶה מְרַצֶּה.
כֵּיצַד?
הָיָה הוֹלֵךְ לִשְׁחֹט אֶת פִּסְחוֹ,
וְאָמְרוּ לוֹ: "מֵת הָיָה עִמָּךְ בַּבַּיִת שֶׁנִּכְנַסְתָּ בּוֹ",
אוֹ "תַּחַת אֶבֶן שֶׁיָּשַׁבְתָּ עָלֶיהָ",
וְנוֹדַע לוֹ, בֵּין מִשֶּׁעָשָׂה פִסְחוֹ, וּבֵין עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה פִסְחוֹ,
צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
אֲבָל אָמְרוּ לוֹ: "קֶבֶר הַתְּהוֹם הָיָה עִמָּךְ בַּבַּיִת שֶׁנִּכְנַסְתָּ לוֹ",
אוֹ "תַּחַת אֶבֶן שֶׁיָּשַׁבְתָּ עָלֶיהָ",
וְנוֹדַע לוֹ עַד שֶׁלֹּא עָשָׂה פִסְחוֹ,
צָרִיךְ לַעֲשׂוֹת פֶּסַח שֵׁנִי;
מִשֶּׁעָשָׂה פִסְחוֹ, אֵין צָרִיךְ לַעֲשׁוֹת פֶּסַח שֵׁנִי.
וְכֵן נָזִיר שֶׁהָיָה הוֹלֵךְ לְהָבִיא קָרְבְּנוֹתָיו,
וְאָמְרוּ לוֹ: "מֵת הָיָה עִמָּךְ בַּבַּיִת שֶׁנִּכְנַסְתָּ לוֹ",
אוֹ "תַּחַת אֶבֶן שֶׁיָּשַׁבְתָּ עָלֶיהָ",
וְנוֹדַע לוֹ, בֵּין מִשֶּׁהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, וּבֵין עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו,
צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה.
אֲבָל אָמְרוּ לוֹ: "קֶבֶר הַתְּהוֹם הָיָה עִמָּךְ בַּבַּיִת שֶׁנִּכְנַסְתָּ לוֹ",
אוֹ "תַּחַת אֶבֶן שֶׁיָּשַׁבְתָּ עָלֶיהָ",
וְנוֹדַע לוֹ עַד שֶׁלֹּא הֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו,
צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה;
מִשֶּׁהֵבִיא קָרְבְּנוֹתָיו, אֵין צָרִיךְ לְהָבִיא קָרְבַּן טֻמְאָה.

(ו)
שְׁחָטוֹ וְנוֹדַע שֶׁמָּשְׁכוּ בְּעָלִים אֶת יָדָן,


השוו משנה ו, ו, שבשבת פטור מחטאת, ומשנה ז, ט, שם ר' יוחנן בן ברוקה הוא המחמיר לשרפו מייד בכל מקרה שנפסל.



אוֹ שֶׁמֵּתוּ אוֹ שֶׁנִּטְמָאוּ - יִשָּׂרֵף מִיָּד.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אִם יֵשׁ שָׁהוּת כְּדֵי שֶׁיֵּדַע, יִשָּׂרֵף מִיָּד,
וְאִם לָאו, תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיֵצֵא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.
זֶה הַכְּלָל: אֵרַע פְּסוּל בְּגוּפוֹ - יִשָּׂרֵף מִיָּד;
בַּדָּם אוֹ בַבְּעָלִים - תְּעֻבַּר צוּרָתוֹ וְיָצָא לְבֵית הַשְּׂרִיפָה.

איסורי שבירת עצם והוצאת הבשר

עריכה
(ז)
הַשּׂוֹרֵף אֶת הָעֲצָמוֹת,


שריפה אינה שבירה, וקרנים, גידים וטלפים אינם עצמות. וראו משנה ז, י.



וְהַמְּחַתֵּךְ בַּגִּידִין וּבַקַּרְנַיִם וּבַטְּלָפַיִם,
אֵינוֹ עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה'.

(ח)
הָעֲצָמוֹת וְהַגִּידִין הָרַכִּין, הֲרֵי הֵן כַּבָּשָׂר לְכָל דָּבָר.

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֶצֶם בְּפֶסַח טָהוֹר, הֲרֵי זֶה לוֹקֶה אַרְבָּעִים,
וּפֶסַח עַצְמוֹ כָשֵׁר, וְיוֹצֵא בוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח.

(ט)
פֶּסַח כָּשֵׁר, חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבִירַת עֶצֶם.


ראו משנה ז, יא, שם נזכר שפסח טמא אין חייבים עליו משום שבירת עצם. כאן מרחיבים דין זה לכל פסח פסול.



פֶּסַח פָּסוּל, אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.
רַבִּי יַעֲקֹב אוֹמֵר: הָיְתָה לוֹ שָׁעַת כֹּשֶׁר וְנִפְסַל, כגון שנפסל בלינה, ואוכלים אותו ביום הפסח
חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: אַף עַל פִּי שֶׁהָיְתָה לוֹ שָׁעַת הַכֹּשֶׁר וְנִפְסַל,
אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשּׁוּם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בֵּי רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
אֲפִלּוּ לֹא נִפְסַל בּוֹ אֶלָּא אֵבֶר אֶחָד בִּלְבַד,
אֵין חַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם שְׁבִירַת הָעֶצֶם.

(י)

הַשּׁוֹבֵר אֶת הָעֲצָמוֹת לוֹכַל כַּזַּיִת מֹחַ,
מִן הַמֹּחַ שֶׁבָּעֲצָמוֹת שֶׁבָּרֹאשׁ וְשֶׁבַּקּוֹלִית, kolén: עצם הירך, פימור

עוֹבֵר בְּ'לֹא תַּעֲשֶׂה', וְהַמֹּחַ עַצְמוֹ כָּשֵׁר,


אם שבר עצם כדי לאכול את המוח – עבר, אבל יכול לאכול את המוח, ומקיימים באכילתו את מצוות אכילת בשר הפסח.
המוח נחשב בדרך כלל כבשר, אבל בפסח אין עוברים עליו משום נותר, כמובן. וראו מכילתא פסחא טו.



וְיוֹצֵא בוֹ יְדֵי חוֹבָתוֹ בַּפֶּסַח,
וְחַיָּבִין עָלָיו מִשֵּׁם פִּגּוּל וּמִשֵּׁם נוֹתָר וּמִשֵּׁם טָמֵא,
וּמְטַמֵּא כַזַּיִת בְּמַשָּׂא, וְּכָעֲדָשָׁה בְּמַגָּע.
כְּלָלוֹ שֶׁלַּדָּבָר, הַמֹּחַ הֲרֵי הוּא כַבָּשָׂר לְכָל דָּבָר:
אָכַל מִמֶּנּוּ כַזַּיִת נָא וּמְבֻשָּׁל, עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה פָּטוּר;
מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, הֲרֵי זֶה חַיָּב.
כַּזַּיִת צְלִי, עַד שֶׁלֹּא חֲשֵׁכָה,
לֹא פָטַר אֶת עַצְמוֹ מִבְּנֵי חֲבוֹרָה,
מִשֶּׁחֲשֵׁכָה, פָּטַר אֶת עַצְמוֹ מִבְּנֵי חֲבוֹרָה.

(יא)

הַמּוֹצִיא כַזַּיִת בָּשָׂר מִבַּיִת לְבַיִת, וּמֵחֲבוֹרָה לַחֲבוֹרָה, בְּשָׁעַת אֲכִילָה,
הֲרֵי זֶה חַיָּב, שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב, מו) "לֹא תוֹצִיא מִן הַבַּיִת מִן הַבָּשָׂר חוּצָה",

אַף עַל פִּי שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל",


הברייתא דורשת את המילה "בית" במובן "חבורה", שהרי אין מספיק בתים לכל החבורות.
האכילה אינה לפי בית אב אלא לפי המנויים, והם הנחשבים בעלי הסעודה. בכך עוברים ממושגים משפחתיים למושגים חברתיים.
לגבי סוף הברייתא – ראו משנה ז, יג.



אוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּחַצְרוֹתֵיהֶן וּבְגַגּוֹתֵיהֶן.
מַה תִּלְמֹד לוֹמַר "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל"? בַּחֲבוֹרָה אַחַת.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: הֲרֵי שֶׁהָיוּ יוֹשְׁבִין וְאוֹכְלִין, וְרָאוּ נָחָשׁ אוֹ עַקְרָב,
עוֹקְרִין אֵלּוּ אֶת פִּסְחֵיהֶן, וְאוֹכְלִין אוֹתוֹ בְּמָקוֹם אַחֵר,
שֶׁנֶּאֱמַר: (שמות יב, ז) "עַל הַבָּתִּים אֲשֶׁר יֹאכְלוּ אֹתוֹ בָּהֶם".
אִם כֵּן, לָמָּה נֶאֱמַר "בְּבַיִת אֶחָד יֵאָכֵל"?
שֶׁלֹּא יְהוּא שְׁתֵּי חֲבוֹרוֹת אוֹכְלוֹת זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ.
כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ עוֹמֵד לִמְזֹג, קוֹפֵץ אֶת פִּיו וּמַחְזִיר אֶת פָּנָיו וְלוֹעֵס,
עַד שֶׁמַּגִּיעַ אֵצֶל חֲבוֹרָתוֹ, וּבוֹלֵעַ,
כְּדֵי שֶׁלֹּא יֵרָאֶה אוֹכֵל מִשְּׁנֵי פְּסָחִים.
אִם אֵין שָׁם אֶלָּא חֲבוֹרָה אַחַת, אוֹכֵל בְּכָל הַבַּיִת כֻּלּוֹ וְאֵינוֹ חוֹשֵׁשׁ.