ביאור:מכילתא דרשב"י/פרק כא
פרק כא
עריכהפסוק א
עריכההדרשה הראשונה עוסקת בלשון הרבים "משפטים", שיש ביניהם הבדלים, ומדובר בעקרונות שונים. בהמשך מובאים ר' עקיבא ור' ישמעאל על חיוב אשה בנזיקין: ר' ישמעאל דרש בכל עניין דרשה מיוחדת לחייב נשים. ואילו ר' עקיבא דרש את כולם מ"לפניהם". ר' יוסי הגלילי דרש לעניין זה את הפסוק מבמדבר. והשוו תוספתא ב"ק ו ז: שם מדובר על נושא אחר, אבל ר' עקיבא הוא האומר 'כל אחד ואחד יתרבה במקומו' ונראה שמוחלפת השיטה. |
"ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" יכול שכל משפט שבתורה נאמר לעינין אחד?
תלמוד לומר ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם
ר' עקיבא אומר: לפי שאין מפורש בדינין אלא איש. אשה מנין? תלמוד לומר "ואלה המשפטים"
ר' ישמעאל אומר: כל אחד ואחד מתרבה במקומו
ר' יוסי הגלילי אומר: הרי הוא אומר "איש או אשה כי יעשו מכל חטאות..." (במדבר ה, ו)
השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה!
דורש "לפניהם" אל הפנים שבהם או לפנינים שבהם. הדרשות מתארות את דיני ממונות כידע אקסלוסיבי הדמה למעשה מרכבה. והשוו לסיפור אלעזר בן ערך תוספתא חגיגה ב א, כאן יורד ר' יוחנן מהחמור רק לאחר ששמע את הדרשות המוצלחות של ר' אלעזר. |
"אשר תשים לפניהם" 'לפני בני ישראל' לא נאמר כן, אלא "לפניהם", לפנים שבהם! מלמד שאין שונין בדיני ממונות לעם הארץ.
דבר אחר "אשר תשים לפניהם" מה הפנימה הפנינה הזאת, אינה נגלית לכל ברייה
כך אין לך רשות לשקע עצמך על דברי תורה אלא בפני בני אדם כשירין.
ומעשה ברבן יוחנן בן זכאי שהיה רוכב על החמור ויוצא מירושלם, ור' אלעזר בן ערך תלמידו מהלך אחריו
אמר לו: ר', שנה לי פרק אחד במעשה מרכבה! אמר לו: לא כך שניתי לכם "ולא במרכבה ביחיד אלא אם כן היה חכם ומבין מדעתו"?
אמר לו: אם לאיו תן לי רשות שאומר לפניך! היה ר' אלעזר בן ערך דורש עד שהייתה האש מלהטת מכל סביביו
כיון שראה רבן יוחנן בן זכי שהייתה האש מלהטת מכל סביביו ירד מעל החמור ונשקו, ואמר לו
ר' אלעזר בן ערך אשרי יולדתך! אשריך אברהם אבינו שזה יצא מחלציך. (תוספתא חגיגה ב א)
הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ור' אלעזר בן ערך בכף שנייה - מכריע הוא את כולם! (אבות ב ח.)
פסוק ב
עריכהעבד עברי יתכן, לפי התורה בשני מצבים: העני המוכר את עצמו (ראו ויקרא כה לט) או הנמכר ע"י בית דין כדי להשלים את תשלומי הגניבה שגנב (ראו שמות כב ב). לאחר הכיבוש הרומאי עקב המרידות השונות נוסף גם מצב שלישי – שבויי מלחמה ששועבדו ע"י הרומאים ונמכרו בשוק. חז"ל הגדירו את קניית העבדים הללו ע"י יהודים או קהילות כ"מצוות פדיון שבויים", בעיתות מצוקה נמכרו לעבדות הרבה מעל ליכולת הפדיון של הציבור. |
"כי תקנה עבד עברי", מניין כשתהא קונה, לא תהא קונה אלא עבד עברי? תלמוד לומר "כי תקנה עבד – עברי"
ומניין כשיהא נמכר לא יהא נמכר אלא לך? תלמוד לומר "ונמכר לך" (ויקרא כה, לט)
ומניין כשבית דין מוכרין אותו, לא יהוא מוכרין אותו אלא לך? תלמוד לומר "כי ימכר לך אחיך העברי" (דברים טו, יב)
"כי תקנה עבד עברי" - זה שהוא מוכר את עצמו
ולהלן הוא אומר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" - זה שבית דין מוכרים אותו לך.
בא הכתוב ללמדך לשון קצרה: "כי תקנה עבד עברי" - בין שמוכר את עצמו ובין שבית דין מוכרין אותו לך
אחד ההבדלים בין עבד עברי לאמה עבריה הוא בזהות המוכר: העבד נמכר ע"י בית דין או ע"י עצמו, ואילו האמה נמכרת דווקא ע"י אביה. |
"כי תקנה עבד עברי" עבד עברי אתה קונה מעצמו ואי אתה קונה עבריה מעצמה
שהיה בדין: ומה עברי, שאין אביו מוכרו, הרי הוא מוכר את עצמו
עבריה, שאביה מוכרה - אינו דין שתהא מוכרת את עצמה? תלמוד לומר "כי תקנה עבד עברי"
עברי אתה קונה מעצמו, ואי אתה קונה עבריה מעצמה!
קל וחומר לעברי, שיהא אביו מוכרו: ומה עבריה, שאין היא מוכרת את עצמה, אביה מוכרה
עברי, שמוכר את עצמו - אינו דין שיהא אביו מוכרו? תלמוד לומר "כי ימכר איש את בתו לאמה" (שמות כא, ז)
האיש מוכר את בתו, ואין האיש מוכר את בנו.
ר' ישמעאל אומר: בעבד עברי הכתוב מדבר! אתה אומר בעבד עברי הכתוב מדבר
או אינו אלא בעבד כנעני; ומה אני מקיים "והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם..." (ויקרא כה, מו)? בלוקח עבד מן הגוי
אבל לוקח עבד מישראל - יכול יצא בשש? תלמוד לומר "כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד"
ולהלן הוא אומר "כי ימכר לך אחיך העברי..." (דברים טו, יב)
הוא שנאמר כאן, הוא שנאמר להלן: מה להלן "אחיך" אף כן "אחיך"
דורש "עברי" כרמז לעבר בן שם, לאברהם או לשפת הדיבור העברית. |
נאמרו מצוות האלו בעבד עברי בזכותו של עבר. דבר אחר בזכות אברהם, שהיה מעבר הנהר
דבר אחר בזכות ישראל, שהיו מדברין בלשון עברי, שנאמר "ויאמרו אלקי העברים נקרא עלינו" (שמות ה, ג)
עבד עברי אינו מועבר ליורשים, וראו גם ספרי דברים קיח. הוא משתחרר כשהוא בריא, ואם הוא חולה אינו משתחרר אלא בעליו מטפל בו עד שיבריא. |
"שש שנים יעבד" אף את הבן! יכול אף את היורש? תלמוד לומר "ועבדך" (דברים טו, יב) ולא את היורש!
מה ראית להביא את הבן ולהוציא את היורש אחר שריבה הכתוב מיעט?
מביא אני את הבן, שקם תחת האב ליעידה ולשדה אחוזה - ומוציא אני את היורש שלא קם תחת האב ליעידה ולשדה אחוזה!
"שש שנים יעבוד", ולא חולה! יכול אפילו חלה ונתרפא ומטייל בשוק? תלמוד לומר "שש שנים יעבוד ובשביעית"
נימצא שאתה בא עליו מיכן ומכאן! לא! אם אמרת החולה והמוטל למטה, שכן אינו ראוי לעבד!
"יעבוד" - שלא ימסור אומנותו לאחר; שאם היה בלן לרבים, ספר לרבים, נחתום לרבים, שלחני - לא יעשה!
יכול אפילו היתה אומנותו כך? תלמוד לומר "יעבד"
ר' יוסי אומר ובלבד שלא יחדש לו אומנות שלכוס
שחרור העבד מתבצע בתחילת השנה השביעית ולא בסופה. אין לבעל העבד זכות לדרוש ממנו החזר הוצאות רפואיות. שחרור העבד הוא באמצעות שטר שחרור, ומתלווה לקריאה "צא!" |
"ובשבעית יצא", יכול בתחלת שנה תלמוד לומר, או בסופה?
הרי אתה דן: שנת שבע מוציאה עבדים ויובל מוציא עבדים.
מה מצינו ביובל, בתחלתו ולא בסופו - אף זו, בתחלתה ולא בסופה!
או לך לכה לדרך זו: נאמר כאן שנת שבע, בהשמט מלוה
מה שנת שבע האמור בהשמט מלוה, בסופה ולא בתחלתה - אף כאן, בסופה ולא בתחלתה!
נראה למי דומה: דנין דבר שתלוי ביובל מדבר שתלוי ביובל ואל יוכח השמט מלוה, שאין תלוי ביובל!
או לך לכה לדרך זו: דנין דבר שאין צריך קידוש בית דין מדבר שאין צריך קידוש בית דין
ואל יוכיח יובל, שצריך קידוש בית דין!
תלמוד לומר "שש שנים יעבד ובשביעית יצא"! אמור מעתה: בתחלתה ולא בסופה!
"ובשביעית יצא לחפשי חנם" מיכלל שנאמר "וכי תשלחנו חפשי מעמך לא תשלחנו ריקם". (דברים טו, יג)
מלמד שמצוה לומר לו "צא!"
יכול אם אמר לו "צא" הרי הוא יוצא, ואם לאו אינו יוצא? תלמוד לומר "ובשביעית יצא לחפשי חנם".
נאמר כאן חפשי ונאמר להלן "חפשי" (שמות כא, כו): מה חפשי האמור להלן, שטר - אף חפשי האמור כאן, שטר!
יכול אם היה חולה ומוטל במטה, והוציא עליו רבו הוצאות הרבה יהא צריך ליתן לו? תלמוד לומר "יצא לחפשי חנם!"
פסוק ג
עריכהאם העבד העברי נשוי, לפני או אחרי שנמכר – אינו חייב להתגרש ואשתו זכאית למזונות מהאדון, וראו מכילתא נזיקין א. הזכות הזאת אינה קיימת אם העבד נישא בלי אישור האדון, או בניגוד לחוק. |
"אם בגפו יבא בגפו יצא" יכול גזרה? תלמוד לומר "אם", אינו אלא רשות!
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "בגפו יבא בגפו יצא" אין לך עליו אלא עבודה!
"אם בעל אשה הוא" מה הוא, חייב במזונותיו - אף אשתו ובניו, חייב במזונותיהן
עדיין אני אומר אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו - חייב במזונותיהן שמתחלה לא לקחו אלא על מנת כן
אבל אשה ובנים שהיו לו משלקחו רבו - לא יהא רבו חייב במזונותיהן, שכבר נתחייב במזונותיו
או אינו אומר כן, אלא אשה ובנים שהיו לו משלקחו רבו - רבו חייב במזונותיהן שכבר נתחייב במזונותיו
אבל אשה ובנים שהיו לו עד שלא לקחו רבו - לא יהא רבו חייב במזונותיהן? תלמוד לומר "אם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו"
שתי נשים כאן: אחת עד שלא לקחו רבו - ואחת משלקחו רבו
יכול אפלו היה לו ארוסה ושומרת יבם? תלמוד לומר "ויצאה אשתו עמו" אשתו שהיא עמו, יצאת זו שאינה עמו.
יכול אפלו היתה אשתו פסולה, כגון אלמנה לכהן גדול, גרושה וחלוצה לכהן הדיוט?
תלמוד לומר "ויצאה אשתו עמו", אשה שהיא ראויה להתקיים עמו יצאת זו, שאינה ראויה להתקיים עמו.
יכול אפלו נשא אשה שלא מדעת רבו? תלמוד לומר "הוא". מה הוא, מדעת רבו - אף אשתו, מדעת רבו.
יכול יהא מעשה אשתו ובניו ובנותיו שלרבו? ודין הוא:
מה עבד כנעני, שאין רבו חייב במזונותיו, מעשה בניו ובנותיו שלרבו
זה, שרבו חייב במזונותיו - אינו דין שיהא מעשה בניו ובנותיו שלרבו?
תלמוד לומר "הוא": הוא מעשה ידיו של רבו, ואין מעשה בניו ובנותיו שלרבו.
(יכול תהא מציאתו וירושתו שלרבו? תלמוד לומר ועבדך (דברים טו, יב) אין לך עליו אלא עבודה.
יכול מפני שיצא לידון בחדש לא יהא זכאי במציאתה ובירושתה שלאשתו?
תלמוד לומר "אם בעל אשה הוא", החזירו הכתוב לכללו בפירוש, הרי הוא כבעל
מה הבעל, זכאי במציאתה ובירושתה שלאשתו - אף זה, זכאי במציאתה וירושתה שלאשתו
דבר אחר:) "ויצאת אשתו עמו" - אל תפרישנו מאשתו
ולהלן הוא אומר "ויצא מעמך הוא ובניו עמו" (ויקרא כה, מא) אל תפרישנו מבניו.
פסוק ד
עריכהאין האדון או בנו מחוייבים לתת לעבד אשה – שפחה כנענית, וראו מכילתא נזיקין ב. |
"אדניו יתן לו אשה", יכול גזירה? תלמוד לומר "אם", אינו אלא רשות.
"אדניו יתן לו אשה" לרבות את הבן.
"יתן לו אשה" בשפחה כנענית הכתוב מדבר! אתה אומר בשפחה כנענית הכתוב מדבר,
או אינו מדבר אלא בבת חורין? תלמוד לומר "האשה וילדיה תהיה לאדוניה". אם בת חורין, היאך ולדות לבעל?
או יכול אפלו אין לו אשה ובנים מישראל - הרי הוא מותר בשפחה כנענית? תלמוד לומר "ויצאת אשתו עמו"
בזמן שעמו אשה ובנים הוא נותן לו שפחה, ואם לאו - אינו יכול.
דבר אחר "יתן לו אשה" אשה אחת נותן לו, ואינו נותן לו שתי נשים.
יכול לא יתן לבן חורין שתי נשים? תלמוד לומר "אדניו יתן לו אשה" לו אין נותן שתי נשים, נותן הוא לבן חורין שתי נשים.
יכול יתן אשה אחת לשנים, כדרך שנותן לעבדיו הכנעניים שפחה אחת לשנים?
תלמוד לומר "אדניו יתן לו אשה" אשה אחת נותן לו, ואין נותן אשה אחת לשנים!
יכול לא יתן לעבדיו הכנעניים שפחה אחת לשנים? תלמוד לומר "אדניו יתן לו אשה"
לו אין נותן שפחה אחת לשנים, נותן הוא לעבדיו הכנעניים שפחה אחת לשנים!
"וילדה לו בנים או בנות" מקיש בן לבת: מה הבת, אין לה קידושין על בן חורין, ואינה יוצאת הימנו בגט
אף הבן, אין לו קידושין על בת חורין, ואין יוצאה הימנו בגט.
"האשה וילדיה" כל בנים שיולדת, בין ממנו בין ממקום אחר - הרי אלו עבדים.
"תהיה לאדניה", מלמד שיוצאה בלא גט.
דבר אחר "האשה וילדיה תהיה לאדניה" יכול אם רצה רבו למכור אשתו ובניו כשהוא תחתיו, יכול הוא לעכב על ידיו?
תלמוד לומר "האשה וילדיה תהיה לאדניה"
"והוא יצא בגפו" לרבות לו יציאות הרבה!
פסוק ה
עריכהראו מכילתא נזיקין ב, שם אין העבד משלש את דבריו. |
"ואם אמר יאמר" עד שיאמר וישנה וישלש.
"העבד" - ולא אמה; מכלל שנאמר "ואף לאמתך תעשה כן" (דברים טו, יז), להעניק
יכול אף לרציעה? תלמוד לומר "העבד" ולא אמה.
דבר אחר "העבד" עד שיאמר כשהוא עבד. יכול אם אמר בתוך שש יהא נרצע?
תלמוד לומר "לא אצא חפשי", עד שיאמר בשעת יציאתו, הא אם אמר בתוך שש אינו נרצע
שנאמר "אם אמור יאמר העבד" עד שיאמר כשהוא עבד. "אהבתי את אדוני את אשתי ואת בני"
אמר ר' שמעון: אם לאו, מה עלתה על לבי, שאם אינו אוהב היאך נרצע?
מיכן אתה אומר היה הוא אוהב את רבו ורבו אינו אוהבו, והיה הוא אהוב על רבו והוא אין אוהב את רבו - הרי זה אין נרצע
שנאמר "כי אהבך" (דברים טו, טז), לו אשה ובנים ולרבו אין אשה ובנים - הרי זה אין נרצע
שנאמר "כי אהבך ואת ביתך" (שם) לרבו אשה ובנים, ולו אין אשה ובנים - הרי זה אין נרצע, שנאמר "אהבתי את אדוני".
ר' אלעזר בן עזריה אומר: חלה אצל רבו או שחלה רבו אצלו - הרי זה אין נרצע שנאמר "כי טוב לו עמך" (שם).
פסוק ו
עריכה"האלוהים" הוא בית דין של שלושה, ולא המקדש. רבי, במכילתא נזיקין ב, מסייג את הצורך בשלושה למקרה שהעבד נמכר בגניבתו. הרציעה היא מול הדלת דווקא, ומדובר בדלת עומדת ולא מפורקת. |
"והגישו אדוניו אל האלהים" מוליכו אצל שלשה ואומר דבריו לפניהם.
"והגישו אל הדלת או אל המזוזה" יכול יהא רוצעו במזוזה? דין הוא:
ומה דלת, שאין בה מצות מזוזה, יש בה מצות רציעה; מזוזה, שיש בה מצות מזוזה - אינו דין שתהא בה מצות רציעה?
תלמוד לומר "ונתתה באזנו ובדלת", ולא במזוזה! יכול בדלת העומד, או בדלת העקור?
תלמוד לומר "או אל המזוזה", מה מזוזה מעומד - אף דלת מעומד, אין לי אלא דלת שיש בה מזוזה
דלת שאין בה מזוזה מנין? תלמוד לומר "והגישו אל הדלת או אל המזוזה".
ראשונה מה הדלת שאין בה מזוזה "ורצע אדוניו"´- ריבה. אין ריבוי אחר ריבוי בתורה, אלא למעט.
"אדוניו" ולא בניו, "אדוניו" ולא עבדו, "אדוניו" ולא שלוחו
"את אזנו" נאמר כן "אוזנו" ונאמר להלן "אוזנו" (ויקרא יד, יד)
מה אוזנו האמורה להלן, ימנית, בגבוה שבאוזן - אף אוזנו האמורה כן, ימנית בגבוה שבאוזן!
ר' אלעזר אומר: יודן היה אומר במילת היה רוצעו, שמה שמא, אם היה העבד כהן כהן - ונמצא פוסלו מן העבודה
ואני אומר אין כהן נרצע!
המרצע, לדעת ר' יוסי בר' יהודה, הוא כל כלי חד. לדעת רבי הוא צריך להיות ממתכת דווקא, וראו גם מכילתא שם. הרציעה מאפשרת לעבד להאריך את עבדותו עד היובל, אבל דווקא בחיי האדון, ואין העבד הנרצע עובר לבן האדון: הרציעה היא ביטוי ליחסי אהבה בין העבד ואדונו, ואינה מועברת לבן. |
"מרצע" אין לי אלא מרצע, מניין לרבות את המחט והמכטף ואת הסיל ואת הסירה?
תלמוד לומר "ולקחת" (דברים טו, יז) דברי ר' יוסה ביר' יהודה
ר' אומר: "מרצע", מה מרצע מיוחד, מן המתכת - אף אין לי אלא מן המתכת.
"ועבדו לעולם", יכול אף את הבן? תלמוד לומר "ועבדו" ולא לבנו, שהיה בדין
מה כסף, שאין קונה יתר על שש, הרי הוא קונה לבן
רציעה, שהיא קונה יתר על שש - אינו דין שתהא קונה לבן? תלמוד לומר "והיה לך" (שם) - ולא לבן!
קל וחומר לרציעה, שלא תהא קונה יתר על שש: מה כסף, שהוא קונה לבן, אינו קונה יתר על שש
רציעה, שאין קונה לבן - אינו דין שלא תהא קונה יתר על שש? תלמוד לומר "ועבדו לעולם"
יכול לא תהא רציעה יוצא ביובל? דין הוא: ומה כסף, שהוא קונה לבן, הרי הוא יוצא ביובל
רציעה, שאין קונה לבן - אינו דין שתהא יוצא ביובל?
לא! אם אמרת כסף, שאין קונה יתר על שש - תאמר ברציעה, שהיא קונה יתר על שש?
תלמוד לומר "ושבתם איש אל אחוזתו" (ויקרא כה, י) - זה הנרצע לפני היובל, שהיובל מוציאו!
עבד עולם (דברים טו, יז) כל ימי עולמו של רוצע, אפילו נמכר שלשים שנה וארבעים שנה לפני היובל!
מנין ליתן את האמור כאן להלן, ואת האמור להלן כאן? תלמוד לומר 'עולם' 'עולם' לגזירה שוה!
פסוק ז
עריכהראו מכילתא נזיקין ג. האמה העבריה היא ילדה הנמסרת לאדון עד שתתבגר. האמה העבריה יוצאת כשהיא מתבגרת, או שהיא נישאת לאדון או לבנו, אם אינם קרוביה או שנישואיה להם אסורים. וראו קידושין א ב. ר' מאיר מכיר גם באמה הנמכרת בתנאי שלא תנשא לאדון או לבנו, וחכמים טוענים שאם הנישואין כשרים – אין האב יכול להתנות תנאי כזה. |
"וכי ימכר איש את בתו לאמה". מכלל שנאמר "אם אין לו ונמכר בגנבתו" (שמות כב, ב) - מלמד שהאיש נמכר בגנבתו
יכול אף האשה תהא נמכרת בגנבתה? תלמוד לומר "כי ימכר איש"; האיש נמכר בגנבה ואין האשה נמכרת בגנבה!
יכול לא תימכר בגנוב עצמה, תימכר בגנוב אביה? אמרת אם בגנוב עצמה אינה נמכרת - תימכר בגנוב אביה?
מפני מה אין נמכרת בגנוב עצמה? שכן אינה מוכרת את עצמה; תימכר בגנוב אביה, שכן אביה מוכרה!
תלמוד לומר "כי ימכר איש", האיש מוכר, ואין בית דין מוכרין!
אין זה קל וחומר שאין עליו תשובה; אביה לא יהא מוכרה! ומה קידושין, שיש בהן מיתה חמורה ויוצאה בגט - אביה מקדשה
מכירה, שאין בה מיתה חמורה, ויוצאה שלא בגט - אינו דין שמוכרה?
מפני מה אביה מקדשה? שכן מקדשת את עצמה; לא יהא מוכרה, שכן אינה מוכרת עצמה!
תלמוד לומר "כי ימכר איש את בתו לאמה" מלמד שהאיש מוכר את בתו, ואין היא מוכרת את עצמה!
ה... "לאמה" - מלמד שמוכרה לפסולין! והלא דין הוא: אם מקדשה לפסולין, לא ימכרנה לפסולין?
מה לי מקדשה לפסולין, שכן מקדשה בנעוריה; ימכרנה לפסולין, שכן אין מוכרה בנעוריה? תלמוד לומר "לאמה" - לרבות את הפסולין!
ר' אלעזר אומר: מה אני צריך? והלא כבר נאמר "אם רעה בעיני אדוניה", לרבות את הפסולין!
מה תלמוד לומר "לאמה"? לרבות את הקרובים
שהיה בדין: הואיל ומוכרה לפסולין, לא ימכרנה לקרובים? מה לי מוכרה לפסולין, שכן מקדשה להן
ימכרנה לקרובים, שכן אין מקדשה להן? תלמוד לומר "לאמה", לרבות הקרובים; "לאמה" - לאמה בלבד
אין לי... את קוצץ עמו, אף על פי שלא ליעד רשאי האב להתנות שבתו לא תנשא לאדון או לבנו., דברי ר' מאיר; וחכמים אומרים: אין יכול לקוץ!
לדעת ר' אליעזר "צאת העבדים" היא בזמן עבודת העבד הכנעני. ר' עקיבא מפרש את הביטוי כשחרור העבדים הנ"ל בשן ועין. בסיום הדרשה חולקים ת"ק ור' שמעון האם רשאי האב למכור את בתו לאמה פעמיים וראו מכילתא שם |
"לא תצא כצאת העבדים", שלא תהא נוטלת אחריו דלאים ובלוריות למרחץ, דברי ר' אליעזר
אמר לו ר' עקיבא: מה אני צריך? והלא כבר נאמר "לא תעבד בו עבודת עבד" (ויקרא כה, לט)!
מה תלמוד לומר "לא תצא כצאת העבדים"? שלא תהא יוצאת על השן ועל העין כעבדים
שהיה בדין: ומה עבד כנעני, שאין יוצא בשנים וביובל ובגירעון כסף, הרי הוא יוצא על השן ועל העין
זו, שיוצאה בשנים וביובל ובגירעון כסף - אינו דין שתהא יוצא על השן ועל העין?
תלמוד לומר "לא תצא כצאת העבדים", שלא תהא יוצאה על השן ועל העין כעבדים
מיכן אמרו מוכר אדם את בתו לאישות ושונה, ולשפחות ושונה, לאישות אחר שפחות, אבל לא לשפחות אחר אישות!
ר' שמעון אומר: כשם שאין מוכרה לשפחות אחר אישות - כך אין מוכרה לשפחות אחר שפחות!
תלמוד לומר "לא תצא כצאת העבדים" ולשפחות אחר אישות כעבדים!
פסוק ח
עריכהאם האדון אינו קרוב משפחה של האמה ואינו פסול לה, ואם האמה מסכימה – יש מצווה לייעד אותה ולארס אותה לו או לבנו; אחרת עליו להחזירה לאביה. בכל מקרה אין לאדון רשות למכור או לתת את האמה לאיש שלישי – אפילו לא לקרוב משפחתה. |
"אם רעה בעיני אדוניה" אין לי אלא כעורה; נאה מנין? תלמוד לומר "בעיני אדוניה"
אין לי אלא בעיני אדוניה, בעיני בנו מנין? תלמוד לומר "אם רעה"
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "בעיני אדוניה", אין לי אלא בעיניו!
"אשר לא יעדה" מכלל לאו אתה שומע הין, שאם רצה ליעד - הרי הוא מיעד.
'יעדה' "ייעדנה" – מדעתה! מלמד שאינו מקדשה אלא מדעתה! "יעדה והפדה", מלמד שמצות יעידה קודמת למצות פדייה.
"והפדה" - מלמד שיוצאה בגרעון כסף! "והפדה" - מלמד שבית דין מפדין אותה בעל כורחו!
ר' יוסי בר' יהודה אומר: "והפדה" - עד שיהיה ביום כדי פדייה!
מיכן אמרו: אם שהתה כדי שתעשה עמו שווה פרוטה – מתקדשת, ואם לאו - אינה מתקדשת.
'לנכרי לא ימכר', יכול לא ימכרנה אבל יתננה במתנה? תלמוד לומר "לנכרי לא ימשול"
יכול לא ימכרנה לאחרים, אבל ימכרנה לקרובים לקרובי משפחתה, ראו פס' ז? תלמוד לומר 'לעם לא ימכר'
יכול לא ימכר אבל יתננה במתנה? תלמוד לומר "לעם נכרי לא ימשל"!
יאמר 'לאחרים', מה אני צריך לומר לקרובים? שאילו נאמר לאחרים ולא נאמר לקרובים
הייתי אומר 'לא ימכרנה' לאחרים, אבל ימכרנה לקרובים! צריך לומר לאחרין - וצריך לומר לקרובים!
ת"ק מפרש "בגדו" מלשן בגד, ור' שמעון מפרש מלשון בגידה, וראו גם לעיל פס' ז. |
"בבגדו בה" - כיון שפרס טליתו עליה אין יכול למכרה!
ר' שמעון אומר הראשון שבגד בה אין רשאי לשעבדה! מיכן אמרו אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות.
פסוק ט
עריכההיעוד הוא כקידושין של האמה, והוא מחייב את המייעד במזונות האמה, בכסותה ובעונתה. |
"לבנו" יכול גזירה? תלמוד לומר "ואם", אינו אלא רשות!
"לבנו ייעדנה" - ליתן את האמור באב בבן, ואת האמור בבן באב: שאם רצה ליעד - הרי הוא מיעד
"לבנו" ולא לאחיו! שהיה בדין: מה אם הבן, שלא קנתה לו תורה יבמה, קנתה לו יעידה
אח, שקנתה לו תורה יבמה, אינו דין שתקנה לו יעידה? תלמוד לומר "לבנו" - ולא לאחיו
"לבנו ייעדנה" - בחיי אביו מיעדה, ואין מיעדה לאחר מיתת אביו.
"כמשפט הבנות יעשה לה", מה בנות ישראל, חייב במזונותיהן - אף זו, חייב במזונותיה
וכי מה למדנו למשפט הבנות... במזונותיהן! מה בת ישראל, "כסותה ועונתה לא יגרע" אף זו, "כסותה ועונתה לא יגרע"
מה בת ישראל, משקידשה אביה חייבין עליה מיתת בית דין, ואינה יוצא אלא בגט –
אף זו, משייעדה חייבין עליה מיתת בית דין, ואינה יוצאה אלא בגט
ובת משוחררת ובת חורין
פסוק י
עריכהלדעת ת"ק חייב המייעד בפרנסת האמה בכסותה ובעונתה (קיום יחסים) האמורה בתורה. דרשות דבר אחר ור' אליעזר בן יעקב מפרשים "עונתה" ו"שארה" כהגדרות של "כסותה". שתהיה מתאימה לה ולעונת השנה. וראו מכילתא נזיקין ג, שם מופייע ר' יונתן ולא ר' אליעזר בן יעקב. |
"אחרת יקח לו", יכול גזירה? תלמוד לומר "אם"; אינו אלא רשות
"אחרת יקח לו" - ולא של הפקר! זונה "אחרת יקח לו" - בבת חורין הכתוב מדבר!
"אחרת יקח לו", מלמד שאב זכאי בקידושי בתו קטנה! "אחרת יקח לו" - מלמד שמותר לקנות לו אשה אחרת לשום אישות
"אחרת יקח לו", הרי הלז כיוצא בה: מה זו, נקנית בשטר - אף זו, נקנית בשטר!
"שארה" זו פרנסתה, כענין שנאמר "ואשר אכלו שאר עמי" (מיכה ג, ג) "כסותה" - זו כסות
"עונתה" - זו עונה האמורה בתורה!
דבר אחר "שארה" - זו קרובת בשר, כענין שנאמר "איש איש אל כל שאר בשרו" (ויקרא יח, ו)
"כסותה" - זו כסות. "עונתה" - זו פרנסתה.
ר' אליעזר בן יעקב אומר: "שארה כסותה", לפי שארה תהא כסותה! שלא יהא מלבישה כסות זקנה בילדה, וכסות ילדה בזקנה.
"כסותה ועונתה", לפי עיתה תהא כסותה! שלא יתן לה כלים של חמה בימות הגשמים, ושלגשמים בימות החמה
"לא יגרע" - האב גורע לבן.
פסוק יא
עריכהר' אליעזר מפרש "שלוש אלה" על השאר הכסות והעונה; ר' עקיבא מפרש את הביטוי על יעידה לו או לבנו או לפדיונה; וראו מכילתא נזיקין ג. |
"ואם שלש אלה לא יעשה לה". ר' אליעזר אומר: זה שאר כסות ועונה. אמר לו ר' עקיבה: מה אני צריך?
והלא כבר נאמר "שארה כסותה ועונתה לא יגרע"! מה תלמוד לומר "ואם שלש אלה"?
יכול יעשה לה כל המצות האמורות בתורה? תלמוד לומר "אלה"
יכול יעשה לה את כל האמור בענין? תלמוד לומר "ואם שלש אלה"!
אמור מעתה: לא יעדה, לא הוא ולא בנו, ולא פדאה
"ויצאה חנם" מה אני צריך? אם ללמד שתהא יוצא בסוף שש, הרי כבר נאמר "כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה" (דברים טו, יב)
מה תלמוד לומר "ויצאה חנם"? ריבה לה הכתוב יצאה אחרת! "ויצאה חנם" - אלו ימי הבגר. "אין כסף" - אלו ימי הנעורים
הואיל ואדם מקדש את בתו ואדם מוכר את בתו:
מה כשמקדשה, מקדשה עד שתביא סימנין - אף כשמוכרה, מוכרה עד שתביא סימנין!
יאמר בנעורים, מה אני צריך לומר בבגר? אילו נאמר בנעורים ולא נאמר בבגר, הייתי אומר
לא ישתעבד בבגר, שאין לאביה בה רשות, אבל ישתעבד בנעורים, שיש לאביה בה רשות!
תלמוד לומר "ויצאה חנם" אילו ימי בגר "אין כסף" אילו ימי נעורים! יאמר בבגר, מה אני צריך לומר בנעורים?
שאילו נאמר בבגר ולא נאמר בנעורים, הייתי אומר לא ישתעבד בבגר, ישתעבד בנערים!
צריך לומר בבגר וצריך לומר בנערים! אחרים אומרים "אין כסף - מכה איש ומת..."
פסוק יב
עריכההביטוי "מכה" כולל את כל המכים האפשריים. הצמצום "איש" מוציא את המכה נפל, שממילא ימות, וראו מכילתא נזיקין ד, וספרא אמור פרק כ, א. נראה שנוסח הספרא שימש את הנוסח שלפנינו. |
"מכה איש" אין לי אלא מכה את האיש; מכה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר "כי יכה כל נפש אדם" (ויקרא כד, יז); בין איש ובין אשה ובין קטן!
אין לי אלא איש המכה את האשה; האשה המכה את האיש מנין? תלמוד לומר "מכה", בין איש ובין אשה
ואין לי אלא איש המכה את האשה ואשה המכה את האיש; אשה המכה את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר "רוצח... מות יומת" (במדבר לה, טז) מכל מקום!
אם כן, מה תלמוד לומר "מכה איש"? שיכול אפילו הכה את הנפלים ובן שמונה יהא חייב? תלמוד לומר "איש":
מה איש מיוחד? שהוא בן קיימה! יצאו נפלים ובן שמונה, שאינן בני קיימה!
יש לוודא שהנפטר מת בגלל המכה, וראו דעת ר' יהודה בן בתירא בסנהדרין עח א; וראו וספרא אמור פרק כ, א. |
"ומת" מגיד שאינו חייב עד שעה שימות! מיכן אתה אומר הכהו ובא אחד ובלבלו - האחרון חייב
"מות יומת", אין אנו יודעין במה תהא מיתתו שלזה? תלמוד לומר "מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" (במדבר לה, ל)
במה שירצח זה - ירצח זה! יכול המיתו בסכין - ימיתנו בסכין; המיתו בקנה - ימיתנו בקרימות שלקנה?
נאמר כן הבערה ונאמרה להלן הבערה; מה הבערה האמורה להלן, התזת ראש - אף כאן, התזת ראש!
ר' נתן אומר נאמרה כן נקימה ונאמר להלן "והבאתי עליכם חרב נוקמת" (ויקרא כו, כה)
מה נקימה האמורה להלן, בסייף - אף כן, בסייף!
ר'... בן... אומר: "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) ברור לו מיתה יפה!
פסוק יג
עריכההרוצח בשגגה נחשב רוצח, והיה בכלל הרוצחים, אלא שהפסוק שלנו מחריג אותו ומיקל עליו: אין לו עונש מוות אלא רק גלות. הדרשה על "אנה לידו" – כגלגול הרצח בשוגג לידיו דנה את הרוצח בשגגה לכף חובה, בטענה שרצח איננו מקרי לגמרי, והרצח התגלגל ליד הרוצח בשגגה ע"י הקב"ה; כלומר יש עוון ברוצח הזה - גם אם לא ברצח עצמו; וראו גם מכילתא נזיקין ד: המכילתא מתארת מצב של גלגול חובה לידי חייב, ואילו הדרשה כאן משלימה את העניין, ומציגה גלגול זכות לידי זכאי (נבוכדנצר!) לוליאנוס ופפוס אינם מצפים לנס, בטענה שהם ורוצחיהם אינם ראויים לו, בכך הם מעצבים את הלך הרוח בתקופת התנאים ובתקופת הנוצרים הראשונים: במקום הציפיה מהקב"ה לנסים של הצלה עומדת הציפיה מבני האדם למסור את נפשם ולמות על האמונה וכך לקדש את השם; וראו גם ספרא אמור פרק ט ה. בכל אופן מנחם הדרשן את הקהל ומספר שעוד לפני מותם מת טריאנוס בידי הקב"ה. |
"ואשר לא צדה" היה בכלל ויצא לטעון טעון אחר שהוא כעניינו - יצא להקל ולא להחמיר!
"ואשר לא צדה", אין 'אשר לא צדה' אלא שלא נתכוון לו! כן הוא אומר "או השליך עליו כל כלי בלא צדיה" (במדבר לה, כב)
"והאלהים אנה" אין 'אנה' אלא שמזדקיף לו! כן הוא אומר "כי אך דעו נא וראו כי מתאנה הוא לי (מלכים ב ה, ז)
וכן הוא אומר בשמשון "כי תאנה הוא מבקש מפלשתים" (שופטים יד, ד)
"ואשר לא צדה והאלקים אנה לידו", מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב
זו היא ששאל טריונוס את לולוניס ואת פפיוס אחיו, כשגזר עליהן מיתה
אמר להן: אני בנו של נבוכד נצר ואתם בניהם שלחנניה מישאל ועזריה
יבוא מי שהציל את חנניה מישאל ועזריה מיד נבוכד נצר - ויציל אתכם מידי!
אמרו לו: נבוכד נצר זכה ליעשות על ידו נסים, וחנניה מישאל ועזריה זכו שיעשה על ידיהם נסים
נבוכד נצר זכה שלא נתחייב לשפוך דם נקי, וחנניה מישאל ועזריה זכו שלא נתחייבו מיתה
ואתה - אי אתה כדאי ליעשות נסים על ידיך, ואנו - אין אנו כדאי שיעשו לנו נסים
אתה נתחייבתה לשפוך דם נקי, ואנו נתחייבנו מיתה. וכי אם אי אתה הורגנו אין אנו מתים?
כתוב בתורתינו "ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו"; מגלגלין זכות על ידי זכאי וחובה על ידי חייב!
וכשנמות - תדע שאנו בניו של חנניה מישאל ועזריה! לא מתו עד שראו אותן מחטטין את עיניו!
ערי המקלט הראשונות הוקצו בחיי משה, וראו דברים ד מג, "את בצר במדבר". |
"ושמתי לך" - בחייך; מלמד שמגלין למדבר! "מקום" – מקומך; מלמד שמגלין למחנה לויה!
נאמר כן 'מקום' ונאמר להלן "שבו איש תחתיו אל יצא איש ממקומו" (שמות טז, כט)
מה מקום האמור להלן, חוץ לאלפים אמה ואין העיר עולה מן המדה - אף כן אלפים אמה, ואין העיר עולה מן המדה
שם שם שם ג' פעמים: שם תהא דירתו, ושם תהא מיתתו, ושם תהא קבורתו, דברי ר' אליעזר בן יעקב.
פסוק יד
עריכההמילים "יזיד", "בערמה" מתארות את ההתראה ואת העדים לרצח ולא את הרוצח עצמו. העדות וגזר הדין מתקיימים רק "בשעת הריגתו", ואם לא מת – אין הורגים את הפוגע. |
"וכי יזיד איש על רעהו", עד שיזיד עליו אחרין בשעת הריגתו. "להרגו בערמה", עד שיערימו עליו אחרים בשעת הריגתו
אתה אומר בזה הדבר מדבר; או אינו מדבר אלא... תלמוד לומר... הא מה תלמוד לומר "כי יזיד איש על רעהו"? עד שיזיד עליו אחרים בשעת הריגתו; "להורגו בערמה"...
ר'... אומר: יכול נתכוין להרוג את זה והרג את זה יהא חייב, שכן מצינו בעדים זוממין, שאף על פי שלא הרגו - חייבין
והרודף אחר הזכור ואחר נערה המאורשה, שאף על פי שלא עשה מעשה חייב?
תלמוד לומר "ומת" (שמות כא, יב), מגיד שאינו חייב עד שעה שימות!
הא מה תלמוד לומר "כי יזיד איש"? עד שיזיד עליו אחרים בשעת הריגתו! "להרגו בערמה" עד שיערימו עליו אחרים בשעת הריגתו.
"כי יזיד איש" - פרט לקטן. ר' יהודה אומר: מה האיש מיוחד, שהוא מיזיד ומזריע - יצא קטן, שאינו מיזיד ומזריע!
"על רעהו" - פרט לאחרים! "רעהו" - פרט לגר תושב!
מוציא אני את אחרים, שאין להן מצות כישראל, ועדאן לא אוציא את גר תושב, שיש לו מצות כישראל!
תלמוד לומר "רעהו" - פרט לגר תושב! "להרגו בערמה" פרט למתכוין להרג את זה והרג את זה, שיפטר, דברי ר' שמעון
ר' יהודה אומר: אף המתכוין להרוג את זה והרג את זה חייב; ומה תלמוד לומר "להרגו בערמה"?
פרט למתכוין להמית את הגוי והמית את בן ישראל, את בן שמונה והמית את בן תשעה!
הדרשה "ולא מראש הכבש" מבוססת על דרשת הבבלי ביומא פה ב. היא סותרת את הדרשה "ואפילו... ". שתי הדרשות הסותרות הן על הפסוק "מעם מזבחי תיקחנו למות", והן נראות כפרשנויות לדבריו. |
"מעם מזבחי" ולא מראש הכבש ולא מראש המזבח!
ואפילו עבודה בידו ועומד ומקטיר, דוחין אותו ממנה וממיתין אותו!
אמר ר' יוסי: קל וחומר הן הדברים: מה עבדה, שהיא דוחה את השבת, דוחין אתו ממנה להמית נפש מפני נפש
שבת, שעבדה דוחה את השבת - דין הוא שידחו אותה בשביל להחיות ספק נפש!
אין לי אלא רוצח בלבד; מנין לרבות שאר המומתין? תלמוד לומר "תקחנו למות"
עבודת המזבח אמנם אינה דוחה את המתת הכהן האשם, אבל היא דוחה ענשים על עבירות אחרות. |
"למות", ולא לגלות! "למות", ולא ללקות! "למות", ולא לענשין! "למות", ולא לדברים אחרים!
מנין שתהא סנהדרין סמוכה למזבח? תלמוד לומר "מעם מזבחי תקחנו למות".
ומנין שאין ממיתין אלא בפני הבית? תלמוד לומר "מעם מזבחי תקחנו למות", הא אם יש מזבח - אתה ממית, ואם לאו - אי אתה ממית!
פסוק טו
עריכהדין מוות למכה אביו אינו חל על המכה את סבו וסבתו, ואינו חל על המכה את אביו או את אמו מן הספק. |
"ומכה אביו" ולא אבי אביו! "אמו" ולא אם אמו! "אביו" ולא הספק! "אמו" ולא הספק
"מכה אביו ואמו מות יומת" יכול לא יהא חייב עד שיכם שניהם כאחד? תלמוד לומר "ומכה אדם יומת" (ויקרא כד, כא) ואפלו אחד מהם.
מה תלמוד לומר "ומכה אביו ואמו"? יכול הגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, יכול יהא חייב על מכת אמו
תלמוד לומר "ומכה אביו ואמו", את שחייב על מכת אביו - חייב על מכת אמו
את שאינו חייב על מכת אביו - אינו חייב על מכת אמו.
למכה את הגופות של הוריו אין עונש מוות, ואילו למקלל אותם יש עונש אפילו אם קילל אותם לאחר שמתו; וראו סנהדרין יא א. איסור הכאת הורים נלמד מאיסור הכאת בהמה, החל דווקא על בהמה חיה, ודווקא אם עשה בהם חבורה. המכה את אביו או אמו בשוגג פטור מתשלומים למרות שאינו נהרג, כשם שהמכה בהמה חייב בתשלומים אפילו אם הכה אותה בשגגה; וראו גם ספרא אמור פרק כ ח. |
יכול אם הכן לאחר מיתה יהא חייב?
ודין הוא: ומה קללה, שאין נוהגת בכל, חייבין עליה לאחר מיתה
מכה, שהיא נוהגת בכל - אינו דין שיהוא חייבין עליה לאחר מיתה?
תלמוד לומר "מכה בהמה... ומכה אדם" (ויקרא כד, כא)
מה מכה בהמה, אינו חייב לאחר מיתה - אף מכה אביו ואמו, לא יהא חייב לאחר מיתה.
יכול אם הכן ולא עשה בהן חבורה יהא חייב? תלמוד לומר "מכה בהמה... ומכה אדם"
מה מכה בהמה, אינו חייב עד שיעשה בה חבורה - אף מכה אביו ואמו, לא יהא חייב עד שיעשה בהן חבורה!
יכול אם הכה אותן שוגג יהא חייב בתשלומין? תלמוד לומר "מכה בהמה... ומכה אדם"
מה מכה בהמה, לא חלק בה בין שוגג למזיד לחייבו בתשלומין
אף מכה אביו ואמו, לא חלק בהן בין שוגג למזיד לפטרו מן התשלומין!
לעניין מיתה יפה ראו לעיל פס' יב, והשוו מכילתא נזיקין ה, שם טוען ר' יאשיה שמיתת חנק היא הקלה ביותר, ואילו ר' יונתן טוען כרבי כאן. |
"מות יומת" אין אנו יודעין במה תהא מיתתו שלזה?
תלמוד לומר "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח) - ברור לו מיתה יפה; והיזה זה? זה חנק!
רבי אומר: לא מפני שהיא יפה, אלא מפני שהיא מיתה סתם; וכל מיתה האמורה בתורה סתם - היא חנק!
מנין לא יכולת להמיתו בחנק - המיתו באחת מכל מיתות, בין קלות בין חמורות? תלמוד לומר "מות יומת", מכל מקום!
פסוק טז
עריכה"וגנב איש", אין לי אלא הגונב את האיש; הגונב את האשה ואת הקטן מנין?
תלמוד לומר "כי ימצא איש גנב נפש" (דברים כד, ו); בין איש בין אשה בין קטן!
אין לי אלא איש הגונב, אשה הגונבת מנין? תלמוד לומר "גונב איש", בין איש בין אשה!
אם כן למה נאמר "איש"? שיכול אפלו גנב את הנפלים ובן שמונה יהא חייב? תלמוד לומר "איש"
מה איש מיוחד, שהוא בן קיימה - יצאו נפלים ובן שמונה, שאינן בני קיימה!
מנין שאינו חייב עד שיגנוב בעדים? תלמוד לומר "כי ימצא איש גונב".
ומנין שאינו חייב עד שימכור בעדים? תלמוד לומר "ומכרו ונמצא בידו".
אב שחטף את בנו פטור, וכן פטור החוטף אם מכר את החטוף למשפחתו. |
"ונמצא" - פרט למי שמצויין בידו; יצא האב שגנב את בנו.
יכול מכרו לאחד מקרוביו יהא חייב? תלמוד לומר "גנב נפש מאחיו", עד שיפרישנו מאחיו.
לפי שמצינו בעבד כנעני, שכיון שנתן בו דמים – קנה, יכול אף זה כן?
תלמוד לומר "ומכרו ונמצא בידו" מגיד שאינו חייב עד שיכניסנו לרשותו.
ר' יהודה אומר: משיכניסנו לרשותו וישתמש בו, שנאמר "והתעמר בו ומכרו".
"מות יומת" - בסתם מיתה האמורה בתורה, בחנק!
מנין לא יכולת להמיתו בחנק המיתו באחת מכל מיתות בין קלות בין חמורות?
תלמוד לומר "מות יומת", מכל מקום.
פסוק יז
עריכהראו לעיל פס' טו. לעניין ההחמרה בדין המקלל לעומת דין המכה ראו שם וכן מכילתא נזיקין ה, וראו גם סנהדרין יא א. |
"ומקלל אביו" - ולא אבי אביו! "אמו" - ולא אם אמו! "אביו" - ולא הספק! "אמו" - ולא הספק!
"ומקלל אביו ואמו מות יומת", יכול לא יהא חייב עד שיקללם שניהם כאחת?
תלמוד לומר "אשר יקלל את אביו ואת אמו" (ויקרא כ, ט) - אחד מהם.
ומה תלמוד לומר "ומקלל אביו ואמו"? יכול הגר שהיתה הורתו שלא בקדושה ולידתו בקדושה, יהא חייב על קללת אמו?
תלמוד לומר "מקלל אביו ואמו": את שהוא חייב על קללת אביו - חייב על קללת אמו
ואת שאינו חייב על קללת אביו - אינו חייב על קללת אמו.
יכול אם קללן לאחר מיתה לא יהא חייב? ודין הוא: ומה מכה, שהיא נוהגת בכל - אין חייבין עליה לאחר מיתה
קללה, שאין נוהגת בכל, אינו דין שלא יהוא חייבין עליה לאחר מיתה? תלמוד לומר "אביו ואמו קלל דמיו בו" (ויקרא שם) אפלו לאחר מיתה.
לעניין הזכרת השם המפורש בקללה ולעניין חיוב הסקילה ראו מכילתא שם. |
יכול אפלו קללם בכנוי יהא חייב? נאמר "ומקלל אביו ואמו" ונאמר "איש איש כי יקלל אלקיו" (ויקרא כד, טו)
מה להלן, בשם - אף כאן, בשם!
"מות יומת", אין אנו יודעין במה תהא מיתתו של זה! תלמוד לומר "דמיו בו" (ויקרא כ, ט) ולהלן נאמר "דמיהם בם" (שם פס' כז)
מה "דמיהם בם" האמור להלן, סקילה - אף "דמיו בו" האמור כאן, סקילה!
מנין לא יכולתה להמיתו בסקילה המיתו באחת מכל מיתות האמורות בין קלות ובין חמורות?
תלמוד לומר "מות יומת", מכל מקום!
פסוק יח
עריכהראו ספרי דברים רפו. הדרשה מתארת מדרון חלקלק המאפיין את המריבה המתדרדרת למכות ולענשים. |
"וכי יריבון אנשים", אין דבר טוב יוצא מתוך מריבה! וכן הוא אומר "ויהי ריב בין רועה (!) מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט (בראשית יג, ז)
מי גרם ללוט לפרוש מן הצדיק ההוא? הוי אומר זו מריבה ואומר "כי יהיה ריב בין אנשים ונגשו אל המשפט ושפטום" (דברים כה, א)
מי גרם לזה ללקות? הוי אומר זו מריבה
"וכי יריבון אנשים" כתחלה הן באין לידי מצות, ואחר כך לידי מכות, ואחר כך באין לידי ענשין!
"וכי יריבון אנשים" אין לי אלא אנשים; מנין לרבות שתי נשים, אשה ואיש?
תלמוד לומר "ונקה המכה" בין איש ובין אשה. מה תלמוד לומר "אנשים"? אנשים, ולא שוורים!
שהיה בדין: מה אם במקום שפטר על ניזקי עצמו, חייב על נזקי שורו וחמורו,
כאן, שחייב על נזקי עצמו - אינו דין שיהא חייב על נזקי שורו וחמורו? תלמוד לומר "אנשים", ולא שורים.
קטן שהיכה פטור; אם המוכה הוא גוי או גר תושב אינו זכאי לתשלומים, כשם שאפילו אם נהרג המוכה פטור המכה מעונש, וראו לעיל פס' יד. |
"והכה איש" - פרט לקטן; "רעהו" - פרט לאחרים לגויים; "את רעהו" פרט לגר תושב
מוציא אני אחרים, שאין להן מצות כישראל, ועדאן לא יצא גר תושב, שיש לו מצות כישראל!
תלמוד לומר "רעהו" - פרט לאחרים, "את רעהו" פרט לגר תושב!
"באבן או באגרוף" אין לי אלא אבן ואגרוף המיוחדין המזוהים; מנין לרבות כל דבר?
תלמוד לומר "ונקה המכה" בכל דבר;
מה תלמוד לומר באבן או באגרוף? שמעון התימני אומר: מה אגרוף מיוחד, שמסור לעדים ולעדה
כך כל דבר שמסור לעדים ולעדה
אמר לו ר' עקיבה: וכי אינן אלא שדחאו מראש הבירה ונפל ומת, אומרין אנו תבוא בירה לבית דין?
אלא הכל תלוי בעדים, ודיני נפשות תלויין בעדים!
הדרשה מניחה שבמכה באגרוף בלבד אין כדי להמית, אלא אם החזיק אבן בתוך האגרוף; וראו ספרי במדבר קס. אבל במכילתא נזיקין ו נראה שטוענים שגם אגרוף בלבד עלול להמית. |
נאמר כן אבן, נאמר להלן "או באבן יד אשר ימות בה הכהו" (במדבר לה, יז), מגיד שאינו חייב מיתה עד שיהא דבר אחר מסייע את ידו
מנין הכהו במחט ובצינורה כלי מתכת קטנים יהא חייב? תלמוד לומר "באבן או באגרוף ולא ימות"!
"שבתו יתן", הא אם מת - פטור מליתן שבת. יכול אחד מכה שיש בה כדי להמית ואחד מכה שאין בה כדי להמית הוא נותן שבת וריפוי? מיד
תלמוד לומר "ונקה המכה" - עד שיהא מכה תפס למיתה, אמור מעתה: מכה שיש בה כדי להמית.
"לא ימות ונפל למשכב" לפי וכי אין אנו יודעין שאם נפל למשכב אינו מת? מה תלמוד לומר "ולא ימות ונפל למשכב"?
לפי שמצינו במטן שנותן לו בשעת עמידתו, יכול אף זה כן? תלמוד לומר "לא ימות ונפל למשכב"
בשעת נפילתו נותן לו ואין נותן לו בשעת עמידתו
ועד כן הכתוב מדבר במכה שיש בה כדי להמית; מיכן ואילך הכתוב מדבר במכה שאין בה כדי להמית!
אמדהו למיתה והיקל ממה שהיה – אומדין אותו לממון שהרי המכה היה בחזקת רוצח כשאמדו את המוכה למיתה, ולא שילם פיצויים. שנייה!
פסוק יט
עריכהאם המוכה הבריא, ויצא מביתו – לחצר או לגינה, פטור המכה ממוות וחייב בתשלומי הנזק; וראו מכילתא נזיקין ו. |
"אם יקום והתהלך" יכול ממטה זו למטה זו? תלמוד לומר "בחוץ"
אין לי אלא חוץ; מנין לרבות חצרו וגנתו שלא יצא לרשות הרבים? תלמוד לומר "והתהלך"
קטע ידו וקטע רגלו, שומע אני בזה "על משענתו" ויהיה המכה פטור ממוות? תלמוד לומר "אם יקום והתהלך" מה תלמוד לומר "על משענתו"? על בוריו!
מה תלמוד לומר "אם יקום והתהלך בחוץ"? לפי שמצינו למעלה, במקרה שלא היה במכה כדי להמית שנותן לו בשעת נפילתו. יכול אף זה אם היה במכה כדי להמית, אבל המוכה הבריא כן?
תלמוד לומר "אם יקום והתהלך", בשעת עמידתו נותן לו, ולא בשעת נפילתו
אמדוהו למיתה והיקל ממה שהיה, הכביד ואחר כך מת - אומדין אתו
אם מחמת מכה ראשונה מת - הרי זה חייב; אם לאו - הרי זה פטור.
ר' נחמיה אומר: בין כך ובין כך הרי זה פטור, שנאמר "אם יקום והתהלך בחוץ... ונקה המכה"
אמר ר' נחמיה: אם לאו מה עלתה על לבי, שיהא זה מיטייל בשוק וזה בא ונהרג?
אלא אפילו מחמת מכה ראשונה מת - הרי זה פטור.
"ונקה המכה" - בין איש ובין אשה; "ונקה המכה" יכול לכל דבר? תלמוד לומר "ונקה המכה רק שבתו יתן"
אין שבתו אלא בטילתו, שנאמר "וביום השביעי שבת וינפש" (שמות לא, יז)
יכול יהו רואין אותו כאלו הוא עושה סלע ביום, וכאלו עושה שתי סלעים? תלמוד לומר "ונקה המכה"!
"רק שבתו יתן" שבתו אחרונה יתן, לא שבתו ראשונה. "ורפא ירפא" - ירפא וחוזר ומרפא
או יכול אפלו עבר על דברי הרופא, ואכל דבש ומיני מתיקה - שהדבש ומיני מתיקה קשין למכה - והעלתה מכתו גרגותני יהא חייב?
תלמוד לומר "רק... יתן ורפא ירפא"!
פסוק כ
עריכההשוו מכילתא נזיקין ז, דרשות אחרות מאלו שכאן לטענה שמדובר בעבד כנעני. בכל מכה שהכה האדון והרג את עבדו, והעבד מת תוך יממה מתקיים דין "נקום ינקם". הדרשה אינה מוכיחה את הטענה אלא קובעת אותה כמובן מאליו. |
"וכי יכה איש את עבדו או את אמתו", יכול בעבד ואמה עברים הכתוב מדבר?
תלמוד לומר 'עבד ואמה' - עבד ואמה שתורתן שווה זו לזו; יצאו עבד ואמה העברים שאין תורתן שווה זו לזו, דברי ר' יהודה.
ר' שמעון אומר: הרי הוא אומר "כי כספו הוא" יצאו עבד ואמה העברים, שאין לו בהן כסף!
"וכי יכה איש", אין לי אלא איש; אשה מניין? תלמוד לומר "נקם ינקם", בין איש בין אשה! מה תלמוד לומר "איש"? פרט לקטן.
"בשבט" - אין לי אלא בשבט; מנין לרבות כל דבר? תלמוד לומר "נקם ינקם", בכל דבר!
"ומת תחת ידו", מה אני צריך? והלא אפלו מת לעשר שעות הרי זה חייב, מה תלמוד לומר "ומת תחת ידו"?
לדעת ר' אליעזר מתקיים דין "יום או יומיים" רק בעבד הנמצא "תחת ידו" של המכה אותו, ושייך רק לו. |
אלא אם אינו ענין למיתה, תניהו ענין לשעבוד! מכאן אתה אומר, האומר לחברו 'עבד זה מכור לך לאחר שלשים יום'
ר' אליעזר אומר: זה וזה אינו בדין 'יום או יומים'! הראשון - מפני שאינו תחתיו, והשני - מפני שאינו עבדו
ר' יוסי אומר: שניהם ישנן בדין 'יום או יומים'! זה - מפני שהוא תחתיו, וזה - מפני שהוא כספו!
"נקם ינקם", נאמרה כאן נקימה ונאמר להלן "והבאתי עליכם חרב נקמת נקם ברית" (ויקרא כו, כה); מה להלן, סיף - אף כאן, בסיף.
יכול יעשה בו מכה שאין בה כדי להמית כמכה שיש בה כדי להמית?
ודין הוא: חייב בעבד וחייב בבן חורין; מה בן חורין, עד שיהא במכה כדי להמית - אף בעבד, עד שיהא במכה כדי להמית!
פסוק כא
עריכה"יום" יכול יום אחד? תלמוד לומר "יומים"; או "יומים", יכול שני ימים? תלמוד לומר "יום"
אמור מעתה יום שיש בו שני ימים; הוי אומר מעת לעת.
"כי כספו הוא" יצאו עבד ואמה העברים, שאין לו בהם כסף. "כספו" פרט לשותפין. "הוא" פרט למי שחציו עבד וחציו בן חורין.
פסוק כב
עריכההחובל בחברו, בין במתכוון בין באינו מתכוון, חייב בחמשת התשלומים. הדרשה קובעת שמצות היא מריבה, וכך מאחדת את עניין המריבה עם המצות שנדונה לעיל פס' יח-יט. |
"וכי ינצו אנשים" - לעשות את שאין מתכוין כמתכוין. "כי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה" אין לי אלא ב'כי ינצו', שעשה את שאין מתכוין כמתכוין
מנין אף ב'כי יריבון' (פס' יח) נעשה את שאין מתכוין כמתכוין? תלמוד לומר 'כי ינצו' ו'כי יריבון'; מצות היא מריבה ומריבה היא מצות
מה ב'כי ינצו', נעשה את שאין מתכוין כמתכוין - אף ב'כי יריבון' נעשה את שאין מתכוין כמתכוין!
כאן הוא נותן נזק וצער, ולהלן הוא נותן שבת ורפוי. מנין ליתן את האמור שלזה בזה, ואת האמור שלזה בזה?
תלמוד לומר "כי ינצו אנשים", "וכי יריבון אנשים"; והלא מצות היא מריבה ומריבה היא מצות!
אלא ליתן את האמור כאן להלן ואת האמור להלן כאן!
הריבוי של הנשים מחייב את הדרשן להוציא מישהו, והוא מוציא את השור, וראו תופעה דומה לעיל פס' יח. להלכה הנקבעת כאן ראו ב"ק ה ד. |
"כי ינצו אנשים" אין לי אלא אנשים; מנין לרבות שתי נשים, אשה ואיש? תלמוד לומר "ענש יענש", בין איש בין אשה
מה תלמוד לומר "אנשים"? אנשים ולא שוורים! מכאן אמרו שורו שנגף את האשה - פטור מדמי ולדות.
אלו נאמר 'ונגפו אשה ויצאו ילדיה ולא יהיה אסון', הייתי אומר עד שיהיו לה שני ולדות ובעל
מנין יש לה בעל ואין לה ולדות, יש לה ולדות ואין לה בעל? תלמוד לומר "ונגפו אשה הרה", מכל מקום.
יכול אין כל הענין מדבר אלא בבת חורין? מנין לרבות את הגיורת ואת השפחה המשוחררת?
תלמוד לומר "ונגפו אשה הרה" מכל מקום.
מדובר על מצב שהעוברים מתו והאשה לא. "אסון" הוא מות האשה, וראו מכילתא שם. |
"ולא יהיה אסון" שומע אני אסון באשה; או אסון בולדות? תלמוד לומר "מכה איש" (פס' י"ב) - פרט לולדות
הא מה תלמוד לומר "ולא יהיה אסון"? באשה ולא בולדות.
"ולא יהיה אסון ענוש" הא אם יש שם אסון אין נענש! "ענוש יענש" - בין איש בין אשה! "ענוש יענש" - בכסף ובשווה כסף!
"כאשר ישית עליו בעל האשה", יכול אם אמר מנה הוא נותן מנה ואם אמר מאה מנה הוא נותן מאה מנה?
תלמוד לומר "ונתן בפלילים" – בדיינים; אם כן למה נאמר "כאשר ישית עליו בעל האשה"? לימד שדמי ולדות לבעל!
פסוק כג
עריכה"ואם אסון יהיה ונתתה נפש", יכול הרג אדם ובהמה כאחד, וקטע ראשו שלזה ואצבעו שלזה כאחד, יכול יהא חייב מיתה ותשלומין?
תלמוד לומר "נפש תחת נפש" (ויקרא כד, יח) ולא 'נפש תחת נפש ובהמה', ולא 'נפש תחת נפש ועין'.
אבל הרג אדם ואחר כך הרג בהמה, קטע ראש שלזה ואחר כך קטע אצבעו שלזה – חייב,
שנאמר "נפש תחת נפש ובהמה", "נפש תחת נפש ועין"!
זה הכלל: כל שיש בו עון מיתה ותשלומין כאחד - נידון במיתה ופטור מן התשלומין!
פסוק כה
עריכהבן עזאי אומר: הרי הוא אומר "חבורה תחת חבורה", ולהלן הוא אומר "והכה איש את רעהו באבן או באגרף" (פס' י"ח)
הא חבורה חבורה: מה חבורה האמורה להלן, "שבתו יתן ורפא ירפא" - אף כאן, "שבתו יתן ורפא ירפא."
או יכול אף "נפש תחת נפש"? - תלמוד לומר "ולא תקחו כפר לנפש רוצח" (במדבר לה, לא),
לנפש רוצח אי אתה לוקח כפר, אבל אתה לוקח כפר לאיברין.
פסוק כו
עריכה"וכי יכה איש את עין עבדו" יכול בעבד ואמה העברים הכתוב מדבר? תלמוד לומר 'עבד ואמה' עבד ואמה שתורתן שווה זו לזו
יצאו עבד ואמה העברים, שאין תורתן שווה זו לזו.
"וכי יכה איש", אין לי אלא איש; אשה מניין? תלמוד לומר "לחפשי ישלחנו", בין איש בין אשה
מה תלמוד לומר "איש"? פרט לקטן.
"את... עבדו" - עד שיהא מתכוין לו.
"את עין", יכול כיון שהכהו על עינו יהא יוצא בן חורין? תלמוד לומר "ושחתה", יצא זה שלא שחת.
יכול אפלו הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אזנו ואינו שומע? תלמוד לומר "את עין" עד שיכהו על עינו!
פסוק כז
עריכה"ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל", יכול כיון שהכהו על שנו יהא יוצא בן חורין? תלמוד לומר "יפיל";
יכול עד שעה שיפילנה לארץ? מנין אתה אומר הכהו על שנו ונדנדה, ואינו יכול להשתמש בה יהא יוצא בן חורין?
תלמוד לומר 'עין' ו'שן'; מה עין, ששחת - אף שן, ששחת!
יכול אפלו הפיל שנו שלחלב? תלמוד לומר 'שן' ו'עין'; מה עין, שאינה חוזרת - אף שן, שאינה חוזרת.
"יפיל" עד שיתכוין לו. היה רבו רופא, אמר לו 'כחול לי עיני' וסימאה, 'חתור לי שני' והפילה - שיחק באדון יוצא בן חורין!
רבן שמעון בן גמליאל אומר לא יצא בן חורין!
"ישלחנו" זו היא שאמרנו: בין איש בין אשה! "חפשי" זו היא שאמרנו: בין קטן ובין גדול!
ראו מכילתא נזיקין ט; לעניין החופשה שניתנה לשפחה ראו ספרא קדושים פרק ה ה. אם שילח את העבד לחפשי – האדון פטור מתשלומים לעבדו. |
"חפשי", נאמר כאן 'חפשי' ונאמר להלן 'חפשי' מה חפשי האמור להלן, שטר - אף כאן, שטר!
מנין "לחפשי" האמור להלן, שהוא שטר? תלמוד לומר "או חפשה לא נתן לה" (ויקרא יט, כ),
ונאמר להלן "וכתב לה" (דברים כד, א). מה 'לה' האמור להלן, שטר - אף 'לה' האמור כאן, שטר!
ר' שמעון אומר: נאמר כן שלוח ונאמר להלן שלוח (שם פס' ג); מה שלוח האמור להלן, גט - אף כן, גט!
יכול יהא יוצא בניזקו, משלם לו דמי עינו ודמי שינו? תלמוד לומר "לחפשי ישלחנו תחת עינו".
"תחת עינו" - כל הבא מחמת עינו "תחת שינו" - כל הבא מחמת שינו.
פסוק כח
עריכהלעניין שור האיצטדין ראו ב"ק ד ד. |
"וכי יגח" - פרט לשהגיחוהו. מיכן אמרו שור האיצטדין פטור, לפי שאינו אלא מְעֻשֶּה!
"וכי יגח" אין לי אלא נגיחה; מנין לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה?
ודין הוא: חייב שור בשור ושור באדם. מה מצינו שור בשור, עשה בו נגיחה רביצה נשיכה בעיטה כיוצא בנגיפה
אף בזה, נעשה בו נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה!
ועוד קל וחומר: מה שור בשור שור תם שהרג שור אחר, שאין נידון בנפשו, עשה בו נגיחה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיפה,
זה, שור שהרג אדם שנידון בנפשו - אינו דין שנעשה בו נגיפה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיחה?
לא! אם אמרת שור בשור, שעשה בו את שאין מתכוין כמתכוין - תאמר בזה, שלא עשה בו את שאין מתכוין כמתכוין?
תלמוד לומר "ומת"; לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה!
אין לי אלא שור; מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור? הוא הדין והיא התשובה! גם כאן אי אפשר ללמוד קל וחומר משור מועד, כי השור התם אינו מחייב את בעליו בתשלום כופר
תלמוד לומר "סקל יסקל השור" דורש את הכפילות 'סקול יסקל' לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור.
לעניין הכוונה של השור לפגוע ראו ב"ק ד ו, שאם השור הרג אדם בשגגה הוא פטור מסקילה. לעניין הסקילה על כל הריגה של אדם , גם קטן – ראו מכילתא נזיקין יא. |
"את איש" - עד שיהא מתכוין לו "את אשה" - עד שיהא מתכוין לה 'איש ואשה' - אין לי אלא איש ואשה
מנין לרבות קטן וקטנה, טומטום ואנדרגינס הנהרג הוא אדם כלשהו? תלמוד לומר "את איש או את אשה".
"ומת" - זו היא שאמרנו לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה
"סקול יסקל השור" - זו היא שאמרנו לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור
כאמור לעיל, אם השור לא התכוון להזיק הוא פטור מסקילה, אבל שור שרבע אדם או נרבע על ידו חייב הריגה (ראו ויקרא כ טו) למרות שלא התכוון לעשות זאת. אבל אם השור המועד נגח בכוונה והמית אדם – בעליו משלם כופר, ואילו אם השור רבע אדם אין תשלומי כופר. לכן יש צורך בפסוק "סקול יסקל" ללמד שגם שור הרובע נסקל. |
ואין לי אלא נוגח; רובע מנין? ודין הוא: מה נוגח, שלא עשה בו את שאינו מתכוין כמתכוין, טעון סקילה
רובע, שעשה בו את שאין מתכוין כמתכוין - אינו דין שטעון סקילה?
לא! אם אמרת בנגיחה, שמשלם את הכופר לאחר מיתת נפשו
תאמר ברובע, שאינו משלם את הכופר לאחר מיתת נפשו? תלמוד לומר "סקל יסקל"
פרה שהמיתה ואחר כך המליטה – יש להרוג גם את הוולדות ואת המעורבים איתם, וראו תוספתא ב"ק ה ג, אבל את הוולדות, לדעת ת"ק, אין לסקול אלא להמית ברעב. |
אין לי אלא אלו בלבד; מנין לרבות ולדותיהן ועריבתיהן? תלמוד לומר "סקל יסקל"
ולא יהא מסקלו מיד, אלא כונסו לכיפה עד שעה שימותו! ור' אלעזר בר' שמעון אומר: כולן היו נסקלין!
ראו מכילתא נזיקין י, וכן ב"ק ד ח. |
"ולא יאכל את בשרו", מה אני צריך? וכי אין אנו יודעין שהיא נבלה, ונבלה אסורה באכילה?
מה תלמוד לומר "ולא יאכל את בשרו"? מגיד שאם שחטו משנגמר דינו - בשרו אסור באכילה
יכול אם שחטו עד שלא נגמר דינו יהא בשרו אסור באכילה? תלמוד לומר "סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו"
את שהוא בכלל סקילה בשרו אסור באכילה, ואת שאינו בכלל סקילה - בשרו מותר באכילה
"ולא יאכל את בשרו", אין לי אלא בשרו; מנין לרבות גידים ועצמות קרנים וטלפים כיוצא בבשר?
דין הוא: הואיל וזה אסור בהנאה, ועגלה ערופה אסורה בהנאה
מה מצינו בעגלה ערופה, עשה בה גידין ועצמות קרנים וטלפים כיוצא בבשר
אף בזה, נעשה בו גידין עצמות קרנים וטלפים כיוצא בבשר!
לא! אם אמרת בעגלה ערופה, שהיא באה לכפר - תאמר בזו, שאינה באה לכפר?
הרי השוחט חולין בעזרה יוכיח, שאינו בא לכפר - ועשה בו גידין ועצמות קרנים וטלפים כיוצא בבשר!
לא! אם אמרת בשוחט חולין בעזרה, שעשה בו את שאינו מתכוין כמתכוין - תאמר בזה, שלא עשה בו את שאין מתכוין כמתכוין?
תלמוד לומר "סקל יסקל השור ולא יאכל את בשרו" ודאי; כשהוא אומר "את בשרו" - זו היא שאמרנו לעשות גידים ועצמות קרנים וטלפים כיוצא בבשר!
"ולא יאכל את בשרו" - אפילו לכלבים, הרי זה בא לאוסרו בהנאה.
השוו מכילתא נזיקין י,שם מובאות פרשנויות שונות מאלו שכאן ע"י התנאים השונים. בן עזאי כאן מחמיר בדין בעל השור התם שהרג, וטוען שכביכול יצא בלי דמו שלו, כלומר הוא עדיין אשם, למרות שאינו נענש – בניגוד לדברי ר' יהודה בן בתירא שם; |
"ובעל השור נקי" בן עזאי אומר: נקי מדמו שלו כולו, כאדם שאומר 'יצא איש פלוני נקי מנכסיו ואין לו בהן הנאה של כלום'
ר' אלעזר בן עזריה אומר "ובעל השור נקי" - נקי מדמי ולדות. אמר לו ר' עקיבה: מה אני צריך? והלא כבר נאמר "אנשים" - ולא שוורים!
ר' אליעזר אומר "ובעל השור נקי" - נקי מחצי נזק! מפני שהייתי אומר חייב שור בשור ושור באדם
מה מצינו שור בשור, בתם משלם חצי נזק ומועד נזק משלם - אף בזה בתם משלם חצי נזק ומועד נזק שלם!
אמר לו ר' עקיבה: וכי מה בפנייך, שאמרנו בזה שטעון סקילה? אלא במתכוין להמית את הגוי והמית את בר ישראל, את בן שמנה והמית את בן תשעה!
ר' עקיבה אומר: "ובעל השור נקי" - נקי מדמו שלעבד, מפני שהייתי אומר חייב בעבד וחייב בבן חורין
מה בן חורין חלק בו בין תם למועד בכפר... עבד... בכפר! ועוד קל וחומר
ומה בן חורין, שמשלם כל כפרו, חלק בו בין תם למועד בכפר; עבד, שאין משלם כל כפרו - אינו דין שנחלק בו בין תם למועד בכפר?
או מחמיר אני בעבד יתר מבן חורין, מפני שבן חורין, אם היה יפה חמש סלעים - נותן חמש סלעים
ועבד אם היה יפה חמש סלעים - נותן שלשים סלע! ומה תלמוד לומר "בעל השור נקי"? - נקי מדמי עבד.
פסוק כט
עריכהראו מכילתא נזיקין י. השור המועד עובר תהליך של עדות בבית דין בנוכחות בעליו. אם השואל את השור לא ידע שהשור מועד – הבעלים משלמים את נזקיו והשואל פטור. |
"אם שור נגח הוא" אין לי אלא שנגח והוא תם, מנין עד שיעידו בו? תלמוד לומר "אם שור נגח הוא" ודאי ולא ספק
"תמול" הרי שנים, "שלשם" הרי שלשה; מלמד שאין נעשה מועד עד שיעידו בו שלשה ימים זה אחר זה!
והוא עד "והועד בבעליו", אין לי אלא בעלים; בית דין מנין? תלמוד לומר "או נודע" (שמות כא, לו) בבית דין!
עדאן אני אומר תחתון פס' לו בבית דין, כן בבעלים! מנין כן בבית דין, תחתון בבעלים?
תלמוד לומר 'תמול שלשם' 'תמול שלשם' (שם) לגזירה שוה: מה 'תמול שלשם' האמור כן בבית דין - אף תמול שלשם האמור למטה בבית דין
ומה תמול שלשם האמור כן בבעלים בנוכחות הבעלים אף תמול שלשם האמור למטה בבעלים
"ולא ישמרנו בעליו" אין לי אלא בעליו; מנין לרבות שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר?
תלמוד לומר "ולא ישמרנו" את שדרך שמירתו עליו, לרבות שואל ושומר חנם נושא שכר והשוכר!
אם כן מה תלמוד לומר "ולא ישמרנו בעליו"? פרט לשואל תם ונמצא מועד!
מנין הועד בו בפני שואל שהוא מועד - הרי זה מועד? תלמוד לומר "ולא ישמרנו בעליו"
לעניין שור של חירש שוטה או קטן ראו תוספתא ב"ק ד ד. לעניין דרך השמירה ראו ב"ק ד ט. שור מועד שפגע באדם ולא המיתו אינו נסקל. אם השור המית אשה – הכופר משולם לבניה ולא לבעלה. |
"לא ישמרנו... ולא ישמרנו", את שיש בו דעת לשמר! יצאו חרש שוטה וקטן, שאין בהן דעת לשמר
שור חרש שוטה וקטן שנגחו - הרי אלו פטורין! ר' עקיבה אומר: משלם חצי נזק
שור שפסק את המוסרה ויצא והזיק - אחד תם ואחד מועד חייב, דברי ר' מאיר, ור' יהודה אומר: תם חייב ומועד פטור
ור' אליעזר בן יעקב אומר זה וזה פטורין, ור' אליעזר אומר אין לו שמירה לשור המועד אלא סכין.
"והמית איש או אשה", מה אני צריך? והלא כבר נאמר "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת" (לעיל פס' כח)
מה תלמוד לומר "והמית איש או אשה"? מכלל שנאמר "ואם שור נגח הוא מתמל שלשם והועד בבעליו ולא ישמרנו"
יכול כיון שהעידוהו ונגח, אף על פי שלא המית - הרי הוא חייב מיתה? תלמוד לומר "והמית איש" מגיד שאינו חייב עד שימית
"איש או אשה" מה האיש, נזקיו לבניו - אף האשה, נזקיה לבניה.
ראו מכילתא נזיקין י: בעל השור המועד שהרג אדם אינו מומת, בניגוד לפשט הפסוק – אלא חייב כופר, וחייב מיתה בידי שמים.בית הדין שדן את השור הוא בי"ד המוסמך לדון דיני נפשות. |
"השור יסקל" מה אני צריך? והלא כבר נאמר "סקול יסקל השור"!
לפי שהוא אומר "וגם בעליו יומת", יכול כשם שהשור נסקל כך בעליו נסקלין?
תלמוד לומר "השור יסקל": השור נסקל ואין בעליו נסקלין! ועד אן אני אומר ימותו בעלין!
תלמוד לומר "רוצח הוא מות יומת הרצח" (במדבר לה, טז); רוצח מת, בעלים אינן מתים
ועד אן אני אומר ימותו בעלין! תלמוד לומר "כל מכה נפש לפי עדים ירצח את הרוצח" (שם פס' ל)
ואומר ולא תקחו כופר לנפש רוצח... מות יומת הרוצח" (שם פס' לא); רוצח מת ואין בעלין מתין!
ומה תלמוד לומר "השור יסקל וגם בעליו יומת"? כמיתת בעלין כך מיתת השור!
מה מיתת בעלין, בדחיה ובסקילה ובעשרים ושלשה - אף מיתת השור בדחיה ובסקילה ובעשרים ושלשה
אין לי אלא נוגח, רובע מנין? תלמוד לומר "השור יסקל" אין לי אלא נגיחה
מנין לעשות נגיפה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיחה? תלמוד לומר "השור יסקל וגם"
אין לי אלא מועד, תם מנין? תלמוד לומר "השור יסקל וגם"
אין לי אלא שור, מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור? תלמוד לומר "השור יסקל וגם"
ר' אליעזר אומר: השור שהמית - מיתתו בעשרים ושלשה, ושאר בהמה חיה ועוף שהמיתו - כל הקודם להורגן זכה לשמים
העיד [ר'] יהודה בן בבא שנסקל תרנגול בירושלם שהרג את הנפש.
פסוק ל
עריכהלעניין הכופר ראו לעיל פס' כב. לעניין דרך החישוב שלו ראו מכילתא נזיקין סוף י. אם השומרים חייבים בכופר – לדעת ר' עקיבא הכופר הוא פדיון נפשם של השומרים. |
"אם כופר יושת עליו", יכול אם אמר מנה יהא נותן מנה, ואם אמר מאה מנה יהא נותן מאה מנה?
נאמר כן "יושת עליו" ונאמר להלן "ישית עליו" (לעיל פס' כב).
מה "ישית עליו" האמור להלן, בבית דין - אף "יושת עליו" האמור כן, בבית דין!
מה "ישית עליו" האמור להלן, בעלין - אף "יושת עליו" האמור כן, בעלין!
"ונתן פדיון נפשו" יכול פדיון נפשו של ניזק, או פדיון נפשו של מזיק? נאמר כן "יושת עליו" ונאמר להלן "ישית עליו"
מה "ישית עליו" האמור להלן, פדיון נפשו של ניזק - אף "יושת עליו" האמור כן, פדיון נפשו של ניזק!
ר' ישמעאל בר' יוחנן בן ברוקה אומר: הואיל ותפוסת בעלין במיתה, ופטירתן בכפר - אמור מעתה פדיון נפשו של מזיק!
"אשר יושת עליו" לרבות את הבן ואת הבת! "ככל... יושת עליו" - לרבות שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר!
פסוק לא
עריכהבן ובת אינם איש ואשה אלא קטנים, שהשור הנוגח פגע בהם; וראו מכילתא נזיקין יא ולעיל פס' כח, שלמדו על סקילת שור שנגח את הקטן מ"או". |
"או בן יגח או בת יגח" מה אני צריך? והלא כבר נאמר "וכי יגח שור את איש או את אשה ומת" (לעיל פס' כח)
מה תלמוד לומר "או בן יגח או בת יגח"?... דין הוא: חייב אדם באדם ושור באדם
מה מצינו אדם באדם, לא חלק בו בין קטנים לגדולים במיתה, אף בזה לא נחלק בו בין קטנים לגדולים במיתה!
ועוד קל וחומר: מה אם במקום שלא חייב את הקטנים כגדולין, רוצח שהוא קטן פטור ממוות חייב על הקטנים כגדולין עגל שהמית אדם נסקל
כאן, שחייב את הקטנים כגדולים אם גדול רצח את הקטן -חייב, אינו דין שנחייב על הקטנים כגדולים שור שהמית את הקטן נסקל?
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם את הבושת - תאמר בזה, שאין משלם את הבשת? תלמוד לומר "או בן יגח או בת יגח"!
אין לי אלא מועד, תם מנין? ודין הוא: חייב בבן ובת וחייב באיש ובאשה
מה מצינו באיש ובאשה, לא חלק בהן בין תם למועד במיתה - אף בבן ובת לא נחלק בהן בין תם למועד במיתה
ועוד קל וחומר: ומה איש ואשה, שהורע כחן בנזיקין, לא חלק בהן בין תם למועד במיתה
בן ובת, שיפה כוחן בנזיקין - אינו דין שלא נחלק בהן בין תם למועד במיתה?
אי אפשר ללמוד קל וחומר משור מועד, כי צריך לשם כך לטעון שהריגת ילד חמורה מהריגת מבוגר, מה שאינו נכון; הדרשן דורש את הכפילות "יגח... יגח". |
אמרתה כך דנין? מן החמור לקל להחמיר עליו? ואם החמיר במועד, נחמיר בתם?
תלמוד לומר "או בן יגח או בת יגח"! שתי נגיחות כן: נגיחה לתם ונגיחה למועד!
אם הננגח לא מת, אבל נגרמה לו נכות – בעל השור חייב בתשלומי הנזק, אבל לא בפיצוי על הצער הריפוי השבת והבושת. גם הטענה הזאת נלמדת מהכפילות "יגח...יגח", ולא מקל וחומר מהגונב בהמה – שאינו משלם בושת – וגם לא מדין החובל בחברו או בעבד, החייבים בתשלומים אלו או בחלקם. |
אין לי אלא על כולו; מנין לרבות את אבריו?
ודין הוא: מה הגונב והמוכר, שחייב על כולו, אין חייב על אבריו – זה, שאין חייב על כולו, אינו דין שלא יהא חייב על אבריו?
אדם באדם יוכיח, שאין חייב על כולו - חייב על אבריו!
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם את הבשת - תאמר בזה, שאין משלם את הבשת?
אדם בעבד יוכיח, שאין משלם את הבשת!
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם צער וריפוי ושבת ובשת, תאמר בזה, שאין משלם צער וריפוי ושבת ובשת?
תלמוד לומר "או בן יגח או בת יגח" - שתי נגיחות כן: נגיחה למיתה ונגיחה לנזיקין
יכול אחד תם ואחד מועד משלם נזק שלם? ודין הוא: חייב בשור בשור ושור באדם
מה מצינו שור בשור, בתם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם - אף בזה, בתם משלם חצי נזק במועד משלם נזק שלם!
דבר אחר, חייב על כולו וחייב על אבריו; מה מצינו על כולו, תם פטור ומועד חייב - אף על אבריו, תם פטור ומועד חייב!
נראה למי דומה: דנין דבר שאין נידון בנפשו מדבר שאין נידון בנפשו, משור שהזיק לשור אחר ואין דנין דבר שאין נידון בנפשו מדבר שנידון בנפשו!
ואל יוכיח על כולו, שנידון בנפשו שור שהרג אדם נסקל!
או לך לך לדרך זו: דנין אדם מאדם, ואין דנין אדם משור!
תלמוד לומר "כמשפט הזה יעשה לו", כמשפט המועד במועד - כך משפט התם בתם!
ור' עקיבה אומר: מנין לתם באדם שמשלם נזק שלם? תלמוד לומר "כמשפט הזה יעשה לו" כמשפט מועד כך משפט התם!
יכול ישלם מן העליה? תלמוד לומר "יעשה לו", מלמד שאין משלם אלא מגופו!
פסוק לב
עריכהראו מכילתא נזיקין יא, שדורשים שמדובר בעבד כנעני מעצם הדין שאת הפיצוי מקבל האדון. כאן דורשים זאת מהשוואה לפס' כו, שעסק בשחרור העבד בשן ועין. |
"אם עבד יגח השור או אמה", יכול בעבד ואמה העברים הכתוב מדבר?
נאמר כן עבד ואמה, ונאמר להלן עבד ואמה (לעיל פס' כו).
מה עבד ואמה האמורים להלן, בעבד ואמה כנענים הכתוב מדבר - אף עבד ואמה האמור כן, בעבד ואמה כנענים הכתוב מדבר!
"כסף" יכול דינר? תלמוד לומר "שלשים". יכול שלשים דינר? תלמוד לומר "שקלים"!
"כסף" יכול בי בבליות ועלמיות וקבודקיות? נאמר כן "שקלים" ונאמר להלן שקלים (ויקרא כז, כה)
מה שקלים האמורים להלן, בשקל הקדש - אף שקלים האמורים כן, בשקל הקדש.
אדונו של העבד יכול להיות גם ילד או ילדה. |
"יתן לאדוניו" בין איש ובין אשה; "יתן לאדניו" - בין קטן ובין גדול;
"יתן לאדוניו", יכול בבית דין ושלא בבית דין? תלמוד לומר "יתן לאדוניו והשור יסקל" מה סקילתו בבית דין - אף נתינתו בבית דין!
אם העבד לא מת כתוצאה מהנגיחה – אין לסקול את השור. |
"והשור יסקל" מה אני צריך? והלא כבר נאמר "סקל יסקל השור" (לעיל פס' כח) מה תלמוד לומר "והשור יסקל"?
מכלל שנאמר להלן "ואם שור נגח הוא" (לעיל פס' כט)
יכול כיון שנגח, אף על פי שלא הימית - יהא חייב? תלמוד לומר "השור יסקל" "והשור יסקל", לגזירה שוה
מה "השור יסקל" האמור להלן, למיתה – אף "השור יסקל" האמור כן, למיתה
ומה "השור יסקל" האמור כן, במועד ולא בתם - אף "השור יסקל" האמור להלן, במועד ולא בתם
מפני שהיה בכלל ויצא לידון בחדש - החזירו הכתוב לכללו!
המילה "שור" חוזרת שבע פעמים בפס' כח-לב. הדרשן משתמש בעובדה זו כדי לזכור את רשימת השוורים שבב"ק ד ז (בתוספת 'שור שאין לו בעלים') ארבעת האחרונים פטורים מן המיתה לדעת ר' יהודה. לפי הדרשה גם משנה ח שם היא לדעת ר' יהודה, וכן גם בתוספתא ב"ק ד ו. |
'שור' 'שור' שבע פעמים: שור האשה, שור היתומים, שור האפטרופין, שור המדבר, שור הקודש, ושור הגר שמת ושאין לו בעלים - הרי אלו חייבין מיתה
ר' יהודה אומר: שור המדבר שור ההקדש ושאין לו בעלים פטורין מן המיתה, שנאמר "והועד בבעליו" (פס' כט) - את שיש לו בעלים - חייב מיתה
את שאין לו בעלים - פטור מן המיתה!
יתר על כן אמר ר' יהודה: אפילו שור הדיוט שהמית, לא הספיקו לעמד בדין עד שהקדישו בעליו
וכן שור גר שמת, לא הספיקו לעמד בדין עד שמת הגר
שנאמר "והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית" (שמות כא, כט) את שֶשַּוַּת המיתתו להעידתו בבית דין חייב
ושלא שוות המיתתו להעידתו בבית דין פטור.
פסוק לג
עריכהאם חופר הבור השתמש ברשות הרבים וגרם למכשול שם – הוא חייב, כי אין רשות להפריע לרבים, מקום שהבהמות עוברות בו; וראו ב"ק ה ה. וראו גם תוספתא ב"ק ו ב. |
"וכי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור" הרי זה "כי יפתח" בא ללמד על החופר בתוך שלו ופתוח לרשות הרבים
אף על פי שאין לו רשות לפתוח אבל יש לו רשות לחפור ויש לה רשות לבהמה להלך
ועל החופר ברשות הרבים "כי יכרה" ופתוח לתוך שלו
שאף על פי שאין לו רשות לחפור אבל יש לו רשות לפתוח ויש לה רשות לבהמה להלך
לפי שמצינו בבהמה, שאם הזיקה כדרך הילוכה ברשות הרבים - פטור עליה
יכול אם הוזקה כדרך הילוכה ברשות הרבים יהא פטור עליה? תלמוד לומר "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור"
ראו מכילתא נזיקין יא. |
אין לי אלא הפותח והכורה; פתח ולא כרה, כרה ולא פתח – מנין? תלמוד לומר "כי יפתח... או כי יכרה
יכול אף הפותח והכורה בתוך שלו? תלמוד לומר "ובער בשדה אחר" (שמות כב, ד)
מה זה מיוחד, שהוא חוץ מרשותו - כך כל דבר שהוא, חוץ מרשותו.
"כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור", אין לי אלא הפותח והכורה; מנין לרבות את שירש ולקח ושניתן לו במתנה?
תלמוד לומר "בעל הבור ישלם", לרבות את שירש ולקח ושניתן לו במתנה
יכול אף על פי שלא בא לרשותו? תלמוד לומר "כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור"
השואל את הבור וכן שאר השומרים – חייבים על הנזקים שנגרמים בזמן שהבור ברשותם, והשוו לעיל פס' כט. |
אין לי אלא הפותח והכורה; מנין לרבות שואל ושומר חנם ונושא שכר ושוכר? תלמוד לומר "ולא יכסנו"
את שדרך כיסויו עליו, לרבות שואל ושומר חנם ונושא שכר ושוכר.
"כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור", אין לי אלא בור
מנין לרבות חריצין שהן עמוקין י' טפחים ונעיצין עמוקין י' טפחים? תלמוד לומר "בור"
יכול אף על פי שאין בו עומק י' טפחים, ויש בו להמית? תלמוד לומר "בור"
מה בור מיוחד, שיש בו עומק י' טפחים ויש בו להמית - כך כל שיש בו י' טפחים ויש בו להמית
בעל הבור חייב גם על נזקים שנגרמו לבהמה – אפילו אם לא מתה, שנאמר "כסף ישיב לבעליו" והשוו את הדיון לזה דלעיל פס' לא. |
יכול לא יהא חייב בנזקו? ודין הוא: מה הגונב והמוכר, שחייב על כולו, אין חייב על אבריו
זה, שאין חייב על כולו, אינו דין שלא יהא חייב על אבריו? אדם באדם יוכיח, שאין חייב על כולו וחייב על אבריו!
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם את הבשת - תאמר בזה שאין משלם את הבשת?
אדם בעבד יוכיח, שאין משלם את הבשת!
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם צער וריפוי שבת ובשת, תאמר בזה שאין משלם צער וריפוי שבת ובשת?
תלמוד לומר "כסף ישיב לבעליו", לרבות את הניזקין.
ראו דרשה דומה לעיל פס' כו: "איש" אינו בהכרח מוציא אשה, אלא מוציא קטן או הקדש. כאן הוא גם מכניס בור של שותפים; וראו ב"ק ה ו. הדרשה צמודה לסדר המשנה. |
"כי יפתח איש בור" - אין לי אלא איש; אשה מנין? תלמוד לומר "ישלם", בין איש בין אשה
אם כן למה נאמר "איש"? פרט לקטן, "איש" - פרט לגבוה, "איש" להביא את השנים.
בור שלשנים, אחד מכסה ואחד מגלה - המגלה חייב! כיסהו עד שעמד – ונתגלה, ראהו ולא כיסהו - הרי זה חייב!
כיסהו והלך לו, אף על פי שנתגלה לאחר כן – פטור!
"ונפל שמה שור או חמור" פרט לשור שהרתיע מקול הבירה ונפל לבור, שלפניו - חייב ושלאחריו – פטור.
ראו תוספתא ב"ק ו א. |
שור שדחף את חבירו ונפל לבור ומת - בעל השור חייב ובעל הבור פטור
ר' נתן אומר: במועד - זה נותן מחצה וזה נותן מחצה; בתם - בעל הבור משלם שלשה חלקים ובעל השור רביע!
"ונפל שמה שור או חמור" מה אני צריך? אם ללמד על אדם, שפטור
הרי כבר נאמר "והמת יהיה לו" את שהמת שלו, יצא אדם שאסור בהנאה!
מה תלמוד לומר "ונפל שמה שור או חמור"? שור, ולא כליו חמור, ולא כליו
מיכן אתה אומר נפל לתוכו שור וכליו ונשתברו, או חמור וכליו ונתקרעו - חייב על נזקי בהמה ופטור על נזקי כלים
או הוטחו כלים על קרקע - הרי זה חייב על נזקי בהמה ופטור על נזקי כלים!
"ונפל שמה שור או חמור", אין לי אלא שור וחמור המיוחדין; מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור?
ודין הוא: מה השור, שאין מועד לעולם לא תמיד הוא מועד ומסוכן - עשה בו שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור
בור, שמועד לעולם שבתמסוכן תמיד - אינו דין שנעשה בו שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור?
לא! אם אמרת בשור, שדרכו לילך ולהזיק - תאמר בבור, שאין דרכו לילך ולהזיק?
תלמוד לומר "ונפל שמה שור או חמור", לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור
ר' יוסי אומר משום ר' ישמעאל: נאמר כן שור חמור ונאמר לענין שבת "שורך וחמורך" (דברים ה, יד)
מה שורך וחמורך האמורים לענין שבת, עשה שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור
אף שור וחמור האמורים כן לענין נזקין - נעשה שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור!
מה תלמוד לומר "ונפל שמה שור או חמור"? שור ולא בן ולא בת, חמור ולא עבד ולא אמה
שהיה בדין: מה שור, שאין מועד לעולם - הרי הוא חייב על הבן ועל הבת על העבד ועל האמה
בור, שמועד לעולם - אינו דין שיהא חייב על הבן ועל הבת ועל העבד ועל האמה?
לא! אם אמרת בשור, שדרכו לילך ולהזיק - תאמר בבור, שאין דרכו לילך ולהזיק?
תלמוד לומר "ונפל שמה שור או חמור" - שור ולא בן ולא בת, חמור ולא עבד ולא אמה
הדחיה של הקל וחומר והדרשה על "כסף ישיב לבעליו" הופיעה בפסוק הנוכחי, וחזרה כאן לפי סדר הפסוק. |
יכול לא יהא חייב בנזקו? דין הוא: מה הגונב והמוכר, שחייב על כולו, אינו חייב על אבריו
זה, שאין חייב על כולו, אינו דין שלא יהא חייב על אבריו?
אדם באדם יוכיח, שאין חייב על כולו וחייב על איבריו
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם את הבשת; תאמר בזה, שאן משלם את הבושת?
אדם בעבד יוכיח, שאין משלם את הבושת
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם צער וריפוי שבת ובושת
תאמר בזה, שאין משלם צער וריפוי שבת ובושת? תלמוד לומר "כסף ישיב לבעליו" לרבות את הנזקין.
פסוק לד
עריכהסיכום הדרשות דלעיל פס' לג, המרחיבות את אחריות בעל הבור מכמה כיוונים. |
"בעל הבור ישלם" - זו היא שאמרנו, בין איש ובין אשה - בעל הבור ישלם
זו היא שאמרנו בין קטן ובין גדול "בעל הבור ישלם", זו היא שאמרנו לרבות את שירש ולקח וניתן לו במתנה.
"כסף ישיב לבעליו", זו היא שאמרנו לרבות הנזקין.
"והמת יהיה לו" לניזק! יכול אף למזיק? אמרת לא כך היה! הא מה תלמוד לומר "והמת יהיה לו" "המת יהיה לו"? - לגזירה שוה
מה "המת יהיה לו" האמור כן, אין משלם אלא דמים - אף "המת יהיה לו" האמור להלן (לקמן פס' לו) אין משלם אלא דמים
ומה אף "המת יהיה לו" האמור להלן, בעלין מיטפלין בנבלה - אף "המת יהיה לו" האמור כן - בעלים מיטפלין בנבלה.
מה "המת יהיה לו" האמור להלן, שור תחת השור ולא שור ונבלה תחת השור
אף "המת יהיה לו" האמור כן, שור תחת השור ולא שור ונבלה תחת השור.
אחרים אומרים: מנין לבעל הבור שצריך להעלות שורו מן הבור? תלמוד לומר "כסף ישיב לבעליו והמת"
גם את השור וגם את הכסף - ישיב לבעליו.
פסוק לה
עריכהאין משמעות לדרך המדויקת שבה פגע שור בשור אחר והמית אותו, , וראו מכילתא נזיקין יב, שנאמר "ומת". אין הדבר נלמד משור שנגח אדם (פס' כח-לב), כי במקרה הנדון כאן השור אינו נסקל. |
"וכי יגף" אין לי אלא נגיפה; דחיפה מנין לעשות נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה - כיוצא בנגיפה?
ודין הוא: חייב שור באדם ושור בשור; מה מצינו שור באדם, עשה בו נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה
אף זה, נעשה בו נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה!
ועוד, קל וחומר: מה שור באדם, שלא עשה בו את שאין מתכוין כמתכוין, עשה בו נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיחה
זה, שעשה בו את שאין מתכוין כמתכוין, אינו דין שנעשה בו נגיחה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה?
לא! אם אמרת בשור באדם, שנידון בנפשו - תאמר בזה, שאין נידון בנפשו?
תלמוד לומר "ומת", לעשות נגיפה נשיכה רביצה ובעיטה כיוצא בנגיפה
גם להרחבת דיני השור על כל בהמה חיה ועוף אין ללמוד בקל וחומר משור שנגח אדם, כי השור ההוא נסקל. |
אין לי אלא שור; מנין לעשות שאר בהמה חיה ועוף כיוצא בשור? הוא הדין והוא התשובה!
תלמוד לומר "ומכרו את השור החי" לרבות כל בעלי חיין
"איש" - פרט לקטן. יכול לא ישלם על ידי קטן, ולא יהא קטן משלם על ידיו? תלמוד לומר "שלם ישלם" לרבות של חרש ושל שוטה ושל קטן!
"איש" - פרט לגבוה. יכול ישלם על ידי הקדש ולא יהא הקדש משלם על ידיו, שכן מצינו שיד ההקדש על העליונה?
תלמוד לומר "איש" - פרט לגבוה!
שור של גוי או של גר תושב שנגח – משלם את כל הנזק, אבל אם ננגח ע"י שור של ישראל – אינו מקבל פיצוי. |
"רעהו" - פרט לאחרין! לגויים "רעהו" - פרט לגר תושב! יכול לא ישלם על ידי הגוי, ולא יהא הגוי משלם על ידיו?
תלמוד לומר "שלם ישלם", לרבות שלגוים, של גר תושב.
יכול יהו משלמין בתם חצי נזק, במועד נזק שלם? תלמוד לומר "שור רעהו" שור רעהו יוצא כסדר הזה, ולא שלאחרין יוצא כסדר הזה
ועליהן הוא אומר "הופיע מהר פארן" (דברים לג, ב), הופיע פנים כנגד כל באי העולם!
"ומת" - זו היא שאמרנו לעשות נגיפה נשיכה רביצה בעיטה כיוצא בנגיפה!
"ומכרו את השור החי" - זו היא שאמרנו לרבות כל בעלי חיין!
ראו ב"ק ג ט, וראו מכילתא נזיקין יב. הדוגמאות מראות שהתורה עסקה בשני שוורים שווים בערכם, כי אם שור יקר נגח שור זול חציית ערכם של השוורים עלולה לגרום לבעל השור לשלם יותר משור מועד; ואם שור זול נגח שור יקר והנבלה שווה יותר מערכו של השור המזיק עלול להיווצר מצב שבעל השור המזיק מרויח! – שתי האפשרויות הללו נדחות ולכן יש להניח ששני השוורים היו באותו הערך. |
"ומכרו את השור החי וחצו את כספו" שור יפה מאתים שנגח שור יפה מאתים, והנבלה יפה חמשים זוז
זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, שנאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו וגם את המת יחצון", דברי ר' יהודה
אמר לו ר' מאיר: לא בזה דברה תורה, לא דברה אלא בשאין נבלה יפה כלום
והא מה תלמוד לומר "וגם את המת יחצון"? אף את הפחות הפחת, ירידת הערך יחצון:
שור יפה מנה שנגח שור יפה חמש סלעים, ואין הנבלה שווה כלום - יהא זה נוטל חצי החי וחצי המת ויהא זה נוטל חצי החי וחצי המת?
וכי למה יצא מועד, להחמיר עליו או להקל עליו? הוי אומר להחמיר עליו: ומה מועד, שיצא להחמיר עליו, אין משלם יתיר על מה שהזיק
תם, שיצא להקל עליו - אינו דין שלא ישלם יתר על מה שהזיק? לא דברה תורה אלא בזמן ששניהם שוין
שור יפה חמש סלעים שנגח שור יפה מנה, והנבלה יפה חמשים זוז
יהא זה נוטל חצי החי וחצי המת, וזה נוטל חצי החי וחצי המת? היכן מצינו שהמזיק נשכר בכל מקום, שיהא נשכר כן?
תלמוד לומר "שלם ישלם" בעלין משלמין ואין הבעלין נשכרין! שור יפה מנה שנגח שור יפה מאתים והנבלה יפה חמשים זוז
זה נוטל חצי החי וחצי המת וזה נוטל חצי החי וחצי המת, שנאמר "ומכרו את השור החי וחצו את כספו" ודאי?
כאן המשך דבריו של ר' מאיר: בעלי שני השוורים מחלקים ביניהם שוה בשוה את הפחת שנגרם בגלל הנגיחה. ההתחשבנות אינה בשור מול שור אלא בכסף, לאחר שמכרו את השור המזיק ואת השור הניזק. |
מה תלמוד לומר "וגם את המת יחצון"? מחצצין את המיתה ביניהן, כמה נטלה מיתה? - מאתים זוז זה נוטל מנה וזה נוטל מנה
"וחצו את כספו" - מלמד ששמין לניזק בכסף ולמזיק בכסף, משמנין ביניהן
גם אם השור המותקף לא מת חל הדין הנ"ל, שנאמר "כסף ישיב לבעליו". הדרשה דוחה נסיונות ללמוד את הכלל הזה בק"ו מגנב או מתשלומי אדם שהזיק לחברו, או לעבד. |
אין לי אלא על כולו, מנין לרבות את אבריו? ודין הוא: מה הגונב והמוכר, שחייב על כולו, אין חייב על איבריו
זה, שאין חייב על כולו, אינו דין שלא יהא חייב על אבריו?
אדם באדם יוכיח, שאין חייב על כולו וחייב על אבריו!
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם את הבושת - תאמר בזה, שאין משלם את הבושת?
אדם בעבד יוכיח, שאין משלם את הבושת!
לא! אם אמרת אדם באדם, שמשלם צער וריפוי שבת ובושת, תאמר בזה, שאין משלם צער וריפוי שבת ובושת?
תלמוד לומר "כסף ישיב לבעליו", לרבות את הנזקין!
המקסימום שניתן לגבות כשהנוגח הוא שור תם הוא ערכו של השור. החלוקה הפנימית מעדיפה את הניזוק האחרון, וראו ב"ק ג א. |
מיכן אמרו שור שנגח ארבעה וחמשה שוורים זה אחר זה - האחרון אחרון נשכר!
כיצד? שור יפה מאתים שנגח שור יפה מאתים, וחזר ונגח שור אחר יפה מאתים - זה נוטל מנה וזה נוטל מנה
חזר ונגח שור אחר יפה מאתים, האחרון נוטל מנה ושלפניו נוטל מנה, והראשון מפסיד!
ר' שמעון אומר: כולן היו נוטלין! אלא מהו "וחצו את כספו"?
שור יפה מאתים שנגח שור יפה מאתים, וחזר ונגח שור אחר יפה מאתים
האחרון נוטל מנה, ושלפניו - זה נוטל חמשים זוז וזה נוטל חמשים זוז.
וחזר ונגח שור אחר יפה מאתים - האחרון נוטל מנה, ושלפניו חמשים זוז ושנים הראשונים זה נוטל דינר זהב וזה נוטל דינר זהב; לפיהן משלמין
פסוק לו
עריכהלדרשה הראשונה, הטוענת שההעדאה נעשית בנוכחות הבעלים בבית הדין – ראו לעיל פס' כט. |
"או נודע" - בבית דין! בבעלים מנין? תלמוד לומר "והועד בבעליו" (פס' כט)
עדיין אני אומר: כן בבית דין, עליון לעיל פס' כט בבעלין. מנין עליון בבית דין, כן בבעלים?
תלמוד לומר "תמול שלשם" – "תמול שלשם" למעלן: מה תמול שלשום האמור כאן, בבית דין
אף תמול שלשום האמור למעלן בבית דין
ומה תמול שלשם האמור למעלן, בעלים - אף תמול שלשם האמור כאן, בעלים
ראו לעיל פס' כט, שם נדרשת אותה טענה לעניין שור שנגח אדם; וראו גם מכילתא נזיקין יב, "ולא ישמרנו", שהשומר נכנס תחת הבעלים. אבל אם לא אמר לשומר שמדובר בשור מועד – לא. |
"ולא ישמרנו בעליו" אין לי אלא בעליו; מנין לרבות שואל ושומר חנם, שוכר ונושא שכר?
תלמוד לומר "ולא ישמרנו" את שדרך שמירתו עליו, להביא שואל ושומר חנם, שוכר ונושא שכר
מה תלמוד לומר "ולא ישמרנו בעליו"? פרט לשואל ששאלו בחזקת שהוא תם ונמצא מועד
מנין הועד בו בפני שואל הרי זה מועד? תלמוד לומר "לא ישמרנו בעליו"
לא ישמרנו ולא ישמרנו שני פעמים - את שיש בו דעת לשמר, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת לשמר
"שלם ישלם", זו היא שאמרנו לרבות שלחרש שוטה וקטן. הא כיצד
שור שלחרש שוטה וקטן שנגח, בית דין מעמידין להן אפוטרופין ומעידין להן בפני אפוטרופין, ואם הזיקו יהו חייבין לשלם!
שור מועד שנגח שור משלם את כל הנזק. גם כאן החישוב הוא כספי, לפי ערך השור בשוק ולא בנתינת השור, וראו לעיל פס' לה. |
"שור תחת השור" - מלמד שמשלם נזק שלם "והמת יהיה לו" – לניזק!
יכול יהא זה אומר לו: תן לי מאה מנה תחת שורי! והלז אומר "טול שור יפה חמש סלעים תחת שורך"?
נאמר כן "תחת" ונאמר להלן תחת (פס' כד). מה תחת האמור להלן, אין משלם אלא דמים אף תחת האמור כן, אין משלם אלא דמים
"והמת יהיה לו" מיטפל בנבלה עד שימציאה לו
פסוק לז
עריכהדרשה לפי האמור לעיל פס' א בדעת ר' ישמעאל "כל אחד ואחד יתרבה במקומו". כאן נאמר "ישלם", והמילה 'איש' נדרשת לעניין מכירה לעבד (להלן שמות כב ב.) |
"כי יגנב איש" אין לי אלא איש; אשה מנין? תלמוד לומר "ישלם", בין איש ובין אשה
אם כן למה נאמר "איש"? לענין שלמטה: האיש נמכר בגניבו ואין האשה נמכרת בגניבה!
"שור או שה", אין לי אלא שור ושה המיוחדין; מנין לרבות את הכלאים? תלמוד לומר "או שה"
הדרשן ממעט את כל החיות והבהמות חוץ משור ושה מדין תשלומי ארבעה וחמישה, בניגוד לדרשה הרגילה "לעשות שאר בהמה חיה ועוף כשור" (לעיל פס' כח, פס' כט, פס' לה); וראו ב"ק ז א, ותוספתא ב"ק ז ה. |
יכול שני מרבה את הכוי? תלמוד לומר "חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה" - את שכולו שה! יצא זה, שאין כולו שה.
"וטבחו", לפי שמצינו בתשלומי כפל, שעשה בהן בהמה טמאה כטהורה; יכול אף זה כן?
תלמוד לומר "וטבחו", יצאת בהמה טמאה, שאין לה טביחה!
משמע מוציא את בהמה טמאה, שאין לה טביחה - ומביא את הבהמה הטהורה, שיש לה טביחה?
תלמוד לומר "שור" ולא חיה, שהיה בדין: מה בהמה, שאינה במצות כיסוי, הרי היא בתשלומי ד' וה'
חיה, שהיא במצות כיסוי, אינו דין שתהא בתשלומי ד' וחמשה? תלמוד לומר "שור" ולא חיה.
"שה" ולא עופות! שהיה בדין: מה בהמה, שאינה ב'אם על הבנים' הרי היא בתשלומי ארבעה וחמשה
עוף, שהוא ב'אם על הבנים', אינו דין שיהא בתשלומי ארבעה וחמשה? תלמוד לומר "שה", ולא עופות.
הגונב הוא שטובח או מוכר, או שאומר לאחרים לטבוח או למכור כאילו הוא בעל הבהמה. מכירה היא בעד כסף, ולא נתינה במתנה. |
"וטבחו או מכרו", אין לי אלא טבחו ומכרו; מנין אפילו אמר לאחרים לטובחו ואפילו אמר לאחרים למוכרו? תלמוד לומר "וטבחו או מכרו"
יכול אפילו טבחוהו אחרין שלא מדעתו, ואפילו מכרוהו אחרין שלא מדעתו?
תלמוד לומר "כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו" הגונב, עד שיהא טובח ומוכר
יכול הגונב ונותן במתנה, הגונב ושולח סיבלונות לבית חמיו, מעין מוהר יהא משלם תשלומי ד' וה'?
תלמוד לומר "וטבחו או מכרו", כל שדרך מכירה!
הגנב לא גנב כדי לפרוע חוב שהיה לו ולא התכוון להחזיר לבעל השור כסף כתשלום על שורו. אם הגנב ירש את נכסי הנגנב ואחר כך טבח או מכר את הגניבה, או שמכר חלק מהגניבה ולא את כולה – אינו משלם ארבעה וחמישה, וראו מכילתא נזיקין יב "מכירה – כולה". |
יכול אפילו גנב והקיף, גנב והחליף, גנב ופרע בחובו, גנב ופרע בהיקפו? תלמוד לומר "או מכרו".
יכול גנב וירש ואחר כך טבח, גנב והקדיש ואחר כך טבח, יהא משלם תשלומי ארבעה וחמשה?
תלמוד לומר כי יגנב איש שור או שה וטבחו או מכרו". מה גניבה, שאינה שלו - אף טביחה ומכירה שאינה שלו! יצא זה, שהוא שלו.
יכול מכרה חוץ מידה וחוץ מרגלה חוץ מקרנה וחוץ מגיזותיה יהא משלם תשלומי ארבעה וחמשה?
תלמוד לומר "וטבחו או מכרו"; מה טביחה – כולה, אף מכירה - כולה.
הגונב קדשים חייב גם כרת, כמועל, ופטור מתשלומי ארבעה וחמישה, שנאמר "תחת השור". |
יכול הגונב את הקדשים ומוכרן יהא משלם תשלומי ד' וה'? תלמוד לומר "וטבחו או מכרו"
מה טביחה, שאין חייבין כרת על טביחתה - אף מכירה, שאין חייבין כרת על מכירתה, יצאו קדשים
או מה טביחה, שאין לה התר אכילה - אף מכירה, שאין לה התר אכילה - ויצאו חולין
כשאתה בא לדרך זו אין כן אלא קדשים, וכשאתה בא לדרך זו אין כן אלא חולין!
נאמר כן "תחת" ונאמר להלן "תחת" (פס' לו). מה תחת האמור להלן, פרט לגבוה - אף תחת האמור כן, פרט לגבוה
הגנב נידון כאילו הוא מקפיד על שאר המצוות: אינו אוכל טריפה או שור הנסקל, אינו מועל וכו'. |
יכול הגונב טרפה וטבחה, יהא משלם תשלומי ד' וה'? תלמוד לומר "וטבחו או מכרו", מכירה שיש לה אכילה. יצאת טרפה שאין לטביחתה אכילה
יכול הגונב שור הנסקל והשוחט בני חולין בפנים יהא משלם תשלומי ד' וה'?
תלמוד לומר "וטבחו או מכרו", טביחה שיש לה מכירה. יצאו אלו שאין לטביחתן מכירה.
חמשה בקר ישלם תחת השור וארבע צאן תחת השה - גזרת מלך היא!
יכול יהא זה אומר לו תן לי מאה מנה תחת שורי, והלז אומר לו טול חמשה שוורין בני חמשה חמשה סלעין תחת שורך?
נאמר כן "תחת" ונאמר להלן "תחת" (פס' כד). מה "תחת" האמור להלן, אין משלם אלא דמים
אף כן אין משלם אלא דמים!