אמרי במערבא/מסכת מגילה
מסכת מגילה עריכה
פרק א - מגילה נקראת עריכה
בן עיר לא מוציא בן כרך, מי קורא לבני הכפרים עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ב ה"ג (כ.), ועיין מה שכתבנו שם.
המגילה ניתנה להידרש עריכה
זאת אומרת שמגילת אסתר ניתנה להדרש (לדרוש ממנה דינים).
בבבלי - לא הובא.
הטעם שתלו את קריאת המגילה ביהושע בן נון עריכה
חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון (שקוראים בט"ו בערים שמוקפות חומה מימות יהושע).
בבבלי - לא הובאה סברא למה תלו ביהושע בן נון1.
היו שתי בית לחם, חירייה עריכה
ויהי גבולם מחלף וגו' קטת ונהלל ושומרון ויראלת ובית לחם. (ומפרש את שמות המקומות:) מחלף - חלף, מאילון - איילין, בצעננים - אגנייא דקדש, ואדמי - דמין, הנקב - ציידתה, ויבנאל - כפר ימה, עד לקום - לוקים, וקטת - קטונית, ונהלל - מהלול, ושמרון - סימונייה, ויראלה - חורייה (ובדפוס ונציה, שהוא הדפוס הראשון והמדויק ביותר: חירייה), בית לחם - בית לחם צרייה (קרבן העדה: שהיו שתי בית לחם).
בבבלי - לא הובא שהיו שתי בית לחם. כמו כן לא הוזכרה חירייה.
גם מוקפים יוצאים בדיעבד בי"ד עריכה
הכל יוצאין בארבעה עשר שהיא זמן קריאתה.
בבבלי - לא הובא, ובפשטות מוקפין לא יוצאים ידי חובה ביום י"ד.
עזרא תיקן את קריאת התורה בשני וחמישי עריכה
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם במגילה פ"ד ה"א (כט.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקורם של תרגום, טעמים והכרעים עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
צריך לקרות לפני קטנים עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ב ה"ה (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
גזירה דרבה שמא יטלטל בשבת - אינה בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו במגילה פ"ג ה"ד (כה:).
מצוה לעשות סעודה בראש חודש עריכה
סעודת ראש חדש וכו' מאחרין ולא מקדימין (פני משה וקרבן העדה: כשהיו מקדשים את החודש היו עושים סעודה, וקרבן העדה הוסיף שיש מפרשים שמצוה לעשות סעודה בראש חודש).
בבבלי - לא הובא דין סעודת ראש חודש כלל, והשו"ע (או"ח סי' תיט סעיף א) הביא זאת.
המקור שאין קרבן חגיגה בשבת עריכה
ובחגיגה (אינה בשבת) - כתוב אחד אומר וחג הקציר בכורי מעשיך, וכתוב אחר אומר כל מלאכת עבודה לא תעשו. אמר רבי חנינה: הא כיצד יתקיימו שני כתובים? בשעה שהוא חל בחול את חוגג ושובת, בשעה שהוא חל בשבת למחר את חוגג וקוצר.
בבבלי - לא הובא פסוק לכך (ובראש השנה פ"ד ה"א (יח:) הירושלמי מביא דרשה דומה לגבי תקיעה בשבת, וגם שם הבבלי חולק עליו, ועיין מה שכתבנו שם).
הטעם שאין הקהל בשבת עריכה
ובהקהל (אינו בשבת) - רבי בא (אבא) בריה דרבי חייה בר בא (אבא) אמר: מפני התקיעה (שאסור לתקוע בשבת), רבי יצחק בי רבי חייה אמר: מפני הבימה (שאסור לבנותה בשבת).
בבבלי - לא הובא מה הטעם לכך. והרמב"ם, הראב"ד והנו"כ (חגיגה פ"ג הל"ז) דנו בזה.
כללי הפסיקה במחלוקת ואח"כ סתם עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ב הי"ג (יג.), ועיין מה שכתבנו שם.
פורים אסור בעשיית מלאכה עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ב ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
ריקנין שבך מלאים מצוות כרימון - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ט ה"א (סב.).
מעשה ששלח משלוח מנות מועט עריכה
רבי יודן נשייא (רבי יהודה נשיאה) שלח לרבי הושעיה רבה חדא עטם וחד לגין דחמר (ירך ולוג יין), שלח ואמר ליה: קיימת בנו ומתנות לאביונים (ולא משלוח מנות, משום שהיה מועט). חזר ושלח ליה חד עוגל וחד גרב דחמר (עוגה וחבית יין). שלח ואמר ליה: קימת בנו ומשלוח מנות איש לרעהו.
בבבלי - הובא אותו מעשה אך שלח לו להיפך: קיימת בנו משלוח מנות (והגהות הב"ח והגר"א כתבו שאין לגרוס ומתנות לאביונים), ולא הוסיף ששלח לו אח"כ עוד.
מגילת אסתר ניתנה למשה מסיני עריכה
המגילה הזאת (אסתר) נאמרה למשה מסיני, אלא שאין מוקדם ומאוחר בתורה (ולכן לא נכתבה בימי משה).
בבבלי - מגילה יט: הובא בשינוי: שהראהו הקב"ה למשה דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים ומה שהסופרים עתידין לחדש ומאי ניהו מקרא מגילה.
נביאים וכתובים ייבטלו, אסתר לא תיבטל עריכה
רבי יוחנן אמר: הנביאים והכתובים עתידין ליבטל וחמשת סיפרי תורה אינן עתידין ליבטל וכו', רבי שמעון בן לקיש אמר: אף מגילת אסתר והלכות אינן עתידין ליבטל.
בבבלי - לא הובא.
באדר שני כותב תי"ו עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בנדרים פ"ח ה"ו (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
אמר "הרי עלי" וחזר בו ואמר "הרי זו" עריכה
רבי חמא חברין דרבנן בעי: אמר הרי עלי וחזר ואמר הרי זה (מה הדין במקרה זה)? רבי חיננא בעי: לא מסתברא דידה (לא מסתבר שיש בזה ספק כלל), אמר הרי זה וחזר ואמר הרי עלי (שחזר בו לחומרא, שבהרי עלי חייב באחריותו) - איסור חמור חל על איסור קל (ובמקרה זה יש להסתפק), אין איסור קל חל על איסור חמור (כשחזר בו לקולא פשוט שחזרתו לא מועילה).
בבבלי - לא הובא.
פרחה צרעת בכולו בימי ההסגר עריכה
פרחה בו (צרעת בכולו) מתוך הסגר - רבי יוחנן אמר: טעון צפרים, רבי לעזר אמר: אין טעון ציפרים.
בבבלי - לא הובאה מחלוקת זו.
מגדל בבל עריכה
כתיב ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים. רבי לעזר ורבי יוחנן, חד אמר: שהיו מדברים בשבעים לשון, וחורנה (האחר) אמר: שהיו מדברין בלשון יחידו של עולם - בלשון הקודש.
בבבלי - לא הובא.
הטעמים שהתירו לכתוב ס"ת ביוונית עריכה
ױיפת אלהים ליפת וישכן באהלי שם - שיהו מדברין בלשונו של יפת באוהלו של שם וכו'. תני רבן שמעון בן גמליאל אומר: אף בספרים לא התירו שיכתבו אלא יוונית, בדקו ומצאו שאין התורה יכולה להיתרגם כל צורכה אלא יוונית.
בבבלי - גם כן הביא את המקור מהפסוק "יפת אלהים ליפת" (ושם הלשון היא: דבריו של יפת יהיו באהלי שם, יפיותו של יפת יהא באהלי שם), אך לא הביא את הטעם שהתורה יכולה להיתרגם רק יוונית. כמו כן בבבלי הוסיף טעם נוסף משום המעשה בתלמי המלך, ובירושלמי גם הובא מעשה זה (יב:) אך לא כטעם שהתירו לכתוב את התורה ביוונית.
מי הם מגוג מדי ויוון עריכה
גומר ומגוג ויון ותובל ומשך ותירס: גומר - גרממייה, מגוג - גותייא, מדי - כשמועה (כמשמעה, שכך נקראת גם היום), יוון - אווסוס וכו'.
בבבלי - יומא י. הגירסא שונה: מגוג זו קנדיא, מדי זו מקדוניא, יוון כמשמעו וכו' (לגבי גומר תובל משך ותירס אין חילוק בין גירסת הבבלי לירושלמי).
ארבע לשונות נאים עריכה
ארבעה לשונות נאים שישתמש בהן העולם, ואילו הן: לעז (יווני) - לזמר, רומי - לקרב, סורסי - לאילייא (לקינות), עברי - לדיבור. ויש אומרים: אף אשורי - לכתב.
בבבלי - לא הובא.
כתב אשורי ולשון עברי עריכה
אשורי יש לו כתב ואין לו לשון, עברי יש לו לשון ואין לו כתב, בחרו להם כתב אשורי ולשון עברי. ולמה נקרא שמו אשורי? שהוא מאושר בכתבו. אמר רבי לוי: על שם שעלה בידם מאשור.
בבבלי - לא דן בזה כאן, אלא בסנהדרין כא:2, ושם הוא בשינוי: בתחילה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי, ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש.
עי"ן שבלוחות עמדה בנס עריכה
מאן דאמר בדעץ ניתנה התורה - עי"ן מעשה ניסים (שהרי בכתב עברי עי"ן נכתבת כעיגול), מאן דאמר אשורי ניתנה התורה - סמ"ך מעשה ניסים.
בבבלי - שבת קד. יש רק את הדעה שמ"ם וסמ"ך עמדו בנס. כמו כן בירושלמי כאן ברור שכתב עברית הוא אותיות שונות, שבהן עי"ן נכתבת כעיגול, אך תוס' (סנהדרין כא: ד"ה כתב) דן בזה והביא יש מפרשים שהוא כתב מסביב לאות.
בתחילה ה"א ומ"ם לא היו סתומות עריכה
תורת הראשונים לא היה לא ה"א שלהם ולא מ"ם שלהן סתום (אלא רגלה של הה"א היה תלוי כמו בימינו, ולא כמו בימי האמוראים שהה"א היתה סתומה כמו חי"ת (והחילוק ביניהן היה שעל החי"ת היה תג בראשה, כמו שכתב הפני משה כאן). וכן המ"ם בסוף מילה לא היתה סתומה).
בבבלי - מנחות כט: מבואר שבימי האמוראים היתה הה"א סתומה כמו חי"ת (והפני משה כאן הוסיף שהחילוק ביניהן היה שעל החי"ת היה תג בראשה), ורק בספרי דווקני דבי רב תלו את רגלה של הה"א כמו בימינו. במגילה ג. ושבת קד. כתב שהנביאים תיקנו את מנצפ"ך (דהיינו שהמ"ם היתה סתומה), ודחה שהרי אין נביא רשאי לחדש דבר, והסיק שגם מתחילה היו מנצפ"ך ושכחום וחזרו ויסדום3.
עקילס הגר הוא אונקלוס עריכה
תירגם עקילס הגר התורה לפני רבי אליעזר ולפני רבי יהושע, וקילסו אותו.
בבבלי - כתוב שאונקלוס הגר תרגם את התורה מפי רבי אליעזר ורבי יהושע, וא"כ נראה ש"אונקלוס" בבבלי נקרא "עקילס" בירושלמי. וכן כתב קרבן העדה קידושין (פ"א ה"א (ה.)) שעקילס הוא אונקלוס. וכן מסתבר משום שהבבלי מזכיר בכמה מקומות את אונקלוס הגר, ולא מזכיר כלל את השם "עקילס", והירושלמי מזכיר בכמה מקומות את עקילס הגר ואת תרגומו, ולא מזכיר כלל את השם "אונקלוס" (אמנם באוצר ישראל (ערך אונקלוס) הבין שאונקלוס ועקילס הם שני חכמים שונים).
דיני סת"ם באריכות עריכה
שהספרים נכתבין בשני דפין ותפילין ומזוזות אינן נכתבים אלא בדף אחד וכו'.
בבבלי - דיני סת"ם לא נידונים כאן, אלא במסכת מנחות כט: והלאה.
נקב בתוך אות בתפילין עריכה
ניקב נקב ביריכו של ה"א - אם גורדו ונשתייר שם ירך קטנה כשר, ואם לאו פסול וכו'. ניקב נקב באמצע בי"ת - אם היה הגויל מקיפו מכל צד כשר, ואם לאו פסול.
בבבלי - מנחות כט. כתוב שניקב תוכו של ה"י כשר, ורש"י (ד"ה תוכו וד"ה יריכו) הביא שני פירושים ל"תוכו": הרגל של הה"א, והגוויל והחלק שבתוכו. ולפירוש השני משמע שהבבלי חולק על הירושלמי ומכשיר אפילו אם הגוויל לא מקיפו. השו"ע (או"ח סי' לב סעיף טו) הביא גם את דעת הבבלי וגם את הירושלמי.
הכותב ספר תורה וטעה והשמיט את השם עריכה
טעה והשמיט את השם - אית תניי תני תולה (בין השיטין) את השם, אית תניי תני מוחק את החול (תיבת החול שכתב במקום השם) וכותב את השם ותולה את החול (שאינו כבוד שתיבת השם תהיה תלויה). רבי זעורה רב חננאל בשם רב: הלכה כמי שהוא אומר מוחק את החול וכותב את השם ותולה את החול.
בבבלי - מנחות ל: הביא עוד כמה דעות בזה, ויש דעה אפילו שגונז את כל היריעה. כמו כן נחלקו שם אמוראים כמי ההלכה.
ה לה' תגמלו - תיבה בפני עצמה עריכה
צריך לכתוב ה"א למטה מארכובתו של למ"ד: הלה' תגמלו זאת - הא לה' תגמלו זאת (דהיינו הה"א היא תיבה בפני עצמה).
בבבלי - לא הובא, ובספרי התורה שלנו אנו כותבים כירושלמי הזה.
אסור לסיים כתיבת חומש בסוף דף עריכה
וצריך שיהא גומר (כל חומש) באמצע הדף ומתחיל באמצעיתו (כדי שלא יבוא לחתוך את החומשים זה מזה), ובנביא גומר בסופו ומתחיל בראשו ובנביא של שנים עשר אסור (כדי שלא יבוא לחותכם זה מזה).
בבבלי - בבא בתרא יג: משמע שבכל הספרים (גם בחומשים ואפילו בנביאים של שנים עשר) אפשר לסיים למטה ולהתחיל למעלה.
הטעם שכותבים תפילין על עור טריפות ונבילות עריכה
אין כותבין אלא על עור בהמה טהורה, מה טעמא? למען תהיה תורת ה' בפיך - ממה שאתה נותן בפיך. והא תני כותבין על גבי עור נבילות וטריפות! מינא דאת נותן בפיך (הם ממין טהור, אלא שלא נשחטו).
בבבלי - שבת קח. גם כן הקשה כיצד כותבים על נבילות וטריפות, אך תירץ זאת ע"י משל, שאדם שנהרג ע"י המלך (משל לנבילה וטריפה) משובח יותר מאדם שנהרג ע"י שר הטבחים (משל לשחוטה).
עושים עמוד לספר בסופו עריכה
ועושין עמוד לספר בסופו, לתורה מיכן ומיכן, לפיכך גוללין הספר לתחילתו והתורה לאמצעיתה.
בבבלי - בבא בתרא יג: עושים עמוד לספר בתחילתו והוא נגלל מתחילתו לסופו (ולגבי תורה הוא כירושלמי).
מעשה שתינוקות למדו בבית המדרש לבד עריכה
מעשה ביום סגריר שלא נכנסו חכמים לבית הוועד, ונכנסו התינוקות, אמרין: איתון נעביד בית וועדא (נלמד בעצמנו) דלא ייבטל. אמרין: מהו דין דכתיב מ"ם מ"ם נו"ן נו"ן צד"י צד"י פ"ה פ"ה כ"ף כ"ף (שאותיות מנצפ"ך כפולות)? ממאמר למאמר, מנאמן לנאמן, מצדיק לצדיק, מפה לפה, מכף ידו של הקב"ה לכף ידו של משה. וסיימו אותן חכמים ועמדו, כולן בני אדם גדולים. אמרון: רבי ליעזר ורבי יהושע הוון מינהון.
בבבלי - מעשה קצת דומה בשבת קד., ותוס' (שם ד"ה א"ל) הביאו שהבבלי חולק על הירושלמי בפרטי המעשה. כמו כן הדרשות שונות, שבבבלי דרשו את סדר האל"ף בי"ת.
לא היו מקפידים על שינוי מילים בתורה עריכה
אנשי ירושלם היו כותבין ירושלם - ירושלימה ולא היו מקפידין, ודכותה צפון - צפונה, תימן - תימנה (משום שאין בהם שינוי המשמעות).
בבבלי - לא הובא.
אלו שמות ה' קודש ואלו חול עריכה
כל השמות הכתובים באבינו אברהם קודש חוץ מאחד שהוא חול - "ויהי כאשר התעו אותי אלהים מבית אבי", ויש אומרים אף הוא קודש וכו'. כל השמות הכתובים במיכה וכו' הרי אילו חול חוץ מאחד שהוא קודש - "כל ימי היות בית האלהים בשילה". כל השמות הכתובים בנבות וכו' הרי אילו קודש (במסכת סופרים פ"ד ה"ז הוסיף כאן: "חוץ מ") "ברך נבות אלהים ומלך".
בבבלי - שבועות לה: כל אלו הובאו בשינוי: באברהם - השם שהוא חול הוא "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך". במיכה - תנא קמא אומר כולם חול, ורבי אליעזר אומר יו"ד ה"י קודש, אל"ף למ"ד חול חוץ מ"כל ימי היות בית האלהים בשילה" שהוא קודש. בנבות - כולם קודש.
חילוק המילה "הללויה" עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ג ה"י (טז.), ועיין מה שכתבנו שם.
ענייה לזימון כאשר לא אכל עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ח ה"ח (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.
אמן חטופה קטופה ויתומה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ח ה"ח (סא:), ועיין מה שכתבנו שם.
עונים אמן אחר גוי עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ח ה"ח (סב.), ועיין מה שכתבנו שם.
חוששים שהסגן יהרוג את הכה"ג עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
כה"ג שנפסל וחזר לעבודתו עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם בעלי מומין תוקעים בחצוצרות, טעות של רבי טרפון עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"א ה"א (ה.), ועיין מה שכתבנו שם.
האם אנטונינוס התגייר, מילתו, "איש קודש הקדשים" עריכה
אית מילין אמרין (יש אומרים) דאתגייר אנטונינוס, אית מילין אמרין דלא איתגייר אנטונינוס וכו'. אם באין הן גירי צדק לעתיד לבא אנטונינוס בא בראשם (לדעות שכן התגייר) וכו'. כיון דשמע כן אזל וגזר (הלך אנטונינוס ונימול). אתא לגביה (בא אל רבי), אמר ליה: רבי, חמי גזורתי (ראה את מילתי)! אמר ליה: בדידי לא איסתכלית מן יומוי, אלא בדידך? וכו'. ולמה נקרא נחום איש קודש הקדשים? שלא הביט בצורת מטבע מימיו.
בבבלי - לא הובאה המחלוקת האם אנטונינוס התגייר, בשבת קיח: הובא שרבי מעולם לא נסתכל במילה שלו, אך לא הובא המעשה הזה עם אנטונינוס. בפסחים קד. רבי מנחם בר סימאי (במקום "רבי נחום" בירושלמי) נקרא בנן של קדושים כי לא הסתכל במטבע מימיו (וכן בעבודה זרה פ"ג ה"א (יח.) (ועיין מה שכתבנו שם) נקרא "רבי נחום בר סימאי" במקום "רבי מנחם ברבי סימאי" בבבלי).
אליהו הקריב בשעת האיסור ע"פ הדיבור עריכה
ואליהו מקריב בשעת איסור הבמות? אמר רבי שמלאי: דבירא אמר ליה (מפי הדיבור נאמר לו), "ובדברך עשיתי" - ובדיבורך עשיתי.
בבבלי - הביא לכך שני מקורות אחרים: בסנהדרין פט: תירץ היכא דמוחזק שאני, ופירש רש"י (ד"ה היכא) שהוחזק שהוא צדיק ונביא אמת, וביבמות צ: כתב שמקורו מ"אליו תשמעון". הדרשה "ובדברך עשיתי" לא הובאה בבבלי.
דרשה לשבחם של תמר ובני שמואל עריכה
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"א ה"ד (ה:), ועיין מה שכתבנו שם.
כרובים וארון אינן מן המידה, פניהם לקיר ולבית עריכה
הירושלמי דן בזה בבבא בתרא פ"ו ה"ב (יט:), ועיין מה שכתבנו שם.
דרשות על המגילה - אינן בירושלמי עריכה
בבבלי - האריך מאוד בדרשות על המגילה, ובירושלמי לא הובאו.
השטן מרקד - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בברכות פ"ה ה"א (לח.).
צריך לומר שירה על ניסים עריכה
הירושלמי דן בזה בסוטה פ"ה ה"ד (כה.), ועיין מה שכתבנו שם.
ארבע נשים היו יפיפיות - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - הזכיר כאן ארבע נשים שהיו יפיפיות: שרה, רחב, אביגיל ואסתר. ויש אומרים ושתי במקום אסתר4.
"אמרה מידת הדין לפני הקב"ה" - אינו בירושלמי עריכה
עיין מה שכתבנו בשבת פ"ה ה"ד (לג.).
כתיבת השירות בתורה עריכה
פרק ב - הקורא למפרע עריכה
הסדר לעתיד לבוא: משיח, גוג ומגוג, תחיית המתים עריכה
בהלילא (צריך לקורא ע"פ הסדר) בגין דכתיב ממזרח שמש עד מבואו מהולל שם ה' - מהולל שם ה' ממזרח שמש ועד מבואו. מה את שמע מינה? אמר רבי אבון: עוד היא (ההלל עצמו) אמורה על סדר: בצאת ישראל ממצרים - לשעבר, לא לנו ה' לא לנו - לדורות הללו, אהבתי כי ישמע ה' - לימות המשיח, אסרו חג בעבותים - לימות גוג ומגוג, אלי אתה ואודך - לעתיד לבוא (פני משה וקרבן העדה: תחיית המתים).
בבבלי - הובאו לזה רק פסוקים, ולא הובא הטעם שהלל נאמר ע"פ הסדר. בפסחים קיח. גם כן חילק את ההלל בדומה לזה, אך לא הדגיש שהוא הסדר. ומהירושלמי מוכח שהסדר לעתיד לבוא הוא: ימות המשיח, גוג ומגוג, תחיית המתים.
קריאה למפרע עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ד (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
מקור לתפילת י"ח מתפילת חנה עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות השמטות ד"ה ה"ג, ועיין מה שכתבנו שם (בסוף המסכת).
הקורא בלעז ממגילה אשורית יצא עריכה
היתה כתובה כהילכתה (באשורית) - הלעוז יוצא בה בלעז (ולא נחשב כקורא בעל פה שפסול).
בבבלי - מפורש שהקורא בלעז ממגילה שכתובה אשורית לא יצא ידי חובה, משום שנחשב כקורא בעל פה (ושיירי קרבן דן בזה).
מי גדול - חכמה או שנים עריכה
סירוגים וחלוגלוגות ומי גדול בחכמה או בשנים איצרכת לחברייא (שלוש השאלות הללו נצרכו לתלמידים), אמרון: ניסוק נישאול לבית רבי, סלקון מישאול ואמרון. יצאת שפחה משל בית רבי אמרת להם היכנסו לשנים (מי שגדול בשנים קודם למי שגדול בחכמה) וכו'.
בבבלי - הביא את דברי שפחתו של בית רבי לגבי סירוגים וחלוגלוגות, אך לא הוזכרה כלל השאלה מי גדול - חכמה או שנים.
פורים אסור בעשיית מלאכה עריכה
היה כותבה - הדא אמרה שהוא מותר בעשיית מלאכה (מכך שמותר לכתוב)! נאמר (נדחה שמדובר) בארבעה עשר בכרכים.
בבבלי - ה: פשוט שפורים אסור בעשיית מלאכה. הרא"ש והכל בו גרסו את ראיית הירושלמי שמותר בעשיית מלאכה, ולא גרסו את הדחייה שהוא בי"ד בכרכים (ומראה הפנים וקרבן העדה דנו בזה).
אין מדקדקים בטעויות, כגון יהודים ויהודיים עריכה
אין מדקדקין בטעיותיה. רבי יצחק בר אבא בר מחסיה ורב חננאל הוון יתיבין קומי (לפני) רב. חד אמר יהודים, וחד אמר יהודיים, ולא חזר חד מינהון. רבי יוחנן הוה קרי כולה יהודים (אמנם עיין לקמן פ"ד ה"ה (לא:) שכן מחזירים על טעויות כגון אם ואם).
בבבלי - לא דנו לגבי טעויות כאלה בקריאתה.
המעשה שרבי מאיר כתב בעל פה עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כח:), ועיין מה שכתבנו שם.
תפירות המגילה עריכה
קל היקילו בתפירתה. שאם תפר בה שניים או שלשה תכים (תפירות) שהיא כשירה.
בבבלי - כתוב שצריך להטיל בה שלושה חוטי גידין ובלבד שיהו משולשין.
בן עיר לא מוציא בן כרך, מי קורא לבני הכפרים עריכה
בן עיר מהו שיוציא בן כרך ידי חובתו (בט"ו)? ייבא כהדא (ראיה): כל שאינו חייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן (והרי בן העיר אינו מחויב בט"ו).
בבבלי - לא הובא. רש"י ב. (ד"ה אלא) כתב שביום שהכפרים קוראים - בן עיר קורא להם. ומראה הפנים (ב. ד"ה מגילה) הוכיח מכאן שבן כפר קורא להם, שהרי בן עיר אינו מחויב בדבר.
גם מוקפים יוצאים בדיעבד בי"ד עריכה
הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"א ה"א (ג.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל התורה ניתנה למשה מסיני עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"ד ה"א (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
מגילת אסתר ניתנה למשה מסיני עריכה
הירושלמי דן בזה במגילה פ"א ה"ה (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
עקילס אתא נסייא עריכה
תירגם עקילס אתא נסייא (קרבן העדה הגיה: עקילס אתנסירא, וזה שמו, וכן במדרש: עקילס אסתוירוס. ובמועד קטן פ"ג ה"ז (יח.) הגירסא: עקילס אתנא סירא).
בבבלי - לא הובא שם זה.
מקור מפסוק למסכת מגילה עריכה
וזכרם לא יסוף מזרעם - מיכן (מכאן) שקבעו לה חכמים מסכת (קרבן העדה: שיהגו וילמדו בה תמיד. אך בפני משה ובמראה הפנים פירש באופן אחר).
בבבלי - לא הובא.
צריך לקרות לפני קטנים עריכה
צריך לקרותה לפני נשים ולפני קטנים שאף אותם היו בספק (כלומר בסכנה).
בבבלי - ד. הובא אותו הטעם "שאף הן היו באותו הנס" רק לגבי נשים.
פרק ג (בבבלי פרק ד) - בני העיר עריכה
קדושתו של הרחוב עריכה
רחובה של עיר יש לה קדושה, שכן מוציאין ספר תורה וקורין בו ברבים.
בבבלי - הטעם הוא מפני שמתפללים בו בתעניות ובמעמדות.
יריקה לפני התפילה ואחריה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ג ה"ה (כח.), ועיין מה שכתבנו שם.
בתי כנסת ובתי ספר בירושלים עריכה
ארבע מאות ושמונים (ובכתובות פי"ג ה"א (סז:) הגירסא: ארבע מאות ושישים) בתי כניסיות היו בירושלם, וכל אחת ואחת היה לה בית ספר ובית תלמוד, בית ספר למקרא, ובית תלמוד למשנה. וכולהם (ועל כל אלה) עלה אספסיינוס. ואת כל בית הגדול שרף באש - זה מדרשו של רבן יוחנן בן זכיי, ששם היו מתנין גדולותיו של הקב"ה, כגון ספרה נא לי את כל הגדולות אשר עשה אלישע.
בבבלי - כתובות קה. הובא שהיו בירושלים שלוש מאות תשעים וארבעה בתי דינים, כנגדם בתי כנסיות בתי מדרשות ובתי סופרים, אך לא הוזכר שהחריבום.
מי שייחד לו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו עריכה
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ט (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
סיבה ומסובב בכלי שרת עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ג ה"ו (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
הזורק כלי לד' אמות של מת - אסור בהנאה עריכה
הירושלמי כאן הובא גם ביומא פ"ג ה"ו (יז:), ועיין מה שכתבנו שם.
קדושת בימה ולוחות שבבית הכנסת עריכה
בימה ולווחין (לוחות) אין בהן משום קדושת ארון ויש בהן משום קדושת בית הכנסת.
בבבלי - הלשון: אין בהם קדושה. והרא"ש גרס גם בבבלי כגירסת הירושלמי. ומראה הפנים כתב שגם כוונת הבבלי כדברי הירושלמי.
דיני תורה חסירה עריכה
רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן: תורה חסירה אין קוראין בה ברבים. והא תני בבראשית עד המבול (אם כתובות רק פרשיות אלו, שהוא עניין בפני עצמו) בויקרא עד ויהי ביום השמיני, בוידבר עד ויהי בנסוע הארון - מותר לקרות בו ברבים! הדא ארסקינס (שם רשע) אוקיד אוריתא דצנבראי (שרף שם את התורה ונשתיירו כמה פרשיות שלא נשרפו) אתון שאלון לרבי יונה ולרבי יוסה מהו לקרות בספר ברבים אמר לון אסיר! לא דאסיר, אלא מן גו דנפשהון עגימה אינון זבנין להון אחורי (מתוך שיצטערו על כך שאינם יכולים לקרוא, יקנו ספר אחר).
בבבלי - גיטין ס. כתב שספר תורה שחסר יריעה אין קוראין בו, ומשמע שהוא איסור ממש ולא רק כדי שיקנו ספר אחר. כמו כן בבבלי הסתפק לגבי לקרוא בחומש שלם, אך כשהחומש חסר פשוט שאי אפשר לקרוא בו, גם אם הוא עניין שלם.
האם אנטונינוס התגייר, מילתו, "איש קודש הקדשים" עריכה
הירושלמי כאן הובא גם במגילה פ"א הי"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
שרטוט בכתיבת פסוקים עריכה
מהו מיכתוב תריי תלת מילין מן פסוקא (בלא שרטוט)? מר עוקבה מישלח כתב לריש גלותא דהוה דמיך וקאים בזימרין: ישראל אל תשמח כעמים אל גיל וכו' (ושינה את סדר המילים בפסוק משום שכתב זאת בלא שרטוט. וכן הביא עוד מעשים דומים ששינו את סדר המילים בפסוקים שונים).
בבבלי - גיטין ו: הובאו מעשים דומים בעניין שרטוט (וכן מעשה דומה עם פסוק זה בעניין זמר), אך שם מסופר שכתבו את מילות הפסוקים ע"פ הסדר, וכתבו זאת עם שרטוט. ותוס' (שם ד"ה ויתנו) הביא את הירושלמי.
גם אוויר בית המדרש אסור בשימוש עריכה
רבי יוחנן מיקל לנשייא דשטחן בגדיהון על אוירא דבי מדרשא (מקלל את הנשים ששוטחות בגדים על אוויר בית המדרש, שגם האוויר אסור בשימוש. וקרבן העדה פירש ששטחו את הבגדים על גג בית המדרש).
בבבלי - לא הובא.
במה הארכת ימים - אינו בירושלמי עריכה
בבבלי - האריך כאן במעשים על תנאים ואמוראים ששאלו אותם תלמידיהם "במה הארכת ימים", וענו שמימיהם לא עברו על עבירה מסוימת. ובירושלמי לא הובאה שאלה זו כלל5.
מי שייחד לו מצוה אחת ולא עבר עליה מימיו עריכה
הירושלמי דן בזה בקידושין פ"א ה"ט (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
זכויותיו של רב אדא בר אהבה עריכה
הירושלמי דן בזה בתענית פ"ג הי"א (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
ביכנ"ס מותר לתלמידי חכמים, הלשון "מלוכלך בתורה" עריכה
רבי אימי מפקד לספרייא (הורה למלמדי התינוקות): אין (אם) אתא בר נש גבכון מלכלך באוריתא (אדם שיש בו לחלוחית של תורה) לגבכון, תהוון מקבלין ליה ולחמריה ולמנוי (קבלו אותו ואת חמורו וכליו). רבי ברכיה אזל לכנישתא דבית שאן, חמא חד בר נש משזיג ידוי ורגלוי מן גורנה (ראה אדם שוטף ידיו ורגליו מהבור של בית הכנסת), אמר ליה: אסיר לך. למחר חמתי ההוא גוברא (אותו אדם ראה את רבי ברכיה) משזיג ידוי וריגלוי מן גורנה. אמר ליה: רבי, לך שרי ולי אסיר? אמר ליה: אין (כן). אמר ליה: למה? אמר ליה: כן אמר רבי יהושע בן לוי - בתי כניסיות ובתי מדרשות לחכמים ולתלמידיהם.
בבבלי - גם כן הובא שחכמים ותלמידיהם מותרים, אך המעשים הללו לא הובאו.
גזירה דרבה שמא יטלטל בשבת - אינה בירושלמי עריכה
הגע עצמך שחל חמשה עשר (למוקפים) להיות בשבת - לקרות במגילת אסתר אין את יכול, שאין קורין בכתבי הקודש אלא מן המנחה ולמעלן.
בבבלי - ד: הטעם הוא משום גזירה דרבה, שמא יטלנה ויעבירנה ארבע אמות ברשות הרבים. וזהו הטעם של איסור שופר ולולב. ובירושלמי גזירה דרבה לא הובאה כלל6.
איסור עשיית צרכיו בבית קברות, איסור לועג לרש עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ג (טו:), ועיין מה שכתבנו שם.
הפסקה בארבע הפרשיות עריכה
אין מפסיקין בין פורים לפרה. רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: אין מפסיקין בין פרה להחודש. אמר רבי לוי: סימניהון דאילין פרשתא - בין הכוסות הללו (של פסח) אם רצה לשתות ישתה, בין השלישי לרביעי לא ישתה.
בבבלי - לא הובא הסימן של ארבע כוסות לארבע פרשיות7.
סדר ארבע הפרשיות עריכה
רבי לוי בשם רבי חמא בר חנינה: בדין הוא שתקדום החודש לפרה, שבאחד בניסן הוקם המשכן ובשני נשרפה הפרה, ולמה פרה קודמת? שהיא טהרתן של כל ישראל.
בבבלי - לא הובא, אך רש"י הביאו (ד"ה ברביעית).
על שלושה דברים העולם עומד עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בתענית פ"ד ה"ב (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
הטעמים שאין מפסיקין בקללות בקריאת התורה עריכה
אמר רבי חייה בר גמדא: אל תקוץ בתוכחתו - אל תעשה קוצים קוצים. אמר רבי לוי: אמר הקב"ה אינו בדין שיהו בני מתקללים ואני מתברך. אמר רבי יוסה בי רבי בון: לא מטעם הזה, אלא זה שהוא עומד לקרות בתורה צריך שיהא פותח בדבר טוב וחותם בדבר טוב.
בבבלי - הטעם הראשון הובא, השני הובא בשינוי לשון - "אין מברכין על הפורענות", והשלישי לא הובא בבבלי כלל אך נפסק להלכה ברמ"א (או"ח סי' קלח סעיף א).
על אלו פרשיות מברכין עריכה
רבי יונתן ספרא דגופתה (מלמד תינוקות מעיר ששמה גופתה) נחת להכא (לארץ ישראל). חמא (ראה) לבר אבונא ספרא קרי שירת הבאר ומברך לפניה ולאחריה. אמר ליה: ועבדין כן? אמר ליה: ואדיין את לזו (וכי לא פשוט לך)? כל השירות טעונות ברכה לפניהן ולאחריהן. אישתאלת (שאל) לרבי סימון. אמר לון רבי סימון בשם רבי יהושע בן לוי: אין לך טעון ברכה לפניו ולאחריו אלא שירת הים, ועשרת הדיברות, וקללות שבתורת כהנים, וקללות שבמשנה תורה. אמר רבי אבהו: אני לא שמעתי, נראין דברים (רק) בעשרת הדיברות. רבי יוסה בי רבי בון: תומנתי (שמונה) פסוקיא אחרייא דמשנה תורה טעונין ברכה לפניהן ולאחריהן.
בבבלי - לא הובא כלל דין זה של ברכה על שירות ועוד פרשיות.
כתיבת השירות בתורה עריכה
שירת הים ושירת דבורה נכתבים אריח על גבי לבינה ולבינה על גבי אריח, עשרת בני המן ומלכי כנען נכתבין אריח על גבי אריח ולבינה על גבי לבינה, דכל ביניין דכן לא קאים (בניין שבנוי אריח על אריח ולבנה על לבנה אינו עומד). מאי כדון - למצוה או לעיכוב? וכו' לעיכוב.
בבבלי - טז: גם כן הובא, אך לא מפורש שהוא גם לעיכוב.
כתיבת עשרת בני המן עריכה
צריך שיהא איש בראש דפא (בצד ימין) ואת בסופה (בצד שמאל), שכן הוא שניץ ונחת כהדין קונטרה (שכך הם נתלו כמשא כבד שנופף בבת אחת).
בבבלי - לא הובא, והובא בשולחן ערוך (או"ח סי' תרצא סעיף ד).
ארור המן עריכה
רב אמר: צריך לאמר ארור המן ארורים בניו, אמר רבי פינחס: צריך לומר חרבונא זכור לטוב.
בבבלי - לא הובא, אך הובא בתוס' (ז: ד"ה דלא), ושם הגירסא היא זרש, כל הרשעים וכל היהודים. בסידורים שלנו הגירסא קצת שונה.
נבוכדנצר שחיק עצמות עריכה
רבי יונתן כד דהוה מטי לההוא פסוקא - "אשר הגלה נבוכדנצר" - הוה אמר: נבוכדנצר שחיק עצמות (שעצמותיו שבקבר ישחקו), שכל נבוכדצר דכתיב בירמיה חי היה, ברם הכא מת היה (רק נבואה זו נאמרה לאחר מיתתו, ולכן רק בה אמר עליו "שחיק עצמות").
בבבלי - לא הובא.
מקור מפסוק להגבהת התורה עריכה
פרק ד (בבבלי פרק ג) - הקורא עומד עריכה
שומע כקורא עריכה
שהשומע כקורא.
בבבלי - סוכה לח: הלשון: שומע כעונה.
הטעם שהקורא עומד עריכה
זה שהוא עומד לקרות בתורה, מפני מה הוא עומד - מפני כבודה או מפני כבוד הרבים? (והובאו שם נפק"מ).
בבבלי - לא דנו כלל בטעם לזה.
בקריאה בתורה צריך אדם אחר - סרסור עריכה
רבי שמואל בר רב יצחק עאל לכנישתא (נכנס לבית הכנסת), חמא (ראה) חונה (פני משה: אדם שכך שמו. קרבן העדה גרס: חזנא, דהיינו החזן) קאים מתרגם ולא מקים בר נש תחתוי (ולא מעמיד לידו עוד אדם). אמר ליה: אסיר לך, כשם שניתנה על ידי סרסור כך אנו צריכין לנהוג בה על ידי סרסור.
בבבלי - לא הובא דין זה, והובא בשולחן ערוך (או"ח סי' קמא סעיף ד).
מחלוקת האם מברך עובר לעשייתן עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ט ה"ג (סו.), ועיין מה שכתבנו שם.
תורה שבע"פ ושבכתב עריכה
דברים שנאמרו בפה - בפה, ודברים שנאמרו בכתב - בכתב.
בבבלי - גיטין ס: הלשון: דברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב8.
מהו רוב התורה ומה חביב יותר - שבכתב או שבע"פ עריכה
הירושלמי כאן הובא (עם תוספת) גם בחגיגה פ"א ה"ח (ז.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל התורה ניתנה למשה מסיני עריכה
מקרא ומשנה ותלמוד ואגדה ואפילו מה שתלמיד וותיק עתיד להורות לפני רבו כבר נאמר למשה מסיני.
בבבלי - יט: הלשון היא: דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים, ומה שהסופרים עתידין לחדש.
קד קידה ונעשה צולע עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"א ה"ה (י.), ועיין מה שכתבנו שם.
התרגום אינו מעכב עריכה
והתרגום מעכב? וכו' (ומסיק:) אין התרגום מעכב וכו'.
בבבלי - לא דן בזה בפירוש, אך כתב שיש "מקום שאין מתורגמן", וגם משמע שלא מעכב, ותוס' (ד"ה לא) כתבו שאנו לא נוהגים לתרגם, וכן כתב בשו"ע (או"ח סי' קמה סעיף ג).
מקורם של תרגום, טעמים והכרעים עריכה
ויקראו בספר תורת - זה המקרא, מפורש - זה תרגום, ושום שכל - אילו הטעמים, ויבינו במקרא - זה המסורת, ויש אומרים אילו ההכריעים, ויש אומרים אילו ראשי פסוקים.
בבבלי - מגילה ג. ונדרים לז: הנוסח הוא: ויקראו בספר תורת האלהים מפרש ושום שכל ויבינו במקרא. ויקראו בספר תורת האלהים - זה מקרא, מפרש - זה תרגום, ושום שכל - אלו הפסוקין, ויבינו במקרא - אלו פיסקי טעמים, ואמרי לה: אלו המסורת.
המעשה שרבי מאיר כתב מגילה בעל פה באסייא עריכה
מעשה ברבי מאיר שהיה באסייא ולא היה שם מגילה כתובה עברית, וכתבה מפיו וקרייה וכו'. ויש אומרים: שתים כתב, כתב את הראשונה מתוך פיו, וכתב את השנייה מתוך הראשונה, וגנז את הראשונה וקרא בשנייה.
בבבלי - יח: לא הובאה הדעה שכתב שתיים וגנז את הראשונה. ובבבלי הלשון "עסיא".
נוסח הברכה שלאחר המגילה עריכה
הרב את ריבך והנוקם את נקמתך הגואלך והמושיעך מכף עריציך.
בבבלי - הלשון: הרב את ריבנו וכו' (ושיירי קרבן ביאר שמחלוקת התלמודים היא האם מדובר על עלבונה של התורה (ריבך) או של עם ישראל (ריבנו)).
עזרא תיקן את קריאת התורה בשני וחמישי עריכה
משה התקין את ישראל שיהו קורין בתורה בשבתות ובימים טובים ובראשי חדשים ובחולו של מועד וכו', עזרה התקין לישראל שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה.
בבבלי - בבא קמא פב. מבואר שמשה תיקן גם שיקראו בשני ובחמישי ובמנחה בשבת, ועזרא רק הוסיף שיעלו שלושה קרואים או שיקראו עשרה פסוקים. ולירושלמי עד ימי עזרא לא קרו כלל בשני וחמישי ומנחה בשבת, והיפה עיניים (בבא קמא פב.) הוסיף שהירושלמי לשיטתו הקשה (מגילה פ"א ה"א (ג:)) כיצד מרדכי ואסתר תיקנו את קריאת מגילה בשני וחמישי והסתמכו על תקנת עזרא שעדיין לא תוקנה, ולבבלי לא קשה כלל כי התקנה כבר מימות משה.
עזרא תיקן שנשים ידברו בבית הכיסא עריכה
הוא (עזרא) התקין שיהו הנשים מדברות זו עם זו בבית הכיסא.
בבבלי - בבא קמא פב. הובאו כל עשר התקנות שעזרא תיקן (שהובאו גם בירושלמי כאן), אך תקנה זו לא הובאה, אלא בסנהדרין יט. כתוב שרבי יוסי תיקן זאת בציפורי.
מתי חופפת נידה שטבילתה במוצאי יו"ט עריכה
ואפילו הגיע זמנה (של נידה) לטבול בסוף (מוצאי יו"ט שני, אעפ"כ חופפת כבר בערב יו"ט) אני אומר שמא מעיינה רחוק והיא מתעצלת (ולא חופפת יפה) ואינה טהורה.
בבבלי - בבא קמא פב. לגבי תקנת חופפת וטובלת לא הביא שאפילו כשזמנה בסוף, וציון ירושלים הביא שזה כשיטת רש"י, אך תוס' והשאילתות כתבו שתחפוף בליל הטבילה כדי שיהיה סמוך לטבילתה.
עבד עולה למניין הקרואים עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בכתובות פ"ב ה"י (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
התחילו עשרה ויצאו מקצתם עריכה
אין פורסין את שמע פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין עוברין לפני התיבה פחות מעשרה, התחילו בעשרה והלכו להן מקצתן גומר. אין נושאין את כפיהן פחות מעשרה וכו'. אין קוראין בתורה פחות מעשרה וכו'. אין מפטירין בנביא פחות מעשרה וכו'. ועל כולם (אלו שהלכו) הוא אומר ועוזבי ה' יכלו.
בבבלי - לא הובא, ובברכות ח. פסוק זה נאמר על המניח ספר תורה ויוצא (ולא הזכיר שם אם היו עשרה). והרמ"א (או"ח סי' נה סעיף ב) הביא את הירושלמי.
האם אבלים מן המניין עריכה
אית תניי תני (יש אומרים) אין אבילים עולין מן המניין, ואית תניי תני אבלים עולים מן המניין. אמר רבי אבונה: מאן דאמר אין אבלים עולין מן המניין - באבילי אותו המת, מאן דאמר אבילים עולין מן המניין - באבילי מת אחר.
בבבלי - הסוגיא בכתובות ח., ושם לא חילקו האם הם אבלי אותו המת.
קידוש החודש בעשרה עריכה
אין קידוש החדש אלא בעשרה.
בבבלי - לא הובא.
מקור לעשרה מ"בני ישראל" עריכה
רבי בא (אבא) רבי יסא בשם רבי יוחנן: נאמר כאן עדה ונאמר להלן עד מתי לעדה הרעה, מה לעדה האמורה להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר רבי רבי סימון: נאמר כאן תוך ונאמר להלן ויבאו בני ישראל לשבור בתוך הבאים, מה תוך שנאמר להלן עשרה אף כאן עשרה. אמר ליה רבי יוסה בי רבי בון: אם מתוך את למד סגין אינון, אלא נאמר כאן בני ישראל ונאמר להלן בני ישראל - מה להלן עשרה אף כאן עשרה.
בבבלי - סנהדרין ב. במשנה דרש מ"עדה", ובמגילה כג: דרש מ"תוך". ולא דורש מ"בני ישראל".
המקור לפדיון קרקעות בתשעה וכהן - ריבוי אחר ריבוי עריכה
ובקרקעות (פדיון קרקעות של הקדש) תשעה (ישראלים) וכהן - כנגד עשרה כהנים האמורין בפרשה. ויהיו כולם כהנים! ריבוי אחר ריבוי (שכתובים עשרה כהנים) למעט. ויהיו כולן ישראלים! אין הפרשה יוצאה בלא כהן (שבוודאי אחת מהפעמים שנאמר "כהן" הוא לגופו שצריך להיות כהן דווקא).
בבבלי - נשאר בקושיא שיהיו חמישה כהנים וחמישה ישראלים. בטעם מדוע לא צריך שיהיו כולם כהנים הבבלי גרס "הוי מיעוט אחר מיעוט ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות", הפוך מגירסת הירושלמי. וקרבן העדה הגיה בירושלמי כגירסת הבבלי, אך הפני משה (כאן) והיפה עיניים (סנהדרין טו.) קיימו את גירסת הירושלמי.
קורא בתורה ואינו יודע להמשיך עריכה
היה קורא בתורה ונשתתק (שאינו יודע להמשיך), זה שהוא עומד תחתיו (שבא לקרוא במקומו) יתחיל ממקום שהתחיל הראשון. אין תימר (משום שאם תאמר) ממקום שהפסיק - הראשונים נתברכו לפניהן ולא נתברכו לאחריהן, האחרונים נתברכו לאחריהן ולא נתברכו לפניהן, וכתיב תורת ה' תמימה שתהא כולה תמימה.
בבבלי - לא הובא, והובא בשו"ע (או"ח סי' קמ סעיף א).
חזרה על טעות בקריאה עריכה
רבי חיננא בר אנדריי בשם רבי זכיי דכבול: טעה בין תיבה לתיבה - מחזירין אותו. אמר רבי ירמיה לרבי זעורה: ועבדין כן? אמר ליה: ואדיין את לזו (אינו פשוט לך)? אפילו טעה בין אם לואם מחזירין אותו (אמנם עיין לעיל פ"ב ה"ב (יט:) שאין מדקדקין בטעויות כגון יהודים ויהודיים).
בבבלי - לא דנו בטעויות כאלה.
מקשרים את דין סומא בשמע לסומא בגלות עריכה
תמן תנינן סומא אינו גולה דברי רבי יהודה, ורבי מאיר אומר גולה וכו'. וכא (וכאן) תנינן כל שלא ראה מאורות מימיו לא יפרוש את שמע, הא אם ראה פורש!
בבבלי - לא הקשה קושיא זו9.
דעה שמי שנולד וחי בבית אפל לא פורס על שמע עריכה
הירושלמי דן בזה במכות פ"ב ה"ה (ו.), ועיין מה שכתבנו שם.
בית שן עריכה
הירושלמי דן בזה בכתובות פ"ז ה"ז (מה:), ועיין מה שכתבנו שם.
הגייה בתפילה עריכה
הירושלמי דן בזה בברכות פ"ב ה"ד (יז.), ועיין מה שכתבנו שם.
כהן שיש מומין בידיו ובפניו, ולא הובא ברגליו עריכה
כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו וכו'. תני בפניו (גם מומים בפניו).
בבבלי - הוסיף גם ברגליו.
אסור להסתכל בכהנים בשעה שמברכים עריכה
שאסור להסתכל בכהנים בשעה שהן מברכין את ישראל וכו', כלום אמרו אין מסתכלין לא מפני הסיע (היסח) דעת? (בתמיה).
בבבלי - לא מפורש מה הטעם, ורש"י (ד"ה כהן) כתב משום ששכינה שורה עליהם, אך תוס' (חגיגה טז. ד"ה בכהנים) דחוהו והביאו את הירושלמי כאן, שהוא משום היסח דעת.
טעם האיסור לומר "יברכוך טובים" עריכה
האומר יברכוך טובים - (טעם האיסור משום) שתי רשויות (שנראה כאילו יש רשות אחת שמטיבה ואחת שמריעה).
בבבלי - לא פירש מה טעם האיסור, ובמשנה כתוב רק "דרך המינות". רש"י (ד"ה יברכוך) פירש שהאיסור הוא שאינו כולל את הרשעים, שגם הם צריכים להיות באגודה אחת. ותוס' (ד"ה יברכוך) פירשו כרש"י, והוסיפו פירוש נוסף שהוא משום שנראה כשתי רשויות, כפירוש הירושלמי.
טעמים לאיסור אמירת "על קן ציפור" עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ה ה"ג (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.
מותר לומד "מודים מודים" ו"קן ציפור" ביחיד עריכה
הירושלמי כאן הובא גם בברכות פ"ה ה"ג (מ.), ועיין מה שכתבנו שם.
תורגמן אינו רשאי לשנות ולהוסיף עריכה
תורגמן שהוא עומד לפני חכם אינו רשאי לא לשנות ולא לכנות ולא להוסיף, אלא אם כן היה אביו או רבו.
בבבלי - לא הובא.
דיני מזוזה עריכה
ודא מזוזה יהבין לה היכא וכו' (והאריך בעוד דיני מזוזה).
בבבלי - במסכת מגילה לא דן בדיני מזוזה, אלא במנחות דפים לב-לד.
1 הירושלמי דן במקומות רבים בחשיבות יישוב ארץ ישראל, והבבלי מזכיר זאת פחות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לח.
2 בירושלמי סוגיות נמצאות יותר במסכת שהן שייכות אליה (וכתיבת התורה שייכת יותר למסכת מגילה ולמשנה כאן "אין בין ספרים לתפילין ומזוזות"), ובבבלי בפעמים רבות הסוגיות נמצאות במסכת אחרת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עה.
3 מצאנו בעוד מקום שהבבלי מקשה שאין נביא רשאי לחדש דבר, ומסיק ששכחום וחזרו וייסדום, והירושלמי לא חושש לכלל זה שאין נביא רשאי לחדש דבר. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סא.
4 הבבלי משבח בכמה מקומות את יופיים של אנשים שונים, והירושלמי לא הזכיר זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נב.
5 דרך הבבלי לספר שאריכות ימים היא בזכות שלא עבר עבירה מסוימת כל ימיו, והירושלמי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נו.
6 הבבלי סובר את הגזירה דרבה בכמה מקומות, והירושלמי לא סובר אותה כלל. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כ.
7 יתכן שקשור לדרך הירושלמי לדמות סוגיות בנושאים שונים יותר מהבבלי. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.
8 כשיטת הירושלמי להשתמש בלשון חיובית (בפה) במקום שלילית בבבלי (אי אתה רשאי בכתב). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
9 קשור לכך שהירושלמי מדמה סוגיות בנושאים שונים (גלות לקריאת שמע). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סד.