מגילה ב א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
מתניתין מגילה נקראת באחד עשר, בשנים עשר, בשלושה עשר, בארבע עשר, בחמישה עשר, לא פחות ולא יותר אכרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בט"ו בכפרים ועיירות גדולות קורין בי"ד גאלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כיצד חל להיות י"ד בשני כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות בשלישי או ברביעי כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות בחמישי כפרים ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר חל להיות ע"ש כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות ומוקפות חומה קורין בו ביום חל להיות בשבת כפרים ועיירות גדולות מקדימין וקורין ליום הכניסה ומוקפות חומה למחר חל להיות אחר השבת כפרים מקדימין ליום הכניסה ועיירות גדולות קורין בו ביום ומוקפות חומה למחר:
גמ' מגילה נקראת בי"א מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים להיות מקדימין ליום הכניסה כדי שיספקו מים ומזון לאחיהם שבכרכים אנן הכי קאמרינן מכדי כולהו אנשי כנה"ג תקנינהו דאי ס"ד אנשי כנה"ג י"ד וט"ו תקון אתו רבנן ועקרי תקנתא דתקינו אנשי כנה"ג והתנן דאין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו אא"כ גדול ממנו בחכמה ובמנין אלא פשיטא כולהו אנשי כנה"ג תקינו היכא רמיזא אמר רב שמן בר אבא א"ר יוחנן אמר קרא (אסתר ט, לא) לקיים את ימי הפורים האלה בזמניהם זמנים הרבה תקנו להם האי מיבעיא ליה לגופיה א"כ לימא קרא זמן מאי זמניהם זמנים טובא ואכתי מיבעי ליה זמנו של זה לא כזמנו של זה א"כ לימא קרא זמנם מאי זמניהם שמעת מינה כולהו אימא זמנים טובא זמניהם דומיא דזמנם מה זמנם תרי אף זמניהם תרי ואימא תריסר ותליסר כדאמר רב שמואל בר יצחק י"ג זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי הכא נמי י"ג זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי ואימא שיתסר ושיבסר (אסתר ט, כז) ולא יעבור כתיב ור' שמואל בר נחמני אמר אמר קרא (אסתר ט, כב) כימים אשר נחו בהם היהודים ימים כימים לרבות י"א וי"ב ואימא תריסר ותליסר אר"ש בר יצחק י"ג זמן קהילה לכל היא ולא צריך לרבויי ואימא שיתסר ושיבסר ולא יעבור כתיב ר"ש בר נחמני מ"ט לא אמר מבזמניהם זמן זמנם זמניהם לא משמע ליה ורב שמן בר אבא מ"ט לא אמר מכימים אמר לך ההוא לדורות הוא דכתיב אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה דדריש זמן זמנם זמניהם אבל חכ"א אין קורין אותה אלא בזמנה מיתיבי א"ר יהודה האימתי בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה רבי יהודה אליבא דמאן אילימא אליבא דר"ע אפילו בזמן הזה איתא להאי תקנתא אלא לאו אליבא דרבנן ובזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן מיהא קרינן תיובתא דרבי יוחנן תיובתא א"ד אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אמרו בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה תניא נמי הכי אמר רבי יהודה אימתי בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתן אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה רב אשי קשיא ליה דר' יהודה אדר' יהודה
רש"י
עריכה
מתני' מגילה נקראת באחד עשר וכו' - פעמים בזה ופעמים בזה ולקמן מפרש ואזיל:
לא פחות ולא יותר - לא פחות מאחד עשר ולא יותר מחמישה עשר:
מימות יהושע - בגמ' מפרש לה:
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה - כלומר מאחר שהמוקפין קורין בחמישה עשר ושאין מוקפין קורין בארבע עשר הרי הכל בכלל תו היכי משכחת אחד עשר שני עשר ושלושה עשר אלא שהכפרים נתנו להן חכמים רשות להקדים קריאתה ליום הכניסה יום שני בשבת שלפני ארבע עשר או חמישי בשבת שהוא יום כניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט לפי שבתי דינין יושבין בעיירות בשני ובחמישי כתקנת עזרא (ב"ק דף פב.) והכפרים אינן בקיאין לקרות וצריכין שיקראנה להם אחד מבני העיר ולא הטריחום חכמים להתאחר ולבא ביום ארבע עשר ופעמים שיום הכניסה בשלושה עשר ופעמים שהוא באחד עשר: חל ארבעה עשר להיות בערב שבת עיירות ומוקפין חומה קורין בו ביום. שאין קריאת המגילה בשבת גזירה שמא יטלנה בידו וא"ת יאחרו המוקפין עד אחר שבת הוה ליה שישה עשר ואמר קרא ולא יעבור:
חל להיות אחר שבת כפרים מקדימין ליום הכניסה - דהוה ליה אחד עשר וטפי לא משכחת לה יום הכניסה שלפני פורים מוקדם לו דמיום הכניסה ליום הכניסה לא מקדמינן:
גמ' ה"ג מנלן מנלן כדבעינן למימר לקמן וכו'. - והכי פירושא מנלן דאחד עשר ושנים עשר ושלושה עשר חזו לקרייה דארבע עשר וחמישה עשר הוא דכתיב בקרא וקא מהדר גמרא מנלן בתמיה האי לאו חובה היא אלא חכמים הקילו עליהן כדבעינן למימר לקמן:
כדי שיספקו - שיהו פנויין ביום פורים להספיק צורכי סעודת פורים לבני העיירות:
אנן הכי קאמרינן - אנן דמיבעיא לן מנלן הכי קאמרינן:
מכדי - מדהקילו חכמים על הכפרים להקדים על כרחך אנשי כנסת הגדולה שתיקנו בימי מרדכי ואסתר את שמחת הפורים וקריאת המגילה כולהו הני זימני תיקון ונתנו רשות לקרות:
דאי סלקא דעתך - ארבע עשר וחמישה עשר תקון הכתובין במגילה ותו לא:
היכי אתו רבנן - דבתרייהו ועקרו תקנתא והתירו להקדים בתמיה:
אלא פשיטא אינהו תקון - וכיון דאינהו תקון ודאי רמזינהו במגילת אסתר היינו דמיבעיא לן היכא רמיזא ומנלן:
לגופיה - לארבע עשר וחמישה עשר המפורשין בספר:
לימא קרא - את ימי הפורים האלה בזמן דמשמע בזמן המפורש להם:
ואכתי מיבעי ליה - האי דנקט זמנים לשון רבים:
זמנו - של מוקפין לאו כזמנו של פרזים דאי כתוב בזמן הוה משמע זמן אחד לשניהן אי בעו ליקרו בארביסר ואי בעו ליקרו בחמיסר:
זמניהם דומיא דזמנם - רבויא דדרשינן לקרא לייתורא דארבע עשר וה"א דומיא דעיקר הזמן דנפקא לן מזמנם הוא דקא מרבה דומיא דידהו:
זמן קהלה לכל היא - הכל נקהלו להנקם מאויביהם בין בשושן בין בשאר מקומות כמו שכתוב בספר הלכך לא צריך קרא לרבויי שיהא ראוי לקרייה דעיקר הנס בו היה:
ימים כימים - לעיל מיניה כתיב ארבע עשר וחמישה עשר ישמחו וכתיב בימים אשר נחו בהם היהודים וגו' והוה ליה למיכתב ימים אשר נחו דמשמע הם הם ימים אשר נחו מאי כימים לרבות שנים אחרות כדוגמתן:
לדורות הוא דכתיב - להכי שייך לישנא דקרא כימים כלומר יעשו לדורות ארבע עשר וחמישה עשר כאשר היה בימי הנס ימים אשר נחו בהם הלכך לא איכא לרבויי מהכא שנים אחרים:
זו דברי ר' עקיבא - הכי גמיר רבי יוחנן מרביה דמתני' ר"ע אמרה:
סתימתאה - הרבה סתם משנה סתם ר' שהן דברי ר' עקיבא וי"מ סתימתאה כל הסתומין תלמידיו היו כדאמר בסנהדרין (דף פו.) סתם משנה ר"מ סתם תוספתא ר' נחמיה סתם ספרא רבי יהודה וכולהו סתימתאי אליבא דר' עקיבא אך קשה בעיני לפרש כן שמצינו בכמה מקומות בשם ר"א בר' יוסי סתימתאי רבי מנחם בר רבי יוסי סתימתאי לקמן בפרק בני העיר (דף כו.):
אימתי - הקילו חכמים על הכפרים:
בזמן שהשנים כתיקנן - שהשנים מתעברות על פי בית דין והחדשים המקדשין בבית דין שולחין שלוחיהן להודיע אימתי הוקדש ניסן ועושין מועדים ע"פ שלוחין:
כששרויין על אדמתם - והשלוחין מגיעין עד הפסח לקצה ארץ ישראל:
אבל בזמן הזה - שפסקו כל אלה וישראל נפרדו ולא יגיעו שלוחי ב"ד אצלם הכל צופין למקרא מגילה ואומרים יום ארבע עשר באדר קרינן המגילה נשארו לאדר חמישה עשר יום וחמישה עשר של ניסן עושין פסח ואם תקדים קריאתה יעשו פסח לסוף שלשים יום של קריאה ונמצאו אוכלין חמץ בימים אחרונים (ביום) של פסח:
בזמן הזה נמי איתא להא תקנתא - דהא רבי עקיבא בזמן הזה [הוה] ואמר במתני' דמקדימין:
אלא לאו אליבא דרבנן - דהוו מקמי ר"ע אמרה:
מיהא קרינן - אלמא רבנן נמי דרשי זמן זמנם זמניהם:
איכא דאמרי אמר רבה זו דברי ר' עקיבא סתימתאה - ולא גרסינן להאי לישנא דדריש זמן זמנם זמניהם דהא רבנן דפליגי עליה נמי דרשי ליה אלא שהחמירו לאחר חורבן משום דמסתכלין בה:
קשיא דר"י - דהא ברייתא דלעיל אדר' יהודה דמתני' כדמפרש ואזיל:
תוספות
עריכה( אין )
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/מגילה/פרק א (עריכה)
א א מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ד', סמ"ג עשין דרבנן ד, טור ושו"ע או"ח סי' תרפ"ח סעיף א':
ב ב מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ט', טור ושו"ע או"ח סי' תרפ"ח סעיף ג':
ג ג מיי' פ"א מהל' מגילה הלכה ו' והלכה ז, סמ"ג שם:
ראשונים נוספים
מתוך: רבינו חננאל על הש"ס/מגילה/פרק א (עריכה)
מגילה נקראת בי"א בי"ב בי"ג בי"ד בט"ו לא פחות ולא יותר. והא לא כתב קרא אלא בי"ד ובט"ו והני כולהו מנא לן. ואמרינן כדבעינן למימר לקמן חכמים הקילו על הכפרים שיהיו מקדימין ליום הכניסה וקורין בי"א ובי"ב ובי"ג פי' יום הכניסה יום ב' ויום ה' נקרא יום הכניסה. מפני שנכנסין בני הכפרים בכרכים כדי שיתפללו בצבור ויקראו בס"ת. וביום שנכנסין מספקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים ואם חל יום י"ד ביום ג' התירו לכפרים לקרוא המגילה ביום ב' שהוא י"ג לחדש. ואם חל להיות י"ד ברביעי קורין הכפרים ביום ב' שהוא י"ב לחדש. ואם חל י"ד להיות באחד בשבת מקדימין וקורין ביום ה' שהוא י"א לחדש. הקילו עליהן מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים. ואם יכנסו ביום ג' או ביום ד' מפני קריאת המגילה אינן יכולין לבוא ביום ה' שהוא יום הכניסה וכן דרך זו השמועה. ואקשינן ואיך הקילו חכמים ועקרו י"ד ויום ט"ו שהן תקנת אנשי כנסת הגדולה ותקנו הם י"א וי"ב וי"ג לבני הכפרים. והא אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד חבירו וכו'. ופרקינן הני נמי מסורת היה בידם על פה כי אנשי כנסת [הגדולה] תקנום. מדכתיב לקיים את (דברי) [ימי] הפורים האלה בזמניהם. ולא כתיב זמן או זמנם. דמשמע זמנם של פרזים לא הוא זמן של בן כרך. אלא כתיב זמניהם. דייקינן מינה כי זמנים הרבה תיקנו להן חכמים. והן י"א וי"ב ב' ימים כנגד י"ד וט"ו. אבל י"ג לא צריך קרא לרבויי דהוא זמן קהלה לכל. ולא יתכן לומר ט"ז וי"ז דכתיב ולא יעבור. כלומר אין לו לעבור ולעשות ימי הפורים אחר יום ט"ו ושמואל בר נחמני דייק מכימים לרבות י"א וי"ב כו'. ואידך כימים לדורות הוא דכתיב כלומר כמו הימים אשר נחו בהם עשו אותם נמי פורים. א"ר יוחנן משנה זו מגילה נקראת. בי"א בי"ב כו'.
שנעשית סתומה דברי ר' עקיבא הן. אבל חכמים אומרים אין קורין אותה אלא בזמנה והן י"ד וט"ו בלבד. ואותבינן עלה מהא דתניא א"ר יהודה אימתי קורין בי"א בי"ב ובי"ג בזמן שהשנים כתקנן. כלומר בזמן שאין שם שמד. להתבלבל חשבון השנים.
וישראל שרוין על אדמתם. אבל עתה אע"פ שבזמן הזה השנים כתיקנן. הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה.
ר' יהודה אליבא דמאן אי נימא אליבא דר' עקיבא אפי' בזמן הזה קורין אותה בי"א ובי"ב ובי"ג. והא תקנת אנשי כנה"ג הן. אלא ודאי ר' יהודה אליבא דרבנן ובזמן שהשנים כתיקנן וישראל שרויין על אדמתם מיהא קורין בי"א ובי"ב.
תיובתא דר' יוחנן. איכא דאמרי א"ר [יוחנן] זו המשנה דברי ר' עקיבא הן. אבל חכ"א בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה. האביונים מסתכלין בקריאת המגילה כי בעת קריאת המגילה מחלקין מעות פורים לעניים ומשלחין להן מתנות אין קורין אותה אלא בזמנה בי"ד תניא נמי הכי רב אשי קשיא ליה ומי א"ר יהודה הכי אבל בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה. והאי שאמר גאון ז"ל כך אנו שונין ומסתכנין. ופירש אם השנים כתיקנם שיכולין ישראל להעמיד דתותיהן ואין עליהן סכנה אין קורין אותה אלא ב[זמנה. אבל אנו כך שנינו.
א"ר יהודה אימתי מקום שנכנסים בב' ובה' אבל מקום שאין נכנסים אין קורין אותה אלא בזמנה. מקום שנכנסים בב' ובה' מיהא קרינן בי"א ובי"ב ואפי' בזמן הזה. ושמיע ליה לרב אשי דאיכא מאן דתני לה לברייתא כר' יוסי ב"ר יהודה דוקא הוא דלא תקשי לך דר' יהודה אדר' יהודה:
מה ששנינו כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון קורין בחמשה עשר כפרים ועיירות גדולות בארבעה עשר. אני תמה מאד, מה ראו על ככה ומה הגיע אליהם לעשות ישראל אגודות במצוה הזו ואע"ג דליכא הכא משום לא תתגודדו דהו"ל שני בתי דינים בשתי עיירות כדאיתא בפ"ק דיומא מ"מ לכתחלה למה חלקום לשתי כתות, ועוד היכן מצינו בתורה מצות חלוקה בכך והתורה אמרה תורה אחת ומשפט אחד יהיה לכם וכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון ושמא י"ל לפי שנעשה הנס בשושן בי"ד ונוח שלהן היה בחמשה עשר קבעו לחמשה עשר יום ביום שהתחילו בו ולפי שעיקר הנס היה בשושן קבעו עמהן מקומות הנכבדין דהיינו כרכין המוקפין ושאר כל עיירו' שהיה הנס שלהן בי"ג ונוח שלהן בי"ד קבעוהו ביום שלהן שהתחילו כדרך שאירע להם כך קבעו אותם, ואין טעם זה מתוק וטוב בעיני לפי שהיה עיקר הנס לשושן עצמו ביום י"ג והנה ראוי שיהיה להם י"ד יו"ט עם כל ישראל אע"פ שעשו בשנת הנס יו"ט בט"ו או שיהיה לשושן יו"ט בי"ד וט"ו הואיל ונעשה בהם נס.
וכשעיינתי בכתובים נתיישב לי הענין יפה לפי שהוא דבר ברור שבזמנו של נס זה כבר נפקדו ישראל ועלו לארץ ברשיון כורש ונתיישבו בעריהם ואע"פ שאמר המן ישנו עם אחד מפוזר ומפורד בין העמים מ"מ אנשי כנסת הגדולה עם רוב ישראל בארץ היו ושוב לא עלו מהם אלא מעטים עם עזרא וכשצוה אחשורוש להשמיד להרוג ולאבד היו הפרזים והעיירות שאין להם חומה סביב בספק וסכנה גדולה שלא יעלו עליהם אויבים יותר מן המוקפין וכענין שאמר בהם בספר עזרא (נחמי' ג') ויהי כאשר שמעו סנבלט וטוביה והערבים והעמונים והאשדודים כי עלתה ארוכה לחומות ירושלים כי החלו הפרצים להסתם ויחר להם מאוד ויקשרו כולם לבוא להלחם בירושלים ולעשות לו תועה ונתפלל אל אלהינו ונעמיד משמר יומם ולילה מפניהם. וכשנעשה הנס עשו כולם יום נוח ומשתה ושמחה דכתיב ושאר היהודים אשר במדינות המלך אחשורוש נקהלו ועמוד על נפשם ביום שלשה עשר ונוח בארבעה עשר ועשה אותו יום משתה ושמחה ושל שושן עשאו ג"כ ממחרת הנס שלהן וזה היה בשנת הנס בלבד ולאחר מיכן בשנים הבאות עמדו פרזים ונהוג מעצמן לעשות יום ארבעה עשר שמחה ומשתה ויום טוב אבל מוקפין לא עשו כלום לפי שהיה הנס גדול בפרזים והיה עליהם הסכנה יותר כדפרישית, וזהו שכתוב ע"כ היהודים הפרזי' היושבים בערי הפרזות עושים את יום י"ד לחודש אדר שמחה ומשתה ולא הוזכרו כאן מוקפין כלל. אחר זמן לאחר שהאיר הקב"ה עיניהם ומצאו סמך מן התורה עמד מרדכי ובית דינו וראו דבריהם של פרזים שראוי הנס הזה לעשות לו זכר לדורות וקבעו אותו על כל ישראל שכולן היו בספק וראוי להקדים פרזים למוקפים מפני שהיה נסם גדול ושהם התחילו במצוה תחל' לעשות להם לבדם יו"ט לפיכך קבעו יו"ט של פרזים ביומן ושיהא מיוחד להם ושל מוקפים קבעו ביום נוח של שושן.
וזהו שכתוב ויכתוב מרדכי את הדברים האלה וישלח ספרים אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים לקיים עליהם להיות עושים את יום י"ד ואת יום ט"ו כלומר שלח להם שיקבלו כולם לעשות זכר לנס ולא יאמרו הרחוקים משושן ומא"י לא היו המן וסיעתו באין עלינו וקבלו ישראל עליהם הדבר.
וזהו שכתוב וקבל היהודים את אשר החלו לעשות ואת אשר כתב מרדכי אליהם כלומר שקבלו מה שהחלו הפרזים לעשות מעצמן ומה שכתב מרדכי שצוה לכולם לעשות כן ונתן טעם כי המן בן המדתא צורר כל היהודים חשב על היהודים לאבדם הוסיף בכאן מלת כל שהיה הנס לכלם אפי' למוקפים והיינו דאמרינן בגמ' מדפרזים בי"ד מוקפין בט"ו שלא הותקן י"ד אלא לפרזים שהתחילו בו ומקשי ואימא מוקפין כלל לא שלא תקנו אלא מה שהתנו בו והשיב אטו לאו ישראל נינהו לשלוח למקצת ישראל ולא לכלם ועוד מהודו ועד כוש כתיב דכתיב במצותו של מרדכי אל כל היהודים אשר בכל מדינות המלך אחשורוש הקרובים והרחוקים דהיינו מהודו ועד כוש.
ועם כל זה היו בישראל מתיראים לנהוג זה בפרהסיא עד שחזר מרדכי ושלח להם חותם המלכה שצותה לעשות כן ושוב לא נתייראו שהיו אומרים מצות המלכה אנו עושין זהו שכתוב ותכתב אסתר המלכה ומרדכי היהודי את כל תוקף לקיים את אגרת הפורים האלה.
זהו טעם חלוק התקנה לפרזים ומוקפין והיינו דאמרינן פרזין ומוקפין דכתיב גבי מגילה דהני מגלו והני מכסו, או דילמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו אלמא טעמא דתקנתא משום הצלה הוא דאית להו למוקפי' הצלה דמיגנו בחומתן ונלחמים או דמיכסו ומטמרי מאויבים עכשיו ביררנו הכתובים וטעם התקנה שחלקו הנס לשני ימים.
והיה ראוי לפי זה שהפרזים בימי אחשורוש יהיו קודמין למוקפין שבימיו אלא לפי שהיה עיקר הנס לאותן שבא"י והיא היתה חרבה שעדיין לא בנו בה כלום משעת עלייתן לא ראוי שיהיו לירושלים עיר הקדש וכל ערי יהודה וישראל הבצורות נידונות כערי הפרזים והחזירו הענין לימי יהושע וחלקו בין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון לשאינן מוקפין חומה זהו שאמרו בירושלמי ר' סימון בשם ר"י בן לוי חלקו כבוד לא"י כי היתה חרבה באותן הימים ותלו אותו בימי יהושע ב"נ והיינו כדפרישית דמשום כבוד בעלמא ואע"ג דלשאר דברים למ"ד קדושה ראשונה קדשה לשעת' ולא קדשה לעתיד לבוא אין נוהגת אלא באותן שקדשו בני גולה לענין מגילה לד"ה כל שהיו מוקפין בימי יהושע בן נון קורין בט"ו דליתי' אלא כבוד שנהגו לא"י, דאלת"ה למ"ד קדושה ראשונה ושניה יש להן מוקפין מימי יהושע מאי מהני להו ומתניתין ודאי ד"ה היא וליתא אליבא דרבי אלעזר ברבי יוסי בנחיד ועוד דהא מתניתין הלכה היא וקי"ל קדושה ראשונה לא קדשה לע"ל ובעובדי דגמרא גמי לא דייקינן אלא אי מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ או לא אבל אם קדשום עולי גולה לא דייקי כלל אלא ש"מ כדפרישית והא דמקשינן בגמרא גבי כרך שחרב ולבסוף ישב, ישב אין לא ישב לא והתניא רבי אלעזר ברבי יוסי אומר אשר איו לו חומה אע"פ שאין לו עכשיו והיה לו קודם לכן ופרש"י ז"ל משום דקדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לע"ל והתם ה"ק ישב אין לא ישב לא שאעפ"י שחרב בינתים לא בטלה קדושה אלא דבעינן חומה בשעת מצוה והתניא דלמ"ד קדשה לע"ל לא בעינן חומה כלל והילכך גבי מגילה דלכ"ע בימות יהושע תליא לא איכפת לן בחומה כלל א"נ נסיב לה מדברי ר' אלעזר ברבי יוסי לומר דאי נסבא כריב"ל דבעי ישב לא מקיימ' אפילו נענין בתי ערי חומה ושלוח מצורעים ואלו לרבנן חרב אעפ"י שישב בטלה קדושתן הא לענין מגילה לד"ה בימות יהושע תלוי הדבר בין חרב בין נתישב. ועכשיו לפי דרך זה נצא מכלל ספק במה שהיו מקצת החכמים חוששין במוקפים חומה שבח"ל אם דינן כדין פרזים שהיו אומרים כיון שתלו הדבר בזמנו של יהושע ב"נ אין דינם אלא בא"י דמה ענין יהושע בן נון לח"ל ועוד דג"ש של פרזי פרזי בשל א"י היא ובאותן שנתקדש וכל המצות האלו נוהגין בהן ואעפ"י שסתם שנינו כרכין המוקפין כיון שהזכירו ימות יהושע ב"נ על כרכין שלו משמע. ורבותינו הצרפתים ז"ל הביאו ראיה שאפי' בח"ל קורין בט"ו ממה שאמרו רב אשי קרא מגילה בהוצל בארביסר ובחמיסר מספקא ליה אי מוקפת חומה מימות יהושע ב"נ או לא והוצל בח"ל היתה כדאמרינן בכתובות נקיטנא בבל לא חזיא חבלי משיח תרגמוה אהוצל ובפסחים אמרי' הוא יוסף איש הוצל הוא יוסף הבבלי ולקמן נמי אמרינן בבבל היכא בבי כנישתא דהוצל. גם זו הראיה אינה מוציאה אותנו מידי ספק לפי שכתוב במקצת הספרים בכאן הוצל דבנימין וכן גרסתו של ר"ש ופירש דתרי הוצל היו חד בחנקו של בנימין וההיא דבבל לא מקריא דבנימין וגא גרסינן בכתובות דבנימין, אבל לפי הטעם שאמרנו דין הפרזים נוהג בכל מקום ולאו דוקא באותם שנתקדשו דהא למ"ד בטלה משבטלה [קדושת] הארץ נמי מגילה נקרא' בהן בט"ו וכדפרי'.
אלא שיש לחוש עוד ולומר שמא בח"ל לא היו הכרכין המוקפ' חומה ביד ישראג אלא ישראל שבהן בין החומות היו יושבים והיו צריהם עמהם לפנים מן החומה ומה החומה מועלת להם אבל מ"מ כיון שעיקר הנס היה בא"י תקנו בכל העולם שיעשו כדרך שהם עושין. וראיה לדבר דהא לר"י בן קרחה דאית ליה מימות אחשורוש אפילו בחו"ל אית ליה מוקפין כדאמרינן בהדיא כו דר"י בן קרחה כשושן מה שושן מוקפת חומה מימות אחשורוש קורין בט"ו ולא אמרינן אין החומות ביד ישראל ומדר"י בן (לוי) [קרחה] נמי נשמע לרבנן שלא חלקו הס בכל ת"ל דלימרו לרבנן כולהו פרזים נינהו ולימא רבי יהושע בן קרחה למוקפים נינהו כיון דהוו בימי אחשורוש אלא בזמן ההיקף בלחוד נחלקו ועוד מדמקשינן בגמ' לתנא דידן כיון דאית ליה פרזין פרזין מדינה ומדינה למה לי לימא נחלק בין מוקפים דא"י למוקפי' דח"ל ואע"ג דפרזי דתורה בארץ הוה ג"ש לא אתיא להכי ולאו דוקא הוא דהא אמרינן במסכת נידה דברי תורה מדברי קבלה לא גמרי' ג"ש אלא הקישא בעלמא הוא דמקרי פרזי' לזמן דתורה דהיינו מימות יהושע ב"נ ועוד דמתניתין ודאי סתמא קתני כרכין המוקפין חומה קורין כפרים ועיירות גדולות קורין ובכל מקום תנן.
ועוד מצאתי בירושלמי (א,א, וע' פי' קרבן העדה ובאור הגר"א או"ח תרפ"ח,ב) הכרך שחרב אית חמו בו אינן קורין ובחו"ל קורון פי' הכרך שחרב ונטלו ממנו י' בטלנין לשיחזרו שם ישראל שיקראו בט"ו כרך שחרב ולבסוף ישב דר"י בן לוי מיבעיא ליה ופשוט מהא שאלה והלא בחוץ לארץ קורין במוקפין שבה בט"ו אעפ"י שהרבה כרכין בחו"ל שלא היו שם ישראל כלל בימי אחשורוש וכ"ש שלא היה בהן י' בטלנין תדיר וש"מ דבח"ל דבר פשוט הוא שקורין בט"ו במוקפין וכן דעת כל הגאונים ז"ל.
ועכשיו אנו נכנסין בספק אחד במדינות ישנות שלא נודע היקפן אם יצטרכו לקרות שני ימים כשם שאמרו בהוצל וטבריא והאיך יברכו עליה. ומצאתי בתשובות הגאונים ז"ל שאין קורין אלא בי"ד משום דרובא דעלמא אינן מוקפין חומה מימות יהושע ב"נ זיל בתר רובא.
וק"ל א"כ רב אשי למה קרא בהוצל בתרוייהו משום דמספקא ליה וכן בטבריא למאי דס"ד מעיקניא. ואם יאמרו דא"י רובא מוקפין ואין ת"ל בן לאו מילתא היא דודאי עולם כמנהגו נוהג וא"י לא היתה מיושבת יותר מבבל ומצרים ושאר ארצות וכולן שוות בדינן והר"מ במז"ל שכתב בן עיר שהוא ספק קורין בשני הימים ובליליהן ואין מברכין על קריאתה אלא בי"ד הואיל והיא זמן קריאה לרוב העולם.
ולפי דעתי יפה הורו הגאונים ז"ל, דודאי רובא דעלמא פרזים נינהו ובכולהו מכילתי' קרו י"ד פורים סתם וחל להיות סתם משום דרובא בי"ד קרו אבל ספיקם של חכמים הללו בא"י בלבד היה ומפני קבלה שבידם שהיה מהן תופסין ורקת טבריא ומהם היו אומרים שהיא עיר אחרת וכן בהוצל דבנימין הוה ביד מקצתם קבלה שהיא מנויה כיהושע בחלקו של בנימין. והיו חוששין לקבלתם אבל בעלמא ליכא למיחש. ונראין הדברים שגם בזה מנהג חסידות היו נוהגין בכך, שאלו מן הדין כל שקרא בראשון ושמא יצא ידי חובתו הוקל בשני בספק של דבריהם. וספיקא דרבנן לקולא משנה שלימה שנינו (טהרות ד,ז) ששה ספיקות התירו חכמים ספק של דברי סופרים ואדרבא כל מדינא הוה לן למימר בתרווייהו כדאמרינן בכל ספקי דרבנן זיל הכא לקולא וזיל הכא לקולא כדאיתמר בפרק במה מדליקין דלית ליה לחיוביה אלא בוודאי דרבנן, אלא שא"ת כן נמצאת פוטרו בשניהם ומבטל ממנו בוודאי מקרא מגילה לפיכך קורא בראשון פטור מן השני. ואפילו בספק דקבלה, מדינא בתר רובא דעלמא אזלינן ולא לחומרא בעלמא היא. אבל בח"ל (מה) יראו לחדש כלל נ"ל דלענין ברכה ודאי [אינו] מברך לא (ספק לא) בא' ולא בשני דקי"ל ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דדבריהם לא בעי ברכה, שאפילו בספק מילה הורו הגאונים ז"ל שלא יברכו, אא"כ נסמוך על רוב זה שהזכירו ונאמר די"ד חובה וט"ו מנהג חסידות.
אבל כרכין שהן בודאי מוקפין חומה מימות יב"נ קורין כט"ו ולא חיישינן דילמא יצזבו ולבסוף הוקפו וכוליה סוגיין דלקמן הכי משמעותא וטעמא דמילתא משום שדרך בונה גידינות להקיפן חומה תחלה ואח"כ מיישכין אותם.
ומיהו עכשיו לא ראיתי שיהיו נוהגים בי' בטלנין של בית הכנסת בשום מקום, וקי"ל כרך שאין בו עשרה בטלנין נדון ככפר, אלא שיש לומר כל כרך גדול שנמצאים שם לעולם י' מזומנין לבית הכנסת בשעת תפלה ואין תפלה נפסדת מהן בעונתה קורין בט"ו דהיינו נמי בטלנין של ב"ה כיון דלעולם איכא עשרה דמבטלי מלאכתן ואזלי לביהכ"נ ואע"ג דלא מסיימי. ולא כדברי האומרים דבעינא י' מזומנים לכך. והכי משמע מדאמרינן כרך איצטריכא ליה ואע"ג דמיקלעי ליה מעלמא. אלמא אי מכרך גופיה נינהו מהני ואע"ג דלא הוו מזומנים. ובירושלמי (א,ד) תני י' בטלנים ממלאכתן לבה"כ רבי יהודה אומר כגון אנו שאין אנו צריכים אלא לתלמודנו.
וראיתי בתוספת לרבינו הצרפתים ז"ל שהם סבורים לומר דמוקפי' ואע"פ שאין שם י' בטלנים קורין בט"ו ולא שנינו אלא בעיר שנידון ככפר להקדים והא דאמרינן כרך שאין בו עשרה בטלנים נדון בכפר לאו כרך המוקף מימות יהושע קאמר אלא בסתם כרכין המוזכרים בתלמוד שהם מדינות גדולות כענין שאמרו לקמן בבני העיר (כו,א) אבל לא של כרכין ותנן [כתובות קי,א] אין מוציאי' מעיר לכרך ומכרך לעיר ואיתמר (שם ד,א) כגון מתא מתסיא דמפקא מכרך ומפקא מכפר, וה"ק אפי' כרך גדול דהוא מקום קרנות ושווקים ומיקלעי לה בטלנין נדון ככפר. והביאו ראיה ממה שהקשו כאן מאי קמ"ל תנינא איזו היא עיר גדולה ומאי קושיא קמ"ל דאפילו במוקפין מימות יהושע בעינן עשרה בטלנין ואנן עיר גדולה תנן כרכין המוקפין לא תנן.
ועוד הביאו ראיה מדאמרינן כרך שישב ולבסוף הוקף נידון ככפר ובודאי לענין מנילה אתמר מדקאמר נדון כבפר דאלו לענין בתי ערי חומה הוה ליה למימר נדון כבתי החצרים ועוד מדמסדר לה בגמרא הכא במגילה, והיכי דמי אם יש בו עשרה בטלנים אפילו הוקף אמאי נדון ככפר להקדים ליום הכניסה והרי היא עיר גדולה ואם אין בה עשרה בטלנין אפי' הוקף ולבסוף ישב נדון ככפר אלא כרכין הללו שהוזכרו כאן מדינות גדולות הם זו היא שיטתם.
ולפי דעתי סכינ' חריפ' מפסק' שמעתתא, אלא כל כרך האמור במגילה במוקפין מימות יהושע קאמר, והיינו דקאמרינן נדון ככפר, [ואי] שאינו מוקף הוה ליה למימר הרי זה כפר כדקתני במתני' (דף ה) דכפר ממש הוי. ומה שהקשו בגמ' מאי קמ"ל חנינא משום דפשיט להו דכל דלא קביעי בתפלה ובקריאת תורה שווין נינהו לענין הקדמה ליום הכניסה. והאי דנקט בישב ולבסוף הוקף נדון ככפה לאו לענין הקדמה קאמר אלא שהוא ככפר גמור שאין לו חומה כלל בין לענין מגילה בין לענין בית בבתי ערי חומה ומדמתרגמינן חצרים כפרניתא ולא מיתני ליה נדון כעיר לענין בתי ערי חומה הילכך נקיט ליה לישנא דשוי בכולהו דכפר גופיה אי אית ביה' עשרה בטלנין לא מקדים.
ועדיין יש לי לומר שלא הפסידו כרכין המוקפין בדינן משום בטלנין אלא שמקדימין דכל דלית להו ית הכנסת קבוע לתפלה ולקריאת התורה ראויין הם להקדמה כעיירות [שאין בהם י' בטלנין] אבל במקום שאין ניקדימין קריאתן בט"ו היא ונדון ככפר להקדמה ולא כעיר לזמן קריאה קאמר.
אבל בירושלמי מצאתי תני כרך שאין בו עשרה בטלנין תקנתו קלקלתו ונעשית כעיר. וזו ראיה שדין מוקפין שאין בהם עשרה בטלנין כדין עיירות ומקדימין שלא כדברי פלפול רבותינו הצרפתים ז"ל. וכן נלמוד מכאן שזמנן בי"ד כעיר דלאו משמע דנעשית כעיר שאין בה עשרה להקדים כלבד קאמר דהוה ליה למימר בכפר אלא בעיר לגמרי קאמר ותקנתו היא כשקורא בי"ד שהוא עיקר הנם והכל קורין בו. אבל מדברי הר"מ במז"ל נראה שהכרבין המוקפין חומה שאין בהם עשרה בטלנים זמנן ט"ו והוא גורס בירובלווי כפר שאין בו עשרה כלו' עשרה בטלנים תקנתו קלקלתו. ואינו נכון בסוגיא שם, וגרסת ר"ח ז"ל כך היא – כרך, וכן דעת הגאונים ז"ל דכל שאין בו עשרה בטלנים בין מוקף בין עיר' קורין בי"ד, וכן עיקר.
מתני': כרכין המוקפין חומה מימות יהושע בן נון בחמשה עשר: יש לדקדק, מה ראו חכמים לתלות הדבר ביהושע בן נון, לא היה להם לתלות הדבר אלא בימי אחשורוש כדברי רבי יהושע בן קרחה דאמר הכי בברייתא כדאיתא בגמ' (לקמן עמוד ב). ובירושלמי פירשו בה טעמא, דגרסינן התם (פ"א ה"א) ר' סימון בשם רבי יהושע בן לוי חלקו כבוד לארץ ישראל שהיתה חריבה באותן הימים ותלו אותה מימות יהושע בן נון, כלומר דכיון שהוצרכו לחלק זמן המוקפין מזמן הפרזות משום דהני מגנו והני לא מגנו כדאיתא בגמ' (לקמן ה, ב), אילו תלו הדבר מימות אחשורוש היתה כל ארץ ישראל כערי הפרזות לפי שהיתה חריבה באותן הימים והיה הדבר גנאי, ולפיכך תלו אותה בימות יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ.
וכי תימא בשלמא למאן דאמר (לקמן י, א ו-ב) קדושה ראשונה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא, דכיון דעדיין בקדושתה עומדת לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים הלכך אף היא קדושה לענין קריאת המגילה. אלא למאן דאמר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבא אמאי, כיון דאזלא לה קדושתה לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים אף לענין מגילה יהא כן . יש לומר כיון דאזלינן בה בתר יהושע כדי לחלוק כבוד לארץ, הרי אנו דנין אותה לקריאתה כדינה שבימי יהושע ואפילו למאן דאמר לא קדשה לעתיד.
ועוד דלגבי קריאתה הקלו, שהרי כרך וכל הסמוך לו וכל הנראה עמו נדון ככרך אף על פי שלענין בית בבתי ערי חומה אין נדון כן אלא מה שלפנים מן החומה. וכענין זה מצאתי בירושלמי (פ"א ה"א), דגרסינן התם, חזקיה קרא בטבריא בי"ד ובט"ו דהוא חשש על הדא דתני רבי שמעון בן יוחאי ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה פרט לטבריא שהים חומתה, רבי יוחנן קרי לה בכנישתא דכפרה בט"ו ואמר הדא הוא עיקר טבריא קמייתא ולא חשש להדא דתני רבי שמעון בן יוחאי, קל הקלו בקריאתה (דתניא) [דתנינן] תמן (ערכין לב, א) כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות רבי מאיר אומר אף השדות ותני כן (תוספתא במכילתין פ"א ה"א) הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו, כלומר התם שנינו דוקא מה שהוא לפנים מן החומה וכאן אמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו. ואף על גב דליתה לההיא דרבי יוחנן דירושלמי לגבי טבריא כמו שאני עתיד לכתוב לקמן (ג, ב) בסייעתא דשמיא גבי כרך שישב ולבסוף הוקף , מכל מקום שמעינן מינה דקל הקלו בקריאתה ממה שאמרו הסמוך והנראה עמו כיוצא בו ואף על פי שאינו כן לענין בית בבתי ערי חומה . והלכך לא כל שאין קדושתה קיימת לענין בית בבתי ערי חומה אינה קדושה לענין קריאתה, אלא כיון שהיתה קדושה אף על גב דאינה קדושה עכשו מקילין וקורין בה בט"ו.
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה: פירש רש"י ז"ל מפני שנכנסין שם בזמן שבתי דינין קבועין, וכדאמרינן (כתובות ב, א. ועיין ב"ק פב, א) שבתי דינין קבועין בשני ובחמישי. והקשו עליו בתוספות מדתני בסמוך (ה, א) איזו היא עיר גדולה כל שיש בה עשרה בטלנין פחות מיכן הרי היא כפר, ואם איתא אטו מילתא פסיקתא היא דכל שיש בה עשרה בטלנין יש שם בית דין וכל שאין שם עשרה בטלנין אין שם בית דין . ואינה קושיא לדעתי, דכל שאין שם עשרה בטלנין אין מתכנסין אלא בשני וחמישי שבית דין יושבין .
והם ז"ל פירשו לפי שנכנסין שם לקריאת התורה. והכין איתא בירושלמי, דגרסינן התם (פ"א סוה"א עי"ש) ר' יוסטנא בר שונם בעי קומי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהו קורין בתורה בשני וחמישי ובשבת במנחה ומרדכי ואסתר מתקנין על מה שעתיד עזרא לתקן, אמר לו מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא (אסתר ט, כח) משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, אלמא ליום הכניסה של קריאת התורה קאמר.
ואיכא למידק היאך שאלו שם בירושלמי כן, והלא קריאת שני וחמישי ושבת במנחה תקנת נביאים הראשונים היתה, וכדאמרינן בבבא קמא פרק מרובה (פב, א) נביאים הראשונים תקנו להם שיהו קורין בתורה בשני ובחמישי ובשבת במנחה תלתא גברי חד חד פסוקא או תלתא פסוקי חד גברא. ותירצו בתוספות הרא"ש שאותה קריאה שלא היתה אלא תלתא פסוקי לבד לא היתה חשובה בעיניהם להקבץ אל המדינה מן הכפרים מחמתה, אבל אחר תקנת עזרא שהיו קורין תלתא גברי כל חד וחד תלתא פסוקי חשיב ונכנסין בעיר מחמתה ביום הכניסה.
ותמיה לי מאי דאמרינן בגמרא (לקמן ד, ב) עלה דהא מתניתין, דאיבעיא לן מאי טעמא ואסיקנא מפני שמספקין מים ומזון לאחיהם שבכרכין, אלמא טעמא לאו משום דנכנסין לדין או לקריאת התורה הוא אלא שנכנסין שם בספוק מים ומזון הוא. ואולי נאמר שאילו מחמת קריאת התורה לבד לא היו נכנסין שם אלא השרידים בלבד, אבל כשיש להם להביא מזונותיהם למכור לאחיהם שבכרכין כולם מתאספין שם ומכוונין ליכנס ביום קריאת התורה. ותדע לך, דהא עיר גדולה שאינה יוצאה לספק לאחיהם ואפילו כן בשאין בה עשרה בטלנין נידונת ככפר להקדמת יום הכניסה, מפני שבאותו יום כולם מתאספין לתורה מחמת קריאת התורה.
ומה שהשיב ר' מונא לר' יוסטנא מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא, פירש בספר הישר (חלק החידושים סי' תז) סמכה על המקרא כלומר קראי אסמכתא בעלמא. ואינו מחוור בעיני כלל, דאם כן אתיא לגמרי דלא כגמרין, דאדרבא אמרינן בשמעתין דהא על כרחין אנשי כנסת הגדולה תקון דאי לא הא אמרינן (עדיות פ"א מ"ה) דאין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו אלא אם כן גדול ממנו בחכמה ובמנין, ואי גמרא דבני מערבא פליגא בהא אדידן תיקשי למערבאי אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו, ותיקשי לדידן אכתי מי מתקני מרדכי ואסתר על מה שעתיד עזרא לתקן כמו שהקשו שם.
אלא נראה לי פירושו, כלומר, אנשי כנסת הגדולה לא הזכירו יום הכניסה כלל, אלא הם אמרו שנקל לאנשי הכפרים שאם נכנסין בעיירות לספק מים ומזון ורצו להקדים יום או יומים כדי שלא יטרחו ביום ארבעה עשר ליכנס בערים ויתבטלו משמחת פורים וסעודת היום יקדימו, והוא הדין בני עיירות שאין להם עשרה בטלנין לפי שאין מתאספין בכל יום ולפיכך הקלו להם להקדים קריאתם כדי שיהו פנויין ביום סעודה, לא שנא ביום כניסה ולא שנא שלא ביום כניסה, לפי שבאותן הימים עדיין לא עלה עזרא מבבל כדמוכח בקרא (עזרא ז' פס' ו-ז) בהדיא דעזרא לא עלה אלא לאחר שנבנה הבית לגמרי וזהו במלכות דריוש בן אחשורוש וכדאיתא נמי בריש מסכת ראש השנה (ג, ב), אלא מכיון שמצאו חכמי המשנה שיש להם רשות להקדים שני ימים, וכדדרשינן מקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק (לקמן עמוד ב) וכן נמי דרשינן משפחה ומשפחה לכפרים (ירושלמי פ"א סוה"א), לפיכך לאחר שנתקנה תקנת עזרא להיות קורין בתורה שני וחמישי סמכו על המקרא ואמרו שיקדימו לעולם ליום הכניסה. כך נראה לי פירוש הירושלמי.
ואין נראה לפרש מי שסדר את המשנה דהיינו אנשי כנסת הגדולה שהתקינו להקדים, שאילו כן לא הוה ליה למימר שסדר את המשנה אלא מי שהתקין את התקנה, ועוד מאי סמכה על המקרא דקאמר.
והא דגרסינן נמי כי האי גונא [בירושלמי] בפרק מקום שנהגו בפסחים (פ"ד סוה"א עיי"ש) גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות עושין, דאקשינן התם קרי כאן לא תתגודדו (דברים יד, א) לא תעשו מצוות אגודות אגודות, ופריק בשעה שאלו עושין כדברי בית שמאי ואלו עושין כדברי בית הלל וכו', ופריך הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי, כלומר בהא דקאמר רבי עקיבא כולל מלכיות עם קדושת היום ותוקע ורבי יוחנן בן נורי אמר כולל מלכיות עם קדושת השם ואינו תוקע כדאיתא בפרק בתרא דראש השנה (לב, א), ופריק שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא, ופריך והרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אמר ליה מי שסדר את המשנה סמכה למקרא משפחה ומשפחה מדינה ומדינה ועיר ועיר, דהשתא ודאי לכאורה משמע דמי שסדר את המשנה דקאמר היינו אנשי כנסת הגדולה שסדרו את הדברים.
יש לי לומר דהתם נמי הכי קא קשיא ליה, דהוה סבירא ליה דמאי דמשמע ממתניתין דבני כרכים אינן רשאין לקרות בארבעה עשר ובני כפרים ועיירות אינן רשאין לקרות בחמשה עשר אינו מעיקר התקנה, אלא את יום ארבעה עשר ואת יום חמשה עשר דכתיב בקרא (אסתר ט, כא) הכי קאמר אי בעו בארביסר ליקרו ואי בעו בחמיסר ליקרו, וכדבעינן נמי למימר בגמרין (לקמן עמוד ב עיי"ש), אלא בתראי הוא דתקון הכי ואמרו זמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואסרו בני עיירות בחמשה עשר ובני כרכים בארבעה עשר, ומשום הכי קשיא ליה דנעשית תורה כשתי תורות והרי כאן לא תתגודדו, ואהדר ליה דלאו תקוני תקינו הכי תנאי דבתר כנסת הגדולה כי היכי דתיקשי לן מילתא, אלא עיקר תקנה הכין אתקון אנשי כנסת הגדולה ומשום דהני הויא להו נייחא בארבעה עשר והני הוה להו נייחא בחמשה עשר כשושן, ומקרא מצאו להם מי שסדרו את המשנה ודרשו מדינה ומדינה ועיר ועיר לחלק כדאיתא בגמרין (לקמן שם), וכיון שכן ליכא משום לא תתגודדו דהא כולהו מודו בהא מילתא משום דבטעמא תליא והכי אתקון, ובני הכרכין מודו לבני העיירות שאין להם לקרות אלא בארבעה עשר ובני העיירות מודין לבני הכרכין שאין להם לקרות אלא בחמשה עשר והלכך בכי האי גוונא ליכא משום אגודות, הא למה הדבר דומה ללולב שניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד (ר"ה ל, א) ותקיעת שופר שהיתה במקדש בשופר וחצוצרות ובמדינה בשופר בלבד (שם כו, ב; כז, א) שאין כאן משום אגודות דעיקר מצותן בכך וכולן מודין בדבר זה ואין כאן אגודות של מחלוקות ודעות חלוקות.
ובהא מיתרצא נמי הא דנתחבטו בה הראשונים בקריאת ההקדמות של בני הכפרים, דיש מי שפירש שאין קורין אפילו ביום הכניסה אלא במקומן בשובן מקובצין מן הכניסה, שאילו היית אומר שקורין במדינה הרי יש כאן משום לא תתגודדו, כדאקשי ליה עלה ר' שמעון בן לקיש לר' יוחנן בשלהי פרק קמא דיבמות (יג, ב), ופריק רבא (שם יד, א) אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת פלג מורין כדברי בית שמאי ופלג מורין כדברי בית הלל אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, והכא אילו בעיר הן קורין בית דין אחד בעיר אחת הוא, דהא בן עיר שהוא קורא להן בעיר ביום הכניסה אינו קורא לעצמו אלא ביום ארבעה עשר, אלא ודאי הם בעצמן קורין לעצמן במקומן בשובם מן הכניסה. ואפילו תאמר שאחד מן הכפרים קורא להם בתוך העיר דהוו להו שתי בתי דינין בעיר אחת אם כן תיקשי לאביי דאמר התם דשתי בתי דינין בעיר אחת הוו להו אגודות. ואחרים פירשו דאפילו בעיר הן קורין, ולא שיהא קורא להן בן עיר דאיהו לא מחוייב בדבר עדיין וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא את הרבים ידי חובתן, והכי איתא בירושלמי (פ"ב ה"ג) דבן עיר אינו קורא לבן כרך ובן כרך אינו קורא לבן עיר, והכא בן כפר הוא שיקרא להם, וכיון שכן הוו להו שתי בתי דינין בשתי עיירות, דבני הכפרים כל כפר וכפר יש להם אכסניא ידועה בעיר והכל יודעין שבני מקום פלוני מתאכסנין במקום פלוני בעיר ונקרא על שמם והלכך הוו להו כשתי בתי דינין בשתי עיירות. ובתוספות (הרא"ש) תירצו דהכא במגילה ליכא אגודות כיון דליכא פלוגתא דבני הכפרים ובני הכרכין כולן מודו שבני הכפרים והעיירות קורין בארבעה עשר ובני הכרכין בחמשה עשר, ולא אמרינן אגודות אלא במקום פלוגתא דהללו מורין כדברי בית שמאי והללו מורין כדברי בית הלל, וכענין הירושלמי שכתבתי אני למעלה.
ובאמת שענין הירושלמי ענין נכון לתרץ בו הענין, ואלא מיהו אין ענין סוגייתינו שביבמות הולכת על אותו הדרך ודרך אחרת יש להם שם, ולי נראה שאין ענין קריאת הכפרים בהקדמתן באותה הלכה שביבמות כלל, דסוגיין דהתם הכין אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן תנן מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר בשלשה עשר בארבעה עשר בחמשה עשר קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות, אמר ליה עדיין לא שנית (פסחים נ, א) מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עושין מקום שנהגו שלא לעשות אין עושין, אמר ליה אמינא לך אנא איסורא ואת אמרת לי מנהגא, ומכאן אתה למד שלא הוקשה לו לריש לקיש הקדמת בני הכפרים, דבההיא ליכא איסורא כלל דקל הוא שהקלו להן לבני הכפרים שאם רצו להקדים יקדימו ואם לא רצו להקדים יקראו בארבעה עשר, וכן אין להם זמן קבוע דפעמים באחד עשר פעמים בשנים עשר פעמים בשלשה עשר פעמים בארבעה עשר והלכך הכל יודעין שאינה אלא הקדמה לקולא, אבל בני עיירות שאין קורין לעולם אלא בארבעה עשר ובני כרכים בחמשה עשר ובני עיירות שקראו בחמשה עשר ובני כרכין שקראו בארבעה עשר לא יצאו, דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה הא הוא דקשיא ליה. והלכך בין לדברי רבא בין לדברי אביי איתרצא לה קושיא דריש לקיש דהא בני עיירות ובני כרכין כשתי בתי דינין בשתי עיירות דמו, ורבא דאמר אימתי כגון בית דין אחד בעיר אחת אבל שתי בתי דינין בעיר אחת לא, לרבותא קאמר ולומר דכל שכן הכא דעיר וכרך שתי בתי דינין בשתי עיירות נינהו, וכבר כתבתיה שם בארוכה במקומה ביבמות (יד, א ד"ה אמר) בסייעתא דשמיא. ומכל מקום אתה למד שאין עסק לקריאת הכפרים בהקדמתן באותה סוגיא כלל ולא מאותו השם הוא זה. גם סוגיית הירושלמי שכתבתיה למעלה מוכיח כן, מדאקשינן התם בפרק מקום שנהגו הרי ראש השנה ויום הכפורים ביהודה נהגו כרבי עקיבא ובגליל כרבי יוחנן בן נורי שנייה היא שאם עבר ועשה ביהודה כגליל ובגליל כיהודה יצא הרי פורים אלו קורין בארבעה עשר ואלו קורין בחמשה עשר, אלמא לא מקשי אלא מארבעה עשר וחמשה עשר כדמקשי מינייהו בהדיא, ועוד שאותן השנים בלבד הן שאם קראו אלו בזמנן של אלו ואלו בזמנן של אלו לא יצאו הא בני כפרים שלא הקדימו וקראו בארבעה עשר יצאו. כך נראה לי.
גמרא: מנא לן, מנא לן כדבעינן למימר קמן וכו': איכא למידק היכא קא מתמה הכי כי שיילינן מנא לן, והלא ההיא דלקמן ברייתא היא, וכל מאן דלא ידע מאי דאיכא בברייתא לא מתמהינן עליה. ובתוספות דחקו הרבה ואמרו דהא דקא מתמה עליה היינו משום דבעי לה הכא גבי מגילה נקראת באחד עשר בשנים עשר וכו' ולא בעי לה לקמן גבי כפרים מקדימין ליום הכניסה, והכי קאמר ליה, מדלא בעית לה לקמן אם כן משמע דפשיטא לך טעמא דתקינו להו מפני שמספקין מים ומזון כדבעינן למימר קמן בברייתא ואם כן מאי קא מיבעיא לך הכא. ולי נראה, דמי שאמר כדבעינן למימר קמן הוא ששאל תחילה מנא לן ולפרושה למתניתין בדרך קושיא ותרוץ הוא, ודכוותה איכא טובא בגמרא.
והלא אין בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו וכו': והוא הדין דהוה מצי לאקשויי והלא פשט בכל ישראל, וכדאמרינן בע"ז בפרק אין מעמידין (לו, א עיי"ש) בשמעתא דשמנן, בכל בית דין יכול לבטל דברי בית דין חבירו חוץ משמנה עשר דבר שאפילו יבא אליהו ויאמר אין שומעין לו שהרי פשט איסורן בכל ישראל, אלא חדא מתרתי פירכי נקט.
ואימא זמנים הרבה: כלומר אפילו מראש החדש, וכענין שאמרו בירושלמי (פ"א ה"א) כל החדש כשר לקריאת המגלה דכתיב (אסתר ט, כב) והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ובלבד עד חמשה עשר דכתיב (שם פסוק כז) ולא יעבור, ופריק זמניהם דומיא דזמנם.
זמן קהלה לכל היא: פירש רש"י ז"ל זמן מלחמה לפיכך לא צריך קרא. והקשו עליו בתוספות שהרי אין הדבר תלוי במלחמה, אלא בנייח תלה הכתוב, כדכתיב (אסתר ט, כב) כימים אשר נחו בהם היהודים, וכתיב (שם פסוקים טז-יז-יט) נקהלו ועמוד על נפשם בשלשה עשר ונוח בארבעה עשר על כן היהודים הפרזים עושין את יום ארבעה עשר. אבל בירושלמי (פ"א ה"א) מפרש שאין ראוי לרבותו מפני שהיה זמן מלחמה לכל, דגרסינן התם ימים כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו אמר ר' חלבו יום י"ג יום מלחמה היה אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייח, מעתה אל יקראו בו לפניו ולאחריו קורין ובו אין קורין. והא דקאמר בגמרא לפי דברי הירושלמי הכי קאמר ומכל מקום לא צריך קרא שיהא מותר לקרות בו דקל וחומר הוא.
ורבינו תם ז"ל הקשה לכל הפרושין, דהוה ליה למימר זמן מלחמה לכל היא. ואין קושייתו מחוורת, דלישנא דקרא נקט נקהלו ועמוד על נפשם (שם פסוק טז) נקהלו בשלשה עשר בו (שם פסוק יח). והוא ז"ל פירש זמן קהלה שנקהלו הכל בשושן ביום שלשה עשר עם מרדכי ואסתר להתענות מפני שהיו עומדין על נפשם. וכן מצא בשאלתות דרב אחא (פרשת ויקהל שאילתא סז עיי"ש) וביום שלשה עשר עשו תענית בימי מרדכי ואסתר לפי שהכל נקהלו על נפשם והיו צריכין רחמים. וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם בעמלק, דדרשינן במסכת תענית מדכתיב (שמות יז, י) ומשה ואהרן וחור וכו' מכאן לתענית שצריך שלשה, עד כאן. ומכאן סמכו לתענית י"ג שאנו עושים שלא מצינו לו סמך מן המקרא ולא מן התלמוד. ובמסכת סופרים (פי"ז ה"ד; פכ"א ה"א) כתוב שרבותינו שבמערב מתענין שלש תעניות דאסתר.
ימים כימים: ירושלמי (פ"א ה"א): או אינן אלא תשיעי ועשירי, כימים ימים שהן סמוכין לימים, ואם ימים שהן סמוכין לימים אינן אלא ששה עשר ושבעה עשר, לית יכיל דאמר ר' אבהו בשם ר' אלעזר לא יעבור ולא יעבור.
אילימא אליבא דרבי עקיבא בזמן הזה נמי איתיה: פירש רש"י ז"ל דרבי עקיבא לאחר חורבן הוה. ואינו נכון, דהכי נמי הוה בפני הבית, דחתנו של כלבא שבוע הוה. ופירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דפשיטא ליה דמתניתין מיירי בזמן הזה, מדקתני בה (לקמן ה, א) אימתי במקום שנכנסין בשני ובחמישי אבל במקום שאין נכנסין בשני ובחמישי אין קורין אותה אלא בזמנה, ומדמפליג בין נכנסין לשאין נכנסין ולא מפליג בין בפני הבית לשלא בפני הבית ש"מ דאפילו בזמן הזה איתא וכדדייק מינה בסמוך רב אשי, וסתם מתניתין רבי עקיבא היא. ואם תאמר אם כן היכי איתותב מינה רבי יוחנן, לוקמה לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה (ראה לקמן עמוד ב) ומתניתין רבי יהודה (דבמשנה לקמן ה, א) ותרוייהו אליבא דרבי עקיבא, ורבי יוסי ברבי יהודה אית ליה דליתא להאי תקנתא בזמן הזה. יש לומר דניחא ליה לאוקומי חדא כרבי עקיבא וחדא כרבנן ולאו לאוקמי כרבי עקיבא בתרי תנאי.
רב אשי קשיא ליה דרבי יהודה אדרבי יהודה ומוקים לברייתא כרבי יוסי ברבי יהודה: קשיא לי ומאי קושיא, דילמא בברייתא מפליג בין קודם הזמן הזה ובין הזמן הזה ובמתניתין (דלקמן ה, א) מפליג אפילו בפני הבית, ומאי דשייר במתניתין פליג בברייתא ומאי דשייר בברייתא פליג במתניתין. ומיהו למאי דאמרינן במסקנא דרב אשי שמיעא ליה דאיכא מאן דתני לה כרבי יוסי ברבי יהודה לא קשיא מידי, דכיון דקשיין קצת לכאורה אמר רב אשי דמאן דתני לה אליבא דרבי יוסי ברבי יהודה דוקא.
מגלה נקראת בי"א בי"ב וכו' הא דקתני לישנא דמגל' נקראת ולא קתני לישנא דקורין את המגלה כדתני התם קורין את שמע משום דהכא קריאה א' שא' קורא וכלם בשמיעה מש"כ בק"ש שכ"א מהם חייב לקרא ולשנן בפיו ואין א' מהם מוציאם ואפי' בצבור וכדאיתא בירושלמי וטעמא דלא פחות ולא יתר לא פחות מזמניהם דומיא דזמנם ולא יתר מולא יעבור כדאיתא בגמר':
כרכים המוקפין חומה מיב"ן קורין בט"ו נראין דברים דמלתא פסיקת' קתני ל"ש בא"י ול"ש בח"ל ולא מלישנא דמתניתין בלחוד דייק' לה דבהא איכא למיפרך דמכיון דתלי מילתא ביב"ן סתמו כפי' דבא"י איירי דמה ענין יהושע ת"ל מיהו אי' למדק לה מדאמרינן בגמרא דמתניתין דלא כריב"ק דתלי טעמא בכרכים המוקפין מיא"ח ומייתי לה משושן ולדידיה ודאי כיון דמייתי' לה משושן אפי' בח"ל נמי ולדידיה ליכא רבותא בשושן טפי משאר עיירות ולרבנן דמתניתין הוא דאיכא רבותא הואיל ונעשה בה נס כדאיתא בגמרא וכיון דכן מדריב"ק נשמע לרבנן דע"כ לא חזי' דפליגי אלא בזמן הקף דרבנן תלו ליה מיב"ן וריב"ק מיא"ח אבל בדין ח"ל לא פליגי וכיון דלריב"ק ליכא הפרש בין א"י לח"ל ה"ה לרבנן ובתוספות סייעו דבר זה מדאמרינן בגמרא רב אשי קרא מגלה בהוצל בי"ד ובט"ו דמספקא אי הוה מוקפת חומה או לא והוצל מח"ל הוא כדאמרינן פ' חלק נקטי' בבל לאחזיא חבלי דמשיח דתרגמינא אהוצל וכדאיתא נמי בכתובות והא לאו סיוע היא לפום מקצת נסחי דגרסי רב אשי קרא בהוצל דבנימין ותרתי הוצל נינהו ואי' דמסייעי לה נמי מדאמרינן בירושלמי הכרך שחרב ונעשה של גויים אתמהי' בו אי' קורין בח"ל קורין מי' בעיקר נסחי ה"ג בו אין קורין בח"ל קורין כלומר ?דרינן קודם שחרב היו קורין בו חוצה לו מדריב"ל דאמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו' ועכשיו שחרב תוכו וח"ל קיים כיון דח"ל קורין לכתחלה שהרי נתחייב ולא נשתנה אף תוכו קורין כבתחלה שהרי נתחייב שלא יהא הטפל חמור מן העיקר והיינו דמתמה' וכי תעלה על דעת שח"ל עיקר חיובו היה מחמת הכרך קורין בט"ו ובו אין קורין ולפום האי נסחא ליכא סייעת' אלא דנסחא דחיק' היא ואידך דייקי' טפי דמדמי' כרך שחרב ונעשה של גויים לח"ל ובר מהא משמע דטעמא כמה דכתבינן הילכך מוקמי' מתניתין כפשטה דמלתא פסיקתא קתני כרכים המוקפי' חומה מיב"ן קורין בט"ו' ל"ש באי ול"ש בח"ל. ובעו רבנן ז"ל מה ראו אכ"ה לתלות הדבר ביב"ן ותירצו הראשונים ז"ל משום די"בן הוא שנלחם בעמלק תחלה והמן היה מזרע עמלק והא בגמ' דבני מערבא בעו לה ופרשי בה טעמא דגרסינן התם ר' סימון בשם ריב"ן חלקו כבוד לא"י שהית' חרבה באותן הימים ותלו אותם מיב"ן ומפרש לה רבנן ז"ל שהוצרכו אכ"ה לחלק בין כרכים לעיירות משום דהני מיגנו והני לא מיגנו כדאיתא בגמ' אלו תלו הקף הכרכין ביא"ח היתה א"י כפרזים מפני חרבנה ויהיה גנאי לא"י ולפי' תלו דדברים מיב"ן ולא בריר לן האי טעמא דבשלמא למ"ד קדושה א' קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבא שייך שפיר שחלקו לה כבוד שכש' שקדוש' הארץ קיימת לענין בית בבתי ערי חומה דין הוא שתהא קיימ' ג"כ לענין מ"מ אלא למ"ד לא קדשה לעתיד לבא עד שבא וחזר וקדשה כיון דאזלה לה קדושא לענין בית בבתי ערי חומה ושלוח מצורעים ודכותיהו מה ענין לחלוק כבוד לא"י לענין מ"מ אומר מורי נ"ר דודאי טעמא דמלתא משום דכל מידי דהוי מדרבנן סמכי לה אדין תורה כל מה דאפשר וכדחזי' בסתם יינם דרבנן דגזרו בה משום בנותיהן שאסרוהו בהנאה החליטו אסורו לעולם כענין יין נסך ודאי דאוריתא מש"כ בפתן ושמנן ובישוליהן שאסרו אף משום בנותיהן וכדמוכח בדוכתיה וכדברירנא התם והכא נמי כיון שהוצרכו נמי לחלק בין מוקפין חומה לעיירות נמצאו שיש חלוק לענין בית בבתי ערי חומה בין מוקפין חומה לאין מוקפין חומה אתו אכ"ה וסמכו תקנתם לאותו דין תורה ומה להלן מוקפין חומה מיב"ן שהוא תחלת קבוץ א"י אף זו מוקפין חומה מי"בן וזהו ג"כ מ"ש בירושלמי כדי לחלוק כבוד לא"י אע"פ שחרבה עדיין מצוות שלה חשובות בעניינם ואנו סומכין בהם תקנתנו זאת אפי' למ"ד קדושה א' קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבא וכ"ת והא חזינן שאין דין שוה בשניהם שהרי לענין מקר' מגיל' אמרינן כרך וכל הסמוך לו וכו' מש"כ לענין בתי ערי חומה שאין נידון ככרך אלא מן החומה ולפנים וכן טבריא אין לה דין מוקפת חומה לענין בתי ערי חומה מפני שמצד א' ימה חומתה כדאיתא בגמרא ולענין מ"מ מספקא ליה לחזקיא משום דלא ידע למאן דפליג בין כרכים לפרזים אי טעמא משום דהני מיגנו והני לא מיגנו וא"כ טבריא הא מגניא וקריא בי"ד אלמא כל היכא דאמרת טעמא משום דמגנו אף בטבריא קורין בט"ו ור"י פשי' ליה דקורין בה בט"ו כירו' והכי אסיקנא בגמרא דילן במסכת ערכין וי"ל דאע"ג דסמכי רבנן אתקנתיהו אד"ת לא השוו מדותיהן לגמרי בכל אלא דרך כלל ועל הרוב חלוקין הן בפרטי' שסתם יינם אין כל דיניו שווין ליין נסך ודאי כדכתיבנא בדוכתיה והכא נמי כל היכא דמגנו ויש בה צד הקף חומה מיב"ן עשאוה כמוקפ' גמורה כגון כרך והסמוך לו דכיון דסמוך לכרך מוקף ומגנו בתוכו בעת צרה ובהדי הדדי קיימי ומשתתפי דינא הוא דליקרו הדי הדדי וכן בטבריא כיון שמוקפת חומה ממש מג' צדדים ומגניא מאויבים דין הוא שלא תהא כעיר לענין מ"מ אע"פ שיש לה דין בתי ערי החצרים ואחמיר בה קרא והיינו דאמרינן בירוש' חזקיה קרא בטבריא ביד ובט"ו חשש על הדא דתני רשב"י ואיש כי ימכור בית מושב וכו' פרט לטבריא שימה חומתה פי' לא דמספקא ליה אם איתא להא דרשב"י לענין ובתי ערי חומה דא"כ תפלוג אגמרא דילן דאמר דהא פשיט' ליה אלא דמספקא ליה אם הקלו לענין מ"מ כיון דמגניא או לא כיון דמגליא ר' יוחנן קרי לה בכנישת דכפרא בט"ו אמר הדא היא עיקר טברי' קדמתא ולא להא דתני רשב"י קל הקלו בקריאתה כלומר דאע"ג דלענין בית בבתי ערי חומה אין לה דין מוקפת חומה לענין מ"מ הקלו כיון דמגניא ומייתי טעמא שלא השוו חכמי' מדותיהן בזה דתנינן תמן כל שהוא לפנים מן החומה הרי הוא כבתי ערי חומה חוץ מן השדות ותנינן הסמוך לכרך והנראה עמו הרי הוא כיוצא בו פי' כלו' וכשם שהקלו בזה כך הקלו לענין טבריא והלכתא ודאי כר"י דהכי אסיקנא בגמ' דערכין מ"מ מדברי כלם נלמוד שטעם מ"מ בדין בתי ערי חומה הוא שתלו אותן מפני כך חוששין לדינים בירושלמי וגמ' ואי משום כבוד א"י גרידא מה ענין זה אצל זה עד שהקפיד בדבר ג"כ כמו שכתבנו והאמת מורה דרכו:
אלא שהכפרים מקדימין לי"ה פרש"י ז"ל שנכנסים לדין שפעמים בשבת ב"ד יושבין בעיירות יום ב' ויום ה' כדאיתא בכתובות וכיון שבאו לדין קרו מגלה והקשו בתו' דהא תנן אי זו היא עיר גדולה כל שיש בה י' בטלני' פחות מכן הרי זה כפר ומשמע אי זו היא עיר גדולה לכל הדיני' שאמרנו וכי מלתא פסיקתא היא דכל שיש בה י' בט' יש שם ב"ד שאין בה י' בט' אין שם ב"ד וי"ל דמתני' לא לענין כניסת כפרים קאמר אי זו היא עיר גדולה דהא לישנא מוכח עליו שדינן תלוי בעיר שיש ב"ד לכניסה וכדקתני אימתי תקום שנכנסי' וכו' ואידך דקתני אי זהו עיר גדולה דין אחר הוא לענין עיירות גופיהו שאע"ג שאין נכנסים במקום אחר ולא מספקי' מים ומזון לאחיהם הקלו להם ג"כ שיהיו מקדימין לי"ה לומר מ"מ בעיר שיהיו מקובצים בזמן שב"ד יושבין שהרי בית דין יושבין בעיירות בב' ובה' כדבעי למי' קמן וכן נראה דעת רש"י ז"ל שם וכתוב פי' אלא שהכפרים מקדים לי"ה שנכנסין לעיירות בב' ובה' לקרא בתורה ובעי' שנכנסין לכך קורין את המגלה ולתרויהו פי' טעמא דכפרים היינו לפי שמספקי מים ומזון לאחיהם הוא כדאיתא בגמ' אלא ודאי מההוא טעמא כל היכא דקרו מקמי י"ד בהכי סגי כדי שיהיו פנויים ביום י"ד אבל חכמים קבעו להם זמן קבוע בי"ה לפי שהוא יום הבטלה להם שנכנסין שם לדין או לקרא בתורה וזה ברור ובירושלמי משמע כפי' התוספות דגרסי' התם בעון קמי ר' מונא ולא עזרא התקין שיהיו קורין בתורה בב' ובה' בשבת ובשבת במנחה ומר' ואסתר מתקנים על מה שעתיד עזרא לתקן א"ל מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא משפח' ומשפחה מדי' ומדי' ועיר ועיר ע"כ וה"פ דאנהו מתמהי מעיקרא האיך שנינו שהכפרים מקדימין לי"ה כשנכנסי' לקרא בתורה שהרי בזמן מר' ואסתר ואכ"ה עדין לא נתקנה תקנה קריאה בתורה שתקנו שיהיו קורין בתורה בב' ובה' כי עזרא עמד אח"ך ותקן כן כלומר דאע"ג דנביאים הראשונים תקון בב' ובה' ובשבת ובמנחה כדאיתא בב"ק הא אתפרש התם דנביאים הראשונים לא תקון אלא תלתא פסוקי בחד גברא או תלתא גברי חד חד פסוקא וקריאה זו לא היתה חשובה בעיניהם כ"כ עד שיכנסו שם מן הכפרים אבל אחר תקנת עזרא שיקראו תלתא גברי עשרה פסוקי היתה קריאה חשובה ליכנס שם מן הכפרים וא"כ איך אנשי כנ"הג מתקני' וקובעים י"ה על מה שעתיד עזרא לתקן ופריק מי שסדר את המשנה סמכה על המקרא ולא למימרא דתקנת כפרים אינה מאכ"ה אלא מחכמי המשנ' שלאחר עזרה וקראי אסמכת' בעלמא כדפר"ת י"ל דהא ליתא כדאמרי' ברישא דשמעתין דכלהו אכ"ה תקון אלא ה"ק שאכ"ה לא קבעום אלא שנתנו להם רשות להקדים לקרות יום או יומים מזמניהם דומיא דזמנם כדי שיהיו פנויים ביום י"ד וחכמי המשנה אח"כ קבעו להם י"ה לפי שהוא יום נכון ומזומן להם וכן מה ששנינו בעיר שאין בה עש' בט' מקדימין לי"ה ג"כ אכ"ה תקנו להם הקדמה לפי שהיה להם טורח להתאסף ביום י"ד אלא שיקראו ביום או יומים קודם לכן אז יהיה להם הזמנה יותר וחכמים קבעו להם י"ה שבו מן הסתם מתאספין לדין או לקר' בתורה וז"ש בירושלמי שסמכו זה על הפסוק משפחה ומשפחה מדינ' ומדי' ועי' ועי' כלומר שדורשין אותו לחלק בין עיר שיש בה י' בט' לעיר שאין בה י' בט' ובין משפחה כפרים שנכנסים לעיירות לשאינן נכנסין וכדהוה דרשינן בגמ' דילן וכדבעי' למי' קמן וק"ל לרבנן ז"ל היכי עבדינן הכי שיהיו אלו קורין בי"א בי"ב בי"ג ואלו בי"ד ובט"ו קרי כאן לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות ובודאי בפ"ק דיבמות איתא להאי פירכא ואסק' רבא הכי אמרי' אגודות ה"מ ב"ד א' בעיר א' פלג הורו כב"ש ופלג הורו כב"ה אבל ב' ב"ד אפילו בעיר א' לא וכ"ש ב' ב"ד בב' עיירות ולדידיה שפיר מתרצא מתניתין כלה דאפי' כפרים הקורין בעיירות בזמן חלוק לעצמן והעיירו' עצמן בזמן א' ב' ב"ד בעיר א' הוא אבל לאביי דקאמר התם דדוקא ב' ב"ד בעיר א' הוא אגודות בשלמא כרכים ועיירות ניחא דהוו להו ב' ב"ד בב' עיירות אלא כפרי' ועיירו' ק' מתוך קושיא זו פירש הראב"ד ז"ל שהכפרים שמקדימין לי"ה אינם קורין בעיר אלא במקומן ולפי שביום א' אינם יכולים להתקבץ עד שיבא י"ה וישובו מקבוצים מן העיר קבעו להם י"ה ובתו' תירצו דודאי הכפרים בעיירות הם קורי' כפשטא דמלתא וכדמשמע מפי' רש"י ז"ל אבל בענין מגלה ליכא אגודות אגודות אלא בשהאגו' חולקים אלו עם אלו וכסבורים שהכל היה להם לעשות שטה א' ואלו מורים על דבריהם ונעשה תורה כב' תורות אבל הכא כך היתה התקנה מתחלה שיהיו חולקים בזמניהם וכלם מודים זה לזה שעושה כראוי לו ובהא ליכא אגודות כלל וכן נראה בירושלמי דפסחים דגרסינן התם גבי מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים דאקשינן קרי כן וכו' ופריק בשעה שאלו עושים כב"ש ואלו כב"ה והרי מגלה דאלו קורין בי"ד ואלו בט"ו א"ל מי סדר את המשנה סמכה על המקרא משפחה ומשפחה כלו' לא תעלה על דעתך שזמנים אלו חכמי המשנה קבעום אבל בעיקר התקנה כלם קורין כיום א' או בי"ד או בט"ו דהשתא ודאי כי פלגי' להו שיהא זמנו של זה לאו זהו זמנו של זה הוי אגודות אבל אינו כן כי אב"ה תקנו כן שיהיו חלוקי' בקריאתן וכדנפקא לן מקרא משפחה ומשפחה וכו' ומהתם מפיק ליה התנא שסדר את המשנה וחלק דיניהם וכיון שכך היתה התקנה הראשונה אין כאן משום אגודות זו שיטת ירושלמי מכרעת כפי' התוספות אבל אינה שטה דגמרא שלנו בפ"ק דיבמות כדפרכי' ממתני' הכרכים והעיירות לא פרכי לן מהאי טעמא אלא משום דהוו ב' ב"ד כב' עיירות אלא א"כ תאמר דהתם לרבותא נקטיה קושיא דמלתא דאפי' לדברי ריש לקיש שהיה סבור שיש במגלה משום אגודו' כיון שהם בב' עיירו' ליכא אגודו' מי' בלאו הכי נמי אפי' בעיר א' ליכא במגל' משום אגודו' כטעם הירו' אבל זה אינו נכון בטעם דהא שקלי' וטרי' בה התם טובא בהאי ענינא ולא אדכרו האי טעמא כלל ולפום שטתא דגמרא דילן י"ל דלעולם ליכא משו' אגודות אלא במלתא שהמותר לזה אסור לזה כדההוא דצרת הבת דמייתי התם וכגון כרכים ועיירות שזמנו של זה וכו' אלא כפרים בהדי עיירות הרי אלו רצו כפרים לקרות בי"ד הרשות בידם שלא חייבום להקדים אלא שהקלו להם להקדים אם ירצו וכדאיתא בגמרא וכיון שכן דינן ידוע לכל אין כאן אגודות וזהו שלא הקשו שם ביבמות אלא מי"ד וט"ו בלבד ופריקו ליה משום דהוי ב' ב"ד בב' עיירו' ובין לאביי בין לרבא ליכא אגודות אבל כפרים ועיירות לא הוקשה להם מעולם וזה טעם נכון וברור ומפי הרשב"א נר"ו למדתיו ויש לו סיוע ממה שאמרנו שם בשמעתא א"ל ר"ל לר"י תנן מגלה נקראת וכו' קרי כאן וכו' א"ל לר"י ע"כ לא שנית מקום שנהגו וכו' כלומר ואמאי לא ק' לך הבא א"ל אמינא אנא אסורא וכו' כלומר דאנא ל"ק לי אלא כרכים ועיירות דאיכא בינייהו איסורא דזמנו של זה לא זהו זמנו של זה ואת אמרת לי דמקום שנהגו דלית ביה שום תקנת חכמים מעיקר' אלא שאמרו לקיים מנהג כל מקום כפי מה שנהגו אבל לא לחייב לשום מקום לקבוע אסור או התר בזה ובירושלמי ג"כ לא הקשו אלא מי"ד וט"ו בפי' אלמא בבני כפרים בהדי עיירות ליכא פירכא והיינו כדאמרי':
ולענין כפרים כשהם מקדימין לי"ה איכא מרבוואת' ז"ל מאן דסבר שכן כפר הוא שקורא להם ולא בן עיר או בן כרך שהרי בן עיר או בן כרך לא הגיע זמנו וכל שאינו מחוייב בדבר אינו מוציא אחרים י"ח וכ"ת א"כ יקראו כמקומן הא ליתא שאינם מתקבצים בי' אלא בעיר שנכנסין לקרא בתורה וזהו דעת הרשב"א נר"ו והביא ראיה מדאמרינן בירושלמי בן כרך אינו קורא לבן עיר ובן עיר אינו קורא לבן כרך ומור"י נר"ו בשם רבותיו ז"ל דכפרים המקדימים לי"ה כך היתה עיקר התקנה שיהא בן עיר קורא להם כחד עם חשיבי וכיון שעדיין הוא מתחיי' לא חשיב לגמרי נמי שאינו מחויי' בדבר אלא הרי הוא באותה שאמרו כל הברכו' כלן אעפ"י שיצא מוציא כיון דבר חיובא הוא ואף אלו הרי כפרים ראויים לקרא בי"ד עם העיירות פעמי' קורים בכפרים כשאין י' בטלנין בן עיר ובן כרך חלוקים לגמרי בדיניה' וזמנו של זה לא זהו זמנו של זה כלל ולפי' אין א' מהם מוציא לחברו מי' הוא דהכא משמע בירושלמי שאין בן עיר קורא לבן כפר לבדו כלומר עד שיהא עשרה:
מנא לן פי' מ"ל דקרינן בכל הני זמני דאמרינן במתניתין ומתמה מ"ל כדבעינן למימר קמן והלא ההוא מתניתין היא ודילמ' מאי דבעי מעיקרא מ"ל לא ידע לההיא מתני' שמיעא ליה נמי לכ"ע ופירשו הם ז"ל הא דמתמה' הינו מדבעי ליה הכא ולא בעי לה אסיפא דמתניתין גבי הכפרים מקדימין ליה. והיינו דמתמה מדלא בעי לה לקמן מכלל דפשי' לך דטעמא דכפרים מקדימין לי"ה היינו מטעמא דלקמן וא"כ מאי קא בעיא לך הכא ול"נ והנכון דכי קא בעי מנ"ל הוה ס"ד דקא בעי מ"ל מקר' ממש ולהכי משמע דמתמה דהא לא ה"ל למבעי כלל דפשי' דליכא בקרא בהדיא אלא י"ד וט"ו והא לא איפשר דלהוי אלא תקנת חכמים ואגב אורחין מייתי מתניתין דבעי למי' קמן והרי היא כאלו אמר היכי בעית קרא דהא ודאי פשיטא דתקנת חכמים הוא וכדבעינן למימ' קמן ואפי' לא תסק אדעתין טעם תקנה זו דמפ' במתניתין מ"מ לית לך לאסוקי אדעתך מקרא ממש בהדיא והיינו דמהדר ליה דאיהו לא בעי קרא מנ"ל אלא היכא ודאי לא אפשר דתהוי תקנת חכמים המשנה לגמרי שהרי אין ב"ד יכול לבטל דברי ב"ד כנ"ל:
והא דמקשינן דהא אין ב"ד יכול לבטל וכו' בדין הוא דמצי להקשות דאפי' ב"ד גדול מן הראשון לא מצי לבטולי תקנה כיון שפשט מתחילה בכל ישראל וכדאמרינן בעינן גבי י"ח דבר שגזרו ב"ש וב"ה שאפי' יבא אליהו דכיון דבהא סגיא ליה תו לא אכפת ליה ותו לא בעי למנקט מילתא בכדי דהא פשי' שאחר אכ"ה לא קם ב"ד כמותם:
אלא פשי' דכלהו אכ"ה תקון כלומר שיהא רשאי להקדים יום או יומים אלא שחכמים קבעו זמן ליה:
היכא רמיזא אמר רב שמן וכו' ואי' זמנים טובא כלומר כל החדש דטפי ליכא למי' וכן אמרינן בירושלמי כל החדש כשר למ"מ דכתיב והחדש אשר נהפך וכו' והשתא נמי לי' למי' תפשת מרובה לא תפשת כיון דאי' קרא דכתיב החדש ומי' מט"ו ואילך לי' למי' דהא כתיב ולא יעבור ופריק זמניה' דומיא דזמנם ופריך י"ב וי"ג ופריק י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי זו גרסת רש"י ז"ל ופי' דיום י"ג יום מלחמה היה שנקהלו בו לעמוד על נפשם כמו שכתוב בפי' וכו היה עיקר הנס ואין צריך לרבותו דממילא מתרבי וכי אצטריך ריבוי לי"א וי"ב והא דלא נקט זמן מלחמה י"ל דלישנא דקרא נקט והקשו עליו בתו' היכי קאמר משום דה"ל יום מלחמה לא צריך לרבויי וממילא אתי שהרי לפי פשט הכתוב אין עיקר הדבר תלוי במלחמה אלא ביומי דהוו להו נייחא כדכתיב בהאי קרא בימים אשר נחו בהם היהודים וכו' וכתיב נקהלו ועמוד על נפשם בי"ג בו וכו' כי יום י"ד וט"ו שהיו ימי שמחה צריכים לרבויי אלא ה"ג יום י"ג זמן קהלה היא ופי' ר"ת ז"ל דזמן קהלה היינו שביום י"ג נקהלו עם מר' ואס' להתענות לפי שהם עומדים במלחמה וכן כתב רב אחא ז"ל שביום י"ג התענו בזמן ההוא וכן מצינו במשה שעשה תענית כשנלחם יהושע בעמלק כדדרשינן במס' תענית ומשה ואהרן וחור עלו ראש הגבעה מכאן לתענית שצריך ג' אלו דברי רב אחא ז"ל ומכאן יש סמך למה שנהגו העולם להתענות י"ג שלא מצינו לו זכר אחר בתלמוד בשום מקום ואע"ג דבתעניות אמרי די"ג יום ?לקנור הוה הא קי"ל דבטלה מגלת תענית וכ"ת ותפוק ליה דה"ל יום שלפני פורים וקי"ל דימים הכתובי' במגל' תענית לפניהם אסור וקי"ל נמי דחנוכה ופורים לא בטלי כבר תרגמה בעל המאור ז"ל דכי אמרי' דחנוכה ופורים לא בטלי היינו לענין אינהו גופיהו אכל לפניהם ולאחריהם אין כאן כלום מ"מ לא מצינו תענית זה בכלל הצומות שהם גזרת חכמים אלא כעין תענית יחיד הוא ואע"פי שחייב אדם להתענות בו משום אל תטוש תורת אמך צריך קבלה מבע"י ולפי שאין לו עיקר גמור נהגו כשחל פורים באחד בשבת להתענות ביום הה' שלפניו ואע"פ שהוא יום י"א ולא היה יום קהלה ולית בהא נמי משום אקדומי פורענותא לא מקדמי' ובירושלמי משמע כשיטת רש"י ז"ל דגרסינן התם ימי' כנגד ימים י"א וי"ב כנגד י"ד וט"ו או י"ב וי"ג כנגד י"ד וט"ו א"ר חלבו יום י"ג זמן מלחמה לכל היא אף הוא מוכיח על עצמו שאין בו נייחא ופריך מעתה לא יקראו בו ופריק לפניו ולאחריו קורין בו אין קורין ע"כ ובזה יש לזכות גרסת הספרים וה"ק יום י"ג זמן מלחמה הוא ואין לרבותו מזמניהם דומיא דזמנם דבעינן דומיא דזמנם שהיו ימי נייחא מ"מ מאליו הוא מתרבי דלא סגי שיהו קורין לפניו ולאחריו ולא יקראו בו והיינו דאמרי בגמר' דילן יום י"ג זמן קהלה לכל היא ולא צריך לרבויי דכיון דמזמניהם דומיא דזמנם מרבי' י"א וי"ב האי מתרבי ממילא:
ור"ש בר נחמני אמר בימי' ימי' כימי' לרבות י"א וי"ב פי' דימים כימים משמע כימים הסמוכים להם וימי מנוחה כמותם וכדמפ' ואזיל הילכך לא סגי אלא י"א וי"ב ואתי י"ג ממילא:
אמר רב אחא בר יעקב זו דברי ר"ע סתימתאה פרש"י ז"ל שנסתמו כל המשניות לדעתו והוי קושיא כדאמרינן סתם משנה ר"מ סתם ברייתא ר' יהודה וכו' וכולהו אליבא דר"ע מי' הכא ליכא לפרושי הכי מדאמרינן פ' בני העיר זו דברי ר' מנחם בר' יוסי סתימאה והתם ליכא למי' שנסתמו כל המשניות לדעתו ולכך יש לפרש כל היכא דאתמר זו דברי ר"פ סתימתאה ר"ל שנסתמה משנה זו לדעתו:
מתיבי א"ר יהודה אימתי בזמן שהשנים וכו' אפי' בזמן הזה נמי פי' ר' יהודה אפי' בזמן הזה אמרה אי בעי' אימא כדפרש"י ז"ל דר"ע אחר חרבן הוה כלו' היה עיקר עניניו דאע"ג דחתניה דכלבא שבוע היה שהיה קודם חרבן כדאיתא בכתובות מ"מ עיקר שיבתו של ר"ע לאחר חרבן הוה שהרי רבו ריב"ח נמשך עד לאחר חרבן וכיון דכן ר"ע לדידיה הוא דאמר ולא למה שעבר קודם החרבן ותו דהא סתם מתני' ר"ע היא ומתני' ודאי אפי' בזמן הזה הוא כדדייק רב אשי לקמן מדמפליג תנא בין למקום שנכנסין בב' ובחמישי למקום שאין נכנסין ולא מפליג בין בזמן שישראל שרוים על אדמתן:
מיהת קרי' תיובתא דרב אחא בר יעקב תיובתא והא דמסקי' לה בתיובתא ולא אמרי' דר"י דעת ג' הוא ופליג אדר"ע ואדרבנן משום דהא לא ניחא דפליג אכלהו דהא איירי במתני ולא פליג ולא ניחא נמי למי' דברייתא ר"י בר יהודה ומתני' ר"י ותרי תנאי אליבא דר"ע דהא ניחא לן לאוקומיה מתני' כר"ע ואידך כרבנן ותהוי תיובתא דרב אחא מלאוקומיה ר"ע בתרי תנאי:
א"ד אמר רבא אר"י זו דברי ר"ע סתימתאה אבל חכמים אומרים בזמן הזה הואיל ומסתכלין אותה אין קורין אותה אלא בזמנה זו גרש"י ז"ל ופי' הוא ז"ל דבזמן הזה שרוב המון עם הם עמי הארץ מסתכלין ביום שקורין המגלה ומונין מהיום ההוא עד הפסח ל' יום ואי עבדי בי"א בי"ב בי"ג אתו למטעי ועבדי פסח קודם זמנו ואכלי חמץ בפסח ול"נ דהא בפ"ק דפסחים אסקינן דלא חששי להאי טעמא דאמרינן התם הם העידו שמעברין את השנה כל אדר שהיו אומרים עד הפורים וטעם האומר עד הפורים וטעמא כדכתב רש"י ז"ל כדאיתא התם ואפ"ה לא חשו לטעם ההוא ומעברין את השנה כל אדר וכדתנן לקמן במכלתין קראו את המגלה באדר הראשון ונתעברה השנה וכו' אפי' מעברין אחר פורים ואחרים פי' לפי' גרסא זו שעיניהם של עניים תלויות למ"מ כדי לחלק להם מעות וצריך שידעו יום ידוע ומסויים לכל מקום שילכו שם ולא יבואו בפחי נפש ואי' דגרסי הואיל ומסתכנין בה כלו' שבזמן הזה שמסתכנין יש' בדתיהם אם אנו קורין בכל הזמנים הללו אוושא מילתא טובא ודילמא גזרי שמדא עלה לבטולה וכיון דכן דאין הקדמה זו בחיוב אלא קולא לכפרים אם ירצו להקדים ומוטב שלא יקדימו ונבטל מהם תקנה משתבוא כל המצוה לידי בטול הא אלו היה ענין הכפרים בחיוב שלא היה זמנם י"ד לא הוה איפשר לן לבטולי הכל וזה הדבר ברורה:
רב אשי ק"ל דר"י אדר"י ומוקי לה כר"י בר יהודה ומי אמר רב יהודה וכו ופרכי' משום דק"ל לדר"י אר"י מוקי לה למתני' כר"י פי' הא ודאי טפי אי' למי' דמתני' ומתניתא תרי תנאי אליבא דר"י א"נ דתרוייהו דר"י וחדא כר"ע והיינו מתני' ואידך מתניתא כרבנן:
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
מגילה נקראת בי"א כו' אמר רבב"ח א"ר יוחנן זו דברי ר"ע סתימתאה דדריש זמן זמנים זמניהם אבל חכמים אמרו אין קורין אותה אלא בחמיסר מיתבי אמר ר' יהודא אימתי בזמן שהשנים כתיקנן וישראל שורין על אדמתן אבל בזה"ז הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותה אלא בזמנה ר' יהודא אליבא דמאן אילימא אליבא דר"ע אפילו בזה"ז איתא להאי תקנתא מיהא קרינן חיובתא (איכא דאמרי אמר רבב"ח אמר ר' יוחנן זו דברי ר"ע סתימאה אבל חכמים אמרו בזמן הזה הואיל ומסתכלין בה אין קורין אותם אלא בזמנה תנ"ה אמר ר' יהוד' אימתי כו' ואסיק רב אשי דבריית' ר"י בר' יהוד' היא דאיכ' דתני לה הכי ודוקא הוא כי היכי דלא הקשי ר' יהוד' דמתני' ר' יהודא אומר אימתי מקום שנכנסין וכו' דמשמע אפי' בזמן הזה ודוק) קשי' לי אמאי מוקמי בתיובת' ולא מתרצינן דלעולם רבנן לא דרשי זמניהן אלא ר"ע דריש ליה כדאמרן ור' יהודא כר"ע סבירא ליה דדרשי ליה ופליג עליה בהא מילת' דאלו ר"ע ל"ש ליה בין קודם חורבן בין לאחר חורבן ור' יהודא שני ליה ויש לתרץ דאימתי משמע שבא לפרש דברי המשנה ולא לחלוק עליו:
מהדורא תנינא:
מתוך: תוספות רי"ד/מגילה (עריכה)
אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה פי' המורה יום שני שלפני י"ד או יום חמישי הן ימי הכניסה שהכפרים מתכנסין לעיירות למשפט ולקריאת התורה לפי שב"ד יושבין בעיירות בשני ובחמישי בתקנת עזרא והכפרים אינן בקיאים כל כך לקרוא וצריכין שיקראוה להם א' מבני העיר ולא הטריחום חכמים לחזור ולבא ביום י"ד ופעמים שיום הכניסה ביום ופעמים בי"ב ופעמים בי"א ובשאלתות דרב אחאי בפרשת כי תשא במנין פוריא ראיתי כתוב ואסור לכפרים ולעיירות ולכרכים שאינן מוקפין חומה לקרוא מגיהל ולקרוא בספר תורה בויבא עמלק ולהכזכיר על הנסים במודים אלב יום ארבעה עשר לבדו וכרכין מוקפין חומה מיב"נ קורין בחמשה עשר בלבד אבל תענית אסתר בין כפרים בין עיירות בין כרכין מוקפין חומה כולן מתענין בי"ג באדר דאמר רב שמואל בר רב יצחק שלשה עשר זמן קהלה לכל היא שנאמר נקהלו היהודים בעריהם מאי קהלה יום תענית יום הכניסה שמתכנסין בו ישראל ויושבין בתענית ומבקשים רחמים וכשחל י"ג באדר להיות בשבת מקדימין ויושבין בתענית בחמישי בשבת שהוא אחד עשר באדר מ"ט משום שהיא אסור להתענות בערב שבת מפני הטורח. עוד כתב אלא שהכפרים מקדימין ליום הכניסה כך פירשו חכמים יום הכניסה יום תענית הוא שהקהל מתכנסין בו ומתענין בו בי"ג באדר שכך כתיב נקהלו היהודים בעריהם בשלשה עשר לחדש אדר מיכן את למד ששלשה ימם לחודש אדר תענית ובארבעה עשר משתה ושמחה ויו"ט אלא שתיקנו חכמים לכפרים דבזמן שביהמ"ק קיימם היו קורין המגלה ביום הכניסה בזמן שהתענית חל בשבת היו מתענין בחמשיי שהוא י"א באדר וכפרים היו קוראין בו את המגלה מפני שמספיקים מים ומזון לאחיהם שבכרכים ואניו נ"ל לפרש יום הכניסה יום התענית כדברי רב אחא מדתנן חל להיות בשני וגם בחמישי כפרים ועיירות קורין בו ביום ואי אמרת דיום הכניסה הוא יום התענית והלא כשחל י"ד בשני או בחמישי יום תענית הוא מאתמול ביום התענית ואמאי תנן דקורין בו ביום הא לך בפירוש שאין התנא קורא יום כניסה אלא שני וחמישי וכדפריש המורה ומש"V כשחל בשני או בחמישי דמכניסה לכניסה לא מקדימינן שהרי עתידים הם להתכנס ביום זה שהוא כניסה ומה צורך להקדים להם מכניסה שעברה ואי קשיא והא בפורים נמי איכא קריאת התורה בויבא עמלק ועתידים היו להתכנס בעבור קריאת התורה ולמה היו מקדימין להם מיום הכניסה תשובה עיקר הכניסה הוא בעבור שבתי דינים יושבין בעיירות והיו מתכנסין להיידין שם ולא בעבור הקריאה אי נמי אע"פ שנתלה הטעם בעבור קריאת התורה לא קשיא מידי דאמת ודאי שהיו עתידים להתכנס בעבור קריאת התורה וה"נ היו עתידים להתכנס בעבור מקרא מגילה וחכמים עשו להם תקנה וקורין להם ביום הכניסה בשני או בחמישי המגילה וקריאת התורה כדי שלא יטרחו עוד לעלות בימי השבוע אבל מכניסה לכניסה כיון שכל ימות השנה רגילין להתכנס ביום הכניסה לא מקדמינן להו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה