ביאור:משלי יד כג

משלי יד כג: "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר, וּדְבַר שְׂפָתַיִם אַךְ לְמַחְסוֹר."

תרגום מצודות: בכל דבר עצבון ועמל יגיעת המלאכה יהיה לאדם יתרון וריוח מה; אבל דבר שפתים, העמל בו הוא אך למחסור, כי ברוב דברים לא יחדל פשע.

תרגום ויקיטקסט: בכל מקרה עצוב יש יתרון כלשהו, גם כשאנו עצובים על דבר-מה שאיבדנו עדיין נותר (נשאר) לנו הרבה; אולם דיבור מרובה בשפתיים בתלונה ותרעומת על אותו מקרה עצוב, עלול להחמיר את המצב ולהביא אך למחסור גדול יותר.

/ בכל מעשה יצירתי שמטרתו לְעַצֵּב (לשנות) את המציאות יש יתרון כלשהו; אולם דיבור-שפתיים שאינו מביא לידי יצירה הוא רק מחסור ובזבוז-זמן.

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:משלי יד כג.

דקויות

לפי רוב הפירושים, הפסוק מציג ניגוד - בין עֶצֶב שיש בו מוֹתָר (= יתרון), לבין דְּבַר שְׂפָתַיִם שיש בו רק מַחְסוֹר (= חיסרון). ניתן לפרש את הפסוק לפי משמעויות שונות של השורש עצב:

1. עצב = צער וכאב; דבר שפתיים הוא תלונות ו"קיטורים" על המצב, בין אם הם נאמרים לאדם אחר או אפילו לה' (ראו "הקבלות"): "על כל רע שבא על האדם, צריך להתעצב בלבו, ולזכור כי בא לו זה בעונותיו, ויהרהר תשובה בלבו... בכל עצב יהיה לו מותר ושכר, וכל זה בלבו; אבל אם מוציא בשפתיו, הוא דרך תרעומת, שמתרעם על שנעשה לו ככה, וזה יהיה למחסור...'" (מלבי"ם, וכן רמ"ד ואלי). רעיון דומה נמצא גם ב(קהלת ז ב): "טוֹב לָלֶכֶת אֶל בֵּית אֵבֶל מִלֶּכֶת אֶל בֵּית מִשְׁתֶּה, בַּאֲשֶׁר הוּא סוֹף כָּל הָאָדָם וְהַחַי יִתֵּן אֶל לִבּוֹ"*.

לפי זה יש לפרש שהמילה דבר מציינת אמירה קשה, אמירה של דין. כשהאדם מתרעם על דבר שהעציב אותו, וטוען שנעשה לו עוול, הוא פונה אל מידת הדין, וייתכן שבחינה מדוקדקת יותר תגלה שמגיע לו פחות (כמו תלמיד שמערער על ציון של בחינה, ובבדיקה החוזרת מתברר שמגיע לו ציון נמוך יותר ממה שקיבל...).

- אולם, בפסוקים אחרים המושג דבר שפתיים אינו מציין דווקא דיבור של דין ותלונה, למשל ב(מלכים ב יח כ): "אָמַרְתָּ אַךְ דְּבַר שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה, עַתָּה עַל מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי?" המושג דבר שפתיים מציין דיבור ריק שאין מאחריו מעשים.

- ועוד, בפסוקים אחרים נאמר שדווקא הדיבורים יכולים לעזור לאדם עצוב להתגבר על הצער ולהסיק ממנו מסקנות חיוביות, (משלי יב כה): "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה, וְדָבָר טוֹב יְשַׂמְּחֶנָּה"*.

באופן דומה, יש שפירשו עצב = צער שהאדם מצטער על עוונותיו. בעצב כזה יש יתרון, כי הוא גורם לו לשבור את לבו ולשוב אל ה', ומתוך הדבקות בה' הוא מגיע לשמחה אמיתית: "העצב... יגיע ויבא ממנו איזה יתרון, והיינו השמחה האמיתית בה' אלהיו, הבאה אחר העצב האמיתי לעתים מזומנים על עונותיו במר נפשו ולב נשבר, שעל-ידי זה נשברה רוח הטומאה וסטרא-אחרא ומחיצה של ברזל המפסקת בינו לאביו שבשמים" (תניא חלק א כו, ודומה לזה בפרק לא; ראו גם יתרון האור מן החושך).

וכן יש שפירשו שהכוונה למצב-רוח רציני, התרחקות מצחוקים מיותרים, "לכן ייסר אדם את עצמו שלא ישחק, ושלא יקנה לו רב או חבר משחק, שנאמר (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז"; וכתיב בכל עצב יהיה מותר" (אורחות צדיקים שער השמחה).

- אולם, לפי פירושים אלה לא ברור הקשר לדבר שפתיים ולאך למחסור.

2. עצב = צער, דבר שפתיים = עצה טובה (כמו בפסוק מספר מלכים שהובא למעלה); לפי זה הכוונה היא, שתמיד יהיה יתר (עודף) בעצב (צער), ותמיד יהיה חסר (מיעוט) בדבר שפתיים (עצה טובה) (אביתר כהן).

- אולם, חוץ מהעובדה שעצב יש הרבה ועצה טובה יש מעט - מה הקשר בין שני הדברים? מדוע הם נזכרו בפסוק אחד? ומה המשמעות המעשית של הפסוק עבורנו?

3. עצב = עבודה קשה ומאומצת: "גם העמל נקרא עצב, כי עצב בעמלו" (מצודת ציון), "בכל יגיע מלאכה יהיה רווח, אבל דברי הבל אך למחסור" (רש"י, ר' יונה גירונדי, מצודת דוד). מותר - יתרון והרוחה.

- אולם, במציאות אנחנו רואים שלא כל מאמץ מביא ליתרון (וכמו שכתוב גם בתנ"ך, למשל חבקוק ב13: "הֲלוֹא הִנֵּה מֵאֵת ה' צְבָאוֹת, וְיִיגְעוּ עַמִּים בְּדֵי אֵשׁ, וּלְאֻמִּים בְּדֵי רִיק יִעָפוּ"); גם ספר משלי מדגיש במיוחד את חשיבות החכמה והמחשבה, ולא דווקא את המאמץ הפיסי הקשה. אילו הכוונה היתה להדגיש את חשיבות העשיה, היה כתוב "בכל מעשה יהיה מותר...".

4. ולענ"ד יש לפרש: עצב = עיצוב = נתינת צורה לחומר: בכל עבודה יצירתית, המעצבת ומשנה את המציאות, יהיה יתרון כלשהו, אבל בדבר שפתיים שאינו מביא לידי מעשה יש רק חיסרון. לפי זה, הפסוק ממשיך את הרעיון שבפסוק הקודם, (משלי יד כב): "וְחֶסֶד וֶאֱמֶת חֹרְשֵׁי טוֹב" - רצוי לשמור בסוד תוכניות לעשות מעשים טובים*.

ואפשר לשלב את שני הפירושים השונים לשורש עצב: כשאדם מרגיש עֶצֶב (צער), במקום לדבר ולהתלונן, עליו לחשוב מה עדיין נותר לו, ומתוך כך לחשוב איך לעצב ולשפר את מצבו.

לפי פירושים אחרים, אין כאן ניגוד אלא הסבר או הקבלה:

5. בכל דבר עצוב שקורה לאדם, או בכל עבודה מעייפת ומעציבה, יש יתרון. החצי השני מסביר מהו היתרון: כשהאדם עצוב או עייף, הוא מדבר פחות - דברי שפתיו הולכים וחסרים (כלומר מתמעטים); ספר משלי מדבר הרבה על התועלת שבשתיקה; כשהאדם עצוב, הוא מתכנס בתוך עצמו, מדבר פחות, מקשיב יותר וחושב יותר, וכך יש לו סיכוי להשיג יתרון בחכמה ובתבונה.

6. כל עצב שהאדם מצטער על דברים שקרו לו, או כל פסל חומרי שהאדם מעצב ומפסל , הם מיותרים ואינם מועילים; והדיבורים על כך, לא רק שהם מיותרים - הם גם מזיקים ומביאים חיסרון;

- אולם, מבנה הפסוק מראה בבירור על ניגוד: מותר - מחסור. פסוק נוסף במבנה זה - משלי כא5: ""מַחְשְׁבוֹת חָרוּץ אַךְ לְמוֹתָר, וְכָל אָץ אַךְ לְמַחְסוֹר"" - מחזק את הטענה שגם בפסוק זה יש ניגוד. וכן פסוקים נוספים עם הביטוי "אך למחסור".

- אולם, לפי זה לא ברור החצי השני של הפסוק ודבר שפתיים אך למחסור - אם הכוונה לדיבור מיותר, אז למה דווקא דבר שפתיים, והרי גם מחשבה מיותרת או מראה מיותר מביאים למחסור?!

8. עוד מצאנו בדברי חז"ל: ""ר' ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה בכל עצב יהיה מותר כתיב" "!?" "(רש"י: כשאדם מראה את עצמו עצב - יהיה לו שכר). אמר" " ליה: אנא - תפילין מנחנא!"" (בבלי ברכות ל ב).

ופירשו: ""הוראת המילה עצב היא מלשון טפח עצב, כביטוי חז"ל (עירובין ג:), רוצה לומר, שהוא מצומצם ומכוון בשיעורו (ע' בספר הכתב והקבלה על בראשית ו ו, שמבאר בזה הרבה כתובים)... כאשר"" ראה אותו ששמחתו היתה במידה גדושה, אמר לו... יש יתרון בצמצום והגבלה, ומר עבר את הגבול! אמר לו: אני מניח תפילין, רוצה לומר, אופי השמחה שלי איננה כמו שאתה חושב, שמחה מופרזת שתפריע מעיון עמוק בלימודים, אלא שמחתי היא מסוג שמחה של קיום מצוה, המביאה לידי התרוממות הנפש ועונג רוחני"" (דברי יעקב שם).

- אולם, לפי שני הפירושים קשה להסביר מה הקשר לחצי השני של הפסוק - ודבר שפתיים אך למחסור.

הקבלות

רבים מגדולי ישראל התמודדו עם קשיים מעציבים, ודווקא מתוך העצב הם התהוו ונהיו יותר משאר העם; העֶצֶב עִצֵּב ובנה אותם; אולם כאשר דיברו יותר מדי בשפתיהם הם עוררו את מידת הדין ונחסר מהם חלק מהיתרון הזה:

1. יוסף התעצב בבית פוטיפר ובבית הכלא, והתחסר כאשר התלונן בפני שר המשקים המצרי: "בכל עצב יהיה מותר - כל דבר שנצטער יוסף עם אדונתו היה לו יתרון ממנה, למה? שנטל את בתה. ודבר שפתים אך למחסור - על ידי שאמר לשר המשקים "זכרתני והזכרתני", נתוסף לו שתי שנים" (בראשית רבה פט ב), "אתה מוצא, לא היה יוסף ראוי לינתן בבית האסורין אלא עשר שנים, מפני שהוציא דבה על עשרת אחיו; ועל ידי שאמר לשר המשקים (בראשית מ, יד): "כי אם זכרתני אתך והזכרתני אל פרעה", ניתוסף לו עוד שתי שנים, שנאמר (שם מא, א) "ויהי מקץ שנתים ימים"" (שמות רבה ז א),

2. משה התעצב כשה' נגלה אליו מתוך הסנה ושלח אותו אל פרעה, והתחסר כאשר הביע התנגדות לשליחות: "בכל עצב יהיה מותר - בכל הדברים שאדם נושא ונותן בהם דברי תורה הוא נוטל עליהן שכר. יכול אף בדברי בטלה כן? תלמוד לומר ודבר שפתים אך למחסור... וכן אתה מוצא במשה, בתחלה היה ראוי הדיבור להתיחד עליו בפני עצמו, ועל ידי שאמר (שמות ד, יג): "שלח נא ביד תשלח", נאמר לו (שמות ד, יד): "הלא אהרן אחיך הלוי"..." (שמות רבה ז א), ומצד שני, אהרן אחיו שתק כשמתו שני בניו, וזכה שהדיבור התייחד אליו, (ויקרא י ג): "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' לֵאמֹר: בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כָל הָעָם אֶכָּבֵד; וַיִּדֹּם אַהֲרֹן"*.

3. חנה התעצבה כשהיתה עקרה, והתחסרה כשהרבתה יותר מדי בתפילה: "ודבר שפתיים אך למחסור - חנה,""על-ידי שריבתה בתפילה, קיצרה ימיו של שמואל, שאמרה וישב שם עד עולם, והלא אין עולמו של לוי אלא חמישים שנה..." (ירושלמי ברכות פ"ד ה"א).

4. גם הרמב"ם, הרמח"ל, הבעש"ט, הראי"ה קוק ועוד רבים מגדולי ישראל התמודדו עם התנגדות שהעציבה אותם אך גם עיצבה את אישיותם המיוחדת ותרומתם הייחודית לעם ישראל (ע"פ גליה).

5. אימרה המיוחסת לר' נחמן מברסלב מביעה רעיון דומה לפסוקנו: "מי שלא מוכן להצטער מעט - סופו שיצטער הרבה...".

דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.

קיצור דרך: tnk1/ktuv/mj/14-23