בית שמואל על אבן העזר סו
סעיף א
עריכה(א) אסור להתייחד עם הכלה: הרמב"ם לא כתוב אסור להתייחד אלא כתב צריך לשמוע /לכתוב/ משמע לכתחלה יש לעשות כן אבל איסור ליכא ב"ח:
(ב) ויש מקילין: הר"ן כתב הטעם שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שתהיה קלה בעיניו להוציאה כתב בח"מ על כן טוב להודיע לה את זאת אם מתיחד עמה בלא כתובה:
(ג) והבעל נותן שכר סופר: מפני שהוא טובה שלו שע"י הכתובה מותר לבוא עליה ובש"ס איתא אפילו אם הוא ת"ח נותן הוא שכר הסופר:
(ד) וי"א דאין לסמוך אעדים: הנה המגיד והב"י מפרשים דברי הרמב"ם דקנין מהני אפי' לכתחלה אפילו אם יהיה לו פנאי לכתוב כתובה אבל התפסת מטלטלין לא מהני אלא כשלא היה לו פנאי הטעם הוא משום אם מתפיס מטלטלין הוא עובר על תקנות חז"ל שתקנו כל הנכסים משועבדים לה לכתובה אבל אם קנה קנין אינו עובר על תקנות חז"ל כי קנין לכתיבה עומד והטור ומהרי"ק מפרשים דברי הרמב"ם אפילו קנין לא מהני אלא לפי שעה ובסמ"ג מפרש דברי הרמב"ם דאין סומכים על הקנין אלא במקום שאין כותבין כתובה וכתב בח"מ וז"ל משמע מיהו דבשעת הדחק סומכים על עידי קנין לפי שעה אבל ב"ח כ' אפילו בשעת הדחק אין לסמוך על עידי קנין אלא בהתפסת מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלין וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג עכ"ל ואני אומר ודאי המחמיר תע"ב אבל כשאין להחתן מטלטלין להתפיס לפי שעה יכול לסמוך על הטור ומהרי"ק ובאיסור קל כזה אין ראוי להחמיר בפרט בזמן הזה דאין מגרשים בע"כ עכ"ל:
(ה) העמיד לה ע"ק: כתב בח"מ אפילו אם יש לערב פיצוי מהבעל ואז אין קלה בעיניו להוציאה מ"מ אסור דהוי כאלו אין כתובה בידה וכעין זה כתב הרא"ש בפ' החובל:
(ו) עיין בחושן המשפט סימן ס': כלומר שם מבואר היכא דמשעבד נפשו וגופו יכול להשתעבד אף על פי שאין לו נכסים בשעת השיעבוד מזה נשמע ג"כ לדינים שבכאן לענין כתובה:
(ז) אלא לאחר שקיבל החתן קנין: עתו' פ"ב דגיטין והג"מ כתובה הנכתבת ביום ונחתם בלילה כשר אבל ת"כ פסול והיכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי:
סעיף ב
עריכה(ח) ויקבל עליו אחריות: משמע אפילו אם היא מרוצה בלא אחריות אסור וכן משמע בתו' דף נ"ו שכתבו בעובדא דרב אמי שם ריש כתובות דשריא למבעל בשבת ולהתפיס מטלטלין דאיירי כשקיבל עליו אחריות ולא פירשו דאיירי דהיא היתה מרוצה על התפסת מטלטלין בלא אחריות דידיה ש"מ דס"ל דלא מהני רצון דידה אלא הוא צריך לקבל עליו אחריות וכן משמע מסמ"ג, מיהו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש השמיטו סוגיא זו דאתמר בדף נ"ו ועל עובדא דר"א הנ"ל כתבו לפי שעה מהני התפסת מטלטלין משמע דס"ל דא"צ לקבל אחריות, וכתב הר"ן על הא דר"א צוה להתפיס מטלטלין בשבת אף על גב דהוי קנין וקי"ל אלמנה אסור למכנס בשבת כדי שלא יהא נראה כקונה קנין בשבת, שאני נישואין דהוי מילי דפרהסיא א"נ עובדא דר"א איירי מבע"י והיה שעות /שהות/ למתפיס מטלטלין ולא לכתוב כתובה, ועיין בחושן המשפט סימן ע"ג שם איתא מי שנשבע לשלם יכול ליתן משכנות בשבת אתיא כתירוץ ראשון של הר"ן:
סעיף ג
עריכה(ט) ודוקא שכתבה לו התקבלתי: משמע כשמוחלת בעל פה א"צ לכתוב לה כתובה אחרת ואין איסור בדבר כשדר עמה בלא כתובה ולכאורה תמוה הא אכתי יש לחוש דהיא לא סמכה וסברה דמהני המחילה אם כן הוי ביאת זנות כמ"ש בהרא"ש ותו' וצ"ל כשהיא מחל' בע"פ לא חיישינן לזה ותו' והרא"ש איירי בתנאי בעת הקדושין אז סברה התנאי קיים אבל מחיל' בע"פ אחר כך לא סברה דמחילה קיים וכן כתב ב"ח מיהו י"ל אף בע"פ אינה סומכת אלא בע"פ יש תקנה בלא כתובה לומ' לה דלא מהני המחיל' משא"כ כשכתב' לו התקבלתי אז שיעבוד הכתובה בטל וצריך לכתוב לה כתובה אחרת, אלא לקמן מוכח דהמחבר ס"ל עיקר כרמב"ם דאפילו כתיבה לא מהני ואינה מפסדת הכתובה א"כ מה שצריך לכתוב לה כתובה ע"כ משום דלא סמכ' דעת' וכשמוחלת בע"פ א"צ לכתוב לה כתובה אחרת ע"כ צ"ל דסמכה דעתה כשמוחלת בע"פ והרב רמ"א שכתב תיבת ודוקא למד ממ"ש המרדכי פרק החובל על הא דאמרינן כל לגבי בעל ודאי מחלה כתב ודוקא ע"י שכתבה התקבלתי אבל במחילה בעלמא לא הוי מחילה כשכבר נשואה וכתב בח"מ אף ע"ג דבשטר חוב פסק המ' בסנהדרין דמהני מחילה ואפילו תפיס שטרא אפשר לחלק דכתובה באשה היושבת תחת בעלה כל זמן שאינה כותבת לו התקבלתי י"ל משחקת הייתי בך ודברי הבאי אמרתי ולאחר מות בעלה משמע מדברי המ' שם אף בכתובה מהני מחילה גרידא, ע"כ נשמע ממרדכי כשכותבת התקבלתי אין לה כתובה ולא כרמב"ם דס"ל אם כתבה התקבלתי אית לה כתובה, והמחבר ס"ל עיקר כרמב"ם כמ"ש בסעיף ט' והמ' דס"ל מחילה בע"פ לא מהני נר' דלמד מסוגי' פרק אף על פי דס"ל לרבי יוסי בסוף ביאה לא מהני מחילה ופרש"י שכבר זכתה ואמירתה לא מהני אא"כ כתבה התקבלתי אף על גב ללישנא אחרינ' שם פליג רבי יוסי וס"ל אפילו בסוף ביאה מהני מחילה מכל מקום א"א להפסיד אותה כשמחלה בע"פ דיד הנמחל על התחתונה כמה שכתב בחושן המשפט סימן ס"ה ושפיר פסק זה דכתיבה מהני דר' יוסי מודה לר"מ ורבי יהודה ול"ק קושית הח"מ דהקשה הא דקי"ל הלכת' כר' יוסי נגד ר"מ ור' יהודה, אלא ק' ממ"ש לקמן סימן ק"ה המוחלת כתובה אין צריך קנין והוא שיהיה דברים שהדעת סומכת משמע אפילו בע"פ מהני המחילה וצ"ל דוק' כאן כשמוחלת לו ואינו מגרש אותה אז לא מהני מחילה בע"פ משא"כ כשמגרש אותה או אלמנ' שמחל' וכן כתב המגיד והר"ן לפי שיטת הרמב"ם סבר' זו כך צריך לומר ג"כ לשיטת הני פוסקים, ולשיטות הרמב"ם הלכת' כר"מ דלא מהני מחילה ותנאי אפי' אם כתבה התקבלתי מ"מ אית לה כתובה ומ"מ הוי ביאת זנות משום דלא סמכה דעתה ואפילו אם היה דר עמה אחר כך והיה כל הביאות ביא' זנות מ"מ הכתובה קיימת כל זמן שרצה לקיימה אבל אם לא דר עמה אז התנאי ומחילה קיים כמ"ש המגיד והיינו מ"ש לקמן סימן ק"ה המוחלת כתובתה א"צ קנין והעדים ומשמע אם מחלה ודר עמה אח"כ ואח"כ מגרשה לא מהני המחילה מאחר שהיה דר עמה אחר המחילה ולא מהני אא"כ כשמגרש אותה מיד, אף על גב טעמ' דר"מ הוא משום דס"ל כתובה דאוריית' והוי מתנה על מה שכ' בתורה ואנן קיימי לן כתובה דרבנן תירץ המגיד דקי"ל כוותיה ולא מטעמו אלא הטעם הוא דחז"ל עשאו חיזוק כשל תורה אלא אכתי קשה הא בשל תורה קיימי לן תנאי של ממון קיים והר"ן תירץ חז"ל עשאו חיזוק יותר משל תורה ועמ"ש בסי' צ"ב אלא קשה על הרמב"ם מסוגי' פרק החובל דהקשה שם אם אשה חבלה לאחד תמכור הכתובה בטובת הנאה ותשלם להנחבל ותירץ כל לגבי בעלה ודאי מחלה ולרמב"ם לא מהני מחילה ותו' שם הקשו קושי זו ותרצו כתיבת התקבלתי מהני אבל להרמב"ם לא מהני אפי' כתיבה קשה קושי' זו ודוחק לומר דמוחלת היינו שיגרש אותה ותמחול ואחר כך יחזיר אותה ולולי דברי הר"ן והמגיד הייתי אומר דס"ל להרמב"ם דוק' תנאי שהתנ' עמה בעת הקדושין או בעת הנישואין אותו תנאי בטל משום דהוי כמתנה על מ"ש בתורה, ומ"ש בפי"ב התנה עמה לפחות מכתובה או שכתב לה מאתים והיא כתבה התקבלתי מאה התנאי בטל היינו התנאי היה לפחות או שתכתוב לו שובר אבל אם לא היה תנאי אלא היא מחלה אחר כך מהני אפי' בע"פ והיינו מ"ש פי"ז המחילה א"צ קנין אלא הר"ן והמגיד בסוגי' זו מחלקי' כמ"ש לעיל דאין קיים המחילה אלא כשמגרש אותה, ובסעיף ט' פסק המחבר התנאי בטל ולמ"ש ניח' דלא הגיה שם כלום הרב רמ"א משום תנאי שאני אבל מחילה ס"ל דמהני והיינו כשכתבה לו התקבלתי אבל בע"פ לא מהני אבל המחבר ס"ל אפילו מחילה לא מהני והיינו מ"ש בסעיף ט' אין לה כתובה לקצת פוסקים כוונתו לשיטת הרמב"ם יש לה כתובה, ושאר פוסקים כתבו בלשון קצת פוסקים ש"מ דס"ל עיקר כשיטת הרמב"ם דיש לה כתובה אפילו אם מחלה וכתבה לו התקבלתי וע"כ מ"ש כאן צריך לכתוב לה כתוב' היינו משום דלא סמכה דעתה, נמצ' יש בזה ג' שיטות לרמב"ם לפי מה דמפרש הר"ן והמגיד לא מהני מחילה אפילו בכתב מכל שכן תנאי לא מהני, ולהטור תנאי לא מהני אפילו בכתב ומחילה מהני בכתב. והמרדכי הנ"ל ס"ל בין מחילה בין תנאי מהני בכתב כן משמע ממרדכי:
(י) צריך לכתוב אחר' בעיקר כתובה: הנה בנאבדה כתובתה צריך לכתוב לה כתובה אחרת כסך כתובה הראשונה אלא קאי על מוחלת אז אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת אלא בעיקר כתובה, ונראה דאין כותב לה אלא מנה דהא השתא בעולה היא אלא בנוסח שטר מחילה שהביא סוף סימן ו' לא משמע כן עיין שם ועיין בפרישה, ואפשר אף לדעת הפוסקים דסביר' להו דלא מהני מחילה היינו כשיעור כתובה דאוריית' לא מהני מחילה אבל מה שהוא יותר מהכתובה דאורייתא יש לומר דמהני לכולי עלמא מחילה:
(יא) ועיין בסימן קט"ו: שם איירי במאנס את הבתולה דכתיב לא יוכל לשלחה כל ימיו אין צריך לכתוב לה כתובה ומדמה הרב ה"ה לפי חר"ג אינו יכול לגרשה בעל כרחה אין צריך לכתוב לה כתובה ויש לומר איסור דאורייתא שאני:
סעיף ו
עריכה(יב) כסף מדינה: היינו חז"ל סמכו על סמך הקרא כמוהר הבתולות ליתן לה חמשים סלעים של מדינה נגד חמשים סלעים של מוהר הבתולות וכסף קצוב של תורה של צורי הוא ושל דרבנן הוא כסף מדינה היינו שמיני' של צורי ועולה ששה סלעים ורביעי של צורי להני פוסקים דס"ל דגובה כסף מדינה ועיין ביורה דעה שם מפורש בפרישה ובט"ז שיעור חמשה סלעים של פדיון הבן ומשם תלמד לכאן:
(יג) י' זהובים: עיין תשובת מהרי"ל סימן פ' כתב כן בשם ר"ת דס"ל כתובה דאורייתא וס"ל שני מנה היינו שני מרק כסף מנה היינו זקוק כסף שקורין מרק ובימיו היה כל מרק בעד חמשה זהובים, ומיהו הרב רמ"א לא הביא דעה זו אלא לשיטת הפוסקים דסבירא להו כתובה דרבנן אז הביאה דעה זו להקל אבל למ"ד כתובה דאורייתא לא סמכינן ע"ז, ומה שכ' בסמוך לפוסקים דס"ל כתובה דאורייתא הוא שמונה פעמים יותר לא קאי על חשבון זה דהא לפי חשבון שכתב בי"ד לא הוי אלא עשרים זהובים ריינש, אלא ארישא קאי שכתב דעולה ששה סלעים ורביעי ולפוסקים אלו עולה חמשים סלעים ועיין בח"מ:
(יד) בזוזי דאורייתא: משמע הכתובה דרבנן אלא משערי' בזוזי דאוריית' וכן הוא לשיטת כל הפוסקים סבירא להו כתובת בתולה דרבנן וכן פסק הבית יוסף ובד"מ אלא ר"ת ור"י סוברי' כתובת בתולה דאורייתא מה שכותבין דחזי ליכי מדאורייתא כתב הרא"ש היינו מטבע של צורי שהיא דאוריית' דחז"ל תקנו לה מטבע של דאורייתא, ולכאור' נראה ע"כ צ"ל כן דהא בש"ס איתא למ"ד כתובה דאורייתא אין נאמן לומר פ"פ מצאתי וכמה שכתב במרדכי והג"מ ואנן קי"ל דנאמן לומר פ"פ מצאתי אלא ע"כ מה שכותבין דחזי ליכי מדאוריי' לא קאי אלא על המטבע ולא כפרישה שכתוב כתוב' דאורייתא ומה שהקשה אי קאי על המטבע למה אין כותבים כן באלמנה לק"מ כי באלמנה לא תקנו חז"ל כסף צורי כי אף לר"ת ור"י דס"ל כתובת בתולה דאורייתא מ"מ כתוב' אלמנה מדרבנן כמ"ש בש"ס דף י' וכן הוא להרא"ש לא תקנו מטבע דאורייתא באלמנה והג"מ סוף כתובו' דס"ל באלמנ' תקנו גם כן מטבע של צורי דעת יחידאי הוא, ודברי הג"ה מ"ש באלמנה משערי' בזוזי דאורייתא היינו דעת הג"מ ולא נהגו כוותי' אלא עיקר ככל פוסקים באלמנה לא משערי' בזוזי דאורייתא אף לפי המנהג שגובין באלמנה חצי הסך של בתולה מכל מקום לא שייך לכתוב דחזי ליכי מדאורייתא כי חז"ל לא תקנו זאת כתב בב"ח למ"ד כתובה דאורייתא אז גובין מן בינוני' ואנ"ל דהא כתבו תוס' אפילו לר"מ דסבירא ליה כתובה דאורייתא מכל מקום מה דסבירא ליה לר"מ דגובין מבינוני' לאו מטעם כתובה דאוריית' אלא משום חינא סבירא ליה לר"מ כן לפי זה אף למאן דאמר כתובה דאורייתא יש לומר דגובין מזיבורי' מיהו עכשיו שכותבין שפר ארג גובין מעידית כן כתב בהג"מ וכן כתב ב"ח, והיינו דווקא שגובין מן קרקע אז שייך לומר מן עידית אבל כשגובין מן מטלטלין קי"ל כל מילי עידי' הוא כמה שאיתא בש"ס ועיין תשובו' מהר"מ ב"ב:
(טו) אבל במקום שיש מנהג: ב"ח כתב מה שכתב במדינו' פולין מאתים זקוקים היינו מאתים מרק וכל מרק הוא שני זהובים לכן גובין במדינות פולין ארבעה מאות זהובים ובמדינות ליטא מרק עה"ג וגובין ת"ק זהובים ובאלמנה גובין חצי סך של בתולה ושיעור זה הוא עם סך כתובה שלה והכל נכלל בזה, ובדרישה כתב דשיעור כתובה אין נכלל בסך זה וס"ל זקוק היינו מח"ג עולה ש"ך זהובים וכתובה ס"ל עולה שמונים זהובים היינו לפי שהבין שמנה פעמים יותר היינו שמונים זהובים נמצא עולה ארבע מאות זהובים וכבר כתבתי מה שכתב הרב בהג"ה שמנה פעמים יותר לא קאי על שיעור עשרה זהובי' ובח"מ כתב נמי דאין נכלל סך הכתוב' תוך מאתים זקוקים והביאו ראיה מריב"ש ומדברי הג"ה בסמוך דאין הכתובה בכלל ויש לדחו' ויש לומר בוודאי אין הכתוב' בכלל אלא ב"ח כתב דמנהג פולין כך הוא שכוללים הכתובה בסך מאתים זקוקים לכן גובין ארבע מאות זהובים או ת"ק זהו' ולכאורה נראה דאין גובין סך זה במטבע של נחושת אלא במטבע של כסף היינו כל זקוק ב' זהובים של כסף דהא כותבים כסף צרוף, ופה במדינות אשכנז כותבין מאה ליטרין כתב בתשובת מהרי"ו סימן י"ד שהם מאה זקוקים דלטרא היא זקוק ובימיו היה שוה זקוק ששה זהובים עולה ששה מאות זהובים וכתב לא שמעתי להגבות לאשה יותר משש מאות ליטרין משמע דנכלל בסך זה הכתובה לכך אין גובין יותר כתב בט"ז אם בעת הכתיבה הכתובה היה מעות קלי' ואח"כ הוסיפו על המטבע דק"ל בהלואה אם לאו משום ריבית היה צריך לשלם ממטבע שניה אלא משום איסור ריבית אינו משלם מטבע חדשה אם הוסיפו יותר מחומש אף על גב דקי"ל אם נעשה הלואה במקום א' והוציא' הש"ח במקום אחר הולכים אחר השיעבוד ולענין הוספה אין הולכים אחר השיעבוד משום אם נשתנה המטבע אז בז"פ אין שם מאה זהובים שחייבים לו על סך מן המטבע הראשונה אבל בשני מקומות יש שם ק' זהוב' דהא במקום אחר יש עליהם שם זה א"כ בסך כתובה דליכא הלואה ולא שייך רבית לכן צריך לשלם מטבע שניה אבל בסך נדוני' שהיא חוב יתן מטבע הראשונה אף על גב דמוסיפים שליש לא חיישי' לרבית דשאני הוספת שליש שחייבו אותו חכמים להוסיף תיכף אף אם לא תטיב בעיניו ויגרשנה מיד אף דלא נשא ונתן במעות מ"מ חל עליו חובת תוספות שליש ע"פ תחז"ל כמ"ש מהרי"ק סימן פ"א שתוס' שליש אינו הרצון של בעל אלא מצו' חכמים הוא עליו תיכף נמצא לפ"ז שהתוס' לא התירו בו ריבי' אלא משום שאם מגרשה אפילו תיכף חל עליו התוספות משא"כ בענין שיתן לה ממטבע חדשה ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירשה תכף אחר הנישואין ודאי לא היה צריך ליתן כ"א מטבע הישנה שהרי אף לא היה שם כ"א מטבע הישנה רק אח"כ נתהווה שינוי מטבע אין חילוק בין אם זמן רב אחר הנשואין או יום או יומים מ"מ לא שייך לומר תיכף חל עליו חיוב זה א"כ הוי ככל שאר הלואה ועיין סימן ק' מ"ש בזה:
סעיף ז
עריכה(טז) וא"צ לפרש עיקר הכתובה: לפ"ז מ"ש בש"ס כהנים ומשפחות מיוחסים מוסיפים יותר וגובין ד' מאות זהובים היינו שם הוא מנהג קבוע שגובין כך אבל אף לאחר רשאים להוסיף אבל ליש חולקים דוקא לכהנים כוללים הכל ביחד אבל לאחר צריך לכתוב בלשון תוספו' דוקא:
(יז) מוהר בתוליכי וכו': היינו היכא שכוללים הכל ביחד ואין כותבים בלשון הוספה:
סעיף ח
עריכה(יח) שא"צ קנין בשעת הנישואין: כמה דקי"ל עמדו וקדשו נקנו כל הדברים שפסקו כמ"ש בסימן נ"א כן נקנו בשעת נשואין וכן ס"ל לרמב"ם ושם מבואר מי החולק עליו:
סעיף ט
עריכה(יט) לא מבעיא אם כתבה לו אחר כך: כבר כתבתי באריכו' דין זה ומ"ש המחבר דאין לה כתובה לקצת פוסקים היינו לאפוקי לשיטות הרמב"ם יש לה ועי' ב"ח ועי' בר"ן:
סעיף י
עריכה(כ) ואפי' כ' לה דחזי ליכי: סד"א דלא תזכה דלא חזו לה מדינא ובלשון תוספו' לא כתב קמ"ל מאחר שנהגו כן הוי לדידהו כמו תקנה:
סעיף יא
עריכה(כא) ומקבלן עליו: כלומר ששמין לו הבגדים בנדן והוא מקבלן בסך מסוים וזה הוא נדוני' ונצ"ב אבל בגדי הכלה שאין שמין לו הם נקראים נ"מ כמ"ש בסי' ע"ז:
(כב) אבל לשאר דברים: לקמן סימן ק' כתבתי דין זה באריכות:
(כג) ויש מקומות שהחתן מוסיף: והיכא שאין מנהג אז דנין ע"פ דין כמה שכתב בש"ס בכספי' ובסחור' מוסיפי' שליש הואיל ויכול להרויח בהם, ומנהג שלנו כתב ב"ח דמוסיפין שליש מלבר ובכלל זה נכלל מאתים זקוקים שכותבים בכתובה, והוספה זו נוהגים בק"ק קראקא חוץ מלבושים ותכשיטי' השייכים לגופה וכן כותבין בפירוש ואם לא נכתב שמין לה המלבושים ואם בא אחד מעיר אחרת ואין רוצה להוסיף אינו רשאי לשנו' דכל הנושא ומשתעבד את עצמו בסתם דעתו על פי המנהג מיהו משמע בב"ח במלבושים יכול לעכב ועיין תשובות ש"י סימן מ"ה, ובזה אין חילוק בין אלמנה לבתולה, ונדוני' הוא חוב גמור וכתב בפרישה דעל שכתב בד"מ דאין כותבין אגב בכתובה שא"כ לא יוכל הבעל למכור שום דבר ממטלטלין וצריך לומר דלא כ"כ כי אם אעיקר כתובה וכ"ש אתוספות כתובה אבל בנדוניא למה תגרע משאר ב"ח ע"כ ותוספות שליש נראה דינו כמו הנדוני' ואכתוב עוד לקמן מזה בס"ד:
(כד) מבי נשא: אף על גב דקיימ' לן כל יוצא חלציו נקראים בית אביו כמה שכתב ביורה דעה סימן רט"ז מכל מקום נקראי' נמי בי נשא וכותבים כדי שידעו שהיא יתומה דנ"מ לענין אם מתה תוך שנה הראשונה כמה שכתב בסימן קי"ח:
(כה) כותבין מתרכתא: אפי' אם היא גרושה ואלמנה כותבים מתרכת' להודיע דהיא אסורה לכהן ואם היא בעולה כותבין בעולתא ואם היא שבויה כותבין שבויה ואם היה מחזיר גרושתו כ' מהרש"ל דכותבין מתרכת' הדרי לגבאי שלא תגבה שני כתובות ועיין תשובת מינץ אם היא נתגרשה ואח"כ נתאלמנ' כותבין מתרכתא מקדמת דנא:
(כו) אף על פי שמראה התנאים: דקי"ל קנין אתן לא מהני לכן אפילו אם היה קנין בתנאים לא מהני:
סעיף יב
עריכה(כז) אחר מנהג מקומו: וכן הוא לדידן במנהג פולין וליטא שכתבתי לעיל ואם הגבילו זמן שילכו לדור למקום אח' ומת קודם הזמן כתב הח"מ צ"ע אם הולכים אחר אותו מקום ולכאורה נראה דהולכין אחר אותו מקום שהיו דעתם לדור ועל מנהג אותו מקום התחייב את עצמו:
סעיף יג
עריכה(כח) מקום שאין רגילין לחתום: אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע"פ מקיימים הכתובה ובאותן מקומות יכולים לחתום אף על פי שא"י לקרות דלא גרע מפסולין:
(כט) ולכן ע"ה שבא לגרש: כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקרא פסול אם כן בוודאי לא חתמו עד שקראו תחילה לפני החתן ועיין בחושן המשפט סימן מ"ה וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיימא לן דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה: