ט"ז על אבן העזר סו
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
סעיף א עריכה
אסור להתיחד כו' שלא תהא קלה בעיניו להוציא' כ' ב"י בשם רש"י ובמקום שאין כותבין כתובה אלא גובין הכתובה אפי' אם לא כתב לה כלל אלא מתנאי ב"ד ע"כ מותר לשהות עם אשה בלא כתובה:
והבעל נותן שכר הסופר כמו בכל שט"ח שהלו' נותן שכר:
וי"א דאין לסמוך על עדים כולי הוא דעת הטור כ"כ בשם הרמב"ם והב"י חולק על כ' הטור בהבנת דברי הרמב"ם וז"ל הרמב"ם א' הכותב לבתול' כו' וא' שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ר' ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין נגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהיה לו תנאי לכתוב עכ"ל כ' הטור אם שכח לייחד לה מטלטלין יבעול ואח"כ יכתוב לה מיד ואח"כ כ' בשם הרמב"ם בלשון זה וכן אם העיד עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב עכ"ל וכ' ב"י דלא דק רבינו במ"ש דלרמב"ם בעינן בקנו מידו עד שיהיה לו פנאי לכתוב דזה אינו דהרי השוו' הרמב"ם קנו מידו לכתוב לה כתוב' אלא דוקא במייחד מטלטלים כ"כ דתיכף שיהיה לו פנאי צריך לכתוב אבל בקנו מידו מותר אע"פ שיש לו פנאי אלא שבק לה למחר וליומא אוחרא וע"כ כתב כאן או שיעידו עליו עדים כולי ואני משתומם על זה דאנו רואים כוונת רבינו להשמ' שלא מבין דברי הרמב"ם כהבנת ב"י והוא נכון דודאי קשה האיך נאמ' דבעדים וקנין א"צ להיות תיכף שיהיה לו פנאי דלמא נחלק בכך דהא עכ"פ צריך כתיבה דאע"ג דסתם קנין לכתיב עומד מ"מ הוא צריך לכתוב דלא סמכ' דעת' דשמא ימותו העדים או ירחקו נדוד מכאן ובמה יודע שהיה לה כתוב' ומטעם זה הצריך גם ב"י שיכתוב למחר וא"כ שיש צורך בכתיב' אח"כ ודאי דינו כשיהיה לו פנאי כמו במטלטלים שנקט אח"כ דלמא נחלק ביניהם בחילוק כזה בענין הפנאי כיון דהכרח הוא בשניהן ולא עוד אלא ק"ו הוא ממטלטלין דהא במטלטלים יש עכ"פ בידה הסך שלה אלא שיש חשש שמא יהיה נאבדים ע"כ צריך לכתוב ולשעבד נכסיו ק"ו בזה שאין ביד' כלום אלא סומכ' על קנין של עדים וכי עדים תמיד אצל' וסוף אדם למות הא ודאי שצריכ' טפי לכתוב' וא"כ צריכה להיות תיכף כשיהיה לו פנאי אלא דבר ברור ופשוט שמ"ש הרמב"ם בסוף עד שיהיה לו פנאי קאי גם על עדים וקנו ומה שהקשה ב"י דהא מדמ' עדים וקנו לכותב כתוב' אומר אני דהי' להקשות טפי דלמא כ' הרמב"ם ב' בבות בזה דכ' תחילה על עדים ה"ז מותר ואח"כ כתב שנית על מטלטלים והיה לו לרמב"ם לכללם בבבא א' ומזה היה לו להב"י להוכיח דיש חילוק ביניהם לענין פנאי אבל האמת יורה דרכו דחילוק זה אין בו ממש דא"כ שנתכוין הרמב"ם לבזה היה לו לכתוב גבי עדים וקנו דהכתיבה תהיה אח"כ אע"פ שיש לו פנאי אלא ברור דתנאי הפנאי קאי על שניהם ומה שעשה מזה ב' בבות הוא מטעם זה דבעדים וקני לא מהני אח"כ כשרוצה לבעול והוא מוכח הגמרא דאמרינן דשרי לבעל כשמתפיס לה מטלטלין ולא אמר עד שיקנו מידו א"ו דלא מהני בזדה עדים וקני אלא דוקא אם (הוא) קודם החופה בשע' שכותבין הכתיבה מהני ההוא שעתא אם קנו אע"פ שלא נכתב עדיין מותר אח"כ לבעול עד שיהא אח"כ פנאי לכתוב ולהכי מדמ' קנין לכותב כתיבה דתרווייהו הם קודם החופה ולכוונ' זו זכר הכותב כתוב' דהיא מלתא דלא צריכה כלל אלא נתכוין שנבין דגם הקנין בעדים שזכר אח"כ מיירי באותו ענין כמו שכותב כתובה שהיא קודם חופה משא"כ בבא דמטלטלין מיירי אפילו אחר החופה דהיינו קודם הבעילה וכונ' זו מתבארת היטב בלשון הרמב"ם שכ' בזה ה"ז מותר לבעול ובבא ראשונה כ' ה"ז מותר ולא זכר לבעול אלא ברור ופשוט שנתוכין לדברינו דבסיפא כ"כ כדי להורות שהתפס' מטלטלים מיירי בשע' שרוצה לבעול משא"כ ברישא שצריך להיות דוקא קודם החופה ועכ"פ על שניהם סיים הרמב"ם עד שיהיה לו פנאי כיון שבשניהם צריך עכ"פ כתובה. וזה מבואר בל' רבינו הטור שכ' תחלה דבשכח לכותבם יכול לייחד מטלטלים כדי שיבעול ויכתוב לה מיד אח"כ ואח"כ ביאר הדבר מה נקרא מיד אח"כ דודאי לא נימא תכף אחר שיבעול אלא היינו או שיהיה לו פנאי וע"ז מביא דברי הרמב"ם שכ' אם העיד כו' ה"ז מותר עד שיהיה לו פנאי ומלמד אותנו שלא תטע' לפי דתנאי של הפנאי קאי דוקא אמטלטלין כמו שהביא ב"י (אלו) (צ"ל) ולא קאי גם על קנו בעדים ולא זכר כאן כדי שיבעול כמו שזכר במטלטלין תחילה מטעם שזכרתי דכאן בקנו בעדים מיירי קודם החופ':
וצריך שתדע דבמה שזכר הרמב"ם אחר שהעידו עליו עדים אין פירושו שיבואו העדים לב"ד ויעידו כן דלאו ברשיעי עסקינן דנחשד לשקר אלא דעיקר ההיתר קמ"ל שאסור' לו עד שיעידו עדים וקנו ואם הוא עשה כן מותרת לו אעפ"י שלא נכתב עדיין אלא בועל ויכתוב כשיהיה פנאי אח"כ וזה מבואר בפירו' בלשון הטור שכ' וכן אם העיד עליו עדים כו' היינו שהוא עשה כן אז מותרת לו כ"ז הוא ברור ונכון בס"ד ויפ' דק רבינו הטור בדבריו אלה ויהא רעוא דיהוי נהירין לנו בכל דוכתא כהא מלתא בס"ד:
סעיף יא עריכה
ויש מקומות שהחתן מוסיף כו' אין זה מה שכ' בכתובה והוסיף לה מן דיליה עוד כו' דכאן לא מיירי אלא ממה שקיבל החתן מה שהכניס' לו וזהו שכתוב בכתובה הכל קיבל עליו חתן דנן במאה זקוקים כו' אבל הך והוסיף לה כו' כתבתי פירושו כבר בסמך (בכאן החסרון ניכר שלא נמצא כתוב בספרו שום דבע על הך והוסיף ואפשר שחסר כאן הרבה מתחילת סעיף א' עד כאן):
מנהג המדינה הוא עיקר כולי בד"מ ובמדינות אלו כותבין ד' מאות לבתולה בין הכניסה לו או לא ומאה לאלמנה כו' ובסתם נוהגין בעירנו להוסיף לה שליש דהיינו אם הכניסה לו אלף כותב לה אלף ת"ק וכן מוזכר במשנ' פ' מציאות אשה וז"ל ובהרבה מקומות כותבין חוץ ממלבושי' ותכשיט' השייכים לגופ' ופשוט שאין כסף וזהב בכלל אם לא שהוזכר בפי':
סעיף יג עריכה
שלא הבין כו' הרשב"א כ' בזה שהר"מ השיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין ולי תמו' מאד מה בכך והא אפילו לא נכתב' הכתובה כלל יש לה כתובה מחמת תנאי ב"ד לפי מ"ש רמ"א בסי' ק' סעיף ה' ומ"ש ההיא דסי' שאחר זה בגר שנתגייר עם אשתו יש לה אעפ"י שלא נכתב כלל דודאי תנאי ב"ד מועיל אפי' למי שלא ידע התנאי ב"ד וצ"ע בענין כתוב' דקי"ל בפ"ק כתובו' אשה בזיבורית היה נ"ל דעכשיו שכותבין מכל שפר ארג ממילא גבי מעדיות אלא שהב"י מביא בסי' זה בשם תשובת הרשב"א שאלה זה שנהגו לכתוב בכתוב' (מנלימ') דעל כתפאי אם הוא דוקא או שופרי דשטרי. תשובה אם אינו מנהג וזה כתבו קרוב הוא בעיני היא דוקא כיון שכתב מה שלא הורגל בה אחרים אבל כיון שהורגלו בה הכל לכתוב כן מסתברא דשופרא שטרי הוא שאין בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטו' ערומים עכ"ל וא"כ ה"נ נימא דהך שפר ארג אינו אלא שופרי דשטרי שהרי כותבין בכל הכתובות מיהו יש לחלק דשאני התם שאין הדעת נותנת להפשיט ערומים כמ"ש משא"כ הכא אלא דעכ"פ יש לדקדק נהי דשופרי דשטרי הוא מ"מ אמאי לא ניזל בתרא ואם קי"ל בח"מ סי' מ"ב דאפי' ל' הדיוטות שנהגו לכתוב אמרינן אפי' לא נכתב הוה כנכתב ע"כ נראה כוונת רשב"א דודאי אזלי' בתרי' אלא שאומרים שמעלם לא נתכוין שיהי' כמשמעו אלא גוזמא קאמר שיהיה לה פרעון מכל מה שתמכרו א"כ ה"נ י"ל כן ולאו דוקא עידית קאמר אלא צריך שיהא פרעון טוב ולא גרוע לגמרי ולפ"ז אין לאלמנ' לקבל פרעון כתובת' מדבר גרוע ביותר כנלע"ד. אחר זה ראיתי סוף כתובות בהגהות מרדכי וז"ל ובימיהם לא נתקן עדיין שפר ארג דא"כ אפי' עידית גבי ואולי בימי שמעון בן שטח נתקן זה עכ"ל:
שאלה בא' שנשא אשה שהיה אז המטבע קלים שקורין לנג געלט ואח"כ נפסלו ועשו מטבע חדשה באופן שעכ"פ היה במטבע אחת מן החדשים כמו א' של ישיני' והנה אותו שנשא אשתו בעת הראשון עשה לה כתובה עם ההוספ' שליש כנהוג בינינו כמוזכר בא"ע סי' ס"ה לעול' לסך ג' אלפים והנה עכשיו יש חילוק (איך) יגבו הכתוב' עם התוספת:
תשובה לכאורה נראה היינו מתני' דס"פ שני דייני גזירות נשא אשה בא"י שאינם שקולות כ"כ כמו במדינות קפוטקיא וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא ופליגי בזה ת"ק סבר כתובה דרבנן מ"ה אעפ"י שבשאר חובות הולכין בכל גווני אחר מקום השעבוד אם נכתוב מקום השיעבוד בשט"ח כמבואר שם מ"מ בכתוב' שהיאר דרבנן הקילו שיד האשה על התחתונה והולכין אחר הפחות הן אם מקום הגט הוא הפחות בכ"מ נותן לה הפחות אם לא הוזכר' המטבע בפי' בכתובה ורשב"ג סבר דכתובה דאורייתא מ"ה הוי דינו כשאר שט"ח שהולכין אחר מקום השיעבוד וכבר הזכיר הטור א"ע סי' ס"ו דרוב הגאונים ס"ל כת"ק וכתוב' דרבנן ממילא לפ"ז גם בזה שהוסיפו על הזוזים ג"כ הולכין אחר השעבוד וא"צ לתת לה כתובה ותוספת רק כשע' הנשואין כי על המטבע ההיא עשה לה דוקא כתובה ותוספת אכן כי דייקת משכחת איפכא דהרי איתא בפ' הגוזל קמא הובא בי"ד סי' קס"א המלוה לחבירו על המטבע והוסיפו עליה נותן לו מטבע היוצא ופרכינן והא קא שבח לעניין נסכא ופירש"י והא הוי ריבי' דמקבל טפי ממה שהלוהו ומשנינין דרב פפא עבד עובדא עד י' בתמניא פי' דאם יש במטבע החדשה תוספות חומש על הישנ' נותן לו החדשה אבל אם יש טפי מחומש לא דהוי ריבית וכן פסקו כל הפוסקי' משמע דאי לאו משום איסור ריבית היה ראוי לפסוק דנותן לו מטבע וכ"כ (בס' התרומות) ז"ל אם נפסל' והוסיפו על השני אם אית ליה אורח' למיזל למישן נותן לו מהנפסל ואי לית לי' אורחא למישן צריך ליתן לו מן השני אך לדקדק מפני איסור הריבית כו' שמעת מני' דבמקום שאין רבית כגון נותן מתנה לחבירו ומבטיח ליתן לו לזמן פלוני מאה זהובים והוסיפו על המטבע צריך ליתן לו מאה זהובי' דשעת פירעון והטעם נראה ברור דאינו שייך לומר בזה לילך אחר שעת השעבוד דהא בשעת הפרעון צריך שיהיה על המעות שם של מאה זהובים ומה מועיל לנו שיהיה על המעות שם של מאה זהובים בשעת השעבוד הרי הבטיחו על הפרעון שהיה בעת ההיא מאה זהו' וזה מוכח דהא בהלואה פשוט שהולכין אחר השעבוד בכ"מ כמ"ש החושן משפט סי' ע"ד ואפ"ה בהוספה אי לאו משם ריבי' היה צריך לתת לו מהחדש אלא ע"כ כמ"ש דדוקא בב' מקומות דיש עכ"פ שם של מאה זהו' על המעות בשעת הפרעון דהיינו במקום האחר והוא יש לו דרך לילך לשם ע"כ שפיר קא"ל הרי לך מאה זהובים משא"כ בהוסיפו על המטבע דעכשיו אין לה שם של מאה זהובים כלל והוא התנ' לתת לו מאה זהובים אלא דבמקום שיש איסור ריבית אנו מבטלין תנאו שהתנ' א"כ מאה זהובים כיון שיש איסור בדבר וא"ל לפי מ"ש דעכ"פ צריך לתת לו כמטבע הישן אם נפחת יותר מחומש כמ"ש בי"ד סי' קס"ה ולמה לא נאמר דיתן לו מטבע החדש דהרי אין כאן ריבית אין זה קושי' כלל דבאמת מצינו בס' התרומה שער מ"ו שזכרנו לעיל וז"ל אך הראב"ד חולק ואמר דלענין פחתא ליכא למיחש אפי' נפחת שיעור גדול שלא קפדו בתו' חומש אלא משום איסור ריבית אבל בפחות אין הפרש וסברא רחוקה שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו ע"כ הרי לפניך דאפי' לבעל התרומות שחולק על הראב"ד וס"ל דאם פחתו מנכ' לו מ"מ אין הטעם אלא משום שלא יפסיד הקרן שלו ומ"ה אף אם לפי המשמעות של התנאי שהתנ' עמו לתת לו מטבע היוצא הי' ראוי לתת מטבע החדש אי ליכא משום ריבית נמצא דבנדון דידן דהיינו הכתובה של האשה לפי הראוי לה לעיקר כתוב' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ודאי יש לנו לומר שיתן לה מטבע החדש ובתוספת שליש שהוסיף לה היה ראוי לומר לתת ממטבע חדש שהרי אין כאן ריבית דהא בלא"ה מוסיף לה שליש הנדוניא שנותנת לו ובהדיא פירש"י פ' אלו מציאות במשנה דאם נותנת לו כספים מוסיף לה שליש דהיינו הכניסה לו אלף כותב לה ט"ו מאות והטעם שהוא ירויח במעות והוסיף לה בשביל הרוחים שיהא לו ולא חיישינן לריבית ה"נ באם יתן מטבע החדש לא נחוש לריבית. אלא דאיתא במרדכי פ' אלו מציאות וז"ל שאין דעת האיש שרוצה לישא וליתן כו' פי' הרב ר"ש בר ברוך מיהו לא הוי ריבית כיון שאם הי' מגרש מיד הוו צריך לתת לה תוספת שליש אבל כל אדם שהמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל ונראה ביאור דבר זה רע"ג דגם בשאר הלוא' בריבית הוי ריבי' אע"ג שמשלם לו מיד קרן וריבית מ"מ עיקר ההלוא' נעשית לזמן ובשביל זה נותן לו הריבית משא"כ בתו' שליש שחייבו אותו חכמים להוסיף תכף שמכניס ואף אם לא תטיב בעיניו יגרשנה תכף אף שלא נשא ונתן במעות הנדוני' עדיין מ"מ חל עליו חובת התו' על פי חכמים כמ"ש מהרי"ק סי' פ"א שהתו' שליש אינו משום הרצוי של בעלה אלא משום מצות חכמים היא עליו תיכף שמכניס' ונמצא לפי זה שהתוספת לא התירו בו ריבי' אלא משום שאף מגרש' אפי' תכף חל עליו התו' משא"כ בענין שיתן לה ממטבע החדש ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירש' תיכף אחר הנשואין ודאי לא הי' צריך לתת לה כ"א מטבע הישנ' שהרי אף לא הי' שם כ"א מטבע הישנ' רק שאח"כ בהמתנ' זמן נתהוה שינוי במטבע ואין חילוק בין אם זמן רב אחר הנשואין או יומים מ"מ לא שייך לומר תכף חל עליו חיוב זה א"כ הוי בכלל שאר הלואות לענין ריבית ואיסור יש בדבר אם יתן ממטבע החדש דכבר איפסקא בא"ע סי' ס"ו דנכסי צ"ב דהיינו הנדוניא היא כשאר חוב אלא דלכאורה י"ל דמ"מ לענין ריבית אינו כשאר חוב מטעם דחכמים עצמ' צוו להוסיף שליש אלא דכבר ביארנו דלענין מטבע החדש הוי עליה שם ריבית וע"כ העול' בידינו הלכ' למעשה דעיקר כתובה שלה דהיינו מאתים של בתולה ומנה של האלמנה צריך לשלם במעות טובי' המוצאים בשעת פרעון הכתובה דהיינו מאות זהו' מעהר"ש לבתולה ומאתים זהו' מעהר"ש לאלמנה כנהוג במדינות מעררי"ן מה שקיבל עליו בסך שלשת אלפים דהיינו שחשבו כותבי תוספת כתוב' את הנדוניא עם השליש הוספ' עפ"י תקנת חכמי המשנה זה לא יהיו נחשב רק במעות לנג געלט כמה שידוע ערך השיעור של לנג געלט לפי ערך המעות שנתחדש אח"כ לכל זקני אץ המדינה של מעהררין וכן פסקו דהיינו בגביית תו' כתובה הנ"ל באם יצטרך לזה שינכו מכל הכתוב' עם תוספת כתוב' שיעור ד' מאות שיהיה ממעות טוב והמות' יחשוב הכל. לפי המעות לנג געלט:
שוב ראיתי שיש תקנ' במדינות מעררין נעשית אחר שנתחו' ממעות החדש לשלם החובות בדרך זה שיחשוב מעות לנג געלט כמה הוא במעות טוב וכן יתן לו רק שיוסיף עוד שליש לא אזלינן בתקנה זו בגביית כתובה כי לא נתקנ' אלא להלואות אבל בגביית כתוב' הוה דינה כמתנה ודינה לשלם ממעות טוב רק חשבון הנדוניא שהוא צ"ב עם התוספת שליש שהוסיף לה הוי כמו שאר חוב וא"כ גם בזה צריך שיוסיף שליש על פרעון הלנ"ג געלט כמו שאר חובות וכל דבר שזכרתי שליש דלעיל היינו דוקא בתו' שליש שכל חתן מוסיף מצד הדין שמובאר במשנה הביאו ב"י בסי' ס"ו בספר א"ע:
ע"כ הוי כמו הנדוניא עצמה שהוא כחוב דעלמא ושייך בו רבית וכמו שביארנו דהנדוניא הוי כשאר חוב' וכן תוספת שליש כיון תוספת שליש לא מצד רצון הבעל רק מכח חיוב שתקנו חכמי המשנה משא"כ בשאר תוספת שאדם מוסיף לאשתו מצד שמצא' חן בעיניו מוסיף לה איזה סך אותו התוספת הו' כמו מתנ' בעלמא והוא ניגבת כול' ממעות טוב היוצא בשעת פרעון אבל נדון דידין לעיל שנעשה בסך שלש' (אלפים) שהוא מצד הוספת שליש כתקנת חכמים דינו ברור כמ"ש שיהיה נחשב עפ"י מעות לנ"ג געל"ט עם תוספת שליש על הפרעון כתקנת מדינות מערין בשאר פירעון חובות כנלע"ד ברור כשמש ושוב ראיתי תשובה חכם א' בזה שפסק ג"כ הכי בעיקר הדין מטעמו ונימוקו שראיתי הגם שדבריו בראיותיו לא ישוו בעיני מ"מ יפה כיון לענין הדין דין אמת כמו שכתבנו נאום דוד הוא הקטן הלוי: