שולחן ערוך אבן העזר סו יג
<< · שולחן ערוך אבן העזר · סו · יג
צבעי אותיות סימון הפרשנים: חלקת מחוקק · בית שמואל · טורי זהב (ט"ז) · באר היטב · פתחי תשובה · באר הגולה
במקום שאין רגילים לחתום בכתובה אלא הראויים להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות.
- הגה: ולכן עם הארץ שבא לגרש, ואמר אחר כך שלא הבין מה שהיה כתוב בתנאים או בכתובה, אינו נאמן, דודאי העדים לא חתמו מה שלא העידו בפניו תחלה על פה (תשובת הרשב"א סימן תרכ"ט):
מפרשים
(מז) במקום שאין רגילין לחתום: אבל יש מקומות שנוהגין שפסולין חותמין לכבוד ושני עדים חותמין בראש שיטה וע"פ מקיימים הכתוב' ובאותן מקומות יכולין לחתום אף על פי שאין יודעים לקרות דלא גרע משאר פסולין כל זמן ששני עדים כשרים חותמין בתחילה:
(מח) ולכן ע"ה שבא לגרש: כלומר מאחר שמי שאינו יודע לקרות פסול מקרי א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה בפני החתן והגידו לו מה שכ' ובמקום שרגילין לחתום פסולין מ"מ חזקה על העדים הראשונים שבהם מתקיי' העדות שעשו כהוגן ועיין בחושן משפט סי' מ"ה סעי' ה':
(כח) מקום שאין רגילין לחתום: אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע"פ מקיימים הכתובה ובאותן מקומות יכולים לחתום אף על פי שא"י לקרות דלא גרע מפסולין:
(כט) ולכן ע"ה שבא לגרש: כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקרא פסול אם כן בוודאי לא חתמו עד שקראו תחילה לפני החתן ועיין בחושן המשפט סימן מ"ה וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיימא לן דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה:
שלא הבין כו' הרשב"א כ' בזה שהר"מ השיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין ולי תמו' מאד מה בכך והא אפילו לא נכתב' הכתובה כלל יש לה כתובה מחמת תנאי ב"ד לפי מ"ש רמ"א בסי' ק' סעיף ה' ומ"ש ההיא דסי' שאחר זה בגר שנתגייר עם אשתו יש לה אעפ"י שלא נכתב כלל דודאי תנאי ב"ד מועיל אפי' למי שלא ידע התנאי ב"ד וצ"ע בענין כתוב' דקי"ל בפ"ק כתובו' אשה בזיבורית היה נ"ל דעכשיו שכותבין מכל שפר ארג ממילא גבי מעדיות אלא שהב"י מביא בסי' זה בשם תשובת הרשב"א שאלה זה שנהגו לכתוב בכתוב' (מנלימ') דעל כתפאי אם הוא דוקא או שופרי דשטרי. תשובה אם אינו מנהג וזה כתבו קרוב הוא בעיני היא דוקא כיון שכתב מה שלא הורגל בה אחרים אבל כיון שהורגלו בה הכל לכתוב כן מסתברא דשופרא שטרי הוא שאין בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטו' ערומים עכ"ל וא"כ ה"נ נימא דהך שפר ארג אינו אלא שופרי דשטרי שהרי כותבין בכל הכתובות מיהו יש לחלק דשאני התם שאין הדעת נותנת להפשיט ערומים כמ"ש משא"כ הכא אלא דעכ"פ יש לדקדק נהי דשופרי דשטרי הוא מ"מ אמאי לא ניזל בתרא ואם קי"ל בח"מ סי' מ"ב דאפי' ל' הדיוטות שנהגו לכתוב אמרינן אפי' לא נכתב הוה כנכתב ע"כ נראה כוונת רשב"א דודאי אזלי' בתרי' אלא שאומרים שמעלם לא נתכוין שיהי' כמשמעו אלא גוזמא קאמר שיהיה לה פרעון מכל מה שתמכרו א"כ ה"נ י"ל כן ולאו דוקא עידית קאמר אלא צריך שיהא פרעון טוב ולא גרוע לגמרי ולפ"ז אין לאלמנ' לקבל פרעון כתובת' מדבר גרוע ביותר כנלע"ד. אחר זה ראיתי סוף כתובות בהגהות מרדכי וז"ל ובימיהם לא נתקן עדיין שפר ארג דא"כ אפי' עידית גבי ואולי בימי שמעון בן שטח נתקן זה עכ"ל:
שאלה בא' שנשא אשה שהיה אז המטבע קלים שקורין לנג געלט ואח"כ נפסלו ועשו מטבע חדשה באופן שעכ"פ היה במטבע אחת מן החדשים כמו א' של ישיני' והנה אותו שנשא אשתו בעת הראשון עשה לה כתובה עם ההוספ' שליש כנהוג בינינו כמוזכר בא"ע סי' ס"ה לעול' לסך ג' אלפים והנה עכשיו יש חילוק (איך) יגבו הכתוב' עם התוספת:
תשובה לכאורה נראה היינו מתני' דס"פ שני דייני גזירות נשא אשה בא"י שאינם שקולות כ"כ כמו במדינות קפוטקיא וגירשה בקפוטקיא נותן לה ממעות א"י נשא אשה בקפוטקיא וגירשה בא"י נותן לה ממעות א"י רשב"ג אומר ממעות קפוטקיא ופליגי בזה ת"ק סבר כתובה דרבנן מ"ה אעפ"י שבשאר חובות הולכין בכל גווני אחר מקום השעבוד אם נכתוב מקום השיעבוד בשט"ח כמבואר שם מ"מ בכתוב' שהיאר דרבנן הקילו שיד האשה על התחתונה והולכין אחר הפחות הן אם מקום הגט הוא הפחות בכ"מ נותן לה הפחות אם לא הוזכר' המטבע בפי' בכתובה ורשב"ג סבר דכתובה דאורייתא מ"ה הוי דינו כשאר שט"ח שהולכין אחר מקום השיעבוד וכבר הזכיר הטור א"ע סי' ס"ו דרוב הגאונים ס"ל כת"ק וכתוב' דרבנן ממילא לפ"ז גם בזה שהוסיפו על הזוזים ג"כ הולכין אחר השעבוד וא"צ לתת לה כתובה ותוספת רק כשע' הנשואין כי על המטבע ההיא עשה לה דוקא כתובה ותוספת אכן כי דייקת משכחת איפכא דהרי איתא בפ' הגוזל קמא הובא בי"ד סי' קס"א המלוה לחבירו על המטבע והוסיפו עליה נותן לו מטבע היוצא ופרכינן והא קא שבח לעניין נסכא ופירש"י והא הוי ריבי' דמקבל טפי ממה שהלוהו ומשנינין דרב פפא עבד עובדא עד י' בתמניא פי' דאם יש במטבע החדשה תוספות חומש על הישנ' נותן לו החדשה אבל אם יש טפי מחומש לא דהוי ריבית וכן פסקו כל הפוסקי' משמע דאי לאו משום איסור ריבית היה ראוי לפסוק דנותן לו מטבע וכ"כ (בס' התרומות) ז"ל אם נפסל' והוסיפו על השני אם אית ליה אורח' למיזל למישן נותן לו מהנפסל ואי לית לי' אורחא למישן צריך ליתן לו מן השני אך לדקדק מפני איסור הריבית כו' שמעת מני' דבמקום שאין רבית כגון נותן מתנה לחבירו ומבטיח ליתן לו לזמן פלוני מאה זהובים והוסיפו על המטבע צריך ליתן לו מאה זהובי' דשעת פירעון והטעם נראה ברור דאינו שייך לומר בזה לילך אחר שעת השעבוד דהא בשעת הפרעון צריך שיהיה על המעות שם של מאה זהובים ומה מועיל לנו שיהיה על המעות שם של מאה זהובים בשעת השעבוד הרי הבטיחו על הפרעון שהיה בעת ההיא מאה זהו' וזה מוכח דהא בהלואה פשוט שהולכין אחר השעבוד בכ"מ כמ"ש החושן משפט סי' ע"ד ואפ"ה בהוספה אי לאו משם ריבי' היה צריך לתת לו מהחדש אלא ע"כ כמ"ש דדוקא בב' מקומות דיש עכ"פ שם של מאה זהו' על המעות בשעת הפרעון דהיינו במקום האחר והוא יש לו דרך לילך לשם ע"כ שפיר קא"ל הרי לך מאה זהובים משא"כ בהוסיפו על המטבע דעכשיו אין לה שם של מאה זהובים כלל והוא התנ' לתת לו מאה זהובים אלא דבמקום שיש איסור ריבית אנו מבטלין תנאו שהתנ' א"כ מאה זהובים כיון שיש איסור בדבר וא"ל לפי מ"ש דעכ"פ צריך לתת לו כמטבע הישן אם נפחת יותר מחומש כמ"ש בי"ד סי' קס"ה ולמה לא נאמר דיתן לו מטבע החדש דהרי אין כאן ריבית אין זה קושי' כלל דבאמת מצינו בס' התרומה שער מ"ו שזכרנו לעיל וז"ל אך הראב"ד חולק ואמר דלענין פחתא ליכא למיחש אפי' נפחת שיעור גדול שלא קפדו בתו' חומש אלא משום איסור ריבית אבל בפחות אין הפרש וסברא רחוקה שזה ישתכר וזה יפסיד הקרן שלו ע"כ הרי לפניך דאפי' לבעל התרומות שחולק על הראב"ד וס"ל דאם פחתו מנכ' לו מ"מ אין הטעם אלא משום שלא יפסיד הקרן שלו ומ"ה אף אם לפי המשמעות של התנאי שהתנ' עמו לתת לו מטבע היוצא הי' ראוי לתת מטבע החדש אי ליכא משום ריבית נמצא דבנדון דידן דהיינו הכתובה של האשה לפי הראוי לה לעיקר כתוב' לבתולה מאתים ולאלמנה מנה ודאי יש לנו לומר שיתן לה מטבע החדש ובתוספת שליש שהוסיף לה היה ראוי לומר לתת ממטבע חדש שהרי אין כאן ריבית דהא בלא"ה מוסיף לה שליש הנדוניא שנותנת לו ובהדיא פירש"י פ' אלו מציאות במשנה דאם נותנת לו כספים מוסיף לה שליש דהיינו הכניסה לו אלף כותב לה ט"ו מאות והטעם שהוא ירויח במעות והוסיף לה בשביל הרוחים שיהא לו ולא חיישינן לריבית ה"נ באם יתן מטבע החדש לא נחוש לריבית. אלא דאיתא במרדכי פ' אלו מציאות וז"ל שאין דעת האיש שרוצה לישא וליתן כו' פי' הרב ר"ש בר ברוך מיהו לא הוי ריבית כיון שאם הי' מגרש מיד הוו צריך לתת לה תוספת שליש אבל כל אדם שהמלוה בריבית לא היה נותן אא"כ ירחיב לו הזמן והוי אגר נטר ליה עכ"ל ונראה ביאור דבר זה רע"ג דגם בשאר הלוא' בריבית הוי ריבי' אע"ג שמשלם לו מיד קרן וריבית מ"מ עיקר ההלוא' נעשית לזמן ובשביל זה נותן לו הריבית משא"כ בתו' שליש שחייבו אותו חכמים להוסיף תכף שמכניס ואף אם לא תטיב בעיניו יגרשנה תכף אף שלא נשא ונתן במעות הנדוני' עדיין מ"מ חל עליו חובת התו' על פי חכמים כמ"ש מהרי"ק סי' פ"א שהתו' שליש אינו משום הרצוי של בעלה אלא משום מצות חכמים היא עליו תיכף שמכניס' ונמצא לפי זה שהתוספת לא התירו בו ריבי' אלא משום שאף מגרש' אפי' תכף חל עליו התו' משא"כ בענין שיתן לה ממטבע החדש ודאי אין חיוב עליו לומר אם גירש' תיכף אחר הנשואין ודאי לא הי' צריך לתת לה כ"א מטבע הישנ' שהרי אף לא הי' שם כ"א מטבע הישנ' רק שאח"כ בהמתנ' זמן נתהוה שינוי במטבע ואין חילוק בין אם זמן רב אחר הנשואין או יומים מ"מ לא שייך לומר תכף חל עליו חיוב זה א"כ הוי בכלל שאר הלואות לענין ריבית ואיסור יש בדבר אם יתן ממטבע החדש דכבר איפסקא בא"ע סי' ס"ו דנכסי צ"ב דהיינו הנדוניא היא כשאר חוב אלא דלכאורה י"ל דמ"מ לענין ריבית אינו כשאר חוב מטעם דחכמים עצמ' צוו להוסיף שליש אלא דכבר ביארנו דלענין מטבע החדש הוי עליה שם ריבית וע"כ העול' בידינו הלכ' למעשה דעיקר כתובה שלה דהיינו מאתים של בתולה ומנה של האלמנה צריך לשלם במעות טובי' המוצאים בשעת פרעון הכתובה דהיינו מאות זהו' מעהר"ש לבתולה ומאתים זהו' מעהר"ש לאלמנה כנהוג במדינות מעררי"ן מה שקיבל עליו בסך שלשת אלפים דהיינו שחשבו כותבי תוספת כתוב' את הנדוניא עם השליש הוספ' עפ"י תקנת חכמי המשנה זה לא יהיו נחשב רק במעות לנג געלט כמה שידוע ערך השיעור של לנג געלט לפי ערך המעות שנתחדש אח"כ לכל זקני אץ המדינה של מעהררין וכן פסקו דהיינו בגביית תו' כתובה הנ"ל באם יצטרך לזה שינכו מכל הכתוב' עם תוספת כתוב' שיעור ד' מאות שיהיה ממעות טוב והמות' יחשוב הכל. לפי המעות לנג געלט:
שוב ראיתי שיש תקנ' במדינות מעררין נעשית אחר שנתחו' ממעות החדש לשלם החובות בדרך זה שיחשוב מעות לנג געלט כמה הוא במעות טוב וכן יתן לו רק שיוסיף עוד שליש לא אזלינן בתקנה זו בגביית כתובה כי לא נתקנ' אלא להלואות אבל בגביית כתוב' הוה דינה כמתנה ודינה לשלם ממעות טוב רק חשבון הנדוניא שהוא צ"ב עם התוספת שליש שהוסיף לה הוי כמו שאר חוב וא"כ גם בזה צריך שיוסיף שליש על פרעון הלנ"ג געלט כמו שאר חובות וכל דבר שזכרתי שליש דלעיל היינו דוקא בתו' שליש שכל חתן מוסיף מצד הדין שמובאר במשנה הביאו ב"י בסי' ס"ו בספר א"ע:
ע"כ הוי כמו הנדוניא עצמה שהוא כחוב דעלמא ושייך בו רבית וכמו שביארנו דהנדוניא הוי כשאר חוב' וכן תוספת שליש כיון תוספת שליש לא מצד רצון הבעל רק מכח חיוב שתקנו חכמי המשנה משא"כ בשאר תוספת שאדם מוסיף לאשתו מצד שמצא' חן בעיניו מוסיף לה איזה סך אותו התוספת הו' כמו מתנ' בעלמא והוא ניגבת כול' ממעות טוב היוצא בשעת פרעון אבל נדון דידין לעיל שנעשה בסך שלש' (אלפים) שהוא מצד הוספת שליש כתקנת חכמים דינו ברור כמ"ש שיהיה נחשב עפ"י מעות לנ"ג געל"ט עם תוספת שליש על הפרעון כתקנת מדינות מערין בשאר פירעון חובות כנלע"ד ברור כשמש ושוב ראיתי תשובה חכם א' בזה שפסק ג"כ הכי בעיקר הדין מטעמו ונימוקו שראיתי הגם שדבריו בראיותיו לא ישוו בעיני מ"מ יפה כיון לענין הדין דין אמת כמו שכתבנו נאום דוד הוא הקטן הלוי:
(כ) לחתום וכו': אבל יש מקומות נוהגים פסולים חותמים לכבוד ושני עדים חותמים בראש השיטה וע"פ מקיימין הכתובה. ובאותן מקומות יכולין לחתום אעפ"י שא"י לקרות דלא גרע מפסולין.
(כא) לגרש: כלומר מאחר מי שא"י לקרות נקר' פסול א"כ בודאי לא חתמו עד שקראו תחלה לפני החתן ועיין בש"ע ח"מ סי' מ"ה. וצריך לומר שהיה כתוב יותר מתיקון חז"ל דאל"כ הא קיי"ל דיש לה כתובה אפי' לא כתב לה.