טור אבן העזר סו
<< | טור · אבן העזר · סימן סו (מנוקד) | >>
סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים: תא שמע • על התורה • ספריא • שיתופתא
דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים לסימן זה
הלכות כתובות
טור עריכה
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה, והבעל נותן שכר הסופר, שחכמים תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה. ואפילו אם ירצה לייחד לה כתובתה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו, אלא צריך שיכתוב לה שטר על עצמו בדמי הכתובה ויהיו כל נכסיו משועבדים לה.
ואם כתב לה כתובה ונאבדה, או שמחלה לו עליה שכתבה לו התקבלתי כתובתי, צריך לכתוב אחרת בעיקר הכתובה, שאסור לאדם לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה.
ובנאבדה, כתב בעל העיטור איכא מאן דאמר שכותב לה זמן של עכשיו, ואיכא מאן דאמר כיון דאיכא סהדי דאיתתיה הות וידיע לסהדי זימנא קמא כתבי מההיא זימנא, ומסתברא אי ידעי סהדי זימנא קמא כתבי ההיא זימנא ואי לא ידעי כתבי מהשתא. ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו.
וכן אם מכרה כתובתה לבעלה, צריך לכתוב לה כתובה אחרת. אבל אם מכרה לאחר בטובת הנאה, אין צריך לכתוב לה כתובה אחרת, שמפני זה לא תהא קלה בעיניו להוציאה שאם יוציאנה צריך לפרוע הכתובה ללוקח כמו שהיה נותן לה.
ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה כגון בשבת, או ששכח לכותבה, יכול לייחד לה מטלטלין בשבילה כדי שיבעול, ויכתוב לה מיד אחר כך. וכתב הרמב"ם: וכן אם העידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה מאתים או מאה זהובים, הרי זה מותר עד שיהא לו פנאי לכתוב לה.
וכמה שיעור הכתובה, לבתולה מאתים ולאלמנה מנה. ואם ירצה להוסיף מוסיף. וזה התוספת שמוסיף, יש דברים שדינו בהן כדין עיקר הכתובה, ויש דברים שהוא חלוק בהן מעיקר הכתובה כאשר יתבאר לקמן בעזרת השם.
כתב רב האי שאין צריך קנין בשעת נשואין במה שנתן לה דתנאי כתובה ככתובה דמי, כי היכי דבשעת קדושין לא בעי קנין מדרב גידל.
וכתב בעל העיטור: ואי כתב לה בשעת קידושין ומגרש לה גביא, ולא אמרינן אדעתא למשקל ומיפק מיניה לא אקני לה, וכן שדר רב שר שלום גאון והסכימו עליה כל בני מתיבתא.
וכל הפוחת משיעור הכתובה בעילתו בעילת זנות. לא מיבעיא אם כתבה לו אחר כך התקבלתי ממך הכתובה או מקצתה דאז אין לה כתובה כיון שמחלה, דפשיטא דהויא בעילת זנות, אלא אפילו התנה בשעת קדושין שלא יהא לה כתובה או שפיחת משיעורה, אף על פי שתנאו בטל ויש לה כתובה משלם, אפילו הכי בעילתו בעילת זנות היא, כיון שהיא סבורה שאין לה ולא סמכה דעתה.
כתב רבינו תם דכתובת בתולה מן התורה ומשערין אותה בכסף צורי, והוא חמישים סלעים שכל סלע ד' דינרין, ורבינו מאיר וכל הגאונים כתבו שהוא דרבנן ומשערין אותה בכסף מדינה שהיא ו' סלעים ורביע, וכן כתב הרמב"ם ז"ל שהיא כ"ח דינרי כסף ומשקל כל דינר צ"ו שעורים. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל כתב: ודאי כתובה דרבנן, אלא שתקנו חכמים נ' סלעים של צורי כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה, ואסמכוה אקרא כמוהר הבתולות, ומשום הכי יש מקומות שנוהגין לכתוב "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי מדאורייתא", שלא יטעה אדם לומר כיון שהיא דרבנן לא תגבה אלא נ' סלעים דרבנן, והכותב "כסף זוזי מאתן דחזו ליכי" לא הפסיד. עד כאן.
ואם יש משפחה שנוהגין לכתוב בכתובתה יותר משיעור חכמים אין למחות בידם, ולא עוד אלא אפילו אחד מבני המשפחה ההיא שלא כתב כתובה לאשתו, מגבין לה בתנאי בית דין לפי מה שרגילים לכתוב. לפיכך אשה שאבדה כתובתה, ידקדקו בכתובות קרובותיה כפי שנהגו לכתוב בני המשפחה כותבין לה, ואם כתובות נשי משפחתו יתרות מכתובות בני משפחתה, עולה עמו ואינה יורדת עמו.
אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותם בכתובה, דינן כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא.
ויש מקומות שנוהגין כשכותבין סכום הנדוניא שמכנסת לו, אם מכנסת לו מטבע היוצא בהוצאה או מיני סחורות שרגילין לסחור בהן, שמוסיפין שליש על מה שהכניסה, כגון אם מכנסת לו אלף כותבין עליו אלף וחמש מאות, ואם מכנסת לו בגדים הנשומים מקבלם בחומש פחות ממה ששמו אותם, לפי שרגילים להוסיף החומש בשומתן. ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו, שאם מכנסת לו אלף כותבין אלף ות"ק, לפיכך לעולם תגבה אותה כפי המנהג, אם ידוע שמוסיפין וכותבין אלף ות"ק כשמכנסת אלף, לא תגבה אלא אלף, ואם ידוע שפוחתין וכותבין אלף כשמכנסת לו אלף ות"ק, תגבה אלף ות"ק, ואם אין מנהג להוסיף בשומת הבגדים, תגבה כפי מה ששמו אותם.
לשון הרמב"ם: הנושא סתם כותב לפי המנהג, וכן היא שפסקה להכניס נותנת כפי מנהג המדינה, וכשבאת לגבות כתובתה מגבין לה מה שבכתובתה לפי מנהג המדינה, ובכל הדברים האלו וכיוצא בהן מנהג המדינה עיקר ועל פיו דנין, והוא שיהיה אותו המנהג פשוט בכל המדינה. עד כאן.
ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה תוספת ונדוניא אפילו לא הכניסה כלום, ומגבין אותה לפי תקנת הנישואין.
נוסח הכתובה הוא ידוע:
נוסח כתובה דאירכסא
בכך וכך וכו' בא לפנינו פלוני בן פלוני ואמר לנו דעו כי מקדם נשאתי את אשתי פלונית כהוגן וכתיקון חכמים בקדושין ובכתובה, ועתה אירכס ההוא שטר כתובה דהוה כתיבא מההוא זימנא דנסיבא כהלכות בנות ישראל דמנסבין לגברייהו בקדושין ובכתובה, ואמרו חכמים אסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה וכיון שכן הוא ראיתי לחדש לה כתובה דאירכסא לה, ושעבדתי לה כל נכסי כמו שהיו משועבדים לה בכתובה הראשונה, ויהבינא לה מוהר בתולתא כסף זוזי מאתן דחזו לה, וקבלתי על עצמי מזונהא וכסותהא וסיפוקהא ומיעל עלה כאורח כל ארעא, ואוסיפת לה מדילי עכשיו תוספת על עיקר הכתובה ראשונה דאירכסא סכום כך וכך, ועוד רציתי ונתתי לה במתנה סכום כך וכך, ועוד קבלתי עד עצמי נדוניתה שהכניסה לי מבית אביה כך וכך אגב ד' אמות קרקע, וכען הוו לי סהדין בהדין מאתן זוזי ובתוספת האלף ובאותן האלף שנתתי לה במתנה ובאלף שהכניסה לי בנדוניא כשנשאתיה כחומר כל תנאי כתובה דנהיגי בישראל, והשתא כתיבנא קדמיכון הדין כתובה חילופי כתובה דאירכסא ותהוי הך כתובה במקומה בכל הסך הנזכר בכל דיני כתובה ושיעבודיה, וכן אמר פלוני אחריות חומר כתובה זו ותוספתא דילה ומתנה ונדוניא הכל קבלתי עלי ועל יורשי אחרי ועל כל מקרקעי ומטלטלי וכו'.
נוסח כתובה למי שמחלה כתובתה
בכך וכך וכו' בא לפנינו פלוני ואמר לנו פלונית אשתי כתבתי לה כתובה כשנשאתיה ומחלה לי, ולפי שאסור לשהות עם אשתו שעה אחת בלא כתובה כתבתי לה אחרת, והוו עלי עדים וכתבו לה כתובה מאתן זוזי דחזו לה, ואוסיפית וכו'.
שאלה לאדוני אבי הרא"ש ז"ל: היודע לחתום ואינו יודע לקרות אם חתום בכתובה, והשיב דבר זה תלוי במנהג, כי יש מקומות שרגילין לחתום בכתובה לכבוד ושני עדים חותמין בראש השיטה ועל פיהם מקיימים הכתובה, ובאותו מקום יכולין לחתום אף על פי שאינן יודעים לקרות, אבל במקום שאין רגילין לחתום בכתובה אלא הראוי להעיד, לא יחתום מי שאינו יודע לקרות.
בית יוסף עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה פשוט בפ"ק דכתובות (דף ז) בההוא עובדא דרבי אמי שרא למיבעל לכתחלה בשבת א"ל והא לא כתיבא כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו שכתבת שנהגו במקומך לארס נשים ולהתייחד עמהן ולדור ביחד בלא חופה ובלא ברכה מנהג רע הוא זה וחייבים הקהל לבטלו כי ארז"ל כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה ועוד ידעתי כי הם בועלי נדות דאורייתא כי הן בושות לטבול כל זמן שלא הכניסה לחופה וחטאת הקהל הוא אם לא יבטלו הרעה הגדולה הזאת עד כאן לשונו ודינים לענין ירושה נתבאר בסימן נ"ו וכתב הר"ן בריש כתובות כתב בעל העיטור שאין מכניסים אותה לחופה עד שיכתוב כתובה שקודם לכן אסורה לבעלה וכן דעת הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות והא ודאי לא נהירא מדאמרינן לקמן רב אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת וכו' א"ל אתפסוה מטלטלי ובודאי ביום רביעי כנסה דלא עבר אתקנתא דרבנן אלמא שרי לכנסה בלא כתובה וכן בדין שלא מצינו שתהא אסורה להתיחד בלא כתובה וטעמא דמילתא משום דאיסורא דביאה בלא כתובה מדרבנן בעלמא הוא ועוד מפני שהיא לא תשמע לו מפני שהיא יודעת שהיא קלה בעיניו להוציאה ועוד דלא מיתסרא אלא משום דלא סמכה דעתה שהרי מתנאי ב"ד יש לה עכ"ל. כתבו הגהות מיימון פ"י מהלכות אישות נהגו החזנים לכתוב הכתובה וכותבין בכאן מקום שילכו למחר לעשות נשואין ושיחתמו שם העדים ואמת הדבר כי בריש פרק אחד דיני ממונות (לב.) משמע דכשר מ"מ קשה בעיני ר"י לעשות כן לכתחלה מדאמר להו רב לספרי (בגיטין פ.) כי יתביתו בהיני אע"ג דמימסרן לכו מילי בשילי מספר המצות וראבי"ה קבל מאביו דאם הקדים הכתובה והזמן ביום ונעשה הקנין בלילה כשר כדאמרי' פ"ב דגיטין (יח.) כתובה כמעשה ב"ד דמיא ונכתבת ביום ונחתמת בלילה מיהא התוספות פירשו דפסול משום התוספת דלית ליה קלא ומיהו אם עשה הקנין ביום יכולין לחתום מתי שירצו כדאמרינן התם (ב"ב קעב.) כי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה עכ"ל וז"ל התוספות בפרק ב' דגיטין יש מקומות שנוהגין לכתוב הכתובה בע"ש ולחתמה במ"ש ואין נכון לעשות כן משום תוספת דדילמא לית ליה קלא ומיהא היכא דקנו מיניה ליכא למיחש מידי כדאמרינן אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דאקניתו ביה עכ"ל: כתב ה"ר שלמה בן הר"ש בר צמח אפילו לדברי הרשב"א שמכשיר כתובה שנכתבה ביום ונחתמה בלילה היינו דוקא במנה ומאתים ולא בתוספת ולא בנדוניא : ומ"ש והבעל נותן שכר הסופר משנה בפרק גט פשוט (דף קסז): ומ"ש שחכמים תקנו כתובה לאשה כדי שלא תהא קלה בעיניו להוציאה ארישא קאי שכתב אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה ואתא לפרושי מאי כתובה וקאמר שחכמים תקנו כתובה לאשה וכו':
ומ"ש ואפי' אם ירצה לייחד לה כתובה במעות או בשאר מטלטלין אין שומעין לו וכו' משנה וברייתא ס"פ האשה שנפלו (דף פא:):
ואם כתב לה כתובה ונאבדה או שמחלה לו עליה וכו' צריך לכתוב אחרת וכו' בפרק אע"פ (דף נד:) תנן ר"י אומר אם רצה כותב לבתולה שטר של ק"ק והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך מנה ולאלמנה שטר של מנה והיא כותבת לו שנתקבלתי ממך נ' זוז רבי מאיר אומר כל הפוחת לבתולה מק"ק ולאלמנה ממנה ה"ז בעילת זנות ובגמרא (דף נו: נז.) אחתיה דרמי בר חמא הות נסיבא לרב אויא אירכס' כתובתה אתו לקמיה דרב יוסף א"ל הכי אמר רב יהודה אמר שמואל זו דברי רבי מאיר אבל חכמים אומרים משהא אדם את אשתו ב' או ג' שנים בלא כתובה א"ל אביי והא אמר רב נחמן אמר שמואל הלכה כרבי מאיר בגזירותיו א"ל אי הכי זיל כתוב לה ופרש"י זו דברי רבי מאיר. דאמר כל הפוחת לבתולה מק"ק ואפילו בתנאה והתנאי בטל קרי לה בעילת זנות משום דלא סמכה דעתה וה"נ לרבי מאיר הוא דאסור לשהות עם אשה שאבדה שטר כתובתה ואפילו אית לן דלא מפסדה בהכי דגביא בתנאי ב"ד לא סמכה דעתה דאמרה כי תבענא ליה אמר פרעתיך הלכך בעילת זנות היא: א"ה זיל כתוב לה. כתובה אחריתי והא דאמרינן לעיל לא כתב לה כתובה בתולה גובה ר' ואלמנה ק' מפני שהיא תנאי ב"ד ואוקימנא כרבי מאיר התם במקום שאין כותבין דכולהו אתנאי קא סמכי א"נ במקום שכותבין וגובה לר"מ מיהו בעילת זנות באיסור הוא: כתב הרשב"א שנשאל על מי שנתן קבלן לאשתו בכתובתה והתנה עמה שיהא הוא פטור אם היא מותרת. והשיב דאסורה לו דכיון שאין לה על בעלה כלום תהא קלה בעיניו להוציאה:
ובנאבדה כתב בעל העיטור איכא מאן דאמר שכותב לה זמן של עכשיו ואיכא מאן דאמר דכיון דאיכא סהדי דאיתתיה היא וכו' ובמוחלת אין כותבין אלא מזמן של עכשיו זה פשוט דכיון דמחלה אזדא ליה שיעבודא קמא:
וכן אם מכרה כתובתה לבעלה צריך לכתוב לה כתובה אחרת אבל אם מכרה לאחר בטובת הנאה א"צ לכתוב לה כתובה אחרת וכו' מבואר בגמרא פרק החובל (פט.) וכתבו הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה כגון בשבת או ששכח לכתבה יכול לייחד לה מטלטלים בשבילה וכו' בפ"ק דכתובות (דף ז'.) רב אמי שרא למיבעל בתחלה בשבת א"ל והא לא כתיבה כתובה א"ל אתפסוה מטלטלי:
ומ"ש רבינו ויכתוב לה מיד אח"כ כ"כ הרמב"ם בפ"י מהלכות אישות וכתב הרב המגיד שהטעם מפני שחכמים תקנו שיהו כל נכסיו אחראין וערבאין לכתובתה ולשון ומיהו שכתב רבינו פשוט הוא דארישא קאי שכתב אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה וכתב סמ"ג אהא דתפסוה מטלטלי שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יזולו כדמוכח בפ' אע"פ (נו.) עכ"ל וכ' הרמב"ם וכן אם העידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה וכו' ה"ז מותר וכו' בפ"י מהלכות אישות כתב בלשון הזה וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואחר כך יהיה מותר באשתו וכמה הוא כותב לה וכו' אחד הכותב את הכתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ק"ק ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב עכ"ל וכתב הרב המגיד אחד הכותב וכו' פשוט הוא שהקנין הרי הוא כאילו נכתב וג"כ ידוע דסתם קנין לכתיבה עומד ע"כ ודברי הרמב"ם מבוארים דבקנו מידו אע"פ שיש לו פנאי לכתוב אם רצה שלא לכתוב עכשיו אלא שביק ליה למחר וליומא אחרא שרי דכיון דסתם קנין לכתיבה עומד הוי כאילו נכתב וזהו שכתב אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו ה"ז מותר דמשמע בהדיא דסתם קנין אע"פ שלא נכתב דינו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי ולא כתב עד שיהיה לו פנאי לכתוב אלא בנתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ומטעמא דפרישית וזה שלא כנראה מדברי רבינו שכתב בשם הרמב"ם על העידו עליו עדים וקנו מידו מותר עד שיהיה לו פנאי לכתוב לה ולא דק דעד שיהא לו פנאי לכתוב לא קאי אלא למתפיס מטלטלין אבל קנו מידו מותר אע"פ שיש לו פנאי וכמו שכתבתי ודבר פשוט הוא בעיני בדקדוק הבנת לשון הרמב"ם ומהרי"ק כתב בשורש ס"ד אשר שאלת אם אחד מקבל קנין על הכתובה ועדיין לא חתמו העדים האם מותר לשהות אצל אשתו או לא לע"ד נ"ל דאין להתיר אלא ע"י הדחק כגון בשבת או רוצה לכנוס אחר ששכח אז מותר לפי שעה ויכתוב לה תיכף אח"כ אבל לסמוך לכתחלה על עידי הקנין פשיטא שאין לעשות ואע"ג שכתב המרדכי בריש כתובות שסמך ריב"א על עידי הקנין ומשמע אפילו כשיש פנאי לכתוב גם הוא כתב בשם אביאסף והסמ"ג שאין לעשות כן אלא ע"י הדחק וכדפי' וכ"כ גם הרמב"ם וכ"כ הטור דבתראה הוא וכן ראוי לנהוג מאחר שרבינו ואחרונים הסכימו לזה עכ"ל ותמהני עליו שכתב שדעת הרמב"ם היא שאין לסמוך על הקנין אלא ע"י הדחק וכשיהיה לו פנאי יכתוב והרי לשונו מוכיח בהדיא דכשקנו מידו דינו שוה לכותב כתובה ממש וכמו שהוכחתי ואפשר שנמשך אחר דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ולא דק :
וכמה שיעור הכתובה לבתולה ק"ק ולאלמנה ק' פשוט במשנה פרק נערה (דף נא.) ובכמה דוכתי:
ומ"ש ואם ירצה להוסיף מוסיף משנה בפרק אע"פ (דף נד:) ומקשה בגמרא פשיטא ומשני מ"ד קיצותא עבדו רבנן שלא לבייש את מי שאין לו קמ"ל: וכתב הר"ן ומהא שמעינן דמצי למיכתב סתמא ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כך וכך דאם איתא דלא שרי אלא במפרש עיקר כתובה והדר מוסיף כך וכך היכי תיסק אדעתין דליתסר ומאי כיסופא איכא בהכי וכי אילו בעי למיתב מדיליה מי לא מצי יהיב אלא ודאי במכתב סתמא עסקינן דבהכי מצי ס"ד למיחש אכיסופא כיון שלזו כותבין מוהר אחד ולזו מוהר אחר ואפילו הכי בכהאי גוונא מסקינן דשרי עכ"ל :
וזה התוספת שמוסיף יש דברים שדינו בהן כדין עיקר הכתובה ויש דברים שהוא חלוק בהן מעיקר הכתובה כאשר יתבאר לקמן בסימן צ"ג וסימן ק':
כתב רבינו האי שאין צריך קנין בשעת נשואין במה שנתן לה וכו' וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קדושין ומגרש לה גביא וכו' זה נראה שחולק על מ"ש רבינו בסימן נ"ה. כתב הר"ן בר"פ אע"פ אמרינן בירושלמי שהמוסיף לאשתו אפילו לאחר שכנסה באמירה בעלמא סגי ולא צריך למיקניא מיניה דומיא דמאי דאמר רב גידל עמדו וקדשו קנו הם הם הדברים הנקנין באמירה ופירשו טעמא התם משום דרוצה הוא ליתן כמה שלא תחזור בה ומקשינן ויכולה היא ומפרקינן מעיקר ליה ומשבק לה וצ"ע משום דלא אשכחן כולו האי בגמרא דילן אדרבה בגמרא משמע דלית לן האי סברא כמו שאכתוב לפנינו בס"ד:
וכל הפוחת משיעור הכתובה בעילתו בעילת זנות ל"מ אם כתבה לו אחר כך התקבלתי וכו' אלא אפילו התנה בשעת הקדושין שלא יהא לה כתובה וכו' כתוב בא"ח על ענין מנה או ק"ק אם גובה אותם נשאל הרשב"א והשיב כבר ידעת שגביית הכתובה אינה כגביית החובות יש שאינן מקפידות לדקדק עם היורשים ויש שמקפידות ומדקדקות על הכל וכמו שעושים אף במתנה לחוד שאני אומר שנגבית ויש שאינן מקפידות ומניחות ליורשים עכ"ל וכתב הריב"ש בתשובה סי' ס"ה דבר ברור שאין עיקר הכתובה שהיא מנה ומאתים בכלל התוספת אלא אם כן כלל התוספת עם עיקר הכתובה כגון שכתב ויהבינא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי אלף שאז כלל עיקר הכתובה עם התוספת וזה ששנינו בפרק אע"פ (נד:) אם רצה להוסיף אפילו ק' מנה מוסיף ולכן הדבר מבואר שאם כתב ויהבינא ליכי מוהרייכי כסף זוזי מאה או מאתים דחזו לכי ומצד אחר כתב לה והוסיף לה מדיליה כך וכך גובה עיקר וגובה תוספת וגם יש מקומות שכותבין בביאור והוסיף לה מדיליה תוספת על עיקר כתובתה כך וכך ואם יש ב"ד שאין מגבין עיקר כתובה בכיוצא בזה טעות הוא בידם ואע"פ שלפעמים בהיות הנדוניא גדולה אין כאשה חוששת בגביית העיקר למיעוטו אם תקפיד עליו מגבין לה עכ"ל: ואם יש משפחות שנוהגין לכתוב בכתובתן יותר משיעור חכמים אין למחות בידם וכו' בפ' קמא דכתובות (יב.) תנן ב"ד של כהנים היו גובין לבתולה ת' זוז ולא מיחו בידם חכמים ובגמרא א"ר יהודה אמר שמואל לא ב"ד של כהנים בלבד אמרו אלא אפילו משפחות המיוחסית שבישראל אם רצו לעשות כדרך שהכהנים עושין עושים וכתב הר"ן כלומר ואם בא אדם ונשא בתולה סתם מאותה משפחה חייב ליתן לה ת' וכתבו התוספות אע"פ שלא כתב בלשון תוספת אלא ת' דחזו ליכי וסד"א דלא תגבה דלא חזו ובלשון תוספת לא כתב קמ"ל דמנהג טוב מאד הוא וראוי להיות בכהונה ובמשפחות המיוחסות ושייך בהו למימר דחזו ליכי ואפילו לא כתב לה כתובה גובה בתנאי ב"ד כמו בנות ישראל דתקנה גמורה היא עכ"ל: וכתבו התוספות ס"פ הבא על יבמתו (סה:) מה שכותבים נדוניא גדולה לכבוד הכלה נראה לי דהוי כעין תוספת :
ומ"ש לפיכך מי שאבדה כתובתה ידקדקו בכתובות קרובותיה וכו' כ"כ הרא"ש ז"ל שם והמרדכי בס"פ הכותב:
ומ"ש ואם כתובת נשי משפחתו יתירות מכתובות נשי משפחתה עולה עמו ואינה יורדת בתשובות הרא"ש סוף. כלל ל"ו הלכה ה' כתוב בתשובת הגאונים עיר שכבשו עכו"ם ואבדו כתובותיהם אילו כתובה אחת או ב' או ג' לבד אבדו מוציאין ארבעה או חמשה מכתובות קרובותיה נותנים לה כפחותה שבהם עכשיו שמאורע זה אירע לכל בני המדינה כך היא תקנת הדבר שיסכימו זקני המדינה ויחוקו חק לפי מה שהיו יודעים מנהג מדינתם העשיר לפי עשרו והעני לפי עניו והבינוני לפי מה שהם ויחדש כל אחד כתובה לפי החק שיחוקו ומי שמת בעלה ועדיין לא גבתה כתובה יחוקו לפי מה שיראו ויגזרו הזקנים עליהם גזירה וכל אשר לא יקבל ינדוהו ויחרימוהו עכ"ל דינים דשייכי לענינים אלו ע' בתשובת המיימוני שבסוף ספר נשים ובמהרי"ק שורש קי"ו ושורש קי"ט ושורש י"ט כתוב בתשובות הרשב"א סימן תרל"ד בענין הגולים צריך כל אחד לחדש כתובה ואפילו לא תפס כתובה לסטים מזויין ושמא ימצאו למחר :
אם האשה מכנסת לו מעות או בגדים ומקבלן עליו וכתב אותם בכתובה דינן כשאר הכתובה ונגבית עמה וזה נקרא נדוניא מ"ש רבינו שדינן כשאר הכתובה היינו דוקא ענין מ"ש ונגבית עמה כלומר דכשם שכתובה לא ניתנה לגבות אלא לאחר מיתה או גירושין ולא קודם לכן נדוניא נמי אינה נגבית קודם לכן אבל יש כמה דברים שהנדוניא מוחלקת בהם מהכתובה כמו שיתבאר בסימן פ"ט: ומ"ש ויש מקומות שנוהגין כשכותבין סכום הנדוניא שמכנסת לו אם מכנסת לו מטבע היוצא בהוצאה וכו' שמוסיפין שליש על מה שהכניסה וכו' ואם מכנסת לו בגדים הנישומים וקבלם בחומש פחות ממה ששמו אותם וכו' מנהג זה איתא במשנה פרק מציאת האשה (דף סו.) וכתב הריב"ש בסימן ק"ן על מה שאמרו בפרק מציאת האשה בשמים של ערביא הרי הם ככספים שה"ה בכל מיני סחורה שיוסיף שליש ונושא ונותן בהם וכתב עוד וכל זה אינו בנכסי מלוג אלא ילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות והרמב"ם לא הביא דינים אלו של תוספת שליש ופחת חומש בפכ"ג אלא הניח הכל כמנהג המדינה לפי שפסק כרשב"ג דאמר במתניתין הכל כמנהג המדינה ומ"מ בעיר חדשה שאין בה מנהג הולכים אחר דין השנוי במשנה וא"כ דהכניסה כספים ומיני סחורה הרי הבעל יכול לישא וליתן בהם כרצונו מה שאין כן בנכסי מלוג וכ' עוד שם יפה כחו של בעל שאם לא ירצה לקבל אחריות ולהניח אותן הנכסים ברשותה כדין נכסי מלוג אין מי שיכוף אותו לקבל אתריותה עליו ואם יראה שיש לו תועלת שהנכסים עתידים להשבית כגון גדיים שיעשו תיישים וקבלם כמו ששוים עכשיו והשבח שלו עכ"ל: ומ"ש ויש מקומות שרגילים לכתוב כתובה יותר ממה שמכנסת לו שאם מכנסת לו אלף כותבים אלף ות"ק לפיכך לעולם יגבו אותה כפי המנהג אם ידוע שמוסיפים וכותבין אלף ות"ק כשמכנסת אלף לא תגבה אלא אלף וכו' עיין בפרק המקבל (קג.) ועיין ברבינו ירוחם:
לשון הרמב"ם הנושא סתם כותב כפי המנהג וכי היא שפסקה ניתנת כפי המנהג של אותה מדינה וכו' בפכ"ג ועיין במגיד משנה ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה וכו' זה היה מנהג מקומו וכן נוהגין האשכנזים לכתוב בתשובה ת' פרחים בין לא הכניסה לו כלום בין הכניסה לו יותר אבל אין כן מנהג מקומותינו אלא לפי מה שמכניסה כל אח' כך כותבין לה : במקום שנהגו לכתוב בכל הכתובות בשוה אם אשה אחת מוציאה שטר כתובתה וכתב בה יותר מהמנהג ואין חתום בה אלא עד אחד כשר והשני פסול ושטר התנאים שביניהם עדיין קיים ואין בו קנין רק שקבל עליו בקנס גדול לכתוב לה סך כך וכך ע' בכתבי מה"ר איסרלן סימן פ"ד וסוף דבריו אני מגמגם בהם: ולענין היכא דרגילין לכתוב הכתובות בשוה אלא שאינו מנהג קבוע כ"כ ואין כתובתה בידה וכן אם כתובתה בידה אלא שאינה מקויימת עיין בכתבי מה"ר איסרלן סימן רפ"ט ורל"ב כתב הרא"ש בתשובה כלל ל"ו הלכה ח' ששאלה שנוהגים לכתוב למטה מן הכתובה שטר שפלוני החתן נותן לפלונית כך וכך ממון מנכסיו אגב ד' אמות קרקע באחריות עליו ועל כל נכסיו אם נדונית מתנה זו כדין ש"ח כיון דאית ביה אחריות לא ידעתי במה נסתפקת למה לא יהא כשאר כל שטר חוב לגבות ממשעבדי אמנם צריך לדקדק בלשון אם כותבין אני פלוני נותן לפלונית כך וכך מעות אגב קרקע קונה ואם בקנין חליפין בלא אגב מטבע אינו נקנה בחליפין ואם כותבין חייב אני לך מנה בשטר קונה כדאיתא בר"פ הנושא (קא:) אבל רואה אני בשאלתיך שנותן לה אגב ד' אמות קרקע ואם כן אז היא קונה אפילו לא היה לו המטבע באותה שעה הרי הודה שיש לו והודאת בעל דין כק' עדים דמי עכ"ל ועיין בחושן משפט סי' ס': כתוב בתשובות הרשב"א (בספר תולדות אדם) סימן ב' שנשאל על אחד נתן מעות בנדוניא לבתו וייחד לו חובות ואמר לחתנו שכל פרעון שיבא מהם שיקבלם בפרעון הנדוניא וכתוב עוד כתב אחר שהיה בו זקפו במלוה והשיב דזקפו במלוה כפרעון דמי וברשותיה קיימא החובות ואפילו נפסדו כי כבר נפרע החוב הראשון אלא עכשיו כותב שטר אחר וכמלוה אחרת דמי והביא ראיה לדבר מתרכתא (משום כהנים) כתבו מה"ר איסרלן סי' צ':
נוסח הכתובה הוא ידוע וכתב הרמב"ם בהלכות יבום פ"ד:
נוסח כתובה דאירכסא בכך וכך וכו' בא לפנינו פב"פ וכו' רבינו ירוחם בנכ"ב ח"ב כתב כלשון הזה מה דהות קדמנא בכך וכך לשבת וכו' למנין שאנו מונין וכו' איך פב"פ אתא קדמנא ואמר לנא פב"פ הות נסיבא לי לאנתו ומקדמת דנא וכדו אירכסא כתובתא דהות כתיבה לה מההיא יומא דאינסיב כהלכת בנת ישראל דמתנסבן לגוברין יהודאין בקדושין ובכתובה ואמרי רבנן דאסור להשהויי אנתתא בלא כתובה ואפילו שעה חדא כתובו לה כתובה אחריתי בחריקא דכתובתא ובכן כתיבנא לה השתא כתובה באחילופי כתובה קמייתא איך פב"פ אמר להדא פב"ב הוי לי לאנתו כדת משה וישראל וכו' כמו שהוא בשאר כתובות עכ"ל והוא נוסח יותר יפה מנוסח זה שכתב רבינו :
שאלה לא"א הרא"ש ז"ל היודע לחתום ואינו יודע לקרות אם חותם בכתובה והשיב דבר זה תלוי במנהג וכו' ברא"ש כלל ל"ו: ומ"ש שבמקום שאין רגילין לחתום בכתובה אלא הראויין להעיד לא יחתום מי שאינו יודע לקרות כ' הוא ז"ל באותה תשובה שהטעם מדאמרינן בפ"ב דגיטין (יט:) עדים שאין יודעין קורין לפניהם והם חותמין ארשב"ג בד"א בגיטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר שטרות אם יודעים לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין ופסיק רבא הלכתא כרשב"ג: כתוב בתשובת הרשב"א סי' תרכ"ט על עם הארץ שבא לגרש את אשתו ואמרו לו ב"ד שיפרע לה כתובתה וקאמר שלא הבין כשקרא החזן הכתובה ולא הבין התנאים ושאלו את פי ה"ר מאיר והשיב דשומעין לו והוא אומר דאין שומעין לו דחזקה שהעידו עדים בע"פ ועל פיו חתמו בו ואם אין אתה אומר כן לא הנחת חיוב לעמי הארץ ולא על הנשים שכולם יטענו כן ואין אלו אלא דברי תימה אבל מה אעשה שכבר הורה זקן ויושב בישיבת חכם עם איש שיבה עד כאן לשונו ואיני יודע למה נחבא אל הכלים משום דחזא גברא כיון דתיובתא לא חזא ולענין הלכה נ"ל כדברי הרשב"א משום דאל"כ לא שבקת חיי דכל עמי הארץ יאמרו כן. כתוב בא"ח בשם הראב"ד נהגו שלא ליתן אדם לבתו ממון גדול ומי שהוא מקפיד ומתקוטט בעבור נכסי אשתו אינו מצליח ואין זיווגן עולה יפה אלא מה שיתן לו חמיו או חמותו יקח בעין יפה כי הממון שאדם לוקח עם אשתו אינו ממון של יושר תדע שהרי אז"ל (עירובין סד:) הרוצה שיתקיימו נכסי אשתו יעשה מהם מצוה וראוי לכל איש דעת שלא יעגן עצמו ולא לבת זוגו מפני ממון רב שהממון ההוא לא יצליח מפני העיגון ומפני הרהור עבירה ורבים נכשלים בעבירות כשאינם נושאים אשה במהרה ועליהם נאמר כל הנושא אשה לשם ממון וכו' עכ"ל :
בית חדש (ב"ח) עריכה
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה פירוש אסור לו להכניס' לחופה שהוא הייחוד הראוי לביאה קודם שיכתוב לה כתובה דשמא יבא עליה והיא אסורה לו וכ"כ הרמב"ם בפ"י מה' אישות וז"ל וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכתב ה' המגיד שהוא סובר דבעינן לכתחלה חופה הראויה לביאה שלא יחסר דבר אפילו מדבריהם והרמב"ן ז"ל הקשה על זה מדאמרו בגמר' פ"ק דכתובות רב אמי שרא למבעל לכתחילה בשבת א"ל רבנן והא לא כתיבא כתובתה א"ל אתפסוה מטלטלין והא ודאי בד' נשאה ולא ה"ל כתובה עד שרצה לבעול שהתפיסו מטלטלין בשבת עכ"ל ויש לדחות שכך היה המעשה שאירע כן ומכל מקום מן הדין לכתחילה היה ראוי שתהיה לה כתובה קודם חופה וזהו שרבי אמי לא שאל להם אם היה לה כתובה לפי שחשב שעשו כראוי לעשות זהו דעת רבינו עכ"ל ה' המגיד ודברים אלו כתבן גם הר"ן ז"ל ריש כתובות באריכות וב"י מביא קצתו וזה שכתבו ז"ל להשיב ע"י הרמב"ן מדלא שאל ר' אמי כי הוה שרא למיבעל בתחלה בשבת אי הות כתיבה כתובה אלמא דמנהגן היה לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה נראה לפע"ד דאין זו תשובה כלל דאעפ"י דמנהגן היה ליכנס לחופה קודם שיכתבו הכתובה מ"מ לא היה בועל אותה אלא לאחר כתיבת הכתובה וכששאלו לרב אמי אי שרא למבעל בתחילה בשבתא ואי לאו משום איסור בעילה בשבת לא היה כאן שאלה קסבר ר' אמי מכללא דקודם שבת כתיבה כתובה אבל לעולם בשעת כניסה לחופה לא היה נכתבת דכך היה מנהגן ומ"מ נראה להכריע כדעת הרמב"ם ורבינו דאפילו את"ל דבשני דר' אמי כך היה מנהגן להכניס לחופה מקודם שיכתבו הכתובה וכדכ' הרמב"ן ומ"מ כיון דחזינן השתא בהך עובדא דרבי אמי דהוה בעי למיבעל נמי קודם כתיבת כתובה שהרי אי לאו דא"ל רבנן לרב אמי והא לא כתיבא כתובתה הוה בעל לה אלמא דלאו כולי עלמא דינא גמירי וטעי בהא מלתא למבעל לה מקמי כתיבת כתובה הילכך אין לו להכניסה לחופה עד שיכתוב הכתובה תחלה כדי שלא יבא לידי איסור לבא עליה קודם כתיבת הכתובה ולפי זה יבא על נכון לשון הרמב"ם שכתב וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה וכו' ולא כתב אסור דלמאי שכתבנו לא למדנו מהך עובדא אלא שצריך לעשות כך שלא יגיע לידי איסור אבל איסור לא שמענו ורבינו הפריז על המדה וכתב אסור להתייחד וכו' דאיסורא ודאי לא שמענו ודו"ק:
ומ"ש שחכמים תקנו כתובה וכו' פירש ב"י ארישא קאי שכתב אסורה להתייחד קודם שיכתוב לה כתובה ואתא לפרושי מאי כתובה וקאמר שחכמים תקנו כתובה וכו' ולי יראה דרבינו בא לפרש הטעם לאיסור זה שלא יבא עליה מקמי כתיבת הכתובה ואמר שזהו לפי שחכמים תקנו כתובה לאשה ולא הויא דאורייתא להכי לא סמכה דעתה ואעפ"י שיש לה מתנאי ב"ד וז"ש עוד ואפילו אם ירצה ליחד לה כתובה וכו' כלומר דאעפ"י כן תהא קלה בעיניו להוציאה דיאמר לה הנה כתובתיך מונחת ליך על השלחן טלי כתובתיך וצאי ולהכי צריך שיכתוב לה שטר וכו' דהשתא לא תהא קלה בעיניו להוציאה כיון שכל הנכסים משועבדים לה כתקנת שמעון בן שטח בס"פ האשה שנפלו כתבו התוס' והרא"ש והמרדכי ר"פ אעפ"י דיכול אדם לשעבד עצמו אף על פי שאין לו נכסים בשעת נישואין וכל נכסיו שיהיו לו אחר כך משועבדים לה והרשב"א בתשובה סימן תתקל"ד כתב דוקא כשכתב לה דרך שיעבוד אבל אם לא שיעבד עצמו אלא נתן לה במתנה דבר שאינו בעין לא זכתה אפילו באגב והרא"ש בתשובה פסק דקנה ע"י אגב ועיין בח"מ סימן ס' לשם יתבאר בס"ד:
ואם כתב לה כתובה ונאבדה וכו' ונראה דהיינו דוקא במקום שכותבים כתובה דאילו במקום שאין כותבין אלא דאיהו כתב לה כתובה ונאבדה כבר כתב רבינו על שם הרא"ש בסימן ק' דאינו נאמן לומר פרעתי וחולק על הרמב"ם ע"ש וא"כ לפי זה א"צ לכתוב אחרת:
ומ"ש או שמחלה לו עליה שכתבה לו התקבלתי פירוש אבל במחילה בעלמא לא הויא מחילה כשכבר נשואה כ"כ מרדכי פרק החובל ואתא רבינו לאשמועינן דבמחילה נמי לא צריך לכתוב אחרת אלא דוקא כשכתבה לו התקבלת אבל במחילה בעלמא בלא כתיבה לאחר שכבר נשואה כיון דלא הויא מחילה א"צ לכתוב אחרת ומיהו אם התנה הבעל כשנשאה לפחות מעיקר כתובה או שכתב לה ק' ור' ומחלה לו עליה דאפילו כתבה לו התקבלתי תנאו בטל כיון שהתנה כך בשעה שנשאה כמ"ש רבינו בסוף סימן ס"ט אפ"ה צריך לכתוב לה אחרת דכיון דא"ל לא אית לך כתובה לא סמכה דעתה וה"ל בעילת זנות כמו שיתבאר לשם בס"ד ועיין בתוספות פרק אעפ"י דף נ"א בד"ה מני ר"מ אך קשה מהא דהביא רבינו דברי הרמב"ם לקמן בסימן ק"ה המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים כשאר מוחלין וכו' אלמא דאפילו במחילה בעלמא הויא מחילה אף לאחר שכבר נשאה דלא כמ"ש המרדכי פרק החובל וכדמשמע מדברי רבינו כאן וי"ל דרבינו לא הביא דברי הרמב"ם לקמן אלא לאשמועינן דאעפ"י דשטר כתובתה בידה הוי מחילה כשכבר נשאה ואעפ"י שאין שם לא קנין ולא עדים מיהו כתיבה ודאי בעינן לדעת רבינו שהאשה כתבה לו התקבלתי ומודית בכך והוי מחילה בכתיבה זו בלא קנין ובלא עדים:
וכן אם מכרה כתובתה לבעלה וכו' ה"א בפרק החובל ומילתא דפסיקא נקט דבמכרה כתובתה בסתם לבעלה צריך לה כתובה אחרת אבל מכרה לאחר בסתם א"צ לכתוב ומיהו אף במכרה לבעלה איכא לאשכוחי שא"צ לכתוב לה כתובה אחרת כגון דמכרה שאם ימות בעלה שלא תגבה היא מהיורשין את כתובתה וגם שלא תוכל למכרה עוד בטובת הנאה אבל אם בא לגרשה צריך ליתן לה כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה וכ"כ במרדכי בפרק נערה כתב נ"י בפרק החובל דבמכרה כתובתה לאחר בטובת הנאה נמי אסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דהואיל ואין הכתובה בשם האשה הוי כמו שאין לה כתובה כלל כ' ב"י ולשון ומיהו אם אינו יכול לכתוב לה כתובה וכו' פשוט הוא דארישא קאי שכ' אסור להתייחד עם הכלה קודם שיכתוב לה כתובה עכ"ל:
כתב הרמב"ם וכן אם העידו וכו' וז"ל בפ"י מאישות וצריך לכתוב כתובה קודם כניסה לחופה ואח"כ יהיה מותר באשתו וכו' אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו מידו שהוא חייב לה ק' או ר' ה"ז מותר וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתה ה"ז מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב עכ"ל ומפרש רבינו מדכתב עד שיהא לו פנאי לכתוב ולא אמר נמי או עד שקנו עדים מידו אלמא דתקנת חכמים הוא דוקא שיכתוב לה שטר אבל קנו מידו לא אלא דבדיעבד אפינו בקנין בעדים סגי ומש"ה כתב תחלה וצריך לכתוב כתובה וכו' דדוקא כתיבה ואח"כ כתב דבדיעבד ה"ז מותר בשקנו מידו או בהתפסת מטלטלין ואתרווייהו קאמר עד שיהא לו פנאי לכתוב ולכן כתב תחלה קנו מידו ואח"כ נתינת מטלטלין להורות דאפילו בנתינת מטלטלין דוקא עד שיהא לו פנאי כל שכן בקנו מידו בעדים כמו שאפרש בס"ד דנתינת מטלטלין עדיף מקנו מידו במקום שכותבין דלא סמכה דעתה כלל אפילו ליום וליומים זהו דעת רבינו בהבנת דברי הרמב"ם ודלא כמו שהבין ה' המגיד והב"י דלא כתב הרמב"ם עד שיהא לו פנאי אלא אתפיסת מטלטלין אבל קנו מידו שוה לכותב ממש ובשניהם מותר לגמרי וכתב ב"י על רבינו ומהרי"ק דלא דקדקו בהבנת לשון הרמב"ם ולפע"ד דדקדק על נכון וז"ל הסמ"ג אחד הכותב כתובה בשטר ואחד שהעידו עליו עדים וקנו ממנו שהוא חייב לה ק' או ר' במקום שאין כותבין וכן אם נתן לה מטלטלין כנגד כתובתהו אף במקום שכותבין הרי זה מותר לבעול עד שיהא לו פנאי לכתוב כדאיתא פ"ק דכתובות רק שיקבל עליו אחריות אם יאבדו או יוזלו כדמוכח פרק אעפ"י עכ"ל מבואר מדבריו דקנין בעדים לא מהני כלל במקום שכותבין וטעמא דהאשה לא סמכה דעתה כיון דמצי טעין פרעתיך שהרי אין שטר כתובתה בידה ואפילו ליום ויומים לא סמכה דעתה כלל אבל במקום שאין כותבין דאית לה בתנאי ב"ד סמכה דעתה דלא מצי טעין פרעתיך אלא דאכתי הוה מצי טעין דהתנה בשעת הקידושין שלא יתחייב לה בכתובה השתא דקנו מיניה לא מצי טעין מידי ואעפ"י דקי"ל דאפי' אם התנה שלא תהא לה כתובה אית לה כתובה היינו דוקא כשרוצה לקיימה אבל באינה רוצה לקיימה ודאי דתנאי קיום וכדכתב הרא"ש והר"ן בפרק אעפ"י ומביאו ב"י בסמוך אצל וכל הפוחת משיעור כתובה וכיון דמצי טעין השתא מיד אם אינו רוצה לקיימה שהתנה עמה שלא יהא לה כתובה והמע"ה הילכך צריך קנין בעדים אפילו במקום שאין כותבין אבל במקום שכותבין לא מהני קנין בעדים כלל ולפי זה ניחא הך עובדא דרב אמי דנכנסה לחופה אע"ג דלא הוה כתיבה כתובתה משום דנסמכו על דקנו מיניה בעדים ולפי דבמקום שכותבין אין מועיל קנין בעדים הקשו לו רבנן והא לא כתיבא כתובתה ועידי קנין אין מועילין וא"ל אתפסוה מטלטלין ואפשר דאפילו נפרש דברי הרמב"ם כפירוש ה' המגיד וב"י דעדי קנין חשוב ככתיבה ומותר אפילו לכתחילה אין זה אלא במקום שאין כותבין וכמו שכתוב הסמ"ג והכי משמע מלשון הסמ"ג שכתבה כלשון הרמב"ם אלא שהוסיף לפרש אצל וקנו ממנו במקום שאין כותבין ואצל התפסת מטלטלין הוסיף אף במקום שכותבין כנראה שבא לפרש דברי הרמב"ם ונמצא דעכשיו במקום שכותבין אין לסמוך על עידי קנין אפילו ליום או יומים וז"ל המרדכי והא לא כתיבה כתובת' א"ל אתפסוה מטלטלי כדי כתובתה פירוש שיעור כתובתה ומכאן סמך רי"בא דשטר כתובה ראיה בעלמא הוא ואי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דהא איכא עידי קנין והא דאמר אסור לאדם וכו' היכא דליכא עידי קנין ולא הקנה לה על כתובתה וספר המצות כתב דוקא יום אחד או ליומים עד שיכתבו לה וכן פסק נמי בספר אביאסף דאפילו על התפסת מטלטלין לא התירו אלא בשעת הדחק וכו' עכ"ל פירוש רי"א קשיא ליה דאי איתא דתקנת חכמים הוא דאסור לאדם לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה א"כ מאי קאמר רבי אמי אתפסוה מטלטלין סוף סוף אסור לדור עם אשתו אפילו שעה אחת בלא כתובה ולכן פירש דמכאן מוכח דתקנת חכמים לא היתה אלא שאסור לשהות עם אשתו אפילו שעה אחת כשאין עליו חיוב כתובה בעדי קנין אבל שטר כתובה ראייה בעלמא היא ולהכי סגי בהתפסת מטלטלין וממילא אי אירכסא כתובתה אינה אסורה לו דס"ס איכא עליו חיוב כתובה ע"פ עידי קנין והא דאמר אסור לאדם וכו' היכא דליכא עידי קנין לפנינו שהקנה כבר בפניהם וגם לא הקנה לה עכשיו על כתובתה אחר כך אמר וס"ה כתב וכו' והוא חוזר על התפסת מטלטלין שמותר לקיימה בתפסוה מטלטלין דוקא ליום אחד או ליומים עד שיכתבו לה וע"ז כתב וכן פסק בספר אביאסף דאפילו על התפסת מטלטלין לא התירו אלא בשעת הדחק אבל אי אפשר בפרש דס"ה קאמר יום או יומים על עדי קנין דהא מפורש בדבריו דעידי קנין מועילין דוקא במקום שאין כותבין ואפילו היכא דאית ליה פנאי א"צ לכתוב ובמקום שכותבין אסור אפילו יש לו פנאי אלא כדפרישי' אבל מהרי"ק בשורש ס"ד הביא מדברי המרדכי שרצונו לומר דהסמ"ג ואביאסף כתבו דקנין בעדים אין לעשות ע"י הדחק ואילו היה מהרי"ק מעיין בספר הסמ"ג גופיה לא היה כותב כך ואין ספק דנוסחא מוטעת שבמרדכי נזדמנה לפניו כמו שהוא נדפס בהגהות אשר"י אבל הגירסא הנכונה כאשר העתקתי מספר מוגה והעולה מכל דברינו אלא דלדעת הסמ"ג בהתפסת מטלטלין מהני כשאין לו פנאי ליום ויומים אף במקום שכותבין אבל עידי קנין לא מהני אפילו ליום ויומים במקום שכותבין אבל במקום שאין כותבין מועיל עידי קנין אפי' יש לו פנאי וכך הוא להרמב"ם כנראה מדברי הסמ"ג שכך הוא מפורש ברמב"ם אבל דעת רבינו אינו כן אלא מפרש דבעידי קנין נמי מותר ליום או יומים להרמב"ם ויש להקשות דא"כ למה אמר ר' אמי לתלמידו אתפסוה מטלטלין דצריך לקבל עליו אחריות אבידה וזולא וגם צריך לשומם שיהא שוים כדי חוב כתובתה ואמאי לא קאמר להו דליקנו מידו ואפשר לתרץ דחדא מתרי תקנתא נקט וכן צריך לתרץ קושיא זו אליבא דריב"א שבמרדכי ולהלכה נראה בעיני עיקר דעכשיו שכותבין כתובה עידי קנין אינן מועילין אפי' ליום או יומים אבל התפסת מטלטלין מועילין ליום או יומים וכך נוהגין אפי' בשעת הדחק דאין סומכין אעידי קנין אלא בהתפס' מטלטלין וכן כשנמצא הכתובה פסולה בעינן התפסת מטלטלי דוקא וכך ראיתי מרבותי והכי נהוג:
כתב רב האי שא"צ קנין בשעת נישואין וכו' פי' האי תוספת שמוסיף לה צריך ג"כ לכתבו בכתובה ולכללו ביחד עם העיקר ולכתוב בסתמא ויהיבנא ליכי כך וכך כי על כן שנינו ואם ירצה להוסיף מוסיף ולא חיישינן לכיסופא דמבייש את מי שאין לו כפירוש הר"ן א"נ ליש מפרשים שכותב והוסיף לה כך וכך על העיקר אפ"ה א"צ קנין על התוספות דתנאי כתובה של תוספת זה שמוסיף על הכתובה ככתובה דמי וכשם שא"צ קנין על כתובתה דאית לה מתנאי ב"ד כך א"צ קנין על תוספת זה דבאמירה בעלמא שפוסק לה ונושא מיד קנתה ויכולים העדים להכתיב התוספות בכתובה ולהחתים שמותם וליתן לה כי היכי דבשעת קידושין וכו' ולמעלה בסימן נ"ח כתבתי דיש פוסקים דחולקים על זה ע"ש ואם לא נכתב התוספת כבר בכתובה לא מיבעיא דאסור לבא עליה דלא סמכה דעתה כיון שלא נכתב בכתובה ולא קנו מידו ולא אתפסוה מטלטלין אלא אפילו מת או גירש אינו גובה להרמב"ם וכבר הזכרתי מזה בסימן נ"א:
וכתב בעל העיטור ואי כתב לה בשעת קידושין וכו' נראה דה"פ דכתב לה התוספת בשעת קידושין ומגרש לה לאחר נישואין גביא התוספת שכתב לה בשעת קדושין ולא אמרינן כיון דלא כתב לה בשעת נישואין אלא מקמי נישואין אדעתא דלמישקל ומיפק לא אקני אבל בהתנה וכתב בשעת נישואין פשיטא דאגב חיבת חופה הראוייה לביאה גמר ומקני לה לגמרי אף למישקל ומיפק ולא איצטריך לב"ה לאשמועינן אבל אין לפרש דאיירי במגרש לה מקמי נישואין בעודה ארוסה דזה כתבו לעיל בסימן נ"ה מחלוקת הרמב"ם והרא"ש וסתם רבי' כהרא"ש דתוספת אפילו מבני חרי לא גביא אפי' כתב לה וא"כ היאך כתב כאן דברי ב"ה בסתמא כאילו אין חולק עליו ותו דה"ל להביא דברי ב"ה לעיל בסימן נ"ה אצל מחלוקת הפוסקים בדין זה אלא כדפירש' דב"ה לא איירי אלא במגרש לה אחר הנשואין ומשמע דתרתי בעינן בעינן דכ' לה משעת קידושין ומגרש לה בתר נישואין אבל בדלא כתב לה אלא התנה לה תוספת בשעת קידושין וכנסה סתם ומגרש לה לא גביא התוספת כיון דלא התנה לה בשעת נישואין וגם לא כתב לה בשעת קידושין ומשמע נמי דבכתב לה גביא ממשועבדים משעת הקידושין דבשעה שכתב לה נשתעבדו הנכסים. ואיכא למידק במ"ש ומגרש לה ולא אמר נמי ונתארמלה ואפשר דדוקא במגרש לה דמדעתיה דנפשיה קמגרש לה הלכך לא אמרינן אדעתא למישקל ולמיפק לא אקני לה אבל היכא דנתארמלה לא שקלא האי תוספת דאמרינן כי אקני לה אדעתא למיקם קמיה אבל אדעתא למשקל ולמיפק לא אקני לה והכי אשכחן באלפס"י ובאשיר"י פרק נערה שנתפתתה דמחלקין בין אלמנה לגרושה בדין בגדים דלאלמנה שמין ולגרושה אין שמין וכדכתב רבינו לקמן בסימן צ"ט ולפי זה אפשר דבגרושה נמי דכתב ב"ה הכא דגביא האי תוספת היינו דוקא כשמוציאה בלא טענה אלא שמוצא אחרת נאה הימנה אבל סרחה עליו אדעתא דהכי לא אקני לה כדכ' רבינו לקמן ע"ש ב"ה גופיה ואפשר נמי דהתם דוקא לגבי בגדים הוי דינא הכי אבל מתנה ס"ל לב"ה דאין חלוק אלא אפילו סרחה גביא מתנה דיהיב לה וא"כ ה"נ האי תוספת דכתב לה בשעת קדושין קניא להך מתנה וגביא לה לעולם כשמגרשה בתר נישואין אפילו סרחה עליו וצ"ע:
כתב ר"ת דכתובת בתולה מן התורה וכו' עד לא הפסיד נראה דבזאת היא הנפקותא שבין ר"ת להרא"ש דלר"ת צריך שיכתוב דחזו ליכי מדאורייתא ואי לא כתב אלא דחזו ליכי אינו גובה אלא חמשים סלעים של מדינה דיד של בעל השטר על התחתונה ומצי א"ל לא נתחייבתי אלא בסלעים של מדינה אבל להרא"ש אע"ג דלא כתב אלא דחזו ליכי לא הפסיד כלום וגובה חמשים סלעים של צורי אבל ליכא לפרש נפקותא דלר"ת גביא בינונית כדאיתא פרק הניזקין לר"מ דאית ליה דאורייתא גביא בבינונית ולהרא"ש דכתובה דרבנן גביא זיבורית כדאמרינן בפי"ק דכתובות הואיל ותקנת חכמים היא לא תגבה אלא מן הזיבורית דהא השתא דכתבינן שפר ארג וכו' אפילו מן העידית גביא מיהו במקום שאין כותבין כתובה וסומכין אתנאי ב"ד איכא למימר הך נפקותא דאי דאוריית' גביא בינונית ואי דרבנן גביא זיבורית וע' בהגהת מרדכי דסוף כתובות:
ואם יש משפחות וכו' פ"ק דכתובות הקשה במרדכי דהא בכל אדם תנן בר"פ אע"פ אם ירצה להוסיף מוסיף וי"ל דבכל אדם כותב תחלה ק' ור' ואחר כך תוספת אבל במשפחות המיוחסות היו כותבין ביחד סך כך וכך דחזו ליכי פר"ת עכ"ל אבל להר"ן דבכל אדם תנן אם רצה להוסיף הכל ביחד מוסיף דלא כפר"ת צריך לומר דמשפחות מיוחסות עדיפי דכיון דאורחייהו בהכי אם נשא אדם סתם מאותה משפחה חייב ליתן לה כדרך בנות משפחתה:
אם האשה מכנסת וכו' כתב ב"י דוקא לענין מ"ש דנגבין עמה שאינה נגבית בעודה תחת בעלה אלא לאחר מיתה וגירושין דין נדוניא כתובה אבל לשאר דברים אין דינן שוה וע"ל בסי' ק':
ויש מקומות שרגילין לכתוב כתובה יותר וכו' פירוש כשמכנסת בגדים הנשומים וכו': ומיהו אם התנאו ביניהם שלא לקבל אלא מעות בעין לא :
וכתב עוד המתנין כשמיחדים החובות אם לא יפרע מכאן ועד יום פ' הריני מוסיף על כל ליטרא ד' פשיטין בחדש מותר כי זה כתוספת על נדוניא ואין כאן אגר נטר ליה ודוקא בשהתנה קודם שנשאת אבל אחר כך לא וכתב הרא"ש בכלל ט"ו סימן ד' וששאלתם על גר שנתגדל ביניכם ורוצה ליקח אשה אם יוכל לקרות לעצמו אי זה שם שירצה כגון פלוני בן פלוני וכתב בכתובה אותה כתובה אינה כתובה כיון שלא החזיק בעיר באותו שם עד היום הזה ונמצא משהה את אשתו בלא כתובה דכתובה זו כמאן דליתא דמיא ואין לחתום עליה אלא כך נוהגים לכתוב בכתובות של גרים פלוני בן אברהם ושמו המובהק כותבין ואב המון גוים הוא אבי כולם כתב הרשב"א שאלת זה שנהגו לכתוב בכתובות אפילו מגלימא דאכתפאי אם הוא דוקא או שופרא דשטרא תשובה אם אינו מנהג וזה כתב קרוב הוא בעיני שזה שכתב מה שלא הורגלו אחרים בדוקא כתב ואומרים לו פשוט ותגבה לה אבל כיון שהורגלו הכל לכתב כן מסתברא דשופרא דשטרא הוא ואינו בדעת שיכתבו בדוקא ויפשיטום ערומים וגלימא שאמרת מהו כל בגד עליון שאדם מתכסה בו קרוי גלימא מלשון ויגלום אדרתו ועכשיו אין קורין גלימא אלא לקאפ"ה שאמרת וכל שבממון הולכין אחר לשון בני אדם שבאותו מקום וכתב עוד ה"ג סי' תל"ג שנשאל על אשה שנשאת לבעלה והאשה מעיר אחת והבעל מעיר אחרת ועשו הנשואין וכתבו הכתובה בעיר אחרת שהיא ממוצע בין עירו לעירה ולא כתבו בה שום תנאי כמנהג אי זה מקום ינהגו והשיב אם על דעת לדור במקום שנשאה כנסה על דעת תנאי אותו מקום נשאה ואפי' דרכם לכתוב שם בכל המנהג והתנאי וזה לא כתב שכל הנושא על דעת מנהג המקום הוא נושא ואם דעתם לדור במקום אחר דינם כמקום שדעתם לקבוע שם דירתם ומן הסתם כמנהג מקומו שיכול להוציאה מעירה לעירו כדאיתא בתוספתא וכיון שכן הרי הוא נושא על דעת תנאי מקומו שהוא מוציאה שם בס"פ נערה שגתפתתה (נד.) גבי ההיא בת מחוזא דהות נסיבא לנהרדעא כתב הריטב"א ש"מ מאן דנסיב איתתא מדוכתא אחריתא אדעתא דתידור עמיה בדוכתיה הולכים אחר מנהג מקומו שבאה לשם: כתב עוד שאלת מתנה לחוד שאדם כותב לאשתו וכותבין לה ד' אמות קרקע ואגבן נתתי לך כך וכך זהובים ומעכשיו תלך ותזכה ותחזיק בהם ואמרת שמצאת בשם הרב ר"י ב"ר ראובן וכל מתנה שאדם כותב לאשתו בשעת נישואין אפילו כתב לה כל מיני ייפוין הרי היא ככתובה שאינה נגבית בעודה תחתיו תשובה אומר אני על זה אטו ה"ר יצחק חתום עליה וכמו שאמרו ביבמות (כב.) על כיוצא בזה ואני אומר חס ליה לרב שלא כתב כן מעולם שכל תנאי שבממון תנאו קיים ואם נתן לה ע"מ שתגבה מעכשיו ותתן לאחרים מתנתו ותנאו קיימין ואחר כך כתב בשמו ואינו אלא מיהו הכל לפי מנהג המקומות שכל מה שאדם כותב לאשה בכתובתה וכל מה שאדם מתנה עם חתנו להכניס עם בתו הכל לפי המנהג כי יש מקומות שמתנין וכותבין בדוקא ועושים אותו כמלוה ולשם האב נותן הכל כפי מה שהתנה וכן האשה גובה כל מ"ש לה בעלה ויש מקומות שכותבין לכבוד בעלמא ואין נגבין אלא לפי המנהג וכמו שאמר בר"פ המקבל: אימתי כותבים בכתובה בי נשא תוספת בתרא עלה י"ב ופרק במה מדליקין: אם יש לכתוב בכתובת יתומה מבי אבוה בפסקי תוספות פ"ב דגיטין : אלמנה שנשאת לשני ונתגרשה או גרושה שנשאת לשני ונתאלמנה כשנשאת לשלישי כותבין ועכשיו נוהגין לכתוב בכל הכתובות בשוה וכו' וכך הוא המנהג במדינות אלו לכתוב שני מאות זקוקים לבתולה בשוה אלא שחלוקים במטבע במקצת מקומות גובין שני מאות זקוקים שהם ארבע מאות זהובים פוליש ובמדינות ליט"א עושין ב' מאות זקוקים ה' מאות זהובים פוליש ובמקצת מקומות עושים ב' מאות זקוקים רק ג' מאות זהובים פוליש ואם הכניסה לו נדוניא יתר על שני מאות זקוקים עושה לה תוספת כתובה בפני עצמה כפי מנהג הקהל ועכשיו הוקבע המנהג שמוסיפין שליש על הנדוניא שאם הכניסה לו אלף כותב אלף ות"ק ובכלל זה גם השני מאות זקוקים שכתב לה ומנהג קראקא דהוספה זו הוא חוץ ממלבושים ותכשיטים השייכים לגופה וכך כותבין בפירוש ואם לא כתוב בה חוץ ממלבושים שמין לה מלבושים כפי הדין ואם בא אחד מעיר אחרת ואינו רוצה להוסיף אין הרשות בידו דכל הנושא ומשעבד את עצמו בסתם דעתו ע"פ המנהג כדכתב הרמב"ם אא"כ שהתנה כך תחלה בשעת שידוכין וקנסות ועיין בתשובת מהרי"ל סימן ע"ו:
דרכי משה עריכה
(א) וע"ל סי' קע"ו דמשמע דבמקום דלא יוכל לגרש כ"א ברצון האשה אין לחוש כ"כ בכתובה וא"כ בזמן הזה דאין מגרשין בע"כ יש להקל בדבר ואולי יש לחלק ועיין לקמן:
(ב) וע"ל סי' ס"א אם מותר ליכנס תחת החופה קודם שנכתבה הכתובה:
(ג) וכן כתב המרדכי פ"ב דגיטין ע"א וכן הוא שם בהגהות אשירי וכן כתב הר"ן שם ע"א דף תקס"ג כתב עוד המרדכי פ"ב דגיטין ע"ד וסמכו חכמי הקהל לחתום הכתובה קודם הברכה דאיכא אימתא דצבורא לשקר וגם העדים חותמים קודם הברכה וליכא משום מיחזי כשיקרא כיון דעסוקים באותו הענין ויש מקומות שאין חותמין עד אחר הברכה שכבר הקנין נעשה בפניהם עכ"ל. ובהגהות אשיר"י פ"ב דגיטין כתב דנהגו לכתוב בע"ש ולחתום במ"ש משום דקלא אית ליה משעת הכתיבה אפי' לענין תוס' מיהו טוב לקבל קנין מיד וע"ש וכתב בא"ז דנהגו העדים לחתום על הכתובה שקראו תחת החופה אע"פ שלא שמעו העדים הקריאה ולא שפיר עבדי מ"מ כיון דנהגו נהגו ואין למחות בידם שלא להוציא לעז על כתובות הראשונות עכ"ל:
(ד) וכתבו התוס והרא"ש והמרדכי ריש אע"פ דיכול לשעבד עצמו אע"פ שאין לו נכסים בשעת הנשואין וכל נכסיו שיהיה לו אחר כך משועבדים לה וכתב הרשב"א בתשובה סי' תקל"ד דוקא בשכתב לה דרך שיעבוד אבל אם לא שיעבד עצמו אלא שנתן לה במתנה דבר שאינו בעין לא קנתה אפי' באגב ובתשובת הרא"ש פסק דקנתה ע"י אגב וע"ש וצ"ע בדברי התוספות והרא"ש והמרדכי ריש אע"פ ובח"ה סי' ס' נתבאר בדין זה:
(ה) הא בלאו הכי לא מהני מחילה וכן הוא במרדכי פרק החובל:
(ו) ובנ"י פרק החובל דף ל"ב ע"ב משמע דאסור לכתוב הכתובה בשם הקונה דהואיל ואין הכתובה בשם האשה הוי כמי שאין לה כתובה כלל עכ"ל וכתב מהרי"ל בא' שאמר לסופר תהא הכתובה אצלך עד שישלם לך הבעל שכר הסופר דאסור לשהות אצלו הואיל ואין כתובה בידה:
(ז) והר"ן פרק קמא דכתובות ע"ב דף תס"ח מסתפק אי מותר לייחד מטלטלין בשבת משום דהוה כקונה קנין בשבת:
(ח) כתב הגהות מרדכי דקידושין דף תרס"ג ע"ג דאם כתב לה כתובה בקדושי טעות אע"פ שחזר אח"כ וקדשה שנייה אפ"ה כתובה הראשונה קיימת וכ"פ בתשובת מהרי"ו סי' ז':
(ט) וכן כתב המ"מ פרק י' דאישות בשם הרמב"ן וכן כתב הריב"ש סימן ס"ה אמנם במרדכי ע"ג פרק קמא דכתובות משמע דאסור לעשות כן אלא במשפחה שמנהגם כך אבל באחרים צריך לכתוב מנה או מאתים ואחר כך להוסיף מה שירצה וכן נוהגין בזמן הזה דכותבין כל הכתובות שוין לבתולות בשוה ולאלמנות בשוה וקורין זה הכתובה תחת החופה ואחר כך מוסיף כל א' מה שירצה כתב הריב"ש בתשובה סימן ס"ה אשה שנכתבה בכתובתה ודין נדוניא דהנעלת ליה מאה דינרי זהב והוסיף לה מדיליה נ' דינרי זהב סך הכל מאה וחמשים דינרי זהב או תוספת אחר אין העיקר הכתובה דהיינו מנה או מאתים בכלל זה דאין עיקר הכתובה בכלל התוספות עד שיכתוב ויהיבנא ליכי מוהר בתולייכי כסף זוזי אלף או כיוצא בה שאז העיקר בכלל התוספת:
(יא) וכ"כ ה"ה שם וע"ל סי' ס"ט:
(יב) כתב מהרי"ו בתשובותיו סימן י"ד מנהג שפירא היה לגבות מטבע ריינוס ג' מאות ובמדינות הללו מגבין לבתולה ד' מאות פוליש ולאלמנה מאה ובמקום שאין מנהג כתבו ריש הגהות מרדכי דכתובות דלמ"ד דכתובה דאורייתא הוי שיעור כתובה דרבנן קרוב לי"ז פרחים זהב ש' דוקא"ט כסף ממטבע ויניצא"ה ואם כתובה דרבנן הוי שיעור כתובה דרבנן כשני פרדים זהב וב' דוקא"ט כסף וע"ש שהאריך בזו וכן הרמב"ם האריך פ"י דאישות ובתשובת מהרי"ל סי' ע"ז שטר הכתובה לבתולה י' זהובים ולאלמנה ה' זהובים דמנה הוא זקוק וכו' כ"כ אגודה בשם ר"ת וע"ש וכתב הריב"ש בתשובה סי' ס"ה אע"פ שלפעמים בהיות הנדוניא גדולה אין האשה חוששת בגביית העיקר למיעוטא אם תקפיד עליו מגבין לה עכ"ל ועוד בתשובות סי' פ"ו שיעור הכתובה:
(יג) וע"ל ס"ס קי"ח איזה מתנה שמוסיף לאשתו יש לו דין מתנה ואיזה יש לו דין תוספת:
(יד) וכתב מהרי"ק שורש קי"ו כרכום שכבש עיר הכתובות בחזקת אבודות וצריך לכתוב לאשתו אחרת אע"ג דיש לומר שמא יחזרו להם כתובתן וע"ש שהאריך בזו והביא ראיה מדברי הרשב"א שכתב ב"י:
(טו) כתב מהרי"ל בתשובה סימן ע"ו דאם אינו רוצה לכתוב הכתובה כפי המנהג הרשות בידו רק שיכתוב בשטר שבבר קבלה על הכתובה מה שלא כתב לה וע"ש ונראה לי דוקא שהתנה כן תחלה קודם השידוכין והקנסות שקבל עליו אבל אם שיעבד עצמו סתם בקנס לישא אותה וכשבא לנישואין רוצה לפחות לה כתובה אין הרשות בידו כי כל הנושא ומשעבד עצמו בסתם דעתו ע"פ מנהג וכמ"ש הרמב"ם כנ"ל. וכן משמע בדברי מהרי"ל עצמו שצריך להתנות כן בתנאים מתחלה:
(טז) וכתב שם דלא אזלינן בתר אומדן דעתו דלא גביא אלא כפי המנהג מאחר שכתובה זו נכתבה בפסול וע"ל סי' ק' מזו:
(יז) ועיין בי"ד סימן ק"ס אם יש בנדוניא משום רבית וע"ש כיצד וכתב מהרי"ק שורש קי"ז על אשה שאבדה כתובתה ואין הבעל רוצה לכתוב לה כתובה גדולה כראשונה רק מאתים שלא יהא בעילתו בעילת זנות ופסק דצריך לכתוב לה כתובה גדולה כבראשונה:
(יח) ובמרדכי פרק ב"מ ע"א דר"ת בשם הרמב"ם כתב כשהאב קיים כותבין מבי אבוה ואם מת כותבין מבי נשא והר"ש משנ"ץ כתב דאין קפידא אם כתב בשתיהן מבי נשא או מבי אבוה עכ"ל וכן הוא בתוספות פרק ב"מ כתוב במרדכי פרק ח"ה דף רמ"ט ע"ד ובהגהות מיימוני סוף ספר שופטים סי' ז' דאין כותבין אגב בכתובה אלא כדי שיוכל הבעל למכור מטלטלין בלא רשות אשתו. ע"ש פי"ג ע"ד דף רכ"ד דאין כותבין קנין בכתובה דהוי תנאי ב"ד עכ"ל ועיין בתשובת הרשב"א סימן תתקכ"ט דפליג ועיין לקמן בח"ה סי' קי"ב מדיני אגב:
(יט) כתב הרשב"א סימן תש"ה כתוכה שנקרעה אם הוא קרע הפוסל כתובה כתבינן לה כתובה אחריתא מעכשיו ולא מזמן הראשון ואפי' אם הוא קרע שאינו פוסל השטר לא כתבינן לה אחריתא מזמן הראשון דהואיל והשטר עדיין בשר למה יכתבו לה אחרת וע"ש וע"ל ריש סימן זה דיש חולקין בדבר אי כותבין לה מזמן הראשון או לאו:
(כ) במרדכי בפרק גט פשוט ע"ב דף רצ"ח כתובה שהחתן חתום עליה ואחר כך עדים יש אומרים פסולה ויש אומרים כשירה וע"ש טעם הדבר: