ר"ן על הרי"ף/שבת/פרק יט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא | יב | יג | יד | טו | טז | יז | יח | יט | כ | כא | כב | כג | כד
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | ר"ן | רבינו חננאל | רב ניסים גאון | רמב"ן | ריטב"א | רשב"א | תוספות רי"ד
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |

על ש"ס: ר"ן על הרי"ף | ראשונים | אחרונים

דף נב עמוד א

רבי אליעזר אומר אם לא הביא כלי מערב שבת:    איזמל למול את התינוק וקאי אמתניתין דפרקין דלעיל [דף קכח ב] דסליק מינה דתנן וכל צרכי מילה נעשו בשבת:

מגולה:    בפני הכל ובגמרא מפרש דמשום חבובי מצוה הוא דמצרכינן ליה לגלויי:

ובסכנה:    שגזרו נכרים על המילה:

מכסה:    כדי שלא ירגישו:

ע"פ עדים:    שאיזמל של מצוה הוא מביא כדי שלא יחשדוהו שמביא כלים אחרים תחת כנפיו אבל שלא בשעת הסכנה לא שרינן בעדים משום חבובי מצוה:

לעשות ברזל:    לצורך האיזמל:

כלל אמר ר' עקיבא וכו':    נחלק על רבי אליעזר במכשירי מילה שאין דוחין הואיל ואפשר לעשותן מערב שבת:

מילה:    עצמה שאי אפשר לעשותה מערב שבת דזמנה ביום שמיני דוחה את השבת:

גמ' שלא ברצון ר' אליעזר:    דאליבא דר' אליעזר לא היו צריכים להביאו דרך גגות ודרך חצרות ודרך קרפיפות [אלא כר"ש] דס"ל דכולן רשות אחת הן לכלים ששבתו בתוכן שכשקדש היום היו בתוכן ולא בתוך הבית:

וקאמרי רבוותא וכו' ערל:    נכרי שמל ערב הפסח אינו ראוי לעשות פסח ראשון דכל הפורש מן הערלה כפורש מן הקבר וצריך ז' ימים לטהרתו דגזרו רבנן דילמא אי שרית ליה למעבד פסח ראשון שמא יטמא לשנה הבאה ערב הפסח ויאמר אשתקד מי לא נטמאתי בכמה מתים וטבלתי בו ביום וטהרתי השתא נמי נעביד ולא ידע דאשתקד נכרי הוה ולא הוה מקבל טומאה והשתא ישראל הוא ומקבל טומאה וצריך הזאת שלישי ושביעי ונמצא שהעמידו דבריהם במקום כרת שהרי ראוי הוא לעשות פסח ראשון ואיכא כרת כדכתיב וחדל לעשות הפסח ונכרתה:

והזאה:    לטמא מת שחל שביעי שלו בשבת

דף נב עמוד ב

ערב הפסח שאסרו חכמים שלא יזה אע"ג דליכא אלא טלטול בעלמא ולא עביד פסח ראשון ושאר דברי הרב אלפסי ז"ל מפורשים בהלכותיו:

הלכך נקטינן כר' שמעון דגגות חצרות וקרפיפות רשות אחת הן לא שנא עירבו חצירות עם בתים ולא שנא לא עירבו כשמואל ור' יוחנן דאמרי הכי בפ' כל גגות [דף צא א] וקי"ל כוותיה וכמו שפסק הרב אלפסי ז"ל שם הלכך אפי' בדבר הרשות שרי לטלטולי דרך גגות חצרות וקרפיפות ומיהו דוקא בכלים ששבתו בתוכן אבל כלים ששבתו בתוך הבית איסורא דרבנן מיהא איכא הלכך אפילו ר' שמעון מודה דגבי איזמל נמי אסור דהעמידו דבריהם במקום כרת:

פיסקא כלל אמר ר' עקיבא וכו' מילה דוחה את הצרעת:    שאפי' יש לו צרעת בערלתו וכשיסירנה יסיר את הצרעת ונמצא שעבר על לאו דהשמר בנגע הצרעת שהוא אזהרה לקוצץ בהרתו אפ"ה ימול ומוכחין לה בגמ' מדכתיב ימול בשר ערלתו ובשר יתירא הוא דהוה ליה למימר ימול ערלתו אלא אתא לרבויי שאפילו יש שם בהרת ימול דבנגעים כתיב בשר דכתי' ובשר כי יהיה בו בעורו שחין ונרפא וה"ק ימול נגע בשר ערלתו:

יו"ט אינו דוח' אלא בזמנו בלבד:    ואין צ"ל בשבת:

מנין לתשעה ולעשרה לאחד עשר לשנים עשר:    בפירקין תנן לה דנולד בין השמשות נימול לתשעה שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול משום דחיישי' דילמא לילה הוא ואיכא למימר נמי דיום הוא ונימול לתשעה ואי בין השמשות זה ערב שבת אי אפשר למולו בשב' הבאה דשמא תשיעי הוא והוי לה מילה שלא בזמנה ואינה דוחה שבת וצריך להמתין עד אחר השבת שהוא עשירי חל יו"ט אחר השבת אין מילה שלא בזמנה דוחה אותה ונימול לאחד עשר שני ימים טובי' של ראש השנה נמול לשנים עשר:

מתני' מוהלים:    חותך את הערלה:

פורעין:    פריעת העור המכסה ראש הגיד:

מוצצין:    את הדם ואע"ג דעביד חבורה שאין הדם ניתק מחבורו אלא ע"י המציצה:

אספלנית:    תחבושת:

לועס בשיניו:    דכמה דאפשר לשנויי משנינן:

לא טרף יין ושמן:    כך היו עושין והיא רפואה שמערבין וטורפין [יין ושמן יחד בקערה]:

חלוק:    כעין כיס דחוק היו עושין ומכסין את ראש הגיד עד העטרה וקושרין שם כדי שלא יחזור העור לכסות את הגיד:

לא התקין:    לא הזמין:

כורך על אצבעו:    דרך מלבוש לשנותו מדרך הוצאת חול:

גמ' המל:    בשבת:

כל זמן שעוסק במילה:    שלא סלק ידיו:

חוזר בין על ציצין המעכבין את המילה:    שאינה כשרה עד שיחתכם:

ובין ציצין שאין מעכבין:    חוזר וחותך דכולה חדא מילתא היא והרי ניתנה שבת לידחות אצלה:

פירש:    שסילק את ידיו:

על המעכבין חוזר שהרי הם כמילה עצמה ועל שאין מעכבין אינו חוזר דהוה כהתחלה בפני עצמה ועל אלו לא ניתנה שבת לידחות:    ובגמ' אמרי' (דלאיתויי) הא דתנן במתני' עושין כל צרכי מילה [לאתויי] דאפי' ציצין שאין מעכבין חוזר עליהן כל זמן שלא פירש:

דף נג עמוד א

מהלקטין. הציצין המעכבים:

כגון דאתא:    אומן בין השמשות של מוצאי שבת שכל היום כשר למילה:

ואמרו ליה לא מספקת:    לגמור היום המילה כהלכתה ותעשה חבורה בשבת בלא מצוה הלכך ענוש כרת ומיהו מיתה ליכא דלא אתרו ביה למיתה ולא קבל עליו התראה וכרת איכא דמתחלה שלא ברשות התחיל:

סכנתא היא:    שאילו אין בדבר סכנה לא היה מותר לעשות חבורה בשבת שהדם היוצא ע"י מציצה חבורי מחבר ונמצא שהוא עושה חבורה במציצה זו:

וטורפין לה יין ושמן:    אפי' בלילה כלומר לטרוף ולערב יפה יפה אבל בשבת לטרוף בלבד הוא שמותר והיינו דקתני נותן זה בעצמו וזה בעצמו והכי אמרינן בגמ':

ליפכיה לסיטריה אבראי:    אמרא שבשפת החלוק יהפך ויקפל מלמעלה שלא תהא סמוכה לבשרו מפני שראש מקום חתך הבגד שם הוא ויוצאין גרדים ודילמא מידבקא גרידתא מיניה במכה וכשבא להפשיט החלוק מעל המילה שמא יקרע את ראש הגיד ומשוי לה כרות שפכה:

המתיני עד שיבלע דמו:    דעכשיו כל דמו מצוי בין עורו לבשרו ואם מוהלין אותו יצא כל דמו:

וראיתיו שהוא ירוק הצצתי בו ולא היה בו דם ברית:    תרתי לגריעותא חדא דאי מהלינן ליה לא מטיפנא מיניה דם ברית והטפת דם הברית מצוה דכתי' את דם בריתך וכו' ועוד דמסוכן הוא שלא נוצר בו דם עדיין:

מתני' מרחיצין את הקטן וכו' ומזלפין עליו את החמין ביד אבל לא בכלי:    בגמרא פרכינן עלה והא אמרת רישא מרחיצין דמשמע כדרכו והדר תני דאפי' לזלף עליו בכלי אסור ומתרצינן לה בתרי גווני דרב יהודה ורבה בר אבוה דאמרי תרוייהו כיצד קתני מרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה כיצד מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ורבא לא ניחא ליה בהך אוקימתא משום דמרחיצין קתני ומש"ה משני שנויא אחרינא ואמר דה"ק מרחיצין את הקטן בין לפני המילה בין לאחר המילה ביום ראשון כדרכו וביום שלישי שחל להיות בשבת מזלפין עליו ביד אבל לא בכלי ור' אלעזר בן עזריה פליג ואמר דמרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת שנאמר ביום השלישי בהיותם כואבים ומייתי בגמ' תניא כותיה דרבא ומיהו רבא גופיה חש לאוקימתיהו דרב יהודה ורבה בר אבוה ואמר אנא בהדי תרגומא דסבי למה לי:

גמ' הלכה כר' אלעזר בן עזריה:    דמרחיצין את הקטן ביום שלישי שחל להיות בשבת ואיכא מ"ד דלאו דוקא בשלישי אלא עד יום השלישי וכ"ש בשני קאמר וא"ת והא כתיב ביום ג' בהיותם כואבים אלמא טפי מסתכן בג' מבשני י"ל שאע"פ שסכנת יום שני גדולה משלישי אפ"ה ביום ג' היו חלושין ביותר ולא היו יכולין לברוח ולהלחם אבל ביום שני עדיין לא תשש כחם ויום ראשון יוכיח שלא נגעו בהן לפי שעדיין כחם עליהם אע"פ שהם מסוכנים יותר אבל אין הכי נמי דראב"ע לאו בשלישי דוקא קאמר אלא עד יום השלישי קאמר ולא נראה כן דעת הרמב"ם ז"ל לפי שכתב בפ"ב מהלכות מילה כל מקום שדרכו להרחיץ את הקטן מרחיצין אותו בשבת ביום המילה בין לפני מילה בין לאחר מילה או בג' שחל להיות בשבת נראה מלשונו דדוקא לאחר המילה ממש א"נ בשלישי וכך מטין דברי הרב אלפסי ז"ל והיינו דכתיב ויהי ביום השלישי וזו שאמרו דיום ראשון יוכיח אינה ראיה אצלי דאפשר שאע"פ שהיו מסוכנין ביום ראשון יותר היו מסוכנים ביום הג' ולפיכך המתינו בני יעקב ואל תתמה שטבען של הרבה חליים כך הוא להתחזק יותר בשלישי:

וכתב הרב אלפסי ז"ל משמיה דרבוותא ז"ל דמרחיצין את הקטן בין לפני מילה בין לאחר מילה ואיכא למידק עליו לפני מילה היכי שרי לרחוץ דהא משמע בגמ' דאוקימתייהו דרב יהודה ורבה בר אבוה עיקר דהא רבא גופיה חש להו כדכתיבנא לעיל ולפי אוקימתייהו לא שרי ת"ק לפני מילה אלא זלוף ור' אלעזר בן עזריה נמי לא שמעינן דפליג אלא בלאחר מילה אבל לפני מילה לא פליגי כלל [וכיון שכן] נהי דזלוף שרי לפני מילה רחיצה מנא לן ואפשר שהגאונים ז"ל סומכין על אוקימתא דרבא כיון דברייתא תניא כותיה אע"ג דאיהו חש לנפשיה ומיהו הך רחיצה דשרי לפני מילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת אבל בחמין שהוחמו בשבת לא דרחיצה דמקמי מילה מכשירין נינהו ולא דחו שבת אלא אליבא דר' אליעזר: וזה שכתב הרב אלפסי ז"ל שמרחיצין אותו כדרכו בין לפני מילה בין לאחר מילה בין בחמין שהוחמו בשבת בין בחמין שהוחמו בע"ש כי קאמר בין בחמין שהוחמו בשבת אלאחר מילה בלחוד קאי אבל לפני מילה דוקא בחמין שהוחמו מערב שבת דנהי דרחיצה דידהו מדרבנן מיהא אסורה ורבנן לא שרו במכשירי מילה אפי' שבות של דבריהם וכדאמרינן לעיל דערל הזאה ואיזמל העמידו דבריהם במקום כרת אפ"ה כיון דרחיצה בחמין שהוחמו מערב שבת לא אסרוה אלא מפני הבלנין שהיו מחמין בשבת ואומרים מערב שבת שהוחמו במקום מילה התירו דלא שייכא בה הך גזירה כולי האי:

והיכא דאישתפוך חמימי א"נ אבדור סמני לאחר מילה פשיטא דמחמין ושוחקין מפני הסכנה ומיהו כל היכא דאפשר לשנויי משנינן וכדתנן במתני' לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן מיהו היכא דאיכא חמימי לרחוץ קודם מילה ואישתפוך הנך דלאחר מילה בכה"ג הוא דאיכא למידק אי אמרינן תדחה מילה כיון שאם נימול נצטרך אחר כך לחלל את השבת במכשירין או דילמא השתא מיהת בדין מהלינן ובתר הכי פקוח נפש הוא שדוחה את השבת והרמב"ן ז"ל כתב דשרי למימהלי שאין למצוה אלא שעתה ואין דוחין את המילה מפני שנצטרך אח"כ לדחות את השבת דבתר הכי פקוח נפש הוא דדחי ליה ולא מכשירי מילה ומתני' דיקא לה הכי דקתני לא שחק כמון מערב שבת לועס בשיניו ונותן אם לא התקין מע"ש כורך על אצבעו ומביא ולא קתני בשאין לו כמון בביתו או שא"א ללעוס בשיניו ותדחה דמדקתני תקנתא ולא קתני דחיה ש"מ כדאמרן ועוד דכורך על אצבעו ומביא דרך רה"ר ואפילו מחצר אחרת בשלא נשתתפו איסורא דרבנן מיהא איכא ואם איתא דמכשירין לאחר המילה כמקמי מילה תדחה מילה שהרי העמידו דבריהם במקום כרת אלא ש"מ שאין צרכי סכנה שלאחר מילה דוחין את המילה בתחילה אלא שמל וא"כ מחלל לצורך הסכנה זהו דעת הרמב"ן ז"ל לפי זה הא דאמרינן בעירובין בההוא ינוקא דאישתפוך חמימיה ומייתי לה הרי"ף ז"ל בפירקין בדאישתפוך חמימי דקודם מילה היא:

ואינו כן דעת הרז"ה ז"ל שהוא ז"ל אמר דכל היכא דאישתפוך חמימי דבתר מילה [מקמי מילה] תדחה מילה וכן דעת הרשב"א ז"ל והביא ראיה מדתנן בפ"ק דביצה (דף ב א) ב"ה אומרים לא ישחט אא"כ הי' לו דקר נעוץ מבעוד יום וב"ש מתירין ושוין שאם שחט שיחפור בדקר ויכסה ואם איתא שמלין מפני שבשעת מילה אין כאן דחיית מכשירין ואח"כ פקוח נפש הוא שדוחה ה"נ נשחוט מפני שמחת יו"ט ולאחר מכאן נימא שמצות כסוי הוא שדוחה אלא ש"מ כל שאנו יודעים

דף נג עמוד ב

בתחלת הדבר שיבא לידי איסור מלאכה דוחין את המצוה כדי שלא יבוא בסוף לידי כך ומה שהתירו לו לכרוך על אצבעו ולהביאו ולא דחו את המילה בכך כשם שדחו אותה מפני הבאת איזמל ואפי' דרך גגות וקרפיפות היכא ששבת בתוך הבית איכא למימר דאי איתידיע מילתא מקמי מילה אין ה"נ ומתני' בדלא ידעי עד לאחר מילה ואפ"ה כל כמה דאפשר לשנויי משנינן אלו דברי הרב ז"ל ואפשר הן אבל זו של דקר אינה ראיה לפי דעתי שאין שחיטה ביו"ט מצוה קבועה כמילה בשבת:

אמר רב אין מונעין חמין ושמן מעל גבי מכה:    דסבירא ליה דלא גזרינן בהא משום שחיקת סמנין:

אבל נותן חוץ למכה:    דלא מוכחא מילתא דלרפואה קעביד:

תנו רבנן נותנין על גבי מכה וכו':    פי' הרב אלפסי ז"ל דחדתי לא מסו ועתיקי מסו אבל רש"י ז"ל פי' דחדתי שלא היו ע"ג מכה מעולם מסו אבל עתיקי לא מסו:

גרסי' בסוף עירובין וכו' הוחלקה למטה דוחקה למעלה:    אבל אם פירשה לגמרי אסור להחזירה:

ומגלה מקצת רטיה וכו':    אבל לא יטלנה כולה ויקנח ואח"כ יחזירנה דה"ל כמניח לכתחלה ורטיה עצמה לא יקנח מפני שהוא ממרח והיינו ממחק שהוא מאבות מלאכות:

מחלוקת:    דשרי ת"ק להחזיר שפירשה ע"ג כלי וקי"ל כת"ק הלכך פירשה ע"ג קרקע אסור להחזירה אבל פירשה ע"ג כלי מחזירין וכן פסק הרמב"ם ז"ל בפ' כ"א מהל' שבת אבל הראב"ד ז"ל השיג עליו ואמר דאפילו על גבי קרקע מחזירין ונראה שהוא ז"ל מפרש הא דאמרינן בעירובין עלה דהא לא שמיע לי כלומר לא סבירא לי דלא סבירא ליה דבפירשה בכלי [פליגי] אלא בפירשה על גבי קרקע ואפילו הכי קי"ל כת"ק דאמר מחזירין:

תנו רבנן ערלתו ערלתו ודאי דוחה את השבת דביום השמיני דילפי' מיניה דוחה את השבת כתיב בסופו ערלתו דמשמע מיעוטא ערלתו של זה ולא של אחר:

אנדרוגינוס:    ספק הוא ונולד בהש"מ נמי ספק הוא ספק שבת זמנה ספק אינה זמנה וכן נולד כשהוא מהול ספק הוא שמא ערלה כבושה היא שהעור דבק בבשר ולקמן פריך ספק קמא לאתויי מאי הואיל ותנא כל הני ספיקי:

שבש"א צריך להטיף ממנו דם ברית:    ואפ"ה מודו דבשבת לא דחי:

שצריך להטיף:    דחיישינן שמא ערלה כבושה היא:

על גר:    דליכא שום ספק ערלה כגון ערבי מהול:

חיישי' שמא ערלה כבושה היא:    הא דאמר רבי שמעון בן אלעזר בנולד כשהוא מהול דלדברי הכל צריך להטיף ממנו דם ברית מספיקא קאמר דשמא ערלה כבושה היא הלכך נהי דבחול מספיקא צריך להטיף אין מחללין עליה את השבת:

ודאי ערלה כבושה היא:    ומחללינן:

ואמר רבה מנא אמינא לה:    דלר"ש בן אלעזר ספק ערלה כבושה היא ואין מחללין פירוש דקים ליה לרבה דת"ק דרבי אלעזר הקפר היינו ר' שמעון בן אלעזר והכי איתא בתוספתא ומש"ה דייק רבה אם איתא דלר"ש צריך להטיף ממנו דם ברית ואפי' בשבת דודאי ערלה כבושה היא היכי אמר ליה ר' אלעזר לא נחלקו ב"ש וב"ה בחול שצריך להטיף הא אמר ת"ק ואפי' בשבת ואמר ליה איהו בחול אלא ודאי ת"ק דהיינו ר"ש בן אלעזר בחול אמר ולא בשבת ומש"ה א"ל ר' אלעזר הקפר אין ודאי מודינא לך דנולד כשהוא מהול צריך להטיף ממנו דם ברית בחול אבל במאי דקאמרת דבגר שנתגייר כשהוא מהול פליגי פליגנא עלך דגר שנתגייר כשהוא מהול לדברי הכל צריך להטיף ממנו דם ברית ולא נחלקו אלא לחלל את השבת בנולד כשהוא מהול כך נראה שפירשו הגאונים ז"ל:

הלכך נקטינן בנולד כשהוא מהול שאע"פ שצריך להטיף ממנו דם ברית בחול אין מחללין עליו את השבת דספק ערלה כבושה היא:

ולענין גר שנתגייר כשהוא מהול כתב הרב אלפסי ז"ל בסמוך שצריך להטיף ממנו דם ברית וכ"כ בעל הלכות והר"ם ז"ל בפ' ראשון מהל' מילה: ולפי הפי' שכתבנו הם סומכין על ר' אלעזר הקפר דאע"ג דשמואל אמר הלכה כר"ש בן אלעזר איכא למימר דלאו לאפוקי מדר' אלעזר הקפר בגר שנתגייר כשהוא מהול קאמר אלא ממאי דקאמר ת"ק אליבא דב"ה דנולד כשהוא מהול א"צ להטיף ממנו דם ברית ואע"ג דר"ש בן אלעזר תרתי קאמר ואיהו פסק סתמא אשכחן דכוותה דלא נקטי' אלא בחדא וכדאמרי' בפ"ק דפסחי' (דף יג א) מאי לאו לאכול לא לבער וכ"ת אמאי דחקינן נפשין בהכי ולא אמרינן דשמואל אכולה מילתא דר' שמעון בן אלעזר קאי ואמאי סמכין טפי אדר"א הקפר מדר"ש בן אלעזר איכא למימר דסוגיין בעלמא כר"א הקפר שייכא דתניא בפ' הערל (דף עב ב) אין לי נימול ביום אלא שנימול בזמנו לתשעה

דף נד עמוד א

לעשרה לאחד עשר וגר שנתגייר כשהוא מהול מנין אלמא צריך להטיף ממנו דם ברית ועוד דקי"ל בפ' החולץ (דף מו ב) כרבי יוסי דאמר לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וזה הכלל משמע בין לערל בין לנולד כשהוא מהול בין לערבי מהול בין לגבעוני מהול ועוד דתניא התם הרי שבא ואמר מלתי ולא טבלתי מטבילין אותו ומה בכך דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אין מטבילין משום דחייש דילמא ערבי מהול וצריך להטיף ממנו דם ברית וכן פירש"י ז"ל: ואיפסיקא הלכתא כר' יוסי וליכא למימר דר' יוסי לנולד כשהוא מהול הוא דחייש דנולד כשהוא מהול מיעוטא הוא ור' יוסי לא חייש למיעוטא ואע"פ שיש לדחות ראיות הללו קבלת גאונים ז"ל תכריע אבל רבינו תם ז"ל כתב דגר שנתגייר כשהוא מהול אין לו תקנה אבל בניו נמולין לח' ונכנסים לקהל דהא אתגייר בטבילה והגר חשוב להכשיר את זרעו אבל בעצמו לא והקשה עליו הרמב"ן ז"ל דאי סבירא לן כר' שמעון בן אלעזר אף הוא עצמו כשר ונכנס בקהל דהא אין צריך להטיף ממנו דם ברית קאמר ואי לא סבירא לן כותיה בהטפת דם ברית מיהת סגי ליה וכדתניא התם בפ' הערל (שם) ותו קשיא עליה מדאמר ר' יוסי התם אין מטבילין אותו כלומר עד שיטיף שאלמלא אין לו תקנה לעולם מטבילין אותו להכשיר זרעו אבל לא להכשיר עצמו:

ולענין ברכה בנולד כשהוא מהול כתב הרי"ף ז"ל בהלכות שאין מברכין עליו משום דכיון דקי"ל משום ספק ערלה כבושה היא שמטיפים ממנו דם ברית אין מברכין על הספק והוא הדין שאין מברכין עליו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו דשמא אין כאן ערלה כלל אבל הרב ר' יונה ז"ל כתב שצריך לברך דכיון דמשום ספיקא דאורייתא הוא שמטיפין ממנו בספיקא דאורייתא מברכינן ומחלוקתם תלויה בההיא דפרק במה מדליקין [דף כג א] דאמר אביי ודאי דדבריהם בעי ברכה ספק דבריהם לא בעי ברכה וכמו שכתבתיהו שם בס"ד:

אבל לענין ברכה בגר או בעבד שנתגייר כשהוא מהול כתב הרמב"ן ז"ל דבכה"ג כולהו מודו שמברך אקב"ו להטיף דם ברית מן הגרים או מן העבדים שאין הטפה זו מספק אלא ודאי שאנו חייבין להטיף ממנו דם ברית להכניסו בבריתו של אברהם אבינו ובה נכנסים תחת כנפי השכינה אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות מילה גר שמל קודם שנתגייר וקטן שנולד מהול כשמטיפין מהם דם ברית אין צריכין ברכה ולא ידעתי למה אמר בגר שמל קודם שנתגייר שאינו צריך ברכה ואפשר דרפויי מרפיא בידיה ז"ל גר שנתגייר כשהוא מהול אם צריך להטיף ממנו דם ברית אם לאו ולפיכך פסק שמטיפין ואין מברכין:

אמר מר ולא ספק דוחה את השבת לאתויי מאי:    דהא תנא להו בברייתא דלעיל בהדיא לכולהו ספיקי:

בן שבעה:    ודאי מחללין עליו את השבת בן שמנה ודאי אין מחללין שהרי הוא כמת ואין מילתו מילה:

מפני הסכנה:    סכנת אמו שכשיש חלב הרבה בדדיה מביאה לידי חולי:

ונראה שדעת הרי"ף ז"ל שאין מוהלין ספקות בשבת ולפיכך הביא ברייתא זו בהלכותיו סתם דבגמרא שקלינא וטרינא בהכי ורב אדא בר אהבה אמר [בדף קלו א] דמלין אותו ממה נפשך דאי חי הוא שפיר קא מהיל ואי מת הוא מחתך בבשר בעלמא הוא ואליביה דרב אדא בר אהבה אוקימנא לה להך ברייתא דקתני בספק בן שבעה ספק בן שמונה אין מחללין עליו את השבת למכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר ואילו היה דעת הרי"ף ז"ל דמהלינן ספקות בשבת היה לו להביא לדרב אדא בר אהבה בהלכותיו והיה לו להשמיט ברייתא זו דכיון דלרב אדא בר אהבה לא מתוקמא אלא במכשירי מילה ואליבא דר' אליעזר ואנן לא קיימא לן כר' אליעזר לא היה לו לרי"ף ז"ל לכתבה אלא משמע דסבירא ליה דלא אמרינן ממה נפשך ומתוקמא ברייתא כפשטה ולא צריך לאוקומי אליבא דר' אליעזר אבל הרמב"ם ז"ל כתב בפ' א' מהל' מילה דמהלין ספקות ממה נפשך וכן מעשים בכל יום:

כל שאין אמו טמאה לידה:    כגון יוצא דופן ונכרית שילדה ולמחר נתגיירה אין בנה ממתין עד ח' אלא נימול מיד:

דורות הראשונים:    מאברהם ועד מתן תורה שנתנה מילה לח' ולא נהגו טומאה:

ונתחדשה הלכה:    דמי שאמו טמאה לידה נמול לח' ולא אחר:

יוצא דופן:    שנקרעה אמו:

שתי ערלות:    שתי עורות זה על זה ואמרי לה שני גידין:

אבל לשמונה ודאי מהלינן ליה:    ואע"ג דיוצא דופן אין אמו טמאה לידה:

הא בהא תליא:    חלול שבת תלוי במילה לח' ומי שנמול לח' דוחה שבת ומי שאין נימול לח' אין דוחה שבת דכי כתיב ביום השמיני דילפי' מיניה ואפי' בשבת בנמול לח' כתיב:

כתנאי:    מילה לח' אם היא תלויה בטומאת לידה:

יש יליד בית שנמול לח':    תרי קראי

דף נד עמוד ב

כתיבי ביליד בית ובמקנת כסף חד כתיב ביה ח' וחד לא כתיב ביה ח' המול ימול יליד בית וגו' ומסתברא דהאי מקנת כספך דמפרש ביה ח' כגון שנולד בביתו של ישראל משקנאו דדומיא דלכם בעינן דכתיב בההוא קרא ובן ח' ימים ימול הלכך לקח שפחה מעוברת וילדה אצלו הרי זה מקנת כסף שנמול לח' דדומיא דלכם הוא ולקמן מפרש מקנת כסף שנמול לאחד:

לקח שפחה ונתעברה אצלו:    לא הוי מקנת כסף אלא יליד בית שנימול לח' דדומיא דלכם הוא ולקמן מפרש יליד בית שנמול לאחד אליבא דת"ק:

ר' חמא אומר:    הטבילה לשום עבדות חלה עליה שם תורת שפחת ישראל דמתחייבת בכל המצות שהאשה חייבת בהן שאם ילדה אח"כ היא טמאה לידה ובנה נימול לשמונה:

ילדה ואח"כ הטבילה זהו יליד בית:    שנימול לאחד דכל שאין אמו טמאה לידה אין ממתינין לו לח' וכדר' אסי ולת"ק בין ילדה ואח"כ הטבילה בין הטבילה ואח"כ ילדה נימול לח' דלאו בטומאת לידה תליא מילתא והיינו כתנאי:

כגון שילדה ואח"כ הטבילה הטבילה ואחר כך ילדה:    ותרוייהו בנתעברה אצלו דלא הוי מקנת כסף:

מקנת כסף נימול לאחד כגון שלקח זה שפחה וזה עובר:    דכיון דאין לבעל העובר חלק באמה לאו דומיא דלכם הוא וה"ה דמצי לאפלוגי במקנת כסף בין ילדה ואח"כ הטבילה ובין הטבילה ואח"כ ילדה אלא רבותא אשמעינן דאפי' בהטבילה ואח"כ ילדה משכחת לה דלא הוי דומיא דלכם:

אלא יליד בית נימול לאחד היכי משכחת לה:    הא ודאי דומיא דלכם הוא הואיל ולאו בטומאת לידה תליא מילתא:

בלוקח שפחה לעובריה:    ואפילו מישראל דהויא טמאה לידה שכבר טבלה דלאו דומיא לכם היא הואיל ואין לו חלק באמו:

הניחא וכו':    פלוגתא דר"ל ורבי יוחנן היא בבבא בתרא (דף נ) [דף קלו ב]:

שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה:    דלא שייכא בה תורת חיובא דמצות כלל אבל לטומאת לידה לא חיישינן:

ולענין הלכה איכא מאן דאמר דלא קיימא לן כרב אסי אלא אע"פ שאין אמו טמאה לידה נימול לשמונה ימים משום דאוקימנא לה לדרב אסי כתנאי וקים ליה רב אסי כרבי חמא ודיחיד הוא לא קי"ל כותיה לגבי תנא קמא דרבים נינהו דסבירא להו דאע"ג דאין אמו טמאה לידה נימול לח' דאילו לא איפליגו אמוראי בהא מילתא כלל הוה נקטינן כרבי חמא כיון דרב אסי דאמורא הוא פסק כותיה אבל השתא דאמוראי נמי פליגי בהא מילתא דהיינו רב הונא וחייא בר רב לא שבקינן ת"ק למנקט כרבי חמא דיחידאה הוא ועוד דרבה ורב משרשיא ור' ירמיה שקלו וטרו אליבא דת"ק אבל הרב ר' יונה ז"ל פסק כרב אסי משום דכיון דאוקימנא לה בפלוגתא דרב הונא וחייא בר רב הוו להו מאן דאמר יוצא דופן אינו נימול לשמונה ורב אסי רבים ומאן דאמר נימול לשמונה יחיד ואע"ג דאוקימנא לה בגמ' כתנאי וקם ליה רב אסי כיחידאה רובא דאמוראי דקבעי כיחידאה עדיף טפי [מהך] רובא והרב אלפסי ז"ל לא הכריע בהלכות כדברי מי משמע דמספקא ליה מילתא הלכך מטילין אותו לחומרא דנימול לשמונה ואין מחללין עליו את השבת וכן דעת בעל הלכות והרז"ה ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ח מהל' מילה:

כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה:    בבכור אדם כתיב ומדתלייה בהכי שמע מינה [דעכשיו] נתברר שהוא בן קיימא ולא קודם לכן ורשב"ג כללא כייל לכל הנולדים בין נולדים לח' ודאי בין נולדים ספק בן ח' ספק בן ט' דאפי' נולדין לח' ודאין כל ששהה ל' יום באדם סבירא ליה לרשב"ג דאינו נפל וכל שלא שהה ל' יום אע"פ דהוא ספק בן ט' סבירא ליה לרשב"ג דספק נפל הוי וכי איבעיא לן בסמוך אי פליגי רבנן עליה דרשב"ג או לא לאו בנולד לח' ודאי איבעיא לן דבכה"ג פשיטא לן דפליגי רבנן עליה דרשב"ג דאיהו סבר דכל ששהה ל' יום באדם אפי' נולד לח' ודאי אינו נפל דאמרי' בן שבעה הוא ואשתהויי אשתהי ורבנן סברי דכל נולד לח' ודאין אפי' שהה ל' יום נפל הוי והכי מוכח בהדיא בפ' הערל (דף פ א) הלכך בכה"ג ודאי לא איבעיא לן אלא בנולד לספק חדשים הוא דאבעי' לן דלרשב"ג אפילו בכה"ג כל שלא שהה הוי ספיקא ומסקינן דבכה"ג נמי פליגי רבנן עליה דרשב"ג דס"ל דנולד לספק חדשים אע"פ שלא שהה שלשים יום אינו נפל לפי

דף נה עמוד א

שרוב היולדות אינן מפילות:

אי אחריתו:    מלשחטו:

עד אורתא:    שהוא ליל שמיני:

הוה אכילנא מיניה:    דמקצת היום ככולו כדכתיב והיה שבעת ימים תחת אמו הא ללילה חזי ומיהו מיום הח' הוא דירצה דאורתא לאו בר הקרבה הוא דכתיב ביום צותו את בני ישראל וגו' אבל מכלל נפל נפק ליה וחזי לאקדושיה כדאמרינן בזבחים (דף יב א) לילה לקדושה יום להרצאה והלכך בעינן חולין מאורתא חזי למשחטה ולמיכליה:

צודנייתא קא בעית למיכל:    מטעמים שמאכילין את האבל קא בעית למיכל לכך אתה מתאבל אבלות חנם:

איתרע ביה מילתא:    אבלות:

בגו תלתין יומין:    ללידת הולד:

איתמר מת בתוך ל' יום:    ולד שמת בתוך ל' יום ללידתו ולא היה לאביו בן אלא הוא ועל ידו היו פוטרין את אמו מן החליצה:

ועמדה ונתקדשה:    לפי שסבורה היא שאינה זקוקה ליבם:

אם אשת ישראל:    אם זה שנתקדשה לו אינו כהן ומותר בחלוצה:

חולצת:    מן הספק ואחר כך נשאת:

ואם כהן הוא:    שאם תחלוץ תהא אסורה לו סמכינן אדרבנן ואמרינן לאו נפל הוא ואינה חולצת:

גרסינן בגמרא אמר אביי פיהק ומת דברי הכל מת הוא דבכה"ג אפילו רבנן מודו כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי כלומר שמת מחמת מיתה הבאה לו ממקום אחר מר סבר דהיינו רבנן חי הוא ומר סבר דהיינו רשב"ג מת הוא ופירש ה"ר יונה ז"ל דלאו דוקא פיהק אלא ה"ה חלה ומת מדקא מסיים אביי למלתיה כי פליגי בנפל מן הגג או אכלו ארי ולא קאמר כי פליגי בחלה ומת אלמא חלה ומת הרי הוא כפיהק ומת וכן נראה דעת הרב אלפסי ז"ל שהשמיט הא דאביי מן ההלכות ונראה שהוא דוחה אותה מהא דאמר רבא מת בתוך ל' יום ועמדה ונתקדשה אם אשת כהן היא אינה חולצת משום דסמכינן אדרבנן וכדכתיבנא אלמא אפי' בשלא אכלו ארי פליגי רבנן אבל ה"ר יונה ז"ל כתב דלא פליגי אביי ורבא דהא דרבא מתוקמא בנפל מן הגג או אכלו ארי והר"ז ז"ל פי' דאביי בפיהק ומת דוקא הוא דקאמר דלא פליגי משום דכיון דאיכא ריעותא מוכח מילתא דנפל הוא אבל חלה ומת הרי הוא כאכלו ארי דליכא ריעותא דאפי' בן קיימא נמי חלה ומת ולפי זה הא דרבא מתוקמא בחלה ומת והוי כאכלו ארי ולא פליגי אדאביי כלל:

מתני' מי שהיו לו שני תינוקות וכו' ושכח ומל שלאחר שבת בשבת חייב:    דטעה בדבר מצוה ולא עשה מצוה הוא ועביד ליה חבורה שלא לצורך ובהא רבי יהושע מודה:

אחד למול בערב שבת ואחד למול בשבת ושכח ומל את של ערב שבת בשבת רבי אליעזר מחייב חטאת:    דמילה שלא בזמנה אינה דוחה שבת ואף על גב דטעה בדבר מצוה שהוא טרוד באותו של שבת ומתוך כך טעה בזה ואף בזה עשה מצוה שראוי הוא למול אלא שאינו דוחה שבת וס"ל לרבי אליעזר טעה בדבר מצוה ועשה מצוה שיש בה חיוב חטאת חייב:

ורבי יהושע פוטר:    דסבירא ליה טעה בדבר מצוה ועשה מצוה פטור ובגמרא אמרינן כל חד וחד מהיכא יליף:

קטן נימול לשמונה וכו':    נולד בין השמשות נימול לתשעה שהרי ליום שמיני של מחר הוא נימול ושמא בין השמשות יום הוא ונימול לתשעה:

בין השמשות ע"ש נמול לעשרה:    דאי אפשר למולו בשבת הבאה דשמא תשיעי הוא והויא לה מילה שלא בזמנה שאינה דוחה שבת וצריך להמתין עד לאחר השבת שהוא עשירי:

חל יום טוב אחר השבת:    אין מילה שלא בזמנה דוחה אותו ונימול לאחד עשר:

גמ' דעייק בין השמשות:    היה צועק בין השמשות של ערב שבת והוי לה מילה שלא בזמנה שלא היו רשאין למולו בשבת דשמא ערב שבת שמיני שלו ומילה שלא בזמנה לא דחיא שבת:

אמר שמואל חלצתו חמה:    שנשלף ממנו החולי ויצא מגופו ודוקא בחמה וכיוצא בה שהוא חולי כל הגוף הוא דנותנין לו שבעה להברותו אבל אם לא חלה אלא באחד מאבריו מלין אותו לכשיתרפא מיד וראיה לדבר מדאמרינן בריש פרק הערל (דף עא ב) רב פפא אמר דכאיב ליה עיניה לינוקא ואיתפח

דף נה עמוד ב

ליה ביני וביני:

איבעיא להו מי בעינן מעת לעת:    כלומר שיהו שבעה שלמין ממש וכתב הרב אלפסי ז"ל דאיפשיטא דבעי הני שבעה מעת לעת ולאו דאפשיטא הכא אלא בריש פ' הערל הוא שאמרו כן ועל זה סמך הרב ז"ל:

מתני' ואלו הן ציצין וכו':    רצועות של בשר שנשארו מן הערלה:

עטרה:    היא שפה גבוהה המקפת את הגיד סביב וממנה משפעת ויורד לראשו:

ואינו אוכל בתרומה:    אם כהן הוא דילפינן ביבמות [דף ע א] ערל אסור בתרומה:

אם היה בעל בשר:    שהיה שמן ונראה בשר של מעלה מערלתו לאחר שניטלה ערלה כולו כאילו אותו בשר חוזר וחופה את הגיד מתקנו ומשפע באיזמל מאותו עובי:

גמ' בשר החופה רוב גבהה של עטרה:    דלא תימא רוב היקפה בעי אלא אפילו רוב גבהה במקום אחד:

קטן המסורבל בבשר:    ששמן ועב ולאחר שנימול נראה כמכוסה:

כל זמן שמתקשה:    ומתוך קשיו מתפשט בשרו לשמואל נראה מהול הוא דאין צריך לימול הא נראה ואינו נראה צריך למתניתין אינו נראה הוא דצריך הא נראה ואינו נראה לא צריך ולא הכריע בזה הרב אלפסי ז"ל כלום:

אבי הבן אומר אקב"ו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:    כתב רבינו שמואל ז"ל שצריך לברך כן קודם המילה שבכל המצות כולן מברך עליהן עובר לעשייתן ועוד דלישנא דלהכניסו להבא משמע וכדאמרינן בפ"ק דפסחים (דף ז א) דבלבער כ"ע לא פליגי דלהבא משמע אבל ר"ת ז"ל חלק עליו לפי שמשנה סדר הברייתא שסדרה תחלה ברכת המל ואח"כ ברכת אבי הבן ועוד דקתני העומדים שם אומרים כשם שנכנס לברית דאלמא שכבר נכנס ונימול ומאי דקאמר להכניסו להבא משמע ומוכח לה מדאמרי' התם בלבער כולי עלמא לא פליגי דלהבא משמע לאו קושיא היא דלאו למימרא דלהבא דוקא משמע ולא לשעבר אלא דטפי משמע להבא מלשעבר אבל הוא הדין נמי דמשמע לשעבר ובעל ביעור הוא דפליגי דמר סבר מעיקרא בלחוד משמע ומר סבר להבא נמי משמע ודקאמר דכל המצות מברך עליהם עובר לעשייתן לא קשיא דברכה זו דלהכניסו אינו אלא שבח והודאה בעלמא על שזכהו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו:

המברך אומר אשר קדש ידיד מבטן:    יצחק קרוי ידיד על שם יחידך אשר אהבת:

מבטן:    דקודם שנולד נתקדש למצוה זו דכתיב אבל שרה אשתך וגו' והקימותי את בריתי אתו היינו מילה:

וחק בשארו שם:    בבשרו שם חק של מילה:

וצאצאיו:    אחריו:

חתם באות ברית קדש:    באות זה של ברית קודש:

צוה להציל ידידות שארינו משחת:    מגיהנם דכתיב גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו כך פרש"י ז"ל ור"ת ז"ל פי' דאברהם נקרא ידיד כדדרשינן מה לידידי בביתי זה אברהם בפ' כל המנחות באות מצה (דף נג ב) ובברכה זו מזכיר שלשה האבות ידיד זה אברהם חק בשאריו שם זה יצחק וצאצאיו חתם באות ברית קדש זה יעקב וא"ת ומנא לן באברהם שנתקדש מן הבטן י"ל דדילמא קים להו דילפינן ליה בגז"ש דידיעה ידיעה באברהם כתיב כי ידעתיו ולהלן הוא אומר (ירמיה א) בטרם אצרך בבטן ידעתיך:

המל את הגרים אומר אקב"ו למול את הגרים ולהטיף מהן דם ברית:    זו היא גרסתו של הרב אלפסי ז"ל וא"ת למה שינו נוסח ברכה זו לתקן בה למול ולא תקנו בה על המילה כמו שתקנו בו במילה של ישראל ועוד למה כללו הכל בברכה אחת ולא תקנו בה שתי ברכות תחלה וסוף כמו שתקנו במילה של ישראל המל אומר וכו' המברך אומר וכו' ועוד למה תקנו בה ולהטיף מהן דם ברית יש לומר דכי מברכינן בעל הני מילי מצוה שאפשר לעשות על ידי שליח אבל הכא כיון שהגר ממציא עצמו ולא סגי בלאו הכי תקנו אותה בלמ"ד והכי מוכח בפ"ק דפסחים (שם ב) דכל היכא דלא סגי דלאו איהו גופיה עביד שייך טפי בברכת למ"ד מעל ומה שכללו הכל בברכה אחת ולא ברכו בה תחלה וסוף היינו לפי שאינו גר עד שימול ויטבול ולפיכך לא ברכו עליה על המילה כשם שאין מברכין על הטבילה אלא הוא עצמו בעלייתו מברך עליה אבל כללו הכל בברכה זו לפי שדם המילה בריתן של ישראל הוא ועל הברית אנו מברכין ומה שתקנו בה להטיף מהם דם ברית לפי שיש כמה גרים שמתגיירין כשהן נימולין ועיקר מילתן הטפת דם ברית היא לפיכך תקנו לכולם כן כך פי' הרמב"ם ז"ל אבל יש ספרים שכתוב בהן המל אומר על המילה והמברך אומר למול את הגרים וכן כתב הרב בעל הלכות ז"ל ושני ברכות תקנו בה תחלה וסוף כשאר המילות והרז"ה ז"ל הקשה דהיאך יברך לבסוף למול דהא למול להבא משמע כדאמרינן בלבער. ולאו קושיא היא שכבר כתבתי למעלה דלאו למימרא דדוקא להבא משמע אלא דטפי משמע להבא מלשעבר מה שאין כן בעל ביעור דמשמע מעיקרא למאן דסבירא ליה הכי התם והיינו דמברך אבי הבן להכניסו לאחר המילה והכא נמי כיון דלאחר המילה הוא דמברך אין לטעות בו שהוא מברך להבא שכבר בירך לפניה ברכה אחרת אלא על המילה שנעשית כבר והרמב"ם ז"ל כתב בפרק שלישי מהלכות מילה כדברי הרב אלפסי ז"ל:

וגר אע"ג דאימהל בארמיותיה:    כבר פירשתי למעלה [ברי"ף סי' תצ"ד] למה פסק הרב אלפסי ז"ל שצריך להטיף ממנו דם ברית:

ואשכחן בהלכות גדולות והיכא דאייתי איזמל ממעלי

דף נו עמוד א

שבתא וכו'. דעת הרב בעל הלכות גדולות ז"ל שמתירין אמירה לנכרי אפילו בדבר שיש בו מלאכה גמורה גבי מכשירי מילה לפי שהוא מפרש הא דאמרינן [עירובין דף סז ב] גבי ההוא ינוקא דאשתפוך חמימיה דאמרינן [שם דף סח א] ולא שאני לך בין שבות דאית ביה מעשה לשבות דלית ביה מעשה דכל שבות שנעשה על ידי ישראל כגון הזאה קרינן שבות דאית ביה מעשה ולפיכך אע"פ שאין בהם אלא משום שבות העמידו דבריהם במקום כרת אבל אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה קרינן שבות דלית ביה מעשה כיון דלא עביד ישראל מעשה כלל ולפי זה לא גרסינן התם דהא מר לא אמר ליה זיל אחים לי שלפי שטתו אפילו [למימר ליה] להחם ליה שרי:

ונמצא פסקן של דברים לפי שטה זו שמתירין אמירה לנכרי אפילו במלאכה גמורה לגבי מכשירי מילה ואם באנו להשוות שאר מצות למכשירי מילה כדרך שהשוה אותן הרמב"ם ז"ל לפי שטתו וכמו שנכתוב בסמוך בס"ד אף בכל המצות נתיר אמירה לנכרי אפי' במלאכה גמורה ונראה שזה הוא דעת הרב בעל העטור ז"ל שהתיר לומר לנכרי להדליק לו את הנר לסעודת שבת:

אבל דעת הרב אלפסי ז"ל אינו כן שהוא סובר דלא שרי אמירה לנכרי במכשירי מילה אלא בדבר שאפי' על ידי ישראל אינו אלא משום שבות וכמו שכתוב בהלכותיו וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהלכות מילה והוא ז"ל התיר שבות דשבות דהיינו אמירה לנכרי בדבר שהוא משום שבות כמכשירי לולב ושופר אבל הרמב"ן ז"ל סובר דבכה"ג נמי לא שרי אלא במילה בלבד לפי שניתנה שבת לידחות אצלה אבל בשאר מצות אין דוחין שבות כלל כדאשכחן דלא דחינן שבות דשבות במקום פסידא וזו היא ששנינו נכרי שבא לכבות אין אומרים לו כבה ואל תכבה ואע"ג דהוי שבות דמלאכה שאינה צריכה לגופה:

ונכרי אסור למימהל וכו' ואתה את בריתי תשמור אתה וזרעך אחריך:    ולא נכרי ומסקינן התם בפ' אין מעמידין (דף כז א) דאפי' ערבי מהול אינו כשר למול אבל אתתא מהלא וכדרבי יוחנן:

סליקו להו ר"א דמילה