ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ג

< רש"י על הש"ס





מגלה טפח. מבגדה:

ומכסה. אותו טפח מבגד וכן עושה עד שיבא עליה:

ודומה כמי שכפאו שד. שבא אליה בכח ודומה כמי ששד כפאו ואית דאמרי שמתכסה כולו כאדם שמפחד מן השד:

דמצייני. שעטופים בציצית:

ביניתא. דג תורה אור שיכול לאכלו כמו שירצה:

בני אסנ"ת משגע"ח. סימן הוא:

שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא:

בני נידוי. שהבעל בנידוי ובא עליה ומתעברת הימנו:

בני תמורה. שיש לו ב' נשים וכסבור לבא על זו ובא על אחרת. ל"א בני תמורה שהוא סבור לבא על אשה אחרת ונמצאת שהיא אשתי וקרובין לממזרות שהרי נתכוון לניאוף:

בני מריבה. שמשמש במריבה:

בני שכרות. שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא. שאין מתכוון אלא לבעול בעלמא:

בני ערבוביא. שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזו מהן בא. ל"א שבאו עליה אנשים הרבה ואין ידוע בן מי הוא ל"א בני ערבוביא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון:

יששכר חמור גרם. חמור גרם ליששכר שנולד אותו חמור שהיה יעקב רוכב שפנה לאהל לאה:

דמרציא ארצויי. אינה תובעת בפה אלא דמרציא קמיה מראה לו מתוך דבריה כגון לאה דמההיא נפקי בני מעליא:

פרק שלישי - ארבעה נדרים

מתני' ארבעה נדרים התירו חכמי'. בלא שום שאלה:

נדרי זירוזין כו' מן הסלע. שהוא ארבע דינרין:

והלה. הקונה אומר שאינו מוסיף לו על שקל שהוא שני דינרין:



שניהם רוצין בשלשה דינרין. כלומר זה הנשבע שאינו פוחת לו מן הסלע לא היה פיו ולבו שוין לכך שלא יפחות לו מן הסלע כלום אלא להכי נדר כן לזרז את חבירו שיתן לו ג' דינרין הוא רוצה לבא וזה שנשבע שלא ליתן לו יותר משקל לא היה פיו ולבו שוין שלא היה בדעתו שלא יתן יותר אלא לכך נדר שיתן לו בג' דינרין ולפיכך מותרין:

גמ' מאן תנא. התירו חכמים:

ר' יהודה היא דאמר אין אחד מהן נזיר. דלא סמכא דעתייהו ממש לשם נזירות אלא תלו נזירותן בזה שבא כנגדן ולא היה פיו ולבו שוין להכי אין אחד מהם נזיר ה"נ לא סמכא דעתייהו בשעת הנדר דכל חד וחד אדעתא דחבריה כדי לזרזו ולא הי' פיו ולבו שוים להכי דאי רבנן דפליגי עליה דר' יהודה דאמרי אע"ג דלא סמכא דעתייהו להיות נודר ממש בנזיר דתלה נזירות באחר הוי נזיר אותו שנתקיימו דבריו ה"נ אף על גב דלא סמכא דעתייהו אדבור פיהן שלא נתכוונו אלא לזרז אסורים דאמרינן כשנדרו ודאי סמכא דעתייהו דזה לא יפחות מסלע וזה לא יוסיף על שקל והרי פיהן ולבן שוים ואסור:

רבא אמר אפי' תימא רבנן. דפליגי עליה דר' יהודה:

מי קתני שניהן רצו. דאי קתני הכי הוה משמע שניהן רצו בתחלה בשלשה דינרין ואלא עכשיו בשעת הנדר אין רוצין אלא סמכא דעתייהו אדבור פיהן ופיהן ולבן שוים ונדר מעליא הוי:

רוצין תנן. דמשמע מעיקרא היו רוצין בג' דינרין ואכתי שניהן נמי רוצין ולא היה פיהן ולבן שוין הלכך אפילו רבנן מודו דמותרין וכדי לזרז זה את זה נתכוונו שניהן:

אמר לו טפי מסלע והלה אומר בציר משקל. היכא דאמר שאינו פוחת מסלע וזה אומר שאינו מוסיף על שקל כיון דדברי שניהם קרובין לשלשה דינרין אמרינן דנדרי זרוזין הוו אבל הכא כיון דאמר טפי מסלע דהיינו פרוטה והלה אומר קונם שאיני מוסיף לך על פרוטה פחות משקל דהשתא מרחקי מילתייהו משלשה דינרין כיון דדייקי הכי נדרא הוי ואסורים או לא דזירוזין הוה:

היה מסרב. שהיה מפצירו לאכול אצלו מעט:

קונם ביתך שאני נכנס. שנדר שלא יכנס לביתו:

וטיפת צונן שאני טועם. שלא לאכול אצלו כלום:

מותר ליכנס לביתו ולאכול קימעא ולשתות הימנו טיפת צונן. אבל לא אכילה מרובה:

שלא נתכוון זה. המסרב אלא לשום אכילה מרובה שיסעוד אצלו הרבה ולשון טיפת צונן לא נתכוון זה שהיא שתיה מועטת:

והא טיפת צונן קאמר. דמשמע שתיה מועטת ואכילה מועטת:

אלא משתעי איניש הכי. דכי אמר (טיפת צונן) יאכל עמו ודאי לאכילהמתכוון וכי נדר זה שאינו טועם עמו טיפת צונן ודאי לאכילה מרובה נתכוון ולהכי מותר לשתות טיפת צונן:

ה"ג משתעי איניש הכי. דכי נתכוון ליתן שלשה דינרין אומר שאינו מוסיף על פרוטה פחות משקל ולעולם נדרי זירוזין הוו ואפילו דאמר טפי מסלע ובציר משקל:



מי דמי גבי צונן צדיקים אומרים מעט ועושין הרבה. וזה שהיה מסרב בחבירו שיאכל אצלו קימעא וישתה טיפת צונן ודאי לאכילה ושתיה מרובה קאמר כי כן דרכן של צדיקים לומר מעט ולעשות הרבה וכי אמר ליה האי קונם טיפת צונן שאני טועם הכי נתכוון לומר אותה טיפה שאתה רוצה ליתן לי איני טועם דהיינו אכילה מרובה ולא נתכוון לטיפת צונן ממש הלכך. אסור באכילה ושתיה מרובה ומותר לשתות הימנו טיפת צונן אבל הכא דדילמא האי דאמר טפי מסלע דעתיה על פחות מסלע ליתן בשלשה דינרין והאי דאמר בציר דעתיה על יותר משקל ליתן ג' דינרין:

וזירוזין הוי. ומותר:

או דלמא דוקא קאמר ונדרא הוי. ואסור:

אלא כעין ד' נדרים [הללו]. והני הוא דשרו משום דלית בהו ממש אבל שאר נדרים אין אדם רשאי להתיר עד שיתחרט הנודר מעצמו:

קסבר אין פותחין בחרטה. שאין חכם רשאי לפתוח ולומד לו נדרת אדעתא דהכי כדאמרינן לקמן אלא הנודר הוא יתחרט תחלה ויפתח ויאמר לו לא לדעת כן נדרתי והוא פותח תחלה בחרטה:

אמר ליה לבך עלך. כלומר עומד אתה על דעת הראשונה שרצונך עדיין באותו נדר:

אמר ליה לא. כלומר מתחרט אכי אלמא קסבר פותחין בחרטה:

אם היו י' בני אדם כו'. שאם פתחו לך בחרטה כשרצית לנדור כלום נדרת:

אמר ליה לאו. קסבר אין פותחין בחרטה ולכך אמר ליה כה"ג דכיון דאמר אילו היו י' בני אדם כו' דמיעקר עקר לנדריה ולא הוי נדר כלל ולכך פותח בחרטה הוא אבל בעלמא אין פותחין בחרטה:

קסבר. רבי ישמעאל ברבי יוסי אין פותחין בחרטה:

תהית. מצטער אתה:

כדו תהית. מצטער אתה שנדרת דהיינו בחרטה:

בעית נדור. קיבלת הנדר מרצונך:

אי לא מרגזין לי. אלמלא שהכעיסוני לא הייתי נודר:

אמר ליה תהא כבעית. הואיל ולא קיבלת מרצונך יהא מותר לך כמו שאתה רוצה דלח הוי נדר והאי תנא סבר דאין פותחין בחרטה:

דאמרן מגירתיך. שאומרות השכינות על בתך כמו ומגרת ביתה (שמות ג):



אילו לא חמאת בה אימה אילולי שראתה בה אימה: מילין דעזיבה. דברים שיפין להניחן כלומר דבר זימה:

בכדי לא אדרת. בחנם לא היתה מדירתה ומלעיזין עליה מי היית מדירה הכא ליכא למשמע אי פותחין אי לא:

שמבקרין מעשיך. בב"ד של מעלה בשביל שנדרת:

מאי קראה. שמפני נדרים חוקרין מעשיו של אדם:

ואחר נדרים לבקר. שאם נודר מבקרין מעשיו:

ולא פתחינן. לשום אדם בהאי אחר נדרים לבקר משום דהוי איום גדול שאפי' אין דעתו להפר יאמר עכשיו שרצונו להפר ולא בהני תרתי אחרנייתא נמי משום דהוי איום גדול ואומר שדעתו להפר ואינו כן:

כל הבוטה. כל הנודר כמו מבטא שפתיה (במדבר ל):

ולשון חכמים מרפא. שמתירין לו:

כאילו בנה במה. לעבודת כוכבים:

ברישא פתחינן. בתחילת דבריו של ר' נתן דאמר כאילו בנה במה פתחינן ליה דלא הוי עונשו יתירא כל אימת דלא עבד עלה קרבן וליכא איום כל כך אבל בסיפא כאילו מקטיר עליה מתחייב מיתה היינו איום יתירא:

בסיפא. דברי הכל לא פתחינן:

כי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא. מכלל דאי נדר ועבד ליה איכא חטא:

כנדרי רשעים. אע"פ שנודרים ומקיימין איקרו רשעים: לב רגז היינו כעס בשביל לב רגז יהיה כליון עינים:

במיסקיה. כשעלה לא"י:

איתלוו. עשו לו לוייה:

בני חוזאי. יהודים היו:

א"ל אין ופרע לו בית שחיטה. ונתיירא לומר לו שלא עשה יפה שמא יהרגנו:

כי אתא. עולא לקמיה דרבי יוחנן:

אמר דלמא אחזיקי ידי עוברי עבירה. שאמרתי לו זיל ופרע בית שחיטה:

א"ל יפה עשית. שכך אמרת לו שנפשך הצלת באותו דיבור:

תמה ר' יוחנן. על דהוה ליה לההוא בר חוזאה כעס כל כך שהרג לחבירו הואיל דהוה בארץ ישראל:



לא עברינן ירדנא. עדיין לא עברנו את הירדן כשאירע אותו מעשה ולא הוינן בתחום א"י:

כגובה אפו. שיש לו חרון:

אין אלהים כל מזמותיו. במחשבותיו אין שכינה חשובה כנגדו:

יפרוש אולת. שמשתטה:

רב פשע. שפשעיו מרובים:

מפני שערכה של ארץ ישראל הוא. שכתוב בו ערך חלק של כל שבט ושבט ולא סגיא בלאו הכי ולפי שבעטו וחטאו נוסף להם רוב חכמה שאר הספרים להטריחן יותר:

אין נזקקין. להתיר לו נדרו לפי שנדר חמור הוא:

חוץ מקונם אשתי נהנית לי. שאפילו נדר באלהי ישראל שאין אשתי נהנית לי נזקקין להתיר לו לפי שאמרה תורה שמי שנכתב בקדושה ימחה על המים בידים לעשות שלום בין איש לאשתו לא כ"ש האי נדר אי נדר באלהי ישראל שהוא לשון נדר:

לא מרי בולא. שהוא נשבע באדון העולם לא אוכל א"ל רב יוסף לא מרי כולא לא טעימת ליה הכי קאמר רב יוסף לא מרי כולא קאמרת בודאי לא טעימת ליה שאסור להתיר לך דהיינו כמי שנשבע באלהי ישראל: חסר הגה והעתקתיו מפירוש [חסר הנה והעתקתיו מפירוש רבינו גרשום] הניחא לרב כהנא. לפי שהיה מסרב בו רב יוסף נדר הכי אלא רב יוסף אמאי קאמר נמי לא מרי כולא:

[ה"ק לא מרי כולא קאמרת]. בתמיה קא"ל רב יוסף כדאמרן:

איקפד רב נחמן. שלא היה יכול לומר לו דבר שהוא פתח לחרטה:

אמר ליה זיל לקילעך. לביתך הואיל ואיני יודע לפתוח לך:

כל שהיא תפארת לעושיה ותפארת לו מן האדם. שיהא דבר מקובל נמי בעיני הבריות הוי תפארת לעושיה והואיל דאיקפד רב נחמן שאין מתקבל עליו שנדרו חמור כ"כ שאינו יכול למצוא לו פתח אדעתא דהכי והכי לא נדרי:



והוו מצטערי רבנן. והיו נוסעים משמש לצל ומצל לשמש מרוב תוגה שלא היו יודעין לומר דבר פתח לחרטתו:

באוכלא דקצרי. כלי שמשימין בו הכובסין בגדיהן:

אין פותחין בגולד. שאין ראוי ליארע כזה אבל הני דאמרן דמצטערי רבנן לאו מילתא דנולד הוא:

אמר ליה האי נמי שכיחי אפיקורי דמצערי רבנן. כי האי ולא דמי לנולד:

לתגי' ר"א בן יעקב אומר אף הרוצה להדיר את חבירו שיאכל. שאומר לו קונם שאין אתה נהנה לי אם לא תאכל עמי היינו נמי נדרי זרוזין שאינו מדירו אלא כדי לזרזו. שיאכל עמו יאמר כל נדר שאני עתיד לידור יהא בטל:

גמ' לא שמע ליה. האי מודר ולא אתי למיכל בהדיה הואיל והנדר בטל:



(אלא) חסורי מחסרא. מתני' והכי קתני הרוצה שיאכל כו':

ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר. התנאי שהתנה בר"ה:

אי זכור. ואעפ"כ נדר אם כן עקריה לתנאיה:

אלא תני ובלבד שלא יהא זכור. התנאי:

לעולם כדאמרינן מעיקרא. ובלבד שיהא זכור בשעת הנדר:

והכא במאי עסקי' כגון שהתנה בראש השנה. כל נדר שאני עתיד לידור והיה יודע בשעת התנאי דברים שהוא רגיל לידור בהן ועל דעת כן התנה ושוב שכח ממה שהתנה:

והשתא קא נדר אי זכור בשעת הנדר. [שהתנה אבל לא ידע] שבשביל אותו נדר נמי התנה ואמר על דעת הראשונה אני נודר שלא יהא מקוים כמו שהתניתי עליו נדריה לית ביה מששא:

לא אמר. בשעת הנדר על דעת הראשונה אני נודר שלא יהא מקוים עקריה לתנאיה וקיים נדריה:

סבר למדרשיה בפירקא. בדרשה הרוצה שלא יתקיימו נדריו:

א"ל רבא. סתמה תנא דמתניתין כדי שלא ילמדו ממנה שלא ינהגו קלות ראש בנדרים:

פליגי רבנן עליה דרבי אליעזר בן יעקב. בהא דסברי דלא הוי נדרי זירוזין:



הרי זה יכול. המודר להתיר נדרו בעצמו שלא ע"פ חכם שיכול לומר לו המודר כלום אמרת ליתן לבני כך וכך אלא בשביל כבודי:

זהו כבודי. יותר שלא אקבל שאיני צריך וכבר הותר הנדר:

מני אי רבי אליעזר בן יעקב. אע"ג דלא אמר זהו כבודי יותר בטל דנדרי זירוזין הוא:

אלא לאו רבנן היא. דסברי דלא הוי נדרי זירוזין וש"מ פליגי:

לעולם רבי אליעזר בן יעקב היא. הא מתני':

ומודה ר' אליעזר בן יעקב בהאי דנדר הוי. ולא זירוזין דודאי משום נדר ממש קא"ל דאמר ליה לאו כלבא אנא כו':

וחכ"א אף זה. נודר יכול להתיר שיכול לומר לו הריני מחזיק לך טובה כאילו התקבלתי ממך לפיכך אינו נדר:

אי ר"א בן יעקב נדרי זירוזין הוו. שמזרזו ומדירו כדי שיתן לו כך וכך אע"ג דלא אמר התקבלתי הוי בטל דנדרי זירוזין הוו:

אלא לאו רבנן היא. דסברי דלא הוו נדרי זירוזין אלמא פליגי:

לעולם ר"א בן יעקב היא. הא מתני':

ומודה. דהאי לא הוה נדרי זירוזין אלא נדר ממש ולהכי אי אמר התקבלתי לא הוי נדר: משום דאמר ליה לאו מלכא כו':

מני אי ר"א בן יעקב נדרי זירוזין הוו. המדיר חברו שיאכל עמו ואפי' לא חלה מותר:

אלא לאו רבנן היא. ופליגי דלא הוו נדרי זירוזין:

לעולם ר"א בן יעקב היא. ומודה דלאו נדרי זירוזין הוו:

מי סברת דאדריה מזמנא. דהיינו נדרי זירוזין: לא זמינא הוא דאדריה למזמנא דאמר ליה מזמנת לי בהדך אמר ליה אין נדר זה קבל עליך ונדר וחלה הוא. המזומן הא לא חלה הוי נדר גמור:

יתר על כן. על אותו שאמר במשנה אמר ר"א בן יעקב האומר לחבירו קונם שאיני נהנה לך כו':

והלה הקפיד כנגדו. אף על גב שפירש לו הכל ואע"פ שהקפיד כנגדו אף אלו נדרי זירוזין ומותר:

ולא הודו לו חכמים. שיהא נדרי זירוזין:



אפי' בקמייתא. הנך דלעיל ש"מ:

מאי הוי עלה. אי הוי הלכתא כוותיה דר' אליעזר דהוי נדרי זרוזין ומותר:

אמר ליה רבא. א"כ מתניתא דאמר שבועה שראיתי בדרך הזה:

למה לי למימר. דאסור דהיינו שבועה גמורה ודאי כאילו אמר שבועה שאכלתי:

ועודי דומיא דנדר קתני. שבועות (נדרי) הבאי אסורין דמשמע דקאמר בלשון נדר ושבועה:

אלא אמר רבא. קאמר הכי יאסרו כל פירות העולם עלי בשבועה:

אם לא ראיתי. ולא קאמר שראיתי:

אמר ליה רבינא. אמאי אסורות ודלמא שפיר אישתבע לדעתיה דידיה:

דלמא קינא דשומשמני. נמלות מקובצות הרבה ראה ביחד כעולי מצרים דאפשר:



אדעתא דידן אישתבע. כדרך שבני אדם נשבעין ואין דרך בני אדם לקרוא לנמלים עולי מצרים:

לאפוקי מאי. אמרי ליה הכי דשלא על דעתך אנו משביעין אותך:

לאו לאפוקי. דיהיב ליה לבעל חובו אסקונדרי פיספסים שמשחקים בהן וקרא אותן זוזי ובכך רוצה לפטור עצמו מן השבועה מכלל דעביד איניש דנשבע לדעתא דנפשיה הכא נמי נימא הכי גבי שומשמני:

לא. שומשמני ואיסקונדרי לאו מילתא היא ובהכי לא מיפטר איניש נפשיה ומשום האי טעמא לא היו אומרים לו הוי יודע כו':

אלא לאפוקי מקניא דרבא. דזוזי ממש יהב ובעי למיפטר בהכי ובשאר מילי לא עביד איניש דנשבע אדעתא דנפשיה:

והא תניא וכן מצינו כו' שנאמר ולא אתכם לבדכם. הכי פירושו איני משביע אתכם על דעתכם לבדכם:

לאפוקי מאי. קאמר להו הכי לאו לאפוקי דאי אסיקו לה שמא לעבודת כוכבים אלוה ופלחו לה ובעו למיפטר נפשייהו דאמרי דפלחי לאלוה:

לא. לאו לאפוקי משום האי קאמר הכי דאינהו לא מצו לאסוקי לעבודת כוכבים שמא אלוה ולמפטר נפשייהו דהא עבודת כוכבים איקרי אלוה מעצמה: אם כן אמאי משבע יתהון הכי על דעת המקום ועל דעתי לישבע יתהון דמקיימיתו תורה:

הוה משמע תורה אחת. שבכתב. בלבד:

משמע מצות המלך. שבפרשה שום תשים עליך מלך (דברים יז) שיש שם מצות: ולישבע להו הכי דמקיימיתו עבודת כובבים ותורה כולה" אי נמי דימקיימיתו תרי"ג מצות. ולא מצי למיטעי מידי: אלא משה רבינו מילתא דלאו טירחא נקט כשאמר על דעת המקום ועל דעתי ששם נכלל הכל:

אורוותא. איצטבלאות מלאות תבן:

ובלע יתהון. אלמא דהוה גדול מקורת בית הבד:

בטרוף קאמר. נחש מנומר לא משתכח כקורת בית הבד:

והא כולהו מיטרף טריפי. הוו מצומרין:

בגבו טרוף קאמרינן. ולא הוי גדול כי האי גוונא:

וליתני. אם לא ראיתי נחש גבו טרוף כקורת בית הבד:

מילתא אגב אורחא קמ"ל. דכי אמר בית הבד אגבו טרוף קאמר דומיא דקורת בית הבד דהוי טרוף חדקים חדקים:

נפקא מינה. למוכר קורת בית הבד לחבירו:

אי גבה טרוף אין. ודאי הוי קורת בית הבד:



מתני' נדרי שגגות. אמר קונם כו':

ונזכר שאכל ושתה. פטור דלבו אונסו דסבר שבאמת נשבע: וכן ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן:

ונמצאו. אותן האוכלים שהיה אביו או אחיו היינו נמי נדרי שגגות שאילו היה יודע שהיה אביו או אחיו לא היה מדירן:

או שהיה אוכל עמהן. עם אביו ועם אחיו אחרים:

בש"א הן מותרין. אביו ואחיו בלבד ומה שעמהם אסורים דקסברי נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו וב"ה סברי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ע"כ מפי' רבינו גרשום זצ"ל:

גמ' תנן התם. בפרק ר"א אומר כו':

פותחין בשבתות וימים טובים. שאם נדר שלא יאכל כל ימות השנה פותחין לו חרטה כך כלום נדרת על דעת להתענות בשבתות וימים טובים אם יאמר לאו:

בראשונה. היו ב"ד של ראשונים אומרים אותן הימים שבתות וי"ט מותרין וכו':

הותר כולו. וכולן מותרין:

אמר רבה הכל מודים כו'. אמתני' קאי כלומר שאם ראה אותם אוכלים תאנים וענבים ואמר הרי הן עליכם קרבן (כמו שאמר עליהם על כולכם אסורין) ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא הואיל ומעיקרא כללן דאמר כולכם כולן אסורים ואביו ואמו מותרין דלא הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו הואיל ואכתי בדיבורו קמא קאי דאמר כולכם:

לא נחלקו אלא באומר. תחלה בכלל הרי הם עליכם קרבן ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הואיל ולבסוף פרטן פלוני ופלוני קסברי ב"ה דהו"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ש סברי כל עיקר לא אמר הותר מקצתו הותר כולו (הואיל ואכתי אדיבורו קמא קאי דאמר כולכם):



רכ"ע. לא נחלקו באומר תחלה בכלל הרי זה עליכם קרבן ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הואיל ולבסוף פרטן אפילו ב"ש מודו דכה"ג הואיל והיתר מקצתו בתוך דבורו הותר כולו:

לא נחלקו. אלא דהדר כלל דאמר כולכם אסורים חוץ מאבא:

דבית שמאי סברי' לה כר"מ דאמר תפוס לשון ראשון. דאזלינן בתר ההוא רובא דאמר כולכם אסורין ולא אמרי' משהותר מקצתו הותר כולו:

וב"ה סברי לה כרכי יוסי דיאמר בגמר דבריו אדם נתפס. דאמר חוץ דמתוך דבורו הותר מקצתו דאמר חוץ מאבא הותר כולו:

כיצד אמר ר"ע נדר שהותר מקצתו הותר כולו. דזהו כב"ה ופליגי רבנן עליה דאמרי לא הותר כולו דהיינו כבית שמאי:

שאיני נהנה לזה ולזה. שפרטן:

הותרו כולן. מפרש בברייתא לקמן:

בשלמא לרבה. דאמר דבכולכם לא פליגי אלא בפלוני ופלוני לא קשיא ליה הך ברייתא דמתרץ לה לרישא כסיפא וסיפא כרישא דקתני רישא ר' עקיבא אומר הותרו כולן מיירי בהיכא דפרט שאמר שאיני נהנה לזה ולזה ולא בכולכם ור"ע הוא דאמר כב"ה והיינו דקאמר לא נחלקו אלא בהייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר ופליגי רבנן עליה דר"ע דקסברי כב"ש וסיפא דסיפא דקתני כולן אסורין מוקי לה דאמר כולכם ודברי הכל היא דבכולכם אסורים לא פליגי ר"ע ורבנן כדאמרי' דכולי עלמא היכא דקאמר כולכם כולן אסורין והשתא סיפא דרישא דתני הותר הראשון הותרו כולן לא דייק אלא לסיפא דסיפא כדקאמר:

אלא לדידך. לרבא דאמר בכולכם פליגי היכי מוקמינן לה לברייתא:

בשלמא רישא. דקתני דאמר ר' עקיבא הותר אחד מהן הותרו כולן דפליגי רבנן עליה:

מוקים לה דקאמר כולכם. ולא אפיק אלא כדקתני ר' עקיבא וכו' ופליגי רבנן עליה דר' עקיבא כב"ה:



אלא סיפא. דרישא דאמר לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן כדקתני לה ורבי עקיבא היא ולא רבנן כדקתני כיצד א"ר עקיבא וכו' ומשמע דפליגי רבנן עליה:

והא אמרת. היכא דאמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין כולן מותרין והשתא לא דייק סיפא אלא סיפא דרישא והשתא לא מצי רבא לאוקמא לדברי הכל דבכולן אסורין ליכא מאן דפליג אפילו ר"ע אבל הכא דקתני הותרו כולן רבנן פליגי עליה:

אמר ליה רבא לרב פפא ולרבה מי ניחא סיפא. דסיפא דקתני וכולן אסורין במאי מוקים לה דאמר לכולכם:

הדיין הוא ראשון והדין הוא אחרון. הא לכולכם קתני סתם ומאי ראשון ומאי אחרון איכא דקתני האחרון מותר וכולן אסורין:

אלא אמר רבא. אנא מתרצינא להדדי דלא קשיא כלל דסיפא דקתני ראשון ואחרון לא משמע כדקתני שאיני נהנה לזה ולזה:

אלא כגון שתלאן זה בזה. דמעיקרא אמר קונם שאיני נהנה לזה והדר אמר פלוני יהא אסור כפלוני שהדרתי ופלוני השלישי יהא אשור כשני לפיכך קתני הותר הראשון הותרו כולן שכולן תלויין בו הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין. שהרי הראשון והאמצעי לא נתלו באחרון לפיכך לא הותרו השנים בהתירו של אחרון:

דיקא גמי. דהכי הוא דקתני ההיא ברייתא. הותר האמצעי הימנו ולמטה מותר. והיינו הוא והאחרון שתלוי בו מותרים:

ממנו ולמעלה. היינו הראשון אסור לפי שהן תלויין בו והוא אין תלוי בהן:

והלא הכופרי. בצל של אותו מקום:

הותר בכופרי. שלא נדר אלא מאותו שהוא רע ללב ולא בכופרי:

והתירו רבי מאיר. דקסבר נדר שהותר מקצתו הותר כולו: מאי לאו דאמר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר כל הבצלין אסורין וכופרי מותר. דהיינו דומיא דכולכם אסורין חוץ מאבאואפ"ה התירו ר"מ בכל הבצלים וקשיא בין לרבה בין לרבא דאילו לרבה בכולכם לא פליגי דאסור והכא קא שרי ר"מ היכא דאמר בכולכם ולרבא קשיא דאמר בכולכם פליגי דב"ש דאסרי סברי לה כר"ע: תריץ לה באומר אילו הייתי יודע שהכופרי יפה ללב הייתי אומר בצל פלוני ופלוני אסור וכופרי מותר. דהיינו פלוני ופלוני ולהכי קא שרי ר"מ והיינו דרבא דאמר פלוני ופלוני דברי הכל מותר דר' מאיר אליבא דרבי עקיבא ואליבא דרבנן קא שרי כלומר אליבא דד"ה דהא ד"ה מותר ותרווייה"ו גרי"ס המור"ה:



בנות שוח. בנות שבע: הייתי אומר תאנים שחורות ולבנות אסורין דהיינו פלוני ופלוני ובנות שוח מותרות דהיינו נמי מין תאנים והיינו נדר שהותר מקצתו ומקצתו אסור דתאנים אסורות ובנות שונ' מותרות:

ורבי עקיבא היא. כדקתני עד שבא ר' עקיבא ולימד וכו':

ופליגי רבנן עליה. דאמרי הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות וקשיא לרבא דאמר דכולי עלמא היכא דאמר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר דכולן מותרין דברי הכל:

תריץ לה באומר הייתי אומר כל הכלכלה אסורה ובנות שוח מותרות. היינו דומיא דכולכם אסורין חוץ מאבא דפליגי ור' עקיבא היא ולא רבנן:

נדר מחמשה בני אדם הותר א' מהן. כגון דאמר פלוני ופלוני אסורין ופלוני מותר הותרו כולן:

חוץ מאחד מהם. דהיינו דומיא דכולכם אסורים חוץ מאבא הוא מותר וכולן אסורין והכי איכא למשמע מינה דהך סיפא בכולכם קמיירי מדקתני חוץ משמע דאמר כולכם ומדסיפא קמיירי בכולכם לא פליגי. אלא בלזה ולזה:

רישא. דקתני הותר לאחד מהן הותרו כולן ר' עקיבא היא ולא רבנן דלרבי עקיבא נדר שהותר מקצתו הותר כולו:

וסיפא. דקתני הוא מותר והן אסורין דברי הכל היא והכא נמי קאמר רבה דבכולכם כולן אסורות דברי הכל (היא):

ואי לרבא. אמר לזה ולזה דברי הכל מותר ובכולכם פליגי רישא דקמיירי בלזה ולזה דברי הכל דהכי נמי אמר דלזה ולזה ד"ה מותר וסיפא הוא מותר והן אסורין רבנן היא דרבא לטעמיה דאמר בכולכם פליגי ורבנן אוסרים מ"מ בין לרבא בין לרבה רישא בלזה ] ולזה וסיפא בכולכם:

מתני' וחלה הוא. המדיר:

גמ' דאתפיס זכוותא. שהביא שטרי זכיותיו לב"ד והיה צריך לחזור לביתו:

ואמר. לב"ד ולבעל דינו אי לא אתינא וכו':

ולנערה לא תעשה דבר. משום דאנוסה היא:

וכי תימא קטלא שאני. דגבי קטלא חס רחמנא עלה כי אניסה אבל בשאר אונסין דליכא חיוב קטלא לא מפטר משום אונס:

והתנן וכו'. ופטור:

ולרבא. דאמר אנוס הוא ופטור:

מאי שגא מהא דתנן וכו'. דכי מת בתוך שנים עשר חודש דאע"ג דאנסיה מיתה הוי גט ופטורה מן הייבום. אמרי. משום הכי הוי גט אע"פ שמת בתוך הזמן:



דאי הוי ידע. בשעת התנאי דמיית בתוך הזמן לאלתר גמר ויהיב גיטא מעכשיו הלכך הוי גט ולהכי גמר בלביה למיהוי גט אבל האי אי הוה ידע דאתניס לא הוה מבטל זכוותיה ולא גמר ומקני:

ואמר להו שמואל לא שמיה מתייא. אע"ג דאניס והא מינס אניס ולא ליהוי גיטא:

דלמא אונסא דמיגליא שאני. ומעברא אונסא דמיגליא הוא דזימנין דלא משתכחא בהאי גיסא ומבעיא ליה לאסוקי אדעתיה (ודלמא אסיק אדעתיה) ואפי' הכי לא התנה משום הכי אי מיתניס בהאי זמן אמר גמר ומקני דליהוי גט אפילו עיכבו שום אונס אבל בעלמא אי איתניס פטור:

ולרב הונא. דאמר בטלן זכוותיה אמאי הא אסמכתא הוא דברים בעלמא וסמך על דעתו כסבור שהוא יכול לבא בזמנו להכי קאמר הכי ואסמכתא לא קניא:

שאגי הכא. להכי קני:

דאתפיס זכותיה לב"ד. דכגבוי דמי ולא הוה אסמכתא:

מי שפרע מקצת חובו והשליש את שטרו. שהניח. הש. טר שהיה לו לבעל חוב עליו ביד נאמן ואמר לו אם איני פורע החוב מכאן עד ל' יום תן לו שטרו למלוה ויחזור ויגבה בו כל מה שכתוב בו בתחילה:

ולא נתן. ולא פרע:

רבי יוסי אומר יתן. השליש השטר למלוה ואע"ג דאסמכתא היא דסבור היה לפרוע באותו הזמן קנה המלוה את השטר:

אין הלכה וכו'. הא הכא אע"ג דאתפיס השטר ביד [השליש] הויא אסמכתא ולא קניא לטעמיה דרב:

שאני הכא דאמר ליבטלן זכותיה. שלא יהא בהן ממש דזהו חמור מתן לו שטרו:

והלכתא אסמכתא קניא. ואע"ג דלא מתפיס:

והוא דלא אניס. באונסא דמוכחא לאינשי כי האי דלעיל דפסקיה מעברא:

והוא דקנו מיניה. שלא יחזור בו:

ובב"ד חשוב. שיהא מומחה לרבים וכל הני תלת מילי בעינן בה דאי הוה חד בלא אידך לא קני אלא כולהו ג' בעינן דלא אניס וקנין ובב"ד חשוב:

מתני' להרגין. שהוא הורג על עסקי ממון שאם בא להורגו יכול לדור על זה שהוא של תרומה ויאמר נדר זה עלי אם אינו של תרומה אע"פ שאינו של תרומה כדי שלא יטלם לפי שיש חיוב מיתה לזו והנדר מותר והיינו נמי נדרי אונסין:

ולחרמין. שהוא ליסטים בעלמא שאינו הורג:

ולמוכסים. נוטל מכס המלך ורוצה ליטול פירותיו בע"כ:

אף על פי שאינן של תרומה. יכול לידור שהן של תרומה כדי שלא יטלם ומתני' לא זו אף זו קתני:

בכל נודרים. להם:



חוץ מבשבועה שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה: לא יפתח לו בנדר. אם הליסטים אינו מזקיקו שידור לא יפתח לו הוא בעצמו:

במה שהוא מדירו. בלבד ידור ולא בדבר אחר כדמפרש:

כיצד אמר לו וכו' אשתו מותרת לו. דהיינו במה שהוא מדירו:

ובניו אסורים. דהיינו במה שלא מדירו:

גמ' דינא דמלכותא דינא. ולאו נדרי אונסין נינהו ואמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות:

שאין לו קצבה. שנוטל כל מה שרוצה:

במוכס העומר מאליו. שאינה של מלכות:

כיון דאמר יאסרו. ולא אמר מילתא דהערמה איתסרו ליה:

באומר יאסרו היום. דהיינו הערמה דההוא יומא לחוד אסר נפשיה:

אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס. ואינו מניחו בשביל אותו נדר שלא יטול הפירות שהרי שומע דבהערמה נדר: באומר בלבו היום:

אינם דברים. בעלמא:

לא יפתח לו בשבועה. שלא יאמר לו אם תרצה אשבע לך:

הא כנדר יפתח לו. שיאמר לו אם תרצה אדור לך נדר:

הא מיגדר גדר ליה בשבועה. אם הליסטים מזקיקו לכך וידור לו כן בלשון שבועה כדאמרן לעיל:

והא תנן וכו'. ואמאי קתני בברייתא דלא יפתח לו בשבועה: תריץ הכי תנא במתני' בנדר להודיעך כחן דבית שמאי דאפילו בנדר גרידא לא וכ"ש בנדר שבועה:

וברייתא תנא בשבועה להודיעך כחן דב"ה. דאפי' בשבועה יפתח לו וברייתא משום ב"ה נשנית ולאו דוקא היא ולא מצית למימר התם בשבועה הוא דלא יפתח וכו' ולא מקשינן דב"ש אדב"ש:

רב אשי אמר הכי קתני. האי לא יפתח דברייתא לא משמע כדאמרינן דבאונסין קאי אלא האי לא יפתח דב"ש סברי לא יפתח לו החכם פתח לחרטה להשאל על שבועתו דאין שאלה לשבועה לפני החכם וליכא למידק מינה שום קושיא:

מתני' אמר הרי נטיעות האלו קרבן. כלומר שיהו הקדש:

אם אינן נקצצות. היום מוקי לה בגמרא ועבר היום ולא נקצצו ולא נשרף הטלית הרי הן הקדש ויש להן פדיון והדמים יכנסו להקדש והם יצאו לחולין:

אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן עדי שיקצצו



אין להם פדיון. לעולם כל זמן שלא נקצצו ואין יוצאין לחולין אלא קדושות הן שהן בקדושת הגוף לעולם ואין להם תקנה עולמית שאפילו פדאן חוזרות וקדושות דכיון דאמר עד שיקצצו אין להם פדיון לעולם כל זמן שלא נקצצו משמע דלעולם יהיו קרבן עד שיקצצו:

גמ' וליתני. בהאי לישנא ברישא דהיכא דאמר הרי הפירות האלו קרבן [אם אינם נקצצות] קדושות ואינן קדושות קדושות דחל קדושה עלייהו ואינן קדושות דיש להן פדיון דלפי ההוא עניין דקתני סיפא הויין קדושות ואינן קדושות דאילו בסיפא דהתם דאמר עד שיקצצו הוי קדושה גמורה שהרי הן בקדושת הגוף שאין להם פדיון כל זמן שאין נקצצות אע"ג דקדושת דמים הוא ואילו כי אמר אם אינן נקצצות ליכא קדושה חמורה שהרי יש להם פדיון ולהכי כי אמר אם אינן נקצצות לענין כי אמר עד שיקצצו קדושות ואינן קדושות הן: תריץ אין הכי נמי הוה ליה למתני אלא איידי וכו':

א"כ למה ליה למימר. דחל קדושה עלייהו כיון שעבר היום ולא נקצצו:

לא צריכא כגון דאיכא זיקא נפישא. שמנשבת רוח קשה בעולם דמסיק אדעתיה דמיתבר להו זיקא דהיינו נקצצות וסד"א לא גמר בלבו להקדישו אלא אדעתא דמיתבר להו זיקא אמר הכי ולא צריכי פדיון דלא חל עלייהו קדושה וכחולין דמי קמ"ל דחל קדושה עלייהו דלהקדש גמור מתכוין:

[והא וכו']. כלומר היכי מצית אמרת דאיכא זיקא נפישא והקתני לה דומיא דטלית וטלית מי קיימא לשרפה בתמיה:

אין כגון דאיבא דליקה. ומסיק אדעתיה דלא מיתצל ולהכי קאמר אם אינה נשרפת:

הכי נמי וכו'. וסד"א דלא מתכוין להקדש כלל כדפרשינן:

קמ"ל. דחל קדושה עלייהו:

ולעולם. בתמיה מדקתני אין להן פדיון משמע שלעולם אין להם פדיון אפי' לאחר קציצה:

אמר בר פדא. כל זמן שלא נקצצו עדיין חוזרות וקדושות:

נקצצו פודן פעם אחת ודיו. ויצאו לחולין ושוב אינו פודן דהא חולין הן:



א"ל רב המנונא. לעולא היאך יוצאין לחולין בלא פדייה:

וכי קדושה שלהן להיכן הלכה. כלומר היכי פקעה בכדי אע"פ שנקצצו:

והלא האומר לאשה היום את אשתי. שתהא לי מקודשת היום:

ולמחר אי את אשתי. אע"פ שהתנה כך בשעת קידושין. מי נפקא למחר בלא גט. ה"נ אע"ג דנקצצו היינו כמו למחר אין את אשתו ולא נפקי בלא פדיון:

מי קא מדמית קדושת הגוף . וכו'. הני נטיעות דקדישי לפדייה קדישי קדושת דמים ולהכי פקעו מאחר שנקצצו אבל אשה קדושת הגוף היא ולהכי לא פקעה בכדי:

והתניא מי שאמר שור זה עולה כל ל' יום. שאם יקרב בתוך ל' יום עולה ואם לאחר ל' יום יקרב יהא שלמים:

כל ל' יום הוי עולה. כמו שאמר ולאחר ל' יצא מקדושת עולה והוי שלמים:

ואמאי. נפקא מקדושת עולה הא קדושת הגוף נינהו ופקעה בכדי וקשיא לעולא דאמר קדושת הגוף לא פקעה בכדי:

אמר לך עולא הכא במאי עסקינן. דפקעה קדושת עולה:

דאמר לדמי. דאמר הכי תורת דמיו עולה כל ל' יום לאחר שאפדנו ואקח בדליו עולה להכי לאחר ל' יום פקעה בכדי דקדושת דמים היא אבל קדושת הגוף אכתי לא פקעה:

א"ה. דמוקמת לה לדמי:

אימא סיפא. דההיא אמר שור זה לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד שלשים יום שלמים הכי הוי כדאמר איהו:

אי אמרת בשלמא. רישא בקדושת הגוף וסיפא בקדושת דמים:



היינו דאיצטריך וכו'. דאמינא להכי תני תרתי דבין קדושת הגוף בין קדושת דמים פקעה בכדי:

למה לי למתני תרתי השתא מקדושה חמורה לקדושה קלה פקעה. עולה שהיא חמורה לקדושת שלמים שהיא קלה:

מקדושה קלה. כלומר שלמים דקלה לקדושת עולה שהיא חמורה מיבעיא אלא לאו חד לקדושת הגוף וחד לקדושת דמים דתרוייהו פקעי ותיובתא דעולא וליכא פירוקא:

נימא תיהוי תיובתיה דיבר פדא. דהכא אמר דאפי' קדושת הגוף פקעה בכדי ובר פדא אמר נקצצו פודן פעם אחת דאפי' קדושת דמים לא פקעה בכדי:

חסורי מיחסרא והכי קתני. האומר שור זה עולה כל ל' יום ומעכשיו לאחר ל' יום שלמים כל ל' עולה לאמר ל' יום שלמים דהואיל ואמר מעכשיו חל עליה שם שלמים מעכשיו ומשום הכי הוי שלמים לאחר ל' יום דקדושת הגוף פקעה בהכי בכדי הואיל ואמר מעכשיו אבל אם לא אמר מעכשיו שלמים לאחר ל' יום עולה הוי אפילו לאחר ל' יום דמקודשת לאחר ל' יום דהתם לא פקעה קדושת הגוף בכדי:

דמקודשת. לאחר ל' יום דכי לא אמר מעכשיו דמיא להא האומר לאשה הילך פרוטה זו והתקדשי לי לאחר ל' יום דמקודשת לאחר ל' יום ואע"ג דנתעכלו המעות של קדושין שאינם בעולם הויא מקודשת לאחר ל' יום ה"נ כי לא אמר מעכשיו אע"ג דהלכו להך שלשים יום של עולה השתא נמי עולה הוי וסיפא דקתני לאחר שלשים יום עולה ומעכשיו ועד שלשים יום שלמים דלאחר ל' יום הוה עולה ופקע קדושת שלמים אע"ג דלא אנר מעכשיו התם משום דקדים ואמר ברישא לאחר שלשים יום עולה דכיון שהזכיר עולה תחלה נעשה כאומר מעכשיו הלכך לאחר שלשים יום עולה הוי והכא הוא משום דאמר מעכשיו פקעה קדושה בתרוייהו בין בקדושת דמים בין בקדושת הגוף אבל בעלמא אפילו קדושת דמים לא פקעה בכדי ולא קשה לבר פדא ותיובתא דעולא כדקיימא קיימא:

פשיטא. כלומר דכיון דמחסרת למתני' ותרצת דה"ק שור זה עולה כל שלשים יום ומעכשיו לאחר שלשים יום שלמים דלאחר שלשים יום שלמים הוי ולמה לי למימר שוב דה"ק אם לא אמר מעכשיו וכו' פשיטא דכיון דאמר צריך למימר מעכשיו ממילא ידענא דאם לא אמר מעכשיו לאחר שלשים יום שלמים הוי עולה:

תריץ לא צריכא. דהא קמ"ל אי הדר ביה דאי הוה קתני כדקאמרת דלאחר שאמר שור זה עולה כל שלשים יום לאחר שלשים יום שלמים אע"ג דהשתא הדר ביה ואמר מעכשיו הואיל ומעיקרא כשאמר כל שלשים יום עולה לא אמר מעכשיו קודם שאמר לאחר שלשים יום שלמים ולא כלום קאמר ואפי' לאחר ל' יום עולה הוי דהא קמ"ל דדוקא בעינן שיאמר בתחלה מעכשיו קודם שיאמר לאחר שלשים יום שלמים כדקאמר לעיל:

הניחא למ"ד אינה חוזרת. שאם עמדה ונתקדשה לשני בתוך שלשים יום אינה מקודשת לשני מצי למימר מידי דהוה האומר לאשה וכו':

אלא למ"ד חוזרת. שאם עמדה ונתקדשה לשני בתוך ל' יום מקודשת לשני היכי מצי למימר דכי לא אמר מעכשיו לאחר שלשים יום עולה הוי. תריץ אפי' למ"ד חוזרת אפי' הכי התם אי לא אמר מעכשיו מעיקרא הוי עולה לאחר שלשים יום:

דאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט. וכיון דאמר מעכשיו עולה ולא אמר מעכשיו שלמים לא פקעה בכדי ולעולם הוי עולה:

לבר פדיא דיאמר פדאן חוזרות וקודשות. ואפי' לאחר שנקצצו חוזר ופודן:



תפשוט דבעי רב הושעיא וכו' ה"נ דהוו קידושי. דכי היכי דהתם אמר לה לאחר שאגרשיך שיצתה מרשותו שתתקדש הייני דומיא לאחר שנקצצו שיוצאין מרשות הקדש דמצריך להו פדייה:

פדאן הוא. המקדיש קודם. שנקצצו חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו דהואיל והוא הקדישן אע"ג דחזר ופדאן חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו:

פדאום אחרים. קודם שנקצצו אין חוזרות וקדושות לאחר שנקצצו ואשה שקנתה עצמה בגט מדעת עצמה אין חלין עליה קדושין דכפדאוה אחרים דמיא דאין חוזרות וקדושו' לגבי אשה נמי אינה מקודשת:

מתני' הנודר. שלא יהנה מיורדי הים מותר ליהנות מיושבי היבשה והנודר מליהנות מיושבי היבשה אסור ליהנות מיורדי הים שהן נמי מיושבי היבשה הן שסופן לצאת ומה שאמר יורדי הים בכלל יושבי היבשה לא כאלו יורדי הים ההולכים מעכו ליפו שאין ביניהם אלא מהלך יום אחד ובאין מהרה ליבשה דהוו בכלל יושבי היבשה:

גמ' חד מתני ארישא. לא כאלו וכו' ולא כאלו יורדי הים אסור:



ההולכים מעכו ליפו. אסור בלבד:

אלא אפי' ממי שדרכן לפרש. אסור הואיל וסופן לעלות ליבשה הוו בכלל יושבי היבשה:

מתני' אסור אף בסומין. דלא נתכוין זה אלא במי שהחמה זורחת עליו:

גמ' מדלא אמר מן הרואין. דאילו אמר הכי היה מותר בסומין ומדאמר מרואי חמה משמע ממי שחמה זורחת עליו לאפוקי דגים שבים ועוברין שבמעי אמן שאין חמה רואה אותן שמותר בהן:

מתני' הנודר משחורי הראש אסור בקרחים ובעלי שיבות. דשחורי הראש משמע שנודר מאותן שהיו שחורי הראש:

ומותר בנשים. מפרש בגמרא:

גמ' מאי טעמא. אסור בקרחים:

מדלא אמר מבעלי שיער. דאילו אמר מבעלי שיער היה מותר בקרחין:

זימנין מיכסו רישייהו וזימנין מיגלו. והוו שחורי ראש:

אבל נשים לעולם מיכסו. שאינם שחורי הראש ועטופות כל שעה בלבנים:

וקטנים לעולם מיגלו רישייהו. כלומר איהו כי נדר אדעתא דגדולים נדר והני כיון דלאו גדולים נינהו ולא נהיגי מנהג גדולים להכי ליתנהו בכלל גדולים ומותר בהן:

מתני' הנודר מן הילודים. משמע שכבר באו לעולם כמה דכתיב הילודים במדבר (יהושע ה):

מותר בנולדין. באותן העתידים להוולד:

וחכמים אומרים. אסור בשניהן דלא נתכוין זה אלא מכל מי שדרכו להוולד חכמים דסיפא היינו ת"ק:

גמ' לרבי מאיר דמתיר אף . בילודים:

ולא מיבעיא בנולדים. נמי דמתיר: אלא ממאן אסור כלומר א"כ ממה נדר:

חסורי מיחסרא והכי קתני מן הנולדים אסור בילודים. דכיון שנודר באותן שעתידים להוולד כ"ש שאסר עצמו באותן שכבר נולדו רבי מאיר אומר אף הנודר מן הנולדים וכו' כי היכי וכו':

והא עדיין. אפי' מנשה זקינו של יאשיהו לא בא לעולם:

ובנדרים הלך אחר לשון בני אדם. דדרכן של בכי אדם לקרות נולדין לאותן שעדיין לא נולדו ואם נדר מן הנולדין אסור בהן:

וחכ"א לא נתכוין זה וכו'. דבין בנולדין ובין בילודין אסור:

לאפוקי עופות ודגים. שאין נולדים ממעי אמן אלא מטילין ביצים ומתחממים ויוצאין:



מתני' משובתי שבת. מאותן שמשמרין שבת:

אסור בכותים. שהן כמו כן משמרין שבת:

מאוכלי השום. בלילי שבת:

אסור בישראל. דישראל רגילין לאכול שום (ב"ק פב.) מפני עונה שמקיימין מערב שבת לערב שבת ומרבה להם הזרע כדאמר אשר פריו יתן בעתו אלו תלמידי חכמים המשמשין מטותיהן מערב שבת לערב שבת (כתובות סב:):

ואסור בכותים. שהם נמי אוכלים שום בלילי שבת:

ומותר בכותים. שהן אינן עולין לירושלים אלא להר גריזים:

גמ' אפי' עובדי כוכבים נמי. אי משמרין שבת יהא אסור בהן:

אלא. מאי שובתי שבת אותן דמצווין על השבת דהיינו ישראל וכותים הן מצווין על השבת מפני שהן גרים אבל עובדי כוכבים אע"פ שמשמרין שבת אינן מצווין:

ומותר בכותים ואמאי הא מצווין נינהו. נמי לעלות לירושלים:

אלא אמר אביי. מאי משובתי שבת מצווה ועושה קתני:

בתרתי בבי קמייתא. בשבת ושום:

ישראל וכותים מצווין ועושין. ואסור בהן:

ועובדי כוכבים עבדי אבל אינן מצווין. לפיכך מותר: בהך דעולי ירושלים ישראל מצווין ועושין כותים מצווין ואינן עושין. להכי מותר בהן:

מתני' שאיני נהנה לבני נח. שלא יהנה מכל בני נח שכל העולם יצאו מבני נח:

גמ' כיון דאיקדש אברהם. בחלקו של הקב"ה:

איתקרו. ישראל על שמיה דאברהם ולא על שם בני נח:

הא איכא ישמעאל. דזרע אברהם הוא והוא מן העובדי כוכבים:

יקרא לך זרע. ובאותו זרע קנדר:

ולא כל יצחק. ועשו אינו נקרא זרע יצחק להכי מותר בעובדי כוכבים:

מתני' שאיני נהנה מישראל לוקח מהן ביתר ומוכר להם בפחות. כלומר בזול ונמצא שאינו נהנה מהן: שישראל לא יהו נהנין ממנו מוכר להן ביוקר דהשתא אין נהנין ממנו:

ואין שומעין לו. שלא ימצא אדם שיהא שומע לו בדבר זה שבשביל נדרו מוכר לו בזול ויקח ממנו ביוקר:

גמ' הלוקח כלי מבית האומן לבקרו. אם יפה יתן לו דמיו ואם לאו שיחזיר לו כליו כמו כלי זכוכית:

נגאנס מידו. שנשבר חייב לוקח לשלם לו:

אלמא הנאת לוקח היא. דהנאה ללוקח במקחו יותר משל מוכר הלכך חייב דגמר ומקני נפשיה בההיא הנאה שמניחו לבקרו. והוי כנושא שכר ונתחייב באונסין:

אבל שוה בשוה. איט יכול [למכור] ואי ס"ד הנאת לוקח היא הקונה חפץ ולא הנאת המוכר אפי' שוה בשוה נמי יהא יכול למכור דלא הוי הנאת מוכר אלא הנאת לוקח: תריץ דמתניתין דמשמע שוה בשוה לא:

בזבינא דרמי על אפיה. עיסקא בישא דלא קפיץ עליה זבינא ודומה לו כמי שמונחת על פניו ועכשיו כשמוכרה שוה בשוה הנאת מוכר היא ולא הנאת לוקח הלכך מוכר בפחות אבל שוה בשוה לא:

אימא רישא. דההיא לוקח ביותר ודייקינן מינה הכי נמי אבל שוה בשוה לא אינו לוקח אלמא הנאת לוקח הוי דאי הנאת מוכר אפילו שוה בשוה נמי הנאת מוכר היא ולא הנאת לוקח ובהכי יכול ליקח מהן דאכתי לית ליה הנאה בהנהו זביני:

ועוד אימא סיפא קונם שישראל נהנין לי. כלומר שלא יהו ישראל נהנין לי ממני לוקח. בפחות ומוכר ביתר אבל שוה בשוה לא:

ואי בזבינא דרמי על אפיה אפילו שוה בשוה. נמי יהא יכול למכור דהא הנאת המוכר ולא הנאת לוקח היא:

סיפא בזבינא חריפא. בסחורה דקפיץ עלה זבינא דשוה בשוה הוי הנאת לוקח ולא הנאת מוכר הלכך מוכר ביוקר:

אפילו שוה בשוה נמי. יהא לוקח המדיר דהא הנאת לוקח היא ולא הנאת מוכר ולא יהא הך נהנה ממנו:



מתני' בזבינא מיצעא. דלא הוי זבינא חריפא ולא זבינא דרמיא על אפיה לפיכך שוה בשוה לא דזימנין הוי הנאת מוכר וזימנין הוי הנאת לוקח:

ודשמואל. דאמר חייב:

בזבינא חריפא. דודאי הוי הנאת לוקח לפיכך כי נאנס בידו חייב אפי' שוה בשוה דהנאת לוקח היא:

נאנסו בהליכה חייב. (מפני שהוא כנושא שכר) בההיא הנאה דאית ליה שמניחו להוליכו לבית חמיו גמר ומקני נפשיה:

בחזרה פטור. דלית ליה הנאה שלא נתקבלו:

ספסירא. מי שלוקח בהמה ע"מ למוכרה לאלתר:

בחזרה פטור. וה"נ כי אתניס בחזרה אתניס לפטור:

מי לא מזבין ליה. ובחזירה נמי כנושא שכר. הוי:

מתני' ואסור במולי עובדי כוכבים. דבכלל ערלים הן:

ערלי ישראל. בכלל מולים הן כגון שמתו אחיו מחמת המילה:

שחיא דוחה שבת חמורה. דכתיב וביום השמיני ימול (ויקרא ט) ואפילו בשבת:

שכל זכיותיו של משה לא עמדו לו. בשעה שנתרשל מן המילה שנאמר ויהי בדרך במלון ויפגשהו ה' ויבקש המיתו (שמות ד):

שדוחה את הנגעים. דכתיב וביום השמיני ימול ואע"פ שיש שם בהרת יקוץ:

דכתיב התהלך לפני והיה תמים. וכתיב בתריה ואתנה בריתי ביני ובינך:

גמ'



מפני שנתעסק במלון תחלה. ואח"כ במילה והיה לו להתעסק במילה תחלה ואותו מלון סמוך למצרים דלא היה סכנה ואותו התינוק לא היה באותה שעה אלא בן שמונה ימים:

להורגן. לאותן שני מלאכים: גונדא דחימה חיל שלו אבל איהו גופיה נהרג:

'. שהיא שקולה כנגד כל המצות שבתורה. דכתיב (שמות כד) הנה דם הברית אשר כרת ה' עמכם על כל הדברים האלה וכתיב במילה (בראשית יז) ואתנה בריתי וגו' כרתי ברית וגו' וכתיב להלן (שם) ואתנה בריתי מה להלן ברית אף כאן ברית:

אם לא בריתי יומם ולילה. מה להלן תורה אף כאן תורה והיינו פליגא דהכא מוקי לה להאי קרא במילה והתם מוקי לה בתורה:

שמא נמצא בי דבר מנוגה. (עד) עכשיו שלא אמר לו והיה תמים עד עכשיו:

כל המתמים. מתמם עמו:

כל המנחש. כלומר שרודף אחרי המנחשים:

לו נחש. אחריו רודפין ניחושין דכל דקפיד קפדי בהדיה:

בלמ"ד אל"ף. דמשמע דאין רודפין אחריו:

מדה כנגד מדה. דבמדה כאדם מודד בה מודדין לו ולא נפיק מקרא:

שנאמר כי לא נחש. כל זמן שאינו מנחש מה כתיב בתריה כעת יאמר ליעקב כלומר עדיין יהא אותו עת דמלאכי השרת יהיו שואלין אותו שאינו מנחש מה פעל אל לפי שהוא נכנס למקום שאין מלאכי השרת יכולין ליכנס:

שהפריז על מדותיו . שהגדיל לישאל על מדותיו של הקב"ה שאמר במה אדע:

תן לי הנפש והרכוש קח לך. ולא היה לו לעשות כן שהיה לו לגיירם:

שהוריקן בתורה.. שלימדם תורה כאדם שמריק מכלי זה לתוך כלי זה כך הוא לימדן תורה:

שהוריקן. לשון ציהוב שנא' (תהלים סח) ואברותיה בירקרק חרוץ שנתן להם זהב הרבה:

אליעזר. היה שקול כנגד כולן:

אליעזר הוא חושבניה. דאליעזר בגימטריא שמונה עשר ושלש מאות שלא היה עמו אלא אליעזר לחוד:

מאה ושבעים ותרתין. דהכי משמע עקב כמנין עק"ב שנים שמע אברהם בקולי וכל שנותיו היו קע"ה אלמא בן שלש שנים הכיר את בוראו:



שס"ד ימים אית ליה וכו'. וימי השנה שס"ה ימים:

המליכו. השליטו:

אלו הן שתי עיניים. דלאחר שמל היה שלם בכל אבריו:

ראש הגוייה. הוא אבר:

מעשרה שליטים. שהן מועילין לגוף יותר מעשרה שליטים ואלו הן כו':

הוציאה. לכהונה:

על דיבורו של מלכי צדק. ניטלה ממנו הכהונה:

פרק רביעי - אין בין המודר

מתני' אין בין המודר הנאה מחבירו. שחבירו הדירו שלא יהנה ממנו בשום ענין:

למודר ממנו מאכל. שלא הדירו אלא הנאת מאכל:

אלא דריסת הרגל. לעבור בחצרו ולקצר דרכו:

וכלים. ולהשתמש בכלים של מדיר שאין עושין בהם מאכל דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל דהיינו הנאה שמקצר דרכו ולהשתמש בכליו אבל מודר ממנו מאכל מותר בשתיהן לפי שזה לא הדיר ממנו אלא מאכל:

גמ' מאן תנא. דמודר הנאה אסור בדריסת הרגל ובכלים וכו' אע"ג דלא מיחזי הנאה:

רבי אליעזר היא דאמר אפילו ויתור כו'. ויתור זהו כגון שלקח מדה של תפוחים בפרוטה ולאחר שמדד לו המדה מוסיף לו שתים או שלשה וזהו דרך של חנוונין להוסיף על המדות משלהן הואיל ובלא תנאי נותן לו לא מיחזי כמקח אלא כמתנה ואליבא דרבי אליעזר ' אסור המודר באותו הויתור של מדידת פירות הכא נמי אף על גב דדריסת הרגל לא הויא הנאה גמורה אסור:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ג"