רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ב





ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי:

לא קרבן לא אוכל לך. אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכ משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן: ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו':

מתני' קונם פי מדבר עמך. מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:

גמ' חלין על המצוה כברשות. שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל:

מה שאין כן בשבועה. שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה:

מה שאין כן בנדרים. דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור:

באומר יאסר פי לדבורי. כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך:

דייקא נמי. מתני' דאשר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש:

פרק שני - ואלו מותרים

מתני' ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו':

כחלת אהרן וכתרומתו מותר. לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור:

גמ' אי רבי מאיר והא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. והיכא דאמר לחולין לא אמרינן דמשמע אלא לקרבן דהיינו הן מכלל לאו:



אלא רבי יהודיה היא. דאית ליה מכלל לאו הן:

היינו רישא. כלומר כבר תנינא בפירקין דלעיל (דף י:) לחולין שאוכל לך לא כשר וכו' ומוקמינן לה כרבי יהודה ומאי קא משמע לן הכא אלא ודאי לא איצטריך הכא חולין אלא איידי דבעא למיתני כבשר חזיר כעבודת כוכבים תנא נמי חולין:

רבינא אומר. הא דקתני חולין לאו דאמר חולין שאוכל אלא הכי קתני אלו מותרין כחולין האומר כבשר חזיר כעבודת כוכבים כו':

ואי לא תנא חולין. דמשמע מותר כחולין הוא הוה אמינא בעי שאלה לחכם היכא דאמר כבשר חזיר או כעבודת כוכבים בעי למישאל אי הוה נדר אי לא ולהכי תנא חולין למימר דחולין גמורין נינהו דלא בעי שאלה:

ומי איכא לאסוקי אדעתא. דבעי שאלה היכא דנדר כהאי גוונא אי לא תני נמי חולין:

והא מדקתני סיפא האומר לאשתו הרי את אסורה כאימא. אע"ג דנדר בדבר האסור דלא הוי נדר:

פותחין לו פתח ממקום אחר. לנודר זה לחרטה שצריך לבא לפני חכם ואין פותחין לו לומר הואיל ונדרת בדבר האסור לא כלום נדרת אלא מפתח אחר מראין לו ההיתר כדי שלא יקל את ראשו לכך כלומר להכי מצרכינן ליה שאלה ופותחין לו פתח ממקום אחר כדי שלא יהא קל בעיניו לידור בכך להזכיר אמו לגנאי ומדקתני בהא סיפא דצריך שאלה מכלל דרישא דלא קתני לא צריך שאלה ואפילו אי לא אמר חולין לא מצרכינן ליה שאלה:

אלא חולין ממילא נסבה. כדי נסבה:

דהא כתב גמי לאסור איסר. ונימא נמי עד שידור בדבר האסור:

לא אמר כלום. אלמא אפילו שאלה לא בעי:

לא אמר כלום מדיאורייתא. הואיל דנדר בדבר האסור ומ"מ צריך שאלה כדי שלא יקל את ראשו בכך:

תלמיד חכם. לא בעי שאלה דאקרי בעלמא היא דאירע לו ולא יקל את ראשו בכך ומתני' מיירי בעם הארץ דאי אמרת אפילו שאלה לא בעי יקל את ראשו להיות נודר כך:



הנודר בתורה. שאוכל לך לא אמר כלום:

אי מחתא ספר תורה אארעא. ואמר במה שכתוב בה:

דעתיה אגוילי. דכשנדר לא נדר אלא בגוילין שכתוב בהן התורה דכיון שהיה רואה אותה מונחת על הארץ סבר הואיל ומונחת על הארץ ודאי אין כתוב בה ולא נדר אלא בגוילין ולא אמר כלום אבל אי אמר בה ובמה שכתוב בתוכה אפילו אי מחתא אארעא מוכחא מילתא דודאי שבועה גמורה עשה ודבריו קיימין אע"ג דמחתא אארעא דלהכי אמר בה ובמה שכתוב בה: אבל אי מנקיט ליה בידיה אפילו אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין ובהכי מיירי הא דקתני במה שכתוב בה דבריו קיימין דכיון דמנקיט ליה בידיה בכבוד ורואה ויודע מה שבתוכה כי אמר במה שכתוב בה דבריו קיימין דשבועה גמורה חשיבא וכ"ש כי אמר בה ובמה שכתוב בה: תרוייהו מיירי בדנקיט לה בידיה ואהכי תנא בה ובמה שכתוב בה דהא קמ"ל דכיון דנקיט לה בידיה. דיודע שהיא כתובה אי אמר בה גרידא כמאן דאמר במה שכתוב בה דמי ודבריו קיימין:

מתני' קונם שאני ישן שאגי מהלך. האומר יאסר עלי כקרבן אם אני ישן או אני מהלך והכי גרסינן גבי נדר בל יחל וגבי שבועה אסור משום דהאי לא יחל דנדר מוקי לה בגמרא דמדרבנן הוא ודשבועה הוי איסור דאורייתא:

גמ' קונם עיני בשינה היום אם אני אישן למחר. מה שאני ישן היום יהא עלי בקונם על מנת אם אישן למחר דאם ישן הוא למחר לוקה על מה שישן אתמול:

אל ישן היום. דשמא יישן מיד למחר ולא מיקיים תנאיה ונמצא עובר בבל יחל על מה שישן אתמול:

ורב נחמן אומר יישן היום ולא חיישי' שמא יישן למחר. דלמחר מיזהיר זהיר שלא יישן כדי שלא ילקה על מה שישן אתמול:



כי לא מיזדהר בתנאיה. דכיון דיום של מחר הוי תנאיה ליום אתמול כגון דאמר קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר הוי אותו היום דלמחר תנאי לאותו היום דאתמול דאם יישן למחר הוי לקי מאותו שינה דאתמול ואם לא יישן לא לקי משום הכי אמרינן דלא יישן היום דשמא כי אתי למחר לא מיזדהר בתנאי ונמצא עובר בבל יחל:

אבל באיסורא. דאמר קונם עיני בשינה מחר אם אישן היום דאותו יום של מחר נטוי לאיסורא ודאי מיזהר זהיר ביה דאי לא מקיים תנאי שישן באותו היום ודאי כי אתי למחר לא הוי ישן דהא איתסר בנדר:

אילימא כדקתני שאני ישן מי הוי נדר. הא שינה דבר שאין בו ממש הוא:

אלא דקאמר קונם עיני בשינה. ועין שנדר בו יש בו ממש:

ואי דלא יהיב שיעורא. עד כמה זמן אינו ישן:

מי שבקינן ליה. הא עבר ודאי באיסור לא יחל דלא מצי למיקם בנפשיה דלא יישן:

והאמר ר' יוחנן וכו'. לאלתר מלקין אותו שיישן הואיל דנדר בדבר שאין יכול לעמוד בו:

ואי לא ניים היום כי ניים למחר מאי איסור בל יחל איכא. דקתני אסור והרי לא ישן אתמול כלום:

אלא בדניים. אתמול דהכי מיירי מתניתין אם יישן היום ויישן למחר אסור:

אלמא אית ליה דניים. אלמא דשבקינן ליה לישן היום ולא חיישינן שמא יישן למחר ותיובתא דרב יהודה: אמר לך רב יהודה הכי קתני מתני' קונם שאני בשינה היום אם אישן למחר דאסור כי ניים למחר דאי ניים מאתמול דיעבד אבל לכתחילה אין מניחין אותו לישן היום דחיישינן שמא יישן למחר:

לעולם כדקתני. שאיני ישן והאי דקאמר והא שינה דבר שאין בו ממש וליכא בל יחל ודאי מדאורייתא ליכא בל יחל ומאי בל יחל איכא דקתני מתניתין דאסור מדרבנן:

ומי אכא בל יחל מדרבנן. דמלקין ליה מדרבנן:

אי אתה רשאי לנהוג בהן היתר לפניהם. לבטל מנהגם דעובר משום בל יחל ומן התורה אינו בבל יחל אלא מדרבנן:

קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך מכאן עדי החג. בפ' הנודר מן הירק כגון דקאי באדר ואמר קונם תהא הנאתי עליך מאכל ומשקה עד הפסח אם תלכי לבית אביך מכאן עד החג עד סוכות:

אם הלכה. לבות אביה קודם הפסח אסורה להנות ממנו קודם הפסח כמו שנדר:

הא אם לא הלכה. לפני הפסח אינה אסורה עד הפסח ולא חיישינן שמא תלך לאחר הפסח ונמצאת למפרע נהנית באיסור וקשה לרב יהודה דאמר אל יישן היום שמא יישן למחר דאם איתא לדרב יהודה הוה אסר לה מתני' עד הפסח אפי' אם לא הלכה עד הפסח דחיישינן שמא תלך לאחר הפסח ונמצאת נהנית ממנו באיסורא:

אמר ר' אבא. תריץ הכי למתניתין הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו ולוקה דעוברת על בל יחל ואם לא הלכה לפני הפסח ואפילו הכי אסורה בהנאתו עד הפסח איסורא בעלמא דחיישינן שמא תלך לאחר הפסח ונמצאת נהנית למפרע באיסורא:

הלכה. חייבת מלקות דהא עברה: הכי מסקנא דמתני' הלכה לאחר הפסח עוברת משום בל יחל: ומקשינן מינה ואי דלא איתהני לפני הפסח מי איכא בל יחל:

אלא לאו פשיטא דאיתהני. לפני הפסח וסברה לא אלך אחר הפסח והלכה לאחר הפסח:



ותיובתא דרב יהודה. דאמר אל יישן היום שמא יישן למחר דהא חזינן הכא דשבקינן לה ליהנות לפני הפסח דבתנאה כמי מזדהר:

'. אמר לך רב יהודה לעולם אימא לך אל יישן היום שמא יישן למחר וכי קתני מתניתין הלכה אחר הפסח וכו' דיאי איתהני. אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח עוברת משום בל יחל: קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך מכאן עד הפסח הלכה וכו'. אבל אם לא הלכה לפני הפסח אינה אסורה ליהנות מאדר עד הפסח דלא חיישינן לשמא תלך עדיין לפני הפסח ותיובתא דרב יהודה דאמר אל יישן כו':

א"ר אבא. הכי קאמר הלכה וכו' לא הלכה איסורא בעלמא דחיישינן שמא תלך עדיין לפני הפסח:

ככר זה. קונם עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר אם אכלו היום והלך למחר עובר על אכילתו משום בל יחל קתני אכל היום ולא קתני לא יאכל היום אלמא דשבקינן ליה למיכל לאלתר ולא חיישינן שמא ילך למחר:

מי קתני אוכל'. לכתחילה ולא ילך למחר אכל קתני דיעבד אבל לכתחילה אסור. לאכול ודאי היום דחיישינן שמא ילך למחר:

והא קתני סיפא הלך הרי הוא בבל יחל אבל מהלך לא קתני. דמשמע דלא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא קתני הלך דיעבד ש"מ דאתמול שבקינן ליה למיכל ולהכי כיון דאכל אתמול אם הלך היום הרי הוא בבל יחל:

ותיובתא דרב יהודיה. דאמר אל יישן כו':

אמר לך רב יהודה הוא הדיין דליתני מהלך. דמשמע דאינו אוכל ומהלך למחר דודאי לא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא איידי דתנא רישא אכל דלא. מצי למיתני אוכל לרב יהודה דלא מצי למיכל לכתחילה:

תנא סיפא. נמי הלך:

שאני משמשך הרי זה בבל יחל. אם משמש עמה:

והיכי מצי למימר שאינו משמשה והא משתעבד לה. לתשמיש:

באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר הנאה דאתי לי מתשמישך קונם עלי:

והא לא ניחא ליה בתשמישה. ויכול לאסור הנאתה עליו והוי נדר:

דיאמר רב כהנא. אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לו להנאתו:

אבל אמרה קונם הנאת תשמישך עלי. שאוסרת הכאה שיש לה מתשמישו על עצמה אסור לשמשה וצריך להפר לה:

לפי שאין מאכילין לו לאדם דיבר האסור לו. והנאת תשמישו אסורה עליה ה"נ כי אמר הנאת תשמישך עלי ודאי הוי נדר ואסור לשמשה מפני שנהנה ממנה:

מתני' שבועה שאיני ישן שאיני מדבר וכו'. דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש:

קרבן לא אוכל לך. דהיינו כמו אימרא לא אוכל לך דמותר:

הא קרבן שאוכל לך. נמי מותר דלא נדר אלא בחיי קרבן:

לא קרבן לא אובל לך. משמע בשביל איסור לא אוכל לך שאם אוכל לך ליהוי אסור עלי כקרבן ומותר לטעמא דר"מ דלית ליה מכלל לאו וכו' דאי רבי יהודה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל בתרוייהו מתיר רבי יהודה אפילו אמר קרבן שאוכל לך כדאמרינן בפירקין דלעיל קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור מני רבי מאיר היא דלא שני. ליה בין אימרא לכאימרא דלרבי יהודה קרבן שאוכל לך מותר:



גמ' מתניתין. דהכא לא קתני דלהוי מותר אלא הקרבן שאוכל ולא קרבן שאוכל ואהכי רבי מאיר היא ולא רבי יהודה:

אימא סיפא לקרבן לא אוכל לך מותר והא תגן. באידך פירקין לקרבן לא אוכל לך וכו':

הא דאמר לקרבן. אסור ומתניתין דקתני מותר דאמר לא לקרבן דמשמע לא להוי קרבן מה שלא אוכל לך דאם אוכל ליהוי קרבן דהיינו מכלל לאו הן ולית ליה לרבי מאיר מכלל לאו הן:

מתני' שבועה לא אוכל לך כו' הא שבועה שאוכל אסור. כדמפרש בגמרא דהאי שאוכל לא אוכל משמע כלומר שבועה תהא חלה עלי אם אוכל והאי שבועה ליכא למימר דחיי שבועה קאמר דשבועה לית בה ממש כמו בקרבן אלא שבועה ממש קאמר:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. אפי' לרבי מאיר דהכי גמרינן במסכת שבועות (דף לו.) דבשבועה אית ליה לר"מ מכלל לאו אתה שומע הן:

גמ' שאוכל שתי לשונות משמע היו מסרבין. מפצירים שיאכל ואמר אכילנא אכילנא ומתוך כך אמר שבועה שאוכל משמע דאכילנא קאמר: (כשלא היו מסרבין בו אלא מעצמו אמר שבועה שאוכל): רב אשי אומר הא דקתני הא שבועה שאוכל שאי אוכל קתני ולהכי אסור דלא אכילנא הוא:

פשיטא. דודאי אי קאמר שאי אוכל ודאי לא אכילנא הוא ואסור:

מהו דתימא. האי דקאמר שאי אוכל מיקם לישנא כלומר תקון הלשון הוא דבדעתו היה לומר שאוכל ונתקל ואמר שאי אוכל ונימא לעולם להוי כמאן דאמר שאוכל קא משמע לן דלא דודאי אסור:

אביי לא אמר כטעמא דרב אשי דלא קתני. במתני' שאי אוכל: ורב אשי הוה נאדי: נדוד וסור מטעמיה דאביי דכי היו מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא לא אכילנא ותו אמר שבועה בין אם אמר שבועה שאוכל בין אם אמר שבועה שלא אוכל משמע דקאמר אכילנא אם אמר שבועה שאוכל משמע קא (ר אכילנא דהכי קאמר בתמיה לא אכילנא לא אכילנא שבועה שאוכל בודאי ואם אמר שבועה סלא אוכל הדין משמע נמי דאכילנא דמשמע לא אכילנא שבועה אי לא אכילנא והיינו חדא לישנא: והא איכא נמי לתרוצי: בניחותא דמשמע לישנא אחרינא והאי דאמר שבועה שלא אוכל דלא אכילנא משמע דהאי דאמר לא אכילנא בניחותא קאמר אם כן לא להוי אסור אי נמי כי אמר במתניתין שבועה לא אוכל אלא ודאי ליתא לטעמא דאביי אלא ודאי תנא במסכת שבועות דשאוכל דאכילנא משמע ולא ענין אחר ושלא אוכל משמע דלא אכילנא ולא דבר אחר הלכך מתרץ מתניתין שאי אוכל דכשאוכל ודאי לאו משמע אלא אי אמר דאכילנא: מתני' זה חומר בשבועות מבנדרים. הא דאמרן שבועה שלא אוכל כו' דבשבועות אסור ובנדרים מותר:



והא מותר קתני. בנדרים דאפילו שום איסור ליכא:

אסיפא. הא דקתני חומר בשבועות מבנדרים דמשמע דנדר חשיב לא קאי ארישא דקתני קרבן לא אוכל לך אלא אסיפא דאידך בבא (לעיל יד:) דקתני קונם שאיני ישן שאיני מדבר הרי זה בלא יחל דברו ואומר רבינא עלה לעיל (טו.) לעולם כדקתני שאני ישן ומאי בל יחל בל יחל דרבנן דהיינו איסור דרבנן אבל שבועה שאיני ישן שאיני מדבר מדאורייתא אסור וזה חומר בשבועות מבנדרים ששבועה חלה על דבר שאין בו ממש וחייב קרבן מה שאין כן בנדרים:

אבל מיחל הוא לחפצי שמים. שאם נדר לעבור על אחת מן המצות אין שבועה חלה עליו ומיחל לאותם שבועה דמושבע ועומד הוא לקיימה ואין שבועה חלה עליו ויכול לחלל דברו:

מאי שנא נדר. דאמר כי נדר על המצוה חל עליו הנדר וכי עבר ועשה המצוה קם ליה בלא יחל:

דבתיב כי ידור נדר לה'. דאפילו בחפצי שמים דלה' לא יחל דברו:

שבועה גמי. תחול עליה אם. נשבע לעבור על המצוה:

והכתיב נמי או השבע שבועה לה' לא יחל דברו. דלה' סמוך אאו השבע דמשמע נמי לה' השבע שבועה לא יחל דברו: אמר אביי הא דאמר הנאת סוכה עלי הא דאמר שבועה שלא אהנה מן הסוכה. כלומר הא דקתני מתניתין שנודרין על המצוה כגון דאמר הנאת סוכה עלי דהשתא קאסר חפצא עליה דהכי מצי למידר אפי' לכתחילה כדאמרינן. לעיל אע"ג דמשועבד לאשתו בתשמיש חל עליו הנדר כי אמר הנאת תשמישך עלי שאינו אוסר עצמו עליה אלא לדידה אוסר עליו וקסבר אביי דבכל לשון שבועה לא מצינו דתיחול עליה דאי אמר שבועה הנאת סוכה עלי דהנאתה אוסר עליו דהא ודאי לא הויא שבועה אלא נדר דכיון דקאמר עלי היינו נדר דכל היכא דקאמר עלי אמרינן היינו נדר וחייב באחריותו ונדר הוא כי אמר הכי אפילו לכתחלה מצי כדר וקאסר חפצא עליה אבל שבועה לא מצי לאוקמי אלא כגון דאמר שבועה שלא אהנה וכהאי גוונא לא חייל עליה דלא מצי למיסר נפשיה עליה דמצוה כי קאמר שלא אהנה דאוסר עצמו במצוה שהוא משועבד לו וכה"ג מיירי חומר בנדרים מבשבועות דבנדרים אומר קונם הנאת סוכה עלי ובשבועה שלא אהנה:

וכי מצות ליהנות ניתנו. דקאמר הנאת סוכה עלי הא לא ליהנות ניתנו ולא מצי למיסר נפשיה בהנאתה דהא לא חשיבה הנאה מצוה דלא ניתנו בשביל הנאה:

אלא אמר רבא וכו' ישיבת סוכה עלי. כדאמרן דבישיבת סוכה עלי קאסר חפצא עליה:

ובשבועה שלא אשב. קאסר נפשיה מן חפצא והא לא מצי למיעבד דמשועבד הוא למצוה ולהכי לא חיילא עליה שבועה:

יכול יהא חייב. קרבן שבועה:



תלמוד לומר להרע או להיטיב מה הטבה רשות. דאי בעי אכיל ואי בעי לא אכיל חייב בקרבן על השבועה אף הרעה דמחייב עלה קרבן הרעה דרשות ולא נשבע לבטל את המצוה דהיא שבועה דהרעה לאו הרשות בידו:

חד קרא. קא אתי למיפטריה מקרבן שבועה דהאי קרא דלהרע או להיטיב בקרבן מיירי ואידך לא יחל דברו דבלאו מיירי אתי למיפטריה מן לאו דשבועה:

מתני' יש גדר בתוך נדר. דנדר חל אחר נדר:

כיצד אמר הריני נזיר אם אוכל. וחזר ואמר כו' חייב על כל פעם ופעם נזירות אחת:

אין שבועה בתוך שבועה. ואם אמר שבועה שלא אוכל כו':

אינו חייב אלא על אכילה אחת. קרבן שבועה אחת:

גמ' לא שנו. דיש נדר בתוך נדר:

אלא דאמר כו'. דמיגו דאיתוסף יומא יתירא בנזירות ראשונה דכי אמר הריני נזיר היום קבל עליו נזירות שלשים וכי הדר ואמר הריני נזיר למחר משמע הריני נזיר שלשים יום ואחד ואין נזירות ליום אחד הלכך חל נזירות על נזירות והוי נזיר שלשים אחרים:

אבל. אם אמר וכו':

ולרב הונא. דקאמר דכי אמר הריני נזיר היום לא חיילי עליה שתי נזירות אם כן ליפלוג בדידה בנדרים וניתני נמי יש נדר בתוך נדר:



ואין נדר בתוך נדר כיצד הריני נזיר היום הריני נזיר למחר יש נדר בתוך נדר וכו': דכוותה גבי שבועה. דאמר בדיבור שני מה שלא אנר בדבור ראשון מי איכא למ"ד שלא תחול שבועה על שבועה כהאי גוונא אלא היכי דמי וכו': אמר לך רב הונא מתני' כגון דאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר. דאמינא אנא והיינו יש נדר בתוך נדר ודכוותה איירי בשבועה כגון דאמר שבועה וכו' וקסבר רב הונא דכהאי גוונא לא חיילא שבועה על שבועה הא דאמר בשבועה שניה תאנים שמושבע מהן ומ"מ דומיא דנדר הוא שהוסיף בשניה ענבים:

ומי לא חיילא שבועה על שבועה. בכה"ג:

והאמר רבה וכו'. אכל תאנים והפריש קרבן על שבועה ראשונה שעבר ואכל תאנים:

וחזר ואכל ענבים. ולא תאנים:

הויא להו ענבים. שאכל חצי שיעור על שבועה שניה לפי שהוא נשבע בשבוע' שניה על תאנים וענבים ועכשיו שלא אכל אלא ענבים לא ביטל אלא חצי שיעור והיינו חצי שבועה ואין מביא קרבן על חצי שיעור:

אלמא. טעמא משום דלא אכל אלא חצי שיעור משום הכי פטור מקרבן הא אי אכל תאנים וענבים דאכל כוליה שיעור דשבועה חייב קרבן דמיגו דחלה שבועה על ענבים דהוי חידוש שלא נשבע עליהן עדיין חיילא נמי אתאנים אע"פ שכבר מושבע מהן וקשה לרב הונא:

לא סבירא ליה. לרב הונא הא דרבה וליכא למירמא ליה מיניה:

והפריש קרבן. וקודם שהפרישו נשאל על נזירות ראשונה שכבר נדר ואמרו ליה שבטעות נדר ושלא לצורך היה נדר אותם שלשים:

עלתה לו. אותה נזירות שכבר נדר בשניה שעדיין חייב ומקריב הקרבן על נזירות השניה ביום שהשלים נזירות ראשונה:

הא איכא יומא יתירא. דהריני נזיר למחר דקאמר אותו יום דנזירות שניה אינו חל אלא לאחר שלשים דהיינו לאחר נזירות ראשונה ואמאי עלתה לו שניה בראשונה ויהא נפטר מנזירות שניה קודם שיבא יום שלשים ואחד והא נדר להיות נזיר ביום שלשים וא' דהיינו למחר אלא כגון וכו':



ותיובתא דרב הונא. דמדקתני עלתה לו שניה בראשונה מכלל דנזירות שניה נמי חיילא עליה:

לא לעולם דאמר וכו' ומאי עלתה לו לבר מההוא יומא. למשלים אותו ושוב מקריב קרבנו ונמצא נזיר אותו יום שנדר עם ימי נזירות של שלשים יום:

אי נמי. להכי חייב נזירות שניה כגון שקיבל עליו שתי נזירות בבת אחת דאמר הרי עלי שתי נזירות להכי חייב שתים אי לאו שנשאל אבל אי אמר הריני נזיר היום הריני נזיר היום אין נזירות חל על נזירות:

והלא דין הוא. שלא תהא נזירות חל על נזירות ולא שאר נדרים נדר על נדר:

ומה שבועה חמורה. מפרש לקמן אפ"ה אין שבועה חלה על שבועה:

הא קרא בעי. פשיטא ודאי דהא איכא חד יומא יתירא:

אם נשאל על הראשונה. שבא לפני חכם ושאל על שבועה ראשונה והתיר: שניה חלה עליו שאם עובר חייב משום שבועה שניה:

מדלא קתני חייב אחת. דאילו קתני חייב אחת הוה משמע נמי שעל כולן חייב אחת וכן אי קתני אינה אלא אחת הוה משמע נמי שכולן שבועה אחת היא ואי בצרה לה אזיל ליה חיובא אלא מדקתני אינו חייב ש"מ דחיובא חדא מיהא איתיה דאי נשאל על הראשונה שניה חלה עליו דהא דלא חיילא כי לא מיתשיל אראשונה משום דלית רווחא דראשונה עומדת דחייב עליה אבל כשנשאל על הראשונה חיילא השניה:

לישנא אחרינא חיובא הוא דליכא. על השניה במקום הראשונה:

הא שבועה איכא. כלומר שם שבועה עליה לכי מיתשיל אקמייתא:

לכדרבא וכו'. (אבל) כשנשאל על הראשונה חיילא השניה:



מתני' סתם נדירים. דאינו יודע באיזה ענין נדר:

להחמיר. דאזלינן לחומרא ואמרינן על כל דבר הנדור נדר:

ופירושן. אבל אי מפרש ואמר דבדבר איסור נדר:

להקל. דהכי הוא כדקאמר:

כיצד האומר ככר זו עלי בבשר מליח אם בשל שלמים נדר. כי שיילינן ליה אמר על של שלמים נדרתי על שם בשר שלמים שצריכין מלח דכתיב. וכל קרבן מנחתך במלח תמלח (ויקרא ב) ועל יין הנ תנסך על גבי המזבח לשמים:

אסור. שהרי נדר בדבר הנדור: ואם על שם יין נסך של עבודת כוכבים וכבשר מליח דעבודת כוכבים מותר שהרי נדר בדבר האסור:

ואם סתם. דאמר אין ידוע לי אם על שם שמים או על שם טומאה נדרתי:

אסור. דאמרינן לא נתכוון זה אלא בדבר הנדור והיינו סתם להחמיר ופירושן להקל דאם פי' ואמר לשם עבודת כוכבים נדרנא מותר. ל"א סתם נדרים דאמר ככר זו עלי כבשר מליח וכיין נסך דלא הזכיר לא לשם שמים ולא לשם עבודת כוכבים להחמיר ופירושן דאם מפרש בשעה שנדר ואמר כבשר מליח של שלמים משלמים ודאי קאמר שצריכות מלח יותר משאר קרבנות שהרי נאכלין לשני ימים ולילה אחת וכיין נסך שעל המזבח דהיינו בדבר הנדור ואם כיין נסך של עבודת כוכבים וכבשר מליח של עבודת כוכבים להקל:

אם כחרם של שמים. נדר כגון שהתפיס במה שהקדיש לגבוה לקדשי בדק הבית הלכך אסור דלא ניתן לפדות כדכתיב (ויקרא כז) כל חרם קדש קדשים הוא:

כחרם של בהניט. שהתפיס כחרם של חרמי כהנים דכתיב כל חרם בישראל לך יהיה (במדבר יח) דהאי הוי ממון כהנים והוי מותר כחולין לכל דבריהן לאחר שבא ליד כהן ודין חרמים מפרש במסכת תמורה (דף לב.):

אם כחרם של כהנים. שמותר בהנאה לאחר שבא ליד כהנים:

כמעשר בהמה. היינו דבר הנדור שאינו אסור עד שיקרא עליו שם מעשר:

[ואם של גורן]. מעשר דגן דבר האסור שמעשר ותרומה בשבלין אסור:

תרומת הלשכה. היינו דבר הנדור מעיקרא דמפריש להו לשקלים:

שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשבה. [לפי שהיו] רחוקים מירושלים:

שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. שלא היו כהנים ביניהם וכשמחרימין אין מחרימין אלא לשמים:

גמ' והתנן ספק נזירות להקל. דאמרינן במסכת נזיר (דף לב:) הריני נזיר אם זהו פלוני שבא נגדי נזיר והלך לו אותו שאין יודע אם נזיר אם לא אינו נזיר ונזירות היינו כנדרים והיכי קתני סתם נדרים להחמיר:

המקדיש חייתו ובהמתו. שהקדיש כל חיות ובהמות שיש לו ואם היה לו כוי ביניהן הקדיש נמי דכוי בכלל חיה ובהמה:

רבי אליעזר אומר לא הקדיש את הכוי. דלא מעייל איניש ממוניה לספיקא. דכוי דספק הוא אי מין בהמה אי מין חיה מאותה ספיקא לא עייליה להקדיש בכלל חיה ובהמה וכי היכי דסבירא ליה דלא מעייל ממוניה לספיקא



אימא סיפא. דספק נזירות להקל:

המוציא מחבירו. כהן דבעי לאפוקי מיכיה עליו להביא ראיה שהן בכורות שלא הפילה נפל קודם לכן ואי תפס להו כהן על הבעלים להביא ראיה דלאו בכור הוא:

ואסורים בגיזה ועבודה. אע"פ דלא היה ודאי אלמא ספק קדשים לחומרא ואסורין בגיזה ועבודה והיכי מצינן לאוקמה כרבי אליעזר והאמר רבי אליעזר לא הקדיש את הכוי דספק קדשים לקולא:

אמאי קא מדמית. קדושת בכור הבאה מאליה לקדושת כוי דע"י אדם קדושת בכור באה מאליה להכי מחמיר בגיזה ועבודה קדושת כוי דעל ידי אדם לא הוי קדושה מספק:

הא קשיא. דקתני סיפא דהא וספק נזירות להקל:

ספק משקה. לכל טומאת משקין קרי ספק משום דלית להו עיקר מן התורה לפי שלא מצינו טומאה למשקין בפירוש מן התורה והאי דכתיב וכל משקה אשר ישתה בכל כלי יטמא (ויקרא יא) ההוא הכשר הוא:

ליטמא טמא. לקבל טומאה לעצמן ודאי טמאין:

אבל לטמא אחרים טהורין. ואי ר"א היא הא דאוקמא. לרישא דספק נזירות כרבי אליעזר ומי סבירא ליה דליטמא טמא והתניא רבי אליעזר אומר אין טומאה למשקין כל עיקר תדע כו':

הניחא לשמואל. לא קשיא דרבי אליעזר אדר' אליעזר אלא ודאי לא מיתוקמא הך ברייתא דספק נזירות להקל כר"א: ע"א אלא אי קשיא דרבי אלעזר הא קשיא ספק משקין ליטמא טומאת משקין עצמן כו':

הא ניחא לשמואל אבל טומאת עצמן יש בהן. ניחא ליה נמי לרבי אלעזר דאמר כדבריו דר"מ דספק משקין ליטמא טמא והכא בספק נזירות אמאי מיקל משום דקסבר לאו מצוה היא לקבל נזירות ואיש כי יפליא דיעבד קאמר הלכך אית ליה ספק נזירות להקל:

אלא לרב דאמר דכן ממש. דאין טומאה למשקין כל עיקר אמאי קאמר רבי אלעזר הכא ספק משקין ליטמא טמא והכא סבירא ליה ספק נזירות להקל:

אלא הא רבי יהודה. ברייתא דספק נזירות:

והא רבי שמעון. מתניתין דקתני סתם נדרים להחמיר:

ומצאו שנגנב או שאבד. ואין יודע אם היה שם מאה כור אי לא:

אמר רבי יהודה לא מעייל איניש נפשיה לספיקא. כגון הכא דכשנדר לא על דעתא דהכי נדר שאם נגנב הכרי דהוי ספק אם היה שם מאה כור שיהא נזיר באותה ספיקא:



הא מכירין אסורין. ואע"ג דבסתם נדר וספק אי בתרומת הלשכה אי בתרומת הגורן דמעייל איניש נפשיה לספיקא דאמרינן על דעת תרומת הלשכה נדר:

גבי ברי. להכי מתיר ר' יהודה:

קסבר לא מעייל איניש וכו'. וכיון דספיקו חמור מודאי ודאי לא מעייל נפשיה באותה ספיקא לחומרא אלא על דעת כן ודאי נדר שאם הכרי בעין דמשכח ליה אם יש שם מאה כור דליהוי נזיר כדיניה אבל לא משכח ליה בעין דליהוי נזיר מספיקא לחומרא לא דגבי נזיר מספיקא הוי חומרא יותר מודאי:

דאילו [גבי] נזיר ודאי. איכא הא קולא דלסוף נזירותו מגלח ומביא קרבנו ונאכל ואילו ספק נזירות דנגנב הכרי לא מצי מגלח לפי שאינו מגלח אלא על קרבן והא לא מצי לאיתויי קרבן דדלמא לא נזיר הוא וקא מייתי חולין לעזרה הלכך לא מעייל נפשיה בהאי ספיקא אבל גבי תרומה אמרינן מעייל נפשיה לספיקא דאפי' אמרינן תרומת הלשכה מספיקא לא הוי טפי חמורה [ספק יותר] מודאי (יותר) אם אמ (. בפירוש הרי עלי כתרומת הלשכה: אמר האי הריני גזיר עולם. אש יש בכרי הזה ק' כור דהכא ליכא למימר ספיקו חמור מודאי דאפילו בודאי דמדד הכרי ויש בו ק' כור לא יתגלח לעולם מאי איכא למימר אמאי לא מעייל נפשיה לספיקא: [נזיר עולם נמי]. אפילו היכא דאמר הריני נזיר עולם הוי נמי ספיקו חמור מודאי דאילו נזיר עולם ודאי הכביד עליו שערו מיקל בתער ומביא ג' בהמות חטאת ועולה ושלמים כדין נזיר ואילו ספק נזיר עולם לא מצי לאיתויי קרבן דשמא לאו נזיר הוא: אמר הריני גזיר שמשון. דלא מגלח לעולם כלל מאי איכא למימר אמאי קאמר רבי יהודה מותר הא ליכא למימר דספיקו חמור מודאו: אמר ליה לא תניא. לא אשכחן שום ברייתא דקתני הריני נזיר שמשון דליתיה כלל וכי אמר הריני נזיר שמשון דליחול עליה נזירות כלל משום דשמשון לא יצא נזירות מפיו דהא היה מטמא למתים כי הוה קטיל להו הלכך לספיקא לא עייל נפשיה: והתניא נזיר שמשון. שאומר הריני נזיר שמשון הרי הוא נזיר שמשון ואינו מיקל בתער ומטמא למתים כשמשון: אי תניא תניא. אי משכחת ברייתא תניא דאיכא לתרוצי הכי משום הכי מתיר ר' יהודה דלא מעייל איניש נפשיה לספיקא וליכא למירמא דרבי יהודה: רב אשי אמר ההיא. ברייתא דכרי דמתיר רבי. הודה בספק נזירות ר' יהודה משום ר' טרפון היא: אין אחד מהם נזיר. שנים שהיו עומדים ואמר אחד הריני נזיר אם זה איש פלוני שבא כנגדנו ואידך אמר הריני נזיר אם אינו הוא: אין אחד מהם נזיר. הואיל ובשעת הנדר לא היה ברור לאחד מהן: שלא ניתנה גזירות אלא להפלאה. דבעינן בשעת שנדר שיהא יודע אי הוי נזיר: אי הכי. דמשום הכי מתיר דלא ניתנה אלא להפלאה: מאי איריא נגנב. אפילו איתיה בעיניה נמי כיון דבשעת הנדר לא הוה בריר ליה דלא הוה ידע אי היה ביה מאה כור אע"ג דהוה אפשר למודדן: אלא להכי תניא נגנב או אבד להודיעך כחו דר' שמעון. דאמר אע"ג דנגנב דלא אפשר למודדן קאמר ר' שמעון: הא מכירין. אסורים. אע"ג דמספקא לן אי מתרומת הלשכה קאמר אי מתרומת הגורן: אלמא ספיקא לחומרא. להכי פריך מסיפא [ואע"ג] דמרישא [נמי] איכא למיפרך דקתני ר' יהודה אומר סתם תרומה ביהודה אסורה אלמא ספיקא לחומרא אלא קמ"ל דבין רישא ובין סיפא קשיא לאידך רישא וסיפא להכי פריך דסיפא לסיפא: ר' אלעזר ברבי צדוק אומר סתם חרמים בגליל אסורים לפי שאין מכירין אלא חרמי שמים. הא אם היו מכירין חרמי כהנים נמי סתמן מותר דספיקא לקולא ורישא ר' יהודה וסיפא ר' אלעזר:



אלא בקרבנות מלכים. דורונות שמקריבין לפני מלכים:

וכן אם אמר הריני עצמי קרבן. דמשמע שהקדיש את עצמו ושוב אמר לא נדרתי אלא בעצם אחד שיש לי בתוך ביתי שהנחתיו להיות נודר בו ולא בעצמי ממש:

על כל אלו אין נשאלין להן. דאין צריך שאלה דודאי מות (. הואיל ואינהו אמרי דעל דעת כן אמרו: ואם נשאלו. אם באו לישאל: וחכמים אומרים פותחין להן פתח. בחרטה ומוכיחין אותן שלא ינהגו קלות ראש בנדריים: גמ' וכולן אין נשאלין. דאין פותחין להם פתח ואין מתירים להן דקנסינן להו משום דנדרא ממש משמע: והדיר תני אם נשאלו.. דמשמע דנשאלין: וכולן אין צריכין שאלה. דמותרין בלא שאלה: בד"א בתלמידי חכם. דאקראי הוא דנדר כה"ג ולא אתי למיסרך: אכל ע"ה שבא לישאל עונשים אותו ומחמירים עליו כדי שלא יהא רגיל לנדור בו: ועבר על נזירותו. דכסבור בטעות נדר ואחרי כן בא לישאל: אין נזקקין לו. לפתוח לו בחרטה: גזירות מועטת. שקבל עליו נזירות ל' יום אבל אם קיבל נזירות מרובה ועבר ושתה ק' יום אין אומרים ינהג איסור ק' יום שנהג היתר אלא לעונש ל' יום כסתם נזירות הכי נמי עונשין אותו שינהג איסור בנדרו וכימים שעכב כל נדרו דכשאמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים ונהג היתר בנדר עד לאחר זמן שעלה בדעתו לישאל: בי דינא דמזדקקי ליה. קודם שינהוג איסור בעצמו לא עביד שפיר: שסופך למעול בנדרים. אם תרבה לנדור: שהופכין. פנים כנגד עורף שבאים על נשותיהן שלא כדרכן: שהופכים שולחנן. היא למעלה והוא למטה:



מגלה טפח. מבגדה:

ומכסה. אותו טפח מבגד וכן עושה עד שיבא עליה:

ודומה כמי שכפאו שד. שבא אליה בכח ודומה כמי ששד כפאו ואית דאמרי שמתכסה כולו כאדם שמפחד מן השד:

דמצייני. שעטופים בציצית:

ביניתא. דג תורה אור שיכול לאכלו כמו שירצה:

בני אסנ"ת משגע"ח. סימן הוא:

שנואה. שלבו על אחרת בשעת תשמיש ואמרו כשבא עליה לאו ביאה גמורה היא הואיל וכל כך שונאה אלא כזנות בעלמא הוא:

בני נידוי. שהבעל בנידוי ובא עליה ומתעברת הימנו:

בגי תמורה. שיש לו ב' נשים וכסבור לבא על זו ובא על אחרת. ל"א בני תמורה שהוא סבור לבא על אשה אחרת ונמצאת שהיא אשתי וקרובין לממזרות שהרי נתכוון לניאוף:

בני מריבה. שמשמש במריבה:

בני שכרות. שמשמש בשכרות דביאתו לאו ביאה גמורה אלא כביאת זנות היא שאין. מתכוון אלא לבעול בעלמא:

בני ערבוביא. שבא על אשה אחת בין הנשים ואין ידוע על איזו מהן בא. ל"א שבאו עליה אנשים הרבה ואין ידוע בן מי הוא ל"א בני ערבוביא ספק בן תשעה לראשון או בן שבעה לאחרון:

יששכר חמור גרם. חמור גרם ליששכר שנולד אותו חמור שהיה יעקב רוכב שפנה לאהל לאה:

דמרציא ארצויי. אינה תובעת בפה אלא דמרציא קמיה מראה לו מתוך דבריה כגון לאה דמההיא נפקי בני מעליא:

פרק שלישי - ארבעה נדרים

מתני' ארבעה נדרים התירו חכמי'. בלא שום שאלה:

נדרי זירוזין כו' מן הסלע. שהוא ארבע דינרין:

והלה. הקונה אומר שאינו מוסיף לו על שקל שהוא שני דינרין: