ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נדרים/פרק א

< רש"י על הש"ס




כל כינויי נדרים כנדרים - דעיקר נדר דכתיב בתורה (במדבר ל) איש כי ידור נדר דאמר קרבן שאני אוכל לך או קרבן שאני נהנה לך ואם אמר בלשון אחר בכינוי נדר כדקתני לקמן קונם שאני נהנה לך או קונם שאיני נהנה לך דאם כינה לקרבן בהני לשונות נמי מיתסר בהו בנדרים כמו שאסור גבי קרבן וכן כנויי חרמים כחרמים וכן כנויי שבועות כו' מפרש לקמן:

מודר אני ממך - כלומר הרי עלי כנדר מה שאני נהנה ממך או א"ל מופרשני ממך בהאי לשון או אמר מרוחק אני ממך דמשמע דמיתסר נפשיה ולא מיתהני מיניה וכל הני כיון דלא מפרש ממש לנדר דלא מידכר ביה שום לשון קרבן הויין ידות:

מנודה אני לך - כמו שאם היה בנידוי דאסור ליה לישא וליתן בהדיה כך אסר נפשיה עליה:

ר"ע היה חוכך בזה להחמיר - הוה מחכך להחמיר דאסור נמי דענין נדר הוא ולא בריר ליה:



גמ' מ"ש גבי גזיר דלא קתני לכולהו. דהתם קתני כל כינויי נזירות ותו לא מידי ולא קתני לכל הני דנדרים ושבועות:

כתיבין בהדי הדדי. כל נדר ובל שבועת איסר וכיון דאגב דקתני שבועות קתני לכולהו:

וליתני שבועות בתר נדרים. כדכתיבי והדר ליתני לכולהו:

דמיתסר חפצא. דכי אמר דבר זה עלי בקרבן או בחרם אסר ליה לחפץ עליו ומשום הכי תני להו בהדי הדדי אבל כי אמר שבועה שלא אוכל דבר זה או שאיני נהנה מדבר זה איהו לא אסר לחפצא עליה אלא נפשיה אסר מההוא חפצא:

פתח בכינוי ומפרש ידות. לאלתר מודר אני ממך וכו' דהיינו ידות ולכתחילה ה"ל למתני' לפרש כינויין כגון קונם והדר ליתני ידות:

ותו. אכתי איכא למיפרך ידות אינשי היכי שכחם התנא דלא קתני וידות נדרים כנדרים:

איירי בהו. דודאי לא שכח להו לידות וחסורי מיחסרא וכו':

וליפרוש. אכתי אי בכינויים איירי ברישא ליפרוש נמי ברישא קודם דפריש ידות:

ההוא דסליק מיניה. כגון ידות דסליק מינייהו ומפרש להו לאלתר ברישא כדתנן במה מדליקין ונקיט במה אין מדליקין דסליק מיניה וכן כל הני:

וכל היכא דפתח ביה לא מפרש ברישא והתנן יש נוחלין כו'. ומפרש ברישא אלו נוחלין ומנחילין:

הלין. פתח ברישא משום. דאוושו ליה קתני דיש נוחלין ומנחילין נפישין מהני דלא מנחילין וכן כל הני משום הכי מפרש להו לאלתר אע"ג דפתח בהו ברישא אבל הכא גבי נדרים וכן במה מדליקין דלא נפישי ההוא דסליק מיניה פתח ברישא ל"א אוושו דקתני ארבעה דברי' כגון יש נוחלין ומנחילין נוחלין ולא מנחילין מנחילין ולא נוחלין לא נוחלין ולא מנחילין וכן בכולהו יש מותרות לבעליהן ואסורות ליבמיהן כו' הואיל ותני כל הני מתחיל בההוא דפתח ברישא ומפרש יתיה דאם היה מפרש בההוא דסליק מיניה ברישא שמא ישכח את הראשונות אלא פתח בראשון ומפרש להו כסדרן אבל היכא דלא אוושו כגון הני במה מדליקין וכו' ליכא למיחש להו ובמתניתין נמי ליכא למיחש דלא מפרש אלא כינויי וידות והני חרמים ושבועות ונזיר בהני ליכא למימר דאוושן דהא לא צריך להו למיתני אלא אגב גררא נסיב להו ומשום הכי לא שכח לקמייתא דלא צריך הכא כל כך דלא הויא עיקר אלא כינוי וידות בלבד וכמאן דלא תני להו לאחריני דמי:



אלא לאו דוקא. הא דאמרת דתנא לא דייק להי מפרש ברישא דזימנין מפרש וכו':

וליפתח. בגווייהו וליתני ברישא כל ידות נדרים הואיל דחביבי ליה:

כינויין לשון נכרים. דבהני לשונות נדרי נכרים כקונם קונח קונס שיש לשון שקורין לקרבן קונם ויש לשון שקורין לקרבן קונח וכן השאר [ומש"ה] קא חשיב להו וה"ה לכל לשון הנודר אדם מיחייב והא דקא מנו חכמים הני לשונות משום דבהני לשונות בקיאין וכיון דאיכא נכרים דנדרי התורה אסרה בכל לשון דקאמר דהא הוי נדר:

אלא לריש לקיש דקאמר לשון שבדו להם חכמים. דחכמים תקינו הני לשונות להיות נודר בו:

מאי איכא למימר. היכי מצי אמרת ידות איידי דאתיין מדרשא הא תרוייהו בין ידות בין כינויין מדרשא אתיין דמדרבנן נינהו:

מי קתני ידות. הא לא קתני במתני' וידות נדרים כנדרים אלא חסורי מיחסרת לה דאמרת לעיל חסורי מיחסרא וכו' וכיון דאמרת הכי תני נמי ברישא כל ידות נדרים כנדרים וכיון דפתח להו ברישא להכי מפרש נמי להו ברישא:

וידות היכן כתיבן. היכא כתב להו קרא דדריש להו מיניה דאמר (רישא) מדרשא אתיא ולא כתיבי ממש דא"כ הוו להו מדאוריי':

נזיר להזיר. דמצי למיכתב כי יפליא לנדור נדר נזיר אלא מלהזיר דרשינן לעשות כל כינויי נזירות [כנזירות] דבכל כינויי לשון דמזיר הוי נזיר והתם במסכת נזיר מפרש ידות נזירות וכינויי נזירות:

מה נדרים עובר בבל יחל. דכתיב לא יחל דברו (במדבר ל):

ובבל תאחר. דכתיב כי תדור נדר לה' אלהיך לא תאחר (דברים כג):

הא כתיב לנדור נדר. ונידרוש נמי מלנדור לעשות כינויי נדרים כנדרים:

והיקישא למה לי. דאמרת מקיש נדרים לנזירות הא מצינן למידרש מקרא גופיה:

לנדור גדר. הכי משתעו בני אדם ודברה תורה כלשון בני אדם וליכא למידרש מינה כלום:

לא דברה תורה בלשון בני אדם. דכל היכא דכתב ייתור לשון כהאי גוונא לדרשא קא אתי ולא משום דמשתעי בלשון בני אדם:



שהנזירות חל על הנזירות. שאם היה נזיר ואמר הריני נזיר חל עליה נזירות (במס' נזיר בפ' מי שאמר הריני נזיר (דף טז:) מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש) וכשישלמו אותן ימי נזירות צריך להיות נזיר עוד פעם אחרת:

שמעת מינה תרתי. לעשות ידות נזירות כנזירות ונזירות חל על הנזירות:

אית תנא דמפיק לידות מלנדור נדר. דלא ס"ל דברה תורה כלשון בני אדם:

מן ככל היוצא מפיו יעשה. דמשמע בכל ענין דנדר:

קם ליה בבל יאכל. כדכתיב מחרצנים ועד זג לא יאכל (במדבר ו):

קם ליה בבל ישתה. כל משרת ענבים לא ישתה וליכא לא יחל דברו:

אמר רבא. לעולם אית ביה כמי לא יחל לעבור עליו בשני לאוין לא יאכל ולא יחל:

קם ליה בלא יאכל. לא מאחר לנזריה בכך דאיהו הוי נזיר אלא דקם ליה בלא יאכל: באומר לכשארצה אהא נזיר דאי משהי ליה קם ליה בבל תאחר:

אכתי מאי בל תאחר איכא. כל אימת דבעי למיהוי מצי למיהוי ולית ביה משום בל תאחר:

הכא נמי לאלתר הוי נזיר. דאי משהי ליה קים ליה בבל תאחר דאמרינן דילמא השתא מאית דאיהו אמר דלא ליפטר מן העולם עד דהוי נזיר מן אלתר באותה שעה כל אלתר דגרסינן היינו על אתר באותו מקום וכן מפרש בידות:



לענין מלקות פליגי. למאן דאמר חיילא עליה נזירות מלקינן ליה דמטמא עצמו בבית הקברות ולמ"ד לא חיילא עליה נזירות דלא מלקינן ליה הואיל ובבית הקברות נדר אבל לכולי עלמא לאלתר הוי נזיר וליכא בל תאחר דאמרינן נמי אי אכל קם ליה בבל תאכל:

דקא מאחר לגזירות דטהרה. דלאלתר מבעי ליה למיפק חוץ מבית הקברות ולמינזר נזירותיה בטהרה:

וכן נזיר. בעלמא שטימא עצמו במזיד אע"ג דמחלל לנזירות קם ליה בבל תאחר דנזירות דטהרה:

רב אחא אמר. מאי בל תאחר איכא בנזיר איכא בל תאחר דתגלחת דכי נפקי ימי נזירותיה בעי לגלח עצמו ולאיתויי קרבן ואי מאחר לתגלחת קאי בבל תאחר:

ואפי' למ"ד תגלחת אינה מעכבת. בקרבן אפ"ה מצוה לגלח וקאי בבל תאחר באותה מצוה:

בבל תאחר קרבנותיו. דאי משהי ליה לקרבן עובר בבל תאחר:

בי דרוש ידרשנו אלו חטאות ואשמו'. דמיחייב אדם קאי עלייהו בבל תאחר ולא ילפינן מהא הקישא דנדרים:

מהו דתימא חידוש הוא. מעשה דנזיר אהכי מקילי ביה דלא קאי בבל תאחר דלא נפקי קרבנותיו מהאי קרא דחטאות ואשמות:

דלא מתפיס ליה לחטאת נזיר. דאם אמר הרי עלי חטאת נזיר לא אמר כלום ולא מיחייב ולא מידי משא"כ בשאר קרבנות דכל קרבן שאמר אדם הרי עלי (חטאות) כך וכך מתפיס ומיחייב לאיתויי וכיון דחידוש הוא אימא לא קאי עליה בבל תאחר. דבשאר קרבנות להכי איצטריך למיכתב הכא לאקושי לנדרים דקאי נמי בבל תאחר:

והא חטאת חלב דאינה מתפיסה בנדר. דאי אמר הרי עלי חטאת לא אמר כלום ואפ"ה כי אכל חלב דמיחייב להביא חטאת קאי בבל תאחר:

הואיל ואם אמר הריני נזיר אפי' מחרצן. כלומר דאפילו בחרצן בלבד הזיר עצמו הוי נזיר נמי לכל דהיינו חידוש דאיהו לא נדר אלא בחרצן בלבד (ומיתסר) ואפילו הכי מיתסר בכל מידי דמשכר והואיל וחידוש הוא לא ליקום עליה בבל תאחר כבשאר. קרבנות קמשמע לן הקישא דקאי בבל תאחר:

ער שיזיר מכולן. דאי [אמר הריני] נזיר מחרצן לא הוי כלום עד שיזיר בכל אכתי מאי חידושא איכא:

ועוד האי חידושא. דקאמר לחומרא הוא והיינו חומרא דאיהו לא נזר אלא בדבר אחד והוי נזיר בכולן:



שאם גילח על אחת משלשתן. דנזיר חייב שלש קרבנות עולה חטאת ושלמים כדכתיב והקריב את קרבנו לה' כבש בן שנתו תמים וגו' (במדבר ו) ואם לא הביא אלא חטאת מגלח עליו והיינו חידוש משא"כ בשאר קרבנות ולהכי אימא אינו עובר בבל תאחר קמ"ל:

ואב"א מאי חידושיה דאין מתפיסו בנדר. כדאמרינן לעיל דאי אמר הרי עלי חטאת נזיר לא מתפיס ליה:

אתיא לכפרה. דהאי צריך כפרה משום חלב שאכל וכיון דלכפרה קא אתי קאי בבל תאחר אבל נזיר לא עביד שום חטא דליבעי כפרה:

תותי במה מצינו. בנדרים אב מיפר:

אבל גבי נזירות דאית ליה קיצותא. דכיון דלא מיתסר אלא עד אותו זמן ימתין עד לזמן ולא ליעבור ליה קא משמע לן היקישא דא היקישא ליכא למיפרך כמו במה מצינו:

אמר שמואל בכולן. בכל הני דקתני במתני' מודר אני ממך מופרשני ממך וכו' לא הוי נדר ועד שיאמר שאני אוכל לך לא מיתסר באותו דבר:

הכי קתני. כלומר חסורי מיחסרא:

במה דברים אמורים. דאסור כי אמר מודר אני באומר נמי שאני אוכל לך:

והתניא איפכא. דלא מצית אמרת בד"א:

תני הכי. דהכי קתני שאני אוכל לך ושאני טועם וכבר אמר מעיקרא מודרני ממך אסור אבל אמר שאני אוכל לך בלבד או מודרני ממך אינו אסור אא"כ אמר לתרוייהו דהיינו נדר גמור:

אי הבי היינו נמי רישא. דקתני מודרני ממך בברייתא קמא:

ועוד. אי הכי הוא כדתרצת תרי זימני אסור למה לי למיתני:

אלא. הכי אמר שמואל טעמא דאמר נמי שאני אוכל לך הוא דאיהו אסור בלבד דמתני' בנודר בלבד קאמר דאסור דקתני אסור:



אבל אמר מודרני הימך לחוד. דלא אמר שאני אוכל לך:

שניהן אסורין. דכיון דאמר שאני אוכל לך משמע דאסר נפשיה בלבד שאינו אוכל מחבירו אבל כי אמר מודרני הימך סתם משמע דמדיר נמי חבריה מיניה מכל וכל:

תנן. בפ' השותפין (לקגן מז:):

הריני עליך חרם המודר אסור. והא הכא דלא אמר שאני אוכל לך חרם ולא הוי אסור אלא המודר ולא שניהן:

כגון דמפריש. בהדיא אבל את עלי לא:

אבל סתמא. דלא פריש ואת עלי לא מאי שניהן אסורין:

הדין הוא דשניהן אסורין. דאמר בפירוש הריני עליך ואת עלי אבל סתמא דאמר הריני עליך ולא אמר ואת עלי לא הוו שניהן אסורין אלא חד בלבד: אלא הכי איתמר אמר ר' יוסי בר' חנינא מודרני ממך הוא אסור וכו'. דהיינו כמתניתין הריני עליך חרם וכו':

והא מתני' מודרני הימך. קתני ואוקמא שמואל דאמר בכולן עם כל אחד ואחד שאני אוכל דאהכי איהו אסור וחבירו מותר אבל אמר מודרני הימך בלבד ולא אמר שאני אוכל שניהן אסורין והיינו דלא כרבי יוסי בר' חנינא:

אלא מעיקרא דשמואל הכי איתמר. הכי מתרץ לה למתניתין ולא כדאוקימנא דתיקשי לר' יוסי: הא אמר מודרני הימך: דלא מפרש כלום ודאי מכולה מילתא מדיר ואסור אפי' בהנאה:

א"ה לימא שמואל הכי. למה ליה אפושי למימריה כולי האי לימא הכי אמר שמואל ואם לא אמר שאני אוכל לך דלא אמר אלא מודרני הימך אסור אפילו בהנאה:

אלא הכי אתמר. אמר שמואל טעמא דאמר שאני אוכל לך דכיון דאמר בפירוש אכילה אסור אבל לא אמר בפירוש אכילה לא אסור למיכל מדידיה דדילמא הא דאמר מודר אני ממך אדיבוריה קאמר דלא מישתעי בהדיה אבל לא למיכל מיניה וכן כי אמר מופרשני ממך דלא אמר שאני אוכל דדילמא ממשא ומתן קא פריש מיניה מרוחקני ממך נמי דלא ליקרב בארבע אמות דיליה משמע ולא דמדיר מאכילתו:



לימא סבר שמואל ידים שאין מוכיחות כו'. דהכא הואיל ולא אמר ממש שאני אוכל לך אמרינן לא מוכחא מילתא דבאכילה קאמר ולא מיתסר באכילה:

רבי יהודיה אומר ודין די יהוי ליכי וכו'. דקסבר אי לא כתב ביה ממש ודין לאו מוכחא מילתא דבהאי גיטא מגרש לה דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:

לוקמה למתני' כרבנן. לימא אע"ג דקאמר מודר אני ממך או מרוחק אני ממך לחודיה אשור באכילה ואע"ג דלא אמר שאני אוכל לך דידים שאין מוכיחות הויין ידים כרבנן דאמרי לא צריך למיכתב בגט אלא הרי את מותרת לכל אדם:

מתני' קשיתיה. דלא מצי לאוקמה כרבנן:

ליתני שאני אוכל או שאני טועם. למה לי למימר לך אלא להכי קתני לך דקסבר ידים שאין מוכיחות לא הויין ידים ואי קתני שאני אוכל בלבד ולא קאמר לך לא הוה משמע דמודר מחבירו דבעינן ידים מוכיחות וכי אמר נמי מודרני ולא אמר שאני אוכל לך לא משמע דבאכילה קאמר אלא דלא מישתעינא בהדך:

מקיש ידות נזירות. כדאמרינן לעיל דמלהזיר נפקא ידות נזירות:

מה נזירות בהפלאה. דבעינן שיפרש לנזירות דכתיב כי יפליא (במדבר ו) אף ידות נמי בעינן שיפרש לדיבורו דאי לא מפרש לא הוי כלום דידים שאין מוכיחות לא הויין ידים:

דבעינן כריתות. שכורת בינו לבינה דבעינן שיפסיק לדיבורו:



דאין אדם מגרש את אשת חבירו. דאי כתב הרי את מותרת לכל אום משמע דלאשתו קאמר דאשת איניש דעלמא אינו מגרש ומוכחא מילתא ושפיר מגרש:

אבל בעלמא. דאי אפשר למימר הכי בעינן ידים מוכיחות:

אבל לא קאמר עלי לא. דהרי הוא לא משמע כלום דבעינן ידים מוכיחות:

אמר לך אביי. לעולם לא בעינן ידים מוכיחות והכא היינו טעמא דאי לא אמר בלשון קרבן לא מיתסר דדלמא הרי הוא הפקר קאמר דמוכיחות הוא להפקר או לצדקה:

והא מפני שהוא יד לקרבן קאמר. דאסור כקרבן ולא מצית אמרת לצדקה או להפקר הוה משמע:

אבל אמר הרי הוא. ולא אמר עלי שניהם אסורין דכיון דלא אמר עלי אלא הוא משמע דחבירו נמי אסור דה"ק הרי הוא כהקדש מה הקדש אסור אף אותו דבר נמי אסור: אע"ג דהוא מחויב חטאת ואשם לאו כלום הוא דלא אמר עלי אלמא בעינן ידים מוכיחות:

אם הוא מחויב. חטאת או אשם:

דבריו קיימין. הוא דאמר חטאתי אבל לא היה מחויב חטאת אינו כלום הואיל ולא אמר עלי שאם אמר הרי זו עלי חטאת אע"ג דלא היה מחויב א] הואיל ואמר עלי דבריו קיימין:

הא מני. הא ברייתא דאמרה לא אמר ולא כלום:

רבי יהודה היא. דאמר בעינן ידים מוכיחות ואנא דאמרי כרבנן דאמרי לא בעינן ידים מוכיחות:

והא אמר אביי אגא דאמרי אפי' לר' יהודה. דלא בעי ידים מוכיחות אלא גבי גט אבל בעלמא לא והיכי קאמר הכא ר' יהודה היא:

אלא [לימא] רבא דאמר כר' יהודה. דכיון דאביי לא מתרץ טעמא אליבא דר' יהודה לימא נמי דרבא לא מתרץ טעמא אליבא דרבנן כדמתרץ לעיל וכר"י קאמר דיחידאה היא:

לא לעולם רבא אפילו לרבנן. כדקאמרינן ע"כ לא קאמרי רבנן כו' דודאי רבנן סבירא להו בעלמא דידים שאין מוכיחות לא הוויין ידים כרבא:



יש יד לקידושין. היכא דלא מפרש ממש מקודשת לי אלא ביד דקידושין קא מקדש לה כדקא מפרש מי הוי יד לקידושין ומקודשת או אין יד לקידושין ואינה מקודשת:

פשיטא. כיון דאמר ואת נמי קידושין עצמן נינהו דבאותן קידושין דקידש לחברתה מקדש לה נמי וכה"ג לא הוי יד אלא קידושין גמורים נינהו: או דלמאי הא דאמר ואת לאו משום דתהוי מקודשת קאמר לה אלא הכי קאמר לה ואת חזאי כלומר ואת פלניתא חזית דקדישנא לה:

והא אמר ליה רב פפא לאביי וכו'. בפ"ק דקידושין (דף ה:) בהלכה קמייתא אמר שמואל נתן לה כסף או שוה כסף ואמר לה הרי את מקודשת הרי את מאורסת וכו' ואמר ליה רב פפא לאביי למימרא דסבר שמואל ידים שאין מוכיחות הויין ידים מדאמר ליה רב פפא. הכ אליבא דשמואל דידים שאין מוכיחות כו':

מכלל דס"ל דיש יד לקידושין. היכא דמוכיחות:

חדא מגו מאי דס"ל לשמואל קאמר ליה לאביי. דהכי קאמר מי סבירא ליה לשמואל דיש יד לקידושין ואם תמצא לומר דיש להן יד מי בעינן ידים מוכיחות או לא:

אוגיא. שדה כדאמרינן במס' [ברכות] (דף ו.) וקיימי עלן כי כסלא לאוגיא כלומר כתלמים לבקעה:

פאה מעלייתא היא. האי שדה אחר דאמר והא נמי:

תלמוד לומר פאת שדך. כלומר כולה שדך:

כיון דאיתקש לקרבנות מה קרבנות יש להן יד. כדאמרינן במתני':

או דלמא האי דאיתקש לבל תאחר. דקאי עליה נמי בבל תאחר כקרבן אבל בכה"ג דאית ליה יד לא איתקש:



מעמך. כי דרוש ידרשנו ה' אלהיך מעמך:

לנפקותא בעלמא. כלומר והדין זוז אחר ליהוי לי להוצאה ודבורא הוא דלא אסקיה דלא גמר דיבורו דאמר עלי לנפקותא:

דכתיב בפיך. כאשר דברת בפיך יצא מפי צדקה (ישעיה מה):

או דלמא שאני צדקה. להכי אית לה יד דלא חזיא אלא לעניים אבל הפקר דהא נמי אפי' לעשירים חזי מי אמרת דיש להן יד:

יש יד לבית הכסא. היכא דלא אמר בפירוש דלהוי בית הכסא, מי הוי הזמנה ואסור להתפלל בו:

חדא מגו חדא קא מיבעיא ליה. מגו דקא מיבעיא ליה אי זימון מועיל בעי נמי אי אית ליה יד או לא:

מנודה אני לך. כלומר כמנודה שאסור לההנותו כך אהא אסור ליהנות ממך:

ר' עקיבא היה. חוכך בזה להחמיר. כאדם שמתחכך אילך ואילך כך איהו לא בריר ליה שיהא ודאי אסור:

לענין מלקות. שאם עבר אינו לוקה כל כך ודאי לא היה מחמיר:

בנדינא ממך. דמשמע בפירוש אהא מנודה לך דהיינו ודאי לכולי עלמא אסור: שמתא אינו כל כך כנידוי:



קסבר במשמתנא פליגי: דהכא משמתנא קאמר וקאמר ליה רב חסדא לית דחש לה להא דר"ע דהוה אוסר במנודה אני לך דהיינו משמתנא: נידהו בפניו. חכם שנידה את האדם בפניו אין יכול להתיר לו אלא בפניו:

הזכרת השם. שמוציא שם שמים לבטלה:

שנאמר כי מתו כל האנשים. ואמרינן היינו דתן ואבירם שנפלו בעניות:

כל מקום שנתנו חכמים עיניהם. לאדם שנידו או מת או נופל בעניות ואהכי צריך לנדותו כדי שיפול בעניות דהיינו כמיתה:

אין בין נידוי להפרה ולא כלום. דלא צריך להיות יום או יומים בנידוי דהא לאלתר שרא לה:

היכי דימי. דמנדה לעצמו:

ועייל לביתיה ושרי ליה. שלא נידהו בפניו:



קא משמע לן דשרי ליה לאינש. לישבע כדי לזרז עצמו לקיים את המצוה:

והלא מושבע ועומד מהר סיני. דכתיב ושננתם (דברים ו) דצריך אדם לשנות בתורה לישנא אחרינא והלא מושבע ועומד מהר סיני דכתיב (יהושע א) לא ימוש ספר התורה הזה וגו':

כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית. דכיון דקרא ק"ש קיים לא ימוש דא"ר שמעון בן יוחי במסכת מנחות (דף צט:) כל הקורא קרית שמע שחרית וערבית הרי זה קיים מצות לא ימוש וכיון דאי בעי פטר נפשיה מושננתם בקרית שמע דיוצא בה ידי חובתו מאותה שבוע' דהר סיני משום הכי כי אמר אשנה פרק זה (אע"ג) דלא הוי מושבע בהכי דכבר פטר נפשיה ואהכי חל עליה שבועה:

והנה שם כבוד. אלהי ישראל עומד:

מתנו. משנה:

תנו. גמרא:

יהיב שלמא לבי עשרה. וכד מתיבין ליה הוו מתירין ליה נדויו:



כך אי אפשר לחלום בלא דברים בטלים. ושמא הא דשרו ליה דברים בטלים הוו:

הוה ליה נדרא לדביתהו. ואיהו לא הפיר לה בו ביום ששמע:

אי מיכנפין. תלתא מומחין דשרו ליה שפיר דמי:

לא שרי למישרי נידרא באתרא דרביה. משום הכי לא בעי רבינא למישרא לה מקמיה רביה:

ויחיד מומחה שרי שמתא. דלא בעי עשרה כמו לנידוי:

יראי שמי. למי שיראין להוציא שם שמים:

חירגא. זיהרא דשימשא והיינו לא (יומא ב:) דכתיב וכל דארי ארעא כלא חשיבין:

מסי. מרפא כדכתיב שמש צדקה ומרפא:

צדיקי' מתרפאין בה. באותו השמש דלע"ל אבל בהאי שמש לית ביה רפואה:

ולהט אותם היום הבא. שמש של אותו יום:



מתני' כנדרי רשעים. כגון שהיה ככר מונח לפניו ואמר כנדרי רשעים משמע דאותו ככר יהא עליו כנדרי רשעים וכיון דאמר הכי נדר בנזיר ובקרבן ובשבועה ואם אכלו מחייב נזירות וקרבן ושבועה דחייב נמי קרבן שבועה דדרכן של רשעים הוא שנודרים בנזירות ובקרבן ונשבעין והאי כי אמר כנדרי רשעים הוי כמאן דאמר הריני נזיר אם אוכל הימנו והרי עלי כקרבן ושבועה שאיני אוכל:

אבל אמר כנדרי כשרים לא אמר כלום. שאין דרכן של כשרים שנודרים כדמפרש וכל שכן דאין נשבעין ואהכי לא אמר כלום ולא מיתסר בהאי ככר:

אבל אמר כנדבותם של כשרים. ואכלו חייב בנזיר ובקרבן אבל לא בשבועה דכשרים עבידי דמתנדבין בנזירות ובקרבן בדרך נדבה אבל בשבועה אין נשבעין כלל משום הכי אינו חייב משום שבועה:

גמ' ודלמא הכי קאמר כנדרי רשעים לא נדרנא. כיון דאיהו לא מפרש מידי דלא אמר הרי הוא עלי כנדרי רשעים אלא בסתם קאמר דלמא ה"ק כנדרי רשעים לא נדרנא ולא כלום הוא:

אמר רבא באומר. כגון שהיה ככר לפניו ואמר כנדרי רשעים הריני עלי והימנו ומשתמע דה"ק הריני בנזירות דמאן דנזר ה"ק הריני נזיר והא דאמר עלי משמע דאמר הרי עלי קרבן והימנו משמע דאמר שבועה שלא אוכל הימנו דהואיל דאמר בתחלה כנדרי רשעים משתמע ודאי דהכי בעי למימר דדרכן של רשעים הוא דאגב ריתחייהו נודרין בנזיר ובקרבן ובשבועה:

ודלמא. הא דאמר הריני בתענית משמע ולא בנזירות:

ודלמא. הא דאמר הימנו לא משמע שלא אוכל הימנו אלא שבועה שאוכל ממנו וכי אכיל מיניה לא מחייב משום שבועה:

אי הכי. כיון דאמר בפירוש שלא אוכל מאי למימרא ודאי לא מיבעיא למיתנא דחייב משום שבועה כי אכיל מיניה:

הא לא מפיק שבועה. דלא אמר בפירוש שבועה שלא אוכל אפ"ה אמרינן ודאי שבועה קאמר:

דשני ליה בין נדר לנדבה. דקתני כנדרי כשרים לא אמר כלום וכי אמר כנדבתם. של כשרין הוי נדי. ומשמע דנדר אסור אבל נדבה מותרת:

דתניא טוב אשר לא תדור טוב מזה ומזה. דהכי דריש ר' מאיר לקרא את אשר תדור שלם טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם (טוב אשר לא תדור ומשתדור ולא תשלם) וטוב שאינו נודר כל עיקר מזה שנודר ואינו משלם ואפי' מזה שנודר ומשלם:

ר' יהודיה אומר טוב מזה ומזה נודר ומשלם. דמשמע ליה לר' יהודה דהאי טוב קאי אקרא דלקמיה הכי דריש ליה את אשר תדור שלם טוב אותו שנודר ומשלם טוב מאשר לא תדור ומשתדור ולא תשלם והיינו דלא כר' יהודה ודלא כר' מאיר דאמר טוב שאינו נודר כל עיקר דסבר בין בנדר בין בנדבה אסור ליה לאיניש למידר ואילו ר"י דאמר שנודר ומשלם טוב לא מפליג בין נדר לנדבה דאפילו בנדר שפיר דמי.:



כי קאמר ר"מ בנדר. אסור בלשון נדרים דוקא קאמר:

אבל בנדבה לא אמר. והיינו מתני' דקתני כנדבתם דכשרין נדרי בלשון נדבה:

והא קתני כנדבותם נדר כו'. דמשמע דבלשון נדר קאמר:

דלמא אתי בה לידי תקלה. דכי אמר בל' נדר הרי עלי קרבן אתי בה לידי תקלה דעבר משום בל תאחר:

נדבה נמי. כי אמר הרי זו קרבן אתי בהו לידי תקלה לידי גיזה ועבודה א] אבל בבל תאחר לא דכל היכא דאיתא בי גזא דרחמנא איתא:

[כהלל]. מתני' דקתני נדבה מותר כגון דעביד כהלל דמקדישה בעזרה דחו לא אתי בה לידי מטילה:

נדבה דגזירות מאי איכא למימר. היכי עביד דלא ליתי לידי תקלה דקתני נדב בנזיר דמותר דכשרים מתנדבים בנזירות:

סבר לה כשמעון הצדיק. דמנזיר לשם שמים כאותו שבא לפני שמעון הצדיק:

לא אכלתי אשם נזיר טמא. דנזיר שמיטמא מביא אשם ואח"כ מונה ימי נזירות אחר ומאותו אשם לא אכל וטעמא מפרש לקמן:

בא לפני אדם אחד. שבא להקריב קרבן נזירותו ולגלח שערו:

ופחז יצרי עלי. מתוך שראיתי במים צורתי כל כך נאה נתגבר עלי יצרי ובקש להביאני לידי מעשים רעים לטורדני מן העולם:

אמרתי לו. כך אמר בעצמו:

עליך הכתוב אומר איש כי יפליא כו'. דהיינו לה' לשם שמים:

דאתי על חטא. שטימא עצמו וכיון דאתי על חטא הוא א"כ לא בעי למיכל שום קרבן חטאת אלא היינו טעמא דלא אכל אשם נזיר טמא:

כשהן תוהין. מתפחדים כמו ופחדת לילה ויומם (דברים כח) ומתרגמינן ותהית כשהן כועסין נודרין שאינן נודרים לשם שמים אלא לשם כעס מנזרין עצמי:

וכשהן מטמאין. דאתא טומאה וסתרי להנהו יומי דנזירות ובעו למימני יומי נזירות אחר וריבה עליהן ימי טומאה דשמא מיטמא פעם אחרת ובעי למיסתר כל הני יומי דנזירות ומתחרטין בעצמן שנדרו וכיון דמתחרטין לא הוי נזירות לש"ש ונמצאו מביאין חולין לעזרה ומשו"ה לא אכל אלא מזה דודאי לש"ש הוא דעבד:

א"ה אפי' נזיר טהור. דדלמא מתחרט על נזירותו ונמצא מביא חולין לעזרה:

בנזיר טהור. ליכא למיחש דמתחרט דכיון דלא נטמא ולא רבו עליו ימי טומאה ודאי לא מתחרט ואי אמרת אפ"ה הוא מתחרט דאינו יכול לעמוד בנזירותו להא ליכא למיחש דאי לאו דאמיד בנפשיה קודם שנדר דיכול לעמוד בו לא הוה נדר ולא מיתחרט כל היכא דלא נטמא:



אפילו תימא רבי יהודה היא. מתני' דשני בין נדר לנדבה דלר' יהודה נמי שאני ליה וכי קאמר ר' יהודה טוב נודר ומשלם היינו דאמר בלשון נדבה אבל בנדר לא אמר:

מ"ש נדר דלא כו' דאתי בה לידי תקלה. כדלעיל:

לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידייהן. (שאין באין) כלומר שהם מתייראים שלא יעשו שום חטא ורוצין להביא קרבן להתכפר עליהם לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם מה היו עושין כדי שיתחייבו קרבן שאין מביאין קרבן חטאת אלא על חטא ממש ענין אחר לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם שאין באין לידי שום תקלה ושום חטא שיתחייבו קרבן חטאת:

אלא הרוצה להתנדב מתנדב ומביא שלמים וכו'. אבל חטאת לא אתי בנדבה ובנזירות נמי לא היו מתנדבין שלא יקראו חוטאים ומתני' דקתני נדר בנזיר דמשמע דכשרים נודרין בנזירות לאו ר' שמעון היא:

כולן שיטה אחת. דבשיטה אחת משוו דעתייהו:

דנזיר חוטא הוי. משום דנדר:

והדין קרא בנזיר טמא כתיב. על שם שטימא. את עצמו במת קאמר קרא אשר חטא על הנפש:

משום דשנה בחטא הוא. דעל שם ששנה עצמו בחטא שנזר עצמו ועוד שטימא נזירותו להכי כתיב ביה אשר חטא על הנפש והוא הדין נמי לשאר נזירין דאיקרו חוטאים וגלי רחמנא בהאי והוא הדין לכולהו ואהכי גילה בהאי משום דזה שונה בחטא שני פעמים ותולין הקלקלה במקולקל:

מתני' האומר קונם. שאמר קונם ככר זה עלי:

חרק. האומר ככר זה עליך חרק או שאמר נזיק נזיח פזיח הריני נזיק אם אוכל ככר זה או שאמר נזיח הוי כאילו נדר בנזיר:

שבותה. שלא אוכל ככר זה או שקוקה הרי אלו כינווים לשבועה והוי כאילו נשבע ממש:

נדיר במוהי. כמו מומתא לשון שבועה:

גמ' איתמר כינויין. דקתני במתני':

רבי יוחנן אמר . לשון אומות הן. דהכי משתבעי אומות וכי נדרי אז משתבעי משתעו בהני לשונות וישראל נמי כי אמר בהאי לישנא מיתסר דהתורה אמרה כי ידור בכל לשון דנדר: לשון שבדו להן חכמים הני לשונות מצאו להם חכמים שיהו נודרין בהן:

תקינו חכמים כינויין דלא לימא קרבן. בשם כדאמרינן בעלמא (עירובין ד' כא:) קודם שבא שלמה היתה תורה דומה לכפיפה שאין לה אזנים עד שבא שלמה ותיקן לה אזנים דכתיב איזן וחיקר תיקן משלים הרבה שגזר על השניות כי היכי דלא לפגעו באיסורא דאורייתא הכי נמי תקינו רבנן כינויין לנדרים דהנודר בהני כינויין כאילו נודר בקרבן עצמו וכן בכינוי דחרם וכגון נמי ושמרתם את משמרתי (ויקרא יח) עשו משמרת למשמרתי כי היכי דלא ליתי למינדר בנדר דאורייתא דאתי למימר נמי קרבן לה' והיינו דתנן (אבות פ"ג מי"ג) נדרים סיג לפרישות שתיקנו אלו כינויין כדי להפריש האדם מן העבירה:



מנין שלא יאמר אדם לה' עולה וכו' דילמא אמר לה' ולא גמר לדיבור זה דלא אמר קרבן וקא מפיק שם שמים לבטלה אלא לכתחילה בעי למימר עולה והדר לה': כינויי כינויין אסורין. שאם נדר בכינויי כינויין דקסבר כינויין דתנן במתניתין לשון אומות הם ומשום הכי אם כינה בלשון אחר מהני לשון. אומות חשיב נמי נדר ואסור:

ולמאן דאמר מותר קסבר לשון שבדו להם חכמים. ומשום הכי מותרים הני הוא דבדו להן חכמים אסורים אבל אם כינה בלשון אחר דלא בדו הן חכמים מותרין:

בהני גמי משתעי אומות. והני נמי הוו ככינויין עצמן דמתניתין ואסירי:

ובית הלל סברי לא משתעי אומות הכי. ולאו לשון אומות נינהו ומותרין:

גזרינן בנויי כינויין. דאסירי אטו כינויין עצמן דמתני' דלשון אומות:

מקנמנא מקנחנא מקנסנא. דקונם קונח קונס היינו כינויין עצמן אבל בהאי לשון מקנמנא מקנחנא מקנסנא היינו כינויי כינויין:

תני מפשאה. שם חכם:

תרקייא תרכייא. כמו חרק חרך:

מיפחזנא מאי מיתחזנא מאי . דמתחלף במנזחנא מי הוי כנויי כינויין אליבא דמאן דאסר:

או דילמא קינמן קאמר. ולאו כלום הוא. שבואל בן גרשום משמע. דכתיב שבואל בן גרשום נגיד על האוצרות (דה"א לז) ולא משמע לשון שבועה:

נדר במוהי. כמו מומתא:

מתני' האומר. לחבירו לא חולין שאוכל לך ליהוי מה שאוכל לך אלא קרבן ליהוי אסור: או שאמר לא כשר שאוכל לך לא טהור שאוכל לך או שאמר טמא שאוכל לך או נותר או פיגול בכל הני לשונות הוי נדר ואסור:

כאימרא. שאמר הרי עלי כאימרא דמשמע כבש תמידין:

כדירים. כדיר בהמות של קרבן ואית דאמרי כדיר העצים:

כעצים. משמע כעצי המערכה:

כאשים. כאשו של מזבח:

או גדר באחד מבל משמשי מזבח. בכל. המזבח כמזרק או כמחתה אשור באותו חפץ שנדר בו:


גמ' סברוה - האי סברוה במסקנא נמי קאי ודכותיה בריש בבא בתרא (דף ב.):

לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן - דהוא בעי תנאי כפול וכדיליף מתנאי בני גד ובני ראובן דכתיב אם יעברו ואם לא יעברו:

דתנן ר"מ אומר - בפרק האומר בקידושין ואע"ג דאמרינן בשבועת העדות (שבועות לו.) דכי לית ליה לר"מ מכלל לאו הן בממונא באיסורא אית ליה הא אסיקנא התם דבסוטה ועדות לית ליה משום דהוו אסורא דאית ביה ממונא ונדרים נמי ממונא אית בהו דהיינו חפצא דמתסר עליה:

אלא רבי יהודה - דאמר בפרק השולח (גיטין דף מו.) גבי מוציא את אשתו משום נדר דלא בעי תנאי כפול אלא אמרינן מכלל לאו אתה שומע הן ואע"ג דר' חנינא פליג עליה דר"מ בתנאי כפול בפרק האומר (קדושין סא.) אפ"ה בעי לאוקמא למתני' כר' יהודה משום דאיירי בה ואע"ג דאצטריך לדחוקי ולמימר תרי תנאי אליבא דרבי יהודה ולא בעי לאוקמא כרבי חנינא שלא נזכר בה כלל:

מדסיפא ר' יהודה הוי רישא לאו ר' יהודה - דמדקתני סיפא ר' יהודה אומר מכלל דעד השתא לאו ר' יהודה בלחוד קתני:

כולה ר' יהודה היא וכו' - שר' יהודה אומר האומר ירושלים לא אמר כלום כיון שלא הזכיר כ"ף הדמיון וה"ה לאימרא דירים ועצים אלא דנקט ירושלים משום דסמיך ליה אבל בפגול נותר וטמא מודה בהו ר' יהודה דלא בעי' כ"ף וכמו שפרשתי במשנתינו ומש"ה תנא להו תנא בלא כ"ף:

תרי תנאי אליבא דר' יהודה - תנא דמתני' סבר דלר' יהודה דעתו על דבר הקרב בירושלים וכי אמר כירושלים מתסר ותנא ברא סבר דדעתו על עצים ואבנים ועד שידור בדבר הקרב לא מתסר:



לא לחולין לא אוכל מותר. מפרש לקמן:

וקשיא האי קרבן לא אוכל לו אמאי. אסור הא לית ליה מכלל לאו כו'. דהאי מכלל לאו אתה שומע הן כלומר לא קרבן הוא מה שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך הוי קרבן:

ואמר ר' אבא נעשה כאומר כו'. דבפירוש מפרש שאינו רוצה ליהנות ממנו ולא מכלל לאו אתה שומע הן הוא:

הכא נמי. גבי לא לחולין לא אוכל לך אמאי מותר ליתרציה נמי ר' אבא דה"ק לא לחולין ליהוי לפיכך לא אוכל לך כלומר מה שאתה רוצה להאכילני משלך לא לחולין הוי אלא לקרבן לפיכך לא אוכל לך:

האי תנא. דברייתא דאמר לחולין לא אוכל לך מותר:

סבר לה כוותיה בחדא וכו' ופליג עליה בחדא. בקרבן וכי היכי דאמר לא לחולין לא אוכל לך מותר הכי נמי היכא דאמר לקרבן לא אוכל לך דלית ליה האי תירוצא דרבי אבא:

הא דאמר לחולין. דאמר לחולין לא אוכל לך הוי מותר אע"ג דמשמע מה שאוכל הוי קרבן דלית ליה מכלל לאו אתה שומע הן כדפרישית לעיל ולענין האי תירוצא דמתרצינן לעיל לא לחולין ליהוי וכו' הני מילי היכא דאמר לא לחולין אבל לחולין לא משמע לא לחולין:

הרי עלי כבשר זבחי שלמים וכו'. אי דקאמר בהאי לישנא בהיתירא קא מתפיס. ופשיטא דמותר דשלמים לאחר זריקת דמים מותרין אפילו לבעלים:

כגון דמחית בשר חולין ובשר זבח שלמים. לאחר זריקת דמים:

מי אמרינן בעיקרו קאי מתפיס. בעיקר זבחי שלמים כמו שהייה לפני זריקת דמים שאסור:

או. כדהשתא כמו שהיא עכשיו שהיא מותרת:

תא שמע. דתנן נותר ופיגול ומשמע נמי כגון דמחית בשר דהיתירא ונותר ופיגול ואמר זה כזה:



והא נותר לאחר זריקת דמים הוא. דאיתסר דנותר הוי שניתותר חוץ לזמנו שלא נאכל ופיגול שיצא חוץ למחיצתו ואמר זה כזה וקאמר דהוי אסור והא נמי דלאחר זריקת דמים והוה ליה שעת הכושר קודם לכן וקתני דאסור אלמא בדהשתא קא מתפיס ואיכא דאמרי האי פיגול לאו דוקא הוא דלא הוי פיגול אלא היכא שנשחט על מנת לאוכלו חוץ לזמנו דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם ולא קא פריך אלא מנותר דהוה ליה שעת הכושר ופיגול אגררא נסבה ולאו דוקא:

אמר ליה רב הונא לרבא בנותר של עולה. מיירי דלא הוה ליה שעת הכושר מעולם דעולה כולה כליל היא אבל אי הוה ליה שעת הכושר אמרינן מעיקרא קא מתפיס:

אם כן ניתני בבשר עולה. ממש דלית ליה שעת הכושר:

דהא בקרבן קא מתפיס. והויא נדר גמור:

אלא נותר ופיגול איצטריכא ליה. דאימא באיסור נותר כו' קמתפיס:

ולא מיתסר. דלא הוי נדר כדבעינן למימר לקמן שיהא מתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור:

קמשמע לן. האי דקאמר נותר ופיגול לאו איסור נותר ופיגול קאמר איסור כמותו אלא בנותר ממש ופיגול ממש דהוי דבר הנדור:

איזהו איסר האמור בתורה. דכתיב לכל שבועת אסר (במדבר ל) דמשמע שיהא נודר בדבר שנאסר בכך:

ואמר שמואל והוא שנדור ובא. במסכת שבועות:

מאותו היום. כגון דבאותו יום שמת אביו קיבל עליו בנדר שלא יתא אוכל בשר וכגון דהוה אותו היום חד באייר דאיכא חד בשבת דהיתירא טובא בנתים ולסוף שנה באייר בחד בשבת נמי אמר הריני שלא אוכל בשר בחד בשבת כמו אותו חד דאשתקד שמת בו אביו ואמרי' דאסור דאע"ג דאיכא חד בשבת דהיתירא בנתים דכל הני חד בשבת בנתים אכל ועכשיו כשאמר הריני שלא אוכל בשר בחד בשבת כמו אותו חד בשבת שמת בו אביו דלא אכל והרי איכא כמה בחד בשבת דאכל אפ"ה אמרי' בעיקרו קא מתפיס באותו חד בשבת דלא אכל ואסור: ענין אחר כגון דנדר בחד בשבת דר"ח אייר שמת בו אביו ולסוף שש שנים או חמש שנים קאי בחד בשבת דר"ח אייר ואע"ג דאיכא טובא ראשי חדשים דאייר בנתים דהיתירא וקתני דאסור:

הכי איתמר דשמואל והוא שנדור ובא מאותו היום ואילך. דכל חד בשבת מאותו היום ואילך היה נדור שלא יאכל בשר ועכשיו אומר הריני כאותו היום שמת בו אביו אהכי אסור דלא הוי שום היתירא בנתים אח"כ באותו יום וליכא למיחש דבהיתירא קא מתפיס:

ת"ש כחלת אהרן וכתרומתו. תרומה גדולה או תרומת מעשר דהיינו דבר האסור ומדקאמר כתרומתו מכלל דאיכא תרומה דאי מתפיס בה הוי אסור דהיינו תרומת לחמי תודה דדבר הנדור הוא תודה ולחמה:



והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דמים הוא. ואליבא דר' אליעזר בר' שמעון נקיט ליה דאמר לא קדש הלחם עד שישחוט ויזרוק דמה לשמה ובתורת כהנים קאמר לה גבי לחמי תודה וקודם זריקה אי אכל מהני לחמי תודה לא עבד איסור גמור ואפי' הכי הוי אסור אלמא כדהשתא מיתפיס: לעולם אימא לך בתר מעיקרא אזלינן היכא דאיכא היתירא ואיסורא ולא תימא דאמרי' בתרומת לחמי תודה אלא אימא הא בתרומת הלשכה אסור דהיא אסורה בין מעיקרא בין בסוף והוי נמי דבר הנדור דכתיב אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי (שמות כה):

אב. ל תרומת לחמי תודה מאי מותר. משום דלתרומת לחמי תודה הוי היתר קודם זריקת דם תודה ואזלינן בתר מעיקרא: אי הכי ליתני כחלת אהרן או כתרומת לחמי תודה מותר ואע"ג דהוי דבר הנדור ואנא ידענא דכ"ש כתרומתו דמותר דהוי מתפיס בדבר האסור: לעולם כתרומת לחמי תודה מותר והאי דקתני כתרומתו הא קמ"ל דתרומת לחמי תודה תרומתו היא כתרומה חשובה דהויא נמי דבר האסור ואין אדם יכול להתפיס בה דבר בנדר אע"ג דבאה על ידי נדר:

ואיבעית אימא. כדקאמרת הא כתרומת לחמי תודה אסור ואפילו הבי אימא דדייקינן נמי מהכא דאזלינן בתר מעיקרא ואסורה התרומה קודם זריקה כגון דאפרשה בלישה וכי הא דאמר רב טובי בר קיסנא וכו': ואית דמפרשי והא תרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם היה כהן מפרישה והיתה מותרת לכהן וקודם זריקת דם היתה אסורה דמאחר שנתקדשו לחמי תודה בשחיטה נאסרו לכל העולם ונעשה טבל עד שהופרשה התרומה לאחר זריקה שהותרה לכהן אלמא אע"ג דקודם זריקה היתה אסורה כבשר זבחי שלמים דאסור קודם זריקה ולאחר זריקה הותרה כבשר זבחי שלמים אסור בככר אלמא דאזלינן בתר מעיקרא שהיה אסור לכל העולם: לעולם מהא לא תיפשוט ואימא הא כתרומת הלשכה אסור דתרומת הלשכה לא היה לה היתר בין בתחילת הקדש בין בסוף הקדש:

הא כתרומת לחמי תודה מאי מותר. משום דאמרינן בסוף מתפיס ומאחר דתרומת הכהן היא חשובה כתרומה בעלמא כדבר האסור ולא כדבר הנדור ולהכי מותר המתפיס אי הכי ליתני כתרומת לחמי תודה מותר כל שכן כתרומת אהרן דאנא ידענא דמותר דהיא לא באה ע"י נדר כלל:

[תרומתו היא]. להכי קתני כתרומתו במתניתין לאשמועינן דתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהיא מופרשת ויש עליה שם תרומת אהרן חשובה דהא מתפיס ככר בתרומת לחמי תודה לאחר זריקת דם שהוא דבר האסור ויש עליה שם תרומה כתרומת אהרן חשובה ולעולם האומר כתרומת לחמי תודה מותר:

ואיבעית אימא. האומר כתרומת לחמי תודה אסור ולא תפשוט מהכא בשר זבחי שלמים אי בעיקר מתפיס או בסוף דאפשר דאיסור והיתר תרוייהו ליהוו קודם זריקת דם כגון דאפרשה בלישה והיתה תרומה מותרת לכהן קודם זריקה ולהכי איסור והיתר ביחד קודם הזריקה והיתר לאחר האיסור ותרוייהו קודם זריקה להכי אמרינן באיסור שהיתה קודם שהופרשה שהיתה קדושה בשחיטה קודם הפרשה אסורה לכל העולם הפריש זה את ככרו דמותר להפריש בלישה וכדרב טובי וכו':

והא כתיב ארבעים. דארבעים חלות מיבעי ליה למיפי עשרה מכל מין:

ומשני למצוה. דמצותו שיהו ארבעים אבל אי אפאן בארבע חלות גדולות מכל מין אחת יצא:

והא בעי למישקל תרומה. מן חד וחד מכל מין אחד מעשרה:

וכי תימא דשקיל חדא ריפתא אכולהו. דמהני ארבעה שקיל חדא לתרומה:

והתנן אחד מכל קרבן. דמכל מין ומין בעי למישקל חדא חדא מחמץ חדא ומחלות חדא ומרקיקין חדא ומרבוכה חדא אבל לא שקיל מחד מין בלבד על תלתא:

אלא דאפרשה בלישה. דמכל מין ומין הפריש קודם אפייה לתרומה ואח"ע אפה לשירים דהשתא שקיל תרומה שלימה מכל קרבן דאופה חלה ממה שנוטל מכל מין ומין:

הרי עלי כבכור. בכהן קא מיירי דאי בישראל לית ליה שום זכייה בגוויה ואסור ליה נמי באכילה שאמר הרי עלי בשר זה כבשר בכור:

היכי דמי אילימא. דאמר הרי עלי בשר זה כבשר בכור לפני זריקת דמים: מאי טעמא דמאן דשר הא בכור לא לישתרי אלא בזריקת דמו:



ואמר זה כזה: ובהא קא מיפלגי מר סבר בעיקרו מתפיס ומר סבר בהיתר קא מתפיס לאחר זריקת דמים: אמר קרא כי ידוי. נדיר כי ידור בדבר הנדור. הוי נדר ואסור לאפוקי בכור דדבר האסור דממילא מיתסר:

אמר קרא לה' לרבות דבר האסור. דכל דבר שהוא אסור ולגבוה הוא מתפיסו נמי בנדר אע"פ שהוא אסור בלא נדר כגון בכור:

מרבה אני חטאת ואשם. שהם מתפיסים מפני שהוא מתפיסן בנדר אע"ג דעל חטא באין ולא משום נדר אפ"ה איהו מתפיסו שאומר הרי זו לחטאתי ולאשמי אבל בכור אינו מתפיס כלל שממעי. אמו קדש עצמו:

כי לא מקדיש ליה. אם לא. הקדישו מי לא מיקדיש בלאו הכי משום הכי לא חשיב כלל כי מתפיס ליה בנדר אבל חטאת ואשם לא מיקדשי לעולם אי לא מקדיש להו:

כולן שאוכל לך אסור. דכי אמר כאימרא שאוכל לך דמי כמאן דאמר יאסר עלי מה שאוכל לך אבל אמר כאימרא לא אוכל לך מותר דמשמע אבל אם אוכל לך לא יהא כאימרא ומותר:

מאן שמעינן ליה דילא שאני ליה בין אימרא לאימרא כאימרא. דכולן שאוכל לך אסור:

ר"מ היא. דפליג עליה דר"י דאי ר"י לית ליה אימרא דאמר האומר ירושלים לא אמר כלום:

וכולן לא אוכל לך מותח. אפילו אמר לאימרא לא אוכל לך:

לא קשיא הא דאמר לאימרא. מתני'. דתנן לקמן וכו' דאמר לאימרא לא אוכל לך דהיינו לקרבן דמשמע לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך וברייתא דקתני מותר תריץ לה הכי דאמר לא לאימרא לא אוכל לך הא אם אוכל לך יהא כאימרא דהיינו מכלל לאו הן ולהכי מותר דלר"מ לית ליה מכלל לאו:

מתני' האומר. עולה יהא שאוכל לך או מנחה כו' אסור:

רבי יהודיה מתיר. דלא אמר כעולה כחטאת:

גמ' סתמא תנא כרבי מאיר דלא שאני ליה בין אימרא לאימרא. דאסר היכא דאמר ירושלים כמאן דאמר כירושלים ולהכי אסור היכא דאמר קרבן כהיכא דאמר כקרבן:

אי רבי מאיר היא. רישא דקתני הקרבן שאוכל לך אסור:

והתניא מורים חכמים לרבי יהודה. דהיינו רבי מאיר דפליג עליה:

שלא נדר זה אלא בחיי קרבן. דכי אמר הא קרבן שאוכל לך משמע כמאן דאמר חיי קרבן שאוכל לך ולא כלום קאמר:



ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי:

לא קרבן לא אוכל לך. אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכ משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן: ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו':

מתני' קונם פי מדבר עמך. מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:

גמ' חלין על המצוה כברשות. שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל:

מה שאין כן בשבועה. שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה:

מה שאין כן בנדרים. דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור:

באומר יאסר פי לדבורי. כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך:

דייקא נמי. מתני' דאשר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש:

פרק שני - ואלו מותרים

מתני' ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו':

כחלת אהרן וכתרומתו מותר. לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור:

גמ' אי רבי מאיר והא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. והיכא דאמר לחולין לא אמרינן דמשמע אלא לקרבן דהיינו הן מכלל לאו:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/w/index.php?title=רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_א&oldid=2792178"