נדרים כח א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
חוץ מבשבועה ובית הלל אומרים אף בשבועה בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ובית הלל אומרים אף יפתח לו בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו ובית הלל אומרים אף במה שאינו מדירו כיצד אמר לו אמור קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין:
גמ' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא אמר רב חיננא אמר רב כהנא אמר שמואל במוכס שאין לו קצבה דבי רבי ינאי אמר במוכס העומד מאליו:
שהן של בית המלך ואף על פי שאינן של בית המלך: היכי נדר אמר רב עמרם אמר רב באומר יאסרו פירות העולם עלי אם אינן של בית המלך כיון דאמר יאסרו איתסרו עליה כל פירי עלמא באומר היום אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין שאני:
בית שמאי אומרים בכל כו' בית שמאי אומרים במה שהוא מדירו ובית הלל אומרים אף בשאינו מדירו כיצד אמר לו קונם אשתי נהנית לי ואמר קונם אשתי ובני נהנין לי בית שמאי אומרים אשתו מותרת ובניו אסורין ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין:
אמר רב הונא תנא בית שמאי אומרים לא יפתח לו בשבועה ובית הלל אומרים אף יפתח לו בשבועה לבית שמאי בשבועה הוא דלא יפתח לו הא בנדר יפתח לו והא תנן בית שמאי אומרים לא יפתח לו בנדר ותו מיפתח הוא דלא יפתח לו בשבועה הא מידר נדר בשבועה והתנן בית שמאי אומרים בכל נודרין חוץ מבשבועה תנא מתניתין בנדר להודיעך כחן דבית שמאי תנא ברייתא בשבועה להודיעך כחן דבית הלל רב אשי אמר הכי קתני בית שמאי אומרים אין שאלה בשבועה ובית הלל אומרים יש שאלה בשבועה:
מתני' הרי נטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות טלית זו קרבן אם אינה נשרפת יש להן פדיון הרי נטיעות האלו קרבן עד שיקצצו טלית זו קרבן עד שתשרף
רש"י (ריב"ן)
עריכה
חוץ מבשבועה שלא יאמר יאסרו פירות שבעולם עלי בשבועה אם אינן של תרומה: לא יפתח לו בנדר. אם הליסטים אינו מזקיקו שידור לא יפתח לו הוא בעצמו:
במה שהוא מדירו. בלבד ידור ולא בדבר אחר כדמפרש:
כיצד אמר לו וכו' אשתו מותרת לו. דהיינו במה שהוא מדירו:
ובניו אסורים. דהיינו במה שלא מדירו:
גמ' דינא דמלכותא דינא. ולאו נדרי אונסין נינהו ואמאי נודרין למוכסין להבריח המכס של מלכות:
שאין לו קצבה. שנוטל כל מה שרוצה:
במוכס העומר מאליו. שאינה של מלכות:
כיון דאמר יאסרו. ולא אמר מילתא דהערמה איתסרו ליה:
באומר יאסרו היום. דהיינו הערמה דההוא יומא לחוד אסר נפשיה:
אי דאמר היום לא מקבל מיניה מוכס. ואינו מניחו בשביל אותו נדר שלא יטול הפירות שהרי שומע דבהערמה נדר: באומר בלבו היום:
אינם דברים. בעלמא:
לא יפתח לו בשבועה. שלא יאמר לו אם תרצה אשבע לך:
הא כנדר יפתח לו. שיאמר לו אם תרצה אדור לך נדר:
הא מיגדר גדר ליה בשבועה. אם הליסטים מזקיקו לכך וידור לו כן בלשון שבועה כדאמרן לעיל:
והא תנן וכו'. ואמאי קתני בברייתא דלא יפתח לו בשבועה: תריץ הכי תנא במתני' בנדר להודיעך כחן דבית שמאי דאפילו בנדר גרידא לא וכ"ש בנדר שבועה:
וברייתא תנא בשבועה להודיעך כחן דב"ה. דאפי' בשבועה יפתח לו וברייתא משום ב"ה נשנית ולאו דוקא היא ולא מצית למימר התם בשבועה הוא דלא יפתח וכו' ולא מקשינן דב"ש אדב"ש:
רב אשי אמר הכי קתני. האי לא יפתח דברייתא לא משמע כדאמרינן דבאונסין קאי אלא האי לא יפתח דב"ש סברי לא יפתח לו החכם פתח לחרטה להשאל על שבועתו דאין שאלה לשבועה לפני החכם וליכא למידק מינה שום קושיא:
מתני' אמר הרי נטיעות האלו קרבן. כלומר שיהו הקדש:
אם אינן נקצצות. היום מוקי לה בגמרא ועבר היום ולא נקצצו ולא נשרף הטלית הרי הן הקדש ויש להן פדיון והדמים יכנסו להקדש והם יצאו לחולין:
אבל אם אמר הרי הנטיעות האלו קרבן עדי שיקצצו
ר"ן
עריכהחוץ מבשבועה - דחמירא דכתיב בה לא ינקה:
לא יפתח לו בנדר - אם אינו אומר נדור לי:
במה שהוא מדירו - שאפילו פתח לא ידור אלא במה שהוא מדירו:
אשתו מותרת ובניו אסורין - כיון שלא הדירו בהם אלא מאליו נדר:
גמ' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא - והיכי שרינן למידר הכי כדי להפטר כיון דמן הדין חייב ליתן לו את המכס:
במוכס שאין לו קצבה - וכיון שכן לאו דינא הוא אלא חמסנותא וחמסנותא דמוכס לאו דינא הוא:
במוכס העומד מאליו - שלא במצות המלך וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה וכי אמרינן דינא דמלכותא דינא ה"מ לענין שאם קנה אחד מכס זה חייבים ליתן לו את המכס וכן נמי אם לא קנה אותו אלא שהוא ממונה לגבות את המכס שאינו רשאי ישראל חבירו לישבע שהן תרומה דליכא אונסא כיון דדינא דמלכותא דינא:
היכי נדר - לישנא דמתני' קשיא ליה דקאמר נודרים שהן תרומה והיכי שייך נדרא בהאי לישנא כלומר אי דאמר יאסרו פירות עולם עלי לעולם אין דברים שבלב מבטלין מה שהוציא בפיו אפילו גבי אונסא כי האי אלא דהכא סתמא קאמר יאסרו פירות עולם עלי ונהי דסתמא לעולם משמע ה"מ היכא דליכא אונסא משום דטפי משמע לעולם ממהיום אבל היכא דאיכא אונסא הך אונסא מפרש ליה לדבוריה דהיום קאמר כיון שלא אמר בפירוש בהיפך ומיהו נהי דהכא מסקינן דבלאו אונסא לעולם משמע כיון דסתמא קאמר ואפילו אומר בלבו היום לא מהני אפילו הכי מי שגמר בלבו לדור מפת חטים והוציא פת סתם לא אמרינן כיון דסתמא קאמר וליכא אונסא שיהא אסור בכל פת דהכא היינו טעמא מפני שמתכוין לומר לשון שיהא משמעותו לעולם ומש"ה כל היכא דליכא אונסא לעולם משמע אבל התם כיון דלהוציא פת חטים נתכוין אלא דבתר דאמר פת איתקיל מילוליה הרי אין פיו ולבו שוין ואינו אסור אלא בפת חטים וכבר כתבתי זה בפ' שבועות שתים בתרא בס"ד:
תנא מתני' בנדר להודיעך כחן דב"ש - דאפילו בנדר לא יפתח:
תנא ברייתא בשבועה להודיעך כחן דב"ה - דאפילו בשבועה יפתח:
רב אשי אמר ה"ק ב"ש אומרים אין שאלה בשבועה - ולא מתוקמא הך ברייתא בנשבע להרגין כלל אלא ה"ק מי שנשבע על דבר לא יפתח לו חכם להתיר לו שבועתו שאין שאלה בשבועה ובית הלל אומרים יש שאלה:
מתני' הרי הנטיעות האלו קרבן וכו' יש להם פדיון - כלומר דקדושה חלה עליהם עד שצריכות פדיון ובגמרא מפרש למה לי למימרא ומפרשינן נמי אמאי תנא האי לישנא דיש להם פדיון ולא תנא בהדיא קדושות:
תוספות
עריכה
והא אמר שמואל דינא דמלכותא דינא. פי' בב"ק (דף קיג):
במוכס שאין לו קצבה. ואין תאמר מכל מקום דינא דמלכותא הוא וי"ל כיון שאין דרך המוכסין כך אין זה דינא אלא גזילה של מוכס עצמו ואע"ג דסבירא לן דברים שבלב אין דברים לגבי אונסין שרו רבנן וא"ת הא לעיל (דף כ:). גבי ד' נדרים התירו בלא שום אונס אף על גב דהוה דברים שבלב הוויין דברים וי"ל דהתם היינו טעמא משום דאנן סהדי שדעתו לכך וכיון דאנן סהדי הרי כאילו פירש בהדיא ולא הוי דברים שבלב אבל הכא ליכא למימר אנן סהדי אי לאו האונס ובין תלמיד חכם ובין עם הארץ מיתסר בלא אונס כשאמר בלבו היום כיון דלא שייך אנן סהדי וההיא דרבי עקיבא שנשבע ומבטלה בלבו (במסכת כלה) התם נמי הוי אונס שהיה צורך גדול לידע לברר על אותו עז פנים שהיה ממזר:
וב"ה אומרים יש שאלה בשבועה. פי' נזקקין להתיר לו ולמ"ד לעיל (דף כב:) אין נזקקין לאלהי ישראל מוקי הך דב"ה דהכא בנדר בודאי אי נמי בשבועה רק [לא] הזכיר שם שמים:
הרי נטיעות האלו קרבן. הכא מיירי שמתפיס להו לדמי קרבן ממש דלא מיירי בקונמות מדלא אמר כקרבן ואפילו לר"מ דלא שנא בין הקרבן לקרבן דבכל ענין יחול אסור קונם ה"מ כשאוסר האיסור או עליו או על חבירו כגון שאמר ככר זו קרבן או עלי או עליך אבל כאן שאמר קרבן סתמא ואינו מדכיר קרבן גבי שום אדם הלכך ע"כ לדמי קרבן אמר:
אם אינן נקצצות. כגון דאיכא זיקא נפישא כדאמר בגמ' וסבור הוא שלא יוכלו לימלט מן הרוח וכן טלית זו אם אינה נשרפת כגון דאיכא דליקה וסבור שלא יוכל לימלט מן האש ואפילו הכי יש להן פדיון כלומר הם קדושים ופדיון מועיל בהם ואגב דקתני בסיפא אין להן פדיון תנא נמי ברישא יש להם פדיון אבל עיקר חידוש ממה שהם קדושים כדפירשתי:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ג (עריכה)
מא א ב ג מיי' פ"ג מהלכות שבועות הלכה א, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סימן רלב סעיף יד:
מב ד מיי' מהל' גזילה מהלכה יא עד סוף הפרק, סמג עשין סח טור ש"ע ח"מ סימן שסט סעיף ב וסעי' ז ח ט:
מג ה ו מיי' שם הלכה יא ופ"ג מהלכות שבועות הלכה ב, סמג שם לאוין רמא טור ש"ע שם סעיף ו וטור ש"ע י"ד סימן רלב סעיף יד:
מד ז ח מיי' פ"ג מהל' שבועות הלכה ב ג ופ"ד מהל' נדרים הלכה ב, סמג לאוין רמא רמב טור ש"ע י"ד סימן רלב סעיף יד:
מה ט מיי' שם ופ"ז מהלכות מעילה הלכה א ופי"א מהלכ' מכירה הלכה ט, סמג שם ועשין צד טור ש"ע ח"מ סי' רז סעיף ד:
מו י מיי' פ"ד מהל' שבועות הלכה א טור ש"ע י"ד סימן רל:
מז כ מיי' פ"ד מהל' מעילה הלכה יא:
ראשונים נוספים
לא יפתח לו בנדר. אא"כ אומר לו דור לי שהוא תרומה:
במה שהוא מדירו. ואפי' פתח לו לא יוסיף לו לידור אלא במה שפתח לו ומיהו אם א"ל בסתם דור לי אף אם הוסיף הרבה לידור בכולהו מודו ב"ש דלא הוי נדר ולא אמר שלא ידור אלא אם כן יפתח דור לי בדבר זה:
וב"ה אומרים אף במה שאינו מדירו. דלא תימא אף ע"ג דקאמר ב"ה שהוא פותח לו ה"מ היכא דפתח ליה ואמר הלה אין דור לי בזה אבל זה שהוא מוסיף לו ולא ידע הלה כלום שהוא רוצה לידור בזה אימא נדר הוי קמ"ל:
גמ' והאמר שמואל דינא דמלכותא דינא. אחד שקנה המכס מאת המלך אסור לגזלו הימנו ואיך יתירו חכמים לגזלן לידור כדי לגזלו:
במוכס שאין לו קצבה. והאי לאו דינא הוא דדוקא בדבר שהוא שוה לכל בני המדינה יש לו רשות להקונה לעשות אבל לא בדבר שאינו שוה למעט לזה ולרבות לזה אי נמי כיון שאין לו קצבה מרבה ליקח יותר ממה שהמלך חפץ הלכך כולו גזל:
במוכס העומד מאליו. בלא דעת המלך:
היכי נדר. שלא יעבור על נדרו:
באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ודברים שבלב המוכיחין הויין דברים:
תנא מתניתין נדר להודיעך כחן דב"ש. ואע"ג דכח התירא עדיף אברייתא קא סמיך דאשמועינן בה כח דהיתירא:
שאין שאלה בשבועה. משום חומר דשבועה אמרו חכמים שאין להתירה והכי קאמר ב"ש לא יפתח החכם פתח להתיר שבועה:
מתני' הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות כו'. ראה רוח סערה מנשבת וכל האילנות בספק שלא יתלשו מן הארץ וכן ראה דליקה שנפלה בעירו וטליתו הוא בספק שריפה ואמר אלו יהיו קרבן אם אינן נקצצות וטלית תהיה קרבן אם אינה נשרפת דהוי כמו נדרי שגגות דאדעתא דהכי אקדשינהו שהיה סבור שאי אפשר להיות נצולין ולא גמר בלבו להקדישן קא משמע לן דדברים שבלב כי הני דלא מוכחי לא הויין דברים:
האלו קרבן. פירוש לימכר ולהביא בדמיהם קרבן ולא אמר שאסרן עליו כקרבן כיון דלא אמר עלי (הלכך מסתברא דהקדישן אולי ינצלו):
ובית הלל אומרים אף בשבועה: ירושלמי [כאן פרק ג' הלכה ד'] תני דבי רבי ישמעאל, לא תשבעו בשמי לשקר, נשבע אתה להרגין לחרמין ולמוכסין.
גמרא: במוכס שאין לו קצבה: כלומר ושלא כדין הוא עושה ודינא דמלכותא דינא, אבל גזילה דמלכותא לאו דינא, ופירשו בתוספות [מובא כאן בר"ן ד"ה במוכס העומד מאליו] בשם ה"ר אליעזר, דדוקא במלכי אומות העולם אמרו דינא דמלכותא דינא, ומשום דמצי אמר להו אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם שהארץ שלו היא, אבל במלכי ישראל לאו דינא, דאינו יכול ליטול מהם משלהם כלום, לפי שארץ ישראל כל ישראל שותפין בה, ואין בה למלך יתר מלאיש אחר. ותדע לך דהכי הוא, דהא איכא מאן דאמר [סנהדרין כ, ב כל (האומר) [האמור _ לפי הגמרא שם] בפרשת מלך מלך אסור בו, לא נאמר אלא ליראם ולבהלם, ואמאי תיפוק ליה משום דדינא דמלכותא דינא, אלא דלא נאמרו דברים אלו במלכי ישראל, אלא במלכי האומות.
הא באומר בלבו היום, הא בשאינו אומר בלבו היום, אבל מכחיש בהדיא מה שמוציא בשפתיו לא: באומר בלבו היום כלומר, דעכשיו אין מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו, ואיכא למידק דהכא משמע דאפילו בשאינו מכחיש לגמרי דוקא לגבי אונסין שרי, הא לאו הכי אסור, ואילו בשבועות [כו, ב] אמרינן, הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים, אינו אסור אלא בפת חטין, אלמא דברים שבלב כי הכי הוו דברים, אפילו שלא במקום אונס. ותירצו בתוספות [שם ד"ה גמר בלבו], דהכא בעם הארץ עסקינן, וכאותה שאמרו בפרקא דלעיל [כ, א], דבנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים, דבעם הארץ מחמירין עליו.
ואינו מחוור בעיני, דאם איתא דהכא בעם הארץ וההיא דשבועות דוקא בתלמיד חכם, לעולם לא הוה שתיק גמרא התם, ולימא אי בעם הארץ צריך שאלה לחכם, כדאמרינן בפרקא דלעיל, [יד, א] גבי ברייתא דהנודר בתורה לא אמר כלום, ואמר רבי יוחנן וצריך שאלה לחכם, כלומר בעם הארץ. אלא מסתברא דההיא במתכוין לומר פת על דעת פת חטים ולא להשמיע לשומעים פת סתם, על דעת שהוא מתכוין לאסור עצמו בכל הפת ושכח והוציא פת חטים. אבל כאן שהוא מערים ומכוין לומר שישמעו מלשונו השומעים שהוא אוסר עצמו לעולם, ובלבו מבטל מה שהוא מכוין להשמיע ולהטעות השומרים, הוי קצת כמבטל מה שאמר בלבו, והלכך הא והא בין בעם הארץ בין בתלמיד חכם, והאי טעמא לחוד והאי טעמא לחוד. כן נראה לי.
מתניתין: נטיעות הללו קרבן אם אינן נקצצות כו': לאו קרבן דוקא קאמר, (כלום) [כלומר _ לפי השי"מ] שאסרם בקונם, אלא הקדש גמור כקרבן קאמר, והיינו דקתני יש להם פדיון [דאילו קונמות אין להם פדיון _ לפי השי"מ] ועוד (דאמרינן עלה) [דאמר עולא _ לפי הגמרא] בגמרא, נקצצו שוב אינו פודן, ואקשינן עלה קדושה שבהן להיכן הלכה, ואי בקונמות מאי קושיא, מתניתין היא בפרק הנודר מן הירק [לקמן נז, א], קונם שאת נהנית לי עד הפסח, אם את הולכת לבית אביך עד החג, הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח, אלמא לאחר הפסח פקע איסורא ממילא, כן הקשה מורי הרב רבינו יונה ז"ל. ותירץ דאפשרא לומר דקונם כולל שאוסרו לכל, כמתניתין דנטיעות שאוסרן לכל כקרבן, הוי כהקדש (ותמי') [ואלים _ לפי השי"מ] אסורו דלא ליפקע בכדי כהקדש, ויש לו פדיון כהקדש, ומתניתין רבי מאיר היא דמשמע דאית ליה הכין לקמן בפרק אין בין המודר [לה, א], דתניא קונם ככר זה ואכלה בין הוא ובין חברו מעל, לפיכך יש לה פדיון, ככר זו עלי הקדש ואכלה הוא מעל, וחברו לא מעל. ובהא נמי ניחא הא דמשמע בפרק האשה רבה ביבמות [פח, א] דאם יש מעילה בקונמות יש להם פדיון, ובהא דפרק אין בין המודר אמר רבי מאיר הוא מעל ואפילו הכי אין להם פדיון. אלא שיש לומר כמו שתירץ רבינו ז"ל, דהתם בקונמות כוללין,והכא בקונם שאוסר עליו לבד, ואי נמי על אחד דעלמא לבד.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקו נודרין נהרגין כיון דאמר יאסרו איתסרו כל פירי דלמא עילוי' אי קשיא מ"ש נדרי זירוזין דשרו משום דאמרי' לא נדר בכל לב אלא כדי לזרז את חבירו וה"נ נימא לא נדר בכל לב אלא להציל את ממונו ואע"ג דאמר בפי' לעולם יהא מורת תשובה התם בנדרי זירוזין דשרי לאו משום דלא נדר בכל לב שכיון שאדם מוציא נדרו מפורש בפיו נדר גמור הוא ואין לור לא בכל לב נדרתי אך אם יכול להערים כדמפרש הכא דנודר סתם ובלבו אומר היום אבל אם יפרט בפיו לעולם אינו יכול לומר בלבו הי' כך שהרי נמצא לבו מכחיש את פיו ולא אזלי' בתר לבו אלא בשיריל לתקן דיבור פיו ונדרי זירוזין דשרי משום דאנן סהדי שלא נדר אלא לזרז את חבירו שיתן לו במקחו סלע אבל אלו ידע שחבירו יהי' סורבן מליתן לו סלע לא הי' נודר גם חבירו שנדר בשקל כדי לזרז את חבירו שיתן לו בשקל אבל אלו הי' ידוע שהוא סירבן לא הי' נודר ומש"ה הן מותרין דאדעתא דהכי לא נדרי תרי לא נדר אלא להציל פירותיו והנה הצילם ונמצא נדרו קיים שעל דעת זו נדר מתחלה הילכך אם לא יערים בלבו נדרו הוי קיים כפי מה שהוציא בפיו או דאמר היום לא מקבל מיני' מוכס אי קשיא ואמאי לא מיקבל מיני' מוכס והרי יכול לנסותו ואומר לו אם אמת אתך קח ואכול ואם אינו אוכל ידע שחל הנדר כי הפירות חולין הן ולא תרומה תשובה כשנודר לו אין שם פירות שיכול לנסותו שהרי על הנהר עומד המוכס וההרג בדרך ואין להם מזונות שם שאם היו להן פירות שם היאך סבור לרמותו ע"י נדר ושמא ינסהו אל אודאי שרואה שין לו שם פירות ואפילו אם יש לו פירות שם אינו נודר בכל פירות שבעולם אלא או בשר או יין או פרי אחר שאניו נמצא בידו שלא יוכל לנסותו בו והאי דקאמר יאסרו פירות עולם עלי לא כל פירות קאמר אלא אחד מן הפירות תדע דלאו כל פירות קאמר דא"כ הוה לי' דבר שאי אפשר לעשותו ואין זה נדר דומיא דלא אישן עד ג' ימים והאיך מקבל עליו מוכס נדר זה א"ו אחד מפירות העולם קאמר שיוכל לקיימו חייל נדרא עליוי':
פיסקא הרי הנטיעות האלו קרבן פי' אין זה לשון קונמות. אלא לשון הקדש דבקונמות הוה אומר עלי או על פלוני אבל השתא דקאמר סתם ודאי לשון הקדש הוא או לבדק הבית דאקרי קרבן כדכתיב ונקרב את קרבן י"י או להביא מדמיהן קרבן אבל ודאי אלו אמר כקרבן אז הוי לשון קונמות וזה שאמר סתם לאו סתם על כל העולם אבל כ"ז שאמר בלא כ"ף אם אמר סתם הוא לשון הקדש ואם אמר עלי או על פלוני הוא לשון קונמות כדבעי' למימר בפירקין דלקמן:
הרי הנטיעות האלו קרבן אם אינן נקצצות נתתיו קרבן אם אניה נשרפת יש להן פדיון אי קשיא מה ענין זה אצל נדרים זהו קדשי בדק הבית וישנה משנה זו בערכין מה ראה לשנותה כאן יש לומר משום דתני רישא דנדרי שגגות מותרין הקדש בשגגה הוי הקדש שיורת הוא עלול ההקדש לחול מן הקונם שזה האדם כשראה רוח סערה גדולה שהיתה עוקרת האילנות סבר בלבו שאלה שהן נטיעות קטנות ינצלו וכן כשראה שנפלה דליקה בתוך ביתו סבר שטליתו שיש לו שם לא תינצל מן הדליקה וכשאמר אלו הנטיעות יהיו הקדש אם יקצצו היום ברוח זה וכן טליתי תהא הקדש אם אניה נשרפת היום לא בכל לב הקדיש שהוא סבור בלבו שלא ינצלו מן הקציצה ומן השריפה ומפני זה הקדישם ואילו הי' יודע שיינצלו לא הי' מקדישם והילכך אפילו אם ניצולו לא יהא הקדש קמ"ל דהקדש הן אבל אילו אמר קונם פירות עלי אם אינן נקצצות או אם אינה נשרפת אינן אסורין שאלה הן נדרי שגגות שהוא סבר שינצלו ולא נדר בכל לב נמצא שהתקדש עלול לחול יותר מן הקונם ומשום דתני רישא אם אינן נקצצות תנא סיפא עד שיקצצו שאם אמר בלשון זה קדושות ואין להן פדיון:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ג (עריכה)
גמרא. ואומר רבי דלאו דינא דמלכותא דינא אלא כשמשוה מידותיו על כל בני מלכותו. אבל אם משוה למדינה אחת לא הוי דינאה דינא כדתנן בגיטין לא היה סקריקון ביהודה מהרוגי המלחמה. ומפרש דין סקריקון דאגב אונסיה גמר ומקני ואי לא משום דאנוס לא גמר אף על פי שמצות המלך היתה. ובמלכות ישראל לא אמרינן דיניה דינא כדאמרינן בסנהדרין לא נאמרה פרשת המלך בשמואל אלא כדי לייראם ולבהלם אבל המלך אסור בכל מה שאמור בפרשה. ואפילו למאן דאמר מלך מותר דוקא באמור. ולרבינו הקדוש נראה דלא אמרי דיניה דינא אלא בקרקעות ובמשפטים שהוא תולה בקרקעות כמו מכס שלא יעבור אדם בארצו אלא אם כן יתן מכס וכדאמרינן בחזקת הבתים דאריסא דפרסאי עד ארבעין שנין ואמרינן נמי מלכא אמר מאן דיהיב טסקא ליכול ארעא. וגם כרגא דגברא שאמר לא יהא בארצי אלא אם כן יתן כך וכך. והיינו טעמא דדיניה דינא שהארץ שלו היא ואינו רשאי שיעמוד בארצו אלא במצותו. אבל אם קוצב על מלכות שאינו שלו שכבשו בגזל כי ההיא דסיקריקון דגיטין או אדם שאינו חפץ לעמוד בארצו לאו כל כמיניה למיגזליה. ומלכי ישראל אין דיניהם דין לפי שארץ ישראל הונח לה לכל אחד ואחד מישראל ואינה של מלך. אבל באומות כן דינם שכל הארץ למלך. דהוא הדין בכל הדיוטות שבעולם שאם קצבו שלא יהנה אדם בארצם אלא בקוצבתם שדיניהם דין ושמואל הא קא משמע לן שכל הארץ למלך. והיינו דאמרינן בבבא קמא דדינא דמלכא דינא (דקנו ליה) דקטלי דיקלי וגשרי גשורי ועברינן עליהו שהדקלים והקרקעות שלו הם. במוכס שאין לו קיצבה ולוקח פעמים מעט ופעמים הרבה לכל רצונו. ואף על פי שמאת המלך הוא מאחר שלא השוה המלך מידותיו לא הוי כי האי דינא דמלכותא דינא לפי פירוש ראשון. ולפירוש הקדוש שמאחר שאין לו קצבה הוא מרבה לקחת שלא במצות המלך ואם היה יודע המלך היה קשה בעיניו ומשום הכי הוי גזלן. שיטה:
במוכס העומד מאיליו. ונוטל כמו שהיו נוהגין מתחלה כמו שהיה המכס מתחלה סלע ומיעטו המלך בשקל ועמד זה מעצמו והעמידו על סלע דנעשה כמי שהוא גוזל להם ומותר כרי להבריח. ואית דמפרשי במוכס העומד מאליו שלא מינהו המלך. פירוש. ועוד אוקמה ר' ינאי במוכס העומד מאיליו שלא ברשות המלך אבל אם עושה ברשות המלך אפילו ריבה לזה ומיעט לזה אין זה גזל. או נוכל לומר דר' ינאי לא פליג על שמואל אלא בא לאשמועינן דבכהאי גוונא נמי איכא לאוקמיה וכן נראה לי עיקר. הרי"ץ ז"ל:
פיסקא כיון דאמר יאסרו איתסר כו'. מילתא דרב מפרש ואזיל דרך קושיא ותירוץ ומסיק הכי אמר רב מילתיה מעיקרא. שיטה:
באומר בלבו היום. הא כשאין אומר בלבו היום אבל מכחיש בהדיא מה שמוציא משפתיו לא. באומר בלבו היום. כלומר דעכשיו אין מכחיש לגמרי מה שמוציא בשפתיו. ואיכא למידק דהכא משמע דאפילו בשאינו (כ)מכחיש לגמרי דוקא לגבי אונסין שרי האי לאו הכי אסור. ואילו בשבועות אמרינן הוציא בשפתיו פת סתם וגמר בלבו פת חטים אינו אסור אלא בפת חטים אלמא דברים שבלב כי הני הוו דברים אפילו שלא במקום אונס. ותירצו בתוספות דהכא בעם הארץ עסיקינן וכאותה שאמרו בפירקין דלעיל דבנודר בחרם ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים דבעם הארץ מחמירין עליו.
ואינו מחוור בעיני. דאם איתא דהכא בעם הארץ וההיא דשבועות דוקא בתלמיד חכם לעולם לא הוה שתיק גמרא התם ולימא ואי בעם הארץ צריך שאלה לחכם כדאמרינן בפרקין דלעיל גבי ברייתא דהנודר בתורה לא אמר כלום ואמר ר' יוחנן וצריך שאלה לחכם כלומר בעם הארץ. אלא מסתברא דההיא במתכוין ככתוב בהר"ן ז"ל. הרשב"א ז"ל. ויש שתירצו דהתם כל מיני פת נקרא פת ומחשבת לבו לא הויא אלא פירוש לדבריו. אבל הכא דאמר יאסרו פירות עלי סתם נאסרין לעולם מחשבת לבו מכחשת דיבורו ודוקא באונס התירו. הריטב"א ז"ל.
ואף על גב דסבירא לן דברים שבלב אינן דברים לגבי אונסין אי איפשר דלא עקר ליה לנדריה. כלומר כיון שהוא אנוס באיסר זה קים לן בגויה דכל מה שיכול לעקור הנדר ולהקל אותו עקר והיקל אותו. ובשהוציא בשפתיו יאסרו כל פירות עולם עלי אם אינן של בית המלך אמרינן דיאסרו היום קאמר דהא יאסרו סתם לא משמע לעולם יותר מהיום וכיון דבלבו אמר היום וגם דברי פיו אינם מובנים למשמעות לעולם יותר ממשמעות דלהיום הרי הוא כאילו הוציא בשפתיו היום כמו שגמר בלבו. מיהו דוקא במקום אונס הוא דאמרינן הכי. אבל שלא במקום אונס כגון מי שנשבע בלי שום אונס שלא יעשה דבר פלוני אף על גב דאמר בלבו היום הואיל ולא הוציא כן בשפתיו אסורין לעולם. הרנב"י ז"ל.
וכל היכא דמוכחי הוו דברים שבלב דברים. וכל היכא דדיינינן על פי דברים שבלב בפרק אלמנה ניזונת בזבין ולא איצטריכו ליה זוזי וכיוצא בהם הרבה צריך לומר דדברים דמוכחי נינהו דהיינו טעמא דר' עקיבה דאמרינן במסכת כלה היה נשבע בשפתיו ומבטל בלבו שאין לך אונס גדול מזה שהיה רוצה (לנדר) לברר דברי תורה ולהודיע שעז פנים ממזר ובן הנדה. שיטה. (כל פירות שבעולם איתסרו עליה. באומר בלבו היום ומוציא בשפתיו סתם. ואף על גב דקיימא לן בקידושין דברים שבלב אינם דברים גבי האומר לחברו הבא לי מן החלון או מן הדלוסקמא גבי אונסין שאני שאינו יכול להוציא בשפתיו הילכך עיקר הנדר הוי כלביה וכהאי גוונא הוו דברים. אבל כל מקום שהיה לו לפרש ולא פירש לא הוו דברים. הרי"ץ ז"ל).
ושמעינן מהכא דבית דין של גוים המכריחין אותו לישבע משביעין להם ובלבד שיהיה בלבו על דבר היתר דאין לך אונס גדול מזה. ואין מוסרין דבר זה לעם הארץ כדי שלא ישמע לכל ויתחלל שם שמים. ואם צריך לו לעם הארץ צורך גדול מזה מוסרין לו ומשביעין אותו כדי שלא יגלה. הרי"ץ ז"ל:
מתני' נטיעות הללו קרבן כשיקצצו וכו'. לאו קרבן דוקא קאמר כלומר שאסרם בקונם אלא הקדש גמור כקרבן קאמר והיינו דקתני יש להם פדיון דאילו קונמות אין להם פדיון. ועוד דאמר עולא בגמרא נקצצו שוב אינו פודן ואקשינן עלה קדושה שבהן להיכן הלכה. ואי בקונמות מאי קושיא מתניתין היא בפרק הנודר מן הירק שאת נהנית לי עד הפסח אם הולכת את לבית אביך עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח אלמא לאחר הפסח פקע איסורא ממילא כן הקשה רבינו מורי הרב רבינו יונה ז"ל. ותירץ דאיפשר לומר דקונם כולל שאסרו לכל כמתניתין דנטיעות שאוסרן לכל כקרבן הוי כהקדש ואלים איסורו דלא ליפקע בכדי כהקדש ויש לו פדיון כהקדש. ומתניתין ר' מאיר היא דמשמע דאית ליה הכין לקמן בפרק אין בין המודר. דתניא קונם ככר זה ואכלה בין הוא ובין חברו מעל לפיכך יש לה פדיון. ככר זה עלי הקדש ואכלה הוא מעל חברו לא מעל. ובהא נמי ניחא הא דמשמע בפרק האשה רבה ביבמות דאם יש מעילה בקונמות יש להם פדיון ובהא דפרק אין בין המודר אמר ר' מאיר הוא (מי) מעל ואפילו הכי אין להם פדיון. אלא שיש לומר כמו שתירץ רבינו ז"ל דהתם בקונמות כוללין והכא בקונם שאוסר עליו לבד ואי נמי על אחד דעלמא לבד. הרשב"א ז"ל.
הך בבא דנטיעות נקט אגב נדרי אונסין דדמי קצת לאונס. אם אינן נקצצות. בגמרא מוקי לה בעומדות ליקצץ וטלית עומד לישרף ואמר אם לא יקצצו מחמת הרוח הרי הן הקדש. יש להן פדיון. כלומר קדושין אם לא נקצצו כי חל עליהם הקדש כמו שאמר. דיש להם פדיון שהם קדושין ואף על גב דלא אסיק אדעתיה כשנדר שינצלו ולא אמרינן אדעתא דהכי לא הקדיש שלא היו פיו ולבו שוין כמו שאמרנו גבי אונסין אלא חל עליהם הקדש ויש להם פדיון דקדושה חיילא עלייהו. ולא קדושת הגוף ולא דמי לא לקונמות ולא לככר זו עלי קרבן דאמרינן פרק קמא דאין להם פדיון. קונמות שאני דכל קונם קדושת הגוף וגם ככר כיון דאמר עלי קרבן משמעותיה כקרבן דאין לו פדיון שהרי בא לאוסרו ולא להקדישו לתת לגזבר הקדשו אבל הכא קרבן דאמר להחל עליהן הקדש קאמר כמו כל מקדיש דבר שאינו ראוי למזבח דאינו קדוש אלא קדושת דמים.
וא"ת והא אמרינן לר' יהודה דהאומר קרבן לא אמר כלום. היינו טעמא כשאמר קרבן שאוכל לך שבא לאסור ולא להקדיש ומשום הכי הוה ליה למימר כקרבן לר' יהודה. אבל הכא שבא להקדיש קרבן דקאמר יהיו לדמי קרבן קאמר. עד שיקצצו אין להם פדיון. כלומר שאפילו יפדם יחזרו ויקדשו דכיון דאמר עד שיקצצו משמע לעולם הן בקדושתן עד שיקצצו ואין שום פדיון מועיל בהם לעולם והוי כמו שאמר לכשאפרם יקדשו דקדיש בכתובות פרק אף על פי הילכך אין מועיל להם פדיון. ובגמרא מפרש אי צריכי פדיון לאחר שנקצצו אי לא. הרא"ם ז"ל. וא"ת נימא דהא דאמר עד שיקצצו לא להחמיר עליהם קאמר שתחול הקדש עליהם לאחר שיפדו קודם הקצירה אלא להקל שלאחר שיקצצו יהיו חולין. וי"ל דהא לאו קושיא דאם כן הוה ליה למימר נטיעות הללו קרבן ואינם קדושים אלא עד שיקצצו. שיטה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה