ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ז

< רש"י על הש"ס




פרק שביעי - הנודר מן הירק

מתני' הנודר מן הירק וכו' ורבי עקיבא אוסר - דקסבר דילועין בכלל ירק:

אלא דילועין - מכלל דלאו מיניה הוא:

לא מצאתי אלא קיטנית - בתמיה כלומר להכי לא קאמר ליה אלא די דילועין מכלל דדילועין מיניה הוא ולא מין קיטנית:

פול המצרי לח - הוי מין ירק:

ומותר ביבש - שהוא מין דגן:

גמ' אמאי אוסר ר"ע הא מן ירק נדר - ודילועין לא איקרי ירק:

ירקי קדרה עלי - ודילועין בכלל ירקי קדרה הן שהרי מתבשלין בקדרה:

ודילמא - האי דקאמר ירקי קדרה עלי ירק הנאכל בקדרה עלי קאמר כגון שומים ובצלים שהן נאכלים בקדרה שנותנין אותן בקדרה כדי ליתן טעם בתבשיל:

באומר ירק המתבשל בקדרה - דדילועין נמי הן מתבשלין בקדרה ונותנין אותן בשביל תבשיל אבל שומין אין נותנין אותן אלא בשביל טעם ולהכי ר"ע אוסר:

דצריך שלוחא לאימלוכי עליה - כגון דילועין כי אמר לשלוחו קח לי ירק אינו מביא לו דילועין אלא אומר לו לא מצאתי אלא דילועין ומימליך עליה וקאמר ליה דרוצה אתה שאביא לך דילועין וכהאי גוונא לאו מיניה לפיכך כי נדר בירק מותר בדילועין:

ורבי עקיבא סבר כו' - מדקאמר ליה לא מצאתי אלא דילועין ולא אמר לא מצאתי אלא קיטנית אלמא דילועין מין ירק הוא:

מודה רבי עקיבא - אע"ג דאוסר בדילועין אעל אכל דילועין אינו לוקה דקסבר ליכא מלקות דלא יחל דברו הואיל וצריך לאימלוכי ביה עלה:

מתגיתין - דמעילה דשליח מעל דלא כר"ע דקתני סיפא לא עשה שליחותו שליח מעל:

אמר לשלוחו תן בשר לאורחים ונתן להם כבד שליח מעל - דלא עשה שליחותו דאין כבד בכלל בשר:

ואי ר"ע - הא אמר כבד בכלל בשר הוי דמילתא דמימליך עלה שליח מיניה הוא וה"נ אע"ג דלא אימליך השתא אורחיה הוא לאימלוכי דכי אמר לו תן בשר לאורחין ולא היה לו בשר אלא כבד דרכו לומר אין לי אלא כבד וכמאן דמימליך דמי:

למעול בעל הבית - דהא עשה שליחותו:


תריץ מי לא מודה ר"ע דצריך אימלוכי - שליח בבעל הבית ואע"ג דס"ל דמיניה הוא במילתא דצריך לאימלוכי הכי איבעיא ליה למימר שליח לבעל הבית רוצה אתה שאתן להם כבד וכיון דלא מימליך לא עשה שליחותו ופשע ושליח מעל אע"ג דסבר דמין בשר הוי:

לשמעתא - האי תירוצא דקא מתרץ אביי:

בכל מיני בשר - בין בהמה ובין חיה:

אסור בראש וכו' - דכל הני מיני בשר נינהו ואפילו כבד:

רבן שמעון אומר מותר בראש וכו' - דקסבר לאו מינא דבשר הם אבל בקרביים הכל מודו דמין בשר הוו הואיל ואית בהו שומן טפי מכל הנך מראש והכבד והלב והיינו דפליג עליה דר"ע דקא סבר כבד לאו מין בשר ור"ע סבר מיניה הוא:

וכן היה רבי שמעון אומר - שמעתא אחריתי קרביים לאו בשר ואוכליהן לאו בר נש הוא ואמרינן למאי הלכתא קרביים לאו בשר הוו הא אמרינן לעיל גבי נדרים אסור בכל מיני בשר ולא הוציא קרביים וקא מתרץ דהאי אוכליהן לאו בר נש לענין זביני שהקונה קרביים בדמי בשר שיכול לקנות הבשר וקונה קרביים לאו בר נש הוא דבטלה דעתו אצל בני אדם:

דעביד שליח דמימליך עליה - דכי לא משכח בישרא מימליך עליה דבעל הבית ואמר לא משכחנא בישרא אלא בשר עוף ולהכי אסור דמיניה הוא:

דגים גמי כו' וליתסרי - ואמאי מותר בבשר דגים:

כגון שהקיז דים - בשעת הנדר דכיון דלא אכיל דגים בההיא שעתא לא נדר אדעתא דדגים ולא ממליך עליה כלל:

אפי' דעופות נמי כו' - דלאו אדעתא דעופות נדר ולא מימליך עליה הוא וכיון דלא אכיל עופות השתא לישתרי:

שאני עופות שאפשר להו בתקנתא להקזה דאפשר לאכלן ע"י שליקה - אע"פ שהקיז דם ומידי דמצי למיכל בשום ענין נדר וממליך עליה ואסור:

כגון דכייבין ליה עיניה - בשעת הנדר:

דדגים קשין לעינים - וכל מילי דלא הוה מצי למיכל לא נדר אלא אדעתא דמידי דמצי למיכל ולהכי אדגים שרי ומן העופות אסור:

נו"ן סמ"ך עי"ן כו' בסוף אוכלא - בסוף החולי שכבר עבר זמן מרובה שחשש בעיניו דהתם סם טוב לכאב העינים והאי דקא תני דגים קשים לעינים בתחלת אוכלא כשהתחיל לחשוש בעיניו ובשעת הנדר הוה תחלת אוכלא:


מתני' אלא מחמשת מינין - חטה ושעורה וכוסמין ושיפון ושבולת שועל:

רבי מאיר אומר בו' - בהא ודאי מודינא לך שהנודר מן התבואה אינו אסור אלא מחמשת מינין אבל הנודר מן הדגן אסור בכל מין דמידגן משמע דבר שעושין ממנו כר ופול המצרי יבש עושין ממנו כרי ולהכי אסור:

גמ' למימרא דדגן - דכתיב בקרא כל מין דמידגן משמע וחייב במעשר מן התורה ואפי' משאר מינין מדקתני הנודר מן הדגן אסור בכל:

וכפרוץ הדבר - כלומר קיבלו עליהם תקנתא של חזקיהו לעשר הכל כדכתיב הרבו בני ישראל וגו' אי אמרת בשלמא דדגן לא משמע אלא מחמשת מינין היינו דאתא קרא למימר הרבו בני ישראל דאפי' דבר שלא נתחייב במעשר מן התורה כגון שאר מיני דמידגני היו מעשרים כדי להחזיק בתקנה אלא אי אמרת דגן כל מיני דמידגן משמע מאי וכפרוץ הדבר הרבו כלומר מה הוסיפו על מה שכתוב בתורה:

אמר אביי - כל דמידגן משמע ומאי וכפרוץ הדבר הרבו לאיתויי פירות האילן וירק דהרבו בו בני ישראל ליתן מהן מעשר דמדאורייתא לא מחייב במעשר אלא מידי דמידגן דלא משמע אלא מחמשת מינין:

ותבואת השדה לרוב - אלמא דתבואה משמע כל מילי דהא דכתיב ותבואת השדה לאו מחמשת מינין דאיקרו תבואה: תבואה סתם לא משמע אלא מחמשת מינין תבואת השדה משמע כל מידי הגדל מן השדה:

פקיד - צוה בצוואתו:

היכי מיקריא - כלומר ממה אגבה אותו ממון:

אלא מחמשת מינין - ואינו גובה אלא מחמשת מינין:

עללתא - משמע כל מילי שעולה ומשבח ואפי' משאר פירות שמשבחין צוה לגבות מהן:

אהדרוה לקמיה דרבא - לאותה תשובה:

שכר בתים ושכר ספינות - גובה מהן או לא:

מי אמרינן כיון דפחתן - שמתחסרין כל זמן שמתיישנין:

לאו עללתא - מיקרו שאין עולה ומשביח ולא גבי מינייהו:

או דילמא כיון דלא ידיע פחתייהו - שעל יד על יד מתחסר ואינו ניכר פחיתותו להדיא והואיל ונוטל הימנו שכר עולה ומשביח הוי ויהבו ליה מההוא אגרא:

אמרוה קמיה דרב יוסף - הא דאמר רבא דהא לא מיבעיא ליה דעללתא כל מידי משמע:

דמי למזיגא דרבא - שכשהיה רבא לומד לפניו היה מוזג לו בענין זה:

לא תיתיב אכרעך כו' - לפי שהגיס לבו שאל לו מקרא זה כדי להשפיל דעתו:

כמדבר שהוא מופקר לכל - מלמד תורה בחנם לכל:

נחליאל - נעשית לו התורה כמו נחלה:

ששוקעין אותו בארץ - כמו המשקוף:


חילקא - חטה שנחלקת לשנים:

טרגיס - לשלשה:

טיסני - לארבעה ולהכי שרי שכבר נשתנה החטה:

אסור בכולן - דכולן גידולי שנה נינהו:

מותר בכמהין ופטריות - שגדלין נמי על העצים:

אסור - בכולן. דכמהין ופטריות גידולי קרקע נינהו:

זומית - שלמור"א בלע"ז:

אומר שהכל נ"ב - מדקא חשיב בכלל שאין גידולו מן הארץ כמהין ופטריות אלמא דלאו גידולי קרקע נינהו:

מאוירא ינקי - שאין להם שרשים בארץ לפיכך אין מברכין עליהם כדבר שגדל מן הארץ:

והא קתני על דבר שאין גידולו מן הארץ - והיינו כמהין ופטריות אלמא אפי' מירבא נמי לא רבו מארעא:

שאין יונק - דהיינו כמהין ופטריות דמאוירא ינקי:

מתני' חמילה - כעין יריעה היא:

קונם צמר עולה כו' - משמע מלבוש של צמר:

באניצי פשתן - . דדייק ולא נפיץ:

טעון צמר ופשתן והזיע - מחמת המשוי: והיה ריחו קשה וכו':

ואסור להפשילן לאחוריו - לעשות משוי מאותן מינין דבענין שנצטער נדר דהיינו לטעון ולא לכסות ולהכי מותר לכסות:

גמ' פונדא - אזור חלול שחוגרין בו:

פסקיא - פיישול"א:

אסקורטיא - מפרש לקמן:

קטבליא - מלבוש של עור קשה שלובש על האסקורטיא:

אנפליא - הוש"ש בלע"ז של עור:

פליניא - סינר:

כיתונא דצלא - מלבוש של עור:

סגוס עבה - מין שק הוא עבה טפי מיריעה: יוצאין בשבת בכל אלו דברים:

אבל לא בתיבה - שלא יכוף תיבה על ראשו ויצא דמשוי הוי:

ומותר לטעון - שלא נדר אלא ממלבוש שהרי היה מצטער ממלבוש:

והזיע - מכובד משוי:

ואסור לטעון - שלא נדר אלא כפי שהצר לו המשוי הילכך מותר ללבוש:


מתני' מותר בעלייה - שאין עלייה בכלל בית:

הנודר מן עלייה כו' - דברי הכל אין בית בכלל עלייה:

גמ' ר"מ היא - דאמר עלייה לאו בכלל בית היא:

דיאי וכו' - בבית ארץ משמע דמחובר בארעא הוי בית: עלייה דלא מיחבר בארעא לא הוי בכלל בית ארץ ולהכי בעי קרא לרבויי דהואיל דסמיכא אקירות הבית מטמאה:

האומר לחבירו בית שבביתי אני מוכר לך מראהו עלייה - משום דאמר בית בביתי משמע עלייה בתוך ביתי: טעמא דאמר בית בביתי הא אם אמר בית סתם אין יכול להראות לו עלייה. דאין עלייה בכלל בית:

לימא ר"מ היא - דאמר אין [עלייה] בכלל [בית]:

אפי' תימא רבנן - לא תימא עלייה ממש מאי עלייה דקתני:

מעולה שבנכסיו - הבית המשובח שבבתיו צריך ליתן לו היכא דקאמר בית בביתי אבל אי הוה אמר בית סתם היה יכול להראות לו עלייה ממש דעלייה בכלל בית:

מתני' מותר בדרגש - דאין דרגש בכלל מיטה:

דרגש בכלל מיטה - ואסור אבל הנודר מן הדרגש דברי הכל אין המיטה בכלל דרגש:

גמ' ערסא דגדא - מיטה שעורכין אותה למזל ואין שום אדם ישן עליה: כשהן מברין אותו: לכ"ג כשהוא אבל:

כל - העם כו' יתיב עליה. בתמיה מכלל דדרגש לאו ערסא דגדא הוא:

אנן יהבינן ליה - משום דכתיב ויין למרי נפש ה"נ אף על גב דכולה שתא לא יתיב עליה השתא יתיב:

לא חיה כופהו - ממש הכרעים מלמעלה:

אלא זוקפו - שמעמידו על שני כרעיו ודיו:

ואי אמרת ערסא דנדא - דמיטה חשובה היא כ"כ אמאי אין צריך לכפותה:

והתניא וכו' - וזו נמי הואיל ומיטה חשובה היא צריך לכפותה אלא שמע מינה דרגש לאו ערסא דגדא הוא:


המיוחדת - ליתן עליה כלים והואיל ואין ישנים עליה אין צריך לכפותה:

קרביטין - לולאות שבו:

קרביטין מי אית ליה - הכי קים להו דלא הוו להו קרביטין שאינה עשויה להתפרק אלא עומדת מוצעת לעולם:

רבן שמעון אומר אין צריך לזוקפה - אלא הוא האבל נוטל קרביטין והיא נופלת:

דצלעי - מוכרי עורות:

ערסא דצלא - של עור שישן עליה אבל אינה חשובה כל כך ולהכי הואיל ואינה חשובה לא היה כופה אלא זוקפה ודיו והלכך אמרי' במתני' דמותר בדרגש שאינה מטה חשובה וערסא דצלא אית לה קרביטין ופליג רשב"ג בגמרא ואמר דבעי כפיה כל כך שמתיר קרביטין והעור נופל מאליו לפי שיש רצועות סביב לעור ומותחין אותו בין ארוכות המטה וקושרין הרצועות בארוכות ושוכבין עליו וכשמתירין הרצועות והעור נופל אין לך כפיה גדולה מזו:

מטה מסרגין אותה על גבה - שכורכין הבגד או העור שישנים עליו סביב אותם עצים שעומדים מראשותיו ומרגלותיו נקובים ומכניסין המשיחות שבבגד או שבעור לתוך אותן נקבים:

משישופם בעור הדג - שמשפשף העצים של מטה הארוכות והקצרות בעור הדג כדי לעשותן צהובין וחלקים: למה לי שיפת עור הדג והלא העור מכוסה מן החבלים או מן הבגד או מן העור:

הא והא - מסתרגין מגופן:

לעיולי ולאפוקי אבזיוני - שמכניסין ראשי המשיחות שבבגד דרך הנקבים וקושרים זה בזה:

אעולי ואפוקי באבקתא - שקושרין לו לאות בעצי המטה מראשותיו וממרגלותיו ומכניסין ראשי משיחות בנקבים וקושרין בלולאות והיינו קרביטין:

שנקליטיה יוצאין - כדאמרי' התם נקליטין שנים ואותה מטה אין אדם יכול לכפותה מפני נקליטיה אלא זוקפה על ב' מרגלותיה ומניחה ודיו:

הלכה כרבן שמעון - דאמר מתיר קרביטין:

מתני' לתחומה - בתוך אלפים אמה:

לעיבורה - היינו פגום נכנס פגום יוצא של אותה העיר:

גמ' אלא שמע מינה בעיבורה הוה קאי - וקרי ליה ביריחו:

אימא ואפילו בתחומה - הוי בתוך העיר והאי דכתיב ויהי בהיות יהושע ביריחו בתחומה הוה קאי: תחומה אקרי חוץ לעיר דכתיב ומדותם מחוץ לעיר:

מן האגף ולפנים - מן סגירת הפתח ולפנים אגף כמו (יומא יח.) הגפת דלתות אבל מן האגף ולחוץ על עובי המפתן אינו אסור:

יכול ילך לביתו ויסגיר - ע"י שלוחו:

ת"ל אל פתח הבית - של מנוגע צריך לעמוד:

הכי גרסינן על השקוף - על עובי המפתן:

עדי שיצא מן השקוף - דעל השקוף איקרי בית:

בצדי השקוף - מבחוץ מדקאמר עד שיצא מן הבית כולו אלמא דשקוף נמי הוי בית ואמאי הנודר מותר מן האגף ולחוץ:

שאני גבי בית וכו' - אבל גבי נדרים מותר מן האגף ולחוץ שקוף היינו אסקופה משקוף מה שעל הפתח:


מתני' בדבר שזרעו כלה - בקרקע וגדל כגון חטה וכיוצא בה דהיינו גידולין גמורין:

אבל בדבר שאין זרעו כלה - כגון השומים והבצלים שאינו כלה בקרקע אלא שרבה וגדל בגופו אפילו גידולי . גידולין אסורין. דכגופייהו דמו:

מעשה ידיך עלי - ונתנו לה פירות בשכר מעשה ידיה הואיל ואמר עלי אסור בחילופיהן וט' אבל כי אמר שאיני טועם משמע מהן גופן איני טועם הלכך מותר בחילופיהן ובגידוליהן אם זרעו וצמחו:

שאת עושה איני אוכל עדי הפסח - דאמר הכי קונם עלי מה שאת עושה שאיני אוכל ממעשה ידיך עד הפסח או שאמר קונם שאת עושה שאיני מתכסה מכל מלאכתך עד הפסח:

מותר לאחר הפסח - שהרי לא נדר מכל מה שתעשה אלא עד הפסח:

אפי' אחר הפסח אסור - לאכול ולהתכסות מכל שעושה לעולם שהרי לא קבע בו זמן: היה עומד באדר ואמר קונם שאת נהנית לי עד הפסח אם תלכי לבית אביך מעכשיו עד החג הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד הפסח:


הלכה אחר הפסח - והרי היא נהנית ממנו קודם הפסח נמצא עובר בלא יחל דברו במה שנהנית ממנו קודם הפסח שהרי הוא הדירה עד הפסח:

ומותרת לילך אחר הפסח - שהרי לא הדירה אלא עד הפסח:

גמ' העלה בידו בצל - ברייתא היא איבעי' היא דאיבעיא בבי מדרשא:

שעקרו בשביעית ונטעו בשמינית - איכא דאמרי שעיקרו גדל בשביעית ונתגדל עד שרבו גידוליו על עיקרו:

וקא מיבעיא ליה הכי - גידוליהן איתינהו היתר שגדלו בשמינית ועיקרו אסור בהנאה שהרי גדל בשביעית וחייבין בביעור וכיון דרבו גידוליו על עיקרו שהיו יותר מן העיקר אותן גידולי היתר מעלין את האיסור שמבטלין את האיסור כולו או לא:

מותר - דגידולי היתר מבטלין את האיסור והכא נמי לא שנא:

ילדיה - של ערלה:

שסיבכה - שהרכיבה בתוך אילן זקן של היתר והיו בה פירות הערלה:

ואע"פ שהוסיפה - פירות לאחר שהרכיבה מאתים חלקים יותר ממה שהיתה בשעת הרכבה אע"ג דשאר ערלה בטלה במאתים:

אסור - אלמא דלא אתו גידולין דהיתר ומעלין את האיסור:

ופשט ליה מן הדא - דמותר דהווין נמי תרין:

ליטרא - ממש של בצלים:

שתיקנה - שעישרה כהלכתה וזרעה וגדלה:

מתעשרת לפי כולה - אע"פ שכבר עישר מן העיקר והעיקר קיים ואינו כלה צריך להפריש מן הגידולים ומן העיקר לפי שבטלו גידולים את העיקר הכא נמי ההוא בצל שהעלה ישמעאל גידולין מבטלין את העיקר:

דלמא לחומרא שאני - כגון הכא גבי ליטרא בצלים דלחומרא קאמר דצריך לעשר משום דגדולין מבטלין את העיקר אבל לקולא כגון בעיא דישמעאל דהוי להתיר לא אמר:


כגון טבל - שיש לו מתירין שמתקנו וניתר ומעשר והקדש יש לו מתירין על ידי פדייה וחדש עומר מתירו להכי אפילו באלף לא בטלי דהא אפשר להו בתקנתא:

נתנו בהם חכמים שיעור - דתרומה בטלה במאה וערלה במאתים:

השביעית אוסרת כל שהוא במינה - שאם נתערבה סאה של חטין של שביעית באלף של היתר אינה בטלה:

אמר להם אף אני לא אמרתי - שיהא שביעית אוסרת במינה כל שהוא:

אלא לביעור - שאם נטל בצל של ששית ונטעו בשביעית והוסיפה כל שהוא אותו כל שהוא מבטל את העיקר ומחייב כולו בביעור דמוצאי שביעית:

אבל לאכילה - שאם נתערבו פירות שביעית בפירות שמינית לאחר שנתחייבו בביעור ולא ביערן דהשתא קיימי באיסור אכילה אינה אוסרת אלא בנותן טעם ואם אין בה בנותן טעם מתבטל ומדקתני לא אמרתי אלא לביעור דגידולין מבטלין את העיקר התם נמי בבעיא של ישמעאל גידוליו מבטלין את העיקר:

הא נמי לחומרא - דהא דאמר לענין ביעור דגידולין מבטלין את העיקר היינו נמי לחומרא שכולן חייבין בביעור העיקר והתוספת אבל בעיא דישמעאל להיתר היא:

בצלים - של ששית שירדו עליהם גשמים בשביעית וצמחו מאיליהן בלא נטיעה:

אם היו עלין שלהן שחורין - שמחמת שצמחו יש להן כח עוד ליגדל אסורין דודאי גדלי ממי שביעית וגידוליו מבטלין את העיקר:

הוריקו - שהן כמו כמושין ירוקין והכסיפו פניהם מותרין שלא גדלו כלום בשביעית:

אם יכולין ליתלש - מן הקרקע בעלין שלהן שכל כך יש להן כח בעלין שלהן שכשאוחז בעליהן שומט עיקרו עמו מן הקרקע אסורין דחשיבי גידולי שביעית:

כנגדן למוצאי שביעית מותרין - שאם של שביעית וצמחו בשמינית ויש להן כח בעלין מותרין דגידולי היתר מבטלין העיקר של איסור והיינו להיתר כגון הך בעיא דישמעאל ומהא פשטה:

ודלמא - לעולם אין גידולי היתר מבטלין את האיסור והכא היכי דמי במדוכנין כלומר האי דקתני וכנגדן למוצאי שביעית מותרין כגון שהודכו שכתשן במדוכה דליתנהו לעיקרן בעינייהו אבל בבעיא דישמעאל דאיתיה לעיקר בעין איכא למימר דלא בטלי:


בחסיות - מפרש לקמן:

אוכל מהן עראי - כמו שאר טבל גמור:

ומעשרן ודאי' - ולא דמאי דודאי כותי לא הפריש מעשר מהן כלל:

רשב"א אומר כו' - טעמיה דנפשיה קאמר:

אם ישראל חשוד על השביעית - שחשוד שנוטע חסיות שביעית בשמינית ישראל המנכש עמו בשמינית מותר לו לאכול מהן משום דגידולי היתר שגדלו בשמינית מעלין את האיסור:

ודילמא - הא דרבי שמעון בן אלעזר דגידולי היתר מעלין את האיסור בדבר שזרעו כלה וקא פריך ומי מצית אמרת דבדבר שזרעו כלה מיירי והתניא ואלו הן חסיות הלוף לופינ"א מכלל דבדבר שאין זרעו כלה מיירי ואפ"ה מותר ושמע מינה גידולי היתר מעלין את האיסור ולעולם מהא פשטה: וקא פריך עלה דלמא מהא לא תפשוט דבמדוכנין קא מיירי ושמא כלו כשהן נידוכין דליתא לעיקר בעין שהוא מתכוין לכותשן כדי שיהו בטלין:

תריץ הא לא מצית אמרת דחשודי על השביעית קתני - וכיון דחשוד הוא לא משגח ליה להאכילן נידוכים ושלימים מאכילן ולעולם תפשוט מינה דגידולי היתר מעלין את האיסור:

ודילמא בתערובת - שמעורבין אותן חסיות בין שאר ירקות של היתר ואוכלן על ידי תערובת משום הכי שרי הואיל דליתיה לעיקר בעין אבל אי איתיה כגון בעיא דישמעאל אמרי' דאין גידולי היתר מעלין את האיסור:

לא סלקא דעתך המנכש קתני - באותו מין שמנכש עמו אוכל ולעולם פשטינא מהא דגידולי היתר מעלין את האיסור והואיל דאוקימנא דגדולי היתר מעלין את האיסור לימא תיהוי תיובתא דרבי יוחנן ורבי יונתן דאמרו אין מעלין:

הואיל ואיסורו על ידיי קרקע - דכתיב ושבתה הארץ (ויקרא כה):

בטילתו נמי על ידי קרקע - כי רבו גידוליו על עיקרו אבל ערלה דמיירי בה רבי יוחנן שאין איסורו אלא בשנים וכלאי הכרם אינה אוסרת מחמת קרקע אלא מיני תערובת זרעונין אוסרין מש"ה אין בטילתן ע"י קרקע:

הרי מעשר וכו' ליטרא מעשר טבל - ליטרא של טבל שהורם ממנו תרומה ומעשר ראשון אבל גבי לוי הוי טבל דאכתי לא תרם ממנו מעשר מן המעשר דהיינו. תרומת מעשר וזרעה בקרקע כשאינה מעושרת:

והרי היא כעשרה ליטרין - עם התוספת והעיקר שרבו גידוליו כ"כ:

חייבת במעשר - כל עשר ליטרין:

ובשביעית - נמי ששביעית נוהגת בהן שהרי הוא כדגן מעושר בעלמא שזרעו חייב בכל:

ואותה ליטרא - שזרע בן לוי כשאינה מעושרת אע"פ שעישרה עכשיו צריך לעשרה פעם שניה תרומת מעשר שהניח הלוי אשתקד שלא הפריש ממנה שבדין הוא שלא ישתכר בכך שזרעה כשאינה מעושרת:

ומעשר עליה ממקום אחר - מפירות של אשתקד וזהו ממ"א ולא מפירות של שנה זו שאין מעשרין מן החדש על הישן לישנא.) אחרינא ממ"א לא ידעינן מ"ר: לפי חשבון יעשר הליטרא שהניח אשתקד אלמא דאין בטילת' ע"י קרקע דאע"ג שנזרעה חייב בתרומת מעשר וק' לר' אמי דפשיטא ליה דגדולי היתר מעלין את האיסור דהא חזינן הכא דחייב להפריש מעשר שלאותה ליטרא לפי חשבון:


תריץ מעשר - תרומת מעשר דיגון הוא [דקא גרים]. ליה דלא מחייב בתרומת מעשר עד דמידגן והאי מאשתקד נידגנה הלכך מעשר עליה משל אשתקד ולא הוי איסורו על ידי קרקע הלכך לא הוי בטילתו ע"י קרקע:

אפילו גידולי גידולין אסורין - אלמא דאין גידולי היתר מעלין את האיסור וקשיא לרבי אמי:

ואין בטיל ברוב - כלומר ברוב מדתו בגדוליו רבים:

הרי תרומה דיאי בעי מיתשיל עלה - שאם היה בדעתו להפריש תרומה ומעשר על פירותיו מפירות קופה זו וטעה ונתן מקופה אחרת יכול לשאל עליה לפני חכם ולומר לו לא היה בדעתי ליתן מקופה זו אלא מזו ולא הויא תרומה ואפילו הכי בטלה ברובא דתנן וכו':

תירקב - הכל שאין לה תקנה לא לכהן ולא לישראל:

הא אם נפל למאה - תעלה סאה אחת ושאר מותר אלמא דבטלה ברוב דידיה כמו האי דהיינו במאה ואכתי קשיא לרבי אמי מתני' דנדרים:

[ומשני] הא תרומה בתרומה ביד כהן עסק - יגן. דמאחר שזכה בה כהן לא מצי מיתשיל עלה אינש ולא דמי לקונמות:

תימכר לכהן - הרי ביד כהן היא ואין צריך לו למוכרה:

אלא ביד ישראל עסקינן שנפלו וכו' - דלא מצי איהו מיתשיל עלה שכבר זכה בה כהן:

והא קתני סיפא אם היתה טהורה תימכר לכהן - שהרי ביד ישראל היא חוץ מדמי אותה סאה אם נפלה לו מבית אבי אמו כהן אמאי אמר חוץ מדמי אותה סאה אפילו אותה סאה נמי תימכר הואיל ובאתה לו בירושה:

אלא - לעולם בתרומה ביד ישראל עסקינן ומצי מתשיל [עליה] ואפילו הכי בטלה ברובא והדרא קושיא לדוכתיה תריץ הכי גרסינן אלא גבי קונמות מצוה לאיתשולי עלייהו וכמאן דאיתשיל עלייהו דמי והוה ליה דבר שיש לו מתירין ואין בטל ברוב:

אבל תרומה מאי מצוה איכא לאיתשולי עלה - וכיון דלאו מצוה היא לא אתי לאיתשולי עלה וכדבר שאין לו מתירין דמי להכי בטיל ברובא:

וזרעה מתעשרת לפי כולה - אפילו מן הליטרא של עיקר:

היתר שבהן - אותה ליטרא של עיקר שהיתה מתוקנת:

היכן הלך - הואיל ואיתיה בעין אין צריך לעשרם:

בצלים - של ששית וכו' לימא היתר שבהן העיקר שגדלו בששית להיכן הלך ותשתרי העיקר:


אתוספת קתני - דאסורין לאכלן בשמינית דחייב לבערן אבל העיקר שרי דאמרינן היתר שבהן להיכן הלך:

הגדל בחיוב - בשביעית חייב בביעור:

והגדיל בפטור - דזהו העיקר הגדל בששית פטור הכי נמי קאמר תנא קמא כו': תריץ כולה מתניתין ר' שמעון בן גמליאל קתני לה והכי קתני שרשב"ג אומר הגדל כו'. ולעולם אמרי' היתר שבהם להיכן הלך: וקא מהדר גמרא לעול' ואפי' לר"ש לא אמרי' היתר שבהן להיכן הלך ועד כאן לא אמר רשב"ג הגדל בפטור פטור דאמרינן היתר שבהן להיכן הלך דלא קא בטיל היתר היכא דלא קא טרח כגון התם שירדו עליהן גשמים וצמחו מאיליהן אבל היכא דקא טרח כגון הכא דנטען כדקתני שתיקנה וזרעה הואיל ועבד בה מעשה גידולין של איסור מבטלין את ההיתר והוי הכל אסור להכי מתעשר לפי כולה:

מעשר עליה לפי חשבון - ואף על גב דקא טרח לגבי שאר גידולין:

היתירא זרעי אינשי - דבר שהוא מתוקן רגילים בני אדם לזרוע וסגי ליה בשני מעשרות במעשר ראשון ומעשר שני אבל דבר של איסור אין רגילין בני אדם לזרוע והואיל ואיהו קא זרע באיסורא שזרעה בלא תרומה ומעשר קנסינן ליה השתא שמעשר אותו עישור שהיה לו ליתן אשתקד שלא ישתכר בכך:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ז"