נדרים כה ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
משנה נדרי שגגות אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל ושתה שאני אוכל ושאני שותה ושכח ואכל ושתה אמר קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא הכתו ונודע שלא גנבה ראה אותן אוכלין תאנים ואמר הרי עליכם קרבן ונמצאו אביו ואחיו והיו עמהן אחרים בית שמאי אומרים הן מותרים ומה שעמהם אסורים ובית הלל אומרים אלו ואלו מותרין:
גמרא תנא כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא דהכי אמר רב והדין אמר שבועתא דהכי אמר רב דכל חד וחד אדעתא דנפשיה שפיר קמישתבע:
ראה אותן אוכלין: תנן התם פותחין בשבתות ובימים טובים בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרים ושאר כל הימים אסורים עד שבא רבי עקיבא ולימד נדר שהותר מקצתו הותר כלו אמר רבה דכולי עלמא כל היכא דאמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דכולהון אסורין ואביו מותר לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר
רש"י (ריב"ן)
עריכה
מתני' נדרי שגגות. אמר קונם כו':
ונזכר שאכל ושתה. פטור דלבו אונסו דסבר שבאמת נשבע: וכן ראה אותם אוכלים תאנים ואמר הרי הן עליכם קרבן:
ונמצאו. אותן האוכלים שהיה אביו או אחיו היינו נמי נדרי שגגות שאילו היה יודע שהיה אביו או אחיו לא היה מדירן:
או שהיה אוכל עמהן. עם אביו ועם אחיו אחרים:
בש"א הן מותרין. אביו ואחיו בלבד ומה שעמהם אסורים דקסברי נדר שהותר מקצתו לא הותר כולו וב"ה סברי נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ע"כ מפי' רבינו גרשום זצ"ל:
גמ' תנן התם. בפרק ר"א אומר כו':
פותחין בשבתות וימים טובים. שאם נדר שלא יאכל כל ימות השנה פותחין לו חרטה כך כלום נדרת על דעת להתענות בשבתות וימים טובים אם יאמר לאו:
בראשונה. היו ב"ד של ראשונים אומרים אותן הימים שבתות וי"ט מותרין וכו':
הותר כולו. וכולן מותרין:
אמר רבה הכל מודים כו'. אמתני' קאי כלומר שאם ראה אותם אוכלים תאנים וענבים ואמר הרי הן עליכם קרבן (כמו שאמר עליהם על כולכם אסורין) ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא הואיל ומעיקרא כללן דאמר כולכם כולן אסורים ואביו ואמו מותרין דלא הוי נדר שהותר מקצתו הותר כולו הואיל ואכתי בדיבורו קמא קאי דאמר כולכם:
לא נחלקו אלא באומר. תחלה בכלל הרי הם עליכם קרבן ושוב אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הואיל ולבסוף פרטן פלוני ופלוני קסברי ב"ה דהו"ל נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ש סברי כל עיקר לא אמר הותר מקצתו הותר כולו (הואיל ואכתי אדיבורו קמא קאי דאמר כולכם):
ר"ן
עריכהמתני' נדרי שגגות וכו' - תרי גווני קתני חדא דבשעת נדרו היה שוגג כגון קונם אם אכלתי אם שתיתי וכו' וקתני נמי שהיה שוגג בשעה שהנדר ראוי לחול ואע"פ שבשעה שיצא מפיו לא היה שוגג וכדקתני שאני אוכל ושאני שותה כלומר דאמר קונם ככר זה עלי אם אני אוכל ואם אני שותה היום ושכח ואכל ושתה דכיון דנדרא באכילה קמייתא חייל וההיא שעתא הוה ליה שוגג כלומר שלא נזכר שיהא תלוי באותה אכילה שום נדר לא חייל נדרא כלל:
וב"ה אומרים אלו ואלו מותרין - משום דנדר שהותר מקצתו הותר כולו כדאיתא בגמ' ומותרין אפי' בלא שאלה קאמר כדאמרן בריש פרקין דכולהו ארבעה נדרים אין צריכין שאלה לחכם וטעמא דמילתא משום דכיון שאילו היה יודע שאביו או אחיו היו עמהן היה מוציאן מן הכלל ה"ז מוטעה בעיקר הנדר שלא היה דעתו מעולם על אביו וכל שיש בעיקר הנדר טעות אין פיו ולבו שוין ובטל מעצמו ומש"ה בקונם אשתי נהנית לי בעינן שיאמר בפירוש שגנבה את כיסי דאי לא אע"פ שהיה דעתו בשביל כך מ"מ כיון שלהדיר את אשתו נתכוין ליכא טעות בעיקר הנדר אבל כאן שלא נתכוין להדיר את זה מעולם הרי הנדר בטל מאליו:
גמ' כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות - וה"ה דשבועות זרוזין שרי והכי איתא בירושלמי תני כשם שנדרי זרוזין מותרין כך שבועות זרוזין מותרין:
היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי - לאו למימרא דלא משכחינן שבועות שגגות אלא בכה"ג דמשכחינן להו דומיא דמתני' אלא לרבותא נקט ליה וכאילו אמר עד היכן שבועות שגגות וכדאמרי' בעלמא (קדושין כח.) עד היכן גלגול שבועה והוי רבותא דאע"ג דרב כהנא ורב אסי כל חד וחד אמר ליה לחבריה דטעי ולא הבין מאמר רב סד"א דכיון דלא חש ליה ואשתבע לאו שגגה היא ואי תלה בה איסור פירות יהו אסורין קמ"ל:
תנן התם פותחים בשבתות וי"ט וכו' - מתני' היא לקמן בפ' פותחין (סו.) והא מתני' לא דמיא ממש למתני' דפרקין דאילו במתני' דהכא הנדר בטל מאליו ואילו במתניתין דפותחין נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבתות וי"ט והיינו טעמא משום דבמתניתין איכא טעות בעיקר הנדר שלא נתכוון לאביו מעולם ואילו במתני' בפרק פותחין ליכא למימר הכי שמי שאסר על עצמו בשר ויין שנה אחת יודע הוא שיעברו עליו שבתות וימים טובים הלכך כיון דליכא טעות בעיקר הנדר נדרא חייל אלא שפותחין לו בכבוד שבת ויום טוב בפתח שאילו היה יודע שאסור להתענות בהן לא היה נודר או בחרטה והא דמייתינן לה הכא לפרושי פלוגתייהו דב"ש וב"ה ולומר דבנדר שהותר מקצתו הותר כולו תליא כי היכי דתליא בהו פלוגתייהו דרבנן ור' עקיבא:
אמר רבה הכל מודים באומר וכו' הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו מותר - משום דלא מיקרי כי האי גוונא נדר שהותר מקצתו הותר כולו לפי שכיון שבשעת הנדר אמר כולכם אסורין ועכשיו ג"כ מעמיד דבריו הראשונים לגבי האחרים באותו הלשון ממש שאמר בתחילה אעפ"י שמוציא אביו מן הכלל אפילו הכי אין זה נדר שהותר מקצתו לפי שאביו לא נכנס מעולם במשמעות הנדר ולגבי האחרים הרי הוא אומר כולכם [ס"י שאמר] בתחלה:
לא נחלקו אלא באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר - ב"ש כרבנן דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וב"ה כר"ע דכיון דהכא איכא תרתי חדא דאיכא טעות גמור לגבי האב ולגבי אחריני ג"כ יש טעות בלשון שהוא אומר שאילו היה יודע שאביו ביניהם אפי' האחרים לא היה אוסר אותן באותו לשון שאסרן לפי שהיה מקפיד שיהא מובן מדבריו אפי' רגע כמימריה שיהא אבא בכלל האיסור ולפיכך הוא אומר שלא היה אומר כולכם אלא פלוני ופלוני וכיון דאיכא תרתי דהיינו טעות גמור לגבי אביו וטעות בלשון לגבי האחרים ס"ל לב"ה דכי האי גוונא מיקרי נדר שהותר מקצתו הותר כולו:
תוספות
עריכה
נדרי שגגות. קונם כל הפירות שבעולם אם אכלתי ושתיתי היום ונזכר שאכל ושתה פטור שאלמלי היה יודע שאכל לא היה נודר ובעי' פיו ולבו שוין וא"ת לעיל (יד:) דקאמר קונם [עיני] בשינה היום אם אישן למחר אל יישן היום שמא יישן למחר ה"ד אי שכח וישן למחר נדרי שגגות מותרין ובמזיד. ליכא למיחש עד שיעבור במזיד על נדרו וי"ל מתוך כן דאמרינן בתנאיה לאו מזדהר איכא למיחש שמא יישן למחר במזיד:
קונם אשתי נהנית לי. פר"י מיירי דלא משועבד לה:
שגנבה כיסי ושהכתה בני. אין לפרש שפירש אם גנבה את כיסו וכן אם הכתה את בנו דא"כ פשיטא דלא חל הנדר:
פותחין לאדם בכבוד שבתות וי"ט. כגון שנדר שלא לאכול ושלא לשתות יין שנה אחת ולא נזכר על שבתות וי"ט להוציאם מן הכלל כשבא לישאל על נדרו פותחין לו בכבוד שבתות וי"ט. דאמרינן אילו ידעת והיית זכור בשעת הנדר על שבתות וי"ט כלום נדרת עליהם והוא אמר לאו מתירין אותו אף לימי החול כדמסיק במשנה דנדר שהותר מקצתו הותר כולו והותר מקצתו הותר כולו דקאמר בלא התרת חכם אלא הותר מחמת נדר טעות קאמר. ול"נ דהלשון משמע שצריך התרת חכם מדקאמר פותחים אלמא משמע דצריך התרת חכם לכ"נ דודאי צריך התרת חכם ולא דמי למתני' דנמצאו אביו או אחיו דלא צריך שאלה דהתם הנדר בטעות ושגגה גמורה דאנן סהדי שסבור בלבו ששם אינם קרובים דהא אפשר שפיר בלא אחיו הלכך הרי הוא כאילו אמר בפירוש הרי עליכם פלוני ופלוני אבל הכא שנדר שנה אחת תמימה הכל יודעין שאי אפשר לשנה אחת בלא שבתות ואם כן כשנדר שנה אחת ודאי היה דעתו גם אשבתות וי"ט ולא מצי למימר שטעה כמו במתני' אלא שהוא מתחרט עכשיו על שבתות וי"ט שלא הוציאם מן הכלל הלכך צריך שאלה והתרה גמורה כשאר נדרים:
עד שבא ר"ע ולימד נדר כו'. להכי מייתי הך מתני' מקמי פלוגתא דרבה ורבא דפליגי בפלוגתא דשמאי והלל משום דפלוגתא דרבנן ור"ע בהא דפותחין הוו כפלוגתא דב"ש וב"ה דת"ק כב"ש ור"ע כב"ה וא"ת ות"ק כב"ש וי"ל דאית ליה דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:
אמר רבה דכ"ע כל היכא דאמר אילו הייתי יודע וכו'. מאחר שלא החליף דבריו הראשונים אינו נראה עקירת נדר שמתחלה אמר כולכם והשתא נמי כי שרי לה אמר כולכם לכך לא אמרי' כי הותר מקצתו הותר כולו וה"ה נמי אם מתחלה אמר בפרט כגון לזה ולזה וכלל אביו עמהם וחזר ואמר אילו הייתי יודע שאבי ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבי מותר מאחר שלא שינה ולא החליף את לשונו אין כאן עקירת נדר ודכ"ע לא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו אליבא דרבא והא דנקט שיטתו בלשון כולכם לישנא דמתני' נקט דאמר הרי עליכם קרבן:
לא נחלקו אלא. כשהחליף ושינה את דבריו הראשונים שמתחלה אמר כולכם אסורים ועתה אמר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבי מותר והוא הדין אם החליפם בצד אחר שמתחלה אמר לזה ולזה והשתא אמר כולכם דמאחר שהחליפן לכלל ופרט שמתחלה כלל באיסור ופרט בהיתר אי נמי פרט באיסור וכלל בהיתר אמרי ב"ה ור"ע מאחר שהחליפן נראה כעוקר נדרו והותר מקצתו הותר כולו וב"ש לא שני ליה ואסרו בתרווייהו
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ג (עריכה)
כה א מיי' פ"ד מהל' נדרים הל"א ופ"ח הל' ג ופ"ג מהל' שבועות הל' א, סמג לאוין רמא רמב, טוש"ע י"ד סי' רלב סעיף ו וסימן רלט סעיף טז:
כו ב מיי' פ"ח מהל' נדרים הלכה ו, סמג שם טור ש"ע י"ד סימן רלב סעיף ז:
כז ג מיי' פ"ג מהלכות שבועות הל' ה, סמג לאוין רמא, טוש"ע י"ד סי' רלט סעי' א:
כח ד מיי' פ"ח מהלכות נדרים הלכה ו, סמג לאוין רמב, טוש"ע י"ד סי' רכט סעי א:
כט ה מיי' וסמג שם, טוש"ע י"ד סימן רלב סעיף ח:
ראשונים נוספים
מתני' נדרי שגגות אמר קונם אם אכלתי ואם שתיתי ונזכר שאכל או שתה. ובשעת הנדר היה סבור בודאי שלא אכל ולא שתה ולא היה בדעתו לנדור כלל ולא היה פיו ולבו שוין הלכך לא הוי נדר:
קונם שאיני אוכל ושאיני שותה ושכח ואכל ושתה. דבשעה שהנדר יש לו לחול דהיינו בשעה שאכל ושתה אז שכח את הנדר וילפי' משבועות דבעינן שיהיה האדם [ס"י בשבועה] בשעה שהשבועה חלה עליו יהא זכור את השבועה:
קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי כו'. היינו נדרי שגגות דכיון שנודע לו שלא גנבה כיסו נמצא שלא היה נודר:
אלו ואלו מותרין. דנדר שהותר מקצתו הותר כולו דאינו רוצה שיחול נדרו אלא כעין שנדר אותו וכיון שמקצתו היה שוגג נתבטל כולו:
גמ' תנן התם. משנה היא לקמן בפ' ר"א (דף סו.):
פותחין בשבתות ובי"ט. כגון אם נדר להתענות שנה ואמרו לו והלא כמה שבתות וי"ט יש בשנה שאין טוב להתענות בהן ואמר לא שמתי אל לבי ולא נזכרתי לשבתות וי"ט ואילו הייתי זכור לא הייתי נודר להתענות בהן אותן הימים מותרין על ידי התרת חכם ולא דמי להך מתני' דשוגג גמור היה על אביו ולא חל הנדר עליו כלל אבל הכא היה לו לידע שאי אפשר לשנה בלא שבתות וי"ט וחל הנדר עליהם כי נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות הלכך צריך שאלה:
ושאר כל הימים אסורים. דלית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו וסברו דלא נחלקו ב"ש וב"ה בדבר זה:
שהנדר שהותר מקצתו הותר כולו. דכיון שמצא פתח למקצת הנדר אפילו לא נתחרט בשאר הימים בטל כל הנדר:
אמר רבה הכל מודים כו'. אפלוגתא דב"ש וב"ה דמתני' קאי ומשום דמותיב לקמן מסיפא דהך מתני' מייתי לה הכא ופלוגתא דרבה ורבא שייך נמי אהך מתני':
אילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורין חוץ מאבא כו'. אמתני' קאי דאמר הרי הם עליכם קרבן ואסרן עליהם בכלל לכלם כאחד והשתא נמי קאמר הייתי אומר כולכם אסורין ולא החליף לשון הנדר הלכך לא הורע כח הנדר ולא אמרינן ביה הותר מקצתו הותר כולו והוא הדין אם ראה אותם מרחוק אוכלין ולא ידע שאביו ביניהם והראה עליהם ואמר לזה ולזה אסורים וחזר ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר אחרים אסורים כיון שלא החליף דבריו שהנדר והחזרה הכל בלשון פרט:
הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין. ומתחלה אסרן עליהם בלשון כולכם דכיון שהחליף דבריו הורע כח הנדר וסברי בית הלל דאמר' הואיל והותר מקצתו הותר כולו והוא הדין נמי אם מתחלה אמר בלשון פרט ולבסוף אמר כולכם ובית שמאי סברי שהכל ענין אחד:
תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות: משום דמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים, משום הכי תני בבריתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגה, אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועות כתיבא, דהא מדכתיב האדם בשבועה ילפינן לה בשבועות [כו, א], דאמרינן התם שאדם בשבועה פרט לאנוס. תמיהא לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרים, וכשם שנדרי שגגות מותרין, ובנדרי אונסין נמי תניא בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה, וכדברי בית הלל מפני מה לא (שני) [שנו _ לפי השי"מ] כן בנדרי זרוזין. ומיהו בירושלמי [כאן פרק ג' הלכה ב'] מצאתי, תני כשם שנדרי זרוזין מותרין, כך שבועות זרוזין מותרין, אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא דידן כמו שהזכירו השאר.
היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אשי וכו': מסתברא דהא דאמרינן הכא היכא דמי, לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי, דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא, אם אכלתי אם שתיתי, ונזכר שאכל וששתה. אלא לרבותא נקט לה, וכאילו אמר עד היכן היא שבועות שגגות, וכדאמרינן בעלמא [קידושין כח, א] עד היכן גלגול שבועה, והיינו חדוש דאיכא בדרב כהנא ורב אסי, דהכא כל חד וחד איכא חבריה דמכחיש ליה, ואמר ליה דלאו הכי הוה וופילו הכי אישתבע ולא חש לה, הוה אמינא כיון דאיכא חד דמודע ליה לאו שגגה היא, ואם תלה בה איסור פירות מיהו פירות אסורין קא משמע לן.
תני התם [סו, א] פותחין בימים טובים ובשבתות: כלומר ועל ידי חרטה שמתחרט כשנדר להתענות מבשר או מים בימים טובים, מתירין לו אותן הימים בלבד, אבל בשאר הימים שלא מצא להם פחת אסורין. והכא לאו משום דדמיא לנדרי שגגות דמתניתין לגמרי קא מייתי לה הכא, דבהני דמתניתין לא צריך לפתח ולא להתר חכם כלל, אלא מותרין לגמרי דהתירו תנן כדאיתא בריש פרקין, ואילו בההיא דימים טובים צריך שאלה ומתיר נדרו על פי חכם. וטעמא דמלתא דדלמא התם לאו שוגג הוא, דיודע הוא ודאי דיש שבתות וימים טובים בכלל הימים שנדר, אלא שעכשו מתחרט על ידי כבוד שבת שאינו טוב שיתענה מבשר או ביום טוב, אלא משום דפליגי הכא רבה ורבא בנדר שהותר מקצתו אם הותר כולו, ובעי לאקשויי מסיפא דההוא מתניתין אדרבא, קא מייתי ליה הכא.
אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם: כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם, הייתי אומר כולכם אסורין [חוץ מאבא, דכולי עלמא כולהון אסורים ואביו מותר, דכיון בשעת הנדר אומר כולכם אסורים _ לפי השי"מ]. ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ (אבא) [מאבא _ לפי השי"מ] אנו רואין כאילו הנדר במקומו עומד לגמרי לגבי השאר. כי פליגי (בשהותר) [בשסותר _ לפי השי"מ] עכשיו נדרו הראשון, כגון שמתחלה אמר כולם אסורין, ועכשיו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואומר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורין ואבא מותר הוה, שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון. והלכך בכי הא קא סברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו, ועוד שהשאר אינו עומד על הדרך הראשון הותר כולו, לא פליגי אלא במהפך דבריו, אבל אינו מהפך, כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זה היא אליבא דהלכתא.
והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל, וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורין, ועכשיו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר (כולם) [כולכם _ לפי השי"מ] אסורין חוץ מאבא, שגם עכשיו אינו מעמיד דבריו הראשונים, אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו, בין שאמר כולכם ועכשיו נמי כולכם, בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשיו נמי זה וזה, לעולם השאר אסורין ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך (הייתי) [היית _ לפי השי"מ] אומר, אביו ואחיו מותרים, דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה, אבל השאר אסורין שהרי השאר אין להם התר, אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשיו לפני החכם. ורבא אמר כשמהפך דבריו, כולי עלמא לא פליגי דכולן מותרין, כי פליגי בשעומד על דבורו הראשון, אלא שאומר שאילו הייתי יודע שאבא ביניכם הייתי אומר [כולכם אסורים _ לפי השי"מ] חוץ מאבא, דאפילו בכי הא קא סברי בית הלל שכולן מותר, ובית שמאי כרבי מאיר דאמר תפוס לשון ראשון.
גבי האומר הרי זו תמורת עולה, הרי זו תמורת שלמים, דאמר רבי מאיר דהרי זו תמורת עולה, והכי נמי כיון דאמר הייתי אומר כולכם אסורים, הרי זה עיקר דבריו, והרי זה מעמיד דבריו הראשונים שאמר בשעת הנדר, ואף על גב דאמר חוץ מאבא שהוא הפך הכלל שאמר בתחלה אין בכך כלום, שאין עיקר הדבר בגמר דבריו אלא בראש דבריו. ולא שיהא זה ממש כי הא דרבי מאיר, דהתם כיון דאמר הרי זו תמורת עולה הויא לה מיד תמורת עולה, וכי הדר ואמר הרי זו תמורת שלמים מוציאה מתמורת עולה לגמרי, ורוצה שתהא תמורת שלמים. מה שאין כן דהכא הא דאמר חוץ מאבא אסוקי מלתא הוא, אלא דמיון בעלמא הוא דמדמי ליה לתפוס לשון ראשון, שאנו תופסין בעיקר דבריו מה שאמר כולכם.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הוא הדין נמי שהן כמו ששנינו בנדרים שאמר יאסרו כל פירות שבעולם עלי בשבועה אם אכלתי או אם לא אכלתי ושכח ואכל ושתה או לא אכל ולא שתה וכן נמי יאסרו עלי שבועה אם לא אוכל ושכח אח"כ ואכל לא אם לא אכל שאע"פ שהביא קרבן עולה ויורד על שגגתו שנשבע שאוכל ושאל אוכל ושכח ועבר על שבועתו כדתנן בשבועות הפירות שאסר עליו בתנאי זה לא נאסרו עליו כיון שבשגגה עליו על תנאו אף אם הי' עובר על תנאו במזיד והתם בשבועות מפרש היכי דמי שגגת שבועת ביטוי לשעבר כיון דפטרינן רב כהנא ורב אסי שנשבעו על לשעבר בשוגג ופר' להו משום דבעינן האדם בשבועה פרט לאנוס דהיינו שוגג:
פיסקא ראה אותן אוכלין תאנים כו' תנן התם פותחין בימים טובים ובשבתות פי' אע"ג דפליגי התם רבנן על ר"מ דאין פותחין לאדם מן הכתוב בתורה בכבוד שבתות וימים טובים וותחין שאין כאן עבירות לאו ולא מצות עשה גמורה שאם אינו רוצה ליכל בשר בשבת אינו עובר לא על עשה ולא על לא תעשה הילכך פותחין בהן והאי פותחין אצ"ל כדרבי הפירושים שפירשו אילו ידעת ששבתות וימים טובים ביניהם היית נודר עליהן שהנודר כל השנה הרבה הוא זכור ויודע שיש שבתות וי"ט שם אלא כגון שבא ואמר נדרתי כל השנה כולה שלא ליכל בשר ואו' לו נתחרטת במה שנדרת על השבתות וי"ט אם אומר להן נתחרטתי אע"פ שלא נתחרט בכל נדרו אלא על אלו בלבד מתירין אותו בהן או שאומרים לו היאך לא הוצאת שבתות וי"ט משום מצות עונג ושמחה שבהן אם הוא אומר נתחרטתי בהם הותר כל נדרו:
אמר רבה הכל מודים כו' פי' כך הולכת שיטת סוגיא זו שיורת הוא חמור הכלל מן הפרט שאם נדר ראובן ואמר לעשרה ב"א קונם שאני נהנה לכולכם ואח"כ חזר ונשאל על אחד מהם דוקא אוו שנאשאל עליו ונתחרט בו הורת אבל השאר לא הותרו ולא הועיל התירו של זה לאחרים מפני שאלה הן שני דברים שהאחרון סותר את הראשון שתחלה אסר את כולן אח"כ כשמתחרט מאחד מהן לא נמצא שהוא חוזר מדיבורו הראשון שאמר כולכם וכיון שדיבורו האחרון סותר את האשון אמרי' תפושט לשון ראשון ולא הועיל דיבור האחרון לסתור דיבור הראשון דוקא באותו שנתחרט בו לאותו מועיל שכל התרת נדרים כך היא דאתיא חרטה דלבסוף ועקרא לנדר דקמאי אבל לאותן ט' שלא נתחרט עליהן אינו מועיל כלל אבל אם לא אסרם בכלל אלא בפרט כגון שאמר קונם שאני נהנה לך ולך ולך שפרט כל אחד ואחד בפ"ע אח"כ כשחוזר ונשאר על אחד מהן אינו סותר דיבורו הראשון שהרי כל אחד ואחד פרט בפ"ע והילכך כיון שאינו סותר דיבורו הראשון בהתרתו של זה מועיל התרת זה לכולן כיון שבנדר אחד אסרם והשתא קאמר רבה דהיכא דאסרם תחלה בכלל ואח"כ נשאל על אחד מהן גם ב"ה מודים בדבר זה דלא הותרו כולן כיון דדיבור האחרון סותר את הראשון אמרי' תפוש לשון ראשון והיכא אמרינן דנדר שהותר מקצתו הותר כולו היכא דאסרם בפרט וב"ש פליגי עלייהו אפילו בפרט דלית להו לב"ש נדר שהותר מקצתו הותר כולו ור"ע כב"ה ובראשונה כב"ש ורבא סבר היכא דאסרם בפרט גם ב"ש מודו דאמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו לא נחלקו אלא היכא דאסרם בכלל דב"ש סברי תפוש לשון ראשון וב"ה סברי דלא אמרי' תפוש לשון ראשון אלא אע"ג דדיבור בתרא סתרי לי' לדיבור קמא אמרי' נדר שהותר מקצתו הותר כולו ואע"פ שהפשט משמע שיורת היתר שייך על הכלל מן הפרט שהכלל שנסתר דיבורו הראשון ראוי לומר בו כיון שחזר ונתחרט ממקצת דיבורו כאו נתחרט מכולו דמי אבל הפרט שכל אחד פירש לעצמו לא תועיל חרטת האחד לאחרים אלא שברייתא מצאו שיותר הוא חמור הכלל מן הפרט כדבעי' למימר בסוף הילכתא ואיתבי' רב פפא לרבא כיצד אמר ר"ע נדר שהותר מקצתו הורת כולו קונם שאני נהנה לכולכם הותר אחד מהן הותרו כולן שאני נהנה לזה ולזה הותר הראשון הותרו כולן הורת האחרון האחרון מותר וכולן אסורין ומדקאמר כיצד אמר ר"ע ש"מ דחביריו חלוקין עליו בשלמא לרבא דאמר דבכללא ל"פ דאסור וכי פליגי בפרטא מצי לתרוצי באיפוך דרישא דקתני הותר א' מהן הותרו כולן האי בפרט ור"ע הוא דשרי אבל חביריו חולין עליו וסיפא דקתני הותר האחרון האחרון מותר וכולן אסורין הוי בכלל ומאי דתני בסיפא הותר הראשון הותרו כולן מקשה ל'י לקמן אלא לדידך דאמרת דבפרטאכ"ע ל"פ דשרי ול"פ רבנן עליו דר"ע אלא בכללא בשלמא רישא דקתני דר"ע שרי מכלל דרבנן אסרי מוקי לה בכללא כדקתני אלא סיפא דמיירי בפרטא ר"ע הוא דשרי אם הותר האחרון אבל רבנן לא והאמרת דבפרטא דברי הכל מותר א"ל ולרבה מי ניחא סיפא במאי מוקי לה דאמר לכולכם אי הכי הי דין הוא ראשון והי דין הוא אחרון פ'י הכי הל"לל הורת א' מהן האחד הותר והשאר אסורין אע"כ סיפא לא מתוקמא בין לדידי דאמר לכולכם לרבה דאמר לזה ולזה ורב אדא בר אהבה נמי אותבי' לרבא מהא דתנן קונם בצל שאני טעום שהבצל רע ללב אמרו לו והלא הכיפרי יפה ללב הותר בכופרי ולא בכופרי בלבד הותר אלא בכל הבצלים מעשה הי' והתירו ר"מ בכל הבצלים ומדקתני והתירו ר"מ מכלל דחבריו חולקין עניו דאיהו סבר כר"ע וחבריו כרבנן דפליגי עלי' דר"ע ה"ג לאו דאמר דאילו היית יודע שהכופר יפה ללב היית אומר בצל פלוני ופלוני אסר וכופרי מותר פי' דאלמא אפילו בפרטא פליגי רבנן ואסרי וקשיא לך דאמרת דבפרטא כ"ע ל"פ דשרי לא באומר אילו היית יודע שהכופרי יפה ללב היית אומר כל הבצלין אסורין חחץ מן הכופרי ומש"ה פליגי רבנן עלי' דר"מ אבל בפרטא ל"פ עילוית והם ה"נ אותיב רבינא לרבא כו' כך עלה בלבי לפרש במהדורא קמא ובמהדורא בתרא התבוננתי וראיתי שזה הו אטעות ונ"ל לפרש בענין אחר:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ג (עריכה)
מתני' נדרי שגגות התירו משום דבעינן פיו ולבו שוין. וקונם עיני בשינה היום אם אישן למחר דפרק קמא דאמר רב יהודה אל יישן היום שמא ישן למחר רוצה לומר שמא ישן במזיד שיאנסהו שינה וכן גבי אם אלך למחר רוצה לומר שילך במזיד הוא בהתחלת הנדר. ולא דמי כלל לאכל ושתה בשוגג שהרי התחלת הנדר היה כשאכל ואז שוגג היה ולכך התירוהו חכמים וכן כל שוגג בשעה שנודר כגון אשתי שגנבה כיסי ושהכתה בני דטועה הוא. הרא"ם ז"ל:
שאני אוכל שאני שותה ושכח ואכל ושתה. פירוש אמר קונם וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ויש מפרשים שאני אוכל כלומר קונם יהא לי מה שאני אוכל היום או מה שאני שותה היום ושכח ואכל ושתה כל זה הוא נדרי שגגות ואין בו בל יחל. הריטב"א ז"ל:
קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה. כלומר גם זה נדרי שגגות והרי זה מותרת לו אף על פי שלא התנה בשבועתו לומר אם גנבה את כיסי ואם הכתה את בני אפילו הכי פטור כשנודע שלא גנבה ולא הכתה שהנשבע על הדבר וכסבור שהוא כן נדרי שגגות הן וגם זה אילו נזכר שאכל ושתה או ידע שלא גנבה את כיסו לא היה נודר. הרא"ם ז"ל.
קונם אשתי נהנית לי שגנבה את כיסי ושהכתה את בני ונודע שלא גנבה ושלא הכתה מותר. ומיהו אם נודע שגנבה לו אסורה ליהנות ממנו ולא דמי לאומר קונם פירות עלי אם אכלתי ונזכר שאכל דאמרן ברישא דמותר דהתם כיון דתולה התנאי בדנפשיה וסבור הוא בעצמו בודאי דלא אכל לא נתכוין שיחול הנדר כלל. אבל הכא שתולה התנאי באשתו אינו בטוח שלא גנבה את כיסו אלא מסופק הוא בדבר ונתכוון שאם גנבה שיחול הנדר ולא הוי נדרי שגגות.
עליכם קרבן. כלומר כקרבן והיו עם קרוביו אחרים שרוצה להדירם. בית שמאי אומרים הקרובים מותרים דשוגג הוא גבייהו ועל האחרים מזיד ולית להו נדר שהותר מקצתו הותר כולו. ובית הלל סבירא ליה דהותר כולו דהוה ליה נדר טעות שאינו חל בענין שנדר. ודומה לההיא דקידושין מעשה בחמש נשים ובהן שתי אחיות דאמרינן במי שמת דמיירי באומר הראויה לביאה מכם תתקדש לי הא לא אמר הכי אפילו נכריות אינן מקודשות. ואפילו למאן דאמר מקודשות בנדר מודה דטועה הוא ובטעות נדר. הרא"ם ז"ל.
גמ' תנא כשם שנדרי שגגות מותרות כך שבועות שגגות מותרות. משום דבמתניתין דנדרים קתני הני ארבעה נדרים שהתירו חכמים משום הכי תני בברייתא כשם שנדרי שגגות כך שבועות שגגות. אבל עיקר שגגה כי כתיבא שהיא מותרת גבי שבועה כתובה דהא מדכתיב האדם בשבועה פרט לאנוס. תמיה לי כשם ששנו כשם שנדרי הבאי מותרין וכשם שנדרי שגגות מותרים ובנדרי אונסים נמי תני בהדיא במתניתין שהוא אפילו בשבועה וכדברי בית הלל מפני מה לא שנו כן בנדרי זירוזין. ומיהו בירושלמי מצאתי תני כשם שנדרי זירוזין מותרין כך שבועות זירוזין מותרין. אלא שאני תמה מפני מה לא הזכירוה בגמרא כמו (לא הזכירו) שהזכירו השאר. הרשב"א ז"ל.
כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות. דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה ודרשינן פרט לאנוס. והאונס קרי שגגות והיכי דמי סימנא בעלמא ומעשה רב אתא לאשמועינן. ואם תאמר אמאי קבעי היכי דמי דשבועות שגגות נימא כמתניתין נשבע ואמר שבועה שלא יאכל אם אכל היום. ואפשר דאגב אורחיה ניחא ליה לאשמועינן דרב כהנא ורב אסי.
וא"ת ואינהו היכי משתבעי הכי לכתחלה. וי"ל דכבר נדר אמר המגיה אולי צריך לומר: דבככר נשבעו וקאמר דמותרים (בכבר) בככר דאנוסין. שיטה. וכן כתב הרשב"א ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות שגגות כגון רב כהנא ורב אסי וכו'. מסתברא דהא דאמרי הכא היכי דמי לאו למימרא דלא אשכחן לה אלא בהכי דהא מצי לאוקמה דומיא דנדר דקתני בהדיא אם אכלתי אם שתיתי ונזכר שאכל ושתה. אלא לרבותא נקט ליה וכאלו אמר עד היכן. עד כאן. וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל.
וכן כתב גם הרנב"י ז"ל בפירושו להרמב"ן ז"ל וז"ל: היכי דמי שבועות שגגות. כלומר עד היכן היא שבועת שגגות כגון רב כהנא ורב אסי הדין אמר שבועתא הכי אמר רב והדין אמר הכי אמר רב וכל חד וחד שפיר קא משתבע. כלומר כל אחד מהם היה נשבע הכי אמר רב וכי אתא רב אמר כחד מיניהו ואמר ליה חבריה: ואנא לשקרא אשתבעי ואמר ליה רב את לבך אנסך ושפיר קא משתבעת ששוגג היית באותה שבועה. וכן נמי שבועה שאכלתי ונזכר שלא אכל או שבועה שלא אכלתי ונזכר שאכל לא לקי. ותימה דהכא קרינן הך שבועה דרב כהנא ורב אסי שבועות שגגות ואלו במסכת שבועות קרינן לה שבועת האונסין ודרשינן לה מדכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס ודייקא נמי דאמר ליה רב את לבך אונסך דקרייה להך שבועה אונס. ויש לומר דלא קשיא דשגגת הלב שהוא סבור שהוא כן אונס מיקריא וכדאמרינן בפרק כלל גדול דאומר מותר אנוס הוא. וודאי שהכל משגגת הלב הוא. ואי תלנהו לפירות עולם לא מיתסרן. כלומר שאם אמר שבועה שלא אוכל פירות עולם אם אכלתי היום ונזכר שאכל הרי הפירות מותרין לו שאין כאן שבועה כלל. עד כאן.
אבל כתב הרי"ץ ז"ל וז"ל: חד אמר הכי אמר רב וחד אמר הכי אמר. לכאורה נראה דשבועות שגגות אינן מותרות אלא במה שעבר כי הכא דאמר הכי אמר רב אבל להבא אינן מותרות דאיבעי ליה לארמויי אנפשיה כן פירשו רבים וכן נראה לפי האמת שאם לא כן מאי הוה ליה לשנויי גבי שבועות היכי דמי הוה ליה למימר כדקאמר במתניתין בפירוש שפירשו נדרי שגגות כיצד ופירשוה בין בעבר בין בעתיד. אלא ודאי מאחר שהוצרך לפרש ולא פירש אלא שעבר ולא פירש (אלא) על שעתיד (א"ה נ"ל דצ"ל לפרש דבשבועות אין מותר אלא כשנשבע במה שעבר ולא במה שעתיד) מכלל דכולי עלמא מודו כי שגגות של שבועה לעתיד איבעי ליה לארמויי אנפשיה. ותמהתי על הר"ם שלא חלק בדבר ואמר בין בעבר בין בעתיד מותרות כמו שכתב בפרק ב' מהלכות שבועות גם הראב"ד ז"ל לא השיג עליו בזה. וצריך עיון בדבריו.
פיסקא ראה אותם אוכלים תאנים וכו'. (שלא) נמצא אביו או אחיו או אחד מן הקרובים דודאי לא נתכוון להם היינו נמי נדרי שגגות. עד כאן.
תנן התם בפרק ר' אליעזר פותחין בימים טובים ושבתות. נדר אדם להתענות חדש ואמרו לו הרי בזה חדש שנדרת יש שבתות וימים טובים ואמר להם לא נתכוונתי להם. ואפילו היתר חכם אינו צריך דדברים שבלב כי הני דמוכחי הוו דברים. בראשונה היו אומרים אותן הימים שבתות וימים טובים מותרין דאדעתא דידהו לא נדר ושאר כל הימים אסורין דאדעתא דידהו נדר. עד שבא ר' עקיבא ולימד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. כבר פירש הטעם במתניתין אליבא דבית הלל. ואף על גב שבית הלל קדמו לר' עקיבא תופסין היו כבית שמאי עד שבא ר' עקיבא ולמד דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. נשכחו דברי בית הלל עד שבא ר' עקיבא והחזירם. שיטה:
בראשונה היו אומרים אותן הימים מותרין בחרטה זו שיתיר לו החכם ושאר הימים אסורים ולא אמרינן הואיל והותר מקצתו הותר כולו. דלא מצא לו החכם פתח כי אם בשבתות ולא בשאר ימים. ולא הוי כנדרי שגגות דמתניתין דבמתניתין שוגג גמור היה על אביו ועל אחיו ואין צריכין שאלה כלל לא בפתח ולא בחרטה. אבל הכא הנדר חל אפילו על השבתות דיודע היה שאי איפשר לשנה או לחדש בלא שבת והנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות ומשום הכי צריך שאלה. וכתוב בגיליון וז"ל: מי הזקיקו לפרש כך דבכי האי גונא אפילו שבועה חלה עליה כיון דבכלל כל השנה. ונראה דסבר דהוי נשבע לבטל את המצוה דלא מהני כלל כמו שכתבו התוספות בשבועות עד כאן לשונו. הריטב"א ז"ל:
דכולהו אסורין ואביו מותר. כיון שלא שינה לשונו בחזרת דבריו כשאמר אילו הייתי יודע וכו' דבשעת הנדר אמר נמי כולכם אסורים אם כן לא שינה דבריו הראשונים ולא חזר בהן ולכן דין הוא שיהו האחרים עדיין אסורין שהרי אינו מטעה נדרו מן האחרים ולא נעקר אותו מהן כלל. והוא הדין נמי אם פרטן בשעת הנדר ופרטן נמי בחזרה ואמר הייתי אומר פלוני ופלוני ופלוני אסורין שבדין הזה נמי יהיו (נמי) אסורין כיון שלא החליף בחזרה לשון הנדר. לא נחלקו אלא בשהחליף לשונו הראשון כגון שאמר כשהדירם כולכם אסורין ולבסוף אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני ופלוני אסורין וממילא הוא אבא מותר. אבל כולכם לא הייתי אומר שלא הייתי רוצה שיהא אבא אפילו רגע אחד בכלל נדרי. התם הוא דאמרי בית הלל שהותר כולו כיון שמתחרט מלשונו הראשון ועוקרו דלא ניחא ליה כלל במה שכללם. ובית שמאי סברי סוף סוף עיקר קפידתו לא היתה כי אם על אביו. ואף על גב דלא ניחא ליה בכללא אין ממש בדבריו ולא צייתינא ליה למעקר נדרו לגמרי. מה שציינתי משיטת שאמר רבי יצחק איני יכול לפרשה לפי מה שפירש אחרי כן אלא כך צריך אני לפרש לא נחלקו וכו' ככתוב בהרא"ש ז"ל.
הרא"ם ז"ל. וכתוב בגליון אמר רבא כו'. פירש הרא"ש דרבה תלי טעמא במחליף לשונו דהורע כח הנדר. ולרבא פירש דאין זה טעמו אלא דהכל הולך אחר לשון דבשעת חרטה. לכאורה היינו יכולין לפרש דרבה תלי טעמא בשעת חזרה ולא במחליף. אי נמי במחליף לשונו ובמאי דאמר רבא דפליגי קאמר איהו כולם מודים דהותר מקצתו הותר כולו. אלא דאתקפתא דרב פפא ובמאי דמשני רישא לרבה ולרבא הזקיקו לרא"ש לפרש דלרבה קאמר דמוקי רישא בכולכם ואי טעמא דרבה תלוי בלשון דבשעת חרטה כמו שפירשתי על כרחין כולכם דרישא אשעת חרטה קאי דהיא העיקר והא איהו אמר לעיל דבכולכם כולם מודין דכולם אסורין ואיך אמר ר' עקיבה הכא כולם מותרין. אלא משמע כפירוש הרא"ש והשתא אתי שפיר דמוקי לה לרישא דאמר לזה ולזה או בשעת הנדר או בשעת חרטה. ורבא נמי אי איפשר דתלי טעמיה במחליף כרבה כמו שפירשתי דאם כן במשני רישא אליבא דרבא אמאי מוקי לה דאמר להו כולכם לוקמה לזה ולזה כדאוקי אליבא דרבה ולימא דאיירי דאמר לזה ולזה או בשעת הנדר או בשעת חרטה. אלא מדשני בלישניה ונקט אליבא דרבה דאמר לזה ולזה ולרבא דאמר להו כולכם משמע דעיקר טעמם אינו שוה על כן הוצרכנו לחלק ביניהם ולפרש כפירוש הרא"ש ז"ל. כך פירש הרב ר' מנחם הארוך ז"ל. (הריטב"א ז"ל)
והרשב"א ז"ל פירש כדרך הר"ן ז"ל וז"ל: אמר רבה הכל מודים באומר אילו הייתי יודע שאבא ביניכם. כלומר כשבא לפני חכם ואמר אילו הייתי יודע בשעת הנדר שאבא ביניכם הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא. דכולי עלמא כולהון אסורין ואביו מותר דכיון דבשעת הנדר אמר כולכם אסורים ועוד כשבא לפני חכם מעמיד דבריו הראשונים שאומר כולכם אסורין חוץ מאבא אנו רואין כאילו הנדר עומד במקומו לגמרי לגבי השאר. כי פליגי בשסותר עכשו נדרו הראשון כגון שמתחלה אמר כולם אסורים ועכשו כשבא לפני חכם מהפך לשונו ואמר אילו הייתי יודע הייתי אומר פלוני ופלוני אסורים ואבא מותר הוה שאפילו לגבי אחרים אינו מעמיד לשונו הראשון והילכך בכי האי קסברי בית הלל דנדר שהותר מקצתו הותר כולו. לא פליגי אלא בשמהפך דבריו אבל אינו מהפך כולי עלמא מודו דלא אמרינן נדר שהותר מקצתו הותר כולו זהו אליבא דהילכתא. נמצא בכתב יד אחד בגיליון. והוא הדין בהפך כגון שהפך לשונו מפרט לכלל וכגון שמתחלה אמר זה וזה אסורים ועכשו כשבא לחכם אמר אילו הייתי יודע הייתי אומר כולכם אסורים חוץ מאבא שגם עכשו אינו מעמיד דבריו הראשונים. אבל כל זמן שהוא מעמיד דבריו בין שאמר כולכם ועכשו נמי כולכם בין שאמר בשעת הנדר זה וזה ועכשו נמי הייתי אומר זה וזה לעולם השאר אסורים ואפילו לבית הלל. וכיון שכן אפילו הלך לו קודם שהספקנו לשאול לו היאך היית אומר אביו ואחיו מותרים דלגבי דידהו אנן סהדי דשוגג היה. אבל השאר אסורים שהרי השאר אין להם היתר אלא אם כן יהפך דבריו הראשונים בשעה שבא עכשו לפני החכם.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה