ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ח

< רש"י על הש"ס




תרומה - דאין גידולי היתר מעלין את האיסור:

בגידולי גידולין קאמר - דהכי קאמר גידולי בצל של תרומה שנטעה ורבו גידוליו על עיקרו דהוו להו גידולי גידולין:

תנינא ובו' - דגידולי גידולין של תרומה חולין:

אפי' בדבר שאין זרעו כלה - כגון בצל גידולי גידולין מותר:

בדבר שזרעו כלה - כגון חיטים גידולי גידולין דזהו השני: תריץ רבויא של גידולי גידולין דרבו גידוליו על עיקרו מותר קא ' משמע לן. כלומר הא אתא לאשמועינן גידולי גידולין של בצל של תרומה ורבו אותן גידולין על עיקרו מותר דזהו השלישי:

פרק שמיני - קונם יין

מתני' קונם יין שאני טועם היום - דמשמע כל זמן שהוא יום ותו לא:

שבת זו - והיה עומד בשבת אסור בכל השבת בששת ימי השבוע:

והשבת שעברה - כלומר בשבת . שהוא עומד בה ולהכי קרי ליה שעברה לפי שהשבת זה אינו מתחשב אחר ימים הבאים אלא אחר ששת ימים שעברו:

חדש זה - אמר קונם יין שאיני שותה בזה החדש והיה עומד באותו יום של ר"ח:

אסור בכל החדש - בכל שלשים יום הבאים:

וראש חדש להבא - כלומר ר"ח זה שהוא עומד לתוכו הוא נמנה עם ימים הבאים שהוא ראשון שלהם:

וכן אם היה עומדי בראש השנה ואמר קונם יין שאיני טועם שנה זו - אסור בכל השנה ואותו היום של ראש השנה שהוא עומד בו ולהכי קרי לעתיד לבא לפי שהוא נמנה לימים ולחדשים הנכנסים שהוא אחר זמן ולהכי קאמר לעתיד ולא קאמר להבא:

ואט היה עומר בשנת ' השמיטה ואמר קונם - יין שאיני טועם בשבוע זו אסור בכל השבוע הבא: ואותה שנה שביעית שהוא עומד בה נמנית לשבוע שעברה להכי קרי ליה שעברה:

ואם אמר - שאיני טועם יום אחד מעת לעת שאם היה עומד בשעת הנדר בחצי היום אסור למחר עד חצי היום וכן אם אמר שבת אחד באיזה יום שעומד בשבוע אסור עד יום שמיני לאותו יום שנדר וכן בשנה אחת וכן בשבוע אחת אסור שנה שלימה ושבוע שלם מיום ליום:

גמ' לכשתחשך - אע"פ שעבר היום:

צריך שאלה לחכם - להתיר לו נדרו משום היכרא:

גזירה היום אטו יום אחד - דאי אמרת לכשתחשך אע"פ שעבר היום הוי מותר אתו למימר נמי כי נדר יום אחד ועומד בחצי היום מותר לכשתחשך ואיהו לא הוי מותר עד מעת לעת הילכך צריך שאלה לחכם וכיון דבעי שאלה לחכם חכם חוקר כיצד נדר ולא יבא לידי חילול נדר:


אי הכי ליגזור יום אחד - דליהוי אסור עד שתחשך למחר משום היום דאי אמרת עד מעת לעת אסור ותו לא אתו למישרי נמי כי עמד בשחרית ואמר היום אתי למישתי בחצי היום והוא אסור עד שתחשך:

אמר ליה רב יוסף היום ביום אחד מיחלף - דאי שרית היום לכשתחשך בלא שאלה מיחלף ואתי למישרי יום אחד משתחשך דסבר יצא אותו היום שנדר בו כמו כן והוא אינו מותר אלא מעת לעת:

יום אחד בהיום לא מיחלף - דלא אשור לשתות למחר עד הלילה דלא אתי למישרי בהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש להכי דהכא לא גמר היום עדיין ומידע ידיע דאסור כל היום משום האי טעמא נמי לא מצרכינן שאלה לסוף מעת לעת דלא אתו למישרי מהיום מחצי יום ואילך דליכא למיחש בהכי כדאמרינן הכא לא גמר עדיין היום ומידע ידיע דאסור בכל היום:

כמאן אזלא - הא שמעתתא דאמר רב ירמיה דצריך שאלה לחכם שאין ניתר ע"פ עצמו כלל דמחמרינן עליה כמאן דלא עבד שפיר:

כרבי נתן וכו' - הילכך צריך שאלה לחכם הואיל ועבד איסורא דמחמרינן עליה ואין מראין לו שקיים נדרו מעצמו אלא כשיתירו לו את נדרו ולא משום גזירה דרבינא לא סבירא ליה דרב יוסף וכל היכא דאיכא לאוקומי ביה שאלה מצריכינן ליה שאלה כגון הכא דאמר היום דאיכא למימר מעת לעת קאמר הילכך לכשתחשך צריך שאלה לחכם אבל כי אמר כבת וכולה מתניתין דליכא לאוקומי בהו שאלה דודאי לא משמע טפי אין צריך שאלה:

יומי דשבתא קאמר - ימים דשבוע ולא דשבת עצמו:

פשיטא - דיום ראש חדש נמי אסור שהרי יום ראש חדש נמנה לחדש זה הנכנס:

כי איצטריך - למיתני במתניתין לחדש חסר בחדש שהוא שני ימים ראש חדש ויום ראשון של ראש חדש משלים לחדש מלא זה שעבר וזה הנכנס חסר הוא והוא נדר ביום ראשון של ר"ח:

לחדש שעבר הוי - ולא ליתסר ביה:

קמ"ל - אפ. לו הכי כיון דקרו ליה ריש ירחא אסור ביה נמי:

דיניה כהיום - כאילו אמר היום לחוד ומותר לכשתחשך:

או כיום אחד - ואסור מעת לעת:


אילימא כדקתני - דאמר השנה למה לי למימר פשיטא כיון דאמר השנה משמע השנה זו קאמר ועיבורה נמי בכלל הוי:

ולא אית בהו עיבור - ולא ליתסר בעיבורה קא משמע לן: היה עומד בשנה של יובל והיה אומר קונם יין שאיני טועם יובל מהו:

שנת חמשים כלפני חמשים - ומותר נמי בשנת חמשים דאיהו לא קאסר עילויה אלא לאחר חמשים או בשנת חמשים נמי אסור דבשנת חמשים מתחיל יובל הבא:

ואי אתה מונה שנת חמשים ואחת - שלא תתחיל למנות ז' שנים של שמיטה הבאה בשנת היובל עצמה שלא תהא מונה אחת לשנת נ' ולשנה הבאה אחריה שנת נ"א שניה אלא לשנת חמשים ואחת תהא מונה אחת ושנת נ' עצמה נמנית ליובל שעבר שאין עולה למנין שבוע הבא כדאמרינן:

יובל עולה למנין שבוע - דשנת חמשים עולה לכאן ולכאן:

אמרו לו וכו' - אם כן ששנת יובל עולה למנין שבוע אינו אלא חמשה בשבוע ראשון של יובל שהשנה שהיא ראשונה שהיא יובל אסור לזרוע בה והשביעית נמי אסורה שהיא שמיטה ואינה אלא חמשה לזריעה:

אמר להם לדבריכם הרי הוא אומר ועשת את התבואה לשלש השנים - שנה ששית ושנה שביעית ושמינית עד קצירתה ואי [נמי] אמרת אין יובל עולה למנין שבוע הרי כאן ארבעה שנים שצריכה לעשות לארבע שנים כיצד שנת מ"ח היא ששית ותבואה שלה צריכה לששית עצמה ולשנת ארבעים ותשע שהיא שמיטה ולשנת חמשים שהוא יובל ולשנת חמשים ואחת עד הקציר הרי ארבע שנים והאי פירכא לדברי הכל היא דלרבי יהודה נמי איכא למיפרך דאע"ג דאמר יובל עולה למנין מכל מקום אסור הוא בזריעה והוו נמי ארבע שנים:

אלא - לדברי הכל ליכא לאוקמי להאי קרא אלא בשאר שני שבוע בשש השמיטות ולא בשמיטה שביעית של יובל ולא קשיא כלל לא לדידי ולא לרבנן לדידי נמי דפרכת לי שש שנים מוקמינן ליה לקרא בשאר שני שבוע בשאר שמיטין ולא בשמיטה ראשונה הסמוכה ליובל:

מתני' אמר קונם יין שאיני טועם עד הפסח אסור עד שיגיע - לדברי הכל:

עד שיהא אסור עד שיצא - דמשמע דאמר עד שיצא כל הפסח:

עד פני פסח - משמע עד שיגיע ומשמע עד שיצא:

עד שיגיע - דקסבר לא מעייל איניש נפשיה


לספיקא - דכיון דאיכא לספוקי אי משמע עד שיצא או עד שיגיע ודאי בדליכא ספיקא הרהר בדעתו בשעת הנדר דהיינו עד שיגיע. ורבי יוסי אומר עד שיצא. דסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא דאיכא לספוקי שמא עד שיצא קאמר:

גמ' למימרא דרבי מאיר וכו' - כדפרישית:

שתי כיתי בנות - משתי נשים שנשא זו אחר זו וכל אחת ילדה שתי בנות:

כולן אסורות חוץ וכו' דברי רבי מאיר - דקסבר רבי מאיר מעייל איניש לספיקא דלא איזדהר הארוס בשעת קידושין דלא ליתי לידי קלקול והואיל דלא ידעינן הי מינייהו קידש כולן אסורות:

חוץ מן הקטנה שבקטנות - דלדברי הכל לית לה שם גדולה:

רבי יוסי אומר כולן מותרות וכו' - דקסבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא:

מוחלפת השיטה - כלומר אפיך מתניתין דנדרים ואימא לרבי מאיר מעייל איניש כו':

והתניא - בניחותא דמוחלפת:

זה הכלל כל שזמנו קבוע - כגון רגלים:

עדי שיצא - דקסבר מעייל איניש נפשיה לספיקא:

מתני' אמר קונם שאיני טועם יין עד הבציר - של ענבים:

עד המסיק - לקיטה של זיתים:

וכל שאין זמנו קבוע - כגון קציר ובציר דזמנין הוו בחריפי וזמנין הוו באפלי:

עד הקיץ - עד שעת לקיטת תאנים או שאמר עד שיהא הקיץ שניהם משמע דאינו אסור אלא עד שיתחיל העם להכניס תאנים בכלכלות וזהו בתחילת הקיץ:

אמר עדי שיעבור הקיץ אסור עד שיוכפלו המקצועות - עד שמכפילין הסכינים שקצצו בהן התאנים ומצניעין אותן כמו מקפלין את הכלים (שבת דף קיג.) ענין אחר שיקפלו עד שחורץ אותן בקופיץ ועושין אותן שירטי"ט כמו ליטרא קציעות ולשון יכפילו על שם שמניחין זו על זו ותרוייהו שיעבור ויקפילו משמע בסוף הקיץ: גמ' ולא כלכלה של ענבים: משמע אף על פי שהבציר הוי סמוך לאלתר לקיץ לא אמרינן שזה נתכוון לכלכלה של ענבים אלא ודאי אינו אסור אלא עד תאנים:

עגבים בכלל תאנים - ואסור עד כלכלה של ענבים: ענבים לא מקצצו ביד אלא בסכין ולא דמו כלל לתאנים הלכך לא הוו בכלל תאנים:

ענבים נמי כי מירדדן - כשמתבשלין יפה יפה שנושרין ענבים מן האשכול מקצצו נמי בידא כתאנים הלכך הוו בכלל תאנים:

תנא הוקפלו רוב המקצועות - אותן תאנים שנשתיירו בשדות ובאילנות:


מותרות משום גזל - שנתיאשו מהן הבעלים:

ופטורות מן המעשר - משום דהפקירא נינהו:

מרייהו - בעלים של תאנים:

והוכפלו כו' - דשרו למיכל כל אדם:

משום סניות מילתא - כלומר מרוע לב היה אומר כן ולא משום עין יפה דעדיין לא הפקירן:

אשכחיה - לרבי טרפון גופיה דקאכיל מן התאנים דקסבר דהפקירא נינהו: אחתיה לר' טרפון בשקא ההוא גברא שהיה משמרן:

על דיבר זה - שהציל עצמו בכבוד תורתו דקאמר אוי לו לטרפון:

פריצים - שהוציאו מבית המקדש:

יגעשו חול - ואף על פי כן נהרג עליהם בלשצר:

אמאי ציערו - ההוא גברא לר' טרפון הא מהפקירא קא אכיל:

וקא סבר היינו דגנבן - להכי צעריה:

אי הכי אמאי ציער ר' טרפון נפשיה - כיון שתפסו כגנב מאי הוה ליה למעבד:

חיה לו לפייסו - בממון:

לפעלם - לשם שמים:

ודיבר בהן לשם שמים - שתהא כל כוונתך לשמים:

להיות עודר כו - להשתכר ממנו כדי לאכול:

אלא קשיא דיר' טרפון - אם שרי ליה לאיניש לאודועי נפשיה שהוא חכם במקום שאין מכירין אותו אמאי ציער נפשיה בשביל שהודיע לזה שהוא חכם. שרו לי תגראי. הקדימו דיני לשל אחרים בשביל כבוד תורתי: ובני דוד כהנים היו אלא מה וכו':


לפתוח ראשון - לקרוא בספר תורה:

ולברך ראשו - בברכת המוציא ובברכת המזון:

וליטול מנה יפה ראשון - כשחולק עם אחיו הכהנים בלחם הפנים:

מנדה בלו והלך וגו' - מקרא הוא בספר עזרא:

לא יהיבנא אכרגא - איני רוצה ליתן מס בשביל שאני חכם:

עבדא דנורא - עבד של עבודת כוכבים פלונית אני ואיני רוצה ליתן מס. נורא שם עבודת כוכבים:

אבא - יער:

לפני עור - דאינהו קא עבדי מינה צורך עבודת כוכבים:

להסקה ניתנו - וכמוכר להסקה דמי ולא לעבודת כוכבים:

מתני' אמר קונם שאיני טועם עדי הקציר - עד שיתחילו לקצור חטין קאמר ולא קציר שעורים וקציר שעורים הוי מוקדם:

אם היה בהר - בשעת הנדר אע"פ שירד בבקעה אסור עד שיתחילו לקצור בהר: אמר קונם שאיני טועם עד הגשמים או שאמר שאיני טועם עד שיהו גשמים אסור עד שתרד רביעה שניה דגשמים משמע שנים:

רביעה שניה - מפרש בגמרא:

עד שיגיע זמנה של רביעה - אע"פ שלא ירדה כיון שהגיע זמנה מותר: אמר קונם שאיני טועם עד שיפסקו גשמים אסור עדי שיצא ניסן כולו דבר ר' מאיר. רבי מאיר לטעמיה דאמר במסכת תענית בפ"ק עד מתי שואלין את הגשמים ר"מ אומר עד שיצא ניסן רבי יהודה אומר עד שיעבור הפסח ותו לא:

גמ' מחלוקת דיאמר עד הגשמים - דמר סבר עד זמנה ומר סבר עד שתרד:

אבל אם אמר עד הגשם - דברי הכל עד זמן גשמים של רביעה ראשונה קאמר למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה עד שיגיע זמנה כו' דגשם חדא רביעה משמע:


הבכירה בג' - במרחשון:

בראש חדש כסליו - הוי רביעה אחרונה:

לשאול - להתפלל על הגשמים:

להתענות - לגזור תענית אם לא ירדו:

ואמר ר' זירא לנודר - דהנודר בין עד הגשם בין עד הגשמים אסור עד זמן רביעה שניה ומשמע בין שאמר עד הגשם בין דאמר עד הגשמים: ואמרינן עלה כמאן אזלא וכו' במאן כרבי יוסי דמיום י"ז עד יום כ"ג הוו שבעה ימים דאי ר' מאיר לא הוו אלא ה' ימים אלמא דאפי' רבן גמליאל דמקיל הכא גבי נדרים דאמר עד שיגיע זמנה של רביעה אע"פ שעדיין לא ירדה סבירא ליה אתה מונה ראשונה ושניה ולא ראשונה בלבד לא שנא דאמר עד הגשם לא שנא דאמר עד הגשמים וקשיא לר' זירא:

אמר לך ר' זירא האי דיאמר שניה לנודר היינו דאמר עדי הגשמים - וגשמים תרתי משמע . אבל אמר עד הגשם לעולם אימא לך עד זמן גשמים שהיא רביעה ראשונה קאמר ולא שניה:

מתני' אמר שאיני טועם עדי ראש חדיש אדר - סתם אין אסור אלא עד ראש חדש אדר הראשון: גמ' מדקתני מתני' אינו אסור אלא עד אדר הראשון אלמא דכל היכא דקאמר עד אדר סתמא אדר הראשון משמע ולא שני:

דתניא - הרוצה לכתוב בשטר אדר הראשון כותב בהדיא אדר הראשון אבל אם רוצה לכתוב אדר השני כותב סתם דברי ר"מ דסתם אדר השני משמע ולא הראשון:

אדר השני כותב - בהדיא אדר השני דבסתם אדר הראשון תוא:

אפילו תימא - מתניתין ר"מ ומתני' כגון דלא ידע דמיעברא שתא הילכך כי אמר סתם אדר הראשון משמע ולא השני שלא נתכוין אלא לאדר הסמוך לשבט וברייתא דקתני אדר השני כותב סתם כגון דידע דמיעברא שתא וכי אמר אדר סתם משמע אדר השני:


והתניא - סיוע:

הכותב עד ר"ח אדר - סתם עד ר"ח אדר הראשון קאמר מדקתני אם היתה שנה מעוברת וכו' מכלל דרישא דקתני עד ר"ח כו' לאו במעוברת עסקינן בתמיה הא מדקתני עד אדר הראשון מכלל דבמעוברת עסקינן ומאי שנא רישא ומאי שנא סיפא:

אלא שמע מינה רישא דלא ידיע דמיעברא שתא - וכי נדר לשם אדר הסמוך לשבט קאמר הילכך עד אדר הראשון וסיפא מיירי בדידע דשתא מעוברת היא דהכי משמע אם היה יודע שהשנה מעוברת אסור עד ר"ח אדר השני: מתני' שלא נתכוון זה שלא לשתות אלא עד שעה שדרך בני אדם לשתות יין. דודאי רוצה הוא לשתות ד' כוסות של יין בלילי פסח שכל אדם שותין:

אלא עד לילי צום - עד אותה לילה שיצום למחר ואותה הלילה מותר לאכול בשר:

עדי שעה שדרך בני אדם לאכול בשר - ורוצה לאכול עמהן:

עד לילי שבת - ובלילי שבת מותר. שדרך בני אדם לאכול שום. והיינו לילי שבת:

זהו כבודי - שלא אטול ממך:

ויאמר לו - המדיר הריני כאילו נתקבלתי מה שבקשתי ממך:

הרי אלו מותרות ליהנות ממנו - שאר הנאה:

אלא לשם אישות - שנדר שלא תהנה ממנו דרך אישות:

שלא נתכוון זה - המסרב בו אלא לאכילה ושתיה המרובה וכי אמר זה קונם לביתך כו' לא נתכוון לידור הנאה ממנו אלא לאכילה ושתיה מרובה נתכוון:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ח"