ויקיטקסט

רש"י על הש"ס/נדרים/פרק ט

< רש"י על הש"ס




פרק תשיעי - רבי אליעזר

מתני' רבי אליעזר אומר פותחין לאדם בכבוד אביו ואמו - שאומר לו אילו היית יודע שאומרים על אביך אוי לו לאב שגדל בן רשע כזה שהוא פרוץ בנדרים שכן רשעים דרכן לנדור כדאמרינן לעיל בפירקין קמא (דף ט.) ואם אמר לאו דאילו הייתי יודע לא הייתי נודר מתירין לו:

וחכמים אוסרין - שאפילו אין דעתו להתחרט נותנים לו דעת להתחרט:

רבי צדוק אומר ער שפותחין לו בכבוד אביו ואמו כו' - כלומר אם כן יכולים לפתוח לו בכבוד אביו ואמו פותחין לו נמי בכבוד המקום שיכולים לומר לו נמי שכנגד הקב"ה עושה שנודר ורשע הוא לשמים:

אלא אם אתה אומר כן - שפותחין לו בכך:

אין נדרים - בגמרא מפרש לה:

בדבר שבינו לבין אביו ואמו - במה שהדיר והם צר. כים לו להנאתו שפותחין לו בכבודם:

פותחין בנולד - בדבר שלא היה בעולם בשעת נדרו ועדיין עתידין לבוא לעולם לאחר שנדר ומפרש כיצד:

ונעשה סופר - אית דאמרי תלמיד שהוא צריך לו ואית דאמרי לבלר שצריך לו נמי:

או שהיה משיא - המודר את בנו ואמר אילו הייתי יודע כו' בקרוב זמן לא הייתי נודר:

ונעשה - אותו בית:

כית הכנסת - האי נולד ממש הוא:

ר"א מתיר וחכמים אוסרין - דקסברי אין פותחין בנולד ובמס' נזיר בפ' ב"ש (דף לב:) מפרש דזכינהו חכמים לר' אליעזר והודה להם:

גמ' מאי אין נדרים - דקאמר לן רבי צדוק לר' אליעזר אין נדרים:

ניתרין יפה - כדפרשינן לעיל אפילו שאין דעתו להתחרט מתוך שמאיימין עליו כל כך משום כבוד אביו ואמו אומר שמתחרט אבל אין מתחרט לגמרי:


אין נדרים נשאלין לחכם - שאומר בלבו מה לי לילך אצל חכם לא צריכנא דודאי מותר הוא דכל כך הנאהו ומתירו הוא בעצמו והתורה אמרה לא יחל דברו הוא אינו מוחל אבל אחרים מוחלים לו:

בשלמא לאביי דאמר - היינו טעמא דרבנן משום דאין ניתרים יפה הכא מודו ליה לרבי אליעזר:

דכיון דאיחצף - כולי האי מעיקרא דאדריה לאביו ולאמו מנכסיו הא איחצף ליה ועומד בחוצפו כדמעיקרא ואי מתחרט ודאי חרטה ופיו ולבו שוין ואהכי מתירין לו בכך:

אלא לרבא דיאמר היינו טעמא משום דאין נדרים נשאלין לחכם - הכא נמי בנדרים שבינו לבין אביו ואמו אמאי מודו רבנן הא נמי לא אתו לשיולי לחכם ומתיר הוא בעצמו בכבוד אביו ואמו:

אמרי כיון דשאר נדרים לא סגי - בלא שאלה לחכם משוש דאין פותחין בכבוד אביו ואמו שלא יתיר עצמו הכא בנדר שבינו לבין . אביו ואמו מודו רבנן דפותחין . דבשביל האי נדר גרידא דפתחו בכבוד אביו ואמו לא אתי למימר אין נדרים נשאלין לחכם כיון דכולהו נדרים בעלמא נשאלין לחכם:

כי מתו כל האנשים - לפי שנדר משה ליתרו שלא לשוב מצרימה בשביל אותן האנשים המבקשים את נפשו כדמפרש לקמן ויואל משה ופתח לו המקום בכך לך שוב מצרים ומותר לך כדין שבשביל אותן שנדרת כבר מתים הן:

ורבנן - דלא סברי ליה דפותחין בנולד אמרי לך ההוא לאו נולד הוא דהאי קמ"ל רחמנא כי מתו מי מתו אלא ירדו מנכסיהם והיינו כי מתו דהכי קאמר רחמנא הנהו כבר מתו באותה שעה קודם שנדרת ולא הוי נולד אהכי אשתרי בההיא חרטה אבל בנולד לאו היינו חרטה להתיר בה את הנדר:

והאמר ר' יוחנן משום ר' שמעון בן יוחי כל מקום כו' - כולא תירוצא דרבנן היא:

ואינו אלא דתן ואבירם - ולא מתו עד מעשה קרח אלא האי כי מתו שירדו מנכסיהן כבר בשעת הנדר דלאו נולד הוא והיו כמתים:

במחשכים הושיבני כמתי עולם - כשאדם נתון במחשך ואינו רואה חשוב כמת:


אין מתירין לו - לנודר אלא בפניו של מדיר:

במדיין לך - מהו במדין לך אלא הכי קא"ל במדין נדרת לפני יתרו לך והתר בפני יתרו שאין מתירין לו לאדם אלא בפניו ויתרו הדירו למשה שלא לשוב מצרים מפני אותן אנשים המבקשים להורגו ואמר רבי תלמיד חכם מיפר לעצמו:

ארנבא חיה - שאינה מבושלת ואית דאמרי חיה ממש שאכל אותה כשהיא חיה:

הוה מצטער צדקיהו בגופיה - שהיה רוצה לגלות הדבר שיהו מבזין אותו בני העולם:

איתשיל אשבועתיה - נשאל על שבועתו:

מאי עבדיתו - דשריתון ליה מ"ט לא אמריתון ליה לצדקיהו דלא מציתו למשריה אלא בפניו:

מתני' שהן כנולד - דדמו לנולד אבל הן ממש אינן נולד ופותחין בהן:

שאביה רע - תולה נדרו ברעות אביה מכלל דאי לא הוה רשע היה נושא אותה:

או שעשה תשובה - דהיינו נולד פותחין בה ואומר לו בשעת חרטה אילו היית יודע שאביה עושה תשובה כלום היית נודר והוא אומר לאו וה"נ מכלב ונחש:

גמ' מת נולד הוא - דהוי נולד גמור ומאי קאמר אינו כנולד:

אמר רב הונא נעשה כתולה נדרו בדבר - ברשעת אביה דמשמע כל זמן שאביה בחיים דודאי אם אמר שאיני נושא את פלונית סתם ודאי כדקאמרת השתא דאמר שאביה רע לפי שהוא רשע אינו נושא את בתו ואהכי פותחין לו לומר אילו היית יודע שמת:

ורבי יוחנן אמר - לא הוי נולד כלל דבשעה שנדר כבר מת אהכי פותחין לו דכבר מת בשעה שנדר והוה ליה בטעות והא דאמר במתני' שהן כנולד דדמו לנולד פורתא:


מתיב רבי אבא וכו' והרי היא נאה: אלא שהנדר בטעות - מעיקרא ולא הוי נדר:

בשלמא לרב הונא - תנא רישא תולה נדר בדבר וסיפא תנא תולה נדר בטעות דאינו נדר: אלא לרבי יוחנן כו':

מתני' על לא תקום ולא תטור - שאם בקשת ממנו כלי ולא השאילך והדרתו הנאתך או שעשה לך דבר . שלא כהוגן ומתוך שנאה. הדרתו והתורה אמרה לא תשנא את אחיך בלבבך התורה הזקיקתו לפרנסו ולאוהבו ולהחיותו:

שמא יעני ואי אתה יכול לפרנסו - מחמת נדרך:

ואם אמר אילו הייתי יודע - בשעת הנדר בכל אזהרות הללו לא הייתי נודר:

גמ' ונימא כל דמיעני - אמאי פותח לו שמא יעני לימא ליה מדיר לאו כל דמיעני נפול עלי לפרנסו ימנו לו גבאי לפרנסו ומאי דמטי לדידי למיהב לפרנסתו:

בהדי כ"ע מפרנסנא ליה - ואמאי מוזקק אני לפרנסו טפי משאר עלמא:

הא לא מצי טעון דכל הנופל - בעניות אינו נופל לידי גבאי תחילה אלא קרובים מתגלגלין עמו:

מתני' אתה מוכר שער ראשך - מפרש בגמרא:

ואמר - הבעל אילו הייתי יודע כו':

גמ' ש"מ - מדקאמר ח' מאות זוז הניח לנו אבא רצונה ליטול מאתים ש"מ דמטלטלי משתעבדי לכתובה והא קי"ל (כתובות פא:) דלא משתעבדי:

אמר אביי - ה"ק קרקע שוה ח' מאות זוז כו':

והא קתני אפי' אתה מוכר שער ראשך - ומשמע דקאמר אפי' אין לך להשלים כתובה אלא משער ראשך זקוק אתה למוכרו ולו: שלים לה:

ושער ראשו מטלטלי הוא - דכל העומד ליגזוז כגזוז דמי:

ה"ק - ר"ע אפי' אין לך מה לאכול אא"כ תמכור שער ראשך זקוק אתה ליתן לה כל הקרקע שיש לך: ש"מ אין מסדרין לבעל חוב: כלומר דהכל גובין ממנו ונותנין לבעל חובו מדקאמר ליה ר"ע אתה מוכר שער ראשך ותאכל והא קי"ל במס' ערכין (דף כג:) ובב"מ (דף קיד.) דמניחין לו כלי תשמישו ומטה ומפץ ושולחן ומזון ל' יום:

הכי קאמר ליה - אפי' אתה נותן לה כל אשר לך שאין לך לאכול אלא שער ראשך אין קורעין לה כתובתה עד שתפרע לה הכל משלם. ואית דאמרי אין מסדרין לבעל חוב אין עושין לו סדר של חיות שאין מניחין לו מה שסדרו חכמים כדאמרינן התם שמניחין לו כלי תשמישו ומטה וכו':


מתני' אותן הימים - ימים טובים ושבתות שבהן מותר ושאר ימות השנה אסור:

הותר הראשון הותר לכולן - כדאוקימנא בפ' ד' נדרים שתלאן כולן בראשון:

אמר שאיני נהנה לזה קרבן ולזה קרבן צריכין פתח לכל אחד ואחד - אע"פ שאמר כל טענותיו בתוך כדי דיבור:

גמ' אמר רבא - מתני' דמשוי חילוק בין היכא דאמר כולכם להיכא דאמר לזה קרבן ולזה קרבן:

ר"ש היא דאמר עד שיאמר [שבועה] לכל אחר ואחד - דתנן במסכת שבועות היו חמשה תובעין אותו וכו' ר"ש אומר לעולם אינו חייב עד שיאמר לכל אחד ואחד שבועה לא לך ונמצא בכולן לשקר אבל אמר שבועה לא לך ולא לך אינו חייב אלא אחת להכי נמי מתני' היכא דאמר קונם שאיני נהנה לכולכם והותר באחד הותר בכולן:

ותיפוק לי דאין רע - אמאי קא מהדר תנא דהיכא דאמרו לו והלא המיושן יפה למעיים דלא הוי נדר דמשמע דוקא יפה דאי לא הוי לא רע ולא יפה לא הותר ותיפוק ליה דלא הוי נדר דאינו רע וה"ל נדר בטעות:

ועודי יפה קתני - והכי נמי גבי אשה זו לא מפני שהיא כעורה ונעשת יפה אח"כ או שחורה ונעשת לבנה אלא נאה ולבנה מעיקרא:

וייפוה - שקישטוה והלבישוה ונראית יפה:

מעשה לסתור - דרישא קתני אם היא נאה מעיקרא הוי נדר בטעות אבל אם נעשת נאה ע"י קישוט כגון הך דר' ישמעאל ה"ל נולד ואין פותחין בנולד והדר קא מפיק מעשה (הוא) אפי' היכא דנעשת נאה ע"י קישוט פותחין לו:

חסורי מיחסרא והכי קתני - רבי ישמעאל אומר אפי' כעורה ונעשת נאה ע"י קישוט אינו נדר ופותחין לו ומעשה נמי וכו':


שן תותבת - שנפלה שינה והושיבה שן אחר באותו מקום ועומד בכיעור:

ועשה לה ר' ישמעאל שן - באותו מקום של זה משלו והיינו שייפוה:

בכינה - עליו:

ימותו כל בני אלמנה - כלומר ימות הבעל ותהא היא אלמנה ואח"כ ימותו בניה:

לא יזוז שמעון ממקומו - שיטעום תבשילה ולהכי לא רצה לטעום כי היכי דלא לירגלי למידר שלא יהיו קלים בנדרים:

האי לזילותא - דרשב"ג קמיכוון וכל כמה דלא ירקא באנפיה ממש ליכא זילותא ואי לא לא הוה מותרת דאיהו על דעת כן אמרה כדי לזלזלו:

א"ל מירק לר"ג זילותא רבה היא - דאדם חשוב הוא:

מום יפה שביך - דמשום שהיה בה כ"כ מומין קאמר לה אם יש בה שום דבר יפה:

שמא ראשה נאה - ולכך הדירה שתראהו לו: סגלגל דומה לאניצי פשתן שראשיהן סגלגלים עגולין:

טרוטות - רכות:

בלום - סתום:

צוארה שקוט - שראשה מונח בין כתיפותיה:

אמר להן יפה אתם קורים אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין - זה השם יפה לה והיינו ודאי מום יפה שבה ועל דעת כן הדירה שתודיעני אותו דבר יפה דשמה יפה לה ששמה לכלוכית ואיהי נמי מלוכלכת. ע"א יפה אתם קורין אותה לכלוכית שהיא מלוכלכת במומין דכיון דאין בה דבר יפה להראות ודאי על דעת כן הדירה בעלה שהיה יודע שאין בה דבר יפה ואין יכולה להראות והואיל ואין בה שום דבר יפה נמצא שאין הנדר חל עליה:

בשילי לי תרי טלפי - שני רגלי בהמה ובישלה ב' עדשים שלא היתה מכרת בלשונות שלהם בא"י לא היו טוענין כך ואית דגרסי בשילי טלופחי כלומר מעט עדשים שכן אדם נוהג לומר ואיהי סברה דשתי עדשים קאמר לה ובשלה לו שתי עדשים בלבד ולא רצתה לשנות על דבריו:

ורתח עלה - למחר אמר אי אמינא לה נמי תרי תעביד לי כאיתמל ואמר לה בשילי לי גריוא מידה גדולה דסבר כי היכי דתטרח עלה דמילתא ולא תבשיל אלא כדי סעודה:

תרי בוציני - לשון שני שרגי שני מנורות דתרוייהו נקראו בוציני בלשון ארמי:

תברינהו על רישא דבבא - על ראש הפתח ומחמת כעס אמר לה ואיהי סברה דקאמר לה למיתבר יתהון על רישא דבבא בן בוטא דהוה יתיב תמן:

פרק עשירי - נערה המאורסה

מתני' נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה - ולהכי נקט נערה דדוקא נערה שהיא ברשות אביה כדאמרי' נמי במס' כתובות האב זכאי בקדושי בתו ובמעשה ידיה ובמציאתה ובהפרת נדריה בזמן שהיא נערה ומפיק לה מהאי קרא:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/רש%22י_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ט"