נדרים יג ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא קשיא הא דאמר הא קרבן והא דאמר הקרבן מאי טעמא חיי קרבן קאמר קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לרבי מאיר מכלל לאו אתה שומע הן אמר רבי אבא נעשה כאומר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך:
משנה: האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת עמך אסור:
גמרא: ורמינהו חומר בשבועות מבנדרים ובנדרים מבשבועות חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות וחומר בשבועות שהשבועות חלות על דבר שיש בו ממש ושאין בו ממש מה שאין כן בנדרים אמר רב יהודה באומר יאסר פי לדיבורי ידי למעשיהם רגלי להילוכן דיקא נמי דקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך:
הדרן עלך כל כנויי:
משנה: ואלו מותרין חולין שאוכל לך כבשר חזיר כעבודת כוכבים כעורות לבובין כנבילות וטריפות כשקצים ורמשים כחלת אהרן וכתרומתו מותר האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו לכך:
גמרא: טעמא דאמר חולין שאוכל לך הא אמר לחולין שאוכל לך משמע לא לחולין ליהוי אלא קרבן מני מתניתין אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל
רש"י (ריב"ן)
עריכה
ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: לך רבי מאיר היא דלא שאני ליה בין אמר הקרבן לכקרבן וברייתא דאמר הא קרבן דמשמע חיי:
לא קרבן לא אוכל לך. אבל שאוכל לך הוי קרבן להכי אוסר רבי מאיר ואית דאמרי הכ משמע לקרבן בשביל קרבן לא אוכל לך שאם אוכל לך יהא אסור עלי כקרבן: ומקשינן והא לית ליה לרבי מאיר וכו':
מתני' קונם פי מדבר עמך. מה שאני מדבר עמך אסור טלי כקרבן או שאמר קונם ידי עושה עמך או קונם רגלי מהלכת עמך אסור לדבר עמו ולהלך עמו ולעשות עמו מלאכה:
גמ' חלין על המצוה כברשות. שאם אמר קונם שאני עושה סוכה או קונם שאני מניח תפילין חל עליו הנדר ואם עשה קם ליה בבל יחל:
מה שאין כן בשבועה. שאין נשבעין לבטל את המצות דמושבע ועומד מהר סיני הוא לקיימן ולהכי לא חלה שבועה עליה דאין שבועה חלה על שבועה:
מה שאין כן בנדרים. דאין חלין על דבר שאין בו ממש כגון דיבור שאין בו ממש ואמאי קתני אסור:
באומר יאסר פי לדבורי. כלומ' פי יאסר לאותו דיבור שאני מדבר עמך והפה שנאסר יש בו ממש ודאי וידים למעשה ידיהם שאיני עושה עמך ורגלי להילוך שלא אהלך עמך:
דייקא נמי. מתני' דאשר דפי קאמר דקתני קונם פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דיאסר פי קאמר והיינו דבר שיש בו ממש:
מתני' ואלו מותרין. דלא חשיבי נדר: האומר חולין שאני אוכל לך או כבשר חזיר שאוכל לך או כעבודת כוכבים כו':
כחלת אהרן וכתרומתו מותר. לאכול עמו דכל הני לאו דבר הנדור הן אלא דבר האסור דממילא מיתסרי בלא נדר ואין נודרים בדבר האסור:
גמ' אי רבי מאיר והא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן. והיכא דאמר לחולין לא אמרינן דמשמע אלא לקרבן דהיינו הן מכלל לאו:
ר"ן
עריכהלא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הקרבן - כלומר דכי אמר הקרבן האי להוי קרבן קאמר:
מתני' האומר לחבירו קונם פי מדבר עמך וכו' - בגמרא מפרש לה:
גמ' שהנדרים חלים על דבר מצוה - בפ"ב (לקמן דף טז:) מוכחינן לה מקרא:
שהשבועות חלות על דבר שאין בו ממש - משום דמיתסר גברא הוא שלא יעשה כן ואיהו אית ביה ממש:
מה שאין כן בנדרים - דמתסר חפצא הוא הילכך אי לית ביה מששא לא אסר מידי:
באומר יאסר פי לדבורי - כלומר נעשה כאומר דהא אמר קונם פי מדבר משמע דקונם קאי אדבור ומשמע נמי דקאי אפה הילכך כיון דסתם נדרים להחמיר אמרי' דאפה קאי ופיו דבר שיש בו ממש הוא ודכותה בהש"ס דאמרינן באומר ופירושן נעשה כאומר ובדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דאפילו אי קאי קונם אדבור אפ"ה אסור מדרבנן שהנדרים חלין מדרבנן אפילו על דבר שאין בו ממש כדאיתא לקמן בריש פ"ב אלא קושטא דמילתא מתרץ ליה דאפילו מדאורייתא נמי אסור:
הדרן עלך כל כנויי
ואלו מותרין – איידי דתנא בפרק קמא נדרים אסורין פתח הכא באלו מותרין:
חולין שאוכל לך – בגמרא מפרש למאי איצטריך:
כבשר חזיר כעבודה זרה וכו' – כל מיני אסורין קתני אסורין באכילה כבשר חזיר ואסורין בהנאה כעבודה זרה ואסורין בהנאה שאין להם בטלה כעורות לבובין שהן תקרובת לעבודה זרה שהיו נוקבין העור כנגד הלב והיו מוציאין אותו כשהוא חי וחמירי מעבודה זרה דנהי דעבודה זרה אית לה בטלה תקרובת עבודה זרה אין לה בטלה ותנא נמי שאסורין באכילה בלבד ויש בהן טומאה כנבילות ושטומאתן חמורה בכעדשה כשקצים ורמשים:
כחלת אהרן וכתרומתו – שאף על פי שחל איסור על ידי קריאת שֵם לא מקרו דבר הנדור וכמו שכתבתי למעלה [שאף על פי] שהוא אסור לזה ומותר לזה לא מחמת נדרו הוא שהרי כשהפרישן לא פירש אלא ודאי מאי דאסירי לזרים מחמת אסורא הוא דרמא רחמנא עלייהו וטעמא דכולהו הני דאין מתפיסין בהן משום דבעינן שיתפיס בדבר הנדור ולא בדבר האסור כדאיתא בגמרא:
הרי זה מותר – ואפילו עם הארץ שנדר בהם אין צריך פתח אלא מותר מאליו ולהכי אף על גב דפתח ותנא ואלו מותרין הדר ותנא הרי זה מותר משום דקא בעי למיתנא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא דצריך פתח בעם הארץ וכדאיתא בגמרא ואי לא הדר ותנא הרי זה מותר לא ידענא ואלו מותרין דרישא כלומר שהן מותרין בלא פתח אהי מינייהו קאי אי אכולהו אי אתרתי מינייהו:
האומר לאשתו וכו' – האי דנקיט הרי את עלי כאימא הוא הדין נמי במתפיס בשאר אסורי הנאה כעבודה זרה וערלה וכלאי הכרם ובברייתא נמי תניא בגמרא הרי את עלי כבשר אימא כבשר אחותי כערלה ככלאי הכרם אלא האי דנקט כאימא חדא דאית ביה תרתי אשמעינן חדא דאף על גב דמתפיס בדבר האסור בעם הארץ מדרבנן צריך פתח ואשמעינן תו דצריך שיהא ממקום אחר אבל אין פותחין לו בכבוד אמו כלומר אילו היית יודע שלא יהא כבוד לאמך בכך לא היית נודר דלא תימא נהי דאין פותחין לו לאדם בכבוד אביו ואמו הני מילי בנדרים דאורייתא אבל האי דליתיה אלא מדרבנן פותחים קא משמע לן דלא הרשב"א ז"ל. ודוקא במדיר אשתו ומתפיס בדבר האסור צריך פתח מפני שדרכו לאסור את אשתו מתוך הקפדה ואי שרית ליה בלא פתח כי מתפיס בדבר האסור אתי למישרי נמי אפילו מתפיס בדבר הנדור אבל שאר נדרים מתוך שאין מצויין כל כך לא גזרו בהן ואין צריכין שאלה והיינו דנדרים דרישא דמתניתין מותרין לגמרי כדאיתא בגמרא:
גמ' טעמא דאמר חולין שאוכל לך וכו' – דוודאי כי תנא חולין לאו לגופיה איצטריך דהא פשיטא דמותר אלא משום דיוקא תנא ליה לאשמועינן הא לחולין אסור:
מני מתניתין אי רבי מאיר וכו':
תוספות
עריכה
הא דאמר הא קרבן. בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא"ל בתיבה אחת: קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר"מ מכלל וכו'. השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר"ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור"י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר"ת ניחא טפי דע"כ למאי דס"ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה"ה לדברי המתרץ א"נ גם לפר"י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא"ת לפר"ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ"מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא"כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ"א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר"ת קשה כדפרישית וי"ל דאה"נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר"מ אוסר דאע"ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ"מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו':
באומר יאסר פי לדיבורי. תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ"מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ"ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי"ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו':
ידי לעושיהם. וא"ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אינך נקט: הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן:
ואלו מותרין. הרי עלי:
גמ' טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו'. דס"ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק א (עריכה)
סז א מיי' פ"א מהל' נדרים הל' יט וע"ש בכ"מ:
סח ב מיי' פ"ג מהל' נדרים הל' יא, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' ריג סעי' א:
סט ג מיי' שם הל' ז ו, סמג שם, טוש"ע יו"ד סי' רטו סעי' א:
ע ד מיי' שם ופ"ה מהל' שבועות הל' טו, סמג שם, טוש"ע יו"ד סי' רלט סעי' ד:
עא ה מיי' פ"א מהל' שבועות הל' ב ופ"ה הל' כ ופ"ג מהל' נדרים הלי"א, טוש"ע שם סעי' ג:
עב ו ז מיי' פ"ג מהל' נדרים שם, סמג שם, טוש"ע יו"ד סי' ריג סעי' א:
מתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ב (עריכה)
א ח מיי' פ"א מהל' נדרים הל' כ, סמג שם:
ב ט מיי' שם הלכה ח, סמג שם, טוש"ע שם סי' רה סעי' א:
ג י מיי' שם הלי"א:
ד כ מיי' שם הל' ל ופ"ב שם הל' יג, סמג שם, טוש"ע שם סי' רה סעי' א:
ראשונים נוספים
שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות. פירוש לעבור על דבר מצוה מה שאין כן בשבועות ולקמן בפ' שני מיפרשא שפיר:
משא"כ בנדרים. שהנודר תולה האיסור בחפץ ודבר שאין בו ממש אין יכול לאסרו עליו ודיבור והילוך דבר שאין בו ממש הוא:
באומר יאסר פי לדבורי כו'. ויש ממשות באיברים לאסרן עליו:
הדרן עלך כל כנויי
ואלו מותרין חולין שאוכל לך. מילתא דפשיטא היא ובגמ' מפרש אמאי קתני לה:
כעורות לבובים. היו נוקבין הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לעבודת כוכבים ותקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה:
כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים ולא הוי דבר הנדור כדפרישית לעיל בפ"ק:
הרי את עלי כאימא. לאו דבר הנדור הוא ואעפ"כ החמירו חכמים עליו כנודר בתורה לעם הארץ כדמפרש בגמ' ועוד החמירו עליו לפתוח לו פתח ממקום אחר לבקש לו פתח וטעם לחרטתו שאילו היה יודע שכן הוא לא היה נודר ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך וכל זה שלא יקל ראשו לכך ולא ירגיל לאסור אשתו עליו:
גמ' טעמא דאמר חולין כו'. לגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא אתא:
אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו כו'. היכא דאמר לחולין בפתח ולא אמר לא חולין:
ואלא ר' יהודה הייו רישא. בפרקין דלעיל דתנן לחולין שאוכל לך אסור:
א"ר יהודה אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי וכו': יש מי שפירש דלאו למימרא שלא יאסר עד דאמר בהדיא יאסר פי לדיבורי, אלא נעשה כמאן דאמר יאסר פי לדבורי קאמר, דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ולא קאמר קונם שאיני מדבר עמך, שמע מיניה שהפה אסור לדבורו, בקונם יהא פי למה שאני מדבר עמך. ונראה לי דטעמיה דמילתא, משום דכיון דקאמר קונם פי מדבר עמך, ואפשר דקונם קאי אפי, ואפשר נמי דלא קאי אפי אלא אמדבר, מסתמא מפרשינן ליה דקאי אפה, והכי קאמר קונם יהא פי לדבורי עמך, ומשום דסתם נדרים להחמיר, כדתנן בפרקא דלקמן.
ויש מי שפירש, דקונם פי מדבר עמך, ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה, ואיהו אצטרכיה לשנויי, אבל ידי עושה עמך [דבר לפי הש"מ] שיש בו ממש הוא הוא דמלאכת ידיו חפצא (היא) [הוא לפי הש"מ] ושפיר שייך למיסריה אנפשיה, וכן נמי אפשר דרגלי מהלכת לך, פעמים שיש בו ממש, כגון שמהלך על גבי טינא לגבלו, או על גבי ענבים לדרוך, ואז יהיה אסור, אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך, שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו, וכן כתבו מקצת רבותי הצרפתים זכרונם לברכה.
ואינו מחוור, חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשיו, דלא אסר אלא הדבור והעשיה וההילוך, ודאי כל אלו אין בהם ממש, דודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש, אבל ההילוך והעשיה אין בהם ממש. וכך כתב הרב רבנו ברוך בר שמואל זכרונו לברכה הספרדי בפירושיו ויפה אמר, והיינו דאמרינן נמי בשלהי בתרא (קמז, ב) ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום, לפי שמעשה הדירה אין לו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם, אפילו באוסר המעשה שעשה בידיו, והמלאכה שיתקן ברגליו, מכל מקום מעשה ידיו, ומלאכת רגליו, דבר שלא בא לעולם הוא, ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם, עד שיאמר ידי לעושיהן, דידים איתנהו בעולם, וכדאיתא בפרק אע"פ בכתובות (נט, א) והכי קיימא לן וכדאיפסקא הלכתא התם אלא אם תעמידנ' כר"מ, דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם, וכיון דלא אתמר הכין במתני' למה לן לאפוקי למתניתין לבר מהלכתא, והלכך מתניתין לית לה פתרי אלא בהאי שינויי דשנינן, דפי לדבורי וידי למעשיהן, ורגלי להלוכן קאמר.
ומיהו אפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן, וכדאמרינן בפרקין דלקמן (יד, ב) גבי קונם שאני ישן, אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ, דמדקתני פי מדבר עמך, ולא קתני שאני מדבר עמך, שמע מינה דפי לדבורי קאמר, דקונם לא קאי אמדבר, אלא אפי כדאמרן. ועוד נ"ל, דלא אפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן, מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל, כדקתני בפרקין דלקמן (טו, א) דכל היכא דתני אסור דאורייתא קאמר. ועוד נ"ל דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש, ושלא בא לעולם, אלא במה שאוסר על עצמו, אבל לאסור על אחרים, ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל, ואפילו מדרבנן, והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא, הלכך לא חייל, ובפרקין דלקמן (יד, ב טו, א) בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו, מ"ה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן, וכדכתיבנא התם בדוכתא בסיעתא דשמיא.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
פיסקא קונם פי מדבר עמך פי' הכי משמע קונם יהא הדיבור שפי מדבר עמך ובמעשה שידי עושה לך וההילוך שרגלי מהלכת לך וכולן אין בהן ממש ומתרץ רב יהודא באומר יאמר פי לדיבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן מדקא מתרץ רב יהודא ידי למעשיהן ש"מ שאם לא אמר כך לא אמר מה שידי עושה לך דבר שאין בו ממש הוא שאפילו אם חקק הבקעת ועשאה כלי הוי דבר שאין בו ממש שלא נתכוין לאסור גוף הבקעת שיש בה ממש אלא התיקון והמלאכה שעשה בה ואם גוף העץ מותר התיקון שעשה בו הוא דבר שאין בו ממש שאינו נתפש ומתמעט ביד הילכך צריך לומר קונם שאין בו ממש שאינו נתפש ומתמשש ביד הילכך צריך לומר קונם ידי למעשיהן וההיא דתנן לקמן בפ' הנודר מן הירק האומר לאשתו קונם מעשה ידיך עלי אסור כגון דאסר עילוי' כל גוף החפץ כגון שאמר כך התבשיל שאת מבשלת והפת שאת אופה והצמר שאת טווה אותן התבשיל והפת והצמר יהו אסורין עלי כקונם אבל לעולם אם לא אמר אלא מעשה ידיו סתם אינו משמע אלא התיקון והעשי' ולא גוף החפץ ומש"ה תירץ רב יהודא שצריך לומר קונם ידי למעשיהן ודברי המפרשים לא נראין לי:
טעמא דאמר חולין שאוכל לך האמר לחולין שאוכל לך אסור דמשמע לא חולין יהא אלא קרבן מני מתני' כו' עד היינו רישא נ"ל דל"ג הכי הא מני מתני' דכבר דייקנא האי דיוקא לעיל ומה צורך עוד לדיוקא בכאן בין אם תעמוד המשנה כר"מ בין אם תעמידנה כ' יהודא איכ אלאקשוי היינו רישא הילכך גירסא משבתשתא היא וא"ל לגרוס מני מתנ'י כלל אלא טעמא דאמר חולין האמר לחולין אסור היינו ריש אופירושא הכי האי חולין שאוכל לך לגופי' לא איצטריך כלל ולא תניא אלא לידוקא ולהכי מקשה אי לדיוקא תנאי היינו רישא ומהדר אידי דקתני כבשר חזיר כע"ז אהכי קתני חולין שאוכל לך פי' ה"ק ואלו מותרין משום דתנא לעיל כל הנידרין שאם התפיש בחולין אע"פ שהן אסורין כיון שחולין הן ואין בהן קדושה לשם הן מותרין וכלל בדיבור זה כל חולין האסורין והדר ומפרש להו כבשר חזיר כו' וסיפא הויא פירושא דרישא:
פיסקא האומר לאשתו הרי את עלי כאימא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל אדם ראשו לכן פי' וה"ה לכל דבר האסור כדאמרי' בגמרא כבשר איאמ כבשר אחותי כערלה וכלאי הכרם לא אמר כלום ואמר עלייהו אביי לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה דאי שריית לי' בלא שאלה אתי למימר משום הכי שרו לי שאין נדר חל על אשתו וזימנין דמדיר לה בנדר גמור ולא אתי לאיתשולי אבל כשאוסר הפירות עליו כבשר חזיר לא בעי שאלה דאי שריית לי' לא אתי למישרי נדרים גמורין דכ"ע ידעי דאיכא נדרים בתורה והאי דקתני ממקום אחר כלומר לא שיתירו לו נדרו לומר שאין זה נדר אלא מראין לו שהוא נדר ופותחין לו פתח בחרטה כמו שעושין לנדרים גמורים וזהו ממקום אחר שלא יאמרו לו אין זה נדר:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק א (עריכה)
אמר רב יהודא אמר רב באומר יאסר פי לדיבורי: יש דפרש דקונם פי מדבר עמך ורגלי מהלכת לך קא קשיא ליה ואינהו ניהו דאיצטריכינן לשנויי אבל ידי עושה עמך דבר שיש בו ממש הוא דמלאכת ידיו חפצא הוא ושפיר שייך למיסריה אנפשיה. וכן נמי איפשר דרגלי מהלכת לך פעמים שיש בו ממש כגון שמהלך על גבי טיט לגבלו או על גבי ענבים לדרוך ואז יהיה אסור אפילו באומר קונם רגלי מהלכת לך שיהא אסור באותה מלאכה שיעשה בהליכת רגליו וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל.
ואינו מיחוור חדא דלפי מה שהיינו סבורים עכשו דלא אסר אלא הדבור והעשייה וההילוך ודאי כל אלו אין בהם ממש בודאי מה שנעשה הוא שיש לו ממש אבל העשייה וההילוך אין בהם ממש. וכן כתב הרב ר' ברוך בר שמואל ז"ל הספרדי בפירושיו ויפה אמר. והיינו נמי דאמרינן בשילהי בתרא ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום לפי שמעשה הדירה אין בו ממש. ועוד קשיא לי דאפילו לדבריהם ואפילו באוסר המעשה שעשה בידו והמלאכה שיתקן ברגליו מכל מקום מעשה ידיו ומלאכת רגליו דבר שלא בא לעולם הוא ואין אדם אוסר על חברו דבר שלא בא לעולם עד שיאמר ידי לעושיהן הידים איתנהו בעולם וכדאיתא בפרק אף על פי בכתובות והכי קיימא לן וכדאיפסיקא הילכתא התם. אלא אם תעמידנה כרבי מאיר דאית ליה אדם אוסר דבר שלא בא לעולם וכיון דלא איתמר הכין במתני' למה לן לאפקה למתני' לבר מהילכתא. והילכך מתני' לית ליה פתרי אלא בהאי שינויא דשנינן דפי לדבורי וידי למעשיהן ורגלי להילוכן קאמר. ומיהו איפשר היה לאוקמה בבל יחל דרבנן וכדאמרינן בפירקין דלקמן גבי קונם שאני ישן. אלא דעדיפא וקושטא קא מתרץ דמדקתני פי מדבר עמך ולא קתני שאני מדבר עמך שמע מינה דפי לדבורי קאמר דקונם לא קאי אמדבר אלא אפי כדאמרן.
ועוד נראה לי דלא איפשר לאוקמה בבל יחל דרבנן מדקתני אסור ולא קתני הרי זה בבל יחל כדקתני בפירקין דלקמן דכל היכא דתני אסור דאוריתא קאמר. ועוד נראה לי דליכא בל יחל דרבנן בדבר שאין בו ממש ושלא בא לעולם אלא במה שאוסר על עצמו אבל לאסור על אחרים ואפילו בקונם ליכא איסורא כלל ואפילו מדרבנן. והכא בשאוסר דבורו ומעשה ידיו על חברו היא הילכך לא חאיל. ובפירקין דלקמן בקונם שאני ישן שאוסר על עצמו משום הכיה מוקמינן לה בבל יחל דרבנן וכדכתיבנא התם בדוכתא בס"ד. הרשב"א ז"ל.
- תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ב (עריכה)
לא קשיא הא דאמר הא קרבן הא דאמר הי קרבן: פירוש כשהוא אומר הא קרבן שתהא קמוצה הרי הוא כאילו אמר הקרבן ואסור דלאיסור כקרבן הוא מתכוין. וכי אמר הי קרבן הרי הוא כמו חי קרבן שהוא לשון שבועה ולאו מידי קאמר אפילו לשון שבועה. הרנב"י ז"ל. וכתב הרי"ץ ז"ל וזה לשונו: והתנן מודים חכמים וכו'. ועל כרחך הני חכמים היינו ר' מאיר דאיירו במתניתין. הא דאמר הקרבן הא דאמר הא קרבן. כלומר ברייתא הא דאמר הקרבן מיירי שמשך בתנועת הה"א ומשמע שדעתו לומר הי קרבן והוי כאילו אמר כזה הקרבן או הוי כאלו אמר חי קרבן שיש בני אדם שאין יכולין להוציא אותיות הגרון. ומתניתין דקתני אסור בשלא משך בה"א איירי ועל כן לא שייך למימר כן. עד כאן.
קתני לקרבן לא אוכל לך ר' מאיר אוסר: קא סלקא דעתיה דמקשה דהכי פירושו דלקרבן כמו לא קרבן לא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא קרבן ולפיכך אמר ר' מאיר דאסור. ולכן מקשה הא לית ליה לר' מאיר מכלל לאו אתה שומע הן. אמר ר' אבא וכו'. לא כמו שאתה סובר לא קרבן קאמר אלא לקרבן תיבה אחת ולא אוכל לך פירושו לפיכך לא אוכל לך כיון שעשיתיו קרבן. ומיהו קרבן לא אוכל לך תנן בפרקא דלקמן דשרי אפילו לר' מאיר משום דבמצות קרבן קאמר ולא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך דלא אמרינן אלא היכא דאמר לקרבן בלמ"ד אבל בלא למ"ד בחיי קרבן קאמר. הרא"ם ז"ל.
והא לית ליה לר' מאיר: דקא סלקא דעתיה דמקשה דהיינו טעמא דר' מאיר דאסר דהכי בעי למימר לקרבן לא אוכל לך ומאריך בלמ"ד והוי כאילו אמר לא יהיה קרבן את שלא אוכל לך אבל מה שאוכל לך יהא קרבן. ותירץ ר' אבא דמיירי שאינו מאריך בלמ"ד וכשאמר לקרבן הוי נדר והשאר נתינת טעם היא לדבר והוי כאילו אמר לפיכך לא אוכל לך דאין אדם מוציא דבריו לבטלה לר' מאיר. הרי"ץ ז"ל.
מתני' האומר לחברו קונם פי מדבר עמך ידי עושה עמך רגלי מהלכת לך אסור: פירוש אסור לדבר עם חברו ואסור לעשות לו מלאכה ואסור להלך לצרכו של מודר דרגלי מהלכת לך הכין משמע שלא יהלך בשבילו דומיא דידי עושה שהוא אוסר ידו מלעשות מלאכה לחבירו. הרנב"י ז"ל.
קונם פי מדבר עמך יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם פי מדבר עמך: וכן אם ידי עושה לך כו'. פירוש.
קונם פי וכו': שהנדרים חלים בדבר מצוה בין לעבור בין לקיים מה שאין כן בשבועות. לקמן בפרק שני מפרש טעמא מקראי. שהשבועות חלות וכו' שהרי האיסור תלוי בו ולא בחפץ הילכך אין להקפיד בחפץ אם אין בו ממש. מה שאין כן בנדרים שאוסר החפץ אם כן צריך להיות בו ממש. ופי דמתניתין משמע דיבור ובדיבור אין ממש. הרא"ם ז"ל.
גמרא ורמינהי: פירוש דקא סלקא דעתין דמתניתין דקתני קונם פי מדבר עמך וכו' דלשון קונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו ואהילוך רגליו והנהו דבר שאין בו ממש נינהו.
והיינו דרמינן עלה חומר בנדרים מבשבועות וחומר בשבועות מבנדרים חומר בנדרים שהנדרים חלין על המצוה כברשות מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם אמר קונם סוכה עלי קונם לולב עלי קונם מצה עלי אסור לישב אפילו בצל סוכה דמצוה וליטול לולב ולאכל מצה בלילי הפסח. ואפילו פירש ואמר קונם סוכה של מצוה עלי אסור מפני שהנדרים איסור חפצא נינהו. וכיון שהוא אסר על עצמו חפץ זה אסור לו להשתמש בו אף על פי שיבטל את המצוה בכך דאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו ומוטב שישב ולא יעשה המצוה משאם יעשה איסורא בידים.
מה שאין כן בשבועות. פירוש שאם נשבע שלא לישב בצל סוכה דמצוה ושלא יאכל מצה בלילי הפסח וכיוצא בהן אין שבועה זו חלה לבטל את השבועה שכבר נשבע בהר סיני שיעשה סוכה ושיטול את הלולב ושיאכל את המצה. וכופין אותו לאכול את המצה מפני שבועה ראשונה ולוקה על זו משום שבועת שוא. וכי תימא והא אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו והיאך כופין אותו לאכול את המצה וליטול את הלולב מכיון שנשבע עליהן שלא לאכל ושלא ליטול. יש לומר מפני שהשבועה לאו איסור חפצא הוא ואין שום איסור השבועה נתפס במצה זו ובלולב זה כדי שתאמר אין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו אלא הוא נשבע עכשו שלא יאכלנה וכיון שכבר נשבע בסיני שיאכלנה אין שבועה זו חלה על שבועה ראשונה לבטלה.
חומר בשבועות מבנדרים שהשבועות חלות בין על דבר שיש בו ממש פירוש כגון שבועה שאוכל ככר זה בין על דבר שאין בו ממש פירוש כגון שבועה שלא אוכל אי נמי שאישן ושלא אישן. מה שאין כן בנדרים. פירוש משום דנדרים איסור חפצא אינון וכי ליכא חפצא אמאי חאיל נדרא. ואילו שבועה אינו אלא איסור גברא ויכול הוא לישבע שימנע עצמו מלישן ומלילך וכיוצא בו.
הרי ששנינו כאן דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש: ואם כן היכי קתני מתניתין קונם פי מדבר עמך אסור דקא סלקא דעתין דקונם קאי אדיבור פיו ואמעשה ידיו וכדפירש רש"י.
ירושלמי את אמר ידי עושה עמך אסור חרש עמו בקרקע עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית הקרקע. גדר עמו בתנור פירוש בנה לו כותל תנור עד כמה הוא אוסר עד כדי שכרו או עד כדי הניית תנור. ולא איפשיט. פירוש ולחומרא נקטינן. ופירוש עד כדי שכרו שיתן לו שכרו כפועל או צריך ליתן לו במה ששוה הקרקע יותר מחמת אותה חרישה ומחמת גדירת התנור. שהרי עכשו נמצא שלא נהנה ממנו בכלום. הרנב"י ז"ל בפירושו להלכות הרמב"ן ז"ל.
באומר יאסר פי לדבורי: ובפה יד ורגל יש ממש. דייקא נמי דפירושא דמתניתין כך הוא מדנקט פי שאני כו' ולא נקט שאיני מדבר בלא פי. ובפי ישרים יתברך צורנו אשר תורה לפני עמו ערך. הרא"ם ז"ל.
סליק פרק כל כינויי נדרים
פרק ואלו מותרין*)
- ) אמר הכותב הנה עד דף ה' ע"ב נדפסו פה דברי הרשב"א ז"ל כאשר הם סדורים בהשיטה מקובצת כתב יד. אמנם מפני הוצאות הדפוס היה ברצון בעל המביא לדפוס נ"י להשמיטם באשר כבר הובאו הדברים בחידושיו המצוים ביותר. ויען שראיתי כי בהרבה מקומות דברי רשב"א עניים בהחידושים ועשירים בהשיטה מקובצת לכן יגעתי לערוך אותם מערכה מול מערכה ובכל מקום אשר מצאתי בהחידושים שינוי לשון או טעות הדפוס הנוגע להבנת הענין תקנתי אותם על פי השיטה מקובצת מבלי להציג תחלה את הלשון המגומגם אשר כתוב בחידושיו. ואם מצאתי שגיאה בדבריו גם בחידושיו גם בשיטה מקובצת והיה בידי לתקנה הגהתי אותה בלשון א"ה או על ירי סימן כזה (). ועיין לדוגמא בעלמא לעיל דף ד' (סוף ע"א) ע"ב במה שכתב הרשב"א ובמסרבין בו דידים שאין מוכיחות מיהא הויין. ודע כי אחרי אשר לא היה לאל ידי להדפיס את התיקונים מדף הנ"ל עד סוף הפרק אביא אותם אם יזכני ה' בסוף הספר בתוך ההגהות וההערות אשר אספח להחיבור הזה אם יזכני העליון לגמור מלאכתי בשלמות כאות נפשי. ואולם מכאן ואילך תמצא כל תיקון ותיקון בדברי הרשב"א במקומו. ובמקומות אשר דבריו בשיטה מקובצת המה בקיצור ובחידושיו יש עוד חסרון הצריך להמנות לא אגיה ואקצר אותם כי אם יבאו בדפוס כאשר המה רשומים בכתב אמת בספר השיטה מקובצת. דוב צאמבער.
מתני' האומר לאשתו הרי עלי כאימא: פירוש שהוא נודר בדבר האסור. פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל את ראשו לכך. פירוש אין מודיעין לו שאינו נדר כלל אלא פותחין לו בפתח או בחרטה שלא ירגיל לעשות כן ושמא יאסרנה עליו בדבר הנדור ואתי למישרי לכך צריך עתה להישאל על נדרו. ויש מפרשים פותחין לו פתח ממקום אחר לומר אדעתא דהכי מי נדרת ולא סגיא ליה בחרטה בלחוד דמחמירין עליו כדי שלא ירגיל עצמו בכך. והאי דקתני כאימא לאו דוקא אלא הוא הדין כאחותו ושאר עריות והוא הדין נמי בבשר חזיר ובעבודה זרה דצריך נמי שאלה. ויש מפרשים פותחין לו פתח ממקום אחר וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. הריטב"א ז"ל.
גמרא טעמא דאמר חולין שאוכל לך מותר הא אמר לא חולין שאוכל לך אסור: דמשמע לא חולין ליהוי אלא קרבן. דאם איתא דאפילו אמר לא חולין נמי מותר לאשמועינן לא חולין דמותר וכל שכן חולין. הרי"ץ ז"ל.
אבל אמר לחולין שאוכל לך אסור: משום דמשמע דהכי קאמר הא דאכילנא מדידך לאו חולין ליהוי אלא קרבן.
הא לית ליה מכלל לאו וכו': הכא נמי לא הוה ליה למיסר (ליה) עד דאמר בהדיא לא חולין אלא לאו ר' יהודה היא דשמעינן ליה בהך פירקא דלעיל דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן דקתני לחולין שאוכל לך אסור ואוקמינא התם כר' יהודה. שיטה.
הא לית ליה וכו': בהאומר בקדושין דבעי תנאי כפול. הרא"ם ז"ל. וז"ל הפירוש: אי ר' מאיר וכו'. וכל היכא דאמר לא לחולין שמעינן ליה לתנא דמתניתין באידך פירקין דהיינו ר' מאיר דאית ליה מכלל לאו אתה שומע הן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה