ויקיטקסט

תוספות על הש"ס/נדרים/פרק ב

< תוספות על הש"ס





הא דאמר הא קרבן. בשתי תיבות אז אמרינן בחיי קרבן קאמר והכי משמע הא הנה בקרבן אני נשבע הא דאמר הקרבן כלומר מתניתין דאסרה מיירי דאמר הקרבן בתיבה אחת לפיכך אסור דלא שייך לומר שהוא לשון שבועה כיון דאמר ליה בתיבה אחת ומתניתין נמי דייקינן דמיירי בתיבה אחת דומיא דקרבן אע"ג דבהעבודה הזה הוי לשון שבועה אף כי בתיבה אחת שאני הכא כיון דבלשון נדר קא"ל דקאמר הקרבן שאוכל לך הילכך אין לפרשו בלשון שבועה היכא דקא"ל בתיבה אחת: קתני לקרבן לא אוכל לך רבי מאיר אוסר והא לית ליה לר"מ מכלל וכו'. השתא דטעמא דאסור משום מכלל וכו' משמע לא קרבן מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך יהא קרבן ומשני באמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך כלומר הכי מפרש ליה ופר"ת דמיירי דאמר לקרבן בפתח בין לפי דברי המקשה בין לפי דברי המתרץ אלא שהמקשה היה סבור דפי' לקרבן בפתח כמו לא ודחי דמפרשי' ליה לקרבן יהא ור"י מפרש דלפי שינויא מיירי דאמר לקרבן בחטף מיהו לפר"ת ניחא טפי דע"כ למאי דס"ד מעיקרא הוי לקרבן בפתח מדהוה טעי המקשה לומר טעמא דאיסורא משום מכלל ומסתמא ה"ה לדברי המתרץ א"נ גם לפר"י יש ליישב דבזה הם חלוקין המקשה והמתרץ דודאי המקשה היה סבור דגרס לקרבן בפתח לפיכך היה טועה לומר דטעמא משום מכלל לאו כו' ודחי דרבי מאיר מיירי דאמר לקרבן בחטף וא"ת לפר"ת דאמר לשינויא דאמר לקרבן בפתח לרבנן דלית להו האי סברא דלקרבן יהא לפיכך וכו' מ"מ מיתסר מטעם מכלל לאו וכו' לרבנן דאית להו מכלל וכו' וא"כ אמאי קתני רבי מאיר אוסר הא לרבנן נמי מיתסר בשלמא לפר"י דגרס לקרבן בחטף וליכא למימר מכלל לאו וכו' לכך ליכא למיסר כ"א מטעם לקרבן יהא לפיכך מותר לרבנן דלית להו סברא דלקרבן יהא אבל לפר"ת קשה כדפרישית וי"ל דאה"נ דאסור גם לרבנן ולרבותא נקט ר"מ אוסר דאע"ג דרבי מאיר לית ליה מכלל וכו' מ"מ אוסר מטעם דלקרבן יהא וכו':

באומר יאסר פי לדיבורי. תימה אמאי לא משני לה דאף כי אין בו ממש ואין נדרים חלים מדאורייתא מ"מ מיתסר מדרבנן כדמסיק רבינא לקמן פ"ב ואיסור דמתניתין מדרבנן קאמר וי"ל דמתרץ ליה האמת דמתניתין מוכחא דמיירי בהכי שאמר יאסר פי לדיבורי כדמסיק דיקא נמי דקתני כו':

ידי לעושיהם. וא"ת תיפוק ליה דמעשה ידים גופיה יש בו ממש כדמוכח בכתובות (דף נט.) דאם אמר קונם מעשה ידי דחייל לר"מ דאמר אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וי"ל דאה"נ ואגב אינך נקט: הך שינויא אכולהו ועוד דאיכא מעשה ידים שאין בהן ממש כגון שלא אתן לפני בקרו תבן:

פרק שני - ואלו מותרים

ואלו מותרין. הרי עלי:

גמ' טעמא דאמר חולין שאוכל הא לחולין שאוכל לך וכו'. דס"ד לדיוקא איצטריך למידק מיניה לחולין כיון דלגופיה לא איצטריך:



היינו רישא. פירוש מתני' דפ"ק דתנא לחולין שאוכל לך לא כשר וכו' ואוקימנא כרבי יהודה:

איידי דתנן כבשר חזיר. וכייל דברים הרבה שאין הנדר חל תנא נמי חולין בהדייהו דבעי ליישב לעולם מתני' לאוקמה דאיצטריך למידק הא לחולין וכר' יהודה ואע"ג דתנינא חדא זימנא פ"ק תנייה אגב גררא ול"נ דלאו לדוקיא אתיא מתני' אלא לגופיה אע"ג דלא הוי שום רבותא מ"מ תנינא אגב גררא דאינך והשתא מתוקמא גם כר"מ ולהכי לא הוי מצי למיתני קרבן שאוכל לך:

ה"א דבעי שאלה מדרבנן ומי מצי למימר הכי והא מדקתני סיפא. וא"ת היכא ס"ד דבעי שאלה מדרבנן והא קתני דמותרין וי"ל דס"ד דמותרין ר"ל מדאורייתא וכה"ג אמרינן לקמן ד' נדרים התירו חכמים ואפ"ה קאמר בגמרא דבעי שאלה מדרבנן:

אי הכי אפי' בדבר האסור נמי דהא כתיב לאסור איסר. וא"ת א"כ כי ידור נדר לדבר הנדור למה לי וי"ל דלא תימא דדבר האסור חמיר (פי') [טפי] להתפיס בו מדבר הנדור:

ההיא מיבעי' ליה לכדתניא איזהו איסר האמור בתורה וכו'. דמוקי לה בשבועות פ"ג (דף כ.) למתפיס בנדר או למתפיס בשבועה שאומ' זה כזה ונפקא לן מכפילות הלשון דלאסור איסר וא"ת התינח לאביי דמוקי ליה הכי פ"ג דשבועות אלא לרבא דאמר התם מתפיס בשבועה ובנדר לא כלום הוא והך ברייתא מפרש לה ואיזה הוא איסר נדר האמור בתורה הרי שאמר הרי עלי שלא לאכול בשר וכו' דכיון שמזכיר בהדיא שלא לאכול הוי עיקר הנדר ומסברא נפקא ליה ולא משום פסוק א"כ לדידיה כפילות דלאסור איסר למה לי ושמא יש לומר דלרבא אין להקשות מן הכפילות מלאסור איסר משום דרבא אמר התם דאיסר הוא לשון בפני עצמו [ואם] הוציאו בלשון נדר נדר כגון שאמר ככר זה עלי לאיסור ואם הוציאו בלשון שבועה שאמר איסור שלא יאכל (בדבר) [ככר] זה הוי כאילו אמר שבועה שלא אוכל ככר זה ודריש ליה התם משום דאיסר זה הטילו הכפילות בין נדר לשבועה וכיון דלשון הוא לעצמו ליכא למידרש מן הכפילות שיתפיס בדבר מידי דהוה אשבועה דכתיב או השבע שבועה כפילות ואפילו הכי לא דרשינן מן הכפילות שיתפיס בדבר האסור ע"י שבועה בכפילות מנדר משום דגלי קרא בעלמא לא תשבעו בשמי לשקר דמשמע שהוא לשון לעצמו שאסר עצמו בלשון שבועה הילכך לרבא לא קשיא כלל מן הכפילות כדפרי' כך נראה למורי שי':

ורמינהו הרי את עלי וכו'. יודע היה דמתניתין דבעי התרת חכם אינו כ"א מדרבנן דדבר הנדור בעי אלא ס"ד דהך ברייתא דקתני לא אמר כלום אפי' מדרבנן לא בעי שאלה מדקתני לא אמר כלום וכן מוכח שינויא דאביי דקאמר לא אמר כלום מדאורייתא וצריך שאלה מדרבנן: ה"ג בהך ברייתא הרי את עלי כבשר אמי כבשר אחותי ואאחותו של הבעל קאי אבל ל"ג כבשר אמה כבשר אחותה דמשמע דאמה ואחותה של אשתו קאי ול"נ דא"כ הוה ליה למימר כבשר אמך או כבשר אחותך דהא במדבר עם אשתו מיירי כדקאמר הרי את עלי אלא גר' כבשר אמי כבשר אחותי אך הסופרים טעו לכתוב אמה ואחותה:

רבא אמר הא בתלמיד חכם הא בעם הארץ. ואביי מדלא משני הכי משמע לדידיה דאין חילוק בין תלמיד חכם לעם הארץ ואפי' בת"ח בעי שאלה מדרבנן:

והתניא הנודר בתורה וכו'. פירוש והתניא בניחותא שיש חילוק בין ת"ח לעם הארץ:



הא דמחתא אארעא. והכי דייקינן סיפא דבעינן תרתי בה ובמה שכתוב בה אבל מה שכתוב בה לחוד אמרי' דעתיה אגוילין וה"ק במה שכתוב בה דהיא הקלף אבל כשאמר בה ובמה שכתוב בה ע"כ מדייתר לשונו שמע מינה דדעתיה אאזכרות שבה ורישא דנקיט ליה בידיה הילכך כשאמר במה שכתוב בה לחוד דעתיה אאזכרות אבל בה לחוד לעולם דעתו אגוילין אע"ג דנקט ליה בידיה איבעית אימא רישא מחתא אארעא והא קמ"ל דמחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה לחודיה מהני וה"ג סיפא דנקיט ליה בידיה והא [קמ"ל] אע"ג דלא אמר אלא בה כמ"ד שכתוב בה דמי והא דקתני סיפא בה ובמה שכתוב בה ה"ק סיפא זימנין דבה לחודה מהני כמה שכתוב בה והיינו היכא דנקיט ליה בידיה:

איתמר קונם עיני בשינה היום. ושינה הוא שם דבר בלשון הש"ס כמו שינה בלשון פסוק:

רב נחמן אמר ישן ואין חוששין שמא ישן למחר. מפרש טעמיה בגיטין (ד' פד). דאי בעי מבריז נפשיה בסילוא:



ואי דלא יהיב שיעורא מי שבקיניה עד דעבר איסורא בל יחל והא א"ר יוחנן שבועה שלא אישן שלשה ימים וכו'. מכאן פר"י דנדר שאי אפשר לקיים אינו חל דהכא מדמי נדר שא"א לקיימו לשבועת שוא וההוא דנדר מכל פרי דעלמא (דף עט:) לאו דוקא כל פרי דא"כ לא הוה חייל כיון דאי אפשר לקיים:

אלא דאמר קונם עיני היום וכו' אלמא איתא דניים. והיא גופ' אשמעי' דאתיא לידי אסור בל יחל מתוך שמותר לישן היום וא"ת ולוקמיה כגון דאמר קונם עיני בשינה למחר אם אישן. היום דבההיא מודה רב יהודה וי"ל דהא נמי מילתא דפשיטא היא ולא איצטריך לאשמוע':

כי קתני דאי ניים. וא"ת פשיטא דאם ניים דהוה בבל יחל ויש לומר דההיא גופא אתא לאשמועינן דאסור לישן היום כדרב יהודה וה"ק הרי זה בלא יחל דברו כלומר יש לו ליזהר שלא ישן שאם ישן יבא לידי בל יחל דברו דשמא ישן למחר דמתנאי לא מזדהר כדר' יהודה לכך אם ישן היום קרוב לודאי הוא שיבא לידי בל יחל דברו לפי שרגילות הוא שישן למחר כדפרישי' דבתנאי לא מזדהר וא"ת ולוקמא כגון דיהיב שיעורא לשינתו ועכשיו לא קשיא ההיא דרבי יוחנן וי"ל דהאי נמי פשיטא:

רבינא אמר לעולם כדקתני. שאני ישן ואע"ג דהוי דבר שאין בו ממש מ"מ אסור מדרבנן ובל יחל דקתני אסמכתא בעלמא ומיהו גבי קונם שאני משמשך מודה רבינא דאיכא בל יחל מדאורייתא והוי מתני' לצדדין גבי שאני ישן הוי בל יחל מדרבנן וגבי קונם שאני משמשך הוי בל יחל מדאורייתא ונראה דהלכה כרבינא דאמר דאפילו דבר שאין בו ממש איכא בל יחל מדרבנן חדא דרבינא בתראה ועוד כ"ע סבירא להו כרבינא והא דדחיק הש"ס לשנויי דאי ניים ולא מתרץ כרבינא לא משום דלית ליה דרבינא אלא משום דמשמע ליה מתניתין דקתני בל יחל גבי שאני ישן דוקא קאמר מדאורייתא דומיא דגבי שאני משמשך דתני בהדייהו ורבינא לא חייש להכי הלכך הנודר שאני ישן שאני מדבר וכן כל דבר שאין בו ממש צריך התרת חכם:

ואחרים נהגו בו איסור. תימה מה ענין זה לנהגו בו איסור וי"ל דהאי נמי שנדר ונתכוון לאסור עצמו גם בדבר שאין בו ממש אין לך נהגו גדול מזה כ"נ למשי"ח:

תנן שאת נהנית לי עד הפסח וכו'. תימה הא משעבד לה והיכי מצי מדיר לה וי"ל באומר קונם תשמישך עלי ושאת נהנית לי לאו דוקא אי נמי שאני הכא כיון שתולה הנדר בדבר שיכולה לקיים שפיר חייל הנדר אף כי מדירה כשאמר קונם תשמישי עליך שהרי לא תלך לבית אביה ולא תיאסר: הלכה אין לא הלכה לא:



כי קתני דאי איתהני. וא"ת פשיטא ויש לומר דהיא גופא אתא לאשמועינן שיש לו ליזהר שלא תהנה ממנו קודם הפסח שאם תהנה תבא לידי בל יחל מתוך שלא תזהר ותלך אחר הפסח דבתנאי לא מזדהרא:

ומותרת לילך אחר הפסח. כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חידוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל דברו כדפרישית תנא נמי בהך סיפא דינא מותרת לילך אחר הפסח:

הלכה אין לא הלכה לא. תיובתא דרב יהודה וא"ת לפי דברי המקשן הוה דיוק דרישא וסיפא לאפוקי מדרב יהודה תרתי למה לי וכן קשה לפי שינויא דמוקי לה (אותה) כדרב יהודה כדפירשתי וי"ל דמפרש לכולהו גווני:

אכל הרי זו בבל ילך. אלמא איתא דאכל וקשה לרב יהודה [ומשני] מי קתני אוכל אכל קתני דמשמע דוקא דיעבד ואדרבה היא גופא אתא לאשמועי' דאסור לאכול לכתחילה דחיישינן שמא ילך כדרב יהודה:

הלך הרי הוא בבל יחל הלך אין מהלך לא. וא"ת אמאי אינו מדקדק דומיא דלעיל מדקתני הלך הרי הוא בבל יחל אלמא איתיה דאכיל ואע"ג דמצי לשנויי כדלעיל כי קתני דאי אכיל הוה ליה לאקשויי ולתרץ כדלעיל וי"ל דהכא פשיטא ליה שיש לו לתרץ דאי אכיל מדקתני ברישא אכל הרי הוא בבל ילך ועלה קאי סיפא הלך הרי הוא בבל יחל כלומר אם הלך אחר האכילה שהזכיר ברישא הרי הוא בבל יחל אבל בהנך. דלעיל שלא הזכיר ההנאה שנהנה ברישא וקתני סיפא אחר הפסח בבל יחל להכי ס"ד מדקתני סתמא לא אתא לאשמועינן דאי איתהני אלא שמותרת ליהנות דלא חיישינן שמא תלך ודחי מ"מ כי קתני דאי איתהני כדפרישית ועתה נפרש ממה מדקדק הספר הלך אין לא הלך לא כלומר מדלא קתני מהלך דמשמע דלכתחלה ש"מ דמותר לאכול הככר שאסר עליו ולהכי ניחא דלא קתני מהלך דמשמע לכתחלה דוודאי לא נתיר לילך אחר שאכל אי ס"ד דאסור לאכול הככר שחכמים אסרו לו וא' ודאי לא יאכלנו א"כ אפילו לכתחלה נתיר לו לילך כיון שלא אכל ואם כן ליתני מהלך למחר אלא ש"מ דמותר לאכול לכתחלה והאי דקתני אכל דמשמע דיעבד לאו דוקא:

מתני' לא קרבן לא אוכל לך מותר. פי' וקמ"ל דלא אמר מכלל לאו אתה שומע הן:



לא שבועה לא אוכל לך אסור. מטעם מכלל לאו וכו' וא"ת מאי שנא מקרבן ויש לומר דמשום דשבועה חמורה טפי מנדרים משו"ה אזלינן לחומרא עוד יש לומר דטעמא דשבועה היינו משום דגזרינן שמא יאמר שבועה לא אוכל וידלג לא ובהא ודאי פשיטא אבל גבי נדר אפי' ידלג לא ויאמר קרבן לא אוכל ליכא איסור:

זה חומר בשבועות מבנדרים. ומפרש לא קרבן לא אוכל לך וכו' פריך בגמרא דחומר מכלל דנדר הוא מדקאמר חומר בשבועו' ' מבנדרים משמע הכי דהחומרא דנדרים אינה שוה לשבועה אבל מ"מ נדר קל הוי והא מותר קתני ומשני אסיפא דאידך קתני שבועה שאיני ישן דודאי בנדרים ליכא איסורא כ"א מדרבנן כדאמר רבינא וגבי שבועה איכא איסורא דאורייתא וא"ת לשנויא אחרינא דאוקימנא לעיל כגון דאמר קונם עיני בשינה היום וכו' דלשם ודאי איכא איסורא דאורייתא (וכי) היכא מיתרצנא לישנא דתני דחומר וכו' דליכא למימר דקאי אסיפא פי' כמו שמתרץ הספר דהתם איכא איסורא דאורייתא בנדרים כמו בשבועות כמו שפי' וי"ל דקאי אדיוק' דמתני' ונדקדק הכי טעמא משום דאמר קונם עיני דהוי דבר שיש בו ממש אבל קונם שלא ישן ליכא איסורא דאורייתא כי אם מדרבנן כדפרשינן לעיל דכולהו אמוראי מודו דאיכא איסורא דרבנן ולא פליגי אלא בלישנא דבל יחל ועל זה אומר זה חומר בשבועות מבנדרים דבשבועות כה"ג איכא איסורא דאורייתא:



הא דאמר ישיבת סוכה עלי והא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה. פי' היכא דאמר ישיבת סוכה עלי קונם מיחל חייל משום דסוכה אינה משועבדת לו אבל היכא דאמר שבועה שלא אשב בסוכה וגופו משועבד לסוכה לא חיילא וא"ת אדמפליג בנדרים לשבועות ליפלוג וליתני בשבועו' דבשבועות נמי זימנין דחיילי היכא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה וי"ל דאה"נ אלא אורחא דמילתא קתני דסתם נדרים החפץ נאסר עליו וסתם שבועות קאסר נפשיה אחפצא וה"ק זה חומר בנדרים מה ששייך בנדרים דהיינו דקאסר חפצא עליה ממה ששייך בשבועות והיינו דקאסר נפשיה אחפצא ועי"ל ודאי בשבועות לא חייל בשום צד אפילו היכא דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה וטעם גדול יש בדבר דבשבועות כיון דסתם שבועות קאסר נפשיה אחפצא ולא קאסר חפצא אנפשיה א"כ אפילו כשאמר ישיבת סוכה עלי שבועה אפ"ה מתרצינן שבועתיה וחזרה על נפשיה והוי כאילו אמר שבועה שלא אשב בסוכה והאי דאמר ישיבת סוכה עלי שבועה לא משום דקאסר חפצא עליה דבודאי בשבועות לא שייך בה אלא יד שבועה הוי ולעולם קאסר נפשיה מחפצא ובנדרים לאידך גיסא:



חד למפטריה מקרבן שבועה וחד למפטרי' מלאו דשבועה. מלא יחל כלומר אם מיחל דברו ומקיים המצוה אבל מ"מ אינו פטור משבועה דנשבע לבטל המצוה אלא לוקה עליו משום שוא כדתנן פ"ג דשבועות (דף כט.):

יש נדר בתוך נדר. כדמפרש ואזיל בתר הכי דאמר הריני נזיר הריני נזיר וא"ת פתח בנדר דמשמע קונם וסיים בנזירות וי"ל דנזירות נמי איקרי נדר דכתיב (במדבר ו) לנדור נדר נזיר אבל מ"מ אמאי שבק סתם נדר ופתח בזה וי"ל משום דבנדרים לא משכחת נדר בתוך נדר דאי אמר ככר זה עלי קונם ככר זה עלי קונם לא חייל דאין איסור חל על האיסור ואף בנזירות דקאמר דנזירות חל על נזירות לאו לחיובי תרתי בחד ל' יום אלא לענין שיעשה שתי נזירות זו אחר זו דבשלמא התם בנזירות שייך למימר כשאמר ב"פ הריני נזיר היום הריני נזיר היום שיכול להוסיף בדבור שני ל' יום משמע ל' יום חדשים כפעם ראשונה שאמר הריני נזיר היום שרוצה לומר ל' יום דהויא השתא כאילו [אמר] ל' יום ב' פעמים ואפילו את"ל דאפילו אם אמר הריני נזיר ל' יום והדר אמר הריני נזיר אלו ל' יום דהוי לשמואל כמו כהיום היום מכ"מ י"ל דשאני נזירות הואיל ואית ליה קיצותא ל' יום יש לנו לומר שבא להוסיף שלשים יום חדשים ולכך שייך שפיר למימר דחייל נזירות על נזירות מעשה זו אחר זו כדפרישית אבל גבי נדר דקונם דלית ליה אלא לפי מה שמפרש האדם נמי אפי' כי אמר ככר זו עלי קונם היום אינו אסור אלא אותו היום וכי הדר אמר זימנא אחריתי קונם ככר זה היום אין לנו לתלות דאתא לאסור ולאוסופי למחר כיון דמהיום משמע הלכך לא שייך למימר נדר חל על נדר ולהוסיף נדר אחר כמו בנזירות כדפרישית ולאותו יום גופיה נמי אין לנו שיחול נדר על נדר ולחיובי תרתי קאמר דאין איסור חל על איסור ואפילו בנזירות אין איסור חל על איסור:

הריני נזיר אם אוכל הריני נזיר. ה"ה דהוי מצי למתני הריני נזיר בלא שום תנאי אלא אורחא דמילתא קאמר שכן דרך לומר מחמת שום דבר כיוצא בזה שמסרבין בו לאכול והוא אינו רוצה ונודר אם יאכל ועי"ל דאגב דבעי לאדכורי אכילה גבי שבועה נקטי' נמי גבי נזירות וכן פר"י:

ולפלוג. וליתני בדידה:



אילימא [דאמר הריני נזיר היום] ולמחר דכוותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ענבים האי ודאי חיילא שבועה כיון שהזכיר ענבים לבדם אלא היכי דמי כגון דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וכו': אמר לך רב הונא מתני' דאמר היום ולמחר דכוותה גבי שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים. והוי שפיר דכוותה סיפא דגרסי' כדפרישי' ול"נ דהיכי קאמר מעיקרא אילימא דאמר היום דכוותה גבי שבועה דאמר תאנים וחזר ואמר ענבים האי לאו דכוותה הוא דגבי נזיר למחר שייך כהיום דהא לא מוסיף אלא איסור יתירה אבל ענבים לא שייכי כלל בתאנים שאמר תחלה לכ"נ לר"ת לעיל הכי גרסינן אילימא דקאמר היום דכוותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל ענבים ותאנים אמאי לא חיילא פי' הא ודאי חיילא כמו שאמר רבה בסמוך דהשתא סבירא ליה כוותיה דרבה אלא דאמר תאנים וכו' כמו לאידך גירסא אמר לך רב הונא לעולם דאמר היום ומחר דכוותה גבי שבועות דלא חיילא כה"ג כלומר כה"ג דאמר כבר דהיינו כי אמר תאנים וענבים דכיון שהוא צריך לצירוף תאנים שכבר והשתא ניחא ולפי שהזכיר כבר למעלה לא הוצרך לחזור ולשנותו כאן: והאמר רבה האומר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ועבר ואכל תאנים והפריש קרבן וחזר ואכל ענבים הוו להו ענבים חצי שיעורא. אור"י דמיירי שאמר שלא אוכל תאנים וענבים ביחד כזית מכל חד וחד והשתא שבועה שניה אינה מחייבת לו על כזית תאנים לבד ולא על כזית ענבים לבד אלא על כזית מכל חד וחד להכי קרי ענבים חצי שיעורא והא דקאמר בסמוך מכ"מ חיילא וכו' ה"פ אע"פ שכבר מושבע הוא על תאנים בשבועה ראשונה מ"מ חיילא שפיר שבועה שניה על תאנים לענין דמצטרפו בהדי ענבים לחייב משום שבועה שניה דשבועה שניה לא הויא כ"א משתיהם יחד כדפירשתי ולא מיבעיא אם אכל תאנים וחזר ואכל תאנים וענבים דחייב משבועה שניה כדפירשתי אלא אפילו לא אכל כ"א ענבים אחר תאנים שאכל בראשונה ולא אכל תאנים באכילה שניה אפ"ה חייב שתים דמצטרפי הנך תאנים דאכל בראשונה עם אותם ענבים לחייב קרבן שני משום שבועה שניה אע"ג דכבר מחויב הוא על אותם תאנים קרבן בפני עצמו אפי' הכי מצטרפי שפיר עם ענבים כיון דלא הפריש עליה קרבן ותדע דמדקאמר הפריש קרבן וכו' משמע הא לא הפריש קרבן מחויב קרבן שני אף על גב דלא חזר ואכל תאנים עם ענבים בשניה שכך משמע אבל השתא במפריש קרבן משמע דלא מחייב קרבן שני משום אכילה שניה משום דלא מצטרפין אכילה ראשונה תאנים עם ענבים דבשניה להתחייב שבועה שניה דתאנים וענבים ביחד כיון דהפריש קרבן בין שתי אכילות והפרשה מחלקת ומיהו קרבן חד מחייב אתאנים משום שבועה ראשונה אבל אין לפרש וחזר ואכל תאנים וענבים דאמר לא כזית תאנים לבד ולא כזית ענבים לבד והא דקאמר בסמוך דחיילא אענבים וכו' מטעם איסור כולל קאמר וכי ההיא דרבה בפרק שלישי דשבועות (דף כח:) אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר [ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים] ואכל תאנים וענבים מגו דחיילא וכו' דמיירי נמי באיסור כולל כדפרישית מדמייתי לה גבי כולל דברים המותרים עם דברים האסורים אין לפרש כן דאם כן הוו להו ענבים שיעור שלם וחייב נמי על כזית ענבים לבד והיכי קרי ליה חצי שיעור ואין לפרש נמי דחזר ואכל תאנים וענבים אפילו כזית משניהם דהיינו חצי זית מכל אחד דאם כן לא היינו צריכין לטעמא דבסמוך מגו דחיילא אענבים וכו' דתיפוק ליה משום דגבי תאנים נמי מוסיף הוא בשבועה אחרונה דמשבועה ראשונה לא מחייב אתאנים כ"א אכזית משום דסתם אכילה משמע כזית והשתא בשבועה שניה מחייב אפילו אחצי כזית דעם חצי זית ענבים לכן נראה דמיירי כדפירשתי ויש להקשות לעיל דקאמר היום ומחר דכוותיה הכא דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מה מדמה זה לזה בשבועה דין הוא שלא יהא חייב על אחת דהא אפי' בשבועה שניה אינו חייב כי אם ע"י צירוף דתאנים ומתאנים הוא כבר מושבע אבל בנזיר [אם אמר] היום ומחר אם יהיה שותה יין ביום ל' ואחד היה חייב וי"ל נהי נמי דאם היה שותה חייב מ"מ לענין חיילות אינו חל לבדו דנזירות אינו מיום אחד ואם כן הוא לצירוף האחרים דמהשלשים יום ראשונים כבר הוא מושבע ועומד:

מיתיבי מי שנזר שתי נזירות. בבת אחת:



אלא משום דכתיב לא ינקה. כדאמרי' בשבועות (דף לט.) והתם איכא חומרות אחרות והכא נקט הפשוטות דכתיב בקרא דלא תשא ואע"ג דלא ינקה בשבועת שקר כתיב ומתניתין מיירי בשבועת ביטוי מכל מקום חומרא חשיבותא שוה היא:

מדלא קתני אינו אלא אחת. ואע"ג דבכמה מקומות שונה אינו חייב אלא אחת אע"ג דליכא אלא חד חיובא מ"מ היכא דאיכא למיטעי לא הוה ליה למתני מתניתין בהאי לישנא:

לימא מסייע ליה מי שנדר. והוי מצי לדחויי כשמואל דאמר דהוי נזיר בהריני נזיר היום הריני נזיר היום אלא רוצה שלא תהא הסיוע קיימת אפילו לרב הונא כיון דמצי לדחויי גם לרב הונא:

שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. ק"ק דהוה מצי לדחויי גם לרב הונא דאמר היום ומחר מאי עלתה לו לבר מההוא יומא אלא הפשוט נקט יותר דעלתה משמע לגמרי:



סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. כדמפרש ואזיל אמר הרי עלי כבשר מליח אם של שלמים נדר אסור פי' שפירש בשעת נדרו הרי עלי כבשר מליח של גבוה שרגילות היה למלוח בשר גבוה כדכתיב על כל קרבנך תקריב מלח אסור ואם של עבודת כוכבים נדר שפי' בשעת נדרו הרי עלי כבשר מליח של עבודת כוכבים דגם לעבודת כוכבים רגילות הוא למלוח מותר דדבר האסור הוא מותר ולהכי לא קתני של חולין משום דאין רגילות לקרות בשר מליח אלא אלו דקתני של שמים ושל עבודת כוכבים ולא של חולין ואם סתם פי' שאמר כבשר מליח סתם ולא פי' שום דבר פי' שנתכוין למה שמשמע בשר מליח ואסור ול"נ חדא דאם כן לא הוי ופירושן להקל שום חידוש ועוד דל' של שמים ושל עבוד' כוכבים לא משמע כדפירש' וה"ל למימר אם אמר הרי עלי כבשר מליח של שמים אסור ואם אמר כבשר מליח של עבודת כוכבים מותר כיון דאשעת נדרו קאי לכ"נ כפי' ר"ת דאיירי לעולם שלא הוציא בשפתים כ"א האי לישנא כבשר מליח ותו לא ואם של שמים כלומר שאילנא ליה אחרי כן אם אמר שנתכוין בלבו לומר בשר מליח של שמים אסור ואם אמר נתכוין של עבודת כוכבים מותר הוי פי' לשפתיו כמו דנתכוון בלבו לפת חיטין והוציא משפתיו פת סתם בשבועה ובין ת"ח ובין ע"ה מהימן כדאמר דנתכוון לשם עבודת כוכבים ולא בעי התרה כלל ולא דמי להא דאמר בסמוך נדר בקרבן ואמר לא נדרתי אלא בקרבנות מלכים וכן בחרם ואמר בחרמו של ים והאמרי' לכ"ע מחמרינן עליה להצריכו לבקש לו פתח להתיר דהתם היינו טעמא משום שנראה כנודר נדר גמור ואח"כ אמר שלא נתכוון אלא לדברי הבאי דלא שייכא כלל לנדר אבל בשר מליח דעבודת כוכבים וכל שכן הני דבתר הכי שייך קצת להתפיס בהם אלא מכל מקום אין הנדר חל דלא הוי נדר גמור ולהכי מהימן שפיר בלא כלום:

ואם סתם אסור. פירוש שאמר שנתכוין. סתם למה שהלשון משמע והשתא ניחא בכולה מתניתין משתמעי חידוש בין סתם להחמיר בין פירושן להקל:

ואל של כהנים מותר. ואף על גב דכל זמן שהן בבית הבעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם מ"מ דעתו להתרה ואפילו את"ל דבעיקרא מתפיס דברו דתלה נדרו בשל כהנים שמא דעתו לאחר שהן באו לידי הגזבר שהן כחולין לכל דבריהם:

ואם של מעשר סתמא נדר אסור. ואם תאמר והלא עשירי מאיליו הוי קדוש ואם כן לא הוי דבר הנדור וי"ל דבעי העברת מנין ואם היו עשרה ונטל אחד בלא מנין אינו קדוש כדאמר בפ' מעשר בהמה (דף נח:) מיקרי שפיר דבר הנדור:

שאין אנשי גליל מכירין בתרומת הלשכה. לפי שהן רחוקין מירושלים וסתם תרומות דמקומן תרומת דגן:

סתם חרמים וכו' שאין אנשי גליל מכירין חרמי כהנים. לפי שהכהנים היה עיקר דירתם ביהודה סמוך לירושלים ולא היו רגילין בחרמי כהנים בגליל כמו ביהודה ובגמרא פריך רישא לסיפא ומשני לה:

והתנן ספק נזירות להקל וכו' רבי אליעזר אמר לא הקדיש הכוי. פירש הריב"א דמיירי דמקדיש חייתו או בהמתו ובהא פליגי דת"ק. סבר מכל מקום קדיש מספק ולא ודאי ור' אליעזר סבר דאפי' ספיקא נמי לא קדיש אבל אם הקדיש שניהם אפילו רבי אליעזר מודה דקדוש ממה נפשך מיהו במס' ביכורים (פ"ב מי"א) תנן כיצד אינו שוה לא לחיה ולא לבהמה וכן הכותב חיתו ובהמתו לא כתב הכוי משמע דאפי' בכותב תרווייהו מיירי (והכא לא כ"ש) לכן נראה לר"י דפליגי בכל ענין בין הקדיש את שניהן בין לא הקדיש אלא אחד מהם דתנא קמא סבר דאם הקדיש אחד מהם קדוש מספק ואם הקדיש שניהם קדוש בודאי ורבי אליעזר סבר דאפילו אם הקדיש שניהן לא הקדיש דאין דעתו אלא לחיה ובהמה ודאי:

למ"ד ממונו עייל לספיקא גופיה נמי מעייל לספיקא. ולית ליה ההיא דספק נזירות להקל אלא סבירא ליה כרבי שמעון דבסמוך ומתני' דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כוותיה:



ור"ש אוסר. דמעייל נפשיה לספיק' וא"ת היכי מייתי קרבנו והלא חולין בעזרה היא דשמא אין בכרי מאה כור ואין הנדר חל וי"ל שנודר על תנאי אם יש בו מאה כור הריני נזיר ואם לאו הריני נזיר נדבה אלמא לר"ש מעייל נפשיה לספיקא ומתניתין דסתם נדרים להחמיר מיתוקמא כר"ש וא"ת והלא לרבי שמעון לא הוי נזיר ודאי אלא הוי נזיר מספק וצריך להתנות (לרבנן) אם יש בו מאה כור אבל במתני' קתני אסור בודאי קאמר ג"כ למלקות דומיא דקתני גבי של שמים נדר אסור דהתם אסור ודאי קאמר וי"ל דבמתני' איכא נדר ודאי אלא שהוא נודר בלשון דמשמע איסור והיתר אבל הכא הנדר אינו נדר ודאי דשמא אין בכרי מאה כור [וא"ת] א"כ מה מדמה הא דרבי שמעון לנדר דמתני' דבמתניתין הנדר ודאי והכא הנדר ספק וי"ל דה"ק ורבי שמעון אוסר אלמא אפילו בנדר ספק מספק ניזיל לחומרא כ"ש במתניתין שהנדר הוי ודאי נדר שתופסין חומר משמעות:

טעמא דאין מכירין הא מכירין אסור. תימה [מרישא] דמילתא הוי מצי למיפרך דקתני בהדיא סתם תרומה ביהודה אסורה בלא שום דיוק וי"ל דסתם תרומה ביהודה הוי כמו ודאי כיון שהם סמוכים כ"כ לירושלים פשיטא דדעתו לאסור אבל בגליל אפילו במקום שהן מכירין מ"מ רחוקים והוי כמו ספק ואפ"ה אסורים:



על ספיקו לא מצי מגלח. וא"ת אמאי לא מצי מגלח יביא עולות ושלמים ויתנם בנדבה ויגלח עליהם ואי משום חטאת דנזיר דליכא בנדבה מ"מ מצי לגלח על העולה ועל השלמים בלא חטאת כדאמר בנזיר אם גילח באחד משלשתן יצא וי"ל מ"מ לא מצי מגלח כהלכתן על גבי ג' בהמות חטאת עולה שלמים דאין חטאת באה בנדבה והלכך אין יכול להביא על תנאי ור"י פירש דלא מצי לגלח משום דעבד הקפה וכמאן דאמר דהקפת כל הראש שמה הקפה דמספק אינו יכול לדחות לאו דהקפה הלכך הוי ספיקו חמור מודאי הלכך לא מחית נפשיה בספיקא אבל במתניתין בנדרים אין ספיקו חמור מודאי:

א"ל לא תניא. בשום מקום שיתיר רבי יהודה בהריני נזיר שמשון אם יש בכרי מאה כור:

רב אשי אמר ההיא. דספק נזירות דכרי דשרי ר' יהודה לאו טעמא משום דאין אדם מכניס עצמו לדבר שספיקו חמור מודאי אלא רבי יהודה משום רבי טרפון היא דבעי הפלאה וטעמא משום דמספיקא לא משתעבד נפשיה ול"נ דהא בפרק בית שמאי דנזיר (דף לד) מוכח בהדיא. דרבי יהודה דכרי פליג אההיא דר' יהודה משום רבי טרפון לכ"נ דה"ק ההיא דנזיר שמשון דפליג רבי יהודה לאו רבי יהודה אליבא דנפשיה היא דודאי מודה רבי יהודה גבי נזיר שמשון כיון דאין ספיקו חמור מודאי אלא ר"י משום רבי טרפון היא דבעי הפלאה ופריך מאי איריא נגנבו ואם תאמר התינח לפי' ראשון דקאי ההיא כרבי יהודה משום רבי טרפון לההיא דלעיל דסתם נזיר אלא לפירוש שני דהא דר' יהודה משום ר' טרפון לא קאי אלא אההיא דנזיר שמשון מאי פריך מאי אריא נגנב והא במלתא דנזיר שמשון לא קתני נגנב וי"ל דס"ל דברייתא במלתיה דשמשון קתני נגנב להודיעך כחו דר"ש וכו' וא"ת התינח לפי' קמא דרב אשי אברייתא דלעיל קאי דקתני בה נזיר סתם אבל לפירוש שני דרב אשי אברייתא דקתני נזיר שמשון קאי א"כ היכי מיירי בה ר"ש והא אמר ר"ש פ"ק דנזיר (דף ד) האומר נזיר שמשון לא אמר כלום וי"ל דברייתא דקתני והתניא. נזיר שמשון לא קתני בה נזיר שמשון לבדו אלא שנה בה נזיר שמשון וסתם נזיר והשתא שונה בה נזיר סתם להודיעך כחו דרבי שמעון דמעייל בספיקא אע"ג דספיקא חמור מודאי ותנא נמי נזיר שמשון להודיעך כחו דרבי יהודה דשרי אע"ג דאין ספיקו חמור מודאי ומטעם הפלאה כר' טרפון כדקאמר רב אשי:



ואמר לא נדרתי אלא בחרמו של ים. לשון מצודה לשון משטח חרמים תהיה בתוך הים (יחזקאל כו):

לא נדרתי אלא בעצם. אחד של בהמה שהנחתי בתיבתי להיות נודר בו להטעות העולם להאמין דברי שיהו סבורים כי אני נודר נדר גמור:

כולן אין נשאלין עליהם. ואין צריכין שאלה בת"ח אבל ע"ה שבא לישאל עונשין אותו כדקאמר בגמרא שאם נוהג היתר בנזירות על ידי טעמים הללו שהוא אמר עכשיו שלא היה חושבו נדר אע"פ שאינו נדר ולבסוף בא לישאל עליו לפי שלבו טרפו שמא נדר גמור הוא עונשין אותו לנהוג איסור כימים שנהג בה היתר:

ומחמירין עליו. מפרש. בגמרא דלא פתחינן בחרטה לומר לבך עלך או כדו תהית אלא צריך לומר לו דאדעתא דהכי לא נדר דזהו חרטה גמורה כדפי' ר"ת:

וחכ"א פותחין לו פתח ממקום אחר. פר"ת פותחין לו פתח ממקום אחר כדאמרת כלומר זאת החומרא אני מודה לך דלא פתחינן ליה בחרטה אלא צריך לבקש לו פתח ממקום אחר דהיינו אדעתא דהכי לא נדר אבל מיענש לא מיענשי ליה וקשה אם כן אמאי שביק לישנא דמתני' דמחמירין עליו דאמר ת"ק הואיל ולא פליגי עליה דמחמירין ונקט בלישנא אחרינא פותחין הוה ליה למימר מחמירין ועוד דבירושלמי משמע דפליגי רבנן עליה אף במחמירין עליו לכך נראה לר"י דרבנן פליגי אף במחמירין עליו דפותחין ממקום אחר לאפוקי שלא יתירו לו [מגופו של] נדר כלל כיון שהיה בדעתו לקרבנות מלכים וכיוצא בהן אלא מבקשין לו ממקום אחר כמו בשאר נדרים או על ידי פתח דאדעתא דהכי לא נדרת [או] ע"י חרטה [דכדו] וכן פי' התוס' לעיל גבי האומר הרי את עלי כבשר [אימא] פותחין לו פתח ממקום אחר וכן פר"י כרבי יהודה:

אמר מר אין נשאלין. לשון נדרים משונה הוא מדתניא אין נשאלין דמשמע דמקיל סתם אין צריכין שאלה והדר תני אם נשאלין אלמא משמע דבעי שאלה לא קשיא הא בת"ח כדפי' המשנה:

אבל בעם הארץ שבא לישאל. יש לספק דמשמע דוקא נקט בא לישאל אבל לא בא לישאל לא אמרינן ליה:

מי שנזר ועבר על נזירותו. ששתה יין כדמוכח בירושלמי: אין נזקקין לו להתיר עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר: א"ר יוסי בד"א בנזירות מועטת דאינו כ"א שלשים יום:

אבל נזירות מרובה כגון. שנה או שנתים וכו' והשתא עונשין אותו היינו כי הכא לנהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ורבנן פליגי במתניתין גבי קרבנות מלכים אבל בשאר נדרים גמורים אפילו רבנן מודו דעונשין אותו אם עבר על נזירותו ואין נזקקין לו עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר ואפשר דאף ר' יוסי דאמר בנזירות מרובה דיו שלשים יום היינו דוקא בנזירות דסתם נזירות שלשים יום אבל בנדרים דאין סתם נדר ל' יום אלא לעולם אפי' ר' יוסי מודה עד שינהוג איסור כימים שנהג בהן היתר אף בנדר מרובה ומיהו בתוספתא (ספ"א) קתני האי פלוגתא דר' יוסי ור' יהודה בלשון נדר ולא בלשון נזירות ואפ"ה א"ר יוסי בנדר מרובה שלשים יום ותימה מה ענין ל' יום לנדר ויש רוצים לדקדק מזה דסתם נדר ל' יום ול"נ דהא אמר בפרק קמא (דף ד:) נדר לית ליה קיצותא לכ"נ דאע"ג דסתם נדר לעולם מ"מ אין סברא להחמיר בנדר יותר מבנזירות שיש בה קרבן ולכך אמר ר' יוסי ל' יום כמו בנזירות ולכאורה היה נראה דהלכה כרבי יוסי דרבי יהודה ורבי יוסי הלכה כרבי יוסי ואם כן בנדר גמור נמי אם עבר על נדרו דיו שלשים יום כדמשמע ' בתוספתא דאף בנדר פליג רבי יוסי ומיהו הדעת נוטה דהלכה כר' יהודה דבפרק ב"ש (דף לד.) מייתי הש"ס להך ולא מדכרא התם רבי יהודה כלל אלא קתני סתם מילתיה ועוד [דקרו] התם בכולה סוגיא מילתא דרבי יהודה רבנן דקאמר מתני' לא רבי יוסי ולא רבנן משמע דהלכה כוותיה מדקרי ליה רבנן ולענין מתני' דחרם צ"ע דנימא הלכה כר"מ משום דהלכה כר"מ בנזירותיו (כתובות נז.) בחומרותיו ושמא לא חשבינן ליה הלכה כר"מ בגזירותיו אלא בקנסותיו: אל תהי רגיל בנדרים שסופך למעול בנדרים ויש ספרים דגרסי שסופך למעול בשבועות פירוש אף בשבועות החמורות שכתוב בהם לא ינקה ויש ספרים דגרסינן בהדיא אף בשבועות והא דאמר נדרים סייג לפרישות מפרש ר"ת כגון שנודר לקיים המצוה כמו אשנה פרק זה או אעשה מצוה זו:

הויין ליה בנים שאינם מהוגנים. מדה כנגד מדה לפי שמסתכל בעקיבה של אשה שזהו ענין הערוה לכך הויין ליה בנים שאינן מהוגנים:

חגרים מפני שהופכים שולחנם. פי' שמשמשים מטותם שלא כדרכם ולפי שמשנים תשמישן בדבר התלוי בירכים אף בניהם לוקים בירכים הר"י:

מפני שמנשקים באותו מקום. ולכך לוקים הוולדות בפיהם:

מפני שמספרים בשעת תשמיש. שיש להם לשמש בהצנע והם משמיעים קולם לכך נעשים הולדות חרשים:


פרק שלישי - ארבעה נדרים

מתני' ארבעה נדרים. עד השתא איירי בכינויי האסורין ובכינויי המותרים במתפיס בדבר הנדור ובמתפיס בדבר המותר והשתא מיירי בנדרים דאע"ג דהוציאם מפיו בלשון שאר נדר אפילו הכי מותרין וטעמא הוי משום דבעינן פיו ולבו שוין ואנן סהדי דלא שוו פיו ולבו בהני ד' נדרים והיינו טעמא דלא פריך בגמרא והא דברים שבלב כדפריך לקמן אנדרי אונסין משום דבעינן פיו ולבו שוין ונדרי זירוזין שריין מהאי טעמא:

נדרי הבאי. גוזמא והבאי לשון אחרים:

אוחזר מתוך "https://he.wikisource.org/wiki/תוספות_על_הש%22ס/נדרים/פרק_ב"