רבינו אשר על הש"ס/פירוש הרא"ש/נדרים/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י | יא
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י (ריב"ן) | ר"ן | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | פירוש הרא"ש | תוספות רי"ד | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש

על ש"ס: פירוש הרא"ש | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף יג עמוד ב

ואלו מותרין חולין שאוכל לך. מילתא דפשיטא היא ובגמ' מפרש אמאי קתני לה:

כעורות לבובים. היו נוקבין הבהמה מחיים כנגד הלב ומוציאין הלב ומקריבין אותו לעבודת כוכבים ותקרובת עבודת כוכבים אסורה בהנאה:

כחלת אהרן. שהיה ראשון לכהנים ולא הוי דבר הנדור כדפרישית לעיל בפ"ק:

הרי את עלי כאימא. לאו דבר הנדור הוא ואעפ"כ החמירו חכמים עליו כנודר בתורה לעם הארץ כדמפרש בגמ' ועוד החמירו עליו לפתוח לו פתח ממקום אחר לבקש לו פתח וטעם לחרטתו שאילו היה יודע שכן הוא לא היה נודר ולא סגי בכדו תהית או לבך עלך וכל זה שלא יקל ראשו לכך ולא ירגיל לאסור אשתו עליו:

גמ' טעמא דאמר חולין כו'. לגופיה לא איצטריך אלא לדיוקא אתא:

אי רבי מאיר הא לית ליה מכלל לאו כו'. היכא דאמר לחולין בפתח ולא אמר לא חולין:

ואלא ר' יהודה הייו רישא. בפרקין דלעיל דתנן לחולין שאוכל לך אסור:

דף יד עמוד א

רביאאמר הכי קתני כו'. לסימנא איצטריך לאשמועי' דבבשר חזיר לא בעי שאלה:

מה"מ. דבעינן דבר הנדור ולא דבר האסור:

אמר קרא איש כי ידור נדר לה'. מאן דאית ליה דברה תורה כלשון בני אדם דריש ליה מלה' אע"ג דדרשי' ליה לקמן מלמד שהנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות תרוייהו שמעי' מינה דלא חייל מדריש מידור נדר לומר עד שידור בדבר הנדור לה' ומדריש נמי לא יחל דברו לומר אפי' אם הוא נודר בדבר שהוא לה' כגון שצוה לו לעשות מצוה ונדר שלא לעשותה הרי הוא בבל יחל דברו:

הא כתיב לאסור איסר. דמשמע שאוסר עצמו בדבר האסור:

מיבעי ליה לכדתניא איזהו נדר איסר האמור בתורה. ומוקי לה בשבועות דמתפיס בנדר כנדר דמי:

הא בת"ח. שאינו רגיל בנדרים:

הא בע"ה. שאינו נזהר מלידור והחמירו עליו כדי שלא יאסור את אשתו עליו:

והתניא. בניחותא שחלקו בין ת"ח לעם הארץ ומיהו אין טעמם שוה דגבי נודר בתורה הוי טעמא דת"ח יודע דכיון דלא אמר במה שכתוב בה בגוילי קא משתבע אבל עם הארץ אינו בקי בכל זה ואתי לזלזולי אפילו כי קא משתבע במה שכתוב בה אבל במתני' ליכא לפרש שלא יקל ראשו בשאר נדרים דאם כן אפילו כבשר חזיר יהא צריך שאלה:

דף יד עמוד ב

הנודר בתורה. האי נודר לאו דווקא אלא נשבע ותני לשבועה בלשון נדר כדתנן לעיל בפ"ק (דף י.) נדר במוהי:

לא קשיא הא דמחתא אארעא כו'. רישא במה שכתוב בה דבריו קיימין בדנקט ליה בידיה כיון דנקיט ליה בידיה ואמר במה שכתוב בתורה דעתו אהזכרות שבה ואפי' הכי אי אמר בה דעתיה אגוילי סיפא בדמנחא אארעא הלכך אפי' אמר במה שכתוב בה דעתיה אגוילי וה"ק במה שכתוב בה התורה והיינו הקלפים אבל כי אמר בה ובמה שכתוב בה בה קאי אגוילי ואם כן במה שכתוב בה היינו ע"כ על האזכרות שבה:

ה"ג ואיבעית אימא רישא דמחתא אארעא והא קמ"ל דאע"ג דמחתא אארעא ואמר במה שכתוב בה מהני סיפא דנקיט ליה בידיה אע"ג דלא אמר אלא בה כמ"ד במה שכתוב בה והאי דקתני בה ובמה שכתוב בה ה"פ אמר בה או במה שכתוב בה א"נ אמר בה כאילו אמר במה שכתוב בה:

מתני' קונם שאני ישן. בגמרא מפרש לה:

קונם שאני משמשך. בגמ' מפרש לה:

שבועה שאיני ישן. גרסינן דשבועה חלה על האדם:

גמ' קונם עיני בשינה היום אם אישן למחר. אסר עצמו בשינה היום בתנאי אם אישן למחר חיישינן שמא ישן למחר כיון דשינת מחר אינה כ"א תנאי לא מזדהר ובודאי יישן:

דף טו עמוד א

מי שבקינן ליה עד דעבר איסור בל יחל. דלישנא דמתני' דקתני הרי זה בבל יחל משמע דלא עבד השתא איסורא בשעת הנדר אבל לכשישן אז יעבור על בל יחל והא ליתא דבשעת הנדר עבד איסורא שהוציא נדר לבטלה מפיו בדבר שאי אפשר לקיימו וכיוצא בזה בשבועה לוקה משום שבועת שוא ובנדרים איסורא הוא דאיכא ולכשישן ליכא בל יחל דכיון דא"א לו לקיים נדרו לא הוי נדר ומשום דגבי שבועה שייך לישנא דמי שבקינן ליה משום דלאלתר מלקין אותו דמשום דא"א הוי שבועת שוא נקט נמי גבי נדרים:

מלקין אותו וישן לאלתר. משום דאי אפשר להיות שלשה ימים בלא שינה ויצתה שבועה מפיו לבטלה ולוקה משום שבועת שוא:

כי קתני דאי ניים. לא קתני במתני' שיישן לכתחלה ביום ראשון אלא אם ישן וגם ישן למחר הרי הוא בבל יחל למפרע:

לעולם כדקאמר. שאני ישן לזמן קבוע בדבר שאפשר לקיימו ואע"ג דאין הנדרים חלין על דבר שאין בו ממש איכא בל יחל מדרבנן:

אם תלכי לבית אביך עד החג. אבל אם לא הלכה לא אסירא ולא חיישינן שמא תלך אחר הפסח אלמא מזדהרא בתנאה:

הלכה אסורה בהנאתו ולוקה. משום לאו דבל יחל אם תהנה משלו דרחמנא אמר איש כי ידור נדר לא יחל דברו לא יתבטלו דבריו ומה שאסר בנדר חל עליו איסור בל יחל כאילו הקדישו אם על עצמו אסרו עובר בבל יחל ואם אסרו על אחר הנהנה ממנו עובר בבל יחל:

אם תלכי לבית אביך עד הפסח. היה עומד אחר החג ואסרה בהנאה עד החג בתנאי שאם תלך עד הפסח:

דף טו עמוד ב

הלך הרי הוא בבל יחל מהלך לא אמר. הך סיפא לא איצטריכא כלל דכיון דקתני אכל הרי הוא בבל יחל ממילא ידענא דאם הלך הרי הוא בבל יחל אלא לדיוקא איצטריך לאשמועינן דלא משכחת הלך ביום המחרת אלא בדיעבד ולא לכתחילה משום דלכתחילה אכל הככר ולא חיישינן שמא ילך למחר:

אמר רב נחמן. אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה קא מתרץ:

והא מן התורה קא משועבד לה. הא לא קשיא ליה היאך חל הנדר בלשון הזה דהא בעינן עד שיאסר החפץ עליו והוא אסר את נפשו מלשמש עמה ובכה"ג לא הוי נדר משום דפשיטא ליה דאיירי באוסר התשמיש עליו כגון דאמר הנאת [תשמישך עלי] ומשום דכבר דקדק בל' שאני ישן דלא הוי דוקא לא חש לדקדק בכאן אלא הא קשיא ליה כיון דמשועבד לה שחייב בעונתה היאך יכול להפקיע שעבודה והוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו דאין בו ממש:

באומר האת תשמישך עלי. ויש לו כח לאסור א"ע שלא יהנה ממנה:

מתי' קרבן לא אוכל לך מותר. מלתא דפשיטא היא אלא משום אידך נקטיה וש"מ דרבי מאיר היא:

הא קרבן שאוכל לך. לאשמועי' דבחיי קרבן קא משתבע:

לקרבן לא אוכל לך. לאשמועינן דשני ליה לרבי מאיר בין לקרבן בשבא בין לקרבן בפתח:

דף טז עמוד א

שבועה שלא אוכל. ולא אמרי' בחיי שבועה קא משתבע כדאמרינן בקרבן ובמנחה לעיל בפ"ק (דף יג:) משום דשבועה לית בה מששא ולא שייך למימר בה בחיי שבועה:

לא שבועה לא אוכל לך אסור. דמשמע לא שבועה מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך יהא בשבועה ואף רבי מאיר מודה דאמרינן בשבועה מכלל לאו אתה שומע הן משום דשבועה חמירא:

זה חומר בשבועות מבנדרים. בגמרא מפרש אהיכא קאי. טעמא דכולא מתניתין מפרש בגמרא:

שבועות ב' שהן ד'. שבועות בטוי שחייבה עליה תורה קרבן עולה ויורד כדכתיב נפש כי תשבע לבטא בשפתים שני עניני שבועות כתיבי בקרא בהדיא דכתיב להרע או להיטיב דהיינו להבא כגון שאוכל ולא אוכל ומרבוי דקרא דכתיב בהדי' לכל אשר יבטא האדם מרבינן עוד שתים לשעבר דהיינו אכלתי ולא אכלתי:

היו מסרבין בו לאכול ואמר אכילנא אכילנא כו'. גירסא יתירתא היא ובתחלת פ"ג דשבועות ליתא דבפשטא דמתני' בלא מסרבין מצי לאוקומיה אלא שגירסת נדרים משונה ואגב אידך אוקמיה במסרבין:

אבל אמר אכילנא אכילנא. פי' בתמיה כלומר וכי אוכל עמך ותו אמר שבועה שאוכל לך דלא אכילנא קאמר וה"ק שבועה שאקיים מה שאמרתי אכילנא אכילנא בתמיה אלא ודאי [לא אוכל] עמך ויס"ג ואמר לא אכילנא ותו אמר כו' וכך היא הגירסא בכל הספרים בשבועות דכיון דמסרבין והוא אומר לא אכילנא אנו תולין דודאי לקיים דברו נשבע כדי שלא יפצירו בו יותר וה"ק בשבועה יהא עלי אם אוכל משלך:

מהו דתימא מיקם לישנא הוא. והיה לו לומר שאוכל והיה מגמגם בלשונו ואמר שאי אוכל ואי אמר הכי מהמנינן ליה קמ"ל כיון דהוציא בשפתיו שאי אוכל לא מהימנינן ליה במאי דקאמר בתר הכי:

רב אשי נדי מטעמיה דאביי. היה נודד ומתרחק מסברת אביי דאם איתא דמתניתין איתא לפי דיש שבועה שאוכל משמעה שלא אוכל ולאפוקי ממתניתין דשבועות דקתני דכל שבועה דאוכל משמעה דוקא שאוכל אם כן כשלא אוכל נמי הוה ליה לפרש הכי דאי מסרבין בו לאכול ואמר לא אכילנא בתמיה כלומר וכי אתה סבור שלא אוכל עמך בודאי אוכל ותו אמר שבועה שלא אוכל לך דאכילנא קאמר ולקיים דבריו מה שאמר לא אכילנא בתמיה הוא נשבע ולספרים דגרסי לעיל ואמר לא אכילנא גרסינן הכא ואמר אכילנא וכשנשבע שלא אוכל אנו תולין שלקיים דבריו הוא נשבע כדי שיאמינו לו מה שאמר שרוצה לאכול עמו ולא יפצירו בו עוד והכי קאמר מה שלא אוכל לך יהא שבועה אבל מה שאוכל לך איני נשבע אלא אדרבה באותה שבועה אני רוצה לאכול עמך:

אלא תנא פסקה. למילתיה דכל שאוכל דאכילנא משמע וכל שלא אוכל דלא אכילנא משמע שלא לבלבל הלשונות:

דף טז עמוד ב

הא מותר קתני. ס"ד דאקרבן שאוכל לך קאי ובהא קתני מותר דמשמע דלא הוי נדר כלל ולישנא דחומר בשבועות מבנדרים משמע דנדר הוי אלא דלא חמיר כשבועה:

על סיפא דאידך שאני ישן כו'. ואוקימנא לעיל דהוי בל יחל מדרבנן:

מנין שאין נשבעין לעבור על המצות. כלומר אם נשבע לבטל את המצוה דלא הוי שבועה:

מ"ש נדר דכתיב איש כי ידור נדר לה'. משמע אפילו בחפצי השם לא יחל דברו:

שבועה מי כתיב או השבע שבועה לה'. דלה' דכתיב בקרא אכולהו קאי:

אמר אביי הא דאמר [הנאת] סוכה עלי. כלומר היינו טעמא דגבי נדר דרשינן מכי ידור נדר לה' שנדרים חלין על דבר מצוה משום דכל נדר אוסר החפץ עליו הלכך אינו נראה כנודר לבטל המצוה שהרי לא קבל על עצמו אלא אסר החפץ עליו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו אבל כל לשון שבועה הוא אוסר עצמו מלעשות את הדבר וכיון שהוא מחויב לעשות המצוה לאו כל כמיניה להפקיע א"ע מחיוב המצוה הלכך לא דרשינן לה' על השבע שבועה:

אמר רבא וכי מצות ליהנות נתנו. קשיא ליה לרבא על מה שהזכיר אביי הנאה בדבריו משום דמצות לאו ליהנות נתנו ואם אמר הנאת סוכה עלי לא נאסרה עליו דלא מקריא הנאה מה שהוא מקיים מצות המקום:

דף יז עמוד א

מה הטבה רשות אף הרעה רשות. בפ"ג דשבועות מפרש לה מנא לן דבהטבת רשות איירי:

מתני' יש נדר בתוך נדר. ומפרש דבנזירות איירי כגון דאמר הריני נזיר אם אוכל חייב נזירות על כל דבור ודבור והוה מצי למתני כגון דאמר הריני נזיר הריני נזיר בלא אכילה אלא אגב דבעי למתני גבי שבועה אכילה נקטיה נמי גבי נזירות:

אינו חייב אלא אחת. דאין שבועה חלה על שבועה דאין נשבעין לקיים המצוה דליתא בלאו והן:

גמ' הריני נזיר היום. דמיד חלה נזירות עליו ל' יום וכי אמר תו הריני למחר נתוסף עליו יום א' ובהא מגו נתוספה עליו נזירות שלימה:

ליתני יש נדר בתוך נדר ואין נדר בתוך נדר. כיון דבנזירות גופה משכח לפלוגי:

דף יז עמוד ב

א"ל ר"ה מתני' דקאמר הריני נזיר היום הריני נזיר למחר ודכוותה גבי שבועה דאמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר פעם אחרת שלא אוכל תאנים וענבים. ולא אמרינן מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים דבנזירות נמי אין איסור חל על איסור להתחייב ב' אלא שיחולו זה אחר זה וזה לא שייך בשבועה דאם היתה חלה שבועה שניה היה מתחייב על אכילת תאנים וענבים ב' הלכך הואיל ואי אפשר שתחול שבועה שניה אלא א"כ עבר על הראשונה וכבר מושבע ועומד הוא על תאנים משבועה ראשונה לא חיילא כלל אפי' על הענבים:

והאמר רבא שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא שבועה אענבים חיילא נמי אתאנים. כך כתובה הגי' במקצת ספרים וגי' פשוטה היא ואית ספרי' דגרסי אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים ואכל תאנים הפריש קרבן וחזר ואכל ענבים הויא להו ענבים חצי שיעור ואחצי שיעור לא מחייב וגי' זו ישנה בפ"ג דשבועות ושפיר דייק מינה טעמא דהפריש קרבן דעתה חלקיה ההפרשה בין אכילת תאנים לאכילת ענבים ולא מצטרפי יחד לעבור על שבועה השניה הא לא הפריש קרבן מיחייב שנים אחת על שבועה ראשונה ואחת על שבועה שניה ומיהו גי' ראשונה נמי ישנה בההוא פרקא אמר רבא למאן דאית ליה איסור כולל אמר שבועה שלא אוכל תאנים וחזר ואמר שבועה שלא אוכל תאנים וענבים מגו דחיילא אענבים חיילא נמי אתאנים:

והפריש קרבן ונשאל עליה. דמסקינן בפ"ג דשבועות ואפי' גלח והפריש קרבן מצי לאיתשולי:

הא איכא יומא יתירא. ולישנא דעלתה לו שניה משמע דנפטר לגמרי מנזירות שניה:

עלתה לו שניה בראשונה. לפי שהחכם עוקר הנדר מעיקרו הלכך אזל ליה נדרא קמא וחיילא נזירות שניה ובמנין ראשון עלתה לו נזירות שניה:

דף יח עמוד א

כגון שקבל עליו ב' נזירות בבת אחת. כגון דאמר הרי עלי ב' נזירות או דאמר הריני נזיר הריני נזיר אם אוכל ואכל דעתה חלו עליו שתי נזירות כאחת:

הא קרא בעי. מילתא דפשיטא היא דכיון שלא יצאו דבריו האחרונים לבטלה מפיו שיש בה תוספת יום אחד על הנזירות שקבל עליו ואי אפשר לנזירות שלא תהיה אלא יום אחד הלכך על כרחך צריך שיהא נזירות שלשים יום:

כגון שקבל עליו שנזירות בבת אחת. אם אמר הרי עלי שתי נזירות לכאורה פשוט הוא מן הראשונה אלא כגון שתלה באכילה וסלקא דעתך אמינא כל מה שתלה באכילה אחת חדא נזירות היא:

אלא משום דכתיב בשבועה לא ינקה. והא חומרא יתירתא היא כדאמרינן בשבועות (דף לט.) כל העולם נזדעזע כשאמר הקב"ה לא ינקה:

מדלא קתני חייב אחת. דהוה משמע חיובא אחת ישנה על כל השבועות וכן נמי אי הוה תני אינה אלא אחת אבל אינו חייב אלא אחת משמע חיובא הוא דליכא אבל ישנן לכל השבועות ולא יצאו לבטלה מפיו ואי משכחי רווחא חיילי:

ונשאל עליה עלתה לו שניה בראשונה. אלמא אף על גב דכל כמה דלא נשאל על הראשונה ליתא לשניה כי נשאל מיהא על הראשונה דמשכחת השניה רווחא חיילא:

כגון שקבל עליו ב' נזירות כו'. דעתה לא יצאו לבטלה מפיו ולא דמי לשבועה:

דף יח עמוד ב

מתני' סתם נדרים להחמיר ופירושן להקל. כלומר אע"ג דכשפירש דבריו אזלינן בתר פירושן אם סתם אזלינן לחומרא דסתם הנודר דעתו לאסור מדלא שתק:

כבשר מליח. היינו קרבנות דכתיב על כל קרבנך תקריב מלח:

ואם כחרם של כהנים מותר. אע"ג דבחרמי כהנים מועלין עד שיבואו לידי כהנים והוי שפיר דבר הנדור מכל מקום סתם חרמי כהנים משמע שכבר באו לידי כהן:

ואם כמעשר בהמה נדר אסור. דהוי דבר הנדור שצריך להקדישו ואין מעשר בהמה אוסר הגורן כמעשר דגן:

שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה. לפי שהיו רחוקין מירושלים:

שאין אנשי גליל מכירין את חרמי כהנים. וכל מה שהיו מחרימין היו מפרישין לבדק הבית וכסבורין שאין לשון חרם נופל על דבר אסור:

גמ' והתנן ספק נזירות להקל. משנה היא בפ"ד דטהרות (משנה י"ב) כגון דאמר הריני נזיר שיש בכרי זה מאה כור או שאמר על הכוי הריני נזיר שזה חיה ובהמה כדתנן בפרק חמישי [דנזיר] (דף לד.):

המקדיש חיתו ובהמתו. פי' כל חיתו ובהמתו:

ר"א אומר לא הקדיש את הכוי. שלא היה דעתו אלא על ודאי בהמה:

דף יט עמוד א

אימא סיפא ספק בכורות אחד בכור אדם ואחד בכור בהמה כו'. סיפא דספק נזירות היא ספק בכור אדם כגון שהפילה לפניו ספק נפל ספק רוח בכור בהמה בין טמאה בין טהורה כגון שתי בהמות אחת בכרה ואחת לא בכרה וילדו ביחד אחת זכר ואחת נקבה ואין ידוע מי ילדה זכר מי ילדה נקבה המע"ה הכהן אם בא להוציא עליו להביא ראיה ובכור בהמה טהורה ירעה עד שיסתאב ויאכל במומו לבעלים ובכור בהמה טמאה מפריש עליו שה להפקיע איסורו ואכיל ליה:

מי קא מדמית קדושה הבאה מאליה. דמספיקא חלה עליו איסור אבל קדושה הבאה על ידי אדם לא היה בדעתו אלא על הודאי:

ספק משקין ליטמא טמא. מפרש לה במתניתין כגון היתה ככר טמאה בידו ופשטה לבין משקין טהורין ספק נגע ספק לא נגע:

לטמא אחרים טהור. כיצד היה מקל בידו ובראשו משקין וזרקו לבין ככרות טהורין ספק נגע ספק לא נגע:

על איל קמצא דכן. מין חגב העיד עליו שהוא מותר:

ועל משקי בי מטבחיא דכן. משקה הנמצא בבית המטבחים בעזרה אין בהן טומאה שלא רצו להרבות טומאה בעזרה:

דכן. מלטמא אחרים אבל טומאת עצמן יש בהן דדריש אשר ישתה בכל כלי יטמא יטמא ממש לא דריש יטמא פירוש יטמא אחרים הלכך טומאת עצמן הוי דאורייתא על כן ישנו בעזרה:

אלא למ"ד דכן ממש. דדריש יטמא דקרא בהכשר ואפילו טומאת עצמן הוי דרבנן:

דף יט עמוד ב

הא מכירין אסורין. מרישא נמי הוה מצי למיפרך אלא דבעי למיפרך מכולה מתני':

אלא אמר רבא היינו טעמא דר' יהודה. וכולה מתני' כרבי יהודה בנדרים דאין ספיקן חמור מודאן מעייל נפשיה לספיקא בנזיר דספיקו חמור מודאי לא מעייל נפשיה לספיקא הלכך מתני' דנדרים דברי הכל ומתניתין דנזירות כר' יהודה:

על ספקו לא מצי מגלח. דלא מצי לאיתויי קרבן מספק דלמא מעייל חולין לעזרה:

אמר הריני נזיר עולם מאי. דהשתא אין ספקו חמור מודאו דאינו מגלח לעולם:

הכביד שערו מיקל בתער. כששערו מכביד עליו:

מביא ג' בהמות. חטאת עולה ושלמים ומגלח אכל נזירות ואינו ספק ואסור ביין ובטומאת מת:

נזיר שמשון. דאינו מיקל מאי איכא למימר:

א"ל לא תניא. דר' יהודה הוה מיקל ביה כיון דאין ספקו חמור מודאו:

תניא נזיר שמשון. רב אדא בר אהבה היה שונה הריני נזיר שמשון אם יש בכרי וכו' ור' יהודה מתיר:

אי תניא תניא. ולההוא תנא לית ליה הך סברא דאמרינן אליבא דר' יהודה ולדידיה תרי תנאי אינון אליבא דר' יהודה תנא דנזיר שמשון סבר לא מעייל איניש נפשיה לספיקא ותנא דספק תרומה ביהודה סבר מעייל איניש נפשיה לספיקא:

ההיא ר"י משום ר"ט היא. דר"י דכרי היינו ר"י משום ר"ט ולא משום דעייל נפשיה לספיקא דאפי' נמדד הכרי ואפי' היו בו מאה כור לא הוי נזיר כיון דבשעה שקבל עליו הנזירות לא היה ברור לו אם יהיה בכרי מאה כור:

אין אחד מהן נזיר. שנים שהיו יושבין ואחד עובר לפניהם אמר אחד הריני נזיר אם הוא נזיר אמר השני הריני נזיר אם אינו נזיר וממה נפשך אחד מהם היה לו להיות נזיר ואפ"ה לא הוי נזיר:

שלא נתנה נזירות אלא להפלאה. דכתיב איש כי יפליא שיהיה ברור לו בשעת קבלת נזירות בלא שום ספק:

הא מכירין אסורין. ה"נ הוה מצי למפרך מרישא אלא ניחא ליה לדקדק מכולה מתני':

סיפא ר"א בר' צדוק היא. דאיהו סבר ספיקא לקולא הוה ומצי לאוקמיה מתני' דספק נזירות להקל נמי כותיה:

ר"י אומר סתם תרומה ביהודה אסורה. לפי שמכירין את שתיהן אבל בגליל אינן מכירין תרומת הלשכה אבל מכירין הם חרמי כהנים ואפ"ה חרמים שלהם אסורים ור"א ברבי צדוק סבר דאין מכירין דאי היו מכירין ה"א ספיקן להקל כמו ביהודה דמותרין לפי שמכירין שתיהן:

דף כ עמוד א

מתני' אלא בחרמו של ים. דכתיב (קהלת ז) אשר היא מצודים וחרמים:

הרי עצמי קרבן. אסר עצמו כקרבן על חבירו:

עונשין אותן ומחמירין עליהם. בגמרא מפרש:

פותחין לו פתח ממקום אחר. כלומר שאלה צריך אבל לא עונשין ולא [נ"א אלא] מחמירין:

גמ' בד"א בת"ח. דקים לן בגוויה דלא משקר:

אבל ע"ה שבא לישאל. כלומר בא לפני החכם וא"ל כך נדרתי וכך היתה כוונתי כדי שיאמר לו החכם שאינו נדר וא"צ התרה:

עונשין אותו ומחמירין עליו. דלא מהימנינן ליה שכך היתה כוונתו ואינו בקי בתורת נדרים וירא שמא לא יוכל למצוא פתח שיתיר לו החכם ולכך משקר:

דלא פתחינן ליה בחרטה. לומר לו כדו תהית או לבך עליך:

אלא עונשין אותו היכי דמי כדתניא כו'. ולא שעונשין אותו יותר משאר נודר דדין זה הוא בכל נודר שעבר על נדרו אלא קמ"ל דאע"ג דלאו נדר גמור הוא עונשין אותו:

לאו שפיר עבד. דלא תימא כיון דחומרא בעלמא הוא אי עבר ועבד ביה לא גערינן ביה קא משמע לן דגערינן ביה ואמרינן ליה דלאו שפיר עבד ומיהו לא משמתינן ליה:

אצל כהן עם הארץ שסופו להאכילך תרומה. אבל משום טבל ליכא למיחש דמפריש תרומה ואכיל לה וכן מעשר מפריש ממנו תרומת מעשר ומעכב המעשר לעצמו:

יראתו על פניכם זו הבושה. שכל הירא מתבייש:

שלא עמדו אבותיו על הר סיני. כי משם ירשו הבושת:

מפני שהופכין את שלחנם. לשמש שלא כדרכה ומדה כנגד מדה שמטריח אותה על ארכובותיה לפיכך הבנים נכה רגלים:

דף כ עמוד ב

ניך יפיפין ביותר. בלא מום:

מגלה טפח ומכסה טפח. כדי שתהא יראה ובושה על פניו אי נמי שלא יהנה בקירוב בשר דוגמת דרך סדין (בירושלמי בפ"ק דיבמות הלכה א):

ונמצאו בניו באין לידי ממזרות. שהמחשבה באשה אחרת בשעת תשמיש קרובין הבנים לצד ממזרות ומתוך שאינו משמש אלא באימה ולא בקלות ראש אין בלבו מחשבה אחרת:

במילי דתשמיש. שרי להרבות תאותו:

דמצייני כמלאכי השרת. בתורה ובמצות ופרושין וקדושים משאר המון העם כקדושת מלאכי השרת:

ערכתי לו שלחן והפכו. ששימש עמה שלא כדרכה:

מן ביניתא. דג שאוכלו צלי שלוק ומבושל כפי רצונו:

וברותי מכם הפושעים וגו'. לשון ברירה או לשון וברא אתהם בחרבותם:

בני אמה. שפחה משוחררת וגריעה מגיורת לפי שהורגלה להיות שטופה בזמה:

בני שנואה. אע"פ שאין בלבו לגרשה:

בני נדוי. אם הוא או היא מנודין ואסורים בתשמיש המטה וה"ה נמי אבל אלא מיתה [צ"ל מילתא] דשכיחא נקט:

בני תמורה. נחלפו לו נשותיו כסבור לבא על זו והיא אחרת:

בני מריבה. שנתקוטטו יחד ובא עליה קודם פיוס כעם הארץ שמכה ובועל ואינו ממתין עד שתתפייס:

בני שכרות. אם הוא או היא שכורין ואין כונתם שלימה ובלא דעת נפש לא טוב:

בני גרושת הלב. ואף אם אינו שונאה כי מתוך שדעתו לגרשה מהרהר על אחרת:

בני ערבוביא. יש לו נשים הרבה ואינו יודע על אי זו מהן בא:

בני חצופה. שתובעת בפה:

דמרציא ארצויי. משדלתו בדברים:

הדרן עלך ואלו מותרין