נדרים טו ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ותיובתא דרב יהודה כי קתני דאי איתהני הרי זה בבל יחל דברו תנן שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך עד הפסח הלכה לפני הפסח אסורה בהנאתו עד החג ומותרת לילך אחר הפסח הלכה אסורה לא הלכה לא אמר רבא הוא הדין דאפילו לא הלכה אסורה הלכה אסורה ולוקה לא הלכה אסורה בעלמא מיתיבי ככר זו עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר אכל הרי זה בבל ילך מי קתני אוכל אכל קתני דכי אכל הרי זה בבל ילך הלך הרי זה בבל יחל דברו מהלך לא וקשיא לרב יהודה אמר לך רב יהודה הוא הדין דליתני מהלך איידי דקתני רישא אכל דלא מיתני ליה אוכל תני סיפא הלך:
האומר לאשה קונם שאני משמשך הרי זה בבל יחל דברו:
והא משתעבד לה מדאורייתא דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע באומר הנאת תשמישך עלי והא לא קא ניחא ליה בתשמיש דאמר רב כהנא תשמישי עליך כופין אותה ומשמשתו דשעבודי משעבדת ליה הנאת תשמישך עלי אסור שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו:
משנה: שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לא קרבן לא אוכל לך מותר:
רש"י (ריב"ן)
עריכה
ותיובתא דרב יהודה. דאמר אל יישן היום שמא יישן למחר דהא חזינן הכא דשבקינן לה ליהנות לפני הפסח דבתנאה כמי מזדהר:
'. אמר לך רב יהודה לעולם אימא לך אל יישן היום שמא יישן למחר וכי קתני מתניתין הלכה אחר הפסח וכו' דיאי איתהני. אם עברה ונהנית לפני הפסח ועברה והלכה לאחר הפסח עוברת משום בל יחל: קונם שאת נהנית לי עד החג אם תלכי לבית אביך מכאן עד הפסח הלכה וכו'. אבל אם לא הלכה לפני הפסח אינה אסורה ליהנות מאדר עד הפסח דלא חיישינן לשמא תלך עדיין לפני הפסח ותיובתא דרב יהודה דאמר אל יישן כו':
א"ר אבא. הכי קאמר הלכה וכו' לא הלכה איסורא בעלמא דחיישינן שמא תלך עדיין לפני הפסח:
ככר זה. קונם עלי היום אם אלך למקום פלוני למחר אם אכלו היום והלך למחר עובר על אכילתו משום בל יחל קתני אכל היום ולא קתני לא יאכל היום אלמא דשבקינן ליה למיכל לאלתר ולא חיישינן שמא ילך למחר:
מי קתני אוכל'. לכתחילה ולא ילך למחר אכל קתני דיעבד אבל לכתחילה אסור. לאכול ודאי היום דחיישינן שמא ילך למחר:
והא קתני סיפא הלך הרי הוא בבל יחל אבל מהלך לא קתני. דמשמע דלא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא קתני הלך דיעבד ש"מ דאתמול שבקינן ליה למיכל ולהכי כיון דאכל אתמול אם הלך היום הרי הוא בבל יחל:
ותיובתא דרב יהודיה. דאמר אל יישן כו':
אמר לך רב יהודה הוא הדיין דליתני מהלך. דמשמע דאינו אוכל ומהלך למחר דודאי לא שבקינן ליה למיכל אתמול אלא איידי דתנא רישא אכל דלא. מצי למיתני אוכל לרב יהודה דלא מצי למיכל לכתחילה:
תנא סיפא. נמי הלך:
שאני משמשך הרי זה בבל יחל. אם משמש עמה:
והיכי מצי למימר שאינו משמשה והא משתעבד לה. לתשמיש:
באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר הנאה דאתי לי מתשמישך קונם עלי:
והא לא ניחא ליה בתשמישה. ויכול לאסור הנאתה עליו והוי נדר:
דיאמר רב כהנא. אשה האומרת קונם הנאת תשמישי עליך כופה ומשמשתו דלאו כל כמינה לאסור נפשה עליו דהיא משועבדת לו להנאתו:
אבל אמרה קונם הנאת תשמישך עלי. שאוסרת הכאה שיש לה מתשמישו על עצמה אסור לשמשה וצריך להפר לה:
לפי שאין מאכילין לו לאדם דיבר האסור לו. והנאת תשמישו אסורה עליה ה"נ כי אמר הנאת תשמישך עלי ודאי הוי נדר ואסור לשמשה מפני שנהנה ממנה:
מתני' שבועה שאיני ישן שאיני מדבר וכו'. דשבועה חלה על דבר שאין בו ממש:
קרבן לא אוכל לך. דהיינו כמו אימרא לא אוכל לך דמותר:
הא קרבן שאוכל לך. נמי מותר דלא נדר אלא בחיי קרבן:
לא קרבן לא אוכל לך. משמע בשביל איסור לא אוכל לך שאם אוכל לך ליהוי אסור עלי כקרבן ומותר לטעמא דר"מ דלית ליה מכלל לאו וכו' דאי רבי יהודה בין אמר קרבן שאוכל לך בין אמר הא קרבן שאוכל בתרוייהו מתיר רבי יהודה אפילו אמר קרבן שאוכל לך כדאמרינן בפירקין דלעיל קרבן הקרבן כקרבן שאוכל לך אסור מני רבי מאיר היא דלא שני. ליה בין אימרא לכאימרא דלרבי יהודה קרבן שאוכל לך מותר:
ר"ן
עריכהכי קתני דאיתהני הרי זה בבל יחל דברו - כלומר והיא גופה קמשמע לן שתיזהר מלהנות קודם הפסח כדי שאם תלך לאחר הפסח לא תבא לידי בל יחל:
מותרת לילך לאחר הפסח - ולא חיישינן שמא לא תזכור שעברה על תנאה קודם הפסח ואי מתירין לה לילך אתיא לאיתהנויי סד"א תתסר בהליכה מדרבנן כדי שתזכור שאסורה להנות קמ"ל:
אכל הרי הוא בבל ילך - הא דס"ד דהאי אכל אוכל הוא משום דתנא כולהו איסורי קתני אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל דברו ואם איתא דלכתחלה לא מצי אכיל האי איסורא נמי ה"ל למתני ומפרקינן מי קתני אוכל אכל קתני כלומר וכיון דאכל קתני דמשמע דיעבד הא אשמועינן דלכתחלה לא מצי אכיל ומקשינן תו אימא סיפא הלך הרי הוא בבל יחל דברו מהלך לא קתני כלומר אם איתא לרב יהודה ה"ל למתני מהלך אינו בבל יחל דברו ומילתא באפי נפשה הויא ולא קאי ארישא אלא הכי ה"ל למיתני מהלך ואינו בלא יחל דמסתמא הכי הוא דהא ביום א' לא שרי ליה למיכל והיכי פסק ואמר הלך הרי הוא בבל יחל כיון שאין לו לאכול ביום א' ופרקי' אמר לך ר"י ה"ה דליתני מהלך ואיידי דתני רישא אכל דלא מיתני' אוכל תנא סיפא נמי הלך כלומר אין ה"נ דאי בעי למתפס מילתא באפי נפשיה הוה תני מהלך אלא משום דלעיל מיניה תנא אכל ולא מצי למיתני אוכל מש"ה לא תנא מהלך ואינו בבל יחל דאי הוה תני הכי הוה משמע דאע"ג דאכל ביום ראשון מהלך ביום שני וליכא בל יחל והוה מפרשינן לה לכולה ברייתא הכי דזמנין אכל הרי הוא בבל ילך כלומר כשאכל במזיד דהיינו שזכר שאיסור ההליכה תלוי באכילתו וזמנין דאע"ג דאכל בראשון מהלך בשני וכגון שאכל יום ראשון בשוגג כלומר שלא היה זכור בשעה שאכל שאיסור ההליכה תלוי באכילתו ובכי האי גוונא מהלך ביום שני כדמוכח שמעתא דבכורות בפ' שבועות שתים בתרא (דף כח.) ומשום דתנא לאו בהאי דינא עסיק תנא סיפא הלך זה נראה לי וזו היא הגרסא הנכונה ופירושה ואיכא נסחא אחרינא ומשום דלא דייקא לא חיישנא למכתבה ולפרושה וכי תימא כיון דהלך דסיפא ארישא קאי למה לי למתני ה"ז בבל יחל פשיטא וי"ל סד"א כיון דבעידנא דאכיל לא עבר כי הלך נמי לא ליחול עליה בל יחל למפרע קא משמע לן:
ולענין הלכה קי"ל כרב יהודה מדאמרינן לעיל ומודה רבי יהודה באומר קונם עיני בשינה למחר ומדשקלינן וטרינן אליביה ש"מ הלכתא כותיה:
והא מן התורה משעבד לה - ואם תאמר ומאי קשיא ליה והא אמרינן בפרק אע"פ (כתובות דף נט:) דקונמות קדושת הגוף נינהו ומפקיע מידי שעבוד י"ל דכי היכי דאמרינן התם דאלמוה רבנן לשעבודיה דבעל ה"נ אלמוה רבנן לשעבודה דאשה ומפרקינן באומר הנאת תשמישך עלי כלומר דאי דאסר גופיה עילוה ה"נ דלא מצי עביד דמדאורייתא משעבד לה והוי כאוסר נכסי חברו על חברו אבל הכא באומר הנאת תשמישך עלי עסקינן שהוא אוסר על עצמו תשמישה ולאסור על עצמו הרשות בידו וכדרב כהנא דאמר שהאשה יכולה לאסור הנאת תשמיש בעלה עליה וכיון דנדרא משכח רווחא חייל וממילא פקע שיעבודא וא"ת והא האי נדרא דרבנן הוא דהנאת תשמיש לית בה ממשא וליכא למימר דבאומר קונם גופך עלי מתשמיש עסקי' דהא דומיא דשאני ישן שאני מדבר קתני לה ואוקמא רבינא בבל יחל מדרבנן וכיון דמדרבנן בעלמא הוא היכי חייל נדרא דיליה דליתיה אלא מדרבנן בעלמא לאפקועי מצות עונה ומצות פריה ורביה י"ל כיון דנדרא מיהא חייל ממילא פקעי להו הנך מצות דחכמים מתנין לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה וא"ת וכי אמר הנאת תשמישך אמאי מתסר והא מצות לאו ליהנות ניתנו יש לומר דכי אמרינן מצות לאו ליהנות ניתנו ה"מ לומר שאין קיום המצות חשוב הנאה אבל מ"מ אי מתהני גופיה בהדי דמקיים מצוה הנאה מקרי ומשום הכי אמרינן בפ' ראוהו ב"ד (ר"ה דף כח.) הנודר הנאה מן המעיין טובל בו בימות הגשמים אבל לא בימות החמה:
מתני' קרבן לא אוכל לך הא קרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר - משום דכי אמר קרבן לא אוכל לך אי אמרינן דבחיי קרבן משתבע שרי דקרבן לאו בר אשתבועי הוא ואי אמרינן דקרבן יהא מה שלא אוכל משלך קאמר נמי שרי דלא שוי איסור קרבן אלא מה שלא יאכל הא קרבן שאוכל לך נמי שרי דחי קרבן קאמר דעביד איניש דמשתבע ביה ולא מידי קאמר ונראה בעיני דהא קרבן גרסינן וכדכתיבנא ודכוותה בשבועה הא שבועה דתנא דמותר בקרבן קתני דבשבועה אסור וליכא למימר דהקרבן גרסי' דהתנא בפרקין דלעיל דהקרבן אסור לרבי מאיר והיכי תנן הכא דשרי דהא מתני' (נמי) כר"מ אוקימנא לה בגמרא אלא ודאי כדאמרן לקרבן לא אוכל לך נמי שרי דכיון דבלמ"ד פתוחה קאמר לא קרבן משמע וליכא למימר דמכלל לאו משמע הא מה שיאכל יהא קרבן דהא מתני' כר"מ אוקימנא לה ור"מ הא לית ליה מכלל לאו אתה שומע הן:
תוספות
עריכה
כי קתני דאי איתהני. וא"ת פשיטא ויש לומר דהיא גופא אתא לאשמועינן שיש לו ליזהר שלא תהנה ממנו קודם הפסח שאם תהנה תבא לידי בל יחל מתוך שלא תזהר ותלך אחר הפסח דבתנאי לא מזדהרא:
ומותרת לילך אחר הפסח. כלומר אם לא הלכה לפני הפסח מותרת לילך אחר הפסח וליכא למיחש למידי ואין זה חידוש אלא איידי דתנא אחר הפסח משום לא יחל דברו כדפרישית תנא נמי בהך סיפא דינא מותרת לילך אחר הפסח:
הלכה אין לא הלכה לא. תיובתא דרב יהודה וא"ת לפי דברי המקשן הוה דיוק דרישא וסיפא לאפוקי מדרב יהודה תרתי למה לי וכן קשה לפי שינויא דמוקי לה (אותה) כדרב יהודה כדפירשתי וי"ל דמפרש לכולהו גווני:
אכל הרי זו בבל ילך. אלמא איתא דאכל וקשה לרב יהודה [ומשני] מי קתני אוכל אכל קתני דמשמע דוקא דיעבד ואדרבה היא גופא אתא לאשמועי' דאסור לאכול לכתחילה דחיישינן שמא ילך כדרב יהודה:
הלך הרי הוא בבל יחל הלך אין מהלך לא. וא"ת אמאי אינו מדקדק דומיא דלעיל מדקתני הלך הרי הוא בבל יחל אלמא איתיה דאכיל ואע"ג דמצי לשנויי כדלעיל כי קתני דאי אכיל הוה ליה לאקשויי ולתרץ כדלעיל וי"ל דהכא פשיטא ליה שיש לו לתרץ דאי אכיל מדקתני ברישא אכל הרי הוא בבל ילך ועלה קאי סיפא הלך הרי הוא בבל יחל כלומר אם הלך אחר האכילה שהזכיר ברישא הרי הוא בבל יחל אבל בהנך. דלעיל שלא הזכיר ההנאה שנהנה ברישא וקתני סיפא אחר הפסח בבל יחל להכי ס"ד מדקתני סתמא לא אתא לאשמועינן דאי איתהני אלא שמותרת ליהנות דלא חיישינן שמא תלך ודחי מ"מ כי קתני דאי איתהני כדפרישית ועתה נפרש ממה מדקדק הספר הלך אין לא הלך לא כלומר מדלא קתני מהלך דמשמע דלכתחלה ש"מ דמותר לאכול הככר שאסר עליו ולהכי ניחא דלא קתני מהלך דמשמע לכתחלה דוודאי לא נתיר לילך אחר שאכל אי ס"ד דאסור לאכול הככר שחכמים אסרו לו וא' ודאי לא יאכלנו א"כ אפילו לכתחלה נתיר לו לילך כיון שלא אכל ואם כן ליתני מהלך למחר אלא ש"מ דמותר לאכול לכתחלה והאי דקתני אכל דמשמע דיעבד לאו דוקא:
מתני' לא קרבן לא אוכל לך מותר. פי' וקמ"ל דלא אמר מכלל לאו אתה שומע הן:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/נדרים/פרק ב (עריכה)
טו א ב מיי' פ"י מהלכות נדרים הלכה יב, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סימן רכ סעיף כג:
טז ג מיי' פ"ד מהל' נדרים הל' יד, סמג לאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' ריג סעי' ג:
יז ד מיי' פי"ב מהל' אישות הל' ו ז, סמג עשין מח ולאוין פא, טוש"ע אה"ע סי' סט סעי' א ב:
יח ה מיי' פי"ד שם הל' ו, סמג שם, טוש"ע יו"ד סי' רלה סעי' א וסי' רלד סעי' סז:
יט ו מיי' שם ופי"ב מהל' נדרים הל"ט, סמג שם ולאוין רמב, טוש"ע יו"ד סי' רלד סעי' סז:
כ ז מיי' פ"ג מהל' נדרים הל"י ופ"ה הל' כ ופ"א מהל' שבועות הל' ז, סמג לאוין רמא ורמב, טוש"ע יו"ד סי' רלט סעי' ג:
כא ח מיי' פ"א מהל' נדרים הל' יט, סמג לאוין רמב:
ראשונים נוספים
הלך הרי הוא בבל יחל מהלך לא אמר. הך סיפא לא איצטריכא כלל דכיון דקתני אכל הרי הוא בבל יחל ממילא ידענא דאם הלך הרי הוא בבל יחל אלא לדיוקא איצטריך לאשמועינן דלא משכחת הלך ביום המחרת אלא בדיעבד ולא לכתחילה משום דלכתחילה אכל הככר ולא חיישינן שמא ילך למחר:
אמר רב נחמן. אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה קא מתרץ:
והא מן התורה קא משועבד לה. הא לא קשיא ליה היאך חל הנדר בלשון הזה דהא בעינן עד שיאסר החפץ עליו והוא אסר את נפשו מלשמש עמה ובכה"ג לא הוי נדר משום דפשיטא ליה דאיירי באוסר התשמיש עליו כגון דאמר הנאת [תשמישך עלי] ומשום דכבר דקדק בל' שאני ישן דלא הוי דוקא לא חש לדקדק בכאן אלא הא קשיא ליה כיון דמשועבד לה שחייב בעונתה היאך יכול להפקיע שעבודה והוי כמו אוסר פירות חבירו על חבירו דאין בו ממש:
באומר האת תשמישך עלי. ויש לו כח לאסור א"ע שלא יהנה ממנה:
מתי' קרבן לא אוכל לך מותר. מלתא דפשיטא היא אלא משום אידך נקטיה וש"מ דרבי מאיר היא:
הא קרבן שאוכל לך. לאשמועי' דבחיי קרבן קא משתבע:
לקרבן לא אוכל לך. לאשמועינן דשני ליה לרבי מאיר בין לקרבן בשבא בין לקרבן בפתח:
מהלך לא כו': ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל, ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך, (דכי הוא בבל יחל) [הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל _ לפי הש"מ] היכי קתני שמהלך לכתחלה אלא הכי קדייק הלך הרי הוא בבל יחל, הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא.
הכי גרסינן: אמר רב נחמן הוא הדין דליתני הלך. ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ, והכי קאמר הלך אין מהלך לא, ואם איתא דאכל דוקא, אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחלה: כלומר דכיון דאמרינן, דהאומר ככר זה זה עלי היום אם אלך למחר, וקתני תניתין דמהלך למחר לכתחלה, הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול (ממש) [אמש _ לפי הש"מ], ומשום כך מותר לו לילך היום לכתחלה, דאמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה, הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך כו'.
והא מדאורייתא משועבד לה: כלומר, וכיון שכן אינוט יכול לאסור עליה תשמישו, לפי שאין אדם אוסר ירות חברו על חברו. ואם תאמר והא קיימא לן דהקדש מפקיע מידי שעבוד, וקונמות כקדושת הגוף דמי, יש לומר דשאני אשה דאלמוה רבנן לשעבודה על בעל, כדאלמוה לשעבודה דבעל לגבי אשה, והכין נמי משמע בריש פרק המדיר.
באומר הנאת תשמישך עלי וכו': מסתברא דלאו דוקא אומר, אלא נעשה כאומר הנאת תשמישך עלי, דהא לא קשיא לן אלא משום דמשועבד לה היכי מצי מדיר לה, וכיון דאי אמר הנאת תשמישך עלי מצי אסר עליה תשמישה, אף אנו נאמר דאיני משמשך דקאמר, היינו לאסור תשמישה עליו, ולאו לאסור תשמישו עליה, דשאני משמשך משמע הכין ומשמע הכין, וקיימא לן דסתם נדרים להחמיר, כדאיתא במתניתן ופרושי הוא דקא מפרש הכא, דשאני משמשך לא לאסור תשמישו עלה קאמר, כלומר קונם יהא לך מה שאני משמשך, אלא קונם יהא לי מה שאני משמשך קאמר.
וקשיא לי שאני משמשך, אי נמי הנאת תשמישך עלי, מאי אסור דההנאה בעצמה דבר שאינו ממש הוא, ואין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, ואפשר היה לי לתרץ, דלמאן דאמר לעיל דלישנא דמתניתן לאו דוקא, אלא באומר קונם עיני בשינה ורגלי להלוכן, הכי נמי לאו דוקא, אלא באומר קונם גופך לתשמישך, ואי נמי למאן דאמר לישנא דמתניתן דוקא, ומשום בל יחל דרבנן, הכי נמי משום בל יחל דרבנן. אלא שאין אני רואה כן דעת המפרשים ז"ל, שהם פירשו דהנאת תשמישך עלי אסור דבר תורה, ואפילו לרבינא דאוקי מתניתן בבל יחל דרבנן, והא דאקשינן לעיל [טו, א] מהא דתניא חומר בשבועות מבנדרים, לאו שאני משמשך קשיא ליה, אלא שארא.
ומיהו משום דהוי דבר שלא בא לעולם לא קשיא לי, דכיון דאדם אוסר פירות חברו עליו אוסר על עצמו דבר שלא בא לעולם דלא אמר אלא שאין אדם אוסר דבר שלא בא לעולם על חברו, כדאיתא לקמן בפרק השותפין [מז, א] ובפרק ואלו נדרים [פה, ב] שהוא מפרש בגמרא שאני עושה לפיך, ובפרק אף על פי [נז, א] בכתובות, אבל על עצמו אסור אף על פי שלא בא לעולם כדאיתא התם בהדיא. ואפשר נמי דמדאורייתא אסירי עליה, בין באוסר פירות חברו עליו שהגוף הנאסר הוא בעולם, בין באוסר עליו גדולי שנה קודם שבאו לעולם דהואיל ויש להם ממש לכשיבאו לעולם, חייל איסור עלייהו לגבי דידיה.
והיינו דלא הוה קשיא לן גבי שאני ישן, אלא משום דשינה אין לה ממש, הא משום דעדיין אינה בעולם ולא הוה קשיא לו כלל, ואף על גב דהוה סלקא דעתך השתא דמדאורייתא קאמר. אלא דאיכא למימר דחדא דאית בה תרתי קאמר, דשינה אית בה תרתי שאין לה ממש, ואינה בעולם. ומיהו אפשר למידק ממתניתין דהנודר מן הנולדים [לקמן ל, ב] ואי מדרבנן קאמר מאי קא קשיא ליה הכא מי איכא בל יחל דרבנן, ואיצטריך לאתויי מברייתא, לייתי מתניתין דנולדים. ואפשר לדחות נמי בהא דלא הוה קשיא ליה אלא לישנא דבל יחל, דמתניתין דנולדים אפשר דאיסורא מדרבנן היא, אבל מכל מקום ליכא למימר בדרבנן משום בל יחל, ומשום הכי מייתי ברייתא דקתני בה בהדיא אסור, משום שנאמר לא יחל דברו, ומכל מקום אסור סתם לא משמע מדרבנן אלא מדאורייתא.
אבל דבר שאין בו ממש קשיא לי לדעת המפרשים שפירשו בהנאת תשמישך עלי אסור דאורייתא, ובודאי כן נראה לכאורה כדברי בסמוך, דאמר רבה לא קשיא הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה, וההיא ודאי מדאורייתא קאמר, דכי אמרינן שהנדרים חלין על דבר מצוה מדאורייתא קאמרינן, ואסור לישב בסוכה, אם כן אכתי איכא למידק, דבר תורה האיך חל הנדר על הישיבה שהיא דבר שאין בו ממש. ומיהו אפשר היה לי לומר בההיא לישנא, דישיבת סוכה עלי לאו דוקא, אלא באומר קונם סוכה עלי לישיבתה, אי נמי קונם סוכה שאני יושב, דומיא דקונם ביתך שאני נכנס, כלומר ביתך יהא כקונם עלי לענין הנאת כניסתי שם, וסוכה תהא עלי כקונם לישיבתי בסוכה, והכי נמי באומר הנאת גופך לתשמישך עלי.
וכלישנא דאתמר בפרק בתרא דמכלתין בירושלמי דגרסינן התם (כאן פרק י"א הלכה א') ניחא אם ארחץ וכו' א"ר מנא בשאמרה קונם הנאתי עליך אם ארחץ, ויפר לה א"ר יוסי בר' בון בשלא אמרה אלא קונם הניית גופו עליך לכשארחץ, ויכוף, לא כן א"ר חנניא הנאתי עליך כופה ומשמשתו כו', אלמא הניות תשמישי עליך דאתמר בגמרא היינו הניית גופי עליך. ועוד יש לומר לדברי המפרשים, דכיון שהוא מזכיר את החפץ שאוסר הנאת תשמישו עליו, אע"פ שאינו מזכיר בפיו ובלשונו האיסור אלא על הנאתן הרי הוא כאלו אסר את החפץ להנאתו. וכן ראיתי למקצת רבני צרפת ז"ל בתוס' גבי ישיבת סוכה.
אלא דקשיא לי לדבריהם, א"כ מאי קא קשיא לן בשלהי פרקין דלעיל גבי האומר לחברו קונם פי מדבר עמך, ורמינהו חומר בשבועות מבנדרים שאין הנדרים חלים על דבר שאין בו ממש, דאילו לפי דברי התוספות כיון שהזכיר פה, אע"פ שלא אסר אלא מה שפיו מדבר, הרי זה כאילו אסר את הפה לדבורו. ואולי נאמר לפי דבריהם דהיינו עיקר מה שתירץ רב יהודה באומר פי לדבורי, כלומר כיון שהזכיר את פי ורגלי הרי זה כאילו אמר פי לדבורי.
אלא דאכתי קשיא לי דתנן לקמן בפרק בתרא קונם מה שאני עושה לפיך א"צ להפר, רבי עקיבא אומר יפר שמא תעדיף עליו יותר מן הראוי לו רבי יוחנן בן נורי אומר יפר שמא יגרשנה תהא אסורה לחזור לו. ופסק שמואל הלכתא כרבי יוחנן בן נורי, ואקשינן עליה אלמא סבירא ליה לשמואל אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, והתנן המותר רבי טרפון אומר הקדש, ורבי יוחנן הסנדלר אומר חולין, ואמר שמואל הלכה כרבי יוחנן הסנדלר אלמא אין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם, ופרקינן יקדשו ידי לעושיהם דידים איתנהו בעולם. אלמא דוקא באומר בפירוש יקדשו ידי לעושיהן חייל לקונם הא סתמא לא, ואף על פי שהזכיר החפץ שאוסר הנאתו או פירותיו כגון התם שהרי אמרה קונם מה שאני עושה, ואי נמי שמקדיש מעשה ידי אשתו שמזכיר הידים, ואפילו הכי לא הוי כאוסר החפץ פירותיו ולהנאתו, וצריך לי עיון.
ואמר רב כהנא תשמישי עליך כופים אותה ומשמשתו שעבודי משעבדת ליה: והוא הדין לאומר לאשתו הנאת תשמישי עליך שכופים אותו ומשמשה, דשיעבודי משעבד לה, והרי זה כאוסר עליה מה שהיא שלה. ומסתברא דלאו משום מצוה בלבד קאמר, אלא משום דנשתעבדו זה לזה לכך שעל ידי כך עמדו ונשאו. והיינו נמי דכי אמרינן באומר הנאת תשמישך עלי, לא אקשינן עליה וכי מצות ליהנות ניתנו, כדאקשי רבא גבי הנאת סוכה עלי [לקמן טז, ב] משום דהתם אין אדם משועבד לסוכה אלא מחמת קיום המצוה בלבד, ומצות לאו ליהנות ניתנו, אבל הכא מלבד מה שהוא מצוה לעונה יש עליו שעבוד. ועוד תדע לך שהרי האשה אינה מצווה בעונה, ואפילו הכי באוסרה הנאתה על בעלה לא חייל נדרה כלל, ואין צריך להפר מהאי טעמא דשעבודי משעבדת ליה.
והלכך נראה לי דלא שייך לאקשויי הכא מדתנן נדרים חלים על דבר מצוה כדבר הרשות, אף על פי שהקשו כן בתוספות, דהכא שאני לפי שהוא משועבד לה מלבד המצוה, ואין אדם אוסר על חברו מה שהוא שלו. ואלא מיהו התם נמי דוקא, בשאוסר על נפשו ישיבת הסוכה, ונטילת הלולב הוא דחייל נדרא, לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו, ודכותה נמי הכא באומר הנאת תשמיש עליך, וכדאמרינן בסמוך [טז, ב] הא דאמר ישיבת סוכה עלי, הא דאמר שלא אשב בסוכה. אלא הא עדים בחד צד, מההוא דנדרים ושבועות דבדבר מצוה, דאילו התם בכולל דברים המותרים עם דברים האסורים חיילי על דבר המצוה, בין נדר בין שבועה. כלומר בין באוסר חפצא אנפשיה, בין באוסר נפשיה אחפצא, ואילו הכא בדאסר נפשיה אחפצא, כלומר באומר הנאת תשמישי על כל הנשים שבעולם, וכן האשה שאמרה הנאת תשמישי על כל היהודים לא חייל נדרא על מי שנשתעבדו לו. כלומר באיש כופין אותו ומשמש את אשתו, ובאשה כופין את אשתו ומשמשו, לפי שאין אדם אוסר פירות חברו על חברו, וכיון דמשתעבדי אהדדי, אין אחד מהם יכול לאסור על חברו מה שהוא משועבד לו.
והא דתנן [לקמן פא, ב] נטולה אני מן היהודים יפר חלקו, דאלמא חייל נדר בכוללת הכל באיסור, התם כשאומרת נטולה אני מהם שתהא הנאת תשמישה בקונם עלי, וסתמא נמי כאומרת כך דמי, אבל במפרשת נטולה אני מן היהודים, שתהא הנאת תשמישי עליהם אין צריך להפר, ובריש פרק בתרא דמכילתין תניא [לקמן פא, ב] שלא אשמש מטתי יפר משום דברים שבינו לבינה, ואמרינן עלה היכי דמי, אילימא דאמרה לו הנאת תשמישי עליך למה ליה הפרה, ופרקינן אלא באומרת הנאת תשמישך עלי וכדרב כהנא כו'.
ומיהו אכתי קשיא לי, אפילו לאוקמתיה דאוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי, דהא מצווה הוא במצות עונה ומצות לאו ליהנות ניתנו, ומאי שנא ממודר הנאה משופר דתוקע בו תקיעה של מצוה. יש לומר דמצוה זו אינה אלא מחמתה ולא מחמתו, ומשום דאשתעבד לה, וכיון דאמר הנאת תשמישך עלי, ומחמת נדרו פקע שעבודו מינה, אין כאן מצוה המחייבתו.
ועדיין קשיא לי, מכל מקום הא איכא מצות פריה ורביה דרמיא עליה, ויש לומר דאינו מחוייב להקים זרע מזו דהא אפשר לו באשה אחריתי. אלא שעדיין קשיא לי לפי תירוץ זה, דאם כן באומר תשמיש כל הנשים עלי וזרע אין לו לא חייל נדרה עליה, דמצוה הוא ומצות לא ליהנות ניתנו ואפשר דהנאת תשמישך לאו דוקא, אלא באומר גופך לתשמישך עלי, וכמו שכתבתי למעלה וזה נראה לי יותר.
מהדורא קמא:
מתוך: תוספות רי"ד/נדרים (עריכה)
הילך הרי הוא בבל ייחל דברו מהלך לא אמר לך רב יהודא ה"ה דליתני מהלך איידי דקתני רישא אבל דלא מיתני לי' אוכל תנא סיפא הילך לא יכולתי ליישב כלל:
והא מן התורה משעבד לה פי' כשאמר קונם שאני משמשיך הכי משמע מה שאני משמשיך יהא אסור עליך כקונם ומשום הכי מקשי' דהוא משועבד לה ומה כח יש לו לאסור דבר חבירו על חבירו ואם הוא רוצה לאסור הנאת התשמיש עליו צריך לומר בלשון זה קונם שאת משמשני דמשמע מה שאת משמשני אסו רעלי בקנ וס ומהדר באומר הנאת תשמישך עלי פי' כגון דאמר לה קונם שאת משמשני א' נמי דאמר לה קנום עלי מה שאני משמשך דמשמע בפירוש שלא אסר התשמיש אלא עלי' ואע"ג דמ"מ נמצא שמונע התשמיש מאשתו שהוא משועבד לה אפ"ה כיון שעצמו אסר בתשמיש אסור הוא כדרב כתנא:
מתוך: שיטה מקובצת על הש"ס/נדרים/פרק ב (עריכה)
קונם שאי את נהנית לי עד החג וכו'. דהיינו דומיא דשאיני בשינה למחר אם אישן היום. ומותרת לילך אחר הפסח שהרי לא הדירה לילך אלא עד הפסח. הלכה לפני הפסח אסורה לא הלכה לא. כל ומן שלא הלכה לה לפני הפסח לא מיתסרינן לה משום שמא תלך לאחר הפסח אלמא בתנאה נמי מזדהר. הוא הדין דאפילו לא הלכה אסורה אלא דוק להך גיסא הלכה אסורה ולוקה כו' אסורה בעלמא כלומר איסורא בעלמא הוא דאיכא למימר דלא תאכל משום שמא תלך דבתנאה לא מיזדהר. אכל ממנו היום הרי זה בבל ילך כלומר יהא זהיר שלא ילך. אלמא מדקאמר ליה שלא יאכל דאיפשר דאכיל ולא חיישינן שמא ילך דאי איתא דחיישינן איבעי ליה למיתני אל יאכל ממנו היום שמא ילך למחר וקשיא לרב יהודה דאמר אל ישן היום שמא ישן למחר. פירוש.
מהלך לא. ואף על גב דקתני הלך הרי הוא בבל יחל ועל כרחך לא מיתני ליה מהלך הרי הוא בבל יחל דאי איכא משום בל יחל היכי קתני שמהלך לכתחלה. אלא הכי קדייק הלך הרי הוא (ב)בל יחל הלך אין אבל מהלך לכתחלה וליכא בל יחל לא. הכי גרסינן אמר רב נחמן הוא הדין דליתני מהלך ורב נחמן אליבא דרב יהודה קא מתרץ. והכי קאמר הלך אין מהלך לא. ואם איתא דאכל דוקא אם כן ליתני מהלך לאשמועינן דאינו יכול לאכול לכתחילה. כלומר דכיון דאמרינן דהאומר ככר זה עלי היום אם אלך למחר וקתני מתניתין דמהלך למחר לכתחלה הא ודאי קא משמע לן דלא הותר לו לאכול אמש משום כך מותר לו לילך היום לכתחלה. ואמר רב נחמן לתרוצה אליבא דרב יהודה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך וכו'. הרשב"א ז"ל.
וכתוב בשיטה עלי לשון נדר הוא והכי קאמר הרי הוא עלי שלא אוכל היום אכל הרי בבל ילך לאותו מקום מפני שהוא מיחל את נדרו למפרע. דמדקתני אכל מכלל דמותר הוא לאכול לכתחלה באותו יום עצמו ותיובתא דרב יהודה. וקמהדר אידך מי קתני אוכל דמשמע לכתחלה אכל קתני דיעבד ואכל הרי בבל ילך. הג"ה: עוד שמעינן פירוש אחר מהלך לא. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן דליתני הכי ככר זה עלי מחר אם אלך היום מהלך היום ואינו חושש שמא יאכל למחר. ומדלא תנייה להאי ענינא דלישמעינן ביה דינא דמהלך דאסור לילך וקשיא לתרוייהו דאמרי דברי הכל באיסורא מזדהר. ומשני אמר רב יהודה וכו' דהוא הדין דליתני דינא דמהלך ואיידי דקתני רישא אכל דלא מיתני אוכל שהרי אסר היום עליו תנא סיפא נמי דין דהלך ושייריה לדינא דמהלך ולא משום דאסור. אימא סיפא הלך לאותו מקום הרי הוא בבל יחל דלוקה מפני שחלל את נדרו מדקתני הלך מכלל דלכתחלה לא מצי להלך ומדקאמר לא מצי להלך מכלל דכדאכליה לככר מאתמול עסקינן דאי בדלא אכל ליכא משום בל יחל דברו. אלמא איכא דאכיל וקשיא לרב יהודה. ומשני לעולם מהלך לכתחלה ובדין הוא נמי דליתני דמהלך לכתחלה אלא איידי דקתני רישא אכל ולא מתני ליה אוכל דלא מצי מתני אוכל כדרב יהודה דחיישינן שמא ילך לאותו מקום פלוני תנא נמי סיפא הלך. לא ארישא דקמהדר אלא מילתא אחריתי היא והכא כגון דעבר ואכלה מאתמול עסקינן והכי קאמר אף על גב דאמינא דבהא דמהלך לכתחילה זימנין דאם הלך לוקה משום לאו דלא יחל דברו וכגון דאכליה לככר מאתמול מדעת. עד כאן.
וזה לשון הרא"ם ז"ל: יש ספרים דגרסי הלך הרי זה בבל יחל סיפא דברייתא מהלך לא קתני. פירוש דין הלך קתני אבל דין דמהלך לא אשמעינן וליתני הכי ככר זה עלי למחר אם אלך היום מהלך הוא היום ואין לחוש שמא יאכלהו למחר. ומדלא קתני הכי אלמא אסור לילך וקשיא לרב נחמן דאמר מותר לישן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני דינא דמהלך שמותר ואיידי דקתני רישא אכל דלא מצי למיתני אוכל שהרי אסרו היום עליו תנא סיפא דין דהלך ודילג דין דמהלך והוא הדין דמותר. קשיא לי בגוה דמאי קאמר דלא מצי למיתני אוכל והא לרב נחמן מקשי ולדידיה בטוב היה יכול למיתני אוכל שהרי מתיר לישן היום. ואיפשר דכי אמר דלא מתני ליה אוכל לאו למימרא שלא יהא מותר דודאי לרב נחמן אוכל הוא לכתחלה. אלא לומר דלא מיתני ליה הכי משום דלאו לישנא דתנא הוא למיתני אוכל הרי הוא בבל ילך. אמנם לפי זו הגרסא ניחא שפיר. איכא דאמרי אכל הרי הוא בבל ילך הלך הרי הוא בבל יחל אכל אין אבל אוכל לא ותיובתא דרב נחמן. אמר לך רב נחמן הוא הדין דליתני אוכל ואיידי דקתני סיפא הלך דלא מיתני ליה הולך תנא רישא אכל. ומי שידע לעשות גרסא חדשה יכול היטב להקשות לרב יהודה כמו השיטה דלמעלה דמתניתין דמאחר הפסח הרי הוא בבל יחל וכו' הכי נמי יכול להקשות כך הלך הרי הוא בבל יחל ואי לא אכל מאי בל יחל איכא ויתרץ דאי עבר ואכל והלך כמו השיטה שלמעלה. ויש שהיו דוחקים לישב גירסת מהלך ועמל הוא בעיני. עד כאן.
אמר רב נחמן. פירוש רב נחמן מתרץ אליבא דרב יהודה בר פלוגתיה הוא הדין דהוה ליה למיתני מהלך אלא איידי דקתני רישא אכל דלא מיתני ליה אוכל דהא לרב יהודה אינו אוכל לכתחלה תנא נמי הלך. ולא גרסינן אמר לך רב נחמן. הרנב"י ז"ל.
והא מן התורה משועבד לה והרי הוא מבטל המצוה משאר כסות ועונה. והא דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ דאמר ישיבת סוכה עלי דאינו נראה כמבטל מצוה. אבל קונם שלא אשב בסוכה לא חאיל שנראה כמבטל מצוה מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה בעצמו שאמר קונם שאני משמשך. באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בהנאתו. ויש מפרשים והא משועבד לה ואם כן איך יכול לאסור גופו שאינו שלו. וקשה קצת דהא גופו למצוה משועבד ואם כן למה לי קרא דדרשינן דברו הוא דאינו מיחל אבל מיחל לחפצי שמים. וראשון עיקר. הרא"ם ז"ל.
וזה לשון שיטה: והא מן התורה משועבד לה לשמש עמה. והגוף עצמו משועבד לשמשה בעל כרחו וכיון דגופו אינו ברשותו אצל תשמיש היאך אוסר דבר שאינו ברשותו לעבור בלא יחל. ולא דמי לאומר קונם סוכה שאני עושה דסתם נדר חל על מצוה כברשותו אבל הא באוסר על אחרים הוא ולא עשה כלום. הג"ה: וכל זה אינו נראה דמה לי אם משועבד למצוה דסוכה מה לי אם משועבד למצות תשמיש אשתו וכשאמר קונם סוכה שאני עושה אמאי אמרי לקמן במתניתין דבנדרים אסור. ומצאתי פירוש אחר דהכי פריך אמאי איתיה בבל יחל והא משעבד לה מן התורה והרי הוא מבטל מצוה. ואף על גב דנדרים חלים על דבר מצוה הא מוקמינן לה לקמן במי שתלה האיסור בחפץ כגון דאמר ישיבת סוכה עלי ואינו נראה כמבטל. אבל אמר קונם שלא אשב בסוכה לא חייל לפי דנראה כמבטל מאחר שתלה האיסור בעצמו והכא נמי תלה האיסור בעצמו כיון דאמר קונם שאני משמשך. ומשני באומר הנאת תשמישך עלי שתלה האיסור בתשמיש אשתו ולא כו'. עד כאן.
והא מן התורה משעבד לה דכתיב שארה כסותה ועונתה לא יגרע. פירוש אם כן היאך יכול לאסור עליה את גופו שהוא משועבד לה. ואפילו מדרבנן ליכא בל יחל דאין אדם אוסר פירות חברו על חברו אפילו מדרבנן. הרנב"י ז"ל.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: אקשינן והא מן התורה וכו'. וא"ת וכו' ככתוב בהר"ן ז"ל. ופסק ר"י והוא הדין דאלמוה נמי לשעבודיה דבעל חוב דאי לא כל אדם שיש עליו חוב יאסור נכסיו על בעל חובו בקונם כדי לאסרן עליו להפקיע חובו. עד כאן.
ואוקימנא באומר הנאת תשמישך עלי. כלומר שאסר את אשתו לעצמו וודאי דאדם אוסר פירות עצמו לעצמו. ואף על גב דבטלה מיניה מצות עונה הא קיימא לן דנדרים חלים על דבר מצוה כדאיתא לעיל משום דנדרים איסור חפצא הוא והרי זה אסר לעצמו את גוף אשתו. והא דאוקימנא לה למתניתין באומר הנאת תשמישיך עלי לאו למימרא דאמר הכי דהא לא מדכר קונם הנאת תשמישיך אלא תלמודא הוא דאקצר בלישניה וכגון דאמר קונם הנאת תשמישך עלי. וכי תימא אכתי דבר שאין בו ממש הוא דקונם הנאה קאמר והנאה דבר שאין בו ממש הוא. יש לומר כגון דאמר קונם מה שאני משמשיך דהיינו גופא והכי משמע לישנא קונם יהא לי גופך שאני משמש ביך ואיסוריה אפילו דאורייתא. ואף על גב דמתניתין קתני קונם הנאת תשמישיך לא דק. אי נמי קונם הנאת תשמישך כדקתני ובל יחל דרבנן מיהא איכא ודייקא נמי דרישא דקונם שאני מדבר שאני מהלך שאני ישן כולהו אוקימנא בגמרא בבל יחל דרבנן. הרנב"י ז"ל.
שארה כסותה ועונתה. עונה זו עונת תשמיש והאי קרא כתיב באמה העבריה שלקחה לו בעלה לאשה. ומשני מתניתין במאי עסקינן באומר לה הנאת תשמישך עלי כלומר הנאה שיש לי מתשמישך תאסר עלי דיכול לאסור הנאתה עליו דלא ניחא ליה בתשמיש אבל עצמו אינו יכול לאסור הואיל ושעבדתו תורה לכך. דאמר רב כהנא. כלומר ואשכחן נמי דאמר רב כהנא דבכהאי גוונא מצי איניש לאסור עליו הנאת תשמישו על אשתו. האומר לבעלה תשמישי יאסר עליך כופין אותה ומשמשתו דלא מצי פקע שעבודה שהיא קנויה לו לתשמישו כדכתיב כי יקח איש אשה.
הג"ה: ולפי שכתבתי בהג"ה יש לומר בפשיטות הנאת תשמישי עליך כו' דומה לקונם שלא אשב בסוכה דתולה האיסור בעצמה ולא חאיל נדר (דחדא) דהויא כמבטלת מצוה. אבל באומרת תשמישך עלי אז תולה האיסור בתשמישו והוי כאומר ישיבת סוכה עלי דאמרינן לקמן דחאיל נדר (אבל) ולפיכך אמרה הנאת תשמישך תאסר עלי אסור לשמשה דההיא לא ניחא לה בתשמיש. והכא נמי הנאת תשמישה הוא אוסר עליו הילכך עובר בלא יחל. דבר האסור לו. שאסר על עצמו. שיטה.
וכדרב כהנא. שנותן טעם בדבר שקונם הנאת תשמישך עלי מועיל לבל יחל לפי שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו. יש מפרשים משום לפני עור והוי כמו ההיא דלקמן דהיכא דאמר ישיבת סוכה עלי דצריך להתיר. הרא"ם ז"ל.
וכדרב כהנא דאמר הנאת תשמישי עליך פירוש (שלא) אשה שאמרה לבעלה כן כופין אותה ומשמשתו. פירוש חדא דאית בה תרתי קאמר חדא שלא חל הנדר שלא כל הימנה שתאסור עצמה לבעלה דשעבודי משעבדא ליה דאין אדם אוסר פירות חברו לחברו ואפילו מדרבנן. ועוד שהוא מותר לכופה בכך וליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול. תשמישך עלי פירוש שאוסרת בעלה על עצמה לתשמיש אסור שאין מאכילין לו לאדם דבר האסור לו. דהא קאסרה בעלה עליה. והא נמי חדא דאית בה תרתי קא משמע לן חדא שהאיסור חל ואסורה לו ועוד שהוא אסור לכופה בכך שאין מאכילין לאדם דבר האסור לו משום ולפני עור לא תתן מכשול. והא דרב כהנא נמי אי דאמרה הכי הנאת תשמישך ליכא איסורא דאורייתא דהא דבר שאין בו ממש הוא. אלא בל יחל דרבנן. אי נמי כגון דאמרה קונם גופך עלי לתשמיש ורב כהנא הוא דלא דק בלישניה משום דלאו להאי דינא קא נחית אלא לאשמעינן דאיכא לאיפלוגי בין דאסרה עצמה לבעלה ובין דאסרה בעלה לעצמה ומכל מקום דאמרה בלישנא תריצא עסיקי. הרנב"י ז"ל.
מתני' שבועה שאני ישן וכו'. ואף על גב דלא אמר עיני בשינה מפני שהשבועה חלה אפילו על דבר שאין בו ממש ולא דמי לנדרים דבנדרים הוא אוסר החפץ עליו על כן בעינן שיהא בו ממש שיהא הנדר חל עליו. אבל בשבועה הוא אוסר עצמו מן החפץ ובגופו יש בו מששא. והכא בדאשתבע בלא תנאי איירי כי מיד שישן או מדבר או מהלך עובר בבל יחל ואין צריך תנאי כלל. הרי"ץ ז"ל.
וזה לשון שיטה: שבועה שאיני ישן. שקבל על עצמו בשם שבועה שלא יישן אסור ואף על גב דלא אמר עיני בשינה מפני שהשבועה חלה על דבר שיש בו ממש וגם על דבר שאין בו ממש דלא דמי לנדרים דבנדרים הוא אוסר את החפץ עליו ומשום הכי בעינן שיש ממש באותו חפץ כדי שיהא מקום לנדר לחול עליו אבל בשבועה הוא אוסר את עצמו מן החפץ ובדידיה הא איכא מששא והילכך חיילא שבועה אפילו ליכא מששא בההוא חפצא. והכא בדאשתבע בלא תנאה עסקינן דאי בתנאה הוה קאי עלה בלא יחל דברו. עד כאן.
וזה לשון הריטב"א ז"ל: שבועה שאיני ישן שאיני מדבר שאיני מהלך אסור. פירוש משום בל יחל ומשום לא תשבעו בשמי לשקר. אבל בנדרים ליכא אלא בל יחל גרידא. הכא בסיפא גרסינן שפיר שאיני דשבועה איסור גרידא הוא. עד כאן.
הכי גרסינן קרבן לא אוכל לך (כלל) כלומר הא מה שאוכל לך יהא חולין והילכך מותר. והיכא דאמר נמי הא קרבן שאוכל לך מותר משום דבהא קרבן נדר. אבל הקרבן שאוכל לך תנן במתניתין דלעיל בפרק קמא דאסור דמשמע קרבן יהא מה שאוכל לך. וסתמא ר' מאיר היא דאי ר' יהודה הא אמר דלא הוי נדר עד דלימא דהוי קרבן. ולקרבן לא אוכל לך מפרש בגמרא דלא קרבן איבעיא ליה למתני משום הכי שרי ר' מאיר דמכלל לאו אתה שומע הן לא אמרינן. אבל אמר לקרבן מיתסר דהתם ודאי הכי קאמר לקרבן יהא לפיכך לא אוכל לך. מותר. אכל הני דאמרינן קאי. שיטה.
וזה לשון הפירוש: קרבן לא אוכל לך. דמשמע מה שלא אוכל לך יהא קרבן דלא מידי נדר והרי זה מותר. וכן הא קרבן שאוכל לך מותר דבחיי קרבן קאמר. ובמשנה טברנית כתיב וקרבן שאוכל לך כלומר ובחיי קרבן שאוכל לך מותר. רק בספר לש"ש כתיב הא קרבן. וספרים שכתוב בהם הקרבן משמע כאילו אמר הא קרבן. עד כאן.
וזה לשון הרנב"י ז"ל: קרבן לא אוכל לך הקרבן שאוכל לך לקרבן לא אוכל לך מותר. פירוש קרבן יהא מה שלא אוכל לך מותר דלאו כלום הוא ולא דרשינן דבוריה לתרי טעמי ולימא קרבן יהא מה שלך לפיכך לא אוכל לך דאפילו ר' מאיר לא דריש הכי אלא באומר לקרבן לא אוכל לך בלמ"ד ושתהא תיבה אחת. הקרבן שאוכל לך נמי מותר דכיון דבה"א קאמר הרי הוא כאילו הם שתי תיבות הא קרבן שאוכל לך וכאילו נשבע בחיי קרבן משתבענא שאוכל משלך דהכי מפרש לה בסוף פרק קמא באומר הא קרבן. לקרבן לא אוכל לך מותר דאם תיבה אחת היא אמרינן דהכי קאמר לקרבן יהא מה שלא אוכל לך ולפיכך מותר. ודלא כר' מאיר דאילו לדידיה לתרי טעמיה דרשינן ליה ואסור. אבל בגמרא מוקמינן לה כר' מאיר ובדקאמר שתי תיבות לא קרבן לא אוכל לך ולפיכך מותר דלא דרשינן הא מה שאוכל לך תהא קרבן דלית ליה מכלל לאו הן. עד כאן.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה