גיטין כא ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
לא אפשר למקצייה אלא קרן של פרה ליקצייה וליתביה לה אמר קרא (דברים כד, א) וכתב ונתן לה אמי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:
רבי יוסי הגלילי אומר וכו':
מ"ט דרבי יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מנין לרבות כל דבר ת"ל וכתב לה מכל מקום אם כן מה ת"ל ספר מה ספר דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל דבר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל ורבנן אי כתיב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים הוא דאתא ורבנן האי וכתב מאי עבדי ליה מיבעי להו בבכתיבה מתגרשת ואינה מתגרשת בכסף ס"ד אמינא אקיש יציאה להויה מה הוייה בכסף אף יציאה נמי בכסף קמ"ל ואידך נפקא ליה (דברים כד, א) מספר כריתות ספר כורתה ואין דבר אחר כורתה ואידך מיבעי ליה גדבר הכורת בינו לבינה כדתניא דהרי זה גיטיך על מנת שלא תשתי יין על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות עד שלשים יום הרי זה כריתות ואידך מכרת כריתות ואידך כרת כריתות לא דרשי:
מתני' האין כותבין במחובר לקרקע כתבו במחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדיפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים ומכשירין:
גמ' כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר ר' אלעזר א"ר אושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וה"ק אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר וריש לקיש אמר חתמו שנינו ורבי מאיר היא דאמר עדי חתימה כרתי והכי קאמר זאין כותבין תורף גזירה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו חתמו ונתנו לה כשר חכתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר טפסול אביי אמר כשר
רש"י
עריכה
לא אפשר למקצייה - דשייך במצות ואינו רשאי לחבל בו ואם חבל בו יוצא לחירות בראשי אברים אלמא אינו רשאי לחבל בו:
ספר - משמע קלף:
וכתב לה מכל מקום - מדלא כתב ונתן ספר כריתות בידה:
אי כתב בספר - משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי רבי מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי:
השתא דכתיב ספר - אין זו אלא וכתב ספירת דברי כריתות ועל כל מה דבעי לכתוב:
וכתב לה מאי עבדי ליה - לדידהו לא איצטריך לרבות כל דבר שהרי לא קבע הכתוב דבר לכתיבתו ומונתן ספר כריתות שמעינן:
ואינה מתגרשת בכסף - אם אמר לה הילך פרוטה והתגרשי לי בה:
אקיש יציאה להוייה - כדכתיב ויצאה והיתה לאיש אחר.:
הוייה - קידושין שמהוה בהן עצמה לבעל:
מספר כריתות - מדסמך כריתות לספר:
דבר הכורת - שלא יהא בו תנאי המקשרן יחד אלא תנאי הכורת ומבדיל ביניהם:
לעולם אין זה כריתות - שהרי כל ימיה קשורה בו:
מכרת כריתות - דמצי למיכתב ספר כרת:
מתני' אין כותבין במחובר - דכתיב וכתב ונתן שאינו מחוסר קציצה:
כתב על המחובר כו' - בגמ' פריך הא אמרת אין כותבין:
נייר המחוק - יכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכותבו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים וכן דיפתרא אין מחק שלו ניכר ובגמ' מפרש מאי דיפתרא:
וחכמים מכשירין - בגמ' מפרש לה:
גמ' והוא ששייר - סיפא דקתני כשר והוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה:
תורף - גלויו של שטר מקום האיש והאשה והזמן:
ור' אלעזר היא - מתני' דבעי כתיבה בתלוש דדריש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים רבי אלעזר היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תיקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתב הגט קאי:
חתמו שנינו - בסיפא דמתני' תלשו חתמו ונתנו לה כשר ואע"פ שנכתב כולו במחובר דכי כתיב וכתב דקרא אחתימת עדים שהיא עיקר ור' מאיר היא:
דשקיל ליה - לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבר החרס ויתן לה החתיכה והויא ליה קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:
תוספות
עריכה
על עלה של זית. דוקא עלה של זית וכיוצא בו דמתקיים כדתניא בתוספתא על עלה של זית וחרוב ודלעת וכל דבר שהוא של קיימא כשר אבל עלה של כרישין ובצלים ועלה ורדים ועלה ירקות וכל דבר שאינו של קיימא פסול:
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה כו'. פי' רבינו שמואל דוקא בבעלי חיים או במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו חשיב מחוסר קציצה ותדע דבסמוך איפליגו אביי ורבא כשכתבו על עלה של עציץ נקוב דרבא גזר שמא יקטום אבל כשאינו נקוב משמע אפי' יקטום כשר וכן פירש הרב רבי שמעיה בפירושו ואם כתב גט בקלף גדול ואח"כ חתכו לפי זה כשר ומעשה היה בימי ה"ר יצחק ברבי מנחם ופסלו ונחלקו עליו גדולי הדור ובה"ג פוסל וכן ר"ת היה מחמיר מדקאמר בסמוך כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהליה והא דלא פליג עלה רבא משום דליכא למיגזר שמא ישבר העציץ דאין דרך לשוברו כמו בקרן של פרה דלא גזרי' שמא יקצץ דאין דרך ליקצץ ודוקא בעלה גזרי' שמא יקטום ולאו דוקא נקט עלה של עציץ נקוב דהוא הדין כשאינו נקוב אלא משום רבותא דאביי נקטיה דאפילו בנקוב מכשיר ועוד אור"י דמסתבר דאין האשה קונה את הגט שכתוב על עלה של עציץ נקוב במשיכת העציץ או בהגבהתו כל זמן שלא פסקה יניקת העלה כדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים אבל במשיכת העציץ לא קנה דאכתי חשיבי מחוברין בשעת משיכה והא דמכשיר אביי משום דשקיל ליה ויהיב לה היינו דהניחתו במקום שפוסקת יניקת העציץ דהשתא הוי רבותא טפי דמכשיר אביי בעציץ נקוב דלא גזרי' דיהיב לה בפסיקת היניקה אטו בלא פסיקת היניקה וקמ"ל נמי אע"פ שצריך ליתן לה בפסיקת היניקה לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ור"י מייתי ראיה לפי' ר"ת דחשיב בפ' כסוי הדם (חולין דף פט.) עפר עיר הנדחת מחוסר תלישה קביצה ושריפה ויותר נחשב מחובר גט בקלף גדול מחיבור עפר עיר הנדחת והא דלא חשיב לקורה הנעוצה בארץ מחוסר תלישה בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מו:) משום דלא חשיב חיבור לקרקע כולי האי ולר"ת דוקא נחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה אבל חותך מן הגט דבר מועט כמו שעושין לייפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה כדאמרי' לעיל גזייה לזמן ויהבי' ניהלה כו' בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו גבי והנייר שלי משמע דדבר מועט לא חשיב מחוסר קציצה:
תלמוד לומר וכתב לה מ"מ. וא"ת ואימא וכתב כלל ספר פרט ואין בכלל אלא מה שבפרט וי"ל ונתן חזר וכלל אע"ג דלא מייתי אלא כללא קמא הכי נמי אשכחן בפ"ק דקידושין (דף כא:) מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול וכו' ת"ל ולקחת כל דבר הניקח ביד ולא מייתי בברייתא כללא בתרא ובסוגיא דהתם מוכח דכלל ופרט וכלל קא דריש ונתת באזנו חזר וכלל:
מה ספר דבר שאין בו רוח חיים. לא בעי למימר מה ספר דבר הבא מב"ח כו' לאפוקי עלה וטבלא ופינקס אף ע"ג דבפ"ק דקידושין (דף יז.) גבי הענקה אמרי' דאי כתיב צאן ה"א דוקא ב"ח אין אבל גדולי קרקע לא שמא לא חשיב כל כך צד חשוב דבר הבא מב"ח כמו צד של בעלי חיים עצמו ועוד דהכל כפי מה שדומה לחכמים נקיט בכל א' ענין הראוי לו דבפ' בכל מערבין (עירובין דף כז:) נקט פירי מפרי וגידולי קרקע ובסוכה (דף יא:) מה חגיגה דבר שאינו מקבל טומאה [וגידולו מן הארץ] (ואינו אוכל):
בכתיבה מתגרשת. תרי וכתב לה כתיב אחד דרשינן וכתב לה לשמה ומוכתב אחרינא בכתיבה מתגרשת ומלה לה ולא לה ולחברתה:
ואינה מתגרשת בכסף. הך דרשה לרבא אבל לאביי נפקא ליה דאינה מתגרשת בכסף מסברא דיאמרו כסף מכניס כו' ומ"מ איצטריך לדידיה נמי וכתב למעוטי חליצה והתם ממעט חליצה מספר כורתה היינו דרשה דר' יוסי הגלילי ונקט לה לפי שהיא פשוטה וכן רגיל בכמה דוכתי:
שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. תימה הא אם מת אביה או אם מכר לא חשיב תו בית אביה כדתנן בהשותפין (בנדרים דף מו.) קונם לביתך שאיני נכנס שדך שאיני לוקח מת או מכר לאחר מותר ויש לומר דכל יוצאי חלציו קרוים בית אביו ואפילו שמת כדכתיב (בראשית לח) שבי אלמנה בית אביך גבי תמר וכבר מת אביה כדמוכחי קראי:
ורבי יוסי הגלילי מכרת כריתות כו'. קשה לרבינו תם דבפ' המגרש (לקמן פג:) קאמר על רבנן דרבי אלעזר בן עזריה דכרת כריתות לא דרשי ור' יוסי הגלילי הוא בכלל רבנן דהתם ויש לומר דלא דרשי כרת כריתות לההיא דרשה דהתם ולא בעי למימר דלא דרשי כלל:
עין משפט ונר מצוה
עריכהמתוך: עין משפט ונר מצוה/גיטין/פרק ב (עריכה)
סז א מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ו', סמ"ג עשין נ, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף א':
סח ב מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה א' ומיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ג', וסמ"ג שם:
סט ג ד מיי' שם ומיי' פ"ח מהל' גירושין הלכה י', סמ"ג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קמ"ג סעיף כ':
ע ה מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ו', סמ"ג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף ד':
עא ו מיי' פ"ד מהל' גירושין הלכה ג', סמ"ג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף ב':
עב ז מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ז', סמ"ג שם, טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף ה':
עג ח ט מיי' פ"א מהל' גירושין הלכה ח', טור ושו"ע אה"ע סי' קכ"ד סעיף ד':
ראשונים נוספים
יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה. יש מחלוקות, [יש] שאומרים הוא הדין לנייר ולכל תלוש שאם חתך ממנו אחר שכתב הגט פסול וכן כתב בעל הלכות ז"ל בלשון הזה ומאי דכתיב גיטה ליפסוק מגילתא שיעור מגילתא והדר ליכתביה דאי כתיב ליה מקמי דליפסוק מגלתא ופיישא מגלתא ופסק לה בתר דכתב גיטא מפסיל גיטא דכתיב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר קציצה ונתינה וכן נמי כתוב בפסוקות. ואף ר"ח ז"ל כתב כאן ש"מ אפילו אם מחוסר בו קציצה אחר הכתיבה פסול וכ"ש זולתו והטעם לראיה זו לפי שקרן הפרה תלוש הוא ואע"פ כן כשקצצו פסול.
וי"א שלא אמרו כן אלא במחובר אבל תלוש אינו מחוסר קציצה אע"פ שקצץ כשר. ותולש מבעלי חיים עוקר דבר מגדולו וכמחובר דמי כדאמרינן בפ' כלל גדול (שבת דף ע"ד ע"ב) התולש כנף מן העוף והקוטמו והמורטו חייב ג' חטאות ומפרש התם בגמרא תולש משום גוזז אבל בדבר תלוש לא וזו אינה טענה שאם משום גוזז בלבד הוא חייב אף לאחר מיתה הוא חייב ואע"פ שהיא כתלוש ולא משום עיקר מן המחובר כמו שפירשתי שם בפר' כלל גדול בראיות גמורות.
אלא שי"ל דכל עוקר דבר מגדולו כעוקר מן המחובר הוא ומחוסר קציצה איקרי אע"פ שחיובו בבעלי חיים לענין שבת משום גוזז דדמי ליה. וכן נמי אמרינן גבי בכור במסכת בכורות התולש שער מן העור כעוקר דבר מגדולו הוא וראי' לדבר מהא דאמרינן לקמן בסמוך עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום אלמא בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן שאפילו קטם כשר.
ובעלי הדין דוחין לעולם אפילו בשאינו נקוב גזר רבא והאי דנקט נקוב להודיעך כחו דאביי ועוד לאשמועינן שעל החרס כשר ואין זה נכון שאם אפילו בתלוש נקרא מחוסר קציצה כמו שהם אומרים אין כח לאביי בנקוב יותר משאינו נקוב ועוד לדבריהם על החרס נמי ליגזר דילמא גייז למקום הגט ופסיל והם משיבים דלא גזרינן אלא בעלה משום דשכיחא ביה קציצה אבל בחרס לא גזרינן כי היכי דלא גזרינן בקרן הפרה.
ומ"מ קשה למה לי נקוב ואפשר שאפילו בעלה לא גזר רבא בעציץ שאינו נקוב משום דתלוש גמור הוא ואם אתה גוזר בתלוש שמא יקוץ אין לדבר סוף שאפילו בנייר עצמו יש לחוש שמא יגוז ממנו כתקון סופרים אבל במחובר לא חלקו חכמים אע"פ שאפשר לו שלא לתלוש כגון זה כיון שאפשר לבא לידי תלישה פסול והאי דלא אמרי' נמי על עלה של עציץ שאינו נקוב כשר דשקיל ליה לכולי' ויהיבניה ניהלה משום דחרס ועלה אתי לאשמועינן. והכי משמע לי מדאמרינן כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהביה ניהלה למה ליה למשקל ליה חרס כוליה לגזייה למקום הגט. ועוד למה להו לפרושי בגמ' היכי עביד הא אי שקיל ליה כשר ואי נמי גייז ליה כשר אלא ש"מ דאי גייז ליה מחרס למקום הגט פסול הוא ואע"ג שהחר' תלוש הוא כדמפרש ואזיל. ומ"ה הוצרכו בגמרא לפרש דשקיל ליה ויהיב לה ניהל' כמו שפי' אביי בעלה.
ומצאתי בתוספות שזה דעת ר"ת ז"ל, והם מדמים הדברים לאותה שאמרו בפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ו ע"ב) עץ שומע אני בין בתלוש בין במחובר וכו' מי שאינו מחוסר חפירה וקבורה ורבנן חפירה לאו כלום היא ע"כ לא פליגי אלא בחפירה שאע"פ שהקורה משוקע' בארץ כתלושה ממנה היא הא במחוסר קציצה בגוף הדבר חסרון הוי אף לדברי חכמים. וכן נמי אמרו בפ' כסוי הדם (דף כ"ט) בעפר עיר הנדחת יצא זה שמחוסר תלישה קציצה שריפה אע"פ שאינו עוקר דבר מגדולו אלא ממקום חבורו.
ומ"מ אני תמה בה ואפילו לעיקר הגמר' קשיא לי שלא מצאתי בתלמוד יצא זה שמחוסר אלא כשא"א לעשות ממנו אותו מעשה בחסרין הדבר כמו זה שהזכרתי מסנהדרין שא"א לקבור עץ בלא קציצה וכן מחובר גמור א"א להתקיים בו נתינה אלא בקציצה אבל תלוש גמור מאי מחוסר איכא ובשלמא התם איכ' למימר דגזירה משום מחובר גמור הוא וטעמא דמחובר גמור מפרשי' בגמ' עלה אבל תלוש גמור איני יודע בו לשון חסרון כלל.
אבל ראיתי בירושלמי (ב,ג) דמפיק מחובר מספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל שהוא בתלוש. ובריית' היא בספרי, ובתוספתא (ב,ו) ותני לה בן בתירא ומיהו בגמ' דילן לא דרשי הכי ספר כל ומשמע דלמאן דדריש לא נפק' ליה ממחוסר קציצ' כשנתן לה אילן וקרק' דדמי למניח גט בחצירו וכתב לה מתנה עליו ואפ"ה פסול ומחוסר קציצ' פסול אחר הוא אתלוש נמי כתב ומאי דקשה לאו מחוסר מיקרי י"ל כיון שאין בדעתו ליתן לה פרה מחוסר מיקרי דהאיך נתינה אחריתי היא ונתינה דקרן לא אפשר אלא בקציצה וכן נתינה דעלה ומקצת חרס מחוסר קציצה היא כיון שאינו נותן לה הכל.
ולפי זה הטעם נראים לי דבריו של ר' האיי ז"ל שאמר אם מקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז לית לן בה אלי דבריו והם נכונים לדברינו דמחוסר מעשה בנתינה זו קאמר רחמנא ובדעתו של אדם הוא חסרון זה דהא בתלוש הוא ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיומו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתני' דפרה סתמא תנן ויש לסמוך זה ממה שאמרו גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו'.
אלא שמצאתי לרבותי' בעלי תוספות ז"ל סברא שאמר שבזמן שאדם חותך הגט מדבר גדול ושלם ממנו כגון קרן מן הפרה ועלה מן העציץ הוי פסול דמיקרי מחוסר קציצה אבל בזמן שאדם חותך זמן מן הגט מועט מן המרובה שהגט שמו עליו, וחשוב משטה של זמן לא מיקרי הגט מחוסר קציצ', וזו סברא נכונה למי שאמרה ז"ל.
ע"מ שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות. איכ' דק"ל והרי אם מכר אביה אותו בית מותר לה לכנס שם שכך אמרו בנדרים קונם לביתך איני נכנס ומכרו לאחר מותר. ואם אמר לה נמי לכל בית שיהיה לאביך אם מת אביה מותר לה ליכנס שם ואמאי אינו כריתות ה"ל כל ימי חיי פלוני שזה כריתות ואי למ"ד דאמר לבית זה שהוא של אביך או שאמר לה בפי' לא תכנסי לבית שבמקום פלוני שהוא היום של אביך אלא דלא חש לפרושה הכא.
ר' יהודה בן בתירא אמר אין כותבין על הנייר המחוק. פי' רש"י ז"ל שהוא ועדיו על המחוק ויכול להזדייף שאם ימחוק פעם אחרת אינו ניכר שעדים גם על המחק הם חתומים.
ואינו נכון, שהרי שטר הבא על המחק הוא ועדיו כשר הוא שאם תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם א' לנמחק ב' פעמים אלא מתני' בהוא על המחק ועדיו על הנייר שהוא פסול ואין לו תקנה כדמפורש בגט פשוט ומוזכר כאן בירושלמי אלא הוא על הנייר ועדיו על המחק נמי משכחת לה דכשר כגון דכתב סהדי בין סהדא לסהדא אנחנא סהדי חתימנא אמחקא ושטר' אנייר ובשאר גווני פסול ומיהו מתני' לא מתוקמא בהכי דקתני אין כותבין על הנייר המחוק משמע שעל הגט עצמו אמרו ולא על תתימת העדים בלבד.
ואפשר לקיים דברי רש"י ז"ל ולפרש אין כותבין על הנייר המחוק אא"כ נמחק בפנינו משום דילמא שדי דיותא אמקום עדים מעיקרא ומחיק ליה דכי הדר מחיק ליה זימנא אחריתי ה"ל כוליה נמחק ב' פעמים כדאיתא בגט פשוט ולאו מילתא היא שכאן אין לחוש שאין הבעל מטיל דיותא אמקום עדים מעיקרא כדי שתוכל אשתו לזייף גט.
כתבו על החרס של עציץ נקוב. כבר (פירשתי ורש"י) [כתבתי שרש"י] ז"ל פי' במ"ש בפ' הראשון בעפר הבא בספינה שהוא בספינה של חרס ואינה צריכה לנקוב ועציץ נקו' שאמרו שהוא של עץ וזו השמועה קשיא עליו.
וי"א אע"ג דלענין מעשרות והבאת בכורים לא בעינן נקוב בשל חרס כדאמרי' במנחות מיהו אינו מחובר אלא בעציץ נקוב שאני התם דכל שהוא יונק ומפריח מריח האדמה חייב במעשרות וראוי לקרא עליו מן האדמה שהרי יש לו אדמה בעציץ ואדמה מלמטה ואין מין במינו חוצץ אבל אינו מחובר עד שיהא נקוב והא דאמרינן לענין מעשרות נקבו בארץ וגופו בחוצה לארץ וכו' דמ"מ היכן דאינקוב בתר נקב אזלינן דמהתם הוא יונק עיקר יניקתו, ואין לפי' הזה עיקר.
והרב אב"ד ז"ל כתב דבספינה שאינה עשויה לטלטל לא בעינן נקובה אבל בעציץ נקוב לפי שהוא עשוי לטלטל וקשה לי ספינה נמי עשוי לברוח יותר מהעציץ וליכא למימר משום דמיא כארע' סמיכא דמי דהא ר' זירא לית ליה האי סברא דאמר עציץ נקוב באנו למחלוקת ר' יהודה ורבנן ולא שאינו נקוב.
וי"א דאפילו בשל חרס בעינן נקוב ואפילו אינו מטלטל כלל מההיא דגרסינן בתוספתא מסכ' שביעית הטומן לוף בשביעית כיצד יעשה יניחנו בעציץ של חרס כדי שלא יצמח וכו' כדכתיבנ' בפ"ק ועוד שסתם כל עציץ של חרס הוא מדגרסי' בפ' ח' שרצים (שבת דף ק"ח) האי מאן דתלש פטרא מאונא דחצבא מחיי' משום עוקר דבר מגדולו מתיב ר' אושעיא התולש מעציץ נקוב חייב משאינו נקוב פטור אלמא בחרסנמי בעינן נקוב וראיה נמי מדאמרינן בשלהי המצניע ח' מדות בכלי חרס נקב במוציא משקין וכו' ועדיין כלי הוא להכשיר בו זרעים פי' דלאו כמחוברים הם שאין נקב זה ראוי לינק לחלוחית שבקרקע נקב במוציא שרש קטן טהור מלהכשיר בו את הזרעים דכמחוברין הוו וכן פי' שם רש"י ז"ל. וזו תשובה לדבריו.
ור"ת ז"ל אומר דבחרס סגי בנקוב אבל של עץ אפילו נקוב לא. והא דאמרינן במנחות (פ"ד ע"ב) עציץ אעציץ ל"ק כאן בנקוב כאן בשאינו נקוב בעציץ של חרס והא דאמר ספינה אספינה ל"ק כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס ובנקובה והך אחריתי בשל עץ ואע"פ שהוא נקוב אינו קורא. וא"ת א"כלמה אמרו בלוף טומנו בכלי חרס י"ל דכלי עץ ברוב ימים מרקיב לגמרי והלוף מוציא שרשיו בקרקע, ואינו נכון ומחוור.
וכבר פירשתי העיקר, בעציץ של חרס בעינן נקוב, אבל בשל עץ אע"פ שאינו נקוב נמי מחובר הוא ומביא וקורא והיינו דאמרינן כאן בספינה של עץ כאן בספינה של חרס דספינה של עץ אע"פ שאינה נקובה מביא וקורא ושל חרס אינו קורא לפי שאינה נקובה שסתם ספינה בכל מקום אינה נקובה והיינו דאמרינן על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון כלומר ברייתא קמייתא דקתני מביא וקורא בעציץ נקוב ובספינה של עץ ואלו לפי' רש"י ור"ת ז"ל אי אתה אומר כן, כך מפורש זה בתוספות.
ומצאתי במס' ערלה בירושלמי פ' ראשון (ה"ב) ר' חזקיה חקולה בשם ר' חזקיה הנוטע בעציץ שאינו נקוב חייב בערלה ר' יוסי אומר כשהשרשין מפעפעין אותו ר' יונא מפיק לישנא כלי חרס עומ' בפני שרשים פי' בתמיה ר' ירמיה בעי לטע בו דלתות מאחר שהוא כנקו' אצל האילן נקוב הוא אצל זרעים ומשמע דגמ' דידן לזרעים פשיטא להו דלאו כנקוב הוא.
יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה: פירש רבינו שמואל ז"ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה.
ורבינו תם ז"ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול.
ור"י הסכים לדברי רבינו תם ז"ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (פט, א) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר' זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה.
ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז"ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא.
ואף ר"י ז"ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (כ, ב) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (יז, ב) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה.
ובה"ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא.
ירושלמי (פ"ב ה"ג): על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. בכת"י א"י: יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה.
מתני': אין כותבין במחובר לקרקע: כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו.
כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר: ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.
רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש: תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד, א) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.
ונ"ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע"ז מז, ב) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (טו, ב) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.
ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה.
ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה.
ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (מו, א) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו.
ומיהו בירושלמי (פ"ב ה"¨) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כנ"ל.
בכת" א"י (וכן בגמ' שם): כי קבור תקברנו יצא מי שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי סבר.
מתוך: תוספות רי"ד על הש"ס/גיטין/פרק ב (עריכה)
ועל הקרן של פרה וכו' בשלמא יד עבד אי אפשר למקצייה אלא קרן של פרה נקצייה וליתביה (וניכתביה ניהלי') [לה] אמר קרא וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:
ר' יוסי הגלילי אומר וכו' מ"ט דר' יוסי הגלילי דתניא ספר אין לי אלא ספר מניין לרבות כל דבר ת"ל וכתב מ"מ א"כ מה ת"ל ספר מה ספר שאין בו רוח חיים ואינו אוכל אף כל שאין בו רוח חיים ואינו אוכל. פי' אונתן בידה קסמיך דה"ל כלל ופרט ורבנן אי כתב בספר כדקאמרת השתא דכתיב ספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא פי' אי כתב בספר הוה משמע יכתוב בקלף ומצית למימר דכי נמי מרבית מוכתב לה דומיא דקלף הוא דרבי השתא דכתב ספר אין זה אלא וכתב ספר כריתות ספירת דברי כריתות על כל מה דבעי לכתוב וקי"ל יחיד ורבים הלכה כרבים:
מתני' אין כותבין במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר ור' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ר' יהודה בן בתירא אומר אין כותבין לא על הנייר המחוק ולא על הדפתרא מפני שהוא יכול להזדייף וחכמים מכשירין. פי' אין כותבין במחובר לקרקע משום דבעי' וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיב' ונתינה יצא מחובר שמחוסר קציצה והילכך אי כתביה במחובר פסול הוא. כתבו על המחובר וכו' ופריך והאמרת אין כותבין וכו' פי' דמשמע שהמחובר פסול והדר מכשיר ליה אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רב הושעיא והוא ששייר מקום התורף וכן אמר רבה בר רב חנה והוא ששייר מקום התורף ור' אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי וה"ק אין כותבין תופס גזירה שמא יכתוב תורף כתבו לתופס ותלשו וכתבו לתורף ונתנו לה כשר פי' ר' אלעזר סבר עידי מסירה כרתי והם הם העיקר שמוסר בפניהם הגט ועידי חתימה בלא עידי מסירה לא יועילו כלום שיתן לה גט חתום בלא עידי מסירה והיכא דאיכא עידי מסירה אע"ג דליכא עידי חתימה כשר שהעיקר עידי מסירה הן והכריתות נגמר עליהם וקרא דכתיב וכתב לה ספר כריתות לאו על חתימת העדים קאמר אלא על כתב הגט וגופו של גט הוא שמו ושמה שם עירו ושם עירה והזמן והרי את מותרת לכל אדם יקרא תורף והשאר תופס וה"ק אין כותבין התופס במחובר גזירה שמא יכתוב גם התורף הילכך אסרו חכמים לכתוב התופס במחובר לכתחילה ואם כתבו לתופס על המחובר ותלשו ואח"כ סיימו וכתב התורף בתלוש כשר והאי דקתני חתמו לאו דוקא חתימת עדים אלא כמו סיימו שסיים (חתמו שזייף) התורף בתלוש ור' יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו של תופס וסיימו של תורף בתלוש דגזר תופס אטו תורף ופסל אפילו בדיעבד:
ור"ל אמר חתמו שנינו ור"מ (אמר) היא דאמר עידי חתימה כרתי וה"ק אין כותבין תורף גזירה שמא יחתום כתבו לתורף תלשו חתמו ונתנו לה כשר. פי' ר"מ סבר עידי חתימה כרתי הם הם העיקר וגט שיש עדים חתומים בו אע"פ שנתנו בינו לבינה כשר ונשאת בו אחרי שהגט יוצא חתום מתחת ידה ומקויים בחותמיו ולא בעי' עידי מסירה והאי וכתב לה על חתימת עדים קאי שהיא העיקר והלכך אם כתבו כולו ואפילו התורף במחובר ותלשו וחתמו ונתנו לה כשר ור' יהודה פוסל דבעי' כתיבת הגט וגם חתימתו בכשרות כדאמרן בשמעתא קמייתא בפ"ק דמסכתין מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ר' יהודה הוא וקי"ל הלכה כרבי אלעזר בגיטין וכדאמרינן לקמן הלכה כרבי אלעזר. כתבו על חרס של עציץ נקוב [כשר] דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה. על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה