ר"ן על הרי"ף/גיטין/פרק ב


דף ז עמוד אעריכה

המביא. בפני נחתם חציו אחד מן העדים:

אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול מסקינן בגמרא דדוקא בשאין הגט יוצא אלא מתחת ידי האחד שהוא מביאו ואין חבירו שליח בהבאתו ומשום הכי פסול דשליח אצרכינהו רבנן לממרינהו לתרוייהו אבל אם היה הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר דשנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כרבא דאמר דטעמא לפי שאין עדים מצויים לקיימו וכיון שאנו יודעים על פי אלו השנים שהבעל מסרו ליכא חששא תו למיחש לזיוף:

שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד שלישי אומר בפני נחתם פסול וביוצא מתחת ידי האחד דכיון דמאן דאמר בפני נחתם לא אמר בפני נכתב אתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא:

ור"י מכשיר דכיון דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה תו לא אתי לאחלופי:

אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר לרבא דסבירא ליה לפי שאין עדים מצוין לקיימו אפילו אין שום עד מעידעל הכתיבה כשר שהרי נתקיים על פי השנים ולא נקט אחד אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתנא אחד אומר וכו':

גמ' אפילו לא כתב אלא שיטה אחת לשמה שיטה ראשונה שיש בה שם האיש ושם האשה והזמן:

אני הוא עד שני פסול מאי טעמא או כולו בקיום הגט דאני הוא עד שני היינו קיום הגט כשאר שטרות דאדם מעיד זה כתב ידי:

או כולו בתקנת חכמים שאומר בפני נכתב וכו' וטעמא דמילתא דכיון דאמר אני הוא עד שני על עיקר הגט הוא מעיד ובהך חתימה דאמר בפני אינו מעיד אלא על חתם ידו ואמאי דקא מסהיד בהאי לא מסהיד בהאי ולא תיקון רבנן להימוני יחיד לחצאין:

דליכא מידי דכי אמר אחד כשר פירש רש"י ז"ל שאם היה שליח זה אומר אני מכירה כשר דסבירא ליה זכרונו לברכה שהמביא גט ממדינת הים אינו צריך שיאמר בפני נחתם דוקא אלא כל שאומר אני מכיר החתימה כשר לפי שהוא גורס בפרק קמא ורבא אמר אטו הכא כי אמר ידענא לא מהימן ומשום הכי סבירא ליה זכרונו לברכה דבאומר ידענא סגי וחלקו עליו לומר דבלשון יודע אני ומכיר ודאי לא מהימן עד אחד דאתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ובההיא דלעיל הכי גרסינן אטו כי אמרי בפנינו מי לא מהמני כלומר בשאר שטרות דבקיום שטרות אי אמרי בפנינו ואי אמרי ידעינן מהני אבל בקיום הגט דוקא כי אמר בפני אבל ידענא לא מהני והכי פירושו מי איכא מידי דאילו אמר חד כשר דכיון דבקיומו של יחיד ליכא למיחש דאתי לאיחלופי שהרי אומר בפני נכתב קיומן של שנים למה יפסל דהא חד גוונא הוא בקיום כיון דבקיום שטרות דעלמא כי אמר בפני מהני ובגמרא איכא מאן דסבר שאם העידו שנים על חתימת יד שני אי נמי העיד הוא ואחר על חתימת יד שני דפסול ולא סליק הכי אלא כשר כמו שכתב הריא"ף בהלכות:

אבל הגט יוצא מתחת ידי שניהם כשר פירש"י ז"ל ששניהם אדוקין בו ולאו דוקא אלא כל שהבעל עשה את שניהם שלוחים ואמר להם שניכם הוליכו גט לאשתי ונתנו לאח במעמד חבירו כדאמרינן בפרק התקבל כולכם הוליכו אחד מוליך במעמד כולם בהכי סגי ולא עוד אלא אפילו אם האחד בלבד שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל גט לחבירו להוליך לאשתו לרבא דלא חייש לשמה כשר דהא אם יאמר בפנינו גרשה מי לא מהימני דלרבא דלא חייש אלא לקיום וקיימא לן כוותיה כל שיש עדים לנו שהבעל מסרו להוליכו לאשתו

דף ז עמוד בעריכה

שוב אין לחוש למזוייף

אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם דטעמא לפי שאין עדים מצויין לקיומו וכאן אין לחוש לזיוף וכי תימא לעולם צריכין ושאני הכא משום דקאמרי הני לאו מילתא היא דאמירה דהני לית בה מששא דהא רבנן אצרוך לשליח למימרינהו לתרוייהו כי היכי דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרת דעלמא דאי לא תימא הכי אפילו אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם למה פסול:

וכי אין הגט יוצא מתחת ידי שניהם במאי פליגי הואיל ואחד הביאו והוא לא אמר כתקון חכמים אמאי מכשיר רב יהודה:

מר סבר וכו' תנא קמא סבר אף על פי שהגט יוצא מתחת יד עד המעיד על החתימה והשליח הימנוהו רבנן כבי תרי אפיל הכי כיון דלא אמר בפני נכתב פסול גזירה דילמא אתי לאחלופי וכו':

ורבי יהודה סבר כיון דאצרכוהו תרי אחריני במקומו לאסהודי אכתיבה תו לא אתי לאיחלופי:

ואפילו גט יוצא מתחת ידי עדי חתימה כשר כלומר אפילו מתחת ידי אחד מהם ואף על גב דמאן דאמר בפני נכתב כיון שאינו שליח כמאן דליתיה דמי הרי נתקיים הגט על פי השנים ולרבא בהכי סגי וקא דייק דכיון דבקיום הגט סגי שמע מינה נמי דשנים שהביאו אין צריכין דכיון שהם מעידין שהבעל מסרו להם תו ליכא למיחש לזיוף ומהני כעידי קיום:

מתני' נכתב בלילה ונחתם ביום היינו חד יומא ואין כאן גט מוקדם:

ביום ונחתם בלילה מוקדם הוא דמשמע דמההוא יומא אגרשה ולא אגרשה עד למחר ובגמרא מפרש מאי פסוליה:

כל גיטין של מכר ומתנה והלואה פסולים דאתו למטרף לקוחות מיומא דכתיבה ושלא כדין:

חוץ מגיטי נשים דלאו לגוביינא עבידי:

גמ' מפני מה תקנו זמן בגיטין כיון דלאו שטרא לגוביינא הוא וממתניתין דתנן בפרק המגרש שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר וחד מינייהו יש עליו עדים ואין בו זמן ילפינן דתקנו חכמים זמן בגיטין אבל ממתניתין דהכא דפסול גט מוקדם ליכא למשמע מינה דתקנו חכמים זמן בגיטין משום דאיכא למימר דגט שאין בו זמן כשר דלא נפיק מינה חורבא דכי בעיא לאפוקי פירי אמר לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך כיון שאין בו זמן אבל כי אית ביה זמן והוי מוקדם מפקא פירי מזמנו של גט שלא כדין ואם תאמר ואמאי לא אמרינן דתקנו בו זמן כדי שתוכל להוציא האשה מן הבעל מזונות שלותה ואכלה קודם הזמן שכתוב בגט ולא יוכל לומר לה גרשתיך קודם לכן יש לומר דאפילו אין בו זמן יכולה האשה להביא עדים בבית דין ויעידו על זמן גירושיה:

רבי יוחנן אמר משום בת אחותו והיא אשתו ושמה תזנה תחתיו וחס עליה שלא תחנק וכותב לה גט בלא זמן ונותן לה וכשמעידין עליה בבית דין מוציאה גיטה ואומרת גרושה הייתי ופנויה באותה שעה דלא אמרינן אוקמה בחזקת אשת איש והשתא הוא דאגרשה והגט מאוחר כיון שהיא גורשה לפנינו ואדרבה אוקמא בחזקת כשרה שלא נבעלה כשהיתה אשת איש:

ריש לקיש אמר משום פירות כתב רבינו ש"י ז"ל שמזמן הגט ואילך אם ימכור הבעל פירות נכסי מלוג שלה תגבם

דף ח עמוד אעריכה

ואם לא היה בו זמן היה מוכר והולך וכשתתבע בבית דין הויא ידה על התחתונה שאומר לה קודם גירושין מכרתי ונראה מדבריו שאילו לא היה בו זמן היינו חוששין שמא ימכור לאחר גיורשין ואין זה מחוור שמשעת גירושין ואילך ודאי אין לחוש שהיר האשה יכולה לברר שעת גירושיה ולהוציא נכסי מלוג מידי הבעל אלא כי אמר ריש לקיש משום פירות הכי קאמר שמתוך שהבעל מפסיד פירות משעת חתימת הגט צריך שיה אבו זמן כדי שלא ימכור פירות בין חתימה לנתינה ואם מכר שתטרפם האשה:

אבל משום פירות לא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה כתב רש"י ז"ל הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי וכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי סהדי אימת מטא גיטה לידה ולא נהירא מדגרסינן בפ"ק דב"מ מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה והוינן בה ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נן עד תשרי ואזיל בעל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ואתיא היא וקא מפקא וקא טרפא לקוחות שלא כדין הניחא למאן דאמר משעת כתיבה אלא למאן דאמר משעת נתינה מאי איכא למימר ומפרקינן דאמרי לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך אלמא דוקא התם הוא דאמרינן לה הכי משום דכיון דנפל איתרע ליה אבל בעלמא לא וכדמסיימינן נמי התם אי הכי בשאר שטרות נמי נימא הכי וכו' ושמעתין נמי דייק דכל דכתב ביה זמן לא בעיא ראיה אימת מטא גיטא לידה דכיון דמוקדם פסול ולא חיישינן דילמא כתביה ואותביה בכסתיה [דאי מפייסה תיפייס] משום דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה כדאיתא בגמרא למאי ניחוש לה אלא עיקר פלוגתייהו דרבי יוחנן וריש לקיש דר"ל סבר שהבעל מפסיד פירות משעת חתימה ולפיכך צריך שיהא זמן בגיטין דאי לא זמנין שיהא הבעל גומר לגרשה ומכתיב גט בלא זמן מפני שסופר ועדים מזדמנין לו ומתוך שרואה בנכסי אשתו קמה לקצור ענבים לבצור שמיט ואכיל להו ואחר כך מגרשה בגט זה ומפסדה פירות משעת חתימה שלא כדין ולפיכך תקנו חכמים זמן בגיטין זהו טעמו של ריש לקיש ורבי יוחנן סבר שמפני זה לא היה צריך להתקין זמן בגיטין דכיון דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ואי אכיל פירי עד ההיא שעתא כדין הוא אוכל ומשעת נתינה ואילך אין לחוש לתקנה של אשה שהרי בידה להוציא נכסיה מיד הבעל אלא משום בת אחותו הוא דתקינו רבנן זמן ואי תימא וכיון דסבירא ליה לרבי יוחנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה היאך כותבין גט לאיש ואף על פי שאין אשתו עמו ניחוש שמא כתב בניסן ולא יתן עד תשרי וכדפרכינן בפרק שנים אוחזין גבי כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואצטרכינן לאוקמא התם בשטרי אקנייתא דמשעת קנין משעבדי נפשיה יש לומר דבגט ליכא למיחש להכי משום דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה וכדאיתא בסוגיין בגמרא:

קסבר זנות לא שכיחא וכיון דמילתא דלא שכיחא היא לא חיישי רבנן למעבד תקנתא ואי תימא דהא תנן בריש כתובות בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה לו טענת בתולים היה משכים לבית דין אלמא משום זנות עבוד רבנן תקנתא יש לומר דהכא הכי קאמרינן זנות דבעדים והתראה לא שכיחא וליכא למיחש לחפויי אבת אחותו בכה"ג אי נמי י"ל דהתם אע"ג דלא שכיחא איכא חששא שלא תאסר עליו עולמית ויעמוד עמה באיסור דבתקלה מרובה כי האי ראוי לחוש אפילו למה שאינו מצוי אבל הכא ליכא תקלה אחריתי אלא דילמא מחייבא מיתה ולא מיקטלא ומשום הכי לא חששו לדבר שאינו מצוי:

ונכתב ביום ונחתם בלילה במתניתין לרבי יוחנן מיפסיל שמא יחפה על בת אחותו על זנות של יום ולריש לקיש משום פירות שיהו סבורין הדיינים שביום הכתיבה נחתם ותטרוף האשה שלא כדין פירות שמשעת כתיבה עד שעת חתימה ורבי שמעון מכשיר דלית ליה שמא יחפה משום דזנות לא שכיחא ומשום פירות נמי ליכא דקסבר שמכיון שנתן עיניו לגרשה דהיינו שעת כתיבה שוב אין לבעל פירות הילכך אי טרפא כדין טרפא והכי מפרשינן בגמרא:

ולענין גט מאוחר משמע דמיפסיל דהא איכא למיחש משום בת אחותו ומשום פירות משום בת אחותו שיכתוב בזמנו של גט לאחר כמה ימים ותוציא את גיטה ותאמר קודם זנות נתגרשתי ואין זמנו של גט מוכיח שהרי על כרחנו אנו רואין שהוא מאוחר והוה ליה כגט שאין בו זמן ומשום פירות נמיאיכא שאין להוכיח מתי נחתם ונמצאת מפסדת פירות משעת חתימה עד שעת נתינה לריש לקיש שלא כדין אבל בתוספות הכשירוהו והביאו ראיה מדאמרינן בפרק גט פשוט דמקושר שכתב עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט ואף על גב דאי עביד הכי הוי מאוחר דמקושר מלך שנה מונין לו שתים כדאיתא התם והכל יודעים שזמנו שנה וכי עביד ליה פשוט הוי זמנו ב' כמו שכתוב בו שהרי לא ידעו דתחלתו היה מקושר אלמא משמע דגט מאוחר כשר ועוד ראיה מדתנן בשביעית פרוזבול המוקדם כשר והמאוחר פסול שטרי חוב המוקדמים פסולה והמאוחרין כשרין ואם איתא דגט מאוחר פסול הוה ליה למתני גט בין מוקדם בין מאוחר פסול ובתוספתא דחולין נמי תניא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בפרוזבול פסול בגט כשר בגט דהיינו מאוחר פסול בפרוזבול דפרוזבול מאוחר פסול וטעמא דמילתא משום דגופו של פרוזבול מוסרני לכם פלוני ופלוני הדיינין כל חוב שיש לי אצל פלוני וכשהו מאחרו נמצא שבכלל פרוזבול זה חובות שהלוה לאחר מכאן ולפיכך פסול [פסול] בגט וכשר בפרוזבול דהיינו מוקדם שהקדמתו אינו אלא גרעון זכותו פסול בגט [שגט מוקדם פסול] וכדאמרינן הכא בהדיא אלמא גט מאוחר כשר [וא"ת] ואמאי כשר והא איכא למיחש לבת אחותו ולפירות ותירץ ר"י ז"ל דבגט מאוחר אינה מתגרשת אלא מזמנו של גט ואילך דהוה ליה כאילו התנה עמה שלא תתגרש עד יום פלוני וכיון שכך ליכא למיחש משום בת אחותו ומשום פירות נמי ליכא למיחש דכי מפסיד בעל פירות משעת כתיבה או משעת חתימה הני מילי בגט הראוי לגרש בו לאלתר אבל בגט מאוחר כיון שאין ראוי לגרש בו לאלתר אינו מפסיד פירות אלא מן הזמן הכתוב בו ואילך ולפי זה אפשר לומר הוא הדין דכל שטר הקנאה כלומר שאינו לראה בעלמא אלא השטר עצמו מקנה שאם היה מאוחר שלא קנה [לוקח או מקבל מתנה] עד זמן השטר דהוה ליה כאילו התנה נותן בכך:

אבל אחרים אומרים דגט מאוחר פסול וכן דעת הרמב"ם בפרק ראשון מהלכות גירושין והתם בגט פשוט שהכשיר רבי חנינא מקושר שעדיו מתוכו אפשר שלא הכשיר אלא בגט חוב אבל בגיטי נשים לא ואע"ג דלא פלוג בהו רבנן כדאמרינן התם אפשר דאע"ג דבעיקר התקנה אמרינן דלא פלוג בהא מילתא פלוג בהו בדיעבד לדברי רבי חנינא והאי דלא תני לה התם בשביעית אפשר דהתם לא מיירי אלא במילי דממונא אי נמי כיון דמוקדם פלוגתא דר"ש ורבנן הוא לא קתני ליה והא דתניא בתוספתא כשר בגט פסול בפרוזבול כשר בגט חוב קאמר דאף [שאר] שטרות נקראין גט אבל לעולם גט אשה המאוחר פסול ומשמע דהוי דיניה כגט שאין בו זמן דפסול [ולא תנשא] ואם נשאת הולד כשר וראיה לדבר דאין גט מאוחר כשר מדאמרינן ביבמות בפרק האשה שלום ההוא גיטא דאשתכח בסורא דהוה כתב ביה אנא ענן בר חייא מסורא פטר ותריך ית פלוניתא אינתתי ובדיק רבנן מסורא ועד נהרדעא ולא אשכחו אלא חד ענן בר חייא מתגרא ואתו סהדי ואמרי דההוא יומא בהדן הוה בנהרדעא ואמר רבא חיישינן לגמלא פרחא אי נמי לקפיצה אי נמי מילי מסר ואם איתא דגט מאוחר כשר מאי כולי האי נימא דילמא איחרוהו וכתבוהו ולאו ראיה היא דאפשר דהוי בכלל מאי דקאמרינן אי נמי מילי מסר:

גרסינן בגמרא אמר ליה אביי לרב יוסף הא דתנן שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר אם כן מה הועילו חכמים בתקנתן פירוש דחד מג' גיטין פסולין יש עליו עדים ואין בו זמן וכיון דאם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן משום בת אחותו ומשום פירות ומהדרינן אהני דלכתחלה לא תנשא גזייה לזמן ויהביה ניהליה [מאי[ כלומר דלאחר שכתבו בו זמן חתכו ונתנו לה ואמרינן דגט שאין בו זמן אם נשאת הולד כשר וכיון שכן מה הועילו חכמים בתקנתם דהא אי בעי ביד הכי ומהדרינן לרמאי לא חיישינן כלומר לרמאות גדול כזה שהוא ניכר ונגלה דלא עביד אינשי דעבדי הכי לא חשו רבנן להכ:

ודאמרינן לרמאי לא חיישינן פירש רבינו חננאל זכרונו לברכה דלרמאי לא חיישינן וכשר וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' גירושין דכשר ומשיאין אותה לכתחלה ופשטא דסוגיא הכי משמע דמעיקרא אמרינן אהני דלכתחלה לא תנשא ובתר הכי פרכינן גזייה לזמן מאי דמשמע דבכה"ג תנשא לכתחלה דאי לא מאי פרכינן ומהדרינן דאין הכי נמי אלא דלרמאי לא חיישינן ולפי זה צריך לומר דתלמודא דאמר גזייה לזמן ויהביה נילה מאי משום הכי פשיטא ליה דתנשא לכתחלה משום דלרמאי לא חיישינן אלא שהתלמוד מפרש הדבר דרך קושיא ותירוץ אבל יותר נכון מ"ש רש"י ז"ל דכי מפרקינן אהני דלכתחלה לא תנשא היינו לומר דכיון שכן לא כתבי ליה ספרי דדייני ולא חתמי ליה ומשום הכי פרכינן גזייה לזמן כלומר תינח אי לא כתב ביה זמן כלל ולא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתבי וחתמי ובתר הכי גזייה לזמן מאי איכא למימר ואהדר ליה דלרמאות ניכר לכל כזה לא חיישינן אבל לעולם גזייה לזמן דינו כגט שאין בו זמן שהוא פסול ואם נשאת הולד כשר וכן דעת הראב"ד ז"ל בהשגות:

וגרסינן תו בגמ' כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מאי א"ל כשר מה הועילו חכמים בתקנתן כלומר מדכתוב בו זמנו בשבוע פלוני של יובל ולא כתוב בו אי זו שנה או כתב שנה ולא חדש או כתב חדש ולא כתב שבת או כתב שבת ולא כתב יום כיון דאמרת דכשר לכתחלה מה הועילו חכמים בתקנתן דהא לא ממנעי למיכתביה ניהליה ומהדרינן אהני לשבוע דלקמיה ולשבוע דבתריה כלומר לשבוע דקמיה שאם זינתה תיהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם זינתה תיהרג ולשבוע דבתריה לפירות שאם ימכור בהם תוציא גיטה ותגבם דאי לא תימא הכי יומא גופיה מי ידעי אי מצפרא אי מפניא אלא ליומא דלקמיה וליומא דבתריה הכא נמי לשבוע לקמיה ולשבוע דבתריה אמר ליה רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתיה דאי מפייסא בהדיה תפייס מאי כלומר דזמנין לא מפייס ומגרשה ומכי מטא גיטא לידה הוא דמגרשה מה הועילו חכמים בתקנתן דהא איכא למיחש שמא יחפה ומפרקינן לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה ולעולם אינו מחתימו אלא אם כן רצה ליתנו מיד אמר ליה רבינא לרב אשי גיטין הבאים ממדינת הים דמכתבי בניסן ולא מטו עד תשרי מה הועילו חכמים בתקנתן כלומר דהא מצי לחפויי על בת אחותו ומהדרינן הנהו קלא אית להו פרש"י ז"ל ובעיא לאיתויי ראיה אימת מטא לידה ולא נהירא דאע"פ שידוע שלא בא לידה ביום הכתוב בו אעפ"כ יכול לחפות עליה ולומר שניתן לה קודם שזינתה לפיכך פירש ר"י ז"ל דהכי קאמר דכיון שרואין שזמן הגט מוקדם לנתינתו קלא אית לה למילתא ורמו אנפשייהו ומדכר דכירי מתי נמסר לה ואם תאמר אם כן גט מוקדם למה פסול והרי כיון שזמנו קודם לנתינתו קלא אית ליה ורמו אנפשייהו ומדכר דכירי מתי נמסר לה ואם תאמר אם כן גט מוקדם למה פסול והרי כיון שזמנו קודם לנתינתו קלא אית ליה ורמו אנפשייהו ודכירי וכי תימא דלא סמכי אקלא אלא בגיטין הבאין ממדינת הים דלא אפשר בלאו הכי ומשום עגונא הקלו משליש גט לאשתו דבסמוך מאי איכא למימר לפיכך פירשו דלא אמרינן קלא אית להו אלא בגט המשתלח או הניתן ביד השליש אבל בגיטין דעלמא לא ולפי זה אף גט מוקדם אם נתנו לה על ידי שליח כשר וזו קולא יתירה בעיני ולפיכך נראה לי דדוקא בגיטין הבאים ממדינת הים סמכי אקלא משום עגונא ודכותה במשליש גט לאשתו והוא הולך לדרכו וזהו שהזקיקו לרש"י ז"ל לכתוב עלה דההיא דהמשליש גט לאשתו שהוא הלך לדרכו כמו שאכתו עלה דההיא בסייעתא דשמיא:

דף ח עמוד בעריכה

איכא מאן דאמר הלכה כרבי יוחנן דס"ל דיש לו לבעל פירות עד שעת נתינה ואיכא מאן דאמר הלכה כרבי שמעון בן לקיש דאמר משעת כתיבה כדקיימא לן לענין שלשה חדשים דאמרינן בסמוך דג' חדשים שהאשה צריכה להמתין מלהנשא אחר שנתגרשה כדי להבחין בין זרע בעל ראשון לזרע בעל שני מונין לה משעת כתיבה אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא וכו' וקי"ל דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה דברי הרי"ף ז"ל בכאן צריכין עיון דמנא ליה דלא ליפקע פרקונה בכתיבת גט לכשיגרש בסוף ודאי מאן דאית ליה [משעת] כתיבה בפירות פרקונה נמי פקע בההיא שעתא ועיקר פיסקא דההיא שמעתתא הוא מדאיתמר בגמ' והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות ר' יוחנן אמר משעת כתיבה ור"ל אמר משעת נתינה ואמרינן איפוך ולא מסיימי אי מפכינן קמייתא אי בתרייתא ואפילו הכי משמעו לכאורה דבתרייתא מפכינן [דמסתמא] מאן דמתרץ מתכוין להעמיד דבריו והכי נמי מוכחא בפרק השולח דמותבינא אמתני' דהמוציא אשתו משום אילונית דרבי יהודה אדרבי יהודה ואמרינן איפוך ומוכחא דהתם דבתרייתא מפכינן ובפרק קמא דכתובות נמי גבי רבן שמעון בן גמליאל דאמר כתובה דאורייתא אמרינן איפוך ומוכח דבתרייתא מפכינן הלכך דרבי יוחנן הוא דאמר משעת נתינה וקי"ל כותיה ואע"ג דאשכחן בכמה דוכתי בתלמודא דאיתמר הניחא למ"ד משום פירות אי נמי למ"ד משעת כתיבה ולא אמרינן הניחא לר"י או לר"ל היינו משום דכיון דאיכא דאיכא דמפכי לה לא מעייל תלמודא נפשיה התם בהכי אבל משמע דקושטא דמילתא היא דרבי יוחנן הוא דאמר משעת נתינה וקי"ל כותיה וסוגיין דהכא נמי במשעת נתינה רהטא מדאקשינן סתמא מכתביה ואותביה בכסתיה ומגיטין הבאים ממדינת הים והנהו פירכי למאן דאמר משום פירי לא קשו מידי אע"פ שלא פירש רש"י ז"ל כן משום דבעל הוא מפסיד פירות כדין משעת חתימה וכיון דפרכינן להו סתמא שמע מינה דנקטינן כמאן דאמר משום בת אחותו וממילא יש לבעל פירות עד שעת נתינה דהא בהא תליא:

מאימתי מונין לגט שלשה חדשים שהאשה צריכה להמתין אחר שנתגרשה כדי להבחין בין זרע בעל ראשון לזרע בעל שני:

המשליש גט לאשתו כתב רש"י ז"ל מסר הגט לשליח כדי לגרש בו לסוף שלשה חדשים והוא הולך לדרכו:

מותרת לינשא מיד דמשעת כתיבה מנינן וכתבו בתוספות שבחנם כתב רש"י ז"ל והוא הולך לדרכו אלא מיירי אפילו הוא בעיר ונקט תנא דברייתא המשליש לרבותא שאע"פ שהוא בעיר מותרת לינשא מיד ואין חוששין לגט ישן ולי נראה דדוקא נקט רש"י זהלך לדרכו משום דס"ל דדוקא משום עגונא כשהלך בדרך הוא שהקלו חכמים לגרש בגט שזמנו מוקדם מנתינתו דומיא דגיטין הבאים מדמינת הים אבל אם היה בעיר הוה ליה כנכתב ביום ונחתם בלילה דפסול:

גט ישן לקמן תנינא דאין אדם מגרש בגט ישן ואי זהו גט ישן כל שנתיחד עמה אחר שכתבו לה וטעמא גזירה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה שמא תתעבר בין כתיבתו לנתינתו ולאחר זמן יאמרו הגט קודם ובזנות נתעברה:

גרסינן בגמרא איתמר כתובה מאימתי משמטת כלומר מאימתי תהא כתובה כשטרי חוב ומשמטתה שביעית:

רב אמר משתפגום ותזקוף כלומר משתפרע קצת ותזקיף עליו המותר במלוה דנפקא לה מתורת כתובה והויא לה כמלוה:

ושמואל אמר פגמה אע"פ שלא זקפה זקפה אע"פ שלא פגמה הויא לה כמלוה לא פגמה ולא זקפה אינה משמטת דמדינא כתובה ותוספת אינו משמיטין מידי דהוה אשכר שכיר והקפת החנות דאין משמיטין משום דשביעית אינה משמטת אלא מלוה ולפי זה אי אפשר לפרש מאי דאמרינן התם בריש אע"פ דתנאי כתובה ככתובה דמי להנהו מילי דאמרינן התם ומני בהדייהו לשביעית דהכי קאמר דכשם שכתובה אינה משמטת כך תוספת אינו משמט משום דתנאי כתובה ככתובה דמי דמאי איריא משום דהוי ככתובה תיפוק ליה דמדינא אינו משמט לפי שאין שביעית משמטת אלא מלוה ודוחק הוא לומר דאתיא כרבי יוסי דפליג התם ואמר דשכר שכיר משמט אלא ודאי הא דמני התם בשביעת היינו לומר שאם פגמה וזקפה כתובתה לרב או פגמה או זקפה אליבא דשמואל דמשמט נמי תוספות וקי"ל כשמואל ותניא נמי בגמרא דהעמדה בדין הוי כזקיפה:

כתובה כמעשה בית דין דמיא מה מעשה בית דין וכו' דמשעת פסק דין איכא קלא כדמוכח בפרקא קמא דב"מ דבשעמד בדין גבי ממשעבדי הלכך אין שם הקדמה ונכתבים ביום ונחתמים בלילה אף כתובה משעת כתיבה דנכנסה לחופה דמשום קירוב חתנות הוא דחייל שעבודא ואף על גב דלא אחתים דמסתמא איכא קלא:

עסוקין באותו ענין הוו מכתיבה ועד חתימה ואפילו בשאר שטרות כשר:

לא שנו דשטרי חוב המוקדמין פסולין:

אבל עסוקין באותו ענין כשר דאית ליה קלא כאילו חתמו כיון שהם מזומנים לחתום ומסתברא דקיימא לן כשמואל דכתובה כמעשה ביד דין דמיא ונכתבת ביום ונחתמת בלילה ואע"ג דדחינן דרב לא ס"ל הכי דחייה בעלמא היא ועוד דאפילו הוה רב פליג עליה הא קיי"ל כשמואל בדיני אבל כתבו שנמצא בתשובה לרי"ף ז"ל דליתא לדשמואל וכן דעת בעל העיטור ז"ל וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ג מהלכות מלוה לא חילק ומשמע דטעמייהו דכיון דתלמודא מתמה נימא כשמואל סבירא ליה משמע דלמדחיה איכוין ומיהו אפילו איתא לדשמואל איכא מאן דאמר דדוקא בשאין בה תוספת אבל יש בה תוספת לא ואע"ג דקי"ל דתנאי כתובה ככתובה דמי הני מילי למאי דמני בריש אע"פ אבל לשאר מילי לא ואפשר דאפילו בתוספת נמי איכא למימר בההיא הנאה ו קלא נמי אית ליה ומיהו היכא דקנו מיניה ליכא למיחש למידי דקנין קלא אית ליה כדאמרינן בפרק גט פשוט אי ידעיתו יומא דאקניתו ביה כתובו יומא דקניתו ביה ונראה לי דכי אמרינן דעסוקים באותו ענין כשר היינו דוקא בשטרי הלואה דזוזי משעבדי ליה וכיון שהם מזומנים לחתום איכא קלא אבל בשטרי חיוב שהוא מתחייב בקנין או בשטר במה מתחייב ביום ואף על גב דאיכא קלא במילי ודאי לא משתעבד ולפיכך תמהני על הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק הנזכר ואם היו עסוקין בענין עד שנכנס הלילה וחתמוהו אע"פ שקנו מידו בלילה כשר ומשמע אפילו בשטרי חיוב:

איתמר אמר לעשרה וכו' ועד עשרה ימים וקודם שנתנו לה חתמו כולן דכיון דאמר להו

דף ט עמוד אעריכה

כולכם לא שוייה גיטא עד דחתימו כולהו:

מאן דאמר משום עדים פסול דלא הוי עדות שלימה עד שיחתמו כולן וכיון דכולן לא חתמו ביום כתיבתו הוה ליה מוקדם:

אי נמי כגון שנמצא אחד מהם קרוב או פסול מ"ד משום עדים פסול דקי"ל דאפילו מאה עדים שנמצא אחד מהן קרוב או פסול עדותן בטלה:

מחתים לכתחלה קרוב או פסול וכו' זו היא גרסת הרי"ף ז"ל ורש"י גורס אי חתים בתחלה קרוב או פסול ופירש אם חתם בשנים הראשונים קרוב או פסול ואפשר שאף גרסת הרי"ף ז"ל מתפרשת כן שהרמב,ם ז"ל תלמידו כתב בפ' תשיעי מהלכות גירושין היה אחד מן השנים הראשונים פסול וכו':

אמרי לה כשר למאן דאמר משום תנאי אע"ג דחתים ברישא העדות תתקיים בראויים להעיד והאי חשיב לתנאי ומסתמא את הכשרים צוה לשם עדות והקרוב לתנאי:

ואמרי לה פסול דנהי דבגט כשר איכא למיגזר משום שטרות דעלמא דבשטרות דעלמא פסול כמו שאפרש ואם תאמר ובשטרות אמאי פסול והאמר חזקי' מלאהו בקרובים כשר ומשמע בהדיא בפרק המגרש דממלוי שני שטין שהרחיק מן הכתב קאמר דאמרינן בפרק גט פשוט דהרחיק ב' שיטין מן הכתב פסול וקאמר שאם אותו ריוח מלא בקרובים כשר אע"פ שנמצאו הקרובים חתומים בתחלה ותניא נמי בפרק גט פשוט היו דו"ה חתומים על השטר ונמצא שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר יש לומר דמלאוהו בקרובים היינו טעמא משום דכשרים חתמי ברישא וכשהשטר יוצא לפנינו גם כן תולין להקל ואומרים דכשרים חתים ברישא ושביק רווחא ואחר כך נתמלא הריוח בקרובים אבל כשהקרובים חותמים בתחלה נראים כעדים ואם תאמר ומאי פסולייהו דשטרות טפי מגט דבגט נמי מדינא אית ליה למפסיליה דילמא קרובים לאסהודי אתו ואמאי לא שיילינן להו אי למיחזי אתו אי לאסהודי כדאמרינן בפ"ק דמכות יש לומר דבגט ליכא למיחש לפי שאין עדי חתימת הגט רואין כלום אלא בעל הוא שאומר להם לחתום ואינהו אדעתיה דבעל חתמו אם הוא רוצה משום עדים ואם רצה משום תנאי ואיהו מסתמא לכשרים מחתים משום עדים והשאר משום תנאי אבל בשאר שטרות בחמשה שבאו לחתום שטר עדות זה בפני זה וחתמו תחלה קרובים או פסולים השטר פסול דדמו כמאן דאמרי לאסהודי אתינן אבל באחרונה ליכא למיחש דכיון ששנים כשרים חתמו בתחלה מאן דחתם בתר הכי מסתמא לאו לאסהודי אתא ולפי זה אפילו מאן דפסיל הכא לא פסיל אלא בתחלה אבל באמצע או בסוף אפילו בשטרות כשר והא דתניא בתוספתא ומייתי לה בריש פרק גט פשוט היו ארבעה או חמשה חתומים על השטר ונמצאו שנים הראשונים קרובים או פסולים תתקיים עדות בשאר אומר רבינו תם זכרונו לברכה דהא דנקט שנים הראשונים לרבותא נקטיה אף על פי שנראה יותר שהם עיקר העדות וכל שכן אם נמצאו אמצעיים או אחרונים קרובים או פסולים דתתקיים העדות בשאר והקשה עליו רבינו יצחק זכרונו לברכה דאי מכשירין קרובים או פסולים בשטרות בין בתחלה בין באמצע בין בסוף ניחוש דילמא אתי לקיומי בשנים קרובים או בחד כשר וחד קרוב דמשום האי חששא אמרינן בפרק הזורק דבגט מקושא לא הכשירו בו אלא עד אחד פסול בלבד וליכא למימר דלעולם אין מקיימין את השטר עד שיכירו כל החתימות שבשטר ואף על גב דבגט מקושר מקיימין מכל תלתא דאית ביה התם הוא דכיון דאטרחוה להחתים על כל קשר לא אטרוחה לקיים כולם אבל הכא דכמה בעי מחתם בעי קיום בכולהו דליתא דהא אמרינן בריש גט פשוט לא שנו אלא בין עדים לכתב אבל בין עדים לאשרתא אפילו הרחיק שיטה אחת פסול ופריך בין עדים לכתב נמי ליחוש דילמא כתב הוא ועדיו בשיטה אחת ואמר לרבות עדים הוא דעבדי ומשני כל כה"ג אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבעלמא מכל תרי דאית ביה מקיימין שאילו היה צריך לקיים כל החתימות לא הוה פריך מידי לפיכך חזר בו רבינו תם זכרונו לברכה כמו שפירש בהלכות גדולות דדוקא נקט בברייתא שנים הראשונים קרובים וכו' דתלינן דחתמו לכבוד או למלוי ולפיכך תתקיים עדות בשאר אבל נ מצא אחד מן האמצעים קרוב או פסול עדותן בטלה דודאי לשם עדות חתם ובפרק גט פשוט הכי קאמר כל כה"ג אין מקיימין מעדים שלמטה אלא מעדים שלמעלה אבל בעלמא אדרבה הוי איפכא דאין מ קיימין מעדים שלמעלה אלא מעדים שלמטה ומאן דמכשר הכא לא מכשר אלא בתחלה אבל בסוף דכ"ע פסול והרמב,ם ז"ל כתב בפ' הנזכר דמש"ה מכשר טפי בגט מבשטרות לפי שהגט נותנו לה בפני עדים ויש לסמוך בו על עדי מסירה:

מתני' בכל כותבין בדיו בסם בסקרא בקומוס בגמרא מפרש להו:


דף ט עמוד אעריכה

ובקנקנתום מפרש בגמרא דהיינו חרתא דאושכפי ופירש רש"י ז"ל שזהו הנקרא ללעוזות בלע"ז אדרימנ"ט לתוך דיו של ספר תורה כדאמרינן במסכת סוטה וכי מטילין קנקנתום לתוך הדיו והתורה אמרה ומחה כתב שהוא יכול למחוק אבל אין פירושו מחוור שהרי הוא ז"ל פירש גם כן ובשיחור דקתני בברייתא דהיינו אדרימנ"ט ואינו נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין ורבינו יצחק ז"ל פירש דשיחור הוא אדרימנ"ט וקנקנתום הוא כמו שפירש רשב"ם בעירובין שהוא קרקע ירוקה שקורין וידראו"ל ואע"ג דבפרק כל היד תנא שחור כחרת ומפרש דהיינו חרתא דאושכפי ואילו וידריאו"ל ירוקה היא כזכוכית ועל כן נקרא וידריאו"ל יש לומר דכשמתקנין אותה כתוקנה אז היא משחרת ולפיכך אמר ר"ת ז,ל שמותר להטיל אדרימנ"ט לתוך דיו של ספר תורה דלא אסרו אלא קנקנתום דהיינו וידריאו"ל ולא נהירא שהרי דיו שיש בו אדרימנ"ט ינו נמחה ולפי זה יהו כולן אסורין אלא מה [שנהגו עכשיו] להטיל קנקנתום לתוך דיו של ס"ת כמ"ד התם דלכל מטילין קנקנתום לתוך הדיו חוץ מפרשת סוטה שבמקדש אבל בס"ת שרי:

על העלה של זית תלושה ואליבא דרבי אלעזר דסבירא ליה עדי מסירה כרתי אפילו בכותב על העלה בדיו כשר אע"פ שהוא כתב שיכול להזדייף ואליבא דרבי מאיר דוקא ברושם וקא משמע לן מתני' דעלה של זית דבר המתקיים הוא דבין לרבי מאיר בין לר"א אין כותבין את הגט אלא בדבר המתקיים על דבר המתקיים והיינו דתניא בתוספתא על עלה זית על עלה דלעת על עלה חרוב על כל דבר שהוא של קיימא כשר על עלה בצלים על עלה ירקות על כל דבר שאינו של קיימא פסול זה הכל לאינו כשר עד שיכתוב בדבר של קיימא על דבר של קיימא:

ונותן לה את הפרה בגמ' מפרש טעמא וכתבו בשם רבינו מאיר הלוי שצריך שיתן את העבד ואת הפרה בפירוש הא בנותן לה ואמר הא גיטיך סתמא אינו במשמע שנתן לה כלום והגט בטל ואף על גב דאמרינן לעיל אוירא דמגילתא הוא התם היינו טעמא לפי שמה שנשאר הרי הוא טפל לגט אבל הכא בעבד ופרה כיון שיש להם חיות אינם טפלים לקרן ולא ליד:

גמ' במי טריא מי גשמים לשון מורי פי' [מים] שנשארים על הגגות ל"א מי טריא מים ששורין בהם פירי שהוא כעין עפצים ועפצא גלי"ש מכאן היה אומר ר"ת ז"ל שדיו של עפצים פסול לכתוב בו ספר תורה דתנן במגילה עד שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו ותניא בפרק הבונה דכתב שלא בדיו יגנז ובספר תורה מייר יכדמוכח בפרק הקומץ רבה אלמא דיו בעינן והכא אמרינן דיו דיותא ובכל דבר המתקיים לאיתויי עפצא אלמא אין זו דיו ותו אמרינן בפרק כל היד קורטא דדיותא ודיו של עפצים אינו יבש שיהא קורטא ולפיכך היה אומר הרב זכרונו לברכה שאין כותבין ספר תורה אלא בדיו הנהוג בצרפת הנעשה מעץ שקורין אלידיר"ן וההוא מתעבד קורטא והא דאמרינן בפרק במה מדליקין כל השרפין יפין לדיו ושרף קטף יפה מכולןל לאו היינו גומא דאין דרך ליתן גומא אלא בדיו של עפצים אלא אומר רבינו תם דשרף הוא לחלוחית של קליפת עץ כמו זו שירפה מצוי דפרק קמא דנדה דהיינו לחלוחית דמיאם שבאשה ובפרק כל שעה אמרינן ירק מר יש לו שרף ופניו מכסיפין וירק אין לו גומא אלא לחלוחית ואין אלו ראיות דאדרבה סתם דיו הוא של עפצים כדאמרינן בירושלמי מטיל בו דיו שאין בו עפצא אלמא סתם דיו יש בו עפצא וכי מרבינן הכא מכל דבר המתקיים מי אפצא היינו מים שנשורו בו העפצים בלא שום בישול ולא הוי דיו עד לאחר בישולו שהוא מתבשל עם אותן דברים שמערבים עמו וכשמתייבש נעשה קורטא ורבינו חננאל זכרונו לברכה כתב דיו מדאר או אבר ואבר היינו דיו של עפצים:

שאין מי מילין שהרי מראה הקלפים המעובדים בעפצים כמראה הכתב ואינו ניכר:

באבר ששף העופרת במים ומשחירן:

ובשיחור פרשתיו במשנתינו וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ד' מהלכות גירושין דבמי טריא ואפצא כותבין אפילו לכתחלה אבל באבר בשחור ובשיחור דוקא דיעבד ואף על גב דבכולהו תני כתבו כיון דאמרינן דמתניתין דקתני בכל כותבין שהו9א לכתחלה ובכל דבר המתקיים אתיא לאיתויי מי טריא ואפצא משמע דאפילו לכתחלה אבל הא דכתבו באבר ובשחור דוקא דיעבד ומשום הכי אמרינן דמתניתין אתיא לאיתויי הא:

מקרעין להם נייר חלק פירש רבינו ש"י זכרונו לברכה שמסרטין להם סריטות כעין אותיות והם משימין על הסריטות דיו ולא נהירא דכקיקה הרי היא ככתיבה כדמוכח בגמרא לקמן וכשמשימין על הסריטות דיו הוה ליה כתב על גב כתב דפסלו בגמרא ואפשר שלא היו מסרטים אלא מקצת כל אות ואות ומיהו לשון מקרעין לא משמע הכי לפיכך נראה כפירוש רבינו חננאל זכרונו לברכה שלוקחים נייר אחד ומקרעין בו שמות העדים מעבר לעבר ומשימין

דף ט עמוד ב

אותו על הקלף שהגט כתוב בו ובאין עדים וממלאין את הקרעים דיו ונכרת הכתיבה על גבי הקריעה:

והני מילי בגיטין משום עגונא כדלקמן דזמנין לא משתכחי סהדי בקיאי ושמא בתוך כך יפרש זה לים או ימות ותזקק ליבם:

אבל בשאר שטרות יחזור אחר עדים הבקיאין לחתום:

כותיה דרב דאמר קורעין להם נייר חלק:

הלכה כרשב"ג דבשטרות לא וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק כ"ד מהלכות מלוה ולוה שאם עשה כן בשטרות שהשטר פסול וכתב הרב רבינו שלמה בן אברהם דאיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא אמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא שמע מינה דשטר כשר וכדאמרינן בעלמא רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגד ליה וקדושיו קדושין וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרי להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסילנא ליה לשטרא עד כאן לשונו:

ודוקא רב נחמן וספרי דדייני רב נחמן דיין הוה ממונה מפי ריש גלותא דחתניה דבי נשיאה הוה כדאמרינן בהעור והרוטב וסופרי הדיינים יראים ממנו ולא משקרו ביה ולא כעד מפי עד דמי שהרי הוא בעצמו ראה אותה עדות ואינו מאמין אחרים בה אלא לומר שכך כתוב בשטר זה וזו אינה עדות אלא מלתא דעבידא לאיגלויי הוא וכיון דאית להו אימתא דידיה מהימני:

דעביד בערכאות וחותמיו גוים:

ממשעבדי והא דאמרינן בפרק קמא מבני חרי ולא ממשעבדי בנעשה בהדיוט דלית ליה קלא:

דחתימי עליה סהדי ישראל וישראל עשאוהו אלא שכתבוהו בלשון פרסיים:

שכתבו כתב שלו: והא לא ידעי למקרייה (אלא) בדידעי הא לא"ה לית להו למחתם אפומא דאחריני דידעי דדוקא רב נחמן וספרי דדייני:

גרסינן בגמרא אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך חיישינן שמא במי מילין כתבו [ונבלעו] כלומר חיישינן לחומרא ולפוסלה מן הכהונה שמא במי מילין כתבו ונבלעו ואמרינן לעיל כתבו במיט טריא ואפצא כשר וסתם נירי של עשבים הוא ולא כקלף מעוב דבעפצים דאי עפיץ הא אמרינן לעיל אין מי מילין על גבי מי מילין:

ומסקינן דכי אמר שמואל הכי לאו בסתמא אלא דבדקינן ליה הנייר במיא דנרא ופירש רבינו חננאל זכרונו לברכה וכן בערוך דהיינו מי קליפת רימונים שמעביר עליו ופולט האותיות שבולטות ונראות ואם נראות חיישינן שמא לא נבלעו יפה וכשנתנו לה היו נראות קצת ואם מת אסורה לכהן וחולצת ולא מתיבמת ויש מי שפירש דלא מספקינן כלל אי הוה גט או נייר חלק דכיון שאמר בעל הרי זה גיטיך נאמן בכך דהא קיי"ל בפרק יש נוחלין דבעל שאמר גרשתי את אשתי נאמן להבא ואף על גב דמסיק התם זיל חוש לה היינו בשלא ראינו שנתן לה כלום אלא שהוא אומר שגירשה אבל כאן שנתן לה מדינא מגורשת גמורה הוא וחששא דשמואל ליתיה אלא שמא בשעת נתינה נבלעו האותיות לגמרי ולא היה רשומן ניכר כלל והא דאמרינן לעיל דאם כתבו במי אפצא כשר דהיינו מי מילין היינו כשהכתיבה נכרת לשעתה:

הני בי תרי עדי מסירה צריכי למקרייה דאף על גב דס"ל לשמואל דכל שאמר הבעל שהוא גט מהימן שאני הכא דכיון דאינהו עדי מסירה ועבדי ליה לכריתות אין להם לסמוך בעדותן על אדם אלא כגון רב נחמן וספרי דדייני וכדאמרינן לעיל ואקשינן עליה דאמימר מדתניא הרי זה גיטיך וכו' דאם איתא דצריכין למקרייה היכי מצי אמר לה שטר פסים הוא ומפרקינן דלבתר דקריוה עייליה לבי ידיה כלומר תחת כנפיו והא דלא שני ליה דההיא בעדי חתימה משום דבעל כרחין ברייתא לא מתוקמא אלא בעדי מסירה דאי לא כיון שאין גט בידה היאך נאמנת וכיון דלא אפשר בלא עדי מסירה משמע ליה דמיירי ליה נמי אפילו בלא עדי חתימה וכתבו בתוספות דמדלא שני ליה הכא במאי עסקינן בדלא קריוה משמע דכי אמרינן צריכי למקרייה לאו לכתחלה בלחוד קגאמרינן אלא אפילו בדיעבד אינה מגורשת גמורה ואם תאמר והא תנן בפרק הזורק כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן וכו' ולאחר זמן גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייק עלה בהאשה רבה מאי ה"ל למעבד ומשני איבעי ליה לאקרויי גיטא אלמא דאף על גב דלא קריוה כל שלא נמצא שהוחלף מגורשת יש לומר דנהי דאסור הלינשא בא קרייה מכל מקום אם נשאת לא תצא שכבר כתבתי דבעל מדינא מהימן עוד תירצו דהתם בדעייל לבי ידיה מיירי וקנסינן לה דה"ל לאקרויי מיד או אחר נתינה וכן היה מנהיג רבינו יצחק זכרונו לברכה להקרות קודם נתינה ולאחר נתינה מיהו אינה אסור הלינשא אם לא קראוהו אחר נתינה מגורשת:

גרסינן בגמרא ההוא גברא דזרק לה גיטא לדביתהו לביני דני אשכח מזוזתא אמר ר"נ מזוזתא בי דני לא שכיחא כלומר וזו היא שזרק לה ואין לחוש שמא גט זרק לה ואבד והני מילי דאשתכח חדא אבל אשתכח תרתי מדהא הוה הא נמי הוה וגיטא אימר עכברים שקלוה כלומר דמיירי בשראינו שזה לא זרק אלא כתב אחד וכיון דעל כרחין חדא הוה התם מעיקרא אמרינן דמדהא הואי חברתא נמי הואי התם וזה זרק גט ואימא עכברים שקלוה והאי עובדא מיירי בדעייל לבי ידיה ואי לאו דמזוזתא ביני דני לא שכיחא לא חיישינן דחלופי חלפי אבל כיון דלא שכיח אינה מגורשת כלל אי נמי בדלא קריוה עסקינן ואי לא אשתכח מזוזתא הויא לה ספק מגורשת והשתא דאשתכח מזוזתא אין חוששין לה וכי אשתכח תרי אמרינן דאימר עכברים שקלוה לגיטא והואי לה ספק מגורשת [דכיון דאמר לה הרי זה גיטיך] וכן כתב הרב רבינו משה בר מיימון זכרונו לברכה בפרק ראשון מהלכות גירושין:

גרסינן תו בגמרא ההוא גברא דעל לבי כנשתא דאבי גובר שקל ספרא יהב לה לדביתהו אמר לה הא גיטיך אמר לה הא גיטיך אמר רב יוסף למאי ניחוש לה וכו' הא בעינן שמו ושמה ושם עירו ושם עירה וליכא פירוש משום דכתיב ספר כריתות ואי אפשר לספירת דברים של כריתות אלא אם כן כתב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ודאי דרבנן היא דמדאורייתא לא בעינן אלא שמו ושמה כדי שיהא נראה שהוא כורת בינו לבינה דבלא"ה לא מיקרי כריתות כלל וכי אמר רב יוסף למאי ניחוש לה בשם עריו ושם עירה לאו דוקא דאפילו מיפסיל מדרבנן מכל מקום מגורשת ואינה מגורשת הויא ורב יוסף לא חש לה כלל אלא ודאי לאו דוקא:

וגרסינן תו בגמרא אמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' כלומר לרבנן לא הוי גיטא והכי קיימא לן אף על גב דרב אחא בר יעקב דחי לה ולעיל נמי אמרינן דיו על גבי דיו פטור וכן כתב הרמב"ם ז"ל בפ"ג מהל' גירושין:

וגרסינן תו בגמרא אמר רב חסדא יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטי דעלמא אמר ליה רבא מאי טעמא אילימא משום דכתיב וכתב לה והכא איהי קא כתבה כלומר שהיא נותנת שכר הספור כדאמרינן בגמרא דגט פשוט משום תקנת עגונות ודילמא אקוניי אקנו ליה רבנן כלומר דאקנו ליה ההוא זוזא מדידה והוה כמאן דיהיב ליה איהו דהפקר בית דין היה הפקר ואף על גב דבלשון דילמא קאמרינן קושטא דמילתא הכי הוי ומשום כבודו הוא דאמר ליה הכי והכי מפרש בפרק גט פשוט דשדיוה רבנן אאשה:

ומדאמרינן דהאי טעמא סגי דלא למפסלינהו לגיטי שמעינן מינה שאין צריך שיתן הבעל מתחלה הקלף משלו והדיו והקולמוס כמו שכתבו מקצת מחברים בתיקוני גיטין אלא בההוא זוזא דאקנו ליה רבנן קונה הסופר הקלף וזוכה לו לבעל דהוה ליה כשלוחו וזוכה לו אבל אם הקלף הוא שלו יש שכבתו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו ואפילו הכי פריך שפיר היכי יכול למפסלינהו לכולהו גיטי דהא רובייהו דגיטי דבעל נינהו דבזוזא דאקנו ליה אזיל סופר וקני ליה לבעל וזכי ליה ומיהו אם הקלף של הסופר צריך שיזכה בו הבעל או שלוחו אבל אחרים אומרים שאינו צריך דבאותן דמים שהיא נותנת לסופר אקנו רבנן לבעל בין קלף בין דיו בין טרחו ועמלו של סופר ומכל מקום כשהיא עצמה כותבת גיטה בכי הא לא תקנו רבנן מידי דאי לאא תימא הכי היכי שקלינן וטרינן לקמן בגמרא דאשה אי ידעה לאקוניי או לא הא רבנן ידעי לאקנויי אלא ודאי כדכתיבנא:

גרסינן בגמרא תנו רבנן ולא וחקק ופרכינן למימרא דחקיקה לאו כתיבה הוא ורמינהי וכו' ומשני לא קשיא הא דחק תוכות הא דחק יריכות כלומר שאם חקק תוכות האותיות ונשארו האותיות בולטות מאליהן לא קרינא ביה וכתב לפי שלא עשה מעשה כלל בגוף האות אבל אם חקק יריכותיהן של אותיות דהיינו הן ממש ששוקע הכתב כתיבה מקריא ירושלמי בפרקין הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם העור כתבנית כתב פסול ובתוספות תניא איפכא דקורע פסול ורושם כשר והרמב,ם ז"ל הכשיר לשניהן בפ"ב מהל' גירושין והוא תימה ואמרי' בגמ' דרישמא מחרץ חריץ כלומר שחותם המטבע מחריץ חריץ התוכות והסביבות של צורת החותם ונ"מ שאם חקק את הגט בחותם שנתנו על גבי טס לא הוי כתב דתוכות הוא:

וגרסי' תו בעא מיניה רבא מרב נחמן כתב לה גט על טס

דף י עמוד א של זהב ואמר לה התקבלי גיטך והתקבלי כתובתיך מהו כלומר מי אמרינן דכיון דלפרעון כתובה יהיב לה לא קרינא ביה ונתן דהא לא יהיב לה מידי ואהדר ליה דנתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה וכתב הרמב"ם ז"ל בפרק ח' מהלכות גירושין שהיא מקבלת מכתובתה בכדי שוויי הטס בלבד ומוכח בגמרא שאם כתב לה גט על טס של זהב ואמר לה התקבלי גיטיך אפילו הגליון הוא שלה ואינו נכנס בפרעון כתובה משום דאוירא דמגילתא הוא ובטל לגבי הגט:

וגרסינן תו תנו רבנן הרי זה גיטיך והנייר שלי אינה מגורשת דכיון שהנייר עכב לעצמו לא נתן לה כלום ונמצאו אותיות פורחות באויר אבל אם אמר על מנת שתחזירי לי את הנייר הרי זו מגורשת דמתנה על מנת להחזיר שמה מתנה ובעינן עלה בגמרא בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה מהו כלומר אם שייר לעצמו הנייר שביניהן מהו ופרכינן ותיפוק לי דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים כלומר דכיון דלקציצה קאי כקצוץ דמו ולא הוי גיטא דאף על גב דאמרינן לקמן כתבו בשני דפין כשר היינו דוקא בחתיכה אחת [אלא שכתבו בשני עמודין] דכי ה"ג אמרינן בפרק הקומץ דמזוזה שכתבה בשני דפין כשרה כלומר בחתיכה אחת אבל כתב הגט בשתי חתיכות פסול והיינו דאמרינן בפרק ב' דסוטה כתבה בשני דפין פסולה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים ומפרקינן לא צריכא דמעורה כלומר שמעורה במקצת שהיו בו אותיות ארוכין המגיעין משיטה לחברתה והוי ספר אחד:

ומכאן דקדקו בתוספות שאין צריך בגט שיהו כל אותיות מוקפות גויל מד' רוחות אף על גב דאמרינן הכי בס"ת במסכת מנחות דהא אמרינן הכא דמעורה כשר ור"י ז"ל אומר שאין זו ראיה דאפשר דכי אמרינן דמעורה היינו שראשה של למאן דאמר שבשיטה תחתונה נכנס לתוך חללה של ה"א או ח' של שטה עליונה וכיוצא בזה ואחרים אומרים שזה יותר קרוב לפסול הגט מפני שמבטל צורת האות ומכל מקום אומר רבינו יצחק זכרונו לברכה שאין צריך ראיה להכשיר דדוקא בספר תורה ותפילין ומזוזות בעינן שיהו מוקפות גויל משום דכתיב וכתבתם שתהא כתיבה תמה אבל בגט ליכא קפידא דאפילו ספר ודיו לא בעי בגט דספר דכתב בגט לספירת דברים הוא דאתא וכן דעת הרמב"ם ז"ל דכיון דבכל כתב ובכל לשון כשר אין צריך לדקדק שיהו אותיות מוקפות גויל:

וגרסינן תו בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בעבד שהוא שלו וגט כתוב על ידו והרי הוא יוצא מתחת ידה מהו כלומר שהביאתו לפנינו ואמרה בעלי נתן לי העבד הזה וגרשני בו כדתנן במתניתין ונותן לה את העבד

מהו כלומר מי מהימנא בלא עדי מסירה הואיל ועכשיו הוא ברשותה או דילמא הוא מנפשיה עייל:

ופשטינן תא שמע דאמר ריש לקיש הגודרות אין להם חזקה כלומר גודרות דהיינו בהמות על שם גדרות הצאן אדם שמחזיק בהן אינו יכול לטעון לבעליהם מכרתם לי דאיכא למימר מאליהן הלכו אצלו וכתב הרמב"ם ז"ל בפ"ד מהל' גירושין דספק מגורשת מיהא הויא מיהו בגמרא מוקמינן לה דוקא בכתובת קעקע הא לאו הכי לא הויא מגורשת כלל משום דהוה ליה כתב שיכול להזדייף:

וגרסינן תו בעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקניתה ליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי כלומר לאו למימרא דלא ידעה לאקנויי כלל דמי איכא למימר שלא יהא ממכרה ממכר אלא הכי קאמר דדילמא לא ידעה דשטר מקנה בעי ולפיכך לא חששה להקנות ועוד שכיון שהיא יודעת שסופו להחזירו לה אינה מקנתו לו הקנאה גמורה ופשטינן לה מדתנן אשה כותבת גיטה והאיש כותב את שוברו שאין קיום הגט אלא בחותמיו:

וגרסינן תו אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו כלומר קנאתו לעבד בשטר מתנה והגט שבידו דהוה ליה עבד כחצרה וגיטה וחצרה באין כאחד:

ופרכינן אמאי חצר מהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה וכי תימא בעומד והא אמר רבא כל שאם מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות כלומר שאינו ראוי לילך ואיכא מאן דאמר דכפות וישן בעינן כדי שיהא הגט משתמר לדעתה ויתבאר בפרק הזורק בס"ד והקשו בתוס' היכי אמרינן דחצר מהלכת לא קנה והא חצר מידה איתרבאי וידה מהלכת היא ותירצו דידה אינה מהלכת אלא לדעתה ואינה משתמרת אלא לדעתה דומיא דחצר שאינה מהלכת אבל חצר מהלכת שמהלכת שלא לדעתה ומשתמרת שלא לדעתה [אינה קונה] דלא דמיא לידה כלל:

וגרסינן תו ואמר רבא כתב לה גט ונתנו בחצרו וכתב לה שטר מתנה עליו קנאתו ומתגרשת בו כלומר שאחר שנתנו בחצר כתב לה שטר מתנה עליו ואמר לה זכה בגט ובחצר ומתגרשת בו משום דגיטה וחצרה באין כאחת:

על קרן של פרה וכו' בשלמא יד של עבד לא אפשר למיקץ ידיה דשייך במצות ואינו רשאי לחבול בו ואם חבל בו יוצא בראשי איברים אלמא אינו רשאי לחבול בו:

יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה איכא מאן דאמר דהוא הדין לנייר ולכל דבר תלוש שאם חתך ממנו לאחר שנכתב בו הגט פסול וכן כתב בה"ג ז"ל כלשון הזה ומאן דכתיב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר לכתביה דאיכ תב ליה מקמי דליפסוק מגילתא ופריש מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה ואחרים כתבו דדוקא במחובר לקרקע אי נמי בבע"ח משום דהוה ליה כעוקר דבר מגידולו אבל בתלוש לא דכיון דתלוש וא לא הואי מחסור קציצה שיכול ליתנו לה כמות שהוא וכיון שכן כי גאיז מינה מידי לא מפסיל אבל מחובר מפני שאי אפשר ליתנו לה אלא בקציצה מקרי מחוסר קציצה ובע"ח נמי משום דדמי למחובר והביאו ראיה לדבריהם מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ (שאינו) נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה נילה על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום אלמא דוקא נקוב אבל בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן דאפילו קטם כשר ואין זו ראיעה דאפשר דבתלוש נמי אם קטם פסול מיהו במחובר גזרינן שמא יקטום לפי שרוב המחוברים אי אפשר להם בלא קטימה הלכך עציץ נקוב נמי כיון שאפשר לבא לידי קטימה פסיל ליה רבא אבל תלוש גמור בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן דאפילו קטם כשר ואי ןזו ראיה דאפשר דבתלוש נמי אם קטם פסול מיהו במחובר גזרינן שמא יקטום לפי שרוב המחוברים אי אפשר להם בלא קטימה הילכך עציץ נקוב נמי כיון שאפשר לבא לידי קטימה פסיל ליה רבא אבל תלוש גמור בעציץ שאינו נקוב לא גזרינן ביה שמא יקטום שאם באנו לגזור בתלוש אין לדבר סוף שאם כן אפילו על הקלף לא יכתוב דילמא גאיז מיניה אבל לעולם אי גאיז אפילו מן התלוש מפסיל כדברי ה"ג ז"ל והכי נמי משמע מדאמריחנן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב לה ניהלה ולמה ל"ל דשקיל ליה לחרס כולה אלא שמע מינה דאי גאיז מן החרס מקום הגט פסול דאע"פ שהיה תלוש מחוסר קציצה מיקריא ומכל מקום כתב רבינו האי גאון זכרונו לברכה דלא מיקרי מחוסר קציצה אלא היכא דקודם כתיבה הוה דעתיה למיגז מיניה וכי האי גוונא הוא דלית ליה למיגז מיניה בתר דאכתוב אבל לא הוה דעתי הלמיגז לית לן בה ובהכי אתי שפיר מאי דאמרינן לעיל גזייה לזמן ויהבה ניהלה מאי וכו' כלומר מה הועילו חכמים בתקנתן שתקנו זמן מאי קא בעי בלאו הכי נמי מפסיל משום מחוסר קציצה אלא היינו טעמא דכל שמתחלה לא היתה דעתו לגזוז אע"ג דגאיז ליה בתר הכי לא הוי מחוסר קציצה כדברי רבינו האיי ז"ל ומיהו גבי פרה וכל דבר ששיורו חשוב אצל הכל ושמו עליו בפני עצמו אפילו נתן דעתו שלא לשייר פסול דמתניתין דנותן לה את הפרה סתמא תנן: ורבינו תם זכרונו לברכה היה אומר דדוקא גט שנחתך מקלף גדול חשיב מחוסר קציצה דומיא דקרן של פרה אבל אם חתך מן הגט דבר מועט כמו שעושין ליפותו לא חשיב בהכי מחוסר קציצה ולפי זה ההוא דגזייה לזמן אפילו היה דעתו לגוזזו מתלה לא מיקרי מחוסר קציצה לפי שהוא מועט מן המרובה ובעיין דבין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה הכי נמי הכי מוכחא דחותך מועט מן המרובה לא מיקרי מחוסר קציצה:

שלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר בכל איסורי הנאה קאמרי ואע"ג דכתותי מכתת שיעורייהו לא איכפת לן אלא במידי דבעי שיעור כשופר ולולב ומיהו באותן שצריכין להתבער מן העולם למאן דאמר כל העומד לשרוף כשרוף דמי משמע דלא הוי גט דכמאן דליתנהו דמי:

מתני' אין כותבין במחובר לקרקע דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:

דף י עמוד ב

כתבו על המחובר וכו' בגמרא פריך והא אמרת רישא אין כותבין:

על הנייר מחוק פרש"י ז"ל מפני שיכול לחזור ולמוחקו עד העדים ולכתוב בו ויעביר תנאי שהיה בו ולא מינכרא מילתא דהעדים נמי על המחק חותמין ולא נהירא דהא קיי"ל בפרק גט פשוט דשטר הבא הוא ועדיו על המחק כשר שמא תאמר חוזר ומוחק אינו דומה נמחק פעם אחת דהיינו במקום חתימת העדים למחק שתי פעמים דהיינו במקום שיחזור וימחוק אלא מתניתין בהוא על המחק ועדיו על הנייר עסקינן שהוא פסול ואין לו תקנה כדאיתא התם בפרק גט פשוט:

ולא על הדיפתא לפי שאין מחק שלו ניכר ובגמרא מפרש דדיפתרא היינו דמליח וקמיח כלומר מעובד בקמח ולא עפיץ:

וחכמים מכשירין בגמרא מפרש לה:

גמ' והא אמרת רישא אין כותבים דליכא למימר לכתחלה הוא דאין כותבין אבל דיעבד כשר דהא כיון דפסולא דאורייתא הוא אפילו דיעבד אית לן למיפסליה:

והוא ששייר מקום התורף סיפא דקתני כשר הוא ששייר מקום התורף וכתבו לאחר תלישה:

תורף גלויו של גט מקום האיש ומקום האשה והזמן:

ומתניתין דבעי כתיבה בתלוש דדרש וכתב דקרא אכתב הגט ולא אחתימת עדים רבי אלעזר היא דאמר דחתימת הגט אינה מן התורה אלא מפני תקון העולם הילכך וכתב דקרא אכתיבת הגט קאי ואם תאמר ומאי שנא דהכא גבי מחובר שרי טופס שנכתב שלא בהכשר בדיעבד ולקמן בפרק כל הגט גבי כותב טופסי גיטין אסרינן לה אפילו בדיעבד ולקמן בפירקין גבי חרש שוטה וקטן לאוקימתא דאמר רב יהודה אמר שמואל דמוקי לה בשייר מקום התורף שריא לטופס אפילו לכתחלה יש לומר דגבי סופרים דהיא מילתא דשכיחא טובא שעושין כן להשתכר אסרו טופס אפילו בדיעבד גזירה משום תורף והכא גבי מחובר דלא שכיח כולי האי אסור לכתחלה והתירו בדיעבד וגבי חרש שוטה וקטן דלא שכיח כלל מוקמי ליה טופס אדיניה ושרי ליה אפילו לכתחלה:

גרסינן בגמרא כתבו על החרס של עציץ נקוב כשר דשקל ליה ויהיב ליה ניהלה כלומר דשקיל ליה לכוליה עציץ ואין כאן מחוסר קציצה ואין לחוש שמא ישבור החרס ויתן לה רוב החתיכה והוי קציצה דלא מפסיד ליה לעציץ:

על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר ורבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה ורבא אמר פסול גזירה שמא יקטום העלה כלומר והוה לה קציצה מן המחובר ותמהני לאביי אמאי כשר ורבא נמי אמאי לא פסיל ליה אלא משום גזירה שמא יקטום דהא ודאי לירכא לאכשורי אלא בדיהיב ליה ניהלה במקום שיניקת העציץ פוסקת דאי לא לא קנאתו וכדאמרינן בסמוך מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים וכיון שכן איכא למפסליה משום דכתיב וכתב ונתן מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה תלישה ונתינה וניחא לי דאף על גב דודאי דלענין שבת תולש הוי אפילו הכי לענין גיטין לא מיקרי מחוסר תלישה לפי שאותה תליה שאינה נכרת כלל ואינו צריך מעשה אחר אלא אותו מעשה בעצמו שיש לו לעשות בעציץ שאינו נקוב דהיינו כתיבה ונתינה דבנקוב נמי תלישה ממילא קא הויא בשעת נתינה:

ודאמרינן גזירה שמא יקטום וכתב רש"י ז"ל והויא לה קציצה מן המחובר לא נתברר לי שנראה מדבריו שאילו היה תלוש לא מקרי מחוסר קציצה ואם כן לא היה לו לומר גבי כתבו על חרס של עציץ נקוב שאין לחוש שמא ישבור החרס דלא מפסיד ליה לעציץ ואפשר שדעתו ז"ל שאם קצץ אפילו דבר תלוש פסול משום מחוסר קציצה מיהו לא גזרינן שמא יקטום אלא במחובר לפי שרוב המחוברין אי אפשר להם בלא קטימה וכמו שכתבתי למעלה אבל בתלוש לא גזרינן ומיהו בחרש של עציץ נקוב איכא למימר דשייך למיגזר דדילמא חייס אזרעים ומתוך כך ישבור החרס ולפיכך כתב זכורנו לברכה דליכא למיחש להכי משום דלא מפסיד ליה לעציץ ועדיין לא נתברר כל הצורך:

וגרסינן תו בגמרא עציץ נקוב של אחד וזרעים של אחר מכר בעל עציץ לבעל זרעים כיון שמשך קנה משוםד דעציץ הוי תלוש ונקנה במשיכה:

מכר בעל זרעים לבעל עציץ לא קנה עד שיחזיק בזרעים משום דזרעים הוי מחוברים ודינן כקרקע ונקנין בכסף בשטר ובחזקה ועד שיחזיק כגון דניכש קצת או עדר קצת דהויא חזקה ובדלא יהיב מעות קא מיירי דאי יהיב זוזי מקנו בכסף ומכאן נראה דהא דאמרינן לעיל דכתבו על עלה של עציץ נקוב כשר דוקא בדיהיב לה במקום שיניקת העציץ פוסק דאי לא לא קנאתו כמו שכתבנו למעלה כתבו בתוספות דאין הכי נמי דהוה מצי לאשמעינן האי דינא בעציץ וזרעים של אחד כי היכי דנקט אידך דינא דבסמוך בכה"ג אלא לרבותא נקט הכי דאע"ג דבעל העציץ קונה זרעים אפילו הכי לא קנה אע"פ שהם בתוך העציץ שלו ותמיהני דהך רבותא נמישפיר משתמעא בעציץ וזרעים של אחד דלימא דעציץ קנה במשיכה וזרעים לא קנה עד שיחזיק בהן ואף על פי שהם בתוך העציץ שלו שקנו במשיכה ואפשר דכה"ג אפילו עציץ לא קנה דכיון דבבת אחת מכר לו עציץ וזרעים ולא קנה זרעים אף קניית העציץ לא נגמרה דהא קיימא לן דכור בשלשים אני מוכר לך יכול חזור אפילו בסאה אחרונה ואף על פי שדמי כל סאה ידועים לפי חשבון הכור וכל שכן הכא שאין דמי העצים ידועים

וגרסינן תו עציץ וזרעים של אחד ומכרן לאחר החזיק בזרעים קנה עציץ וזו היא ששנינו נכסים שאין להם אחריות נקנים עם נכסים שיש להם אחריות בכסף בשטר ובחזקה וכתבו בתוספות דאע"ג דבפ"ק דקדושין מסקינן דאגב וקני בעינן הכי לא בעי דכיון שהעציץ צריך לזרעים בטל אגבייהו ונקנה ממילא בקנייתן כדאמרינן התם דכיון שהחזיק בקרקע נקנה שטר בכל מקום שהוא משום דשטר אפסירא דארעא וגרסינן בתר הכי החזיק בעציץ כלומר שלא משכו ליקנות אלא עשה בו שום מלאכה במקומו אף עציץ לא קנה דמטלטלין לא מקנו בחזקה:

מאן חכמים (רבי אלעזר היא) פרש"י ז"ל כלומר מאן נינהו ומאי טעמא מכשרי:

ר"א היא דאמר חתימת הגט אינה מן התורה ולא סגי למיתביה בלא עדי מסירה ואינהו עבדי כריתות דעל כרחיך עדים בעינן דילפינן דבר דבר מממון הילכך לא חיישינן לדילמא מזייפה דאמרינן דאמרינן צריכי למקרייה ואי הוה ביה תנאה אינהו ידעי ומאן דאמר עידי מסירה כרתי עיקר אשה הבאה לינשא על ידי גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם אבל לרבי מאיר דאמר לא בעינן עדי מסירה איכא למיחש לזיופא דמדסמכי אעדי חתימה אשה הבאה לפנינו לינשא אינה מביאה לפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואי הוה תנאה וזייפתיה ליכא דידע עד כאן לשון רש"י ומה שכתב

דף יא עמוד א

דלמ"ד עדי מסירה עיקר לא סגי למיתביה לגט בלא עדי מסירה דאינהו הוא דעבדי כריתות ובודאי שלא אמר כן רש"י אלא בגט שכתוב על דבר שיוכל להזדייף שאילו נכתב על דבר שאינו יכול להזדייף יכולה להנשא על ידי עידי חתימה ואפילו לרבי אלעזר כדתנן בפרק בתרא שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תיקון העולם ומה שכתב זכרונו לברכה דמאן דסמך אעדי חתימה אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה לפנינו עדים החתומין בו ואי הוה ביה תנאי וזייפתיה ליכא דידע ונראה מדבריו דאי הוו סהדי קמן כשר חלקו עליו בתוספות דלר"מ בעינן שיהא מוכיח מתוכו והכי מוכח בריש כל הגט וכמו שאכתוב שם בס"ד וכשהוא יכול להזדייף אינו מוכיח מתוכו כלל ומשום הכי אמרינן מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי הלכך לא בעינן מוכיח מתוכו אבל לרבי מאיר דסבירא ליה עדי חתימה ככרתי פסול דבעינן מוכיח מתוכו וליכא:

והני מילי בגיטין וכו' בגמרא הכי איתא לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא דכתיב ונתתם בכלי חרש למען יעמדו ימים רבים וליכא לפרושי דלא הכשיר רבי אלעזר בעדי מסירה אלא בגיטין אבל בשטרות לא דהא תנן רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים כלומר שאם גט חוב הוא גובה מנכסים משועבדים והכי איתמר עלה בפרק המגרש וסבר רב בשאר שטרות לא והא קתני וגובה מנכסים משועבדים אלמא בשאער שטרות אית ליה לרבי אלעזר דעדי מסירה כרתי אלא הכי קאמרינן לא הכשיר רבי אלעזר לכתוב על גבי דבר שיכול להזדייף אלא בגיטין אבל בשטרות לא וכתב רש"י ז"ל דטעמא דמלתא משוםד יטין שאין עשויין אלא להתיר יכולה להביא עדיה לבית דין לאלתר ויתירוה ושוב אינה צריכה לגט דכיון שהותרה בבית דין יש זכרון וקול לדבר אבל בשטרות דקיימי לגוביינא דילמא לא מפקינן עד לאחר זמן וישכחו עדי מסירה את הדבר ויסמכו אעדי חתימה והוא מזייף כתב שעליהם וחותם העדים עומד במקומו כך כתב רש"י ז"ל ואין פירושו מחוור שהרי אין לחוש שיסמכו על עדי חתימה בשיכול להזדייף לפיכך פר"י ז"ל דטעמא משום דגזירת הכתוב הוא דלא מכשיר בשטר שיכול להזדייף אפילו לאלןתר משום דבעינן שיהא ראוי לעמוד ימים רבים וליכא דבשלמא בשטר שאינו יכול להזדייף אע"פ שאין בו עדי חתימה זוכרין צורתו של שטר ואילו נזדייף בו כלום הוה זיופו ניכר היה משום הכי תנן דגובה מנכסים משועבדים שהרי ראוי לעמוד ימים רבים אבל בשטר שיכול להזדייף אע"פ שאם יבואו ויעידו שלא נשתנה בו כלום היה ראוי לסמוך על עדותן אע"פ כן אין הדבר מצוי שיזכרו לזמן מרובה שלא נשתנה בו כלום ונמצא שאינו ראוי לעמו דימים רבים או שמא כתב שהוא יכול להזדייף אינו ראוי לעמוד ימים רבים שמעצמו הוא נמחק ומכל מקום כי אמרינן לא הכשיר אלא בגיטין לאו דוקא גיטין לחודייהו אלא גיטין ודכותייהו דהיינו שטר הקנאה שהשטר (בעצמו) עושה בעצמו מעשה ואינן לראיה בעלמא דהא תניא בפ"ק דקדושין כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה אלמא בשטר הקנאה אע"פ שיכול להזדייף סגי שאינו [צריך] לעמוד ימים רבים אלא לקנייה בלבד:

מתני' הכל כשרים לכתוב את הגט ואפילו חש"ו ובגמ' מפרש לה:

האשה כותבת את גיטה ומקנתו לבעל וחוזר ומוסרה לה לגירושין:

שוברו שובר פרעון כתובה שהאשה היה לה לכתבו ולמסרו להיות לו לראיה ותמהני היאך אשה כותבת את גיטה והא מחסרא הקנאת האשה לבעל בין כתיבה לנתינה דהא כתבינן לעיל דבאשה כותבת גיטה לא אקנו ביה רבנן לבעל מידי והוי ליה מחוסר כתיבה הקנאה וניתנה וליכא למימר דבשהקנתה הקלף לבעל מעיקרא עסקינן דהא לעיל פשטינן מינה בעיין דמוחזקין בטבלה שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו דמשמע דאנן לא ידעינן במלתא מידי אלא חזקת טבלא שלה ושהיא יוצאה מתחת ידו ועוד דאי בנתינה קודם כתיבה עסקינן ודאי בקיאה היא בהלכות הגט וידעה לאקנויי ומתוך הדוחק יש לי לומר דהקנאה כיון שאינו מעשה בגופו של גט דומיא דקציצה לא מקרי מחוסר דדומיא דכתיבה בעיא כיון דכתיב וכתב ונתן:

מתני' הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן בגמרא מפרש לכולהו: קבל הקטן מיד הבעל להוליכו והגדיל קודם שמסרו לה:

גמ' והא לאו בני דעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה ואליבא דרבי אלעזר פריך דסבירא ליה עדי מסירה כרתי דאילו רבי מאיר דסבירא ליה עדי חתימה כרתי וכתב דקרא היינו חתימת עדים אבל כתיבה לא בעיא לשמה והכי אמרינן בגמרא בהדיא אומר היה רבי מאיר אפילו מצאו בשוק חתמו ונתנו לה כשר וסיפא דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו היינו עדי מסירה ואמצעיתא קאי ולא ארישא לאכשורי כתיבת חרש בלא גדול עומד על גביו ומשנינן והוא שגדול עומד על גביו ומשנינן והוא שגדול עומד על גביו ואומר לו כתוב לצורך פלוני ובהכי חשיבא כוונה דידהו לשמה ואם תאמר והא תנא בריש חולין וכולן ששחטו ואחרים רואים אותם שחיטתן כשרה ואמרינן עלה בגמרא מאן תנא דלא בעיא כוונה בשחיטה אלמא אף על פי שאחרים עומדין על גבן לא חשיבא כוונה דידהו יש לומר דהתם מיירי כשאינו מלמדו לכוון לשחוט אלא רואין אותו ראיה בעלמא אבל הכא מיירי בגדול עומד על גביו ומלמדו ומזהירו לעשות לשמה ובכה"ג חשיבא לן כוונה דידהו ומשום האי טעמא נמי ממעטינן בפרק מצות חליצה חרש וחרשת מחליצה משום דלאו בני קריאה נינהו וקטן משום דאיש כתיב בפרשה ולא פסלינן להו משום דבעיא כוונה כדאמרינן התם דחליצתו פסולה עד שיכוונו שניהם והני לאו בני כוונה נינהו והיינו טעמא משום דבית דין מזהירין אותן לעשות לשמה והוי כגדול עומד על גביו דהכא ומיהו כוונה דידהו בגט מעליא מכוונה דידהו בחליצה דאילו הכא מכשירין אפילו שוטה וגדול עומד על גביו ואילו בחליצה אמרינן בתוספתא דיבמות דשוטה שנחלץ חליצתו פסולה והיינו טעמא משום דבגט מוכחא מילתא דעביד לשמה שכותב שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ומשום הכי בגט מהני בגדול עומד על גביו אפילו בשוטה אבל בחליצה משום דלא מינכרא מילתא כולי האי לא מהני בשוטה גדול עומד על גביו ואם תאמר ונהי דחשיבא כוונה דידהו משום גדול אכתי לאו בני שליחות נינהו ובגט בעינן שיכתוב הוא או שלוחו כדאמרינן לעיל יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטא מאי טעמא אלימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה וכו' ובריש כל הגט נמי אמרינן ואי כתב רחמננא וכתב הוה אמינא למעוטי האי דלאו איהו קא כתיב ליה כלומר שכתב לגרש את אשתו ונמלך ובפרק מי שאחזו נמי אמרינן שצריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתומו ובפרק התקבל נמי אמרינן ההיא דהוה קרו לה נפאתא אזיל סהדי כתבו טפאתא אמר רבי יצחק עשו עדים שליחותן כלומר וצריך לחזור ולומר כתבו ואמרינן נמי התם גבי כתיבת הגט מילי נינהו ומילי לא מימסרן לשליח אלמא שליחות בעי וחרש שוטה וקטן לאו בני שליחות נינהו יש לומר דכל הני לאו דוקא משום שליחות אלא משום דבעינן לשמה וכל שלא נכתב בצוואת הבעל לא מיקרי לשמה והכי משמע בריש שחיטת קדשים דאמרינן שצריך להניח בטופסי גיטין תורפו של גט משום דאיתתא לאו לגירושין קיימא ולא הוי לשמה ולא פסיל ליה משום דבעינן וכתב הוא או שלוחו והיינו נמי דאמרינן הכא גוי אדעתא דנפשיה קא עביד משמע הא לאו הכי אף על גב דלאו בר שליחות הוא לא מפסיל והא דאמרינן לעיל בגמרא יכילנא למפסלינהו לכולהו גיטי מאי טעמא אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה כלומר דהאשה נותנת שכר כדאיתא בפרק גט פשוט התם אונתן סמך שאפילו נכתב בצווי הבעל אפילו הכי לא יהיב לה מידי דשלה הוא ואם תאמר והא אע"ג דלא בעי שליחות מכל מקום לאו בני כריתות נינהו בשלמא חרש שוטה וקטן איכא למימר הואיל ואם הגדיל הקטן ונשתפה השוטה ונתפקח החרש ראויין לכריתות מהשתא נמי חשיבי בני כריתות אלא גוי קשיא דלא פסלינן ליה אלא משום דאדעתא דנפשיה קעביד כדאיתא בגמרא וכמו שכתב הרי"ף ז"ל בסמוך ואמאי תיפוק ליה דלאו בר כריתות הוא כדפרכינן לעיל בגמרא עלה דמתניתין דכל השטרות העולות בערכאות של גוים ואמאי והא לאו בני כריתות נינהו יש לומר דלא שייך למפסל מטעמא דלאו בני כריתות נינהו במידי דלא בעי שליחות ואינו נכתב לעדות דבמידי דשליחות הוא דאמרינן לקמן הכי דאין העבד נעשה שליח לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין

דף כא עמוד ב

וכן נמי בעדי חתימה לר"מ שחותמין לשם עדות פרכינן לעיל בפרק קמא גבי גיטין שחותמיהן גוים והא לאו בני כריתות אבל כתיבה לרבי אלעזר כיון שאינן בתורת שליחות ולא בתורת עדות לא מפסלא משום דלאו בני כריתות נינהו וראיה לדבר דהא בפרק אין מעמידין לא פסלינן מילה בגוים משום דלאו בני מילה נינהו:

אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר חרש שוטה וקטן מקום התורף וכתב בן דעת את התורף משמע לכאורה דרב הונא דאוקמא כשגדול עומד על גביו ורב יהודה דאוקמא בששייר מקום התורף פליגי אהדדי דלרב הונא כל שגדול עומד על גביו אף תורף כותב ובלא"ה אפילו טופס אינו כותב ולרב יהודה אמר שמואל כל ששייר מקום התורף אפילו בלא גדול עומד על גביו שרי וכל שלא שייר אפילו גדול עומד על גביו אסור דליכא למימר דהני אמוראי סמכי אהדדי ותרוייהו תרתי בעינן שיור מקום התורף וגדול עומד על גביו ככתיבת טופס דאינו במשמע שרב הונא שתירץ על המשנה והוא שהיה גדול עומד על גביו סימוך על דברי רב יהודה שעתידין ליאמר בסוף השמועה כדאיתא בגמרא ורב יהודה אמר שמואל נמי לא משמע דסמיך ארב הונא ועוד דאי לא גזרינן טופס אטו תורף אפילו בלא גדול עומד על גביו לישתרי ואי גזרינן אפילו בגדול עומד על גביו ליתסר כיון דלא שרי הכא בתורף אלא ודאי משמע דכל חד מילתיה קאמר ולא סמכי אהדדי:

ולענין הלכה יש מי שפוסק כרב הונא ומוקי לה למתניתין כשגדול עומד על גביו קאמר הא לאו הכי אפילו טופס אין כותבין דגזרינן טופס אטו תורף ככדתנן לקמן בפרק כל הגט הכותב טופסי גיטין צריך [שיניח מקום האיש ומקום האשה ומקום הזמן שטרי מלוה צריך] שיניח מקום המלוה ומקום הלוה כו' שטרי מקח וממכר צריך שיניח מקום הלוקח ומקום המוכר וכו' ר"א מכשיר בכולן חוץ מגיטי נשים כלומר דגזרינן טופס אטו תורף ואמרינן עלה אמר רב הלכה כר"א קרי רב עליה דר"א טובינא דחכימי אלמא גזרינן טופס אטו תורף והכא נמי דכוותה ואין זו ראיה שכבר כתבתי למעלה שאין זו דומה לזו דגבי סופרים משום דהוי מילתא דשכיחא טובא גזרינן טופס אטו תורף אבל בחרש שוטה וקטן מילתא דלא שכיחא היא ולא גזרינן ולא עוד אלא אפילו אם באנו להשוות חש"ו לכותב טופסי גיטין אפשר דאפילו בההיא נמי לא קי"ל כר"א דגזר טופס אטו תורף ואף על גב דרב פסיק התם כוותיה וקרי עליה טובינא דחכימי נהי דקי"ל כוותיה בשטרות בגיטין נקיטינן כרב יהודה אמר שמואל ורב הונא משמיה דעולא דאוקמי למתיתין דהכא בששייר מקום התורף דלא גזרינן טופס אטו תורף והרמב"ם ז"ל כתב בפ"ג מהל' גירושין מותר להניח חש"ו לכתוב טופס הגט לכתחלה והוא שיהא גדול עומד על גביו משמע שס"ל ז"ל דרב הונא ורב יהודה אמר שמואל סמכי אהדדי ואינו מחוור וכמו שכתבתי למעלה והרי"ף כתבן בהלכותיו אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וגוי אע"פ שישראל עומד על גביו פסול דבעינן לשמה וגוי אדעתא דנפשיה עביד עד כאן ואפשר שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דתרתי בעינן שייר מקום התורף וגדול עומד על גביו אפילו בטופס ובגוי גדול עומד על גביו משמע שס"ל ז"ל דרב הונא ורב יהודה אמר שמואל סמכי אהדדי ואינו מחוור וכמו שכתבתי למעלה והרי"ף כתבן בהלכותיו אמר רב הונא והוא שהיה גדול עומד על גביו אמר רב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף וגוי אע"פ שישראל עומד על גביו פסול דבעינן לשמה וגוי אדעתא דנפשיה עביד ע"כ ואפשר שדעתו כדעת הרמב"ם ז"ל דתרתי בעינן שייר מקום התורף וגדול עומד על גביו אפילו בטופס ובגוי גדול עומד על גביו אפילו בטופס לא מהני ולא מידי או שמא דעתו זכרונו לברכה דרב יהודה באוקימתין דמתניתין פליג ולא בעיקר דינא ולפיכך אם היו אחרים עומדים על גביו כשר ואם לא עמד אדם עליהם ושיירו מקום התורף כשר אבל גוי בשייר מקום התורף כשר אבל אחרים עומדים עליו פסול דאדעתא דנפשיה עביד ואע"פ שיש להחמיר ולומר דרב יהודה פליג בעיקר דינא עליה דרב הונא ולא מכשיר תורף באחרים עומדים על גבן סובר הרב ז"ל דכיון דאפשר שלא פליגי לית לן לשוויי פלוגתא בינייהו ולענין כתיבת עבד הרמב"ם ז"ל השוה אותו לכתיבת גוי והרמב"ן ז"ל חלק עליו דאע"ג דלאו בר כריתות הוא משמע דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה דהא אפילו גוי מכשרינן אלא משום דאדעתא דנפשיה קא עביד ובעבד ליכא למימר הכי דהא שייך במצוה והוה ליה כאשה:

הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחש"ו כתוב בהלכות גדולות בעו רבנן קמיה דרב חנניא גאון בכלה רבתי גוי לאו בר שליחות הוא מהו למנסביה לחד גיטא ולכרוכיה בחד מנא ולומר לגוי אמטי חד מנא לישראל פלוני וליתביה לאתתיה ואמר להו לרבנן ביד גוי כלל כלל לא ורבנן דהשתא קאמרי אף על גב דאייתי גוי לגיטא היכא דיהביה לישראל וההוא ישראל יהביה בעדי מסירה לאתתא לכתחלה לא מנסבינן לה דגוי לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דר"ש דתנן ר"ש אומר אף אלו כשרין אמר רבי זעירא דר"ש לשיטתו דר' אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקי"ל כר"א ע"כ ולא ידעתי מאי שייטיה דרבי אלעזר הכא: וכתב הרמב,ם ז"ל בפרק ו' מהלכות גירושין הפסולין בעבירה מדברי סופרים כשרים בשליחות אבל הפסולים לעבירה מדברי תורה פסולים להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול כלומר שלכתחלה לא תנשא בו שכך משמעות לשון פסול בדברי הרב ז"ל כמו שכתב בפרק י' מהלכות גירושין וכתב אחר כך בד"א בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט כלומר שאפילו מן נשאת תצא ובודאי דכל שאינו מקים אין סומכין להכשירו על פי פסול בעבירה מן התורה שאמר בפני נכתב ובפני נחתם לפי שהפסול בעבירות מן התורה אף בעדות אשה פסול כדתנן ביבמות בפרק כיצד המביא גט ממדינת הים ואמר בפני נכתב ובפני נחתם לא ישא את אשתו מת הרגתיו הרגנוהו לא ישא את אשתו ואמרינן עלה הוא ניהו דלא ישא את אשתו אבל לאחר תנא אשתו אמאי רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד ואסיקנא כדרבא דאמר רבא אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם משים עצמו רשע וש"מ דרשע פסול לעדות אשה וגרסינן נמי בסוף פ"ק דר"ה אמר רב מנשה זאת אומרת גזלן דדבריהם כשר לעדות אשה הא דדברי תורה פסול לעדות אשה ולפיכך יפה אמר הרב ז"ל שאין ראוי לסמוך בגט על דברי פסול בעבירה מן התורה דכי היכי דחזינן במת בעלה דאע"ג דהימנו רבנן לאשה ועבד אפילוה כי לא הימנו לפסול בעבירה מדאורייתא הכי נמי אע"ג דהימנו לאשה וקרובין בעדות הגט לפסולין בעבירה מדאורייתא איכא למימר דלא הימנו ואף על פי שהכתב מוכיח הלכך לא מכשרינן בעדות הגט אלא פסולין דרבנן כי התם אבל יש לתמוה על מה שכתב ז"ל דפסולין להבאת הגט אע"פ שנתקיים בחותמיו ולמה והרי אין אנו סומכין על עדותן ואף על פי שהן מביאין אותו מה בכך והרי הכל כרין להבאתו חוץ מאותן השנויין במשנתינו לפי שאינן בני דעה או שאינן בתורת גירושין אבל פסול בעבירה מן התורה דבר דעה הוא ושייך בגירושין כל שנתקיים הגט ואינן צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם למה יפסל בהבאתו וכבר השיג עליו הראב"ד ז"ל:

גמ' בשלמא חש"ו דלאו בני דעה נינהו וגבי שליחות איש בעינן ולא קטן דשליחות נפקא לן מויקחו להם איש שה לבית אבות דאחד לוקח לכולן: גוי נמי לאו בר התירא הוא כך הוא הגירסא במקצת הנסחאות בגמרא וכך גרס רש"י זכרונו לברכה ופירש דאין להן קידושין ואין גיטין נוהגין בהם ומידי דלנפשיה לא חזי לא מצי למעבד שליחותא לאחריני והרי"ף גורס גויים נמי לאו בני כריתות נינהו ופירושה גם כן כמו שכתבתי ואם גירסא זאת עיקר יש ללמוד מכאן שהעבד פסול אף להבאת הגט ולפנינו נכתב בזה בסייעתא דשמיא אבל יש שגורסין גוי נמי לאו בר תורה הוא ולפי גירסא זו אין להביא ראיה מכאן על זה דלאו בר תורה הוא היינו לומר שאינו בן ברית אבל עבד שהוא בן ברית אף על גב דפסול לקבלה כדלקמן אפשר שהוא כשר להולכה:

אלא סומא אמאי לא ומהדרינן עלה בגמרא לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו וכתבו בתוספות דמהא משמע שצריך שיכיר השליח שזה הוא הבעל וזו היא אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו יש לחוש יותר שמא יטעוהו ובודאי שכן עיקר דדוקא בסומא הוא דאמרינן הכי דהוה ליה שליח שלא ניתן לגירושין לפי שאי אפשר לו ליתן אלא על ידי אחרים שיאמרו לו זה פלוני וזה פלוני אבל שאר בני אדם כיון שאפשר אע"פ שאין מכירין אחרים מלמדין אותן והכי משמע לקמן בפרק כל הגט בעובדא דאבא בר מניומי ומכל מקום האי טעמא אידחי בגמרא דפרכינן עליה אלא מעתה היאך סומא מותר באשתו והיאך מותרים בני אדם בנשותיהן בלילה אלא בטביעות עינא דקלא הכי נמי בטביעות עינא דקלא ומסקינן הכא בחוץ לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר ואף על גב דאמרינן לעיל דסגי בקל קולמוסא וקל מגילתא היינו למאן דיכול למיחזי דמסתפי סופר מיניה דילמא חזי ליה אבל בסומא כיון דלא אפשר למחזי לא מיסתפי מיניה הילכך לא מצי אמר:

ושמעינן מינה דפתוח ונסתמא דמצי אמר בפני נכתב ובפני נחתם כשר להביא את הגט ואמרינן בגמרא דהאי דקתני במתניתין פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח לאו דוקא דה"ה אפי' לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני סיפא שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה טעמא דחזר ונשתפה אבל לא חזר ונשתפה לא תנא נמי פתוח ונסתמא וחזר ונתפתח:

ודייק רב אשי מדקתני זה הכלל וכו' משמע דהיכא דטעמא משום דעה הוא דבעינן תחלה וסוף אבל סומא דלא הוה טעמא משום דעה לא בעינן תחלה וסוף אלא תחלה לחודיה דמצי למימר בפני נכתב דאי בסומא נמי דוקא ליתני כל שתחלתו וסופו בכשרות ואם תאמר והא אית לן למיפסליה משום דבכולהו עדות בעינן תחולתו וסופו בכשרות דמשום הכי פסלינן פתוח ונסתמא בארעא אף על גב דמצי מכוון מדת מצרנהא ובגלימא מדת ארכה ורחבה ובנסכא מדת משקלותיו כדאיתא בפרק יש נוחלין יש לומר התם היינו טעמא משום דדילמא לא מכוון לה שפיר ואפילו תימא מצי מכוון איכא למימר דגזור רבנן אבל גט אשה מכיון דאכתיב קמיה ואימסר לידיה כשהוא פתוח אף על פי שנסתמא כל שלא יצא גט מתחת ידו יכול לומר גט זה שבידי בפני נכתב ובפני נחתם ואפילו נימא דבעלמא גזרינן הכא לא שייך למגזר דהא לא אתי לאחלופי:

דף יב עמוד א

אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח וכו' בגמ' הכי אתמר בעו מיניה מרב אמי עבד מהו דנעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה אמר ליה מדקא פסיל ליה לגוי מכלל דעבד כשר אמר רב אסי אמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו תורת גיטין וקדושין ופרש"י ז"ל דהכי בעו מיניה עבד של כל אדם מהו שיעשה שליח לאשה בעלמא לקבל מיד בעלה ותהא מגורשת בקבלתו והוא הדין נמי להולכה דכולה חדא טעמא הוא אלא כך היתה שאלה בבית המדרש ופשיט להו דמדקא פסיל לגוי במתניתין בהבאה ולא תנא עבד מכלל דעבד כשר וכי היכי דכשר להבאה להיות שליח להתגרש שאין חילוק ביניהם ואחרים פירשו דאפילו איכא לאיפלוגי בין הולכה לקבלה אפ"ה שפיר פשטינן קבלה מהולכה דמדקא פסיל ליה לגוי ולא פסיל לעבד כלל שמע מינה דאפילו לקבלה כשר שאילו היה פסול לקבלה הוי תני נמי והכי כשרין לקבלו חוץ מאלו ועבד דהא קתני כשרין לכתוב וכשרין להביא ואמאי שייר קבלה אלא שמע מינה דהבאה וקבלה שוים ורבי יוחנן נמי דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל לפי דברי רש"י ז"ל הוא הדין שאינו נעשה שליח להביא וכי תימא אם כן תיקשי ליה מאי דדייק רבי אמי ממתניתין דמדקא פסיל ליה לגוי מכלל דעבד כשר תירץ רבינו תם זכרונו לברכה דנקט גוי לאשמועינן גוי ונתגייר פסול אף על פי שבאותה שעה היה בדעתו להתגייר דהוי בגוי רבותא טפי מבעבד שאין בידו להשתחרר אבל הרב רבי יוסף הלוי זכרונו לברכה אמר שלא פסלוהו אלא לקבלה אבל להבאה כשר כדמוכח דיוקא דמתני' ועל דעתו ז,ל פירש הרמב,ן ז"ל דבעו נמי מרבי אמי קבלה ופשיט להו דנעשה שליח להבאה וכיון דנעשה שליח לגט אף לקבלה כשר דלא סלקא דעתיה דרבי אמי לאפלוגי בינייהו ואתא רבי יוחנן וחדש שאף על פי שהוא נעשה שליח להולכה לקבלה מיהת פסול לפי שאינו בתורת גיטין ושניא קבלה מהולכה דשליח הולכה אינו אלא כשליח דעלמא ובשליחות דעלמא איתנהו אבל שליח קבלה מכיון שהגיע גט לידו מגרושת והוא אין לו יד לגירושין הואיל ואינו בתורת גיטין וכי היכי דבאידך דר' יוחנן דבסמוך דאמר שאין העבד מקבל גט לחבירו מיד רבו שלו משמע דדוקא לקבלה פסול אבל להולכה כשר הכי נמי דכוותיה אבל בירושלמי מוכיח כדברי רש"י ז"ל דגרסינן התם אתא עובדא קמיה דרבי אמי בעבד שהביא את הגט כשר אמר ליה רבי אבא והא תני רבי חייא עבד שהביא את הגט אינו כשר אמר רבי אמי אלולי דר"א כבר היינו מתירין אשת איש ואפילו תימא לא שמע רבי אמי הדא דתני רבי חייא לא שמע מילהון דרבנן נשמעינה מן הדא דאמר רבי זעירא רבי חייא בשם רבי יוחנן נראין הדברים שיקבל העבד גט שחרורו ואל יקבל גט סברינן מימר לא אמר אלא אל יקבל הא עבר וקבל כשר רבי יעקב בר אחא בשם רב אושעיא מעשה היה וכהנת היתה ולא חשו משום ריח [הגט] פסול:

אמר ר"י נראין הדברים שהעבד מקבל גט שחרור לחבירו מיד רבו של חבירו שאינו רבו שלו דכיון דעבד איתא בתורת שחרור שליח נמי מצי הוי:

אבל לא מיד רבו שלו אם שניהם של איש אחד דיד עבד כיד רבו דמי וכשמסרו לידו לא יצא מרשותו דאע"ג דעבד נמי מקבל גט לעצצמו התם הוא דגיטו וידו באין כאחד דשחרורא דידיה הוא אבל לאחריני לא:

ואם לחשך אדם באזנך להקשות ולומר הרי שנויה היא שאף מיד רבו שלו מקבלו ששנינו אם היתה עוברה זכתה לו אלמא שפחה זו מקבלתו לצורך עוברה מיד רבה:

הא רבי היא דאמר שחרר חצי עבדו קנה העבד אותו חצי וכי תימא והא לאו חצי עבדו הוא דתרי גופי נינהו קסבר עובר ירך אמו והוה ליה כחצי גופה ואע"ג דידה כיד רבה אפילו הכי כיון דאמר רבי המשחרר חצי עבדו קנה כדיליף לה בפרק השולח כי היכי דקי"ל דעבד קונה עצמו בשטר על ידי עצמו משום דגיטו וידו באין כאחד הכי נמי גיטו וחציו באין כאחד:

מתני' אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה וכו' חמותה ובת חמותה כולהו מפרש ביבמות דסניין לה ומכוונן לקלקולא ואין נאמנות להעידה שמת בעלה:

יבמתה אשת אחי בעלה שונאה אותה ויראה ממנה שמא ימות אחד מבעליהן ויהו צרות זו לזו:

מה בין גט למיתה דאמיתה לא מהימנינן לה ואגט מהימנינן לה:

גמ' ברייתא דקתני אין נאמנות בארץ ישראל דאי אתי בעל ומערער ואמר לא כתבתיו משגחינן ביה שהרי לא נתקיים בבית דין ואיכא למימר שזו מתכוונת לכך שתתקלקל:

בחו"ל שצריכ הלומר בפני נכתב וזהו קיומו ולא חיישינן לערעור דאי מערער לא מהימן וכתב הרמב"ן ז"ל דכי אמרינן דבא"י לא מהימנא היינו כשנהגה כדין הארץ הא בארץ שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם כיון דאמרינן לעיל דאי אמרה מהני ותו ליכא קלקולא מהימנא ובח"ל שלא אמרה כגון באותה מדינה אינה נאמנת והרשב"א ז"ל כתב דבארץ אפילו אמרה לא מהימנא דאיהי לאו דינא גמירא דכיון דכולהו דמייתו בארץ לא קפדינן בין אמר בין לא אמר וכי אתי בעל משגחינן ביה אף זו סבורה אף על פי שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם אי אתי בעל ומערער משגחינן ביה וסבורה לקלקלה הילכך בין אמרה בין לא אמרה לא מהימנא:

אשה מכי מטי גיטה לידה בקבלתו במדינת הים איגרשה לה ואי בעיא למקלייה לגט מגורשת היא ואינה צריכה להביאו לפנינו אלא לראיה בעלמא ולמה לה למימר בפני נכתב הא לאו שליח היא:

דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית לבי דינא דפלוני ואימא קמיה בי דינא וכו' דהכי אמרינן בפרק כל הגט שהשליח הראשון אומר בפני בית דין בפני נכתב ובפני נחתם ובית דין עושין שליח האחרון וקא משמע לן מתניתין שאע"פ שאילו רצתה האשה לומר בפני כבר נתגרשתי בגט שבידי לא היתה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם אפילו הכי כל שהיא אומרת שנעשה שליח צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מיפטרה במגו דאיבעיא אמרה נתגרשתי:

הדרן עלך המביא תניין