פני יהושע/גיטין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: פני יהושע | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד א

המביא פרק שני

תוספות בד"ה המביא בפ"נ כולו בפנ"ח חציו כו' ותימא למ"ד לפי שאין מצויין לקיימו כיון דתנא בפ"נ כולו כ"ש בפנ"ח חציו כו' עכ"ל. פירוש משום דכולה מתניתין דרך לא זו אף זו קתני א"כ אמאי קתני הכא להיפך ומשמע מדברי התוס' דלמ"ד לפי שאין בקיאין לשמה א"ש דכולה מתני' הוי לא זו אף זו. ויש לדקדק דלפמ"ש התוס' דף ג' ע"ב בד"ה דתנן דלר' מאיר לא מיפסל כשלא אמר אלא בפני נחתם לחוד וכ"כ להדיא בפ' הזהב דף נ"ו וא"כ ע"כ מתניתין דהכא כר' אלעזר מיתוקמא דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה שלא לשמה היינו מדרבנן דהו"ל כמזוייף מתוכו וא"כ היאך מיתוקמא רישא דמתניתין בלא זו אף זו דכיון דקתני דבאמר בפני נכתב ולא אמר בפנ"ח פסול אע"ג דעיקר מילתא תליא בכתיבה ונעשה בכשרות אפ"ה פסול כ"ש כשלא אמר בפני נכתב ודוחק לומר דמתניתין דהכא לא מיתוקמא לא כר"מ ולא כר' אלעזר אלא כר' יהודא לחוד דבעינן כתיבה וחתימה לשמה דהא אנן קי"ל הילכתא כר"א ועוד מדסיפא ר' יהודה כו' דלעיל דף ד' כתבתי דבע"כ ר' יהודא נמי בשיטת ר"א אמרה דכתיבה עיקר והא דפוסל בחתימה היינו משום מזוייף מתוכו עיין מ"ש שם באריכות וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאדרבא למ"ד לפי שאין בקיאין לשמה קשה יותר. מיהו למסקנא דרבה אית ליה דרבא לק"מ דתני רישא בפ"נ לחוד פסול משום חששא דלקיימו ובסיפא נמי רבותא דבפנ"ח לחוד פסול משום חששא דלשמה אפילו לאחר שלמדו. ועוד יש ליישב דאף דכתיבה עיקר יותר מחתימה אפילו הכי הוי רבותא טפי כשלא אמר בפני נכתב מבפנ"ח דלענין לשמה הא קיי"ל סתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ולא מיפסל אלא משום חששא דמיעוטא דמיעוטא משא"כ לענין החתימה שייך לפסול יותר דעדות לכל מסור ושכיחי יותר דלא בקיאי לשמה מש"ה לא קשיא להו אלא למ"ד לפי שאין מצויין לקיימו כן נ"ל:

בא"ד ואור"י דאיצטריך כו' דחשיב טפי מכתב סופר ועד כו' עכ"ל. ואין להקשות א"כ דעדיף טפי תיקשי למאן דמכשיר לקמן בכתב סופר ועד אפי' לכתחילה בפ' המגרש דף פ"ז אלא די"ל דהתם איירי דוקא בספרא דמובהק אבל בסתם סופרים שמואל נמי מודה דפסול ואף דסוגיא דהתם אליבא דר"מ איירי ומשמע לכאורה דלמאי דקי"ל כר' אלעזר כשר אף לכתחילה מיהו כבר כתבתי לעיל דף ג' ע"ב בלשון התוספות דהאי חששא דספרא דאינו מובהק היינו שהסופר אפשר שכתבו להתלמד ומצאתו האשה והחתימה עליו עד א' וא"כ אפי לר"א נמי פסול היכא דליכא עידי מסירה לפנינו ומשום האי חששא גופא וכמו שאבאר בעזה"י במקומו וא"כ שפיר כתבו התוס' כאן דנהי דכתב סופר ועד פסול לכ"ע אפ"ה סד"א דהכא כיון ששנים חתומים וא' מהם נתקיים חשוב טפי מכתב סופר ועד קמ"ל דאפילו הכי פסול. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי מה שכתבו התוס' דהכא עדיף טפי מכתב סופר ועד כיון דאיכא שני עדים חתומים ונתקיים כתב הסופר והעד א' ולענ"ד יש לתמוה טובא היאך נתקיים כתיבת הסופר ע"י שאומר השליח בפני נכתב דהא בעינן שני עדים לקיום שטרות כ"ש לקיים כתב הסופר ובשלמא הא דהימנינן לשליח כבי תרי לענין קיום החתימות כשאומר בפני נחתם היינו משום דמדאורייתא לא בעינן קיום כלל דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן כו' כדאמרינן בריש מכילתין משא"כ לענין כתב יד הסופר ליכא למאן דאמר דמדאורייתא לא בעינן קיום ואינו עולה על דעת שום אדם לומר דמדאורייתא יכול להוציא ע"י שמוצא איזה כתב בלי שום חתימה וא"כ מהיכי תיתי יהא השליח נאמן בזה וא"כ לא דמי כלל לכתב סופר ועד שהרי אין אנו מכירין כלל כתב הסופר אלא ע"י השליח משא"כ התם איירי שאנו מכירין כתב יד הסופר אלא שאין אנו יודעים אם הוא סופר מובהק שיודע ליזהר שלא לכתוב להתלמד כמ"ש התוס' לעיל דף ג' ע"ב ולפ"ז הדרא קושיית התוספות לדוכתא דבפני נחתם חציו אתיא במכ"ש דפסול דהא ליכא אלא עד א' שבזה נאמן השליח כשאמר בפנ"ח משום דכמי שנחקרה דמי ובמקום עיגון הימנוהו כבי תרי ואוקמוהו אדאורייתא משא"כ לענין הכתיבה לא מהימן כלל דשמא הוא בעצמו כתב כן או אחד מקרוביו או אותו העד בעצמו שחתום בו סוף סוף ליכא אלא עד א'. מיהו לענ"ד נראה דבלא"ה יש סברא גדולה להכשיר כשאומר בפני נחתם חציו כיון דאליבא דר"א קיימינן דהגט מיתכשר בע"מ לחוד אף בלא ע"ח כלל אלא דבריש מכילתין כתבתי דבגט ע"י שליח ודאי בעינן ע"ח שע"י כך אנו יודעים שהוא שלוחו של הבעל ומידו בא לו הגט משא"כ בלא ע"ח מהיכא נדע שהוא שלוחו של הבעל ומש"ה הצרכוהו נמי לומר בפני נחתם דמה"ט אמרינן מעיקרא מידק דייק שלא יבא הבעל ויערער לומר שהוא מזוייף וכמ"ש התוס' לעיל והוספתי שם לעיל ת"ל טעם לשבח מה יתן ומה יוסיף מה שאומר השליח בפ"נ ובפנ"ח כיון שעיקר החששא אינו אלא שמא הוא זייף הגט ולא בא לידו מיד הבעל ע"ש מילתא בטעמא נקטינן מיהא דלפ"ז כיון שאומר השליח שבפניו חתם עד א' והוא נאמן בזה דמידק דייק ומהימן כבי תרי א"כ הרי ידענו בבירור שמיד הבעל בא לו ומסתמא הבעל מסרו לידו כדין שהבעל אינו חשוד לקלקלה כדאיתא בירושלמי הובא בכל הפוסקים וכבר כתבתי בזה כמה פעמים דכל היכא דידעינן בבירור שיצא הגט מיד הבעל תו ליכא למיחש למידי שאם יבא הבעל ויערער ויאמר שהעד השני הוא מזוייף הרי השליח מצטרף בהדי העד הראשון שהרי העד הראשון אמרינן דכמי שנחקרה עדותו בב"ד והשליח מעיד ג"כ בע"פ על גוף הגט שנמסר לידו מיד הבעל ואפי' בדיני ממונות קי"ל דעד א' בכתב וע"א בע"פ מהני מזה הטעם שכתבתי דלא גרע מעידי מסירה כמ"ש התוספות בפ' גט פשוט בהא דע"א בכתב דהיינו דהעד החתום חשוב כעד מסירה ע"ש. אלא דקצת פוסקים כתבו דלא גבינן ביה ממשעבדי משום דלית ליה קלא אבל שטר גמור מיהא הוי וא"כ ה"נ יש להכשיר לפ"ז ואשמעינן במתניתין בלא זו אף זו דאפ"ה פסול והיינו כדמסקינן בשמעתין במימרא דרב אשי דאפי' אמר אני הוא עד שני אפ"ה פסול משום או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים וה"ה דכל שכן אי מעיד בע"פ דשייך האי טעמא גופא ודוק היטב שנ"ל נכון וכבר אפשר ליישב כוונת התוספות על זה הדרך שכתבתי ועיין בחשן משפט סימן נ"א ויבן על נכון:

גמרא בפ"נ חציו כו' הי חציו ומסקינן חציו אחרון. וכתבו התוס' בזה בדף ג' דאף למ"ד משום שאין מצויין לקיימו דלדידיה לא הצריכו לומר בפ"נ אלא משום אחלופי אפ"ה יש לחלק בין חציו הראשון לחציו האחרון דכיון שעיקר הגט בחציו הראשון מינכר' מילתא ולא אתי לאחלופי משא"כ בחציו האחרון עדיין חיישינן לאחלופי ולענ"ד הוא דוחק גדול ונראה שאין צורך בזה אלא כיון דעיקר התקנה היה שצ"ל בפ"נ ממילא הצריכו להשליח שיהא דוקא בשעת הכתיבה כדי שיוכל לומר בפ"נ וא"כ אם לא היה בתחלת כתיבת הגט שהוא העיקר ממילא לא נעשה עיקר הגט כתיקון חכמים משא"כ בחציו האחרון שהוא טופס הגט לא איכפת לן ועוד דמתחלה לא היה התקנה אלא שיהא בשעת התחלתו ותדע דהכי הוא דודאי אי לאו שהצריכו חכמים לומר בפ"נ לא הוי מיפסל הגט לא משום חששא דאין בקיאין לשמה דהא רוב בקיאים הם וכל שכן לאחר שלמדו וכן משום חששת מזוייף לא הוי מיפסל בדליכא עירעור דהא בא"י כשר אף בלא קיום בדליכא עירעור אלא כיון שכבר תיקנו לכתחילה לחוש להני חששי במדינת הים והצריכו לומר בפ"נ ובפנ"ח החמירו אף בדיעבד כיון שלא נעשה כתיקון חכמים אלמא דעיקר טעמא משום הכי הוא וכ"ש דא"ש טפי לשיטת רש"י ז"ל שכתבתי בריש מכילתין דרבא נמי מודה דכיון שכבר תיקנו לומר בפ"נ משום אחלופי ממילא שיילינן ליה אם נכתב לשמה כיון דבע"כ צריך שיהא בשעת הכתיבה וא"כ עיקר מילתא תלוי בחציו הראשון דשייך ביה ענין דלשמה כדמסיק ואין להקשות א"כ היאך כתב רש"י ז"ל בשמעתין דלרבא מהני ידעתי ותיפוק ליה דבעינן שיכול לשאלו לענין לשמה אלא דבזה יש לומר דרבא סובר כיון דקי"ל כר"א דע"מ כרתי לא שייך לפסול כלל בענין החתימה משום חששא דלשמה דנהי היכא שוודאי לא חתם לשמה אפשר דרבא נמי מודה דהוי כמזוייף מתוכו מ"מ כיון דרוב בקיאין הם לא שייך להחמיר בדיעבד אלא לענין הכתיבה שיהיה בפניו שיכול לשאלו ולא לענין החתימה אבל לענין גוף הקיום מחמיר בחתימה טפי מבכתיבה ודו"ק:

תוספות בד"ה או כולו בקיום הגט לפי מאי דבעי למימר כו' איכא למימר דהכי איירי כו' עכ"ל. פירוש דקשיא להו למאי דבעי למימר לעיל דר' חסדא סובר טעמא דלשמה א"כ תיקשי ליה למה הוצרך כאן לפרש הטעם דאו כולו בקיום הגט ותיפוק ליה דבלא"ה פשיטא דפסול משום חששא שמא העד השני לא חתם לשמה וע"ז תירצו דלפי אותו סברא היה אפשר לומר דר"ח אשמעינן דאפי' העידו השנים שנעשה לשמה אפ"ה פסיל משום טעמא דאו כולו בקיום הגט וקשיא לי מי הכריחם לדחוק בזה דהא בלא"ה א"ש דאף למאי דסובר רב חסדא טעמא דלשמה כרבה אפ"ה רבה גופא סובר דאם לא אמר בפ"נ ובפנ"ח מהני קיום חותמיו לענין שלא תצא כשניסת וכדאמרינן להדיא דף ה' מברייתא דכיון דלאחר שלמדו הוא לא מחמרינן בדיעבד לפסול כשניסת משא"כ משום טעמא דאו כולו בקיום הגט לפ"ז לא מיקרי קיום כלל ופסול אפי' כשניסת לרב חסדא וצ"ע ויש לפרש עוד בכמה דרכים ואין להאריך. מיהו מצינו לפרש כוונת התוספות דקשיא להו לישנא דרב חסדא דאמר או כולו בקיום הגט משמע דאי הוי כולו בקיום הגט כגון שנתקיים בחותמיו לגמרי כשר וא"כ היאך בעי למימר לעיל דר"ח אית ליה טעמא דלשמה דלפ"ז כולו בקיום הגט לא משכחת לה דהא בעינן שיעידו שהיה לשמה ע"ז כתבו התוספות דזימנין דמשכחת דכשר בכולו בקיום הגט כגון שאמרו שנעשה לשמה וכן הוא בחידושי הרשב"א ז"ל לעיל בפ"ק ע"ש:

דף טו עמוד ב

רש"י בד"ה הוא ואחר כו' ואפילו אמר יודע אני היה כשר כו' עכ"ל. עיין מה שהקשו בתוספות דלפ"ז מה עלה בדעתו של רבא ותו קשיא לי דלפי שיטת רש"י ז"ל דידעתי מהני כמו בפני א"כ כולהו בבי דמתניתין דקתני בפני ה"ה לידעתי וא"כ כשאמר בחציו הראשון ידעתי ועל חציו השני העיד הוא ואחר משמע נמי דפסול וקשה אמאי פסול הא לא שייכא האי חששא דתלת ריבעי דממ"נ למי שרואה דבחצי הראשון מאמינין לו כבי תרי דהיינו תרי ריבעי א"כ בחציו השני נמי נאמן לבדו דמ"ש וא"כ לא הוי תלתא ריבעי. והנראה מזה דודאי האי פסולא דהוא ואחר לא איירי באומר בחציו הראשון ידעתי אלא בפני ומש"ה פסול דאתו למיטעי דמשום שהעיד בפני נאמן כבי תרי והו"ל תרי ריבעי ובחצי האחרון שאומר ידעתי צריך לצרף אחר והו"ל תלתא ריבעי. נמצא דלפ"ז היה באפשר ליישב תמיהת התוספות ולומר דמה שכתב רש"י ז"ל דבאומר ידעתי מהני משום תקנת חכמים היינו דוקא באומר על שני החתומים ידעתי אבל באומר חציו בפני וחציו ידעתי אפשר דלא מהני ביה תקנת חכמים ויש ליתן טעם לדבר דהא עיקר הטעם דמהימן כבי תרי היינו משום דמעיקרא מידק דייק וזה ודאי לא דייק דהיאך איתרמי שחתם הא' בפניו ולא השני הא קי"ל אין העדים חותמין אלא זה בפ"ז וע"כ היינו שהשני צריך לחתום תיכף כשחותם הראשון דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן לענין כולכם דאף אם הם מקובצין כשחותם הראשון שמא יתפרדו לאחר חתימת השני ולא יצטרפו עוד אע"כ דצריכין לחתום באותו מעמד וא"כ זה שהעיד על הראשון שהיה בפניו ולא השני ע"כ שיצא השליח בין חתימה לחתימה ופשע ולא דק א"כ יש לחוש דאמר בדדמי דכיון שראה שהיו שניהם מזומנים לחתום אומר ידעתי ומש"ה לא מהני אלא שיש להאמינו כשמעיד הוא ואחר על חתימת השני מצד קיום הגט דבתרי לא צריכין למידק דייק ועוד תרי לא אמרי בדדמי נמצא דבזה שפיר סבר רבא למיפסל משום דאיכא תלתא ריבעי אלא דמלשון רש"י ז"ל לא משמע כן אלא דאפי' באומר בפני על חציו הראשון ובחציו השני ידעתי נמי הוי מהימן אי לאו דאיכא אחר עמו ואפשר שיצא לו כן מדאמרי' אתי לאחלופי כו' משמע דבגט גופא לא הוי תלתא ריבעי וא"כ הדרא קושיית התוספות לדוכתא מיהו אין בזה כ"כ תימה דודאי אי הוי אתי מילתא לקמיה בית דין מומחים ודאי לא היו מצריכין לקבל כלל עדות השני כיון דמתכשר על ידו לבד כשאומר ידעתי אלא דהכא איירי שכבר נעשה המעשה ע"י הדיוטות דקי"ל בפני שנים סגי וא"כ כיון שכבר הצריכוהו לצרף אחד ודאי חיישינן לאחלופי וכה"ג מצינו כמה פעמים בש"ס דחיישינן כה"ג במי שמוסיף על תקנת חכמים ואין להאריך כיון דעיקר פלוגתייהו דרש"י ותוס' תליא בחלופי גרסאות לעיל בפ"ק דף ג' גבי אטו כי אמר ידעתי ע"ש:

תוספות בד"ה אני הוא עד שני כו' נראה לר"י כמו שאומר בירושלמי דנעשה כנוגע בעדותו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דהירושלמי סובר כמ"ד בפ' האיש מקדש דאין שליח נעשה עד ומפרש שם בירושלמי האי טעמא גופא דהו"ל כנוגע בעדות ונהי דלא חששו לזה בגיטין הבאין ע"י שליח ואדרבא האמינוהו כבי תרי היינו משום תקנת עגונות הקילו לענין קיום שטרות שהרי האמינו אף להאשה גופא כשאומרת בפ"נ וכ"ש דלא שייך להחמיר משום נוגע בעדות מה שאין כן כשאומר אני הוא עד שני מיחזי כעדות גמור החמירו בזה ובזה הוי א"ש דטעמא דקאמר הכא או כולו בקיום הגט היינו נמי משום הכי דכיון שאינו אומר בלשון התקנת חכמים פסול אלא דבשמעתין א"א לומר דהא איפסקא הילכתא בפ' האיש מקדש כמ"ד שליח נעשה עד והיינו דמסקו התוס' דלאו טעם גמור הוא ודו"ק. ועיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה:

גמרא השתא א' אומר בפ"נ כולו חציו מיבעיא. הא דלא קשיא ליה אלא אהאי בבא ולא אכולהו בבי דמתניתין כדאמר בגמרא ולטעמיך נראה משום דודאי הוי ידע שדרך התנא לומר בל' לא זו אף זו בחד בבא משא"כ הכא שהפסיק התנא לומר פסול והדר נקט אידך בבא א' אומר בפ"נ כו' מש"ה קשיא ליה שפיר דלפ"ז כל הנך דנקט בבא דרישא משנה שאינה צריכה היא ובתרי בבי ס"ד דלא שייך לא זו אף זו. אבל אי קשיא הא קשיא דלפי מה שכתבו התוספות לעיל במתניתין דנחתם חציו הוי רבותא טפי דיש סברא לומר דכשר דעדיף טפי מכתב סופר ועד א"כ מאי מקשה הכא השתא א' אומר בפ"נ כו' מה ענין זה לזה דבא' אומר בפ"נ שייך לפסול טפי כיון שזה אינו אומר בפ"נ אתי לאחלופי משא"כ הכא שאומר בפ"נ כולו ובפנ"ח חציו ה"א דכשר דעדיף מכתב סופר ועד ולאחלופי לא שייך כיון שאומר בפ"נ ובשלמא לפמ"ש לעיל דלא דמי כלל לכתב סופר ועד אלא הא דהוי רבותא היינו משום דס"ד דחשיב כמו עד א' בכתב וע"א בע"פ א"כ י"ל שפיר דמבבא דא' אומר בפ"נ נמי שמעינן דאין להכשיר בכך דאלת"ה אמאי פסול שם אפילו כשהגט יוצא מתחת עד הכתיבה ותיפוק ליה דזה שאמר בפנ"ח הו"ל כמו עד א' בכתב כיון שהוא יודע שהגט כשר שנחתם בשני עדים ועד הכתיבה שהוא השליח מעיד על המסירה שמסרו הבעל לידו אם כן אפילו בלא בפ"נ הו"ל לאכשורי דהא מדינא לא בעינן ע"ח כלל וסגי בע"מ אלא שאנו חוששין שהבעל יטעון שהוא מזוייף לגמרי וממילא שלא נמסר לידי השליח וא"כ השליח והעד מצטרפין להכחיש את הבעל שאינו מזוייף אע"כ מוכח מהכא דלא שייך להכשיר גט בע"א בכתב וע"א בע"פ וממילא דכ"ש דפסול בפנ"ח חציו משא"כ לפירוש התוספות דלא נחתו להכי אלא משום כתב סופר ועד הדרא קושיא לדוכתא דהא בבבא דא' אומר לא שייך בכה"ג כיון שאין הגט יוצא מתחת יד שניהם אם כן ממה נפשך לא הוי בכלל כתב סופר ועד דזה שאינו שליח לא הוי אלא כע"א בעלמא דלא מהימן מה שא"כ בפנ"ח חציו השליח אומר על כתיבת הסופר ועד ויש ליישב דמה שכתבו התוספות לעיל דיש סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד לאו שהתנא צריך לאורויי דלא אמרינן להאי סברא דבלא"ה מילתא דפשיטא היא דלא דמי אפילו לכתב סופר ועד כמו שכתבתי באריכות אלא דעיקר כוונת התוספות למאי דמסקינן לא זו אף זו קתני ולא איכפת לן במשנה שאינה צריכה אלא לענין סדר לשון המשנה בענין דשייך לא זו אף זו כתבו שפיר דבבא דבפנ"ח חציו הוי טפי רבותא קצת מבפ"נ חציו כיון דאיכא שום סברא לומר דעדיף מכתב סופר ועד משא"כ בשמעתין דעיקר הקושיא דמשנה שאינה צריכה היא כולה בבא דרישא מקשה שפיר דאתיא במכ"ש מבבא דסיפא דלא משמע לתלמודא שיטעה שום אדם לומר באמת דעדיף מכתב סופר ועד כן נראה לי ליישב בדוחק ודו"ק:

שם אלא או כדרבא או כדרב אשי. פירוש דלמאי דס"ל לרבא שאינו חושש לקושיא דרב אשי א"כ אדרבא מילתא דרבא מסתבר יותר לאיסורא מדרב אשי אבל יש לדקדק דהאיך אפשר לומר דמתניתין היינו כדרבא דהא לשיטת רש"י ז"ל ידעתי מהני כמו בפני וא"כ כיון דקתני בפנ"ח חציו א"א לאוקמי כדרבא דהא מילתא דרבא מיקרי בפנ"ח כולו דהיינו ידעתי אלא דפסול משום שמצטרף עמו עוד אחר ואם כן אין זה בלשון המשנה וכן מצאתי שהקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו ועיין בבעל המאור שהביא גירסא אחרת בזה:

שם ה"נ לא זו אף זו קתני. עיין בפירש"י ואכתי איכא למידק דהו"ל לתנא דמתניתין למיתני רבותא טפי דאפילו בכה"ג דרב חסדא פסול ויש ליישב דעכשיו סובר הש"ס דאפילו בהא מילתא גופא לא משמע ליה לר"ח דאיכא רבותא בהא ומילתא דפשיטא היא דפסול משום דבעינן כולו בקיום הגט או כולו כו' כמו דפשיטא ליה לתנא כל הנך בבי דרישא ולא איצטריך ליה למיתני אלא דאיכפל ותני כל הני בבי דלא צריכי משום בבא דסיפא לחוד דאחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפנ"ח דבהא איכא רבותא דסד"א דכולה בתקנת חכמים קמ"ל דאפ"ה פסול כן נ"ל:

תוספות בד"ה גידוד חמשה פי' בקונטרס כו' והקיפוהו מחיצה כו' וקשה לר"ת כו' עד סוף הדיבור. נראה שכתבו כן לפי גרסתם בלשון רש"י ז"ל והקיפוהו מחיצה משמע דהקיפו את החריץ ע"י מחיצות מלמעלה לעשות תוך החריץ רשות היחיד מש"ה קשיא להו משא"כ לפי גירסת הספרים שלפנינו מצאתי בכולם שלא כתב רש"י ז"ל והקיפוהו אלא והקיפו א"כ יש לנו לומר דלאו אתוך החריץ קאי שיהא רה"י אלא האי להיות בתוכו דקאמר היינו תוך המקום המוקף מארבע רוחותיו ע"י חריץ מסביב חמשה ועל גביהן מחיצות חמשה מסביב וקאמר ר"ח דהמקום המוקף לא הוי רה"י אבל מתוך החריץ לא איירי שאין החריץ מוקף ותדע דהא בתחלת דבריו כתב לענין שבת דבעינן מחיצה גבוה' עשרה או עמוק עשרה ומדנקט מחיצה גבוה' עשרה דלאו אמקום המחיצה קאי אלא לעשות תוך המחיצות רה"י ה"ה לענין חריץ איירי בהאי גוונא גופא והא דלא נקט למילתא בכה"ג בתל גבוה חמשה ומחיצה חמשה על גביו י"ל דמשמע ליה לרש"י ז"ל דבכה"ג הוי ודאי רה"י מטעם שהקשו התוספות דאי בעי מנח עלה מידי או משום דבכה"ג כיון דבני רה"ר רואין פני עשרה והו"ל לדידהו מחיצה גמורה חשיב שפיר רה"י כמו שנסתפקו התוספות בזה בפ' כל גגות וכמו שאבאר מש"ה הוצרך לפ' דאיירי לענין חריץ המוקף מקום הבקעה או רה"ר מארבע רוחותיו והעמידו מחיצות חמשה על גב החריץ וקאמר רב חסדא דהמקום המוקף לא הוי רה"י ובכה"ג לא שייך לומר דמנח מידי עלה דסוף סוף אין כאן פני עשרה בגובה השטח כן נ"ל לפי הפירוש שכתבתי ע"פ הגירסא שלפנינו. אמנם אף למאי דסברי התוספות בכוונת רש"י ז"ל דאתוך החריץ קאי אפ"ה נלע"ד הקלושה שאין בזה קושיא לשיטת רש"י ז"ל אם נפרש דרב חסדא פליג אהא דא"ר יוחנן בפ' הזורק ובפ"ב דעירובין דבור וחולייתו מצטרפין לי' ורב חסדא ס"ל דאין מצטרפין ואי משום דבפ' הזורק קאמרי' דמתני' דחולית הבור והסלע מסייעא לר' יוחנן הלא כתבו התוס' בעצמם שם דאדרבא פשטא דמתני' משמע לכאורה דבחוליא גופיה בעינן עשרה ומחמת כן כתבו דהיינו לענין מקום החוליא גופא איירי מתני' דודאי בעינן י' ועיקר סייעתא דמתני' אינו אלא דמצטרף לרוחב ארבעה ע"ש בתוספות נמצא דלפ"ז מיהא אדרבא לרב חסדא אתיא מתני' טפי שפיר דהיא גופא קמ"ל דבור וחולייתו אין מצטרפין כפשטא דמתניתין דבחוליא גופא בעינן עשרה ולא משמע ליה לר"ח לפרש דעשרה דנקט מתני' היינו משום החוליא גופא שנשתנה דינה מדין הבור ואיהו לא ס"ל לחלק כמו שאפרש בסמוך. נמצא דלפ"ז לא תיקשי נמי לר"ח מברייתא דמייתי בפ' הזורק לסייע לר' יוחנן דבור וחולייתו מצטרפין לעשרה דר"ח לא ס"ל כהאי ברייתא כיון דלדידיה פשטא דמתניתין משמע להדיא דבחוליא גופא בעינן עשרה וא"כ ליתא לברייתא מקמי מתניתין או שנאמר דברייתא דחקה ומוקי נפשה דהא דקאמר מצטרפין היינו להחמיר שלא לטלטל מתוך הבור לכרמלית אחר דלהחמיר עשאוהו כרה"י אבל להקל לטלטל לתוך הבור בארבע וכן לחייב חטאת הזורק מרה"ר לתוכה בהא קאמר ר"ח דאין מצטרפין והיינו כדמתניתין. והא דקשיא להו לתוספות מהא דאמרינן בפרק כל גגות מודה ר"ח בתחתונה הואיל ורואה פני עשרה כו'. לענ"ד דברי התוס' צריכין עיון דבשלמא התם דאיירי בכותל שבין שתי חצרות אתי שפיר דלתחתונה הו"ל מחיצה גמורה ולבני עליונה דיינינן לה כפתח כיון שאין גבוה עשרה וכה"ג מצינו טובא בשני חצירות דלגבי דהאי מחיצה ולגבי דהאי פתחא כגון בחצר קטנה שנפרצה לגדולה וכהנה הרבה משא"כ לענין רה"י ור"ה לא שייך לומר כן הגע בעצמך באותו ענין ממש דשתי חצרות אם אירע הדבר כיוצא בו ברה"ר היינו ממש תל חמשה ומחיצה חמשה והרי כתבו התוספות להדיא בפ' כל גגות שצריך עיון אם ראוי לומר דלבני ר"ה מיקרי רה"י והזורק לתוכו חייב ולבני רה"י ליהוי ככרמלית והזורק מתוכה לרה"ר פטור וא"כ יש לומר דלרש"י פשיטא ליה אליבא דרב חסדא דכה"ג לא מיקרי רה"י כלל דלא מצינו רה"י לחצאין ובהדיא אמרינן בפ"ק דשבת ד' רשויות לשבת רה"ר ורה"י כו' המכניס והמוציא מזו לזו חייב אלמא דלא מצאנו מקום לחייב בו המכניס ולפטור המוציא דהא כולהו חילוק רשויות התם קתני. והנראה בזה דהתוספות לשיטתייהו דסברי דמקום החוליא עצמו לא שייך כלל בתר בור אלא מקום בפני עצמו הוא ונידון לפי גובהו ורוחבו כמו שכתבו להדיא שם דלענין הזורק ע"ג החוליא ממש בעינן י' גובה לבד הבור וא"כ לא שייך הא מילתא הכא כיון שלענין עומק הבור לחוד איירינן הוי שפיר רה"י אף לבני רה"ר דלענין עומק לא שייך רואה פני עשרה אלא מי שעומד על שפת הבור וה"נ כיון שמקום החוליא לא שייך להבור א"כ העומד אצל החוליא רואה פני עשרה והו"ל רה"י גמור אלא דגם בזה צריך לי עיון דהא התם מסקינן לענין כותל המוקף לכרמלית ועשאו רה"י הוי מקום הכותל נמי רה"י מק"ו דאחרים עושה מחיצה לעצמו לכ"ש וא"כ אי ס"ד דמקום החוליא לא מיקרי רה"י אם אינה גבוה' עשרה היאך מצטרפא לעשות הבור רה"י האיכא ק"ו לעצמה אינה עושה מחיצה לאחרים לכ"ש ואע"ג דבעל האיבעיא דכותל המוקף לכרמלית משמע דלא חשיב ליה לעשות הכותל לענין רה"י אלא בגבוה עשרה ואין רחבה ארבעה ומשום דכמאן דמליא דמי מ"מ מאן דפשיט האיבעיא משמע משום דאיכא ק"ו וא"כ ה"ה לענין הגובה י"ל כן. נמצא דלפ"ז נראה דאפשר דמ"ד בור וחולייתו מצטרפין היינו דהבור וגם החוליא נעשין רה"י גמור והזורק ע"ג החוליא מרה"ר אע"פ שאין החוליא גבוה' עשרה אלא בהצטרפות עומק הבור אפ"ה חייב וכן נראה להדיא מלשון הרשב"א ז"ל הביאו הרב המגיד בהל' שבת והב"י בטוא"ח סי' שע"ד. ונראה דהיינו מה"ט דכתיבנא כיון דלאחרים עושין מחיצה כו' ורב חסדא סובר להיפך כיון דמקום החוליא ודאי לא נעשית רה"י הבור נמי לא מיקרי רה"י ואין מצטרפין כמו בתל חמשה ומחיצה חמשה דמספקא להו לתוס' גופייהו והיינו דקתני במתניתין דפרק הזורק דבחוליא גופא בעינן עשרה ופחות מי' פטור ואי ס"ד דהבור נעשה רה"י א"כ מקום החוליא נמי איכא ק"ו לאחרים עושה מחיצה אע"כ שאין מצטרפין כלל ולרש"י ז"ל אליבא דר"ח מצינן למימר דפשיטא ליה ולא דמי כלל להא דאמרינן בעירובין מודה ר"ח בתחתונה וכדפרישית ויש לדקדק עוד בזה לדינא לענין שבת ואין כאן מקומו להאריך יותר ודוק היטב:

דף טז עמוד א

גמרא והתנן הניצוק והקטפרס כו' ופרש"י בד"ה חיבור לטומאה ולטהרה וקס"ד דה"ה דחשיב כמאן דעביד בהדי הדדי עכ"ל. וקשה מה עלה על דעת המקשן לדמות ולומר כיון דהוי חיבור נאמר דהוי כמאן דעביד בהדי הדדי לפשוט לענין נטילת ידים ואם נאמר דדמיון גמור הוא א"כ במאי דחי הש"ס וקאמר ר' יהודא היא דסוף סוף איפשוט האיבעיא דהו"ל פלוגתא דרבי יהודה ורבנן אע"כ כפירש"י בד"ה לענין מקוואות דלא דמי לנטילת ידים משום דהתם לאו משום חיבור בעינן לה א"כ לפ"ז עיקר התירוץ חסר מן הספר דמעיקרא הו"ל למידחי דלא דמי כלל כיון דמעיקרא נמי הוי ידע דאיירי לענין מקוואות ומשום חיבור והנלע"ד בזה דמעיקרא הוי ס"ד דהאי חיבור איירי לענין עירוב מקוואות לעשות שני מקוואות כא' לצרפן לשיעור מקוה והמקשה פשיטא ליה דלענין עירוב מקוואות בשיעור תליא מילתא כדמצינו עירוב מקוואות כשפופרת הנוד וכקליפת השום וא"כ נהי שיש לחלק בכמה גווני כמו שיבואר מ"מ חזינן מיהא דטופח ע"מ להטפיח הוי שיעור חשוב והיינו משום דחזינן כאילו המים בעין ובשפע וא"כ ממילא דה"ה לענין נטילת ידים חזינן להו כאילו הם בעין ושופכן עכשיו דתו לא מיקרי נטילה לחצאין כיון דטופח להטפיח הוי שיעור חשוב מיקרי תחלת נטילה שבא משירי טהרה. וע"ז דחי הש"ס דלא איירי כלל לענין עירוב מקוואות לעשות שני מקוואות א' אלא לענין להשלים למי מקוה מאותן מים גופייהו שבאו ממי מקוה כגון דומיא דאדם שטבל דחשבינן לאותן המים כאילו הם עדיין מחוברים למי המקוה כמו שהיו מקודם והיינו כיון שהאדם עודנו במים ומחובר למי המקוה ואי משום שאינו בשטח השוה לגבי המים אפ"ה אמרינן גוד אחית והו"ל כאילו כל האדם תוך המים דמודו כ"ע דמצטרפים המים וה"נ דכוותה וכיוצא בזו מצינו לטובל בפרסות רגלי החמור אם מחוברין למי המקוה הו"ל כמקוה סמוך למקוה וא"כ אין זה ענין כלל לנ"י דלאו משום שיעור חשוב אתינן עלה כן נ"ל. ועפ"ז יתיישבו כמה קושיות התוס' עיין עליו בסמוך ועיין במה שאכתוב בסוף דברי התוספות ותמצא נחת:

תוספות בד"ה הנצוק כו' פירש בקונטרס כו' והקשה ר"ת דע"כ לא נחלקו כו' עכ"ל. לכאורה נראה דעכשיו בקושיא זו לא שמיע לר"ת התוספתא דמייתי ראיה בסוף הדיבור דחכמים פליגי וסברי דאפילו בתחתונה אין טובלין וכ"ש בעליונה וא"כ משמע להדיא דרבנן לית להו אפילו גוד אחית ולא מקשה ר"ת מידי וליכא למימר דשמיעא ליה ואפ"ה מקשה משום דמוקמינן מתניתין דניצוק וקטפרס אליבא דר' יהודה הא ליתא דעכשיו עדיין לא נחית לזה אלא בקושיא השניה מקשה ר"ת מכח זו הסברא דהך דניצוק רבי יהודה וכן משמע להדיא ג"כ מלשון הרב רבינו שמשון משנזא בפי' המשניות דטהרות ע"ש אלא דגם זה דוחק לומר דר"ת לא שמיע ליה האי תוספתא ועוד דמ"מ ר"ת גופא דמייתי התוספתא לקמן אמאי לא שני הכי. והנלע"ד בזה דרבנן גופא דסברי אין טובלין אלא באמצעית לאו משום דלא ס"ל גוד אחית בשום דוכתא אלא שאני הכא דחרדלית של גשמים העוברת ביניהם לא חשיבי לצרף ע"י גוד אחית וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא בפ"ח מהלכות מקוואות אההיא דחרדלית ויהיב טעמא שאין המים הנזחלים מערבין אא"כ עמדו והנה כל מפרשי דבריו נדחקו בזה דמה צורך בזה הטעם דהא בגמרא דחגיגה משמע להדיא דבגוד אחית וגוד אסיק אתינן עלה והרמב"ם ז"ל פסק דלא אמרינן גוד אחית כרבנן דתוספתא וכרבנן דפליגי אדרבי יהודה בשמעתין בירדו שנים וטבלו. אמנם לענ"ד דברי הרמב"ם ז"ל מבוארין היטב דנראה ברור דכל היכא דאמרינן גוד אחית או אסיק כגון לענין שבת ולענין טומאה היינו לאלומי מילתא טפי ממאי דאמרי' בשטח שוה כגון לענין שבת וסוכה דאמרינן גוד אסיק מחיצת הבית או העמוד עד לרקיע וכן להיפך לענין חבוט רמי אע"ג דמופלג טובא ובשטח השוה לא מצינן כה"ג אלא בהרחק ג' טפחים אמרינן לבוד ולא יותר ודוקא באמצע ולא מן הצד היכא שהאויר העולם מבטלו כנודע נמצינו למידין דעכ"פ לא גרע בשום דוכתא גוד אחית או אסיק מאילו היה בשטח השוה והיינו דקשיא ליה להרמב"ם ז"ל נהי דלא אמרינן גוד אחית או אסיק אפ"ה אמאי לא מכשרינן בההיא דחרדלית כל המקוואות דאטו מי גרע משטח השוה דאמרינן עירוב מקוואות כשפופרת הנוד וכקליפת השום ומסתמא החרדלית הוי טפי טובא ואפ"ה לא מצטרף וע"ז הוצרך ליתן טעם דודאי גרע הכא כיון שאין המים הנזחלין מערבין אא"כ עמדו ונראה שיצא לו כן מההיא מתניתין גופא דקתני הניצוק והקטפרס אינן חיבור והאשבורן חיבור לטומאה ולטהרה אף שבפי' המשניות פירש הרמב"ם ז"ל לענין השקה היינו משום דמתניתין דטהרות איירי בהשקה אבל מ"מ פשטא דלישנא משמע דכללא כייל דאין חיבור לטומאה ולטהרה בשום ענין אלא באשבורן זהו הנ"ל ברור בכוונת הרמב"ם ז"ל. וממילא רווחא מילתא דר"ת דלא משמע ליה דפליגי רבנן אר' יהודא בתוספתא אלא בחרדלי' של גשמים דוקא אבל בלא"ה מודו ליה דאמרינן גוד אסיק דאלת"ה אמאי נקט חרדלית ליתני בערוב מקוואות סתמא כשהוא דרך עליה או דרך ירידה דהיינו קטפרס אע"כ דווקא בחרדלית פליגי והיינו דמקשו מדר' יהודא דרך כ"ש דאפילו בחרדלית סובר גוד אסיק וכיון דר"מ ור"י תרווייהו סברי להדיא דאמרינן גוד אחית במקוואות ורבנן נמי לא פליגי אלא בחרדלית א"כ קשיא מתניתין דקטפרס ואף דהתוס' ודאי לא נחתו לזו הסברא שכתבתי בשם הרמב"ם ז"ל דלסברתו נראה דלעולם לא מצינן לומר קטפרס וגוד אחית דכולהו מיקרי דרך זחילתן ואין עירוב מקוואות אלא באשבורן לרבנן דתוספתא וא"כ אכתי מצינן לאוקמי מתני' כרבנן דתוספתא. אלא די"ל דנהי דהתוספות סברי דעירוב מקוואות אפילו שלא באשבורן אפ"ה משמע להו דרבנן לא פליגי אלא בחרדלית והיינו מטעם אחר דכיון שאין החרדלי' ממי המקוה עצמו לא הוי עירוב מקוואות בהכי משא"כ בעירוב גוף המקוואות ע"י גוד אחית אפילו רבנן מודו דאלת"ה אמאי נקיט חרדלית וכמו שכתבתי נ"ל ברור מלשון ר"י בעל התוספות לקמן בסוף הדיבור ואפרשנו במקומו. אח"ז יגעתי ומצאתי דהבית יוסף בהלכות מעין ומקוה הביא לשון המרדכי שכתב בשם תוספות גיטין דהא דתנן הניצוק והקטפרס אינן חיבור פיר"ת דהיינו דוקא מי גשמים דעתידין לפסוק כו' עכ"ל ואף שבלשון התוספות שלפנינו אין רמז בזה זכינו מיהא שיש לחלק ולומר דהיינו טעמא דרבנן דפליגי דוקא בחרדלית אלא דלפי לשון המרדכי קשיא דר"ת דידיה אדידיה דא"כ מאי מקשה הכא אלא דר"ת כתב שם להלכה אבל מ"מ לא ניחא ליה לאוקמי סתמא דמתניתין במי גשמים ועוד דבלא"ה אתי שפיר דשם כתב לפי מסקנתו כאן דהאי דניצוק אתיא כר' יהודה ובזה כתב שפיר דר' יהודה גופא לא קאמר אלא במקוה שלם ולא במקוה חסר כדמסיק ר"ת כאן ועל זה כתב שם דהיינו דווקא במי גשמים אבל במי נהר אפילו במקוה חסר מהני קטפרס כן נראה לי ודו"ק היטב. ואל יבהל אדם להשיבני דבר א"כ איפוא דלפמ"ש דהתוספות בקושיא זו לא נחתו עדיין להקשות מדר' יהודה אדר"י אלא אליבא דכ"ע א"כ למה להו לאתויי הכא מברייתא דסוגיא דחגיגה וטפי הו"ל לאתויי מסתם משנה דמקוואות בפ' ו' משנה ח' דאיתא להדיא מטהרין את המקוואות העליון מן התחתון והתחתון מן העליון כיצד מביא סילון של אבר כו' וא"כ שמעינן להדיא דמיתכשר ע"י קטפרס ואמרינן גוד אחית וגוד אסיק וכן במשנה ב' בפ"ג דמקוואות כיצד הבור שבחצר כו' עד שיעמיד בחצר מ' סאה ויטהרו העליונים מן התחתונים אלמא דאפילו גוד אסיק אמרינן וקשיא סתמא אסתמא דניצוק וקטפרס. אלא דלענ"ד לק"מ דהתם לענין פסול שאובין איירי דכיון דפסול שאובין מדרבנן הקילו בו בכמה דוכתי כמו שהקילו ג"כ דבהשקה כחוט השערה סגי ולא בעינן כשפופרת הנוד וכקליפת השום והקילו ג"כ דבמה שהושקו בפעם א' אף כרגע ואח"ז בטלה השקתן אפ"ה טובלין במקוה שהיה שאובין מתחלתן וקולא זו לא מצינו בטהרת המקוה החסר מן השלם והיינו כדאמרינן בכמה דוכתי להדיא שאני שאיבה דרבנן ומש"ה הקילו נמי לענין קטפרס ואמרינן אפילו גוד אסיק משא"כ לענין מקוה חסר אתי שפיר דקתני במתני' דקטפרס אינו חיבור דע"כ לא איירי מפסול שאובין מדקתני משקה טופח אינו חיבור ואילו בשאובין אפי' בחוט השערה סגי שהוא פחות מטופח אע"כ דלא איירי בשאובין משא"כ הנך משניות דמקואות איירי להדיא בשאובין כן נ"ל נכון וברור ואני תמה מאוד על התוספות י"ט בפ"ג מהלכות מקוואות שהקשה סתמא דמשניות אהדדי ולא הרגיש בזה וגם לשון הכסף משנה בזה צ"ע ואין להאריך יותר ודו"ק:

בא"ד והכא משמע דאינו חיבור כלל עכ"ל. מה שכתב מהרש"א ז"ל דמפירש"י משמע שכתב גבי טומאה דאין העליונים טמאין משמע דומיא דהכא כו' עכ"ל. ע"ש ודבריו אין מובנין לי דלענין טומאה ודאי א"א לפרש בענין אחר דאי כשהעליונים טמאים פשיטא דנטמאו ג"כ התחתונים כיון שהעליונים הטמאים עצמם זוחלין ומתערבין בתחתונים אבל לענין מקואות מסתמא איירי בכל ענין דאינו חיבור כן נ"ל:

בא"ד עוד הקשה דהכא קאמר דקטפרס כו' ובסמוך קאמר ר' יהודא כו' עכ"ל. לפי מה שכתבתי בלשון הגמרא בפירש"י ז"ל אין מקום לקושיא זו דהא דקאמר ר' יהודה אם היו רגליו של ראשון נוגעים כו' היינו משום שאין אנו צריכין אלא לצרף אותן המים שע"ג האדם למי המקוה ובהא לחודא סובר דהוי חיבור לענין צירוף משא"כ מתניתין דניצוק וקטפרס דאיירי לענין חיבור לערב המקוואות ולעשות שתי מקוואות א' להשלים השיעור בהא מצינן למימר דקטפרס לא הוי חיבור ולכאורה היה נראה לפרש תירוצו של רבינו תם על זו הכוונה דהיינו דקאמר כיון שסופן לירד כו' אלא דאם כן לא מקשה מידי בקושיא השלישי דהכא משמע דטופח להטפיח חיבור ובמקוואות משמע דבעינן כשפופרת הנוד ומאי קושיא דלמא לענין צירוף אותן המים לבדן סגי בטופח להטפיח משא"כ לערב המקוואות ולעשותן א' לגמרי בעינן כשפופרת הנוד אע"כ דהתוס' לא נחתו לזו הסברא ולדעתי צריך עיון גדול הא דלא משמע להו לחלק בכך ויש ליישב בדוחק דלמאי דמשמע להו עכשיו דמתניתין דנצוק ר' יהודה היא וקתני משקה טופח אינו חיבור ומשמע להו דטופח ע"מ להטפיח הוי חיבור וא"כ ע"כ היינו צירוף לחוד ואפ"ה קתני דקטפרס אינו חיבור משמע דלא שני בין צירוף ובין עירוב מקוואות כנ"ל לדעתם ועדיין צריך עיון. תו איכא למידק מאי קשיא להו דר"י אדר"י דהא בחגיגה לחד לישנא אמרינן דלא פליגי ר' יהודא ורבנן אלא במעלות דרבנן אבל מטומאה לטהרה ר"י נמי מודה דשני טמא א"כ בה"ג גופא מצינן למימר דהא דקתני קטפרס אינו חיבור היינו מטומאה לטהרה ובעל האיבעיא דהכא אפשר דסובר כי האי לישנא דהתם ומש"ה לא מצי למיפשט האיבעיא לענין טופח ע"מ להטפיח בנטילת ידים משום דאיכא למידחי דברייתא דטופח ע"מ להטפיח חיבור כר' יהודה אבל לאידך לישנא דקאמר התם מטומאה לטהרה פליגי אפילו בדאורייתא לדידיה ההיא דניצוק וקטפרס לא מוקי לה כר' יהודא אלא לענין נטילת ידים ולפשוט האיבעיא. והנלע"ד בזה דהא דמפלגינן בחגיגה בין מעלות דרבנן ובין מטומאה לטהרה היינו דוקא לענין מים שע"ג האדם לחוד דלא שייך לצרף מסברא במה שרגליו נוגעין במים אלא לענין מעלות דרבנן וכן נראה מלשון רש"י ז"ל בחגיגה ע"ש אבל בשאר דוכתי לא שייך לחלק בין דיני גוד אסיק בין מעלות דרבנן או טומאה דאורייתא דגוד אסיק ואחית הילכתא גמירי להו היכא דשייכי ומוכח כן מסיפא דמתני' גופא דבהא דפליגי ר"י ורבנן לענין רגליו נוגעים במים קתני סיפא הטביל בו את הסיגוס והעלהו ומקצתו נוגע במים טהור והיינו שמצרפין מים הבלועים בסיגוס למי המקוה וא"כ משמע להדיא דלא פליגי אלא באדם וכ"כ הריב"ש ז"ל בתשובה וכן מוכח לדעתי מסוגיא דחגיגה דמקשה שם דר' יודא אדר"י מהא דקאמר עליונה טהורה ומאי קושיא דלמא הא במעלות דרבנן הא בדאורייתא אע"כ דכל הא מילתא לא שייך אלא במים שע"ג האדם ולפ"ז י"ל דהא דקאמר הכא בשמעתין ור' יהודה היא לאו דרבנן לית להו אלא משום דלא מצינן שום תנא דאיירי בטופח ע"מ להטפיח אלא ר' יהודה לחוד כיון דלדידיה מצרפין מים שע"ג האדם ומסתמא לא שייך בהנהו מיא שיעורא דשפופרת הנוד אלא טופח ע"מ להטפיח ורבנן נמי לא פליגי אלא באדם דוקא. ובזה נתיישב שאין אנו צריכין לומר כמו שכתב מהרש"א ז"ל לקמן בדברי התוספות דמה שכתבו והאי דניצוק לפי מאי דמסיק כו' מצי אתיא כרבנן כו' ע"כ הוא מהגליון ואין שם מקומו אלא לתרץ קושית ר"ת דכאן ולמאי דפרישית א"ש טפי דכאן לא שייך לתרץ כן כיון דלא מצינן דפליגי ר' יהודה ורבנן אלא באדם לחוד ואפושי פלוגתא לא מפשינן ומה שכתב ר"ת בלשון קושייתו והך דניצוק רבי יהודה היינו לאלומי הקושיא וא"כ לא שייך לתרץ דמיתוקמא כרבנן אבל לקמן שכתבו התוס' דעיקר פלוגתייהו דר"י ורבנן בשיעור דטופח ע"מ להטפיח כתבו שפיר דלפ"ז מצינן למימר דההיא דניצוק כרבנן כנ"ל נכון ודוק היטב:

בא"ד ואין נראה לר"י כו' א"כ אין רוחב המים כשפופרת כו' עכ"ל. והיינו כמ"ש מהרש"א ז"ל בשם הר"ש דעד חצי העיגול לא מצינו רוחב ב' אצבעות ע"ש ואע"ג דמצינן למימר דהא דבעינן רוחב ב' אצבעות היינו כשאינו אלא ברום כקליפת השום אבל הכא איכא טפי ולא בעינן רוחב ב' אצבעות דמ"מ אכתי לא ידעינן שיעורא ולא בא התנא לסתום אלא לפרש כן נ"ל בכוונתו:

בא"ד ונראה דהיינו דוקא לר' יהודה סגי בטופח להטפיח כו' עכ"ל. אע"ג דר' יהודה גופא אמר חילוף הדברים י"ל דהיינו לענין דלערב מצטרפין אף בלא שיעור כלל ולשתי אין מצטרף עד שיהא כשיעור מיהו לאו אשעור דידהו קאי אלא אשיעורא דידיה היינו טופח להטפיח כן נראה לי ודו"ק:

בא"ד ועוד אור"י דאפילו ר' יהודה לית ליה טופח להטפיח כו' אלא מכח גוד אחית כו' עכ"ל. ולכאורה יש לתמוה דמשמע לפ"ז דלפירוש ר"י גוד אחית עדיף משטח השוה אליבא דר' יהודה וא"כ אמאי ס"ל לרבנן דתוס' בג' גממיות וחרדלית דאין טובלין לא בעליונה ולא בתחתונה אע"ג דמסתמא איכא בחרדלית יותר מטופח להטפיח ומשפופרת הנוד ואפ"ה לא מצטרפי לעירוב מקוואות אלמא דגוד אחית גריעא משטח השוה לרבנן היאך פליגי בסברות הפוכות לגמרי וכה"ג מדייקו התוספות בכמה דוכתי. מיהו למאי דפרישית לעיל א"ש דרבנן לא פליגי בטעם גוד אחית אלא בחרדלית דוקא והיינו בחד מהנך טעמי שכתבתי לגריעותא דחרדלית ע"ש וזה ראיה ברורה לדברי ודו"ק:

בא"ד אי נמי קמ"ל דלא גזרינן אמצעית אטו אחריני עכ"ל. ויש לדקדק דודאי מה שכתבו מעיקרא דנקיט באמצעית לרבותא דאפ"ה עליונה ותחתונה אסורין הוא תירוץ מספיק יותר אלא דנראה דלמאי דמשמע להו עכשיו דאין חילוק בין שלם לחסר לענין עירוב מקואות א"כ ע"כ שאין שום סברא לחלק כלל אפילו דרך הוה אמינא ולומר דאיכא רבותא דאל"כ תיקשי היא גופא מנ"ל דלרבותא קתני דלמא דוקא קתני ארבעים אע"כ דדבר פשוט הוא שאין לחלק א"כ ליכא רבותא לכך הוצרכו לפרש תירוץ אחר ודו"ק. ועוד יש לדקדק בסוגיא זו ובלשונות הפוסקים ואין כאן מקומו להאריך יותר אך שאילה אחת קטנה יש לי לשאול וגדולה היא אלי ולולא דמסתפינא מרבוותא רבותינו בעלי התוספות שקטנם עבה ממתני הייתי אומר שבחנם הרעישו העולם בדבריהם בזה הדיבור דהא מצינן למימר דנהי דפשיטא להו דלא שייך למימר טופח להטפיח וכשפופרת ברום כקליפת השום חדא שיעורא הוא ומשום דמשמע דבעינן כשפופרת וכשום מממשות המים צלולין אפילו הכי יש ליישב שפיר ולומר דודאי לכתחלה בעינן עירוב מקוואות כשפופרת ברום קליפת השום מים צלולין אלא כיון שכבר נתערבו אחר כך נתנגבו ועדיין משקה טופח להטפיח עדיין כאילו הן מעורבין כשיעור וטובלין בהם משא"כ אם ליכא טופח להטפיח חזרו לאיסורן ולא תטעה במה שכתב הטור י"ד סי' ר"א דלאחר שנתערבו כרגע לעולם הם בהכשירן ויש בזה מקום לטעות דאמקוה חסר נמי קאי אבל הא ליתא דאמקוה שלם של שאובין לחוד קאי דמהני עירוב מקוואות כרגע שיעמדו בהכשירן לעולם אבל לא בחסר וכ"כ הב"ח בשם מהרש"ל והט"ז והש"ך ע"ש בשם תשובת הרא"ש ודברים ברורים הם. מיהו מצינן למימר דלאחר שנתערבו כשיעור ונשאר טופח להטפיח עדיין בהכשירן אף בחסר ובזה נתיישבו כל קושיות התוס' ובהכי סלקא שמעתא דידן כהוגן דהמקשה סבר דטופח להטפיח מהני לעירוב המקוואות דחזינן כאילו השיעור שלם כשפופרת וא"כ ה"ה לענין נט"י דטופח להטפיח הבא משיעור נטילה הו"ל כתחלת נטילה ודחי התרצן דהתם נמי לענין עירוב מקוואות לא מהני טופח אלא לצרף אותן המים לחוד וכדכתיבנא בלשון הגמרא כן נלע"ד ברור ותוס' שלא פירשו כן צ"ע היאך מתיישבא סוגית המקשן והתרצן בשמעתין במאי קמפלגי ועיקר התירוץ חסר מן הספר כמו שכתבתי בל' הגמרא ודוק היטב כנ"ל נכון בעזה"י:

בד"ה אבל גט יוצא מה שפירש בקונטרס כו' לאו דוקא כו' ואם האחד שליח כו' עכ"ל. אף דלכאורה נראה שכתבו כן אליבא דרש"י ז"ל אלא דודאי א"א לומר דרש"י ז"ל סובר כן דאם אומר השני שבפניו מסר לשליח חשיב כמו שניהם שלוחים דא"כ היאך כתב רש"י ז"ל בסמוך ואי קשיא כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו ואי ס"ד דכה"ג שראה השני שנמסר בפניו הו"ל כשניהם שלוחים א"כ ע"כ הא דאמרינן אבל גט יוצא מתחת א' מהם פסול היינו שלא ראה אפילו המסירה ולפ"ז אמאי פסיקא ליה לרש"י ז"ל דאף בזה עדים מצויין לקיימו ותיפוק ליה שא' מהם מעיד אכתיבה לחוד ולא ראה החתימה והשני לא ראה המסירה א"כ אין כאן שני עדים לקיימו ול"ל דאפי' בכה"ג כיון שא' מעיד שראה החתימה משני עדים ה"ל כאילו ראה המסירה כמו שאנו דנין בכל גט שחתומין שני עדים שבודאי מיד הבעל בא ליד השליח או האשה וכמ"ש בזה כמה פעמים וכן כתבתי לעיל במשנה דאפלו בדיני ממונות כתבו הפוסקים דבכה"ג מקרי ע"א בכתב וע"א בע"פ ואם זה שבע"פ נמסר בפניו הוי שטר גמור לגבות ממשעבדי והכא עדיף מיניה טובא דעיקר החששא אינו אלא שיטעון הבעל שלא מסר מעולם מידו ליד השליח ובע"כ צריך שיטעון מזויף וא"כ הרי השליח והעד השני המעיד על החתימה מכחישין אותו שאינו מזויף וכמ"ש לעיל אלא דאף לפ"ז הא מסיק רש"י ז"ל דאפ"ה פסול משום שלא חלקו חכמים וא"כ ה"ה והוא הטעם אם אומר השני שראה המסירה אפ"ה לא חלקו חכמים כיון שהגט מעיקרא לא נעשה כתיקון חכמים שהוצרכו בכל גט על ידי שליח שיהא הכתיבה והחתימה בפניו ולעולם לא מצינן לאכשורי אלא היכא ששניהם שלוחים מעיקרא דבכה"ג לא תיקנו חכמים כלל כיון דודאי מצויין לקיימו שהרי שניהם צריכין לעשות שליחותן ועין מה שאכתוב בזה בסמוך בלשון רש"י ז"ל ולקמן ביישוב לשון הטור אלא ודאי דהתוס' כתבו כן מסברא דנפשייהו דלא משמע להו ליפסול מה"ט שלא נעשה מעיקרא כתיקון לענין בפ"נ ודו"ק:

דף טז עמוד ב

רש"י בד"ה כשר ואע"ג דלאו כלום קאמרי כו' והרי עדים מצויין לקיימו ואי קשיא כו' עכ"ל. הרשב"א בחידושיו כתב דמשמע מפירש"י ז"ל מדכתב והרי מצויין לקיימו אלמא שיכול הבעל לערער וצריך קיום והקשה עליו דהא בשמעתין משמע דבלא קיום נאמנין דמה אילו יאמרו בפניו גירש' והאריך להקשות בזה וכן כתבו התוס' לעיל בריש מכילתין בד"ה דאתיוהו בי תרי והקשו על פירש"י ז"ל וכן כתבו שם הרא"ש והר"ן ז"ל. ועפ"ז כתב הבית שמואל דמה שכתב הטור ביוצא מתחת יד שנים שאין צ"ל ואם בא הבעל וערער לומר שהוא מזוייף צריך קיום יצא לו כן מלשון רש"י ז"ל ע"ש. ואני בער ולא אדע אשתומם על המראה היאך אפשר לומר כן בלשון רש"י ז"ל שהרי דעת שפתיו ברור מללו במה שכתב ואי קשיא כו' מה לי א' מהם הרי עדים מצויין לקיימו וע"כ אסוגיא דשמעתין קאי דאיירי כשא' אומר בפ"נ וא' אומר בפנ"ח הרי שאין כאן אלא א' על הקיום ומדכתב רש"י ז"ל בזה הרי עדים מצויין לקיימו אלמא דהיינו מהאי טעמא גופא דמסיק התלמוד מה לי אם יאמרו בפנינו גירשה וממילא דעל זו הכוונה גופא נתכוין בריש מכילתין גבי אתיוהו בי תרי במ"ש שם הרי מצוין לקיימו היינו שע"י שליחותן נתקיים ממילא. אלא דלפ"ז יש לדקדק בדבריו שכתב בלשון הרי מצויין לקיימו ולא כתב הרי נתקיים והנלע"ד בפשיטות שעיקר כוונתו בזה דטעם ההכשר באתיוהו בי תרי כשלא אמר בפ"נ היינו כיון דבשעת מסירת הגט לשליח לא חל עליו תקנת חכמים שיהיה בשעת הכתיבה והחתימה כדי שיעיד על הקיום דהא לא שייך הכא כלל טעמא דאין מצויין לקיימו שהרי הן הן עדים בדבר ולא סגי בלא"ה ששניהם יהיו בשעת מסירת הגט להאשה כיון ששניהם שלוחים והיינו דכתב ואי קשיא א"כ מה לי שניהם שלוחים מה לי אחד מהם הרי עדים מצויין לקיימו ופירוש שהיו מצויין בשעת מסירת הגט לשליח ושוב אין צורך לקיום ממילא ליתכשר בלא בפ"נ ע"ז כתב דלא פלוג רבנן בין בא עם חבורת אנשים לבא יחידי כיון שאין זה השני מוכרח להיות בשעת מסירת הגט להאשה וא"כ בכה"ג לא מיקרי מצויין לקיימו ודוקא באתיוהו בי תרי ששניהם שלוחים דמוכח מילתא טובא דמצויין לקיימו ותו דלא שכיחא ולא אחמירו רבנן זה הנלע"ד בכוונתו ולולי דמסתפינא מרבוותא רבותינו הקדושים הרי"ף ובעלי התוס' והרא"ש ז"ל אמינא מילתא חדתא דלדידהו לא ס"ל. ולענ"ד פשוט שרש"י ז"ל סובר דמה"ט גופא לא שייך להכשיר לכתחילה בגט שלא אמר בפ"נ ובפנ"ח ע"י קיום חותמיו והא דתנינן המביא גט ולא אמר בפ"נ אם נתקיים כשר היינו בדיעבד דוקא דהא אוקמינן בפ"ק אליבא דרבה כשניסת דוקא ומדרבה נשמע לרבא דאיירי כשניסת או לפחות מיהא בדיעבד ולא לכתחילה ודוקא באינו יכול לומר תנינן יתקיים בחותמיו לכתחילה והיינו בפקח ונתחרש דבשעת המסירה לשליח נעשה כתיקון חכמים אבל ביכול אפשר דלא מהני קיום חותמיו לכתחילה כיון דמ"מ לא נעשה הגט כתיקון חכמים וכן משמע לכאורה מהסוגיא דפ"ק דף ה' דמקשה אי הכי יכול נמי אליבא דרבה משמע דלרבא ניחא והיינו כמ"ש ובזה יש ליישב הא דלא קאמר בריש מכילתין דאיכא בינייהו גט שנתקיים בחותמיו משום דלרבא נמי לא מהני אלא בדיעבד כן נ"ל לשיטת רש"י ז"ל וכ"ש דא"ש טפי לפמ"ש בריש מכילתין דלרש"י לרבא נמי לכתחילה שיילינן ליה אם נכתב לשמה כמ"ש שם מילתא בטעמא ע"ש א"כ מה"ט גופא לא מהני קיום חותמיו לכתחלה היכא שהשליח היה צריך להיות אצל הכתיבה מעיקרא ומה שיש לדקדק לפ"ז בבבא דסיפא דאחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנ"ח אמאי כשר הא לא נעשה כתיקון חכמים אלא דלק"מ דאי איירי כשיוצא מתחת עידי חתימה הו"ל אתיוהו בי תרי דא"צ לומר כלל משום דודאי מצויין לקיימו ואי איירי כשיוצא מתחת עד הכתיבה לחוד א"כ הרי נעשה הכתיבה כתיקון חכמים והחתימה כ"ש דכשר משום דמי איכא מידי דאילו אמור איהו לחוד כשר ואילו אמרו תרי ליפסל וא"כ היינו כולו בקיום הגט כן נ"ל נכון ועפ"ז היה אפשר ליישב לשון הטור א"ע סוף סי' קמ"ג לולא שהרי"ף והרא"ש והטור ברמזים כתבו להדיא דעל ידי קיום חותמיו כשר לכתחילה וא"צ לומר בפ"נ ודו"ק:

תוספות בד"ה אלמא כו' וא"ת ולרבה נמי דלמא בעלמא כו'. פירוש משום דמשמע להו להתוספות דהאי אלמא דקאמר לאו משום דפשיטא ליה לתלמודא דטעמא משום דמצויין לקיימו הוא דא"כ מאי אלמא דקאמר פשיטא דלמ"ד משום לקיימו אין צריכין ואי לאוכוחי הא גופא דטעמא דר' יוחנן משום לקיימו הכי הול"ל בהדיא אע"כ דאפי' לרבה איירי א"כ מקשו שפיר דאפ"ה לא א"ש הא דקאמר אלמא דלמא בעלמא צריכין והכא משום דחד מינייהו מסהיד שנכתב לשמה בפניו וחד מסהיד אחתימה לשמה וע"ז כתבו ואין לומר דכיון דלא מסהיד אכולה מילתא לא דייק וא"כ לא מהני סהדותא לענין לשמה דבעינן תרי אלא שהאמינו לשליח כבי תרי משום דמעיקרא מידק דייק משא"כ הכא דלא דייק ע"ז כתבו דבע"כ בכה"ג נמי אמרינן דדייק דאל"כ בא' אומר בפ"נ ושנים אומרים בפנ"ח אמאי כשר לימא דהאי דקאמר אכתיבה לחוד לא דייק אע"כ דאפ"ה דייק דהא לרבה כתיבה וחתימה שוין לענין לשמה למאי דלא ס"ד דאית ליה לרבה טעמא דאיחלופי אבל למאי דמסקו התוס' דלרבה נמי אית ליה טעמא דלאחלופי א"ש דברישא בשנים אומרים בפ"נ פסול באין יוצא מתחת ידי שניהם משום דצריך לומר בפנ"ח וממילא חיישינן לאחלופי דנהי דמהני מה שאומרין השנים בפ"נ לענין לשמה אכתי חיישינן לאחלופי כיון שרואין שחד מעיד על החתימה משא"כ בסיפא דשנים אומרים בפנ"ח לא שייך איחלופי א"כ כשר נמי מטעמא דלשמה דסגי במה שאומר א' בפ"נ ואיירי שהגט יוצא מתחת עד הכתיבה וכן לאידך לישנא דשנים שהביאו צריכין לומר משום טעמא דלשמה מש"ה פסול ברישא בשנים אומרים בפ"נ וא' בפנ"ח דנהי דמיקרי אמירה מעליא לענין לשמה כיון שהגט יוצא מיד שניהם אפ"ה פסול משום איחלופי משא"כ בסיפא דאיכא שני עידי חתימה לא שייך אחלופי ממילא כשר דלענין לשמה מיקרי שפיר אמירה מעליא אע"ג דלא אמרינהו חד כיון שהגט יוצא מתחת יד שניהם כל זה ברור. ומה שהוצרכתי להאריך לפי שראיתי לבעל התוספות י"ט שנתקשה בזה אליבא דרבה מ"ש רישא ומ"ש סיפא ונכנס בדחוקים. ונראה ברור שלא עיין בלשון התוס' כאן. אם לא שנאמר קושיית בעל תוספות י"ט למאי דס"ד לעיל מעיקרא דרבה לית ליה דרבא אלא דלענ"ד בהא פשיטא דלא מקשה מידי מ"ש רישא ומ"ש סיפא דודאי שנא ושנא דעיקר חששא דלשמה היינו בחתימה דוקא ומש"ה בעינן תרי משא"כ בכתיבה דליכא חששא כ"כ דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי מש"ה סגי בחד וכ"ש אי אתיא סתם מתני' כר"מ ואפשר דבכתיבה מצריך מדרבנן ומש"ה סגי בחד ואע"ג דלעיל מקשה הש"ס מדרב נחמן אמר שמואל מ"מ לא פסיקא לתלמודא להקשות מתני' דהכא לרבה דאפשר דלית ליה הא דר' נחמן ובלא"ה הא איתותב ומוקמינן דרבה אית ליה דרבא. מיהו הא דפשיטא להו לתוספות דבכה"ג מיקרי אמירה מעליא ולא אמרינן דלא מהני אלא כשמעיד א' על הכתיבה ועל החתימה לענין לשמה משום דבעינן דבר ולא חצי דבר לענין עדות יבואר לקמן בשמעתין:

בא"ד וי"ל כו' דרבה נמי אית ליה טעמא דאחלופי לאחר שתקנו כבר משום לשמה. ולכאורה נראה בכוונתם דודאי מעיקרא לא הוצרכו אליבא דרבה לתקן בפ"נ דבפנ"ח לחוד הוי היכרא דלא ליתי לאחלופי כיון שאומר בפני נחתם ולא ידענו כשאר שטרות בע"כ דמילתא דגיטין שאני משא"כ לאחר שהוצרכו לתקן לשון בפני משום לשמה תו לא הוי היכרא במה שאינו אומר ידענו כיון דלא אפשר לומר ידענו משום לשמה וממילא ליכא היכרא ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואפילו לרבה צ"ל בפ"נ כך נראה לכאורה אבל א"א לומר כן דא"כ אכתי מה הועילו בתקנתן דאף כשאומר בפ"נ אפ"ה אתי לאחלופי דהא ליכא היכרא בהכי כיון דבלא"ה צ"ל בפ"נ משום לשמה אע"כ דאפ"ה הוי היכרא בהכי כיון שרואין שהאמינו חכמים לשליח לענין לשמה כבי תרי מידע ידעי דה"ה לענין קיום חותמיו האמינוהו בגיטין ולא אתי לאחלופי א"כ מה לי אם אומר השליח בעצמו בפ"נ ומה לי אם אומרו אחר כיון דמהני לענין לשמה לסברת התוס' תו לא אתי לאחלופי ע"כ דברי התוספות צריכין עיון מה טעם יש בדבר ועיין מה שאכתוב בלשון הגמ' בסמוך:

גמרא אלמא קסבר שנים שהביאו הגט צריכין ופירש"י ז"ל ואלו לא אמרו כתיקון כו' דכיון דחד הוא דאסהיד אתי לאחלופי כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דמכאן משמע כסברת התוס' דלמאי דסבר רבה שניתקן משום לשמה חיישינן נמי לאחלופי וכבר כתבתי דלכאורה אין טעם לדבר זה כיון דלשיטת התוספות סובר רבה לעולם דידענו לא מהני ולא שייך אחלופי א"כ לאחר שניתקן משום לשמה כ"ש דלא שייך אחלופי וכבר כתבתי לעיל בפ"ק שכוונתי ת"ל למה שכתב הרמב"ן ז"ל בס' המלחמות בשמעתין דלמאי דמסקי' דרבה אית ליה דרבא סובר לגמרי כרבא דידענו מהני וממילא חיישינן לאחלופי דמעיקרא לא מצינן למימר הכי משום קושיא דרבה מ"ט לא אמר כרבא משא"כ למסקנא דרבה אית ליה תרתי תו לא שייך להקשות כן דחומרא בעלמא אית ליה לרבה לחוש לשני החששות זה תורף כוונת הרמב"ן ז"ל ומעתה אני מוסיף על דברי הראשונים דאף אם נאמר דלמסקנא נמי שייך להקשות רבה מ"ט לא אמר כרבא והיינו ע"כ שנאמר דלא משמע לתלמודא דרבה מסברא דנפשיה חייש נמי משום לשמה דמהיכי תיתי דכיון דסתם ספרי דדייני מיגמר גמירי ועוד דלאחר שלמדו הוא. א"כ אין נראה סברא לומר דרבה מטעמא דנפשיה אמרה דהא כל המשניות אתיין שפיר משום טעמא דלקיימו לחוד ומש"ה איצטריך למימר משום דרבה סובר דידענו מהני ואיכא היכרא דלא ליתי לאחלופי ומדמצריך לומר בפ"נ אלמא משום לשמה הוא. מיהו כל זה בסוגיא דלעיל בפ"ק דרבה סובר כלישנא קמא דהכא דשנים שהביאו כדמשמע לעיל להדיא דמקשינן אמילתא דרבה מהא דבעי מיניה שמואל מרב הונא שנים שהביאו ופשיט ליה דאין צריכין. משא"כ כאן ללישנא בתרא דמסקינן ביה דשנים שהביאו צריכין והיינו ע"כ משום דפשטא דמתניתין הכי משמע ליה דקפסיק ותני פסול אפי' כשהגט יוצא מתחת יד שניהם וא"כ לפ"ז ממתניתין גופא מוכח טעמא דלשמה וא"כ תו לא שייך להקשות כלל רבה מ"ט לא אמר כרבא דהא אית ליה תרתי טעמי מפשט לשון המשנה וא"כ תו לא צריכין למימר דסובר דמהני ידענו אלא דלא מהני כמו לרבא וממילא חיישינן לאחלופי להאי לישנא דאפושי פלוגתא לא מפשינן בין רבה לרבא כיון שאינו מהצורך כן נ"ל נכון ודו"ק:

תוספות בד"ה במאי פליגי וא"ת ולימא דפליגי באחלופי כו' פירוש דקשיא להו דהשתא נמי מצינן למימר דכולי עלמא אית להו טעמא דאין בקיאין לשמה אלא דאפ"ה יש להכשיר בשנים אומרים בפ"נ דמקרי אמירה מעליא לענין לשמה דמצטרפין לעדות כמ"ש התוס' לעיל אלא דפסלי רבנן משום אחלופי כיון דבע"כ צ"ל בפנ"ח משום לשמה חיישינן לאחלופי ור' יהודא לא חייש לאחלופי וע"ז תירצו התוס' דכאן פשיטא לתלמודא דר' יהודה נמי חייש לאחלופי אבל תירוצם נראה דוחק גדול ובס' קיקיון יונה כתב לתרץ קושית התוס' בדרך אחר דהשתא ללישנא בתרא דצ"ל משום לשמה בפ"נ א"כ תו לא הוי היכרא לענין קיום ופשיטא דחיישינן לאחלופי אלו תורף דבריו וכבר כתבתי בסמוך בלשון התוס' דא"א לומר כן דא"כ אכתי אם אומר השליח בעצמו בפ"נ אכתי אתי לאחלופי לענין קיום כיון דבלא"ה צ"ל משום לשמה אע"כ כדכתיבנא דסוף סוף מי שיודע שאומר משום לשמה והאמינוהו כבי תרי ממילא לא אתי למיטעי נמי לענין קיום שטרות דמידע ידע דלשליח לחוד האמינו כבי תרי וא"כ כ"ש בשנים אומרים בפ"נ לא שייך לחוש לאחלופי כיון שרואה שמאמינים אותו לענין חתימה לשמה לחוד כבי תרי וע"כ דעיקר החששא למאן דלא ידע דמשום לשמה הוא וסובר משום קיום וא"כ איכא היכרא טובא במה ששנים אומרים בפ"נ. וגדולה מזו קשה טובא על בעל הקיקיון דיונה שהרי התוס' כתבו דלישנא קמא קאי נמי אליבא דרבה דאית ליה טעמא דלשמה ואפ"ה לא חייש ר' יהודא לאחלופי דאיכא היכרא במה ששנים אומרים בפ"נ וא"כ ה"ה ללישנא בתרא איכא למימר הכי כקושית התוספות. אמנם לענ"ד נראה דיש לתמוה טובא על בעלי התוס' דלכאורה אין מקום לקושית התוס' דודאי ללישנא קמא דבבא דשנים אומרים בפ"נ לא איירי אלא בחד גוונא כשאין יוצא אלא מתחת יד א' מהם והיינו ע"כ שעד החתימה הוא השליח דאל"כ מהיכי תיתי יכשיר ר' יהודא בעד א' שאינו שליח לקיום החתימה דהא כ"ע סברי דקיום שטרות בשנים אלא דלשליח האמינו כבי תרי ואין לטעות דר' יהודא לית ליה כלל טעמא דאין מצויין לקיימו דא"כ הו"ל לאיפלוגי בכולה מתניתין דהא לכ"ע עיקר טעמא משום לקיימו הוא אע"כ דפשיטא לן דלא איירי אלא כשהגט יוצא מתחת עד החתימה משא"כ כאן בלישנא בתרא אמרינן להדיא דבבא דשנים אומרים היינו כשהגט יוצא מתחת שניהם ומסתמא איירי בכל ענין אפילו אם יוצא מתחת שני עידי הכתיבה ואפ"ה מכשיר ר' יהודא וא"כ מקשה הש"ס שפיר במאי פליגי פירוש מ"ט דר' יהודא דמכשיר דהא על החתימה לשמה ליכא אלא ע"א שאינו שליח ופשיטא דפסול למאן דאית ליה טעמא דלשמה אע"כ דר' יהודא לית ליה טעמא דלשמה וא"כ סובר שנים שהביאו אין צריכין לומר בפ"נ ובפנ"ח דהא לענין לקיימו הו"ל כאילו אמרו בפנינו גרשה וכיון שאין צריכין לומר כלל תו לא שייך לחוש לאחלופי כדמשמע בכל הסוגיא וכה"ג משני נמי הש"ס דלרבה איירי לאחר שלמדו ומש"ה לא חייש ר' יהודא משום לשמה וממילא בשנים שהביאו א"צ כלל ומש"ה מכשיר בכל גווני ל"ש יוצא מתחת שני עידי הכתיבה וכ"ש כשיוצא מתחת יד א' מעידי כתיבה ומעד החתימה דכשר דהא אפי' ביוצא מעד החתימה לחוד כשר דשליח הוא נאמן כתרי על החתימה ועל הכתיבה לענין לשמה אמירה מעליא הוא מה שאומרים שני עידי הכתיבה והוי נמי היכרא לענין אחלופי לר' יהודא וכ"ש ביוצא בא' מעידי הכתיבה ועד החתימה דכשר לר' יהודא כן נ"ל נכון מאד בעזה"י ודברי התוס' צריכין עיון ודו" ק :

בד"ה ומ"ס פי' בקונטרס כו' ובחנם פירש כן כו' והיינו טעמא דנראה לו לתלמודא כיון דרבנן כו' עד סוף הדיבור. ונ"ל בכוונתם דכיון דרבנן ודאי לא מפלגי ובודאי בכל ענין אמרו בבבא דסיפא דפסול אפילו כשיוצא מתחת יד שניהם ולא מיבעיא ביוצא מתחת עד החתימה ובכולהו מכשיר ר' יהודא משמע דאפילו ביוצא מתחת עד החתימה לחוד מכשיר וע"כ היינו משום דלא גזיר כלל אפילו בחד ונהי דביוצא מתחת א' מעידי הכתיבה ודאי פסול בהא לא איכפת לן דמילתא דפשיטא היא דלא שייך להכשיר כה"ג ועוד פשטא דמתניתין לא מיירי אלא ביוצא מעידי הכתיבה או מעד א' בחתימה כן נ"ל ביישוב לשיטת התוספות אף דלכאורה נראה דלא נחתו להכי דא"כ לא הוי מקשו מידי בד"ה במאי פליגי וכמו שכתבתי שם. ומעתה אשוב ליישב שיטת רש"י ז"ל דלא לחנם פירש כן אלא דלא משמע ליה לפרש כפירוש התוספות משום דודאי סברא גדולה איכא לחלק דדוקא בי תרי דמייתי לא גזרינן שמא יחזור הדבר לקילקולו משום דלא שכיח אבל בחד גזרינן וכדאמרינן להדיא בפ"ק ד' ה' ומה שהקשו התוספות על רש"י ז"ל דא"כ אמאי מסקינן הכא דמודה ר"י כשאמר בפ"נ ולא בפנ"ח דפסול משום אחלופי ולא קאמר משום שמא יחזור הדבר לקילקולו. נלע"ד דלק"מ דכיון דלקושטא דמילתא משמע לתלמודא דר' יהודא נמי חייש לאחלופי כמו לרבנן דאפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ היכא דשייך אחלופי הוי פסול גמור אף כשניסת תצא משא"כ בטעמא דשמא יחזור הדבר לקילקולו אפי' לרבנן אמרי' דכשניסת לא תצא כדאמרינן לעיל בפ"ק דף ה' אליבא דרבה ומוכחינן לה מדקתני אם נתקיים בחותמיו כשר וא"כ היא גופא קמל"ן הכא דר' יהודא מודה לגמרי לרבנן בההיא דאמר בפ"נ ולא בפנ"ח דפסול אף כשניסת משום טעמא דאחלופי דהו"ל כאילו לא נתקיים בקיום הגט וכן הוא האמת דמשום איחלופי פסול אף כשניסת והיינו דכייל להו מתניתין בכולהו בבי דרישא דפסול לגמרי ולעולם דחייש ר' יהודא נמי לשמא יחזור כו' בחד דמייתי כנלע"ד נכון ועיין בבעל המאור שכתב כמה שיטות בזה דלא קאמר אליבא דר"י שמא יחזור ובמה שכתבתי נתבאר על נכון בעזה"י ודו"ק:

דף יז עמוד א

גמרא אמר ר' אמי אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שהגט יוצא מתחת עידי הכתיבה דהו"ל כשנים על זה וכו'. וקשיא לי על זה דהא ע"כ בהאי לישנא סובר ר' יוחנן טעמא דאין בקיאין לשמה מדקאמר שנים שהביאו צריכין לומר א"כ כשיוצא מתחת עד הכתיבה אמאי כשר דנהי דהו"ל כשנים על זה כו' אפ"ה הא בעינן בעדות דבר שלם ולא חצי דבר והכא חצי דבר הוא דכתיבה בלא חתימה או חתימה בלא כתיבה לאו מידי הוא וכמו שכתב הטור א"ע סוף סי' קמ"ב בשם הרמ"ה ז"ל דכשיוצא מתחת עד א' והשני מעיד שנמסר בפניו צריך למסור הגט לאשה בפני שניהם דאל"כ הו"ל חצי דבר דמסירת הבעל לשליח חצי דבר הוא וכן מסירת השליח להאשה וה"נ נראה דגרע טפי ובשלמא על התוספות שכתבו לעיל דאפילו א' מעיד בפ"נ וא' מעיד בפנ"ח מהני לענין לשמה לא תיקשי דהו"ל חצי דבר דהתוס' לשיטתייהו שכתבו בפרק מרובה דלא מיקרי חצי דבר אלא כשכל א' יכול לראות כל הענין בפעם א' כגון באחד בגבה ואחד בכריסה וכיוצא וא"כ י"ל בכה"ג שעד הכתיבה לא היה בשעת החתימה וכן להיפך לא מיקרי חצי דבר משא"כ להרמ"ה ז"ל דע"כ לא ס"ל בהא כשיטת התוספות דא"כ בנדון דידיה נמי לא מיקרי חצי דבר שמסירת הבעל היה במדינת הים ומסירה להאשה בא"י וע"כ דכשיטת הרי"ף ז"ל ס"ל בענין חצי דבר וא"כ תיקשי ליה סוגיא דשמעתין ובשלמא לענין קיום חותמיו לא מיקרי חצי דבר כיון שעל קיום השטר הן מעידין הו"ל דבר שלם משא"כ לענין לשמה דעל גוף הגט מעידין הו"ל חצי דבר וליכא למימר דבכה"ג לא מיקרי חצי דבר כיון דמדאורייתא גיטא מעליא הוא דרוב ספרי דדייני גמירי וכ"ש דלאחר שלמדו הוא ולחומרא בעלמא חיישינן לא מיקרי חצי דבר דא"כ בנדון הרמ"ה ז"ל נמי ע"מ ושליח ליד האשה מדאורייתא דבר שלם הוא דהא מדאורייתא עדים החתומים כמי שנחקרה בב"ד דמי וממילא נתקיים השליחות אע"כ כיון דמדרבנן בעי עדות מיקרי חצי דבר והכא נמי דכוותיה ואולי יש לחלק וצ"ע ודו"ק:

שם זימנין אשכחיה דיתיב וקאמר אפי' יוצא מתחת עידי החתימה כשר. כך הגירסא בכל הספרים מתחת עידי החתימה משמע דביוצא מתחת עד אחד מעידי החתימה פסול וכן כתב הטור להדיא סוף סימן קמ"ב וכבר האריכו כל מפרשיו בזה מ"ט דפסול הא נתקיים זה הגט בחותמיו ואין צריך שום דבר. מיהו לפמ"ש לעיל בשיטת רש"י ז"ל י"ל דלכתחילה לא מהני קיום חותמיו אלא בדיעבד וזה שלא כתב הטור פסול אלא כתב ולא ינתן עד שיהא אחר עמו דהיינו לכתחילה אלא דא"א לומר כן שהרי"ף והרא"ש ז"ל והטור גופא ברמזים בריש מכילתין כתבו כולם דעל ידי קיום חותמיו א"צ כלל לומר בפ"נ ומשמע דאפילו לכתחלה ואם כן דברי הטור צריך עיון:

תוספות בד"ה אחד אומר כו' לרבא אפי' ליכא מעיד על הכתיבה כשר כו' עכ"ל. גם זה לשיטת הפוסקים דקיום חותמיו מהני לכתחילה משא"כ לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל בריש הסוגיא אתי שפיר דלא סגי לכתחילה אלא כשא' מעיד על הכתיבה דהיינו השליח דאל"כ לא נעשה הכתיבה כתיקון חכמים וכמ"ש באריכות ע"ש:

בד"ה ור"ש מכשיר כו' וא"ת וניחוש שמא נכתב בלילה והקדימו כו' עכ"ל פירוש דנהי דבכל שטרות דעלמא לא חיישינן שמא הקדימו הזמן בכוונה דמילתא דפשיטא היא דהעדים אינן חשודים בכך לחתום כשרואין שהזמן מוקדם משא"כ הכא כיון דר"ש מכשיר בכה"ג אף לכתחלה והיינו משום דלא חשיב מוקדם א"כ קשיא להו שפיר דאכתי ניחוש שמא הקדימו בכוונה דסברי העדים שעפ"י הדין יש להם לחתום ועל זה תירצו שפיר דלא חתמי בכה"ג:

גמרא איתמר מפני מה תיקנו זמן בגיטין. לכאורה נראה דסוגיין דוקא למאי דקי"ל כר"א דע"מ כרתי משא"כ לר"מ כיון דס"ל דע"ח כרתי והן עיקר העדות משום דעדים החתומים כמי שנחקרה עדותן בב"ד וא"כ לפ"ז נראה דמדין תורה צריך שיכתוב זמן כדי שיהא עדות שיכול להזימה דאל"כ לא מיקרי עדות מדאורייתא ועוד דמדאורייתא בעינן דרישה וחקירה ואף אם נאמר דכמי שנחקרה דמי מכל מקום עיקר החקירה בענין הזמן הוא וא"כ צריך לכתוב אליבא דר"מ אבל כבר כתבתי בריש מכילתין דהסכמת הפוסקים דבעדות שבשטר לא שייך כלל דין הזמה אע"כ דאפילו הכי כשר לר' מאיר מגזירת הכתוב כיון דדריש וכתב היינו וחתם או משום כיון דעכשיו אינן באין העדים אלא להתיר את האיסור אע"ג דאפשר דלבסוף אתי לידי דיני נפשות לא איכפת לן בזה אף על גב דעדות שאי אתה יכול להזימם ועוד נ"ל דבלא"ה לא שייך דין הזמה בכה"ג ועדיין צ"ע ואם כן סוגיא דשמעתין אליבא דכ"ע כן נ"ל ועיין עוד לקמן בחידושינו פ' השולח דף ל"ו ודו"ק:

רש"י בד"ה מפני מה כו' כיון דלאו שטרא דגוביינא הוא עכ"ל. ואף דאיכא מאן דס"ל דגובה עיקר כתובתה ע"י הגט לחוד מ"מ אין צורך לכתוב הזמן דהגט אינו אלא לראיה שנתגרשה ואז גובה עפ"י תנאי ב"ד מיום הנשואין אף ממשעבדי וק"ל:

תוספות בד"ה מ"מ כו' וא"ת בגט שיחרור למה תיקנו זמן כו' ואפילו למ"ד עידיו בחתומיו כו' כיון שאין בו זמן ואין מוכח מתוכו כו' עכ"ל. נראה כוונתם שכתבו כן בין לר' יוחנן בין לר"ל דלר"י כיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה ה"ה דמכ"ש שמעשה ידי העבד הן לרבו עד שעת הנתינה דאפילו גופו קנוי לרב ומעשה ידיו לרב מדאורייתא משא"כ פירות האשה מדרבנן וע"ז כתבו דאף למ"ד עידיו בחתומיו זכין לו והיינו כמאן דסבר דזכות הוא לעבד שיוצא לחירות דלפ"ז יש איזה סברא לומר דבהא מודה רבי יוחנן דמשעת החתימה זכה העבד במעשה ידיו משא"כ בפירות האשה לא זכתה עד שעת נתינה דהתם לא שייך לומר עידיו בחתומיו זכין דגט האשה ודאי חוב הוא לה לכך כתבו דאפ"ה מעיקר הדין כיון שלא נכתב זמן בהשיחרור אינו מוכח מתוכו ומש"ה לא זכה העבד במעשה ידיו מעיקר הדין עד שעת נתינה ואם כן למה תיקנו זמן להפסיד לרבו מזונות דמשעת חתימה עד שעת נתינה שלא כדין וכן לר"ל נהי דסובר דבאשה אין לבעל פירות משעת החתימה ואילך אע"ג דמעיקר הדין אין לה אי לאו דתקנו זמן שהרי אין מוכח מתוכו וכ"ש דלא שייך עידיו בחתומיו זכין באשה. מיהו י"ל כיון דכל עיקרא דמילתא דפירות האשה לבעלה הוא מדרבנן א"כ הם אמרו והם אמרו דמשעת חתימת הגט הפקיעו תקנתן והיינו כמ"ש התוס' בסמוך דמשעת חתימת הגט שראוי לגרש בו א"כ גמר בדעתו לגרשה ושוב אין לו פירות וממילא הוא לאשה ומש"ה תיקנו זמן כדי שיהא מוכח מתוכו משא"כ מעשה ידי עבד דמדאורייתא הן לרב לאו בגמר דעתו תליא מילתא כיון דגופו קנוי א"כ למה תקנו זמן להפקיע זכות הרב שלא כדין ונראה עוד דסברת התוספות דכיון שאין מוכח מתיכו מסתמא לא היה דעתו להקנות אלא משבא ליד העבד והיינו טעמא נמי בשני שטרות היוצאין ביום אחד זהו מה שנלע"ד בכוונתן ודו"ק:

גמרא רבי יוחנן אמר משום בת אחותו. ופירש"י שמא תזנה ויחפה עליה הבעל ויכתוב גט בלא זמן כו' ובירושלמי מייתי עובדא באחד שעשה כן לחפות על בת אחותו אחר שזינתה לכך תקנו זמן מכל זה נראה בפשיטות דכשאין גט יוצא מתחת ידה קטלינן לה אף ע"ג דאמרה גרושה אני והיינו משום דלא מהימנא דהא דאמר רב המנונא האשה שאמרה גרשתני נאמנת וקי"ל כוותיה היינו בפני הבעל דוקא אבל שלא בפניו לא והכא כיון שזינתה קודם שאמרה בפניו אזלא לה חזקה דרב המנונא ותו לא מהימנא. אבל אכתי יש לדקדק דהא כמה אמוראי סברי דההיא דרב המנונא אפילו שלא בפניו ועוד דאף למ"ד דדוקא בפניו אפ"ה אמרינן בפ"ב דכתובות אמתניתין דהאשה שאמרה א"א הייתי וגרושה אני דקתני סיפא ואם משנשאת באו עדים לא תצא ואיכא דמתני לה ארישא כמ"ש התוס' שם דנהי דשלא בפניו לא אמר רב המנונא היינו לכתחילה אבל בדיעבד אפי' שלא בפניו וקצת פוסקים כתבו כן וא"כ דוחק לומר דכל הני סוגיות אתיין דלא כר' יוחנן דהא לפ"ז לא שייך חששא דבת אחותו דבלא"ה לא קטלינן לה היכא שיכולה לומר גרושה אני ויש ליישב דבלא"ה הא קי"ל דאין האשה נהרגת אא"כ התרו בה וקיבלה התראה ואמרה אף ע"פ כן דבעינן התירה עצמה למיתה וא"כ כי אמרה בשעת התראה ע"מ כן ולא אמרה גרושה אני תו לא מהימנא דודאי כי קיבלה התראה מעיקרא קושטא קאמרה משא"כ כשהגט יוצא מתחת ידה ע"כ צ"ל דאף כשהתירה עצמה למיתה אפ"ה נאמנת לומר אח"כ גרושה אני כיון שגיטה מוכיח עליה ומצינו למימר דמה שקיבלה התראה ואמרה ע"מ כן אחוכי הוא דקמחייכא בהו דאגיטה קא סמכה כן נ"ל נכון ודו"ק ועיין בסמוך:

תוספות בד"ה משום בת אחותו כו' דלא אמרינן כו' כיון שהיא גרושה לפנינו ועוד אדרבא אוקמה בחזקת צדקת עכ"ל. לכאורה נראה מלשון התוספות דשני תירוצים הם ובכל אחד מהם מוציאים אותה מחזקה קמייתא דאשת איש אבל לדעתי א"א לומר כן דמה שכתבו הרי גרושה לפנינו נראה מכמה סוגיות הש"ס בעירובין גבי ספק עירוב ובכתובות בסוגיא דפתח פתוח ומשארסתני נאנסתי ובסוגיא דמומין פרק המדיר ובקידושין גבי הרי בוגרת לפנינו והרי המקוה חסר לפניך ובסוגיא ריש פרק קמא דנדה בכל הני משמע דלא אמרינן דאוקמיה אחזקה דהשתא למפרע לאפוקי מחזקה קמייתא אלא היכא דאיכא עוד חזקה אחרת כגון במקוה דאיכא חזקה דגברא בחזקת טמא מש"ה מצרפינן סברא זו דהרי חסר לפניך דאיכא תרתי לריעותא וכן בחבית של יין דתרומה דאמרינן הרי החמיץ לפנינו משום דאיכא עוד חזקה העמד טבל על חזקתו ובבוגרת דקיי"ל כרב דאמרינן הרי בוגרת לפנינו מסקינן שם דהיינו דוקא ביומא דמישלם שית חדשים דנערות דאזלא לה לגמרי חזקה קמייתא דנערות כיון שהיום עשוי להשתנות משמע דבלא"ה פשיטא דחזקה קמייתא עדיפא כדמתמה הש"ס להדיא בקידושין אילימא תוך שית בהא לימא רב הרי בוגרת לפנינו ואע"פ דזימנין שממהרת להביא סימני בוגרת תוך שש כפירש"י ז"ל שם אפ"ה מוקמינן לה ודאי אחזקת נערות וכן משמע להדיא ממה שכתבו התוס' בפ"ק דחולין דילפינן מפרה אדומה וכתבו שם ובריש פ"ק דנדה דאין להתיר גבינות שנעשו מחלב בהמה ואח"כ נמצאת טריפה דלא שייך לומר אוקמינן אחזקה קמייתא כיון שאין החזקה מבוררת משמע להדיא דבחזקה מבוררת יש להתיר אף ע"ג דאיכא למימר הרי טריפה לפניך וא"כ ה"נ אף ע"ג דהיא גרושה לפנינו מוקמינן לה אחזקה קמייתא ואמרינן השתא הוא דנתגרשה. ולכאורה היה נ"ל ליישב דשאני הכא כיון שהיא אומרת ברי שנתגרשה מקודם ואין אדם מכחישה בבירור וקי"ל דכל היכא דאיכא ברי ושמא אפילו באיסורא מצרפינן ברי ושמא לחזקה גרועה והו"ל תרתי לאפוקי מחזקה קמייתא וכדמוכח להדיא בסוגיא דמשארסתני נאנסתי ובריש פ' האשה שנתארמלה דברי ושמא וחזקה גרועה מהני אף להוציא ממון מחזקתו דהו"ל תרתי במקום חדא וה"נ איכא ברי ושמא וחזקה דהשתא דהרי גרושה לפנינו וע"פ סברא זו תירצתי בעזרת השם יתברך כמה סוגיות וכן משמע להדיא מפירוש רש"י ז"ל בקידושין גבי הרי בוגרת לפנינו דבסוף הסוגיא דמוקמינן במכחשת ופירש רש"י ז"ל דאפילו אמרה כבר בגרתי מאתמול מהימנא והתוספות תמהו שם על דבריו דהא בכל הסוגיא משמע דדוקא ביומא דמישלם שית אמרינן הרי בוגרת לפנינו ולא קודם זה ולמאי דפרישית א"ש דודאי בתחלת הסוגיא שהיא אינה טוענת ברי פשיטא לן דבתוך שית מוקמינן לה אחזקה קמייתא דעדיפא מחזקה דהשתא משא"כ בסוף הסוגיא דבמכחישתו הו"ל ברי ושמא מוקמינן אחזקה דהשתא דהו"ל תרתי במקום חדא. מיהו התוס' ודאי לא נחתו לסברא זו שהרי כתבו בפ' בתרא דקידושין על לשון רש"י ז"ל דלא דק. אמנם עכ"ז מצאתי מקום ליישב דבריהם כאן ולומר דהתוס' סברי כשיטת הרשב"א והר"ן ז"ל שכתבו גבי גבינות דכל היכא דא"א לומר דמעכשיו ממש בזו הרגע נשתנה החזקה קמייתא בשעה שאנו מוצאין השתנות החזקה איגלאי מילתא למפרע שהיינו מחזיקין החזקה קמייתא בטעות איזה זמן מש"ה איתרע חזקה קמייתא לגמרי ומוקמינן אחזקה דהשתא דומיא דכתמי' דטמא למפרע עד שעת הכיבוס וא"כ י"ל דה"נ ע"כ א"א לומר דעכשיו ממש בזו הרגע נתגרשה כשמראית הגט לפנינו דא"כ הרי העדים מצויין לפנינו ונחזי מאי קאמרי אימתי נתגרשה והיאך יוכל לחפות עב"א אע"כ שאין העדים לפנינו ואם כן ע"כ לאו עכשיו ממש נתגרשה אלא מאתמול ומשלשום וא"כ הרי היינו מחזיקין אותה בטעות באותן הימים בחזקת אשת איש מש"ה מוקמינן לה לגמרי אחזקה דהשתא למפרע אף בשעה שזינתה. ובאמת שהרבה יש לי לדקדק בסתירת זו הסברא ולהוכיח שהתוספות עצמם אין סוברין כן אלא שאין כאן מקומו. וגם לא באנו למדה זו דבלא"ה יותר נראה דהמשך לשון התוס' כאן דדוקא בהצטרפות שני הטעמים דאיכא חזקה דהשתא דהרי גרושה לפנינו ואיכא נמי עוד חזקת צדקת מצטרפין אלו השני חזקות לאפוקי מחזקה קמייתא דאשת איש דהו"ל תרתי לגבי חדא ותדע דהכי הוא דהא ע"כ בהאי חזקת צדקת שכתבו התוס' אין לומר דבהאי חזקה לחוד סגי לאפוקי מחזקת א"א דא"כ בכל א"א שזינתה אף כשאין גיטה בידה היאך קטלינן לה מספיקא אי אמרה גרושה אני אמאי לא מהימנא אי משום דבחזקת אשת איש קיימא האיכא חזקת צדקת וליכא למימר דאין ה"נ דאי אמרה גרושה אני לא קטלינן לה א"כ למה תקנו זמן משום בת אחותו אכתי תטמין גיטה ותאמר גרושה אני אע"כ כמו שכתבתי לעיל דכיון שקבלה התראה תו לא מצי למימר גרושה אני דאיתרע לה חזקת כשרות אבל כשגיטה בידה מהימנא לומר גרושה אני אף שקיבלה התראה והיינו משום דאמרינן הרי גרושה לפנינו בהצטרפות חזקת כשרות וכדכתיבנא ועדיין קשיא לי דהא בפ"ק דכתובות דף ט' בסוגיא דפתח פתוח אמרינן דבאשת כהן נאמן לאוסרה עליו דליכא אלא חד ספיקא והקשו התוס' אכתי אמאי לא אמרינן אוקי בחזקת כשרות וקודם שנתארסה זינתה ותירצו דחזקת הגוף עדיפא לומר שהיתה בתולה בשעת האירוסין אלמא דאף ע"ג דאיכא כמה חזקות להתיר חזקת כשרות וחזקת היתר לבעלה וחזקה דהשתא דהרי היא בעולה לפניך אפ"ה אמרינן דחזקה קמייתא עדיפא לומר שהיתה בתולה וא"כ מאי שנא הכא דפשיטא להו דמהני תרתי במקום חדא ובלא"ה צריך עיון לשונם בכתובות מכל הני הסוגיות שכתבתי דתרתי במקום חדא עדיפי מחזקה קמייתא אפי' בחזקת הגוף כגון בבוגרת ובנדה. ובמה שכתבתי דחזקת כשרות לחוד לא מהני במקום חזקה קמייתא ולהתוס' דכתובות אפילו תרתי במקום חדא לא מהני אין להקשות מהא דקי"ל בשני כתי עדים המכחישות זא"ז דכל א' באה בפני עצמה ומעידה ומוציאין ממון על פיהם וכתבו התוס' דהא דלא אמרינן מוקמינן ממון אחזקתו היינו משום דמוקמינן לעדים בחזקת כשרות אלמא דחזקת כשרות עדיף מחזקת ממון וכ"ש מחזקת הגוף דגריעא מחזקת ממון כנודע בזה נ"ל לענ"ד דשאני הכא דודאי איתרע חזקת כשרות דידה כיון שבודאי זינתה ואף בזנות דפנויה איתרע חזקת כשרות דאיסורא מיהא איכא וטעם נכון לדבר דבלא"ה האי חזקת כשרות מה טיבה דלמא מבטן אמה לעולם לא היתה בחזקת כשרות אע"כ משום דאזלינן בתר רובא ורוב ישראל בחזקת כשרות הן ורובא עדיף מחזקה אבל כשזינתה לפנינו הרי פירשה מן הרוב דרוב בנות ישראל אינן מזנות אפי' כשהן פנויות וא"כ תו לא שייך כלל חזקת כשרות זה נ"ל נכון וברור. והרבה דברים אלה וכאלה יש לי לחדש כללי כללים ופרטי פרטים עד שבכל פרט ופרט תקצר היריעה מהכיל הלא הם כמוסים עמדי חתום באוצרותי לחבר קונטרס הנקרא בשם כלל גדול לבאר כל דיני רוב וחזקות וספיקות וספק ספיקות בין בממון ובין באיסורים ושאר כללים ה' יזכני להוציא מחשבתי להועיל ולבאר כל חמירא עד גמירא בעזה"י וכמו שכתבתי מצאתי לי ראיה מלשון הר"ן ז"ל שהעתיק לשון התוספות. והשמיט תיבת ועוד אלמא דתירוץ א' הוא ע"ש:

רש"י בד"ה משום פירות שמזמן הגט ואילך כו' מה שיש לדקדק בזה יבואר לקמן גבי לשבוע דקמיה:

בד"ה ר"ל אמר משום פירות כו' וא"ת גט מאוחר יפסל מהאי טעמא כו' עכ"ל. ה"ה דהוי מצי לאקשויי נמי אליבא דר' יוחנן דיש לפסול גט מאוחר משום בת אחותו דיכול לחפות עליה וליתן לה גט מאוחר אחר שזינתה ואז תוכל לטעון שכבר נתגרשה קודם הזנות ואין זמן הגט מוכיח כיון דחזינן שהוא מאוחר וממילא הו"ל כגט שאין בו זמן ועדיפא מיניה דבגט שאין בו זמן לא תנשא לכתחלה וממילא לא אתי הסופר למיכתביה כפירש"י ז"ל לקמן משא"כ במאוחר דמכשרינן ליה לכתחילה מה הועילו בתקנתן דאכתי יכול לחפות ע"י גט מאוחר ונהי דלא קשיא לסברת התוספות עכשיו מה הועילו חכמים בתקנתן כלל לענין בת אחותו אף אם נכתב הזמן עדיין יכול לחפות ולומר שכבר גירשה קודם הזמן וגט מאוחר הוא זה הא ליתא כיון דגט מאוחר לא שכיח הבעל אינו נאמן בכך דקי"ל בכל התורה אזלינן בתר רובא ולא תלינן במידי דלא שכיח ותו לא מהימן הבעל דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן אלא להבא ולא למפרע משא"כ הקושיא שכתבנו עדיין במקומה עומדת דגט מאוחר שאנו רואין גם היום שהוא מאוחר ודאי יכול לחפות ולומר שכבר גירשה קודם הזנות ודו"ק. מיהו לתירוץ התוספות דהגט אינו חל אלא מזמן הכתוב בו א"כ אינו יכול לחפות אבל לשיטת הראב"ד ז"ל שהביא הרא"ש ז"ל דהגט חל מיד אלא שהבעל יש לו פירות עד הזמן הכתוב בו ומש"ה מכשיר במאוחר וא"כ תיקשי אכתי יש לחוש לבת אחותו. ובאמת שהבית יוסף בא"ע סי' קכ"ז הרגיש בזה אליבא דהראב"ד ותירץ דאפ"ה כשר כיון דמזמן הגט ואילך לא מצי לחפות ומהני כדאמרינן בסמוך מהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ע"ש אלא דלענ"ד דבריו אין מובנים לי בזה דאדרבא מזמן הכתוב בגט ואילך אינו צריך לחפות עליה דבאמת פנויה גמורה היא ועיקר החששא דבת אחותו היכא שחייבת מיתה שזינתה באמת קודם זמן הגירושין וא"כ אף אם זינתה זמן מרובה קודם זמן הכתוב בגט מאוחר אפ"ה יכול לחפות עליה שיתן לה גט מאוחר והיא תטעון שכבר נתגרשה בו מזמן רב שהרי אין הזמן מוכיח ומספיקא לא קטלינן לה. ויותר נראה בכוונת התוספות והראב"ד ז"ל דאינהו סברי דלא שייך חששא דבת אחותו בגט מאוחר משום דלרמאי לא חיישינן דדוקא אי לא תיקנו זמן כלל היה יכול לחפות בנקל ליתן לידה גט גמור כדרך כל הארץ משא"כ אם יתן לה גט מאוחר יהא ניכר הרמאות ויתפרסם הדבר עד שיבורר זמן המסירה כנ"ל. אמנם הרמב"ם ז"ל סובר דגט מאוחר פסול והיינו שסובר דהגט חל מיד וא"כ איכא חששא דפירות ולא נחית לסברא זו שכתבתי בשיטת הראב"ד ז"ל והא דלא קשיא ליה מגט מקושר דגט פשוט דשאני התם דאיכא תקנה שהב"ד יכתבו לה זמן המסירה כמו שכתב מהרש"א ז"ל. אבל באמת יש לי לדקדק על דברי מהרש"א ז"ל דאכתי יש לפסול במקושר שמפסדת האשה הפירות משעת חתימה עד שעת הנתינה שזה עיקר החששא אליבא דריש לקיש. ומה שכתב מהרש"א ז"ל דאיירי שהחתימה והנתינה ביום א' לא נהירא לי דא"כ בגט פשוט שלא נכתב בו זמן אמאי לא מכשרינן כשהחתימה והנתינה היו ביום אחד דאיכא תקנתא שהב"ד כותבין זמן המסירה אע"כ דלא פלוג רבנן ופסלי בכל ענין כיון דזימנין שאין החתימה והנתינה ביום א' וה"נ דכוותיה. ויישוב שיטת הרמב"ם ז"ל עיין בהר"ן ז"ל ודו"ק:

בא"ד ואור"י דבמאוחר אין הבעל מפסיד כו' אבל נכתב ביום לר' שמעון כו'. המשך דברי התוס' הם בענין זה דבמאוחר אין הבעל מפסיד ע"פ דין האמיתי עד שעת הזמן הכתוב בו ומש"ה כשר במאוחר שהרי אין האשה נפסדת בזה ע"פ הדין אלא דלפ"ז ע"כ דאפילו לר' שמעון דאית ליה לקמן בשמעתין דמשעה שנתן עיניו לגרשה אין לבעל פירות היינו נמי משעה שראוי לגרש בו דאל"כ אמאי מכשיר במאוחר ומדלא שמעי' ליה דפליג במאוחר מסתמא מודה בזה וא"כ קשיא להו אמאי מכשיר ר"ש במוקדם דהא אתיא למיטרף מלקוחות שלא כדין שהיא אינה זוכה ע"פ הדין משעת הכתיבה שהרי אינו ראוי לגרש ע"ז כתבו התוספות דראוי לגרש משעת הכתיבה ורבנן דפסלי היינו משום דסברי דתרתי בעינן שיהא ראוי לגרש ושיצא הקול דהיינו משעת החתימה או משעת המסירה בעדים היכא שאין כאן עידי חתימה כלל כגון בגט שאין עליו עדים כלל ומש"ה מכשרינן גט שאין עליו עדים למאי דקיי"ל כר"א דע"מ לחוד סגי דהא לא שייך חששא דפירות שהרי אינה יכולה לטרוף אלא משתביא ע"מ לפנינו או משתראה הכתב מב"ד או מהעדים מתי נמסר לה וכן הוא מהדין שמאותה השעה זכתה בפירות דמשעת המסירה יצא הקול וק"ל:

דף יז עמוד ב

תוספות בד"ה עד שעת נתינה פירש בקונטרס כו' אבל קשה לר"י מהא דאמר בפ"ק דמציעא כו' אלא משמע דוקא בגט הנמצא דאיתרע בנפילה הוא דאמר אייתי ראיה כו' עכ"ל. ולכאורה יש להקשות א"כ אכתי אמאי יחזיר ניחוש לאותן הלקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראיה אלא דהתוספות לשיטתייהו שכתבו לקמן דף כ"ז ובפ"ק דמציעא דהא דקתני יחזיר לאשה היינו ע"י שמוסרין לה עכשיו הגט בעידי מסירה ומתגרשת בו מעכשיו וא"כ כשרואין עידי מסירה שהזמן מוקדם מסקו אדעתייהו יום המסירה ואית ליה קלא ויחקרו הלקוחות אחר הקול אלא דעיקר החששא משום אותן הלקוחות שידעו מנפילת הגט וסוברין דמה שמחזירין לה ע"פ ב"ד היינו שמתגרשת למפרע ולא יחקרו יותר כמו שכתבו התוספות כל זה להדיא שם בפ"ק דמציעא. מיהו השתא דאתינן להכי מצינן ליישב ג"כ שיטת רש"י ז"ל בכה"ג לא מיבעיא אם נאמר דרש"י ס"ל דהא דקתני יחזיר לאשה היינו שמתגרשת למפרע ואין צורך להחזיר בעדים כמו שכתבתי בחידושי ב"מ וכמ"ש בספר תורת חיים שם אלא אף אם נאמר דרש"י נמי מפרש יחזיר כפירוש התוספות כדמשמע קצת מלשונו לקמן דף כ"ז בד"ה שהבעל מודה אלא דאפשר דסובר רש"י ז"ל דלר' מאיר לא בעינן עידי מסירה כמ"ש לעיל בכמה דוכתי דרפיא בידי דעת רש"י ז"ל בזה א"כ לפ"ז אדרבא פירושו בשמעתין מוכרח מהאי סוגיא דפ"ק דמציעא גופא דאל"כ תיקשי אמאי יחזיר לרבי מאיר והאיכא למיחש לאותן הלקוחות שלא ידעו מנפילת הגט ולא יטענו אייתי ראיה ויפסידו שלא כדין אע"כ דבכל הגיטין לר' יוחנן אמרינן להו אייתי ראיה אלא דאפ"ה מקשה שפיר בפ"ק דמציעא אמאי יחזיר ליחוש לאותן הלקוחות שידעו מנפילת הגט ומהחזרתו ע"פ הבעל וע"פ הב"ד וסברו מדאהדרוהו רבנן ודאי קמו במילתא שנתגרשה מיום הכתיבה דאל"כ לא היה להם להחזיר לכתחלה גט כזה דאיתרע בנפילה ויש לחוש לכמה חששות שמא פייס וביטל או לגט ישן ויאמרו גיטה קודם לבנה ולחשש לקוחות גופייהו דלאו כ"ע דינא גמירי לטעון אייתי ראיה מכ"ש במה שהחזיר ע"פ ב"ד דאית להו לדייק טפי ולומר לבעל לגרשה בגט אחר מהיום אי לאו דקמו רבנן במילתא שנתגרשה ביום הכתיבה ואמאי יחזיר ואהא משני שפיר התם דאפ"ה יאמרו הלקוחות אייתי ראיה דהא דאהדרוהו רבנן ולא הצריכוהו לגט אחר היינו דלא תיעגן ותיתב דזימנין דליכא שהות או שביני ביני יחזור בו הבעל ושביק לה ואזיל כן נ"ל נכון ולפ"ז אף את"ל דרש"י ס"ל לגמרי כפירוש התוספות בין בפירוש יחזיר לאשה שמגרשה מעכשיו ובין בהא דלרבי מאיר נמי בעינן ע"מ אפ"ה אתי שפיר כדפרישית דנהי דלפ"ז אין הכרח לפרש כן אפ"ה ניחא ליה לרש"י ז"ל לפרש כן מסברא דנפשיה ודוק היטב. אמנם כל זה כתבתי לפי מה שהבין התוספות בכוונתו מיהו לענ"ד נראה דיש לפרש כוונת רש"י ז"ל כפירוש התוספות ממש בתירוצם כאן והכי פירושא דלא ניחא ליה לרבי יוחנן לומר דתקנו זמן משום פירות דאדרבא לקתה מידת הדין דלקושטא דמילתא זמן הגט לא מהני ביה מידי ואדרבא זימנין שמפסיד הבעל והלקוחות שלא כדין משעת הכתיבה עד שעת נתינה וא"כ אדרבא יותר היה מהראוי שלא לתקן זמן כיון דסתם גיטין לאו לגוביינא קיימי כמו שפירש"י להדיא ואם יזדמן שיהיה לה פירות ותרצה לטרוף יותר טוב לומר לה אייתי ראיה אבל לאחר שתקנו בלא"ה זמן משום בת אחותו ממילא מודה רבי יוחנן נמי דלא בעי לאתויי ראיה אלא אמרינן מסתמא ביום שנכתב נמסר כן נ"ל וגם זה נכון יותר בעיני ותו לא מידי ודוק היטב:

בא"ד ואור"י כו' דבאין בו זמן נמי תביא גיטה לב"ד או לעדים כו' עכ"ל. ויש לדקדק דאפוכי מטרתא למה לן לכתוב גט ועוד כתב אחר משום הזמן כיון דאפשר לכתוב הזמן בגט וליכא למימר משום דטפי עדיף שלא לכתוב זמן כ"א ביום הנתינה דוקא כי היכי דלא תטרוף בשום פעם שלא כדין מיום הכתיבה אם לא יטענו הלקוחות אייתי ראיה הא ליתא דא"כ בכל שטרי חובות נמי תקשה להו הכי דלמאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין לו למה כותבין זמן בשטרות שהרי יכול המלוה ליקח כתב בעדים מיום שנמסר לו והכי עדיף טפי שלא יטרוף בשום פעם שלא כדין מיום הכתיבה ואע"ג דלמאן דלית ליה עדיו בחתומיו זכין י"ל דאין כותבין שטר ללוה אלא בשטרי אקנייתא מ"מ איכא דמיקרי וכתב כדאיתא להדיא פ' שנים אוחזין דף י"ג דהא בשטרות לכ"ע לא יטענו הלקוחות אייתי ראיה דזימנין דיזיף בצינעא. ויש ליישב דדוקא בגיטין כיון דעיקרו לאו לגוביינא אלא להתירה לינשא וכמה נשים לא שייך בהו חששא דפירות דלית להו נכסי מלוג א"כ טפי עדיף שלא לתקן זמן בגיטין דכשכותבין הזמן הוי מתורף הגט ונפסל בכמה דברים ע"י שהוא מוקדם דזימנין דטעי או שאר טעות לשם מלכות אחרת או לבנין הבית ואתי לידי תקלה באיסור ערוה ומש"ה יותר ראוי שלא לכתוב זמן בשום גט ואותן שיש להם נכסי מלוג תוכל ליקח כתב מב"ד או מהעדים והם יכתבו לה אף שלא בפני המגרש דגילוי מילתא בעלמא היא שכבר נתגרשה משא"כ בשטר חוב דעיקרו לגוביינא לגבות ממשעבדי צריך לכתוב בו זמן שהוא עיקר השטר דאל"כ לא יוכל לגבות ממשעבדי כלום מלקוחות על ידי שטר זה ועוד שאם לא יכתבו בו זמן שאינו ראוי לטרוף ממשעבדי א"כ ה"ל מלוה ע"פ גרידא וא"כ אינן רשאין העדים או הב"ד ליתן לו כתב על הזמן מתי נמסר דא"כ הרי עושין ממלוה ע"פ מלוה בשטר וזה אינן רשאין לעשות שלא בידיעת הלוה ולהודיע לו טריחא מילתא ועוד דלא ניחא ליה לאינש דליפשי שטרא מש"ה צריך לכתוב זמן בגוף השטר ואם יטעה ויופסל אין כאן פסידא כ"כ שהרי גובה מיהא מבני חורין אם מודה לו הלוה אליבא דכ"ע ולכמה פוסקים אף אם יכפור בו גובה מבנ"ח בשטר פסול ודו"ק:

בא"ד ומיהו במשליש כו' עד סוף הדיבור. עיין המשך דבריהם במהרש"א ז"ל ותמצית דבריו דלרבי יוחנן לא שייך כלל לפסול בגט מוקדם משום חששא דפירות משום דכל גט שלא נמסר ביום הכתיבה אית ליה קול ויטענו הלקוחות אייתי ראיה אלא הא דפסול גט מוקדם היינו משום חששא דבת אחותו דאף על גב דאית ליה קול שלא נמסר ביומו אפ"ה מספיקא לא קטלינן לה אבל במשליש לא שייך כלל חששא דבת אחותו דכיון שנמסר ע"י שליח יש לו קול גמור זמן המסירה ולא מצי לחפות זה תוכן דברי מהרש"א ז"ל ומסתייע למה שכתבנו דכל גט שלא נמסר ביומו יש לו קול ומה שכתבו התוס' דהיכא דאיתרע בנפילה חיישינן היינו משום דאיכא למיחש לאותן שיודעין מנפילתו ומהחזרתו עפ"י ב"ד דהנהו סברי שנתבטל הקול אי לאו דמסיק הש"ס בב"מ דאף להכי לא חיישינן משום דמידע ידעי שהוחזר ע"פ ב"ד משום דבעי אינסובי ולא משום גוביינא וא"כ יטענו אייתי ראיה כיון שלא נתבטל הקול. אלא דאכתי אינו מיושב לשון ומיהו שכתבו התוספות דעיקר דבריהם בזה דלא חיישינן לבת אחותו במשליש וזה לא נזכר כלל בדבריהם הקודמים ואי לאו דמסתפינא היה נראה להגיה בלשון התוספות ומש"ה במקום ומיהו וטעו המעתיקים לכתוב ומיהו במקום ומש"ה ואם כן עיקר דבריהם נמשכים דלדבריהם הקודמים פליגי אשיטת רש"י ז"ל וסברי דהאשה אינה צריכה להביא ראיה אלא מסתמא אמרינן ביום שנכתב נמסר ואפ"ה לא חיישינן הכי משום דאית ליה קול ע"ז כתבו ומש"ה מכשרינן נמי במשליש ויש לי שיטה אחרת בזה ואין להאריך יותר ועיין מה שאכתוב בדף הסמוך גבי הא דכדאי רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק עיין שם ודו"ק:

בא"ד וי"ל דמסתמא מיד כו' דלא מקדים אינש פורענותא לנפשיה עכ"ל. ולכאורה קשה אם כן למה הוצרכו לפרש בתחלת דבריהם דמה שכותבין גט לאיש היינו משום דאית ליה קלא ותיפוק ליה משום דלא מקדים אינש כו' והנראה בזה דהאי טעמא דלא מקדים אינש כו' לא מהני אלא לענין חששא דבת אחותו משום דיכול ליתן לה תיכף אחר הכתיבה משא"כ לענין חששא דפירות שעושה בכוונה להפסיד הלקוחות לא שייך לומר לא מקדים אינש והא דאמרינן בשמעתין גבי' אנחי' ואותביה בכיסתי' לא מקדים אינש היינו דבשביל חששא זו לא שייך לומר מה הועילו חכמים בתקנתן דודאי הועילו דלא שכיח דמקדים אינש כו' משא"כ לענין לכתוב לכתחילה לאיש הקושיא במקומה עומדת דלכתחילה יש לחוש לכל מאי דאיכא למיחש לכך הוצרכו לתרץ לעיל דלא חיישינן לפירות משום דאית ליה קלא וכאן כתבו דלבת אחותו לא חיישינן משום דלא מקדים אינש ודו"ק:

גמרא בשלמא לר"ל מש"ה מכשיר ר"ש ופירש"י ז"ל בגט מוקדם כדאמר לקמן קסבר ר"ש כיון שנתן עיניו לגרשה כו' עכ"ל ויש לדקדק מאי איצטריך להאי טעמא לר"ש אליבא דר' יוחנן דהא מצינן למימר דכיון דר"ש לית ליה חששא דבת אחותו מש"ה מכשיר מוקדם דס"ל לענין פירות כחכמים דקסברי יש לבעל פירות עד שעת נתינה וממילא דלא מיפסל משום מוקדם כיון דזמן הגט לא מהני ביה מידי דלעולם בעי לאתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה וכן לשיטת התוס' נמי לא שייך לפסול משום פירות דכל שנכתב ולא נמסר ביומו אית ליה קול ובעי לאתויי ראיה כמו שכתבתי בפשיטות מלשון התוספות כאן ובב"מ ומלשון מהרש"א ז"ל. מיהו נראה דלק"מ דא"א לומר כן דטעמא דרבי שמעון משום הכי דא"כ תיקשי לר' שמעון למה תקנו כלל זמן בגיטין ובכולי תלמודא משמע דבגט שאין בו זמן כ"ע מודו דפסול ועוד דא"כ מאי איריא דר' שמעון מכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה או מכאן ועד עשרה ימים ותיפוק ליה דאפילו במוקדם גמור כגון שנכתב בניסן והקדימו בכוונה וכתבו בגט הזמן מתשרי נמי הו"ל לאכשורי כיון דאין זמן הגט מועיל כלל לענין פירות לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' נהי דבמוקדם גמור כה"ג ודאי פסול דלית ליה קלא שהרי נמסר ביום הכתיבה מ"מ בגט שאין בו זמן הו"ל להכשיר אע"כ דר' שמעון סובר משעה שנתן עיניו לגרשה כו' מש"ה מכשיר בנכתב ביום כו' אבל מ"מ הוצרכו לתקן זמן הכתיבה דמאותה שעה ידעינן שנתן עיניו לגרשה וכ"ש דבמוקדם גמור שהקדים הזמן בכוונה פסול אף לר"ש שטורפת שלא כדין מזמן הכתוב בגט ובאמת באותו זמן עדיין לא נתן עיניו לגרשה כן נ"ל. אבל אכתי איכא למידק מאי פשיטותא דר' שמעון פוסל בגט שאין בו זמן דהא גט שאין בו זמן הוא אחד משלשה גיטין פסולין דסוף פרק המגרש שנינו באותה משנה דרבי אליעזר דס"ל ע"מ כרתי מכשיר בגט שאין עליו עדים ומשמע לכאורה דה"ה בגט שאין בו זמן שהרי התוס' כתבו לעיל דכתב בכתב ידו ואין עליו עדים חשיב כגט שאין בו זמן ואפ"ה כשר לר"א ולעיל אמרינן דף י' דר"ש סובר כר"א דע"מ כרתי וא"כ מה הועילו לתקן זמן דאכתי יכול לכתוב בכתב ידו ולהקדים הזמן כמו שירצה וימסור בפני ע"מ ותטרוף שלא כדין. ונלע"ד ליישב דגט שנכתב בכתב ידו ואין עליו עדים נהי דכשר אפ"ה לא מצי למיטרף מלקוחות אם לא ע"י ראיה מתי נכתב הגט או שנאמר דכל גט שאין עליו עדים ע"מ מסקי אדעתייהו ומפקי לקלא זמן המסירה ובהכי אתי שפיר דלדידן דקי"ל כר"א דע"מ כרתי וקי"ל נמי כר"י משום בת אחותו ולא תיקשי מה הועילו בתקנתן שיכתוב בכת"י ויקדים הזמן וימסור בפני עדים ולמאי דפרישית א"ש דגט כזה אית ליה קלא מיום המסירה אלא דלפ"ז הדרא קושיא לדוכתא דגט כזה אמאי כשר לר"ש הא מפסדת פירות שלא כדין מיום הכתיבה עד זמן המסירה. ודוחק לומר דר"ש פוסל בכתב בכתב ידו ואין עליו עדים דא"כ מחמיר טפי מדרבנן וכה"ג כתבו התוס' לעיל לענין גט מאוחר אליבא דר"ש וכמו שכתבתי שם. והנלע"ד בזה דאליבא דר' יוחנן לא שייך כלל לפסול בדיעבד משום חששא דפירות ואין לתמוה בזה שהרי הרבה פוסקים כתבו דאפילו בשאר שטרות לא פסלינן שטר מוקדם אלא שאינו גובה ממשועבדים אבל מבנ"ח גבי וא"כ כ"ש בגיטין דלאו לגוביינא קאי שאין לפסול הגט בשביל כך אלא דאף לשיטת התוס' דאף מבני חורין אינו גובה היכא שכופר ואומר פרעתי היינו משום דשטר לגוביינא קאי ובמאי דעביד איסורא בהכי קנסינן ליה משא"כ בגיטין אין לפסול בשביל כך הגט לגמרי ולפ"ז הא דמקשה הש"ס מ"ט דר' שמעון היינו משום חששא דבת אחותו וכיון דמסקינן דע"כ לית ליה לרבי שמעון חששא דבת אחותו א"כ קשיא למה תקנו זמן לכתחילה דמשמע לתלמודא בפשיטות דליכא מאן דפליג בתקנת הזמן לכתחילה ומש"ה צריך לומר כטעמא דרבא לקמן דס"ל לר"ש משעה שנתן עיניו לגרשה כו' מש"ה תקנו לכתחילה וליכא למימר דס"ל דתקנו זמן משום שיש לבעל פירות עד שעת נתינה דא"כ זמן הכתיבה לא מהני מידי לשיטת רש"י ז"ל ולשיטת התוס' נמי לא הוצרכו לתקן זמן שהרי תוכל ליקח כתב מב"ד או מעדים זמן המסירה ובהכי ניחא טפי שלא תטרוף בשום פעם שלא כדין כמו שכתבתי בלשון התוס' אע"כ דאית ליה משעה שנתן עיניו כו' כן נ"ל אלא דלפ"ז משמע דלרבנן נמי לא שייך לפסול בדיעבד אליבא דר"י משום חששא דפירות אלא משום בת אחותו ונ"מ לכמה דינים וצ"ע ודוק היטב ולקמן גבי כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק נפרש עוד בזה:

שם אלא לר"י מ"ט דר"ש דמכשיר ופירש"י ז"ל הא איכא חששא דבת אחותו ולכאורה יש לדקדק דנראה בפשיטות דלר' שמעון לא שייך חששא דבת אחותו לפמ"ש התוספות דמה שיכול לחפות על בת אחותו ולא מוקמינן לה אחזקת אשת איש כשאין בו זמן היינו משום דאמרינן הרי גרושה לפניך כו' והאי סברא לית ליה לר"ש כדאמרינן ריש פ"ק דנדה דבמקוה שנמדד מטמאו רבנן בודאי משום דאיכא תרי חזקות גברא בחזקת טמא והרי המקוה חסר לפניך ור' שמעון אומר דאינו אלא ספק וכתבו התוספות שם בד"ה ושניהם לא למדו משום דלית ליה לר"ש חזקה דהרי חסר לפניך וא"כ ה"נ לא אמרינן הרי גרושה לפניך וליכא למימר דא"כ כ"ש שצריך לתקן זמן דלא לקטלוה מספיקא הא ליתא דאטו אנן תקנתא לפרוצות עבדינן אדרבה יותר ראוי שלא לכתוב זמן שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות ובהכי רהטא שמעתא דידן. מיהו בלא"ה העליתי בקונטרס הכללים שלי דמ"ש התוס' בפ"ק דנדה דלר"ש לא אמרינן הרי חסר לפניך לאו דלית ליה כלל האי חזקה וספיקא דיליה משום דאיכא חזקת טמא גבי חזקת המקוה דא"א לומר כן דא"כ מאי איריא נמצא חסר אפילו בכל מקוה שנמדד מקודם ואח"כ טבל הטמא אמאי לא מטמא ר"ש מספק דאוקי חזקת המקוה שנמדד לגבי חזקה דגברא שהוא טמא והו"ל כפלגא ופלגא אלא עיקר סברת התוס' דמאי דמשוו רבנן הני תרי חזקות כודאי לגבי חדא ור"ש סובר דהני תרתי אינן אלא כחדא לגבי חדא וא"כ ה"נ כיון דאיכא חזקת צדקת וחזקה דהרי גרושה לפניך לר"ש מיהא הו"ל הני תרתי לגבי חזקת א"א כפלגא ופלגא ומספיקא לא קטלינן לה ודו"ק. מיהו בכאן בלא"ה מקשה הש"ס שפיר דנהי דלענין לתקן זמן משום בת אחותו לא משמע לר"ש מה"ט מכל מקום אמאי מכשיר במוקדם דהתם ודאי לא שייך לאוקמי אחזקת א"א דזמן הגט מוכח עליה ודו"ק:

רש"י מ"ט דר' שמעון הא זימנין דזנאי באותו יום כו' עכ"ל. ולכאורה נראה דוחק לפרש כן דמהיכי תיתי ניחוש לכך שאם הבועל רוצה לחפות על זנות דזנאי באותו יום כמו כן יכול להחתים עדים באותו יום עצמו ולא ידעתי מי הכריחו לפרש כן כיון דהכא אליבא דר' יוחנן קיימינן ואיהו ס"ל לקמן דמכשיר ר"ש אפי' מכאן ועד עשרה ימים מיהו שיטת רש"י ז"ל יש ליישב וק"ל:

שם בגמרא אמר לך רבי יוחנן אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן. הסוגיא תמוה דלפ"ז משמע דפליגי ר"ש ורבנן בתרתי פליגי בחששא דבת אחותו ופליגי נמי לענין פירות ומנא ליה לרבי יוחנן לאפושי פלוגתא דהא מצינן למימר דלא פליגי רבנן אדר"ש אלא לענין דחיישי לבת אחותו ומש"ה פסלי במוקדם אבל במאי דשמעינן דר"ש אית ליה ע"כ משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות מנא לן דפליגי רבנן עליה דילמא אינהו נמי הכי סברי ותחלת תקנת הזמן איתקן משום בת אחותו ומשום פירות ומוקדם פסול משום בת אחותו לחוד וע"ק דילמא רבי יוחנן גופא נמי הכי אית ליה דמשעה שנתן עיניו כו' אלא דאיצטריך ליה נמי טעמא דבת אחותו לרבנן מדפסלי במוקדם ומנ"ל לסתמא דתלמודא אליבא דר"י דסובר משעת נתינה עד דקשיא ליה דר"י אדר"י ודר"ל אדר"ל ולפמ"ש לא הוי צריך לאפוכי דר"י הוא דאמר משעת כתיבה ממש דהיינו משעה שנתן עיניו וריש לקיש הוא דאמר משעת נתינה ומשום הכי תקנו זמן דמסתמא אמרינן ביום שנכתב ונחתם נמסר ולא נחתי לומר דמש"ה לא היה להם לתקן זמן אלא ליקח כתב מהעדים או מב"ד אלא שסובר דאפ"ה תקנו זמן בגוף הגט כמו בכל השטרות. מיהו בהא מצינן למימר דמשמע לתלמודא מדקאמר רבי יוחנן מפני מה תקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מהאי לישנא משמע דלר"י אין לו שום טעם בתקנת הזמן אלא משום בת אחותו ולא משום פירות וכן לר"ל נמי אפשר דפשיטא לתלמודא דאי ס"ל משעת נתינה לא שייך לתקן זמן וכדפרישית לעיל מ"מ הקושיא הראשונה במקומה עומדת דמנא ליה לר"י גופא לומר משעת הנתינה כיון דלא מצינן שום תנא דפליג אדר"ש דאמר משעה שנתן עיניו כו'. ולכאורה היה נראה ליישב דעל כרחך איכא חד תנא דאית ליה משעת נתינה והיינו ר"א דשמעינן ליה בפ' המגרש דמכשיר בכתב בכת"י ואין עליו עדים ואי ס"ד משעה שנתן עיניו ליפסל ממ"נ אי בגט כי האי נמי גובה משעת הכתיבה דהיינו משעה שנתן עיניו א"כ איכא למיחש לקנוניא שמא הקדים הבעל הזמן בכוונה ותטרוף שלא כדין דבאותו זמן הכתוב בגט עדיין לא נתן עיניו ולבו לגרשה ואם נאמר דבכה"ג דליכא עידי חתימה כ"ע מודו דאינה טורפת אלא מזמן המסירה וא"כ זימנין דהיא מפסדת שלא כדין דהיינו משעה שנתן עיניו עד שעת המסירה כמ"ש התוס' בריש מכילתין אע"כ דרבי אלעזר סובר דע"פ הדין אינה טורפת אלא משעת הנתינה. וא"כ רבי יוחנן כר"א ס"ל דקי"ל כר"א בגיטין. אלא שכבר כתבתי בסמוך דא"א לומר כן דא"כ תיקשי מיהא לרבי שמעון דס"ל משעה שנתן עיניו וסובר נמי כר"א דע"מ כרתי א"כ לדידיה אמאי כשר בכתב ידו ואין עליו עדים וליכא למימר דאה"נ דלר"ש כה"ג פסול דא"כ אמאי מכשיר בדף י"ח בגיטין הנעשין בהדיוטות עובדי כוכבים ע"י ע"מ האיכא למיחש להאי חששא גופא שמא הקדימו זמן בכוונה וממה נפשך איכא למיחש לחששא דפירות אע"כ כמ"ש דמשום חששא דפירות לא שייך לפסול בדיעבד אמנם אחר העיון נראה דא"א לומר כן דא"כ תיקשי לר"ל אליבא דר"ש אמאי מכשיר כה"ג הא לר"ל ודאי פסלינן בדיעבד משום חששא דפירות אלא די"ל דלר"ל לא קשה מידי כיון דלר"ל גובה משעת חתימה והיינו משום דמשעת חתימה יוצא הקול וליכא פסידא דלקוחות א"כ בכתב בכתב ידו דליכא קול ודאי ר"ל מודה דגובה משעת נתינה ותו ליכא חששא דפירות משא"כ לרבי יוחנן דאמר משעת כתיבה ואע"ג דליכא קול א"כ ה"ה לכתב בכתב ידו דלר"י לא משמע ליה שום סברא לומר משעת חתימה אלא משעת נתינה או משעת כתיבה וכיון דמשעת נתינה ליכא למימר דא"כ כתב בכתב ידו אמאי כשר אע"כ משעת כתיבה כן נ"ל נכון ודוק היטב:

גמרא איפוך. וכתבו התוס' דר"ל סובר משעת כתיבה דהיינו חתימה ור"י סובר משעת נתינה אבל איכא מרבוותא קדמאי דמפרשי להיפך דמפכינן קמייתא דר"י אומר משום פירות ור"ל משום בת אחותו והביאו ראיה מירושלמי ועיין בלשון הרא"ש ובחידושי הרשב"א ולקמן בדף הסמוך אכתוב בזה:

שם גזייה לזמן דידיה ויהביה ניהליה מאי. רבינו חננאל והרמב"ם ז"ל כתבו דבגייז לזמן כשר אף לכתחלה ויצא להם כן מדמשנינן בסמוך אהני דלכתחלה לא תנשא ובתר הכי מקשינן גזייה לזמן כו' משמע דכה"ג כשר אף לכתחלה וכבר תמהו עליהם כל הפוסקים ובאמת לפירש"י ז"ל אין צורך בזה דהא דשנינן לכתחלה לא תנשא היינו דלא חיישינן להכי שמא יחפה ויתן גט שאין בו זמן משום דכיון דלכתחלה פסול מימנעי העדים והסופר וא"כ מקשה שפיר דאכתי מה הועילו חכמים בתקנתן לתקן זמן דהא יכול לחפות ולחתוך הזמן לאחר שכבר כתבו הסופר וחתמו העדים. מיהו אכתי יש לדקדק אמאי מקשה הש"ס בענין זה שיחתוך ואח"כ יתן לה דבכה"ג אפשר לומר שימנעו העידי מסירה שיימסר בפניהם גט פסול או שיוציאו הקול או שיתנו אל לבן זמן המסירה כיון דאיתרע האי גט משאר גיטין שאין בו זמן ובפשיטות הו"ל להקשות שימסור לה הגט כשר ואח"כ תחתוך היא בעצמה הזמן ומספיקא לא קטלינן לה ומה הועילו בתקנתן ועוד דבזה לא שייך לשנויי לרמאי לא חיישינן למה שפירש"י ז"ל דלא עבידי אינשי דעבדי הכי משא"כ על האשה עצמה לא שייך לומר כן דכל טצדקי דאית לה למיעבד עבדה לפטור ממיתה. והנלע"ד בזה דמכאן נראה שצדקו דברי רש"י ז"ל שכתב בפ' ד' אחין והביאו התוס' בשמעתין דבדמחקה איהי לזמן הגט עליה להביא ראיה ואי לא קטלינן לה והטעם בזה נראה מבואר לפמ"ש התוספות לעיל דהא דמצי לחפות ולא מוקמינן לה אחזקה דמעיקרא היינו משום שהיא גרושה לפנינו וכבר כתבתי דכיון דאי לאו דתקנו זמן וא"כ הרי באה לפנינו וגט גמור בידה כדרך כל הארץ וא"כ הרי עכשיו ודאי מגורשת ואף שכבר קיבלה התראה ואמרה א"א אני ואעפ"כ אני עושה אפ"ה מציא למימר לשחוק בעלמא אמרה כן וסמכה עצמה על כתב הגט שבידה והדין בזה דמוקמינן לה למפרע אחזקה דהשתא וכמ"ש בשיטת התוס' דכיון דלית לן למימר דבזו הרגע ממש נתגרשה א"כ החזקה קמייתא היתה בטעות איזה זמן שהיתה בודאי מגורשת ולא ידעינן אימת מש"ה לא קטלינן לה או כמו שכתבתי דמצרפין חזקת כשרות לחזקה דהשתא. נמצא דכל זה לא שייך בהביאה לפנינו גט שנמחק מקום הזמן דכיון דכבר תקנו זמן א"כ סתם ספרי דדייני גמירי וכותבין זמן וגם אחר המסירה מיזהר זהירי בהו הנשים שלא יומחק וא"כ מדאיתרע האי גט לא שייך לומר הרי גרושה לפנינו דמאן יימר שהיא עכשיו גרושה שמא בגט מאוחר נתגרשה שנכתב הזמן לאחר ימים רבים ולכך מחקה הזמן וכבר כתבו התוס' דבגט מאוחר אינה מתגרשת עד הזמן הכתוב בו. ונהי דבגט מאוחר לא שכיח מיהו אמרינן אדרבה רוב גיטין מיזהר זהירי שלא לימחק הזמן וזה הגט הוא מהמיעוט דאיתרעי וכ"ש דהרוב מסייע לחזקה דמעיקרא וחזקה דהשתא איתרע דלא שייך לומר הרי גרושה לפנינו שאין חזקה זו מבוררת מש"ה כתב רש"י ז"ל שפיר דבכה"ג קטלינן לה. ובזה א"ש נמי דלא מקשה הש"ס דאיהי גזיי' לזמן לאחר שנמסר דבזה י"ל דשפיר קטלינן לה כיון דרוב בקיאין הם לכתוב זמן א"כ מסתמא זה הגט היה בו זמן כמו רוב גיטין ותלינן טפי לומר שהיא עצמה חתכה הזמן וחזקה דהשתא נמי לא שייך דשמא גם עכשיו אינה ודאי מגורשת דאמרינן שמא נכתב בו זמן מאוחר וכדכתיבנא מש"ה הוצרך הש"ס להקשות דאכתי איכא למיחש שמא יחתוך הזמן ואח"כ יתן לה ויפרסם הדבר להראות לרבים שבגט שנחתך הזמן גירשה והם לא יתנו אל לבם זמן מסירה וא"כ יכול לחפות אם אין העידי מסירה לפנינו או שאין זוכרין זמן המסירה וע"כ כולה שמעתין בכה"ג איירי וא"כ מה הועילו בתקנתן כן נ"ל נכון שיטת רש"י ז"ל ועיין עוד בסמוך. אמנם שיטת התוס' דמקשו על רש"י ז"ל סברי דבכה"ג נמי לא קטלינן לה דלגט מאוחר לא חיישינן כלל וא"כ הוי גרושה לפנינו וממילא מוקמינן לה אחזקה דהשתא משום דאיכא נמי חזקת כשרות וכמ"ש באריכות. ואי משום דרוב גיטין יש בהן זמן אפ"ה לא חיישינן שהיא חתכה או מחקה מדעת שהוא דבר התלוי במעשה וקי"ל דרוב התלוי במעשה לא הוי רוב וכ"ש מיעוט התלוי במעשה וכל זה מבואר אצלינו בקונט' הכללים והא דלא מקשה הש"ס שהיא תחתוך הזמן לאחר המסירה לשיטת התוס' היינו משום דיראה לנפשה כמו שכתבו לענין מחקה ודוק היטב:

תוספות בד"ה גזייה כו' והקשה מהרש"א ז"ל דתיקשי להו מסוגייא דהכא דמסקינן לרמאי לא חיישינן והתם אמרינן לינחא גבי דידה מחקה ליה אלמא דחיישינן לרמאי כו' עכ"ל. ולענ"ד לק"מ דדוקא שיחתוך הבעל הזמן או ימחוק אמרינן שפיר דלרמאי לא חיישינן כמו שכתב רש"י ז"ל דלא עבידי אינשי דעבדי הכי ולא חיישו רבנן להכי משא"כ התם דחששא שהיא עצמה תמחוק ודאי חיישינן שתעשה רמאות להציל את נפשה. ועוד דבלא"ה האי מחקה ליה דפ"ד אחין לאו דוקא דה"ה דמצי למימר שתטמין כתב הקידושין לגמרי. מיהו אי לאו דכתב רש"י ז"ל דלא שכיחי דעבדי הכי ולא חיישו רבנן היה נ"ל לפרש בע"א דכיון דניכר הרמאות יתברר הדבר ע"י קול עד שיבורר זמן המסירה ממש וק"ל:

שם בגמרא אהני לשבוע דקמיה ולשבוע דבתריה ופירש"י ז"ל דשבוע דבתריה מהני לענין פירות שאם ימכור תוציא גיטה ותגבה כו' עכ"ל. וזה יצדק לפי שיטתו דבגט שאין בו זמן חיישינן שיהא מוכר והולך לעולם וכשתתבענו יאמר עכשיו גרשתיך וא"כ כשנכתב בו שבוע מהני לענין זה לשבוע דבתריה משא"כ לשיטת התוספות דעיקר החששא בגט שאין בו זמן משום פירות דמשעת חתימה עד שעת נתינה א"כ כשנכתב בו שבוע ולא זמן השני מאי אמרת דמהני לשבוע דבתריה ותיפוק ליה דבלא זמן לא יוכל לטרוף בשבוע דבתריה שתוכל ליקח כתב מב"ד מתי נתגרשה ודוחק לומר שיש זמן רב כמו שבוע שלם בין שעת החתימה ושעת הנתינה וצריך עיון ודו"ק:

דף יח עמוד א

תוספות בד"ה ואותביה בכיסתיה כו' פי' בקונטרס כו' קצת קשה דלמה לא יפסיד לריש לקיש כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא לעיל בד"ה ריש לקיש כתבו התוס' דלר"ל אין להאשה פירות אלא משעה שראוי לגרש ויצא הקול אליבא דרבנן וא"כ שפיר מקשה הש"ס הכא דבגיטין הבאין ממדינת הים אין לנו להפסיד ללקוחות שלא כדין שהרי לא יצא הקול במקום האשה משעת החתימה אלא משעת המסירה וע"ק דאמאי הוצרכו התוספות לפרש דקושיית הש"ס למ"ד משום בת אחותו לחוד דהא למ"ד משום פירות נמי יש לומר דהכי קשיא ליה לתלמודא דבגיטין הבאין ממ"ה מה הועילו בתקנתן פירוש למה הוצרכו לתקן זמן באותן הגיטין כיון דלא שייך לומר דנ"מ לפירי דמשעת הכתיבה עד שעת הנתינה שהרי הבעל הוא במדינת הים ולא יוכל למכור פירות קודם שעת המסירה ואי משום הני פירות שלאחר המסירה שמא יבא הבעל ויטרוף להא ליכא למיחש לשיטת התוספות שהאשה תקח כתב מב"ד או מהעדים מתי נמסר כמו שכתבו בכולי שמעתין ובהכי ניחא דלא קשיא לתלמודא אשאר שטרות הבאין ממ"ה דבהנהו ודאי הוצרכו לתקן זמן לגבות מזמן המסירה ואילך וללקוחות דביני ביני לא חיישינן וע"ז הוי משני הש"ס שפיר הנהו קלא אית להו והיינו ע"י הזמן כמ"ש התוספות בדיבור שאחר זה. מיהו יש ליישב דהתוספות סברי דעיקר חשש פירות בגיטין הבאין ממ"ה היינו דזימנין שהאשה יש לה נכסים במקום הבעל במ"ה ואם כן שפיר מקשו דבהנהו טריף הבעל כדין משעת חתימה שראוי לגרש ויש לו קול מ"מ נתבאר מתוך מה שכתבנו שיש ליישב שיטת רש"י ז"ל ודו"ק:

בד"ה הנהו קלא אית להו פי' בקונטרס כו' תימא דלענין זנות כו' עכ"ל. ולענ"ד יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דכיון דגיטין הבאין ממ"ה אית להו קלא שפיר קטלינן לה אי לא מייתי ראיה דכיון דבשעה שזינתה לא היה שום קול גירושין שהרי התרו בה העדים והיא גם היא קבלה התראה וכיון דרוב נשים המתגרשות ע"י שליח אית להן קול וזו לית לה קול ממילא מוקמינן לה אחזקת פנוייה דמעיקרא ולא שייך לאוקמי למפרע החזקה דהשתא דאיתרע לה לענין למפרע כיון דלית לה קול כדאמרינן בעלמא אף לענין רובא דעדיף מחזקה דכיון דרוב אחר כנגדה שיש לו קול איתרע ליה האי רובא דהאידנא כיון דלית לה קול כדאיתא בריש פ' האשה שנתארמלה כ"ש דיש לומר כן לענין חזקה כנ"ל נכון ודו"ק:

בא"ד וא"ת ומ"ד משום בת אחותו בזמן הזה למה כותבין זמן כו' עכ"ל. ויש לתמוה דלעיל בתחלת הסוגיא דקאמר רבי יוחנן משום בת אחותו הוי להו לדקדק כן. והנלע"ד בזה דמעיקרא לא קשיא להו הכי דאיכא למימר כיון דבזמן הבית ניתקן הזמן לאחר זמן הבית נמי לא זזה תקנה ממקומה וכיון שכבר ניתקן לכתחילה פסול נמי אף בדיעבד באין בו זמן ובמוקדם דלא פלוג רבנן וכמו שנפרש ג"כ בהכרח למסקנת התוספות ועוד דמצינן למימר דכיון שכבר תקנו לכתחלה אף בזמן הזה ממילא דפסול נמי בדיעבד אליבא דר' יוחנן משום פירות שתפסיד שלא כדין דנהי דלרבי יוחנן לא שייך לתקן זמן משום פירות לכתחילה היינו משום דאי לאו שתקנו זמן בגוף הגט והיו הנשים המתגרשות נזהרות ליקח כתב מב"ד או מעדים מתי נמסר הגט שמאותו זמן טורפות לר"י מעיקר הדין וכמ"ש התוספות בד"ה משעת נתינה אבל כיון שכבר תיקנו זמן בכל הגיטין ממילא אותה שאין בגיטה זמן לא תזהר ליקח כתב וא"כ תפסיד שלא כדין. ואין להקשות לפ"ז א"כ מאי מקשה הש"ס מגיטין הבאים ממ"ה דהא אמרינן לא פלוג רבנן אלא דבזה מצינן למימר דעיקר הקושיא בגיטין הבאים ממ"ה דבהנהו אדרבא יותר ראוי שלא לתקן זמן כדי שלא תטרוף שלא כדין מהלקוחות מזמן הכתיבה לרבי יוחנן לשיטת התוספות דבסתם גיטין אמרינן ביום שנכתב נמסר ולשיטת רש"י ז"ל אליבא דר"ל דמודה בכה"ג דמצד הדין אין לה לטרוף משעת החתימה דלית ליה קלא וכמו שכתבתי בסמוך וכן לענין בת אחותו נמי יש לומר דמקשה הש"ס דבגיטין הבאים ממ"ה יותר ראוי שלא לתקן זמן דא"כ תזהר בנפשה לזנות ולא תסמוך על בעלה שיחפה עליה דנהי דמספיקא לא קטלינן לה מ"מ מידי ספיקא מיהא לא נפקא לאיסור כהונה ולעז נמי איכא כיון שכבר יצא עליה קול זנות קודם קול הגירושין משא"כ כשנכתב הזמן מניסן ומטא לידה בתשרי נתירנה שלא כדין ונוציאנה מידי לעז בחנם וע"ז משני הש"ס שפיר דקלא אית ליה ותו לא שייכי הני חששי וממילא יותר ראוי לתקן זמן כמו בכל הגיטין דלא פלוג רבנן כקושיית התוספות דנהי דע"פ קול כזה לא קטלינן לה מ"מ כיון דהזמן לא מגרע מידי כתבינן ליה כמו בכל הגיטין דלא פלוג וכבר אפשר שלזו הסברא בעצמה כיון רש"י ז"ל שלא הזכיר באלו הקושיות ענין קטלא ועפ"ז נתיישב כל מה שהקשו התוספות על שיטת רש"י ז"ל דוק ותמצא. נמצא דלפ"ז לא היה מקום להקשות למה כותבין זמן בזמן הזה משום דלא פלוג רבנן וכמ"ש משא"כ למה שכבר קדמו התוספות בהצעה דאין לפרש כן משום דלשון הש"ס דמקשה מה הועילו בתקנתן משמע שאין תועלת כלל בכתיבת הזמן ולא משום דמגרע כח הלקוחות וא"כ לפ"ז ע"כ דהא דמשני נמי הנהו קלא אית להו היינו דיום המסירה עמו יש לו קול וא"כ מקשו שפיר למה תקנו בזמן הזה דתו לא מצינן למימר משום דלא פלוג רבנן דא"כ מה מקשה מה הועילו בתקנתן דנהי שאין תועלת אפ"ה תקנו משום דלא פלוג אע"כ דלא בעי למימר משום לא פלוג דלא הוי לן למיפסל בדיעבד ואנן פסלינן אפילו בדיעבד בגיטין הבאים ממ"ה והיינו למאי דמסיק הש"ס דאית להו קלא וכשיטת התוספות דע"י הזמן יש לו קול וא"כ בדליכא זמן לית ליה קלא ופסול ובזה א"ש דבגט מוקדם כתבו הפוסקים דבגיטין הבאים ממ"ה כשר והיינו משום שאין לנו טעם לפסול שהרי כל שכן כיון שהזמן מוקדם יש לו קול גמור מזמן המסירה ומשום לא פלוג לא משמע להו לפסול בדיעבד וא"כ מקשו שפיר דבזמן הזה אמאי פסלינן אפילו בדיעבד דהא משום לא פלוג לא שייך לפסול בדיעבד והיינו דמייתי ראיה ממתניתין דג' גיטין פסולין דאיירי בזמן הזה בימי רבי שסידר המשנה ואפ"ה קתני פסולין בדיעבד והא דלא מייתי מתניתין דנכתב ביום ונחתם בלילה דמסתמא איירי בזמן הזה וקתני פסול משום דבמוקדם ודאי פסול משום חששא דפירות אף לר' יוחנן. ואף דלפמ"ש לעיל בשיטת מהרש"א ז"ל דמשום פירות לא שייך כלל לפסול במוקדם אף בנכתב ביום אליבא דר' יוחנן משום דאיכא מיהא קלא קצת שלא נמסר ביום הכתיבה אפ"ה לא פסיקא להו להתוספות לאתויי מהכא כיון דאיכא למידחי ומש"ה מייתי ממשנה דג' גיטין פסולין כן נ"ל נכון. ואם אמנם אפשר בעלי התוס' לא נחתו להכא מ"מ הסברות נכונים וברורים בעזה"י ולדעתי אפשר להעמיד הדבר בכוונת התוספות ודוק היטב ועיין בסמוך:

בא"ד וי"ל גזירה שמא יחפה על בנים ממזרים כו' עד סוף הדיבור. וקשה א"כ מאי הוצרכו לפרש בשמעתין דהנהו קלא אית להו ומסקו אדעתייהו זמן המסירה שזה נראה דוחק גדול דעיקר החששא בכולה שמעתין דזימנין שאין ע"מ לפנינו ואמאי לא מפרשי בפשיטות דכיון דגיטין הבאין ממ"ה אית להו קלא שלא נמסרו בשעת הכתיבה הועילו בתקנתן לענין שלא תוכל לחפות על בניה הממזרים שאם תזנה בינתיים כל זמן דלא מייתי ראיה הויין בניה ספק ממזרין לפי מה שביארתי באריכות דחזקה קמייתא קאי במקום חזקה דהשתא והו"ל פלגא ופלגא וכן לענין שאין רשאי להחזירה דהו"ל ספק סוטה. מיהו יש ליישב דודאי לא סגי בהני טעמי לחוד לתקן זמן כמ"ש הרא"ש ז"ל אלא לאחר שתקנו משום חיפוי לענין קטלא מהני הני טעמי לאחר זמן הבית כיון דאכתי מיהא איכא הני טעמי ותו לא פלוג רבנן. ובעיקרא דמילתא נראה לי דלא שייך לתקן זמן בתחלה משום הני טעמי לחוד משום דלרמאי ולרשיעי לא חיישינן שיחפה הבעל על בת אחותו ולהרבות ממזרים בישראל שהרי ע"פ דבורו נאמן להתיר ולאסור כגון לומר זה בני ממזר או כשר דילפינן מיכיר יכירנו כו' וכן להחזיר ולישא אשה שזינתה תחתיו. משא"כ החששא דבת אחותו לענין קטלא ודאי חיישינן שבזה אין עושה כלום רק שמגרשה באמת שהרי חייב לגרשה ובמה שנותן לה גט בלא זמן אינו סובר שיש שום איסור בזה ובשתיקתו היא נצולת ותו לא מהימן עלה. מיהו במה שכתבו התוס' שיחפ' על בניה ממזרין קשיא לי שהרי אם זינתה תחתיו נמי אין בניה ממזרים דרוב בעילות אחר הבעל ומכ"ש אם רוצה לחפות השתא נמי דתקון זמן יחפה ויאמר שממנו נתעברה ואף אם נאמר שאין דבריהם בזה אלא בגיטין הבאים ממ"ה וכגון דאשתהי זמן רב עד שאין לתלות שממנו נתעברה וא"כ ע"כ יחפה לומר שגירשה קודם הזנות ומה שתקנו זמן בגיטין שמוסר הבעל לאשתו היינו משום חששא שמא יחזירנה לאחר שזינתה. מיהו גם בזה קשה דאף כשהבעל במדינת הים אם יאמר בפירוש שבצינעא בא ובעל נאמן להכשיר הבנים ואפשר דבזה כיון שיש עדים שזינתה תו לא שייך לומר רוב בעילות אחר הבעל כיון שאין מצוי כלל במדינה וצ"ע. ועי"ל דלא ניחא ליה לומר שממנו נתעברה כדי שלא יירש בנכסיו ומש"ה חיישינן שפיר שיחפה לומר שגירשה קודם שזינתה כדי להכשיר הולד וק"ל:

שם בגמרא מתקיף לה ר' נתן בר' הושעיא לשמואל יאמרו שתי נשים בחצר א' כו' ויש לדקדק דלרב נמי תיקשי להיפך שאם מגרש אחת בגט מאוחר שכשר לכתחלה ואחת מגרש מהיום דאותה צריכה להמתין שלשה חדשים אחר זמן מאוחר שכתוב בגט דמיקרי יום הנתינה כמו שכתבו התוספות לעיל ואם כן יאמרו שתי נשים בחצר א' מאי אמרת דזמן גיטה מוכיח שהוא מאוחר א"כ הכי נמי לשמואל. מיהו נראה דלרב אם מגרש בגט מאוחר אף שאין הגט חל עד הזמן הכתוב בו אפילו הכי אינה צריכה להמתין אלא משכלו ג' חדשים מיום המסירה בשעת הזמן הכתוב בו מותרת לינשא מיד ואף שלא נזכר בפוסקים נראה שהדעת מכרעת כן:

שם תניא כוותיה דרב השולח גט אשתו. ויש לדקדק דלשיטת רוב הפוסקים דגט על ידי שליח כשר אף במוקדם כיון דזמן הכתיבה לא מהני ביה מידי דיום המסירה אית ליה קלא ואם כן מאי סייעתא מייתי הכא לרב דלמא שאני הכא בגט על ידי שליח שצריכה להמתין מיום הנתינה משום דיום הכתיבה לא מוכח ביה ולא מידי דשמא מוקדם הוא מה שאין כן בגט שנכתב באותו מקום שנמסר דלמא מודה ובהכי הוי אתי שפיר דלא קשיין ברייתא אהדדי. מיהו יש לומר כיון דגט מוקדם לא שכיח לא חיישינן לענין הבחנה כדמצינו שם להדיא דלא גזרו בכמה דברים דלא שכיחי. ובזה יש ליישב ההיא דגט מאוחר שכתבתי בסמוך וק"ל:

תוספות בד"ה המשליש פי' בקונטרס כו' עיין מ"ש הר"ן ז"ל בזה ליישב שיטת רש"י ז"ל:

גמרא אמר רבא מ"ט דר"ש קסבר כו' כבר כתבתי דלמאי דקי"ל כר' יוחנן דמשום בת אחותו איתקן א"כ צ"ל דמילתא דרבא מפרשינן בענין זה דמקשה מ"ט דר' שמעון דע"כ לית ליה טעמא דבת אחותו א"כ למה תקנו זמן כלל וע"ז מסיק משום דקסבר כיון שנתן עיניו לגרשה וכמו שהארכתי בזה לעיל ע"ש:

דף יח עמוד ב

תוספות בד"ה חיישינן שמא פייס ואין להקשות כו' דהכא הוא דחיישי' טפי כו' עכ"ל. נראה שהתוס' כתבו כן לפי שיטתם בדיבור הסמוך דהחששא הוא שמא ביטל הגט משא"כ לפירש"י ז"ל דהחששא שמא בא עליה והוי גט ישן נראה שאין צורך לפרש כהאי טעמא שכתבו התוס' כאן אלא דבלא"ה לא שייכא האי חששא דגט ישן אלא היכא דאיכא רגלים לדבר דבלא"ה לא חיישינן לגט ישן כיון דבגט ישן גופא קיימא לן אם נתגרשה תנשא לכתחילה לקמן דף ע"ט וא"כ מהיכי תיתי ניחוש להחמיר בדלא ידעינן בודאי שהוא גט ישן אלא דוקא היכא דאיכא רגלים לדבר יש לחוש לכתחילה שמא יבא הבעל ויערער שנתגרשה בגט ישן ויהא מקום לערער כיון דאיכא רגלים לדבר והיינו כגוונא דהכא שאין רגילות לאחר זמן החתימה מהכתיבה כ"כ א"כ יש מקום לומר שמא פייס והוי גט ישן משא"כ בשולח גט ממדינת הים ליכא רגלים לדבר כלל וכן במשליש דמשמע שהשליש ע"י איזה תנאי כדמשמע לשון משליש א"כ ליכא רגלים לדבר ובזה נתיישב מה דקשיא להו לתוס' על שיטת רש"י ז"ל בדיבור הסמוך מההיא דאומר נאמנת עלי שלא פייסתי דלפמ"ש א"ש כיון דבאמת בגט ישן גופא לא מיפסל הגט אם כבר נתגרשה אלא דהחששא שמא פייס היינו מחמת עירעור ולעז בעלמא וא"כ כשאומר נאמנת עלי ודאי לא יערער דהא ליכא רגלים לדבר אדרבא הוא העיד על עצמו שלא יפייס ונתיישב ג"כ ההיא דשדר גט לדביתהו ואמר אל תיתבוה ניהלה עד תלתין יומין דהתם נמי איכא רגלים לדבר דאל"כ למה לא ציוה למסרו מיד כן נ"ל ליישב שיטת רש"י ז"ל וכמעט שמצאתי ככל הדברים האלה בלשון הר"ן ז"ל ועיין באריכות בחידושי הרשב"א ז"ל:

בד"ה שמא פייס כו' ומיירי הכא כשאמר להם לחתום כו' אבל אם אחר עשרה ימים כו' הא קי"ל כרב נחמן כו' עכ"ל. בחידושי הרשב"א ז"ל כתב בזה דלעולם כשציוה להם אחר עשרה ימים ואפ"ה לא תיקשי מדרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דאכתי חיישינן משום פירות דכיון שביטל הגט ממילא זכה הבעל בפירות אף לר' שמעון ונמצא אם תטרוף מיום הכתיבה יפסידו הלקוחות שלא כדין והא דאמר ר"נ חוזר ומגרש בו היינו אם ביטל ביום הכתיבה שחזר ומגרש באותו יום עצמו ע"ש באריכות אבל זה דוחק לפרש מילתא דר"נ באותו יום עצמו דהא אמתני' דשולח גט לאשתו קאי אמנם לא ידעתי מי הכריחו לרשב"א ז"ל לפרש כן דאף לפי שיטתו לא שייך לומר חששא דשמא פייס משום פירות אלא בסוגיא דשמעתין דאיירי אליבא דר"ש שסובר משעה שנתן עיניו לגרשה וחייש לחששא דפירות משא"כ לקמן במילתא דרב נחמן דאיירי אליבא דהילכתא לא שייך חששא דפירות דהא קי"ל כר' יוחנן דאין לאשה פירות אלא משעת נתינה וא"כ לא שייך כלל חששא דפירות ובההיא דפ' כל הגט דמקשה הש"ס וניחוש שמא פייס התם לא צריכינן כלל לחששא דפירות אלא שמא ביטל הגט ופסול לגמרי שהרי אין הבעל לפנינו שיצוה לחזור ולגרשה נמצא דלפ"ז עולה כל הסוגיי' כהוגן לפי שיטת הרשב"א ז"ל ובחנם נדחק בזה אגב חורפיה ושיטפיה ועיין מ"ש הרשב"א ז"ל עוד בדרך אחר באריכות ודו"ק:

גמרא ור' יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים. נראה דאע"ג דאנן לא קי"ל כלל כר"ש ואפי' בשעת הדחק לשיטת רוב הפוסקים אפ"ה נפקא מינה בפלוגתא דר"י ור' אף אליבא דרבנן בגט הבא ממ"ה לפי מה שכתבתי שהפוסקים הכשירו בגט מוקדם כה"ג דקלא אית ליה וא"כ לריש לקיש לא מיתכשר גט מוקדם אף בבא ממ"ה אלא בנכתב ביום ונחתם בלילה אבל מכאן ועד עשרה ימים פסול משום שמא פייס ולר' יוחנן כשר בכל ענין. מיהו לפמ"ש בסמוך בשם הרשב"א ז"ל דחששא דפיוס בשמעתין אינו אלא משום פירות א"כ תו לא שייך הא מילתא כלל לר' יוחנן אליבא דרבנן דכיון דס"ל יש לבעל פירות עד שעת נתינה תו ליכא למיחש שמא פייס לענין חששא דפירות ודו"ק:

שם בגמרא היכי דמי אילימא דלא אמר כולכם כו' משמע לכאורה מסוגיא דשמעתין דהיכא דלא אמר כולכם לא שייך כלל האי מילתא דנמצא אחד קרוב או פסול דכיון שאין צריכין לחתום כולם אם כן אמרינן דמסתמא לא נתכוון הבעל אלא על הכשירים לבד ויש לדקדק מזה על הש"ך בח"מ סי' ל"ו שכתב שם בס"ק ט"ז דאפילו היכא דאמר לחבורת אנשים שיחתמו שנים מהם ונמצא ביניהם א' שהוא קרוב או פסול נתבטל' כל העדות וכן יש לדקדק במאי דאמרינן בסמוך דלמאן דאמר משום תנאי כשר אפילו בדא"ל כולכם ולפי שיטת הסמ"ע והש"ך הו"ל למיפסל דנהי דכולם משום תנאי מכל מקום כיון שלא פרט השנים שיחתמו משום עדים הו"ל כהזמין בערבובי' דפסול לדידהו כיון דאפשר דלקרובים נמי נתכוון ואף שיש לדחוק וליישב מכל מקום נראה לי עוד ראיה מההיא דמקרי ינוקא ובריה דלקמן דף ס"ו דמשמע דלענין חתימת הגט איירי ע"כ דברי הסמ"ע והש"ך צ"ע ועיין בסמוך:

שם אי חתם בתחלה קרוב או פסול כו' הרי"ף ז"ל גרס מיחתם לכתחלה קרוב או פסול כו'. ופירשו המפרשים דאע"ג דלמ"ד תנאי אמרינן דכשר בדיעבד מ"מ לענין אי שרי להחתים לכתחילה קרוב בדא"ל כולכם פליגי תרי לישני ולפי פירושו נתיישבו קושיות התו' ואין לדקדק א"כ היאך שייך לישנא דאמרי לה פסול דל' פסול משמע דיעבד יש לומר כיון שהוא הטיל תנאי שיחתמו כולם בגט זה א"כ כיון שאין אנו מתירין לכתחילה להחתים הקרובים א"כ אף הרחוקים אינן רשאים להחתים אם לא שיבטל הבעל התנאי א"כ א"ש דקתני פסול ויש עוד שיטות רבות בסוגיא זו עיין בתוס' פרק גט פשוט ובב"י א"ע סי' ק"כ) ובש"ך ח"מ סי' מ"ה האריך מאד ויש לי לדקדק על דבריו ואין כאן מקומו להאריך:

שם אמרי לה פסול דאתי לאיחלופי בשטרות דעלמא ופירש"י ויכשירו קרוב בכל השטרות. לכאורה נראה שהרגיש בקושיית התוספות דבשטרות נמי כשר כשחתמו למילוי לכך פירש"י ז"ל דעיקר החששא דאתו לאכשורי קרוב לגמרי בשטרות אף דרך עדות גמור אלא דלפ"ז קשה אמאי נקיט שטרות דמשום גיטין גופא הוי לן למיפסל שיכשירו קרוב לגמרי ונראה משום דעיקר החשש הוא דאתו למימר דלא פסלינן קרוב או פסול אלא כשמעיד בע"פ לפני ב"ד ולא בעדות שבשטר מש"ה נקיט לשון שטרות ולעולם דה"ה לגיטין. ועוד יש לפרש בד"א ע"פ מה שכתב הרמב"ם ז"ל דאף כשחתמו הקרובים לשם עדות לא שייך למיפסל בגיטין אם יש שני עדים כשירים אלא משום גזירה דשטרות דבשטרות ודאי פסול כה"ג משא"כ בגיטין גופא ליכא למיפסל כיון דע"מ עיקר אבל קשיא שהרי הרמב"ם ז"ל גופא פסק בפ"א מהל' גיטין דאף למ"ד ע"מ כרתי מודה דכשר נמי בעידי חתימה לחוד ועוד קשה כיון שנתכוונו הפסולים לשם עדות פסול מדאורייתא דמקשינן שלשה לשנים א"כ אף בדאיכא ע"מ ליפסל דהו"ל מזוייף מתוכו. והנלע"ד בזה ע"פ מה שכבר כתבתי בזה בריש מכילתין גבי ג' גיטין פסולין דאף למ"ד ע"ח כרתי אפ"ה אין עיקר העדות תלוי בחתימת העדים ולאו עלייהו קאי דבר דבר שהרי העדים גופייהו אינן יודעים אם נתגרשה אלא שע"י חתימת העדים ידוע לנו שמיד הבעל בא ליד האשה וכיון שאנו רואין הגט ביד האשה אנן סהדי שנתגרשה ומשתריא שפיר משום דבר שבערוה דראיה דידן בגוף הגט חשיב כהעדאת עידי מסירה וא"כ היכא דליכא עדות גמור בחתימת העדים לא שייך למיפסל משום הקישא דשלשה לשנים. ותדע דהכי הוא דהא לשיטת הרמב"ם ז"ל בלא"ה א"א לומר דעידי חתימה עדות גמור הוא שהרי הוא סובר כל עדות בכתב כה"ג פסול משום מפיהם ולא מפי כתבם ועוד דאי ס"ד דעדות גמור הוא ליבעי זמן מדאורייתא כמ"ד ע"ח כרתי משום דרישה וחקירה ועדות שאתה יכול להזימה אע"כ כדכתיבנא שאין כאן עדות גמור אלא כעין גילוי מילתא שנכתב הגט בציווי הבעל ולא גרע מכתב ידו שאין עליו עדים דכשר מדאורייתא אף לר' מאיר מכל זה מבואר דאין כאן דין עדות גמור בע"ח אלא דלר"מ בעינן מדאורייתא שיהא מוכח מתוך הגט עצמו שנכתב בציווי הבעל ודריש לה מוכתב ולר"א כשר אף בעידי מסירה דעלייהו קאי דבר דבר אלא דלשיטת הרמב"ם ז"ל מיתכשר נמי בע"ח משום דאנן סהדי שמיד הבעל בא לה וחשיב כע"מ אבל מ"מ אין כאן עדות גמור וכן מוכח מנוסח הגט שהרי אין העדים כותבין שנעשה בפניהם שום דבר כמו בשאר עדות והא דאמרינן בריש פ"ק דעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד היינו לענין דלא חשיד איניש לזייף חתימתן וא"צ קיום מדאורייתא כמו שהארכתי שם נמצא דשפיר כתב הרמב"ם ז"ל דלא שייך לפסול בגט שחתומים בו כשירים וקרובים משום דלא שייך הקישא דשלשה לשנים אלא היכא דבעינן עדות גמור כגון דיני נפשות ודיני ממונות היכא דלא מיתברר מילתא אלא בעדות גמור ובשאר שטרות אע"ג דלהרמב"ם ז"ל עיקר מילתא דשטרות דרבנן כמו שכתבתי בריש מכילתין גבי עדים החתומים כמי שנחקרה כו' מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון כיון שאין השטר מתקיים כלל בלא חתימת עדים כגון בשטרי מקנה או הודאה דהוי עדות גמור וכן בשטר חוב עיקר השיעבוד עפ"י העדאת עדים א"כ הוי עדות גמור' ומיפסל בהצטרפות פסולים לכשירים ומש"ה גזרו בגיטין אטו שטרות כן נ"ל נכון לשיטת הרמב"ם ז"ל. וממילא דמצינן לפרש כן כוונת רש"י ז"ל כאן שהרי רש"י ז"ל נמי סובר כן לפי מה שכתבתי בדף ט' במה שכתב רש"י ז"ל דהא דפסילי חתימת ערכאות מדאורייתא היינו משום דוכתב ונתן והני לאו בני נתינה נינהו ולא פשיטא ליה לפרש דפסולים משום דגוים לאו בני עדות נינהו אע"כ כמו שכתבתי שם משום דעידי חתימה בגט לאו עדות גמור הוא אלא גילוי מילתא ולא איברא סהדי אלא לשיקרא והני ערכאות נמי חזקה דלא משקרי וא"כ יש לפרש כאן כוונתו על דרך הרמב"ם ז"ל וכמ"ש אלא דקשיא לי לפי שיטה זו א"כ מאי שנא דנקיט הש"ס הכא האי גזירה דאתי לאחלופי בשטרות דלעיל נמי דקאמר ריש לקיש כולהו משום עדים נמי הוי בעי לפרושי דהיינו משום גזירה דאתי לאחלופי בשטרות ויש ליישבו ודוק היטב:

תוספות בד"ה אמרי לה פסול כו' ואומר ר"ת דאפילו מאן דפסיל כו'. עיין בזה בתוספות פרק גט פשוט ובלשון הרא"ש בשמעתין שהאריכו לפרש דהא דפסול בתחלה היינו דוקא כשחתמו הראשונים בפועל קודם שחתמו האחרונים אחריהם אבל כשחתמו האחרונים והניחו מקום לראשונים כל שכן דכשר ועיין בזה בב"י א"ע ובש"ך ח"מ סימן מ"ה שהחזיק בסברא זו ע"ש:

בד"ה וחזר בו ר"ת כו' דדוקא נקיט כו' עכ"ל ונראה לכאורה דהשתא להאי לישנא דאמרי לה פסול הדר ביה הש"ס ממאי דקאמר מעיקרא איכא בינייהו שנמצא א' קרוב או פסול דהא אף למאן דאמר משום תנאי אמרינן הכא דפסול אפילו בראשונים וכל שכן באחרונים ועיין מ"ש מהרש"ל ומהרש"א ז"ל בזה אבל הבית יוסף בא"ע סימן ק"כ) כתב דאפילו למאן דאמר פסול נמי איכא בינייהו דלמאן דאמר משום תנאי אם חזר והוציא את הפסול מהתנאי מיתכשר הגט באינך משא"כ אי הוי משום עדים פסול' כל העדות דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וצריך להזמין מחדש ע"ש:

דף יט עמוד א

גמרא כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק. וקשה כיון דר' שמעון גופא לא מכשיר אלא משום דס"ל משעה שנתן עיניו לגרשה אין לו פירות אבל היכא דשייך חשש פירות פוסל אף בדיעבד כדקתני בהדיא דפוסל בכל השטרות וא"כ ריב"ל לענין פירות מאי קסבר בגיטין אי ס"ל לגמרי כר"ש אפילו לכתחלה ליתכשר ועוד הוי לן למיפסק לענין פירות כוותיה דבכל דוכתא קי"ל כריב"ל גבי ר' יוחנן וע"כ דסובר כרבנן דמוציאין לפירות משעת החתימה או משעת הנתינה וא"כ היאך שייך להכשיר בשעת הדחק כיון דסוף סוף איכא פסידא דלקוחות לענין פירות ור"ש גופא פוסל כה"ג ונראה דבאמת סובר ריב"ל דלא שייך כלל לפסול מטעם חששא דפירות אי משום דסובר לגמרי כר' יוחנן דמשעת נתינה כפירש"י ז"ל דבעי לאתיי ראיה אימת מטא גיטא לידה או כפי' התוספות דאית ליה קלא שלא נמסר ביום הכתיבה ולא שייך כלל חששא דפירות או שסובר דאף היכא דשייך חששא דפירות אין לפסול בדיעבד משום האי חששא והא דקאמר כדאי הוא ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק היינו לענין בת אחותו לחוד דלרבנן פסלינן משום בת אחותו אף בדיעבד ור"ש לא חייש לבת אחותו לפסול אף שלא בשעת הדחק וריב"ל סובר דפסול לכתחילה כרבנן ולענין דיעבד בשעת הדחק סובר כר' שמעון דבשעת הדחק לא פסלינן משום בת אחותו כן נ"ל והבית שמואל בא"ע סי' ק"ל נלע"ד דלא דק שפיר בהא ודו"ק. מיהו כל זה לפירש"י ותוספות לעיל דחיישינן שמא פייס מה שאין כן לפי מ"ש לעיל בשם הרשב"א ז"ל בחידושיו דהאי שמא פייס היינו משום חששא דפירות א"כ א"א לפרש דריב"ל סובר לענין הוצאת פירות כרבנן דא"כ מאי מקשה הש"ס והאמר ר"ל לא הכשיר ר' שמעון אלא לאלתר כו' ומאי קושיא הא ר"ל לא איירי אלא אליבא דר"ש דלדידיה שייך חששא דפירות משא"כ לריב"ל דאיירי אליבא דרבנן דלא שייך חששא דפירות א"כ אפי' מכאן ועד עשרה ימים יש להכשיר בשעת הדחק דלא חיישינן לבת אחותו ויש ליישב ודו"ק:

תוספות בד"ה דיו דיותא כו' דלא תני אלא הנך דלא תני במתניתין עד כאן לשונו. ולכאורה לשון מיותר הוא דבפשיטות מצי לדייק מדמרבינן לה מריבויא דמתניתין דקתני בכל דבר שאינו מתקיים לאתויי הא דר' חנינא אלמא דעפצא לאו היינו דיותא אלא משום דאפשר לדחות דריבויא דמתני' לא קאי אלא לענין מי טריא לחוד אבל עפצא היינו דיותא לכך הוצרכו לפרש דלא קתני אלא הנך דלא תני במתניתין כן נ"ל ליישב בדברי התוס' אבל כבר כתב הגהת אשיר"י לדחות ראיית התוספות וא"כ יש להכשיר בדיו שלנו ע"ש:

בד"ה קנקנתום כו' ואין נראה דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתני' עכ"ל. ויש לדקדק מאי פשיטותא דלא תני בברייתא אלא הנך דלא תני במתניתין דכמה פעמים מצינו בברייתא ג"כ ממה ששונה התנא במשניות ונקיט להו בשביל דבר שנתחדש. מיהו י"ל דדייקו הכא מדקתני בשיחור לבסוף ובכל דוכתא מצינו שדרך התנא לשנות דרך לא זו אף זו ואי איתא דשיחור היינו קנקנתום א"כ נראה דעדיף מאבר ושחור דלא קתני במתניתין בשום דוכתא. אלא דיש לדקדק לפ"ז מנא ליה לתלמודא לרבויי מריבויא דמתניתין מי טריא ועפצא דלמא ריבויא דמתני' אתא לרבויי אבר ושחור דברייתא ובשלמא לפירש"י ז"ל יש לומר כיון דשיחור היינו קנקנתום א"כ ע"כ אבר ושחור עדיפי משיחור מדאקדמינהו וממילא דלא שייך למימר דלא אתו אלא מריבויא דמתני' דהא שיחור קתני בהדיא וכ"ש אבר ושחור אע"כ דריבויא דמתני' למי טריא ועפצא אבל לפי' התוספות קשיא ויש ליישב ודע שהרמב"ם ז"ל כתב דהני דקתני בברייתא לא מיתכשרו אלא בדיעבד וכתב המגיד משנה דהיינו דלא קאמר הש"ס דמריבויא דמתניתין קאתיין ע"ש:

בד"ה דיו ע"ג דיו תימא דהכא משמע כו' ואור"י דלקמן ודאי שכתב הראשון היה שלא לשמה כו' עכ"ל. וכתב מהרש"א ז"ל דלפ"ז הא דבעי בסמוך ר"ל מר"י עדים שאין יודעים לחתום לא איירי אלא כרב חסדא ואליבא דרבנן דלרבי אחא פשיטא דהוי כתב לכ"ע כיון שהראשון היה בפסול דודאי בהכי איירי בענין שא"א להכשיר ע"י חתימת הראשונים ולפ"ז יש לתמוה בעיקר מילתא דהתוספות כיון דאתו להו שפיר האיבעיא דר"ל ור"י אליבא דרב חסדא וכרבנן א"כ האי מימרא מדיו ע"ג דיו נמי הוי מצי לאוקמי כרב חסדא ואליבא דרבנן ואההיא מתניתין דשבת קאי דקתני כתב ע"ג כתב פטור ומפרשי לה ר"י ור"ל בהנך גווני דמפרש הכא ומתניתין דהתם מוקמינן לה בהדיא במקומה כרבנן. מיהו לולא פירוש מהרש"א ז"ל נ"ל בכוונת התוספות דהאיבעיא דבסמוך נמי מיתוקמא אליבא דכ"ע ולא דמי לגט שנכתב שלא לשמה דהתם ודאי כתב האחרון עיקר כיון שאינו צריך עוד לכתב הראשון ואדרבא מכוין למוחקו משא"כ בעדים שאין יודעים לחתום א"א לנו לומר בשום ענין שהכתב האחרון עיקר כיון דא"א לו בלא כתב הראשון ועיקר הכתיבה של ראשונים הוא וכה"ג אמרי' להדיא בירוש' ולאו כתב הראשונים הוא. אלא דלפ"ז יש לדקדק למה הוצרך ר' יוחנן לומר וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ותיפוק ליה דלא דמי אלא משום דנראה דבדיו ע"ג סיקרא נמי מחייב ליה ר' יוחנן בכל ענין ומשום דנסתלק מעשה הראשון מש"ה הוצרך לומר וכי מפני שאנו מדמין ודו"ק ועיין ברמב"ם ז"ל ותדע דהכי הוא דאי כפירוש מהרש"א ז"ל תיקשי לרב אחא מברייתא דבסמוך דמשמע דאף בגיטין לא מכשרינן אלא לקרוע נייר חלק אבל לא בכתב ע"ג כתב ולשיטת מהרש"א אליבא דרב אחא לכ"ע כשר אף בכתב ע"ג כתב כיון שמתקן לענין לשמה אע"כ כדכתיבנא דבכה"ג שאין השני יכול לחתום לא שייך לומר דכתב השני עיקר אלא היכא שמתקן בגוף הכתב הוא דמיבעיא להו כגון דיו ע"ג סיקרא ומסקינן דאסור ולא שרי אלא מקרעין או ברוק וכמו שאבאר בסמוך כן נ"ל נכון לשיטת התוס' ועיין מ"ש הרמב"ם ז"ל בהל' גיטין ובמגיד משנה שם ודו"ק:

דף יט עמוד ב

גמרא תניא כוותיה דרב כו' ופרש"י דאמר מקרעין ומשמע לכאורה דרב דאמר מקרעין היינו דוקא מקרעין אבל לא באבר ולא ברוק וא"כ ע"כ הני אמוראי דלעיל כגון שמואל ורב פפא לא שמיעא להו האי ברייתא דאי ס"ד דשמיעא להו וסברי דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק א"כ מאי סייעתא מייתו לדרב אלא ע"כ דלא שמיעא להו וא"כ ודאי קי"ל הילכתא כרב דתניא כוותיה ולפ"ז צריך לומר דהא דמסיק תלמודא לעיל בסמוך וה"מ בגיטין אבל בשטרות לא ומייתי עובדא דנגדיה רב כהנא קים ליה לסתמא דתלמודא דלאו ארוק קאי אלא אמקרעין דאל"כ מאי מקשה בסמוך ואלא כמאן כרבנן והא ההוא דעביד עובדא בשטרות ונגדיה רב כהנא ומאי קושיא דלמא הא דנגדיה היינו ברוק דוקא דרבנן גופייהו מודים אע"כ דקים להו דאמקרעין קאי. אמנם מלשון הפוסקים והרא"ש והרמב"ם והטור נראה דמקרעין לאו דוקא אלא ה"ה לאבר ורוק וע"ש בב"י שכתב עוד דאפשר דכל הני אמוראי לא פליגי אלא דרוק אדרבא עדיף ממקרעין. וי"ל דזה לא יתכן אם נפרש כפי' רבינו חננאל דמקרעין היינו שמקרעין נייר אחר ומניחין הנייר על הגט מקום החותמין והם חותמין דרך אותן הקרעין כמ"ש התוס' לעיל בפ"ק דף ט' ע"ב ומייתו הירושלמי שמרחיבין להם הקרעין וא"כ לפ"ז ודאי מקרעין עדיף שנוכל לקיים חתימת ידי העדים משא"כ אם חותמין ע"י אבר או רוק א"א לקיים כתב ידם שהכל הולך לפי כתב הראשונים אמנם לפירש"י דהכא דמקרעין היינו מסרטין א"ש דנוכל לומר דמקרעין גרע טפי כיון דרשימה מיקרי כתיבה כמ"ש התוספות שם לעיל. מיהו בעיקרא דמילתא יש לדקדק תינח במקרעין אליבא דרבינו חננאל הוי שפיר כתב שיוכל לקיים משא"כ באבר או ברוק נראה ברור שא"א בעולם לקיים חתימת ידי עדים שהכל מכתב הראשונים הוא וכן במקרעין לפירש"י א"כ היאך מכשרינן בגיטין הא כתב שאין יכול לקיים הוא וצ"ל דלא איכפת לן בהכי דהא לכתחילה לא חיישינן לטענת מזוייף ולא מצרכינן קיום אלא כשמערער הבעל א"כ אפילו לשיטת ר"ת דלעולם בעינן עידי מסירה בגיטין אפ"ה א"ש הסוגיא דהכא דמשום תקנות עגונות מכשרינן בעדים שאין יודעים לחתום ע"י מקרעין או אבר ורוק דזימנין דמייתי עידי מסירה או אזלי למ"ה ולא תוכל לינשא משא"כ עכשיו כשחותמין העדים אע"ג שלא יוכל להתקיים אפ"ה תוכל לינשא כיון דבליכא עירעור הבעל לא חיישינן לזיוף והא דמכשרי רבנן אף בשאר שטרות נראה דנ"מ לענין לגבות ממשועבדים אם העדים קיימין ומעידין בעצמן על כתב ידן דאל"כ פשיטא דא"ג ממשעבדי דטענינן מזוייף כיון שא"א לקיים דהכל כתב הראשונים הם והראשונים ודאי קרובים או פסולים הם מדלא חתמו בשם עצמן אע"כ דבהכי איירי ואפ"ה פוסל רשב"ג לענין משעבדי דלאו שטרא מיקרי כן נ"ל:

שם ר"א קרו קמיה. משמע דשנים קורין לפניו ואפ"ה פסול באיניש דעלמא משום דהו"ל עד מפי עד ועיין בלשון הרא"ש ז"ל באריכות ובטח"מ סי' מ"ה ובב"י שם:

תוספות בד"ה טעמא דאיכא כתב כו' וי"ל כיון דאמר הרי זה גיטך בדבר מועט מהימנינן לבעל כי היכי דבעל שאמר גרשתי נאמן כו' עכ"ל. מה שהוצרכו לפרש דבדבר מועט מהימנינן ולא ניחא להו בפשיטות דמהימן מה"ט גופא דאמר גרשתי היינו משום דהא דבעל שאמר גרשתי נאמן מפרשינן התם משום דהואיל ובידו לגרשה והיינו מטעם מיגו ואם כן לפי זה הכא לא שייך האי טעמא דהו"ל כמיגו במקום עדים שהרי אנו רואין שאינו מגרשה אלא בנייר חלק וחששא דמי מילין חששא רחוקה היא לכך כתבו אע"ג דחששא רחוקה היא מהימן מהאי טעמא גופא דהואיל שבידו לגרשה בגט כשר נאמן במיגו. ואע"ג דמסקינן בפ' יש נוחלין דף קל"ה דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן אלא דחיישינן שהיא ספק מגורשת התם אליבא דרבי יוחנן מסקינן הכי משא"כ אליבא דשמואל דאיהו מרא דשמעתא דהכי אמרינן שם להדיא דאמר רב יוסף דלשמואל דאמר הואיל מש"ה בעל שאמר גרשתי נאמן. ועוד דאף למ"ד התם דאינו נאמן אלא מספק היינו משום דאיכא סברא אי איתא דגירשה קלא אית ליה כמ"ש שם התוס' וזה לא שייך כאן דיש קול שגירשה בשטר זה. מיהו מאי דס"ד השתא דלשמואל ודאי מגורשת מה"ט דבעל שאמר גרשתי ע"כ ס"ד דלית ליה לשמואל הא דאמר רב דימי בסמוך דצריכין למיקרייה לגיטא משמע דלא מהימנינן לבעל וכמו שאפרש בסמוך אבל למאי דמסקינן דשמואל נמי חיישינן קאמר א"ש דשמואל אית ליה דרב דימי וק"ל:

בד"ה צריכין למיקרייה כו' ואי לא קרייה נראה דלא הוי גט כו' עד סוף הדיבור. לכאורה בהשקפה ראשונה נראה דמה שכתבו ואי לא קרייה לא הוי גט לאו אנאבד או נשרף קאי אלא אפילו כשהגט בידה נמי לא הוי גט ומה שכתבו בסוף הדיבור דאם לא קראו קודם נתינה וקראו לאחר הנתינה דבר פשוט הוא דמגורשת היינו לאחר נתינה תכ"ד או שעסוקין עדיין באותו ענין ע"ז קשיא להו שפיר ממתניתין דהזורק מאי שנא דנקט הוחלפו כיון דע"כ הא לא קריוהו בשעת נתינה עד שניסת וא"כ אפילו הגט ביד האשה אינה מגורשת כך נראה לכאורה מפשט לשון התוספות. ולפ"ז נראה שדבריהם בזה הדיבור היינו לשיטת ר"ת דלעולם לא סגי בע"ח לחוד אלא בעינן ע"מ והן עיקר העדות דאי לשיטת החולקים דבדאיכא ע"ח לא בעינן ע"מ א"כ אי איירי הכא דאיכא ע"ח למה כתבו דאינה מגורשת בדלא קריוהו בשעת נתינה דל עידי מסירה מהכא הא מיתכשר בע"ח וליכא למימר נמי דהא דאינה מגורשת בדלא קריוהו היינו בדליכא ע"ח דווקא איירי דא"כ מאי קשיא להו לתוספות ממשנה דהזורק דשמא התם איירי בדאיכא ע"ח ומש"ה לא מיפסל משום דלא קריוהו אלא משום שהוחלף דוקא אע"כ דאתיא כשיטת ר"ת דלעולם בעינן ע"מ אף בדאיכא ע"ח וכיון דע"י ע"מ כרתי בעינן שיקראוהו דוקא בשעת נתינה או תכ"ד כשעסוקין באותו ענין כמ"ש התוספות בפ"ק בדף ה' ע"ב בשם ר"י לענין בפ"נ ובפנ"ח אלא דלפ"ז קשה א"כ איך מדייקו התוספות האי דינא מדלא משני הכא בגמרא הב"ע בדלא קריוהו דאכתי שמא הא דאמר רב דימי בעינן למיקרייה היינו מטעמא שמא יאבד או ישרף ויפסל וע"ז מקשה הש"ס דהא משמע שם דאף בדלא קריוהו ונאבד או נשרף נמי מגורשת אבל כשלא נאבד מנ"ל להתוספות דפסול משום דלא קריוהו בשעת נתינה דשמא כשר כיון שנוכל לקרותו עכשיו. מיהו בהא מצינו למימר דודאי פשיטא להו לתוס' דלשיטת ר"ת צריכין שידעו הע"מ בשעת נתינה דוקא שמוסר לה גט כשר וא"כ פשיטא דלא מהני מה שקראוהו אח"כ אלא דעיקר מה שנסתפקו התוספות היינו משום דאיכא סברא לומר דכיון שאמר הבעל הרי זה גיטך הו"ל כאילו קראו העדים הגט דהבעל נאמן מטעם דאמר גרשתיך וכמו שכתבתי סמוך ואף למ"ד דבעל שאמר גרשתי ספק מגורשת היינו משום דאיכא למימר אי איתא דגירשה קלא אית ליה משא"כ כאן כ"ע מודו דנאמן משום שבידו לגרשה ועוד דהו"ל כמילתא דעבידא לאגלויי כיון שאמר הרי זה גיטך לא חציף לשקר ע"ז כתבו התוספות דלא מהני הך מיגו וחזקה דלא דמי לאומר גרשתי דהיינו כדין בפני עדים משא"כ כאן הרי לפנינו שלא גירשה כיון שאין כאן ע"מ כיון שלא קראו הגט ואף דאיכא חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי אנן עדים ממש בעינן משום דבר שבערוה ולא סמכינן אחזקה וע"ז מייתי התוספות שפיר ראיה לדבריהם דאי ס"ד דכשר בדלא קריוהו בשעת נתינה משום דהו"ל כאילו קראו מטעם מילתא דעבידא לאיגלויי וכמ"ד גרשתי דמי א"כ אפילו נאבד או נשרף כשר לפ"ז א"כ אמאי לא משני בדלא קריוהו אע"כ דלא סמכינן אהאי חזקה וא"כ אפילו לא נאבד פסול דאין כאן ע"מ כיון שלא ראו מסירת הגט ממש ומה שרואין עכשיו ביד האשה לא מהני דלשיטת ר"ת דווקא ע"מ ממש בעינן מיד הבעל ליד האשה דאל"כ אמאי לא מכשיר ר"ת בע"ח לחוד הא אנו רואין עכשיו הגט ביד האשה אע"כ כדכתיבנא ואפ"ה מסקו התוס' בשינוייא קמא דבדיעבד אם ניסת לא תצא והיינו משום דבדיעבד סמכינן אחזקה דמה לי לשקר והו"ל כאילו ראו העדים מסירת הגט ממש כן נ"ל נכון לפי ל' התוס' שלפנינו. אמנם אח"ז עיינתי בלשון המרדכי ומשמע שם שכוונת התוספות כאן דדוקא אם נאבד או נשרף הוא דאמרי' דאם לא קראוהו אינה מגורשת ולפ"ז ע"כ דקושית התוספות מההיא דפ' הזורק היא דמאי שנא דנקיט הוחלפו ליתני נאבד או נשרף וכ"ש הוחלפו ובההיא הוא דמספקא להו בשני התירוצים אי אמרינן אם ניסת תצא או לא אבל כשהגט יוצא מתחת ידה כשר אף לכתחלה ע"י שקורין עכשיו והיינו דמסקו בסוף הדיבור שאם קראו אחר הנתינה פשוט דמגורשת ולפ"ז נוכל לקיים דברי התוספות אף להחולקים על ר"ת ואיירי אף בדאיכא ע"ח אפ"ה פסול כיון שנשרף או נאבד א"כ מנא ידעינן דהוי ביה ע"ח והעדי מסירה לא מהני כיון דלא קריוהו והא דלא מהימנינן להבעל שהרי אומר גרשתי כדין ע"י ע"ח יש לומר דאתיא כמסקנא דבבא בתרא דבעל שאמר גרשתי אינו נאמן ואף דהכא לא שייך לומר אי איתא דגירשה קלא אית ליה אפשר דאפ"ה לא מהימן כיון דאיכא ריעותא דלא קריוהו ע"מ במקום דהו"ל לאקרויי ועוד דלהרמב"ם ז"ל בעל שאמר גרשתי אינו נאמן משום שמא בגט פסול גירשה ע"ש. אח"ז עיינתי עוד בלשון הפוסקים וראיתי שכמו שכתבתי בתחלה היא שיטת רבינו ירוחם עפ"י מה שהובא בהגהות רמ"א בסי' קל"ה ות"ל שכוונתי לדעת הגדולים ודעת קדושים מצאתי דאפשר שרבינו ירוחם הוציא מלשון התוספות על הדרך שפירשתי מסברא ודוק היטב. גם בפסקי מהרא"י סי' כ"א נראה שהבין דברי התוספות על הכוונה שכתבתי בתחלה ע"ש:

דף כ עמוד א

תוספות בד"ה הא בעינן כו' אף ע"ג דמתני' ר"מ עד סוף הדיבור. הקדמונים נדחקו מאד בכוונת התוספות בזה הדיבור עד שראיתי למורי זקיני הגאון מוהר"י בתשובה א' שכתב שכל הפירושים אינן נוחין לו ודברים מעורבבין יש בהם ושכמדומה לו שאין זה מדברי התוס' ואני בער ולא אבין מה הרעישו את העולם בזה דלענ"ד דבריהם מבוארין וכך הצעת לשונם דמעיקרא קשיא להו אהא דמקשינן בפשיטות הא בעינן שמו ושמה משמע דאם לא כתבו פסול ולכאורה משמע דכשר אף לכתחילה אליבא דכ"ע דהא מוקמינן למתניתין דהזורק כר' מאיר ולא כרבנן א"כ ע"כ דכולהו בבי דמתניתין דהתם דקתני בהו הולד ממזר היינו מדרבנן מטעמא דכל המשנה ממטבע כו' ומש"ה צריך לאוקמי כר"מ דוקא ולא כרבנן ולפ"ז הא דקתני נמי בההיא מתניתין שינה שמו ושמה הולד ממזר היינו נמי מדרבנן וע"כ דהא דאמרינן שם בגמרא מודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה שהולד ממזר היינו נמי מדרבנן דכיון דע"כ לר"מ הוא מדרבנן מדנקיט להו בהדי אינך בבי א"כ לרבנן נמי לא הוי אלא פסולא דרבנן וממזר מדרבנן דהא לא אשכחן דמחמרי רבנן טפי מדר' מאיר ואפושי פלוגתא לא מפשינן וא"כ דזכינו מיהא דשינה שמו ושמה לכ"ע לא הוי אלא פסולא דרבנן ע"כ דלא כתב כלל כשר אף לכתחילה דאל"כ תקשי לר"מ אמאי נקיט שינה הו"ל למימר אפילו לא כתבו כלל הוי ממזר מדרבנן דהא לר"מ בכל פסולי דרבנן הוי הולד ממזר מדרבנן משום כל המשנה ממטבע אע"כ דלא כתבו כשר אף לכתחלה וממילא דלא הוי בכלל כל המשנה דלא אשכחן מטבע זו בפירוש בתקנת חכמים וא"כ ממילא מדר"מ נשמע נמי לרבנן דכשר אף לכתחלה דהא לא אשכחן פלוגתא בהא מילתא וא"כ קשיא להו סוגיא דהכא על זה מסקו התוספות דהא ליתא דהא ע"כ לר"מ לא כתבו כלל פסול אף מן התורה משום דאין מוכח מתוכו וא"כ כ"ש בשינה שמו לגמרי דהוי פסולא דאורייתא וממזר דאורייתא דשינוי גמור לעולם גרע מלא כתב כלל כמבואר למי שבקי בטיב גיטין דלעולם מוטב להכניס בספק חסרון מבספק שינוי ולסברא זו נחתו התוס' נמי בלשון קושייתם וא"כ לפ"ז לעולם קשיא מתניתין דהתם דאף את"ל דאין ה"נ דההיא בבא דשינה שמו היינו מדאורייתא אפ"ה תיקשי אמאי לא נקיט לא כתבו דהוי נמי מדאורייתא אלא לכך אור"י דההיא שינה שמו דהתם באמת לא איירי משינוי גמור דא"כ ודאי טפי הו"ל למיתני לא כתבו כלל אלא איירי בשינוי שם דגליל ביהודה דשינויי כי האי ודאי עדיף מלא כתבו כלל ואפ"ה פסול לר' מאיר בשינוי כי האי מדרבנן ובלא כתבו כלל פסול מדאורייתא משום דאין מוכח מתוכו ולפ"ז הא דאמרינן נמי בגמרא שם דמודים חכמים לר"מ בשינה שמו ושמה דהולד ממזר היינו נמי בשינוי דגליל ביהודה דאע"ג שאינו שינוי גמור אפ"ה פסול מדרבנן אליבא דכ"ע וא"כ ע"כ דלרבנן בלא כתבו כלל נהי דלא פסלי מדאורייתא דלדידהו לא בעינן מוכח מתוכו אפ"ה ע"כ פסלי מדרבנן דהא אפילו בשינוי שם דגליל ביהודה פסלי מדרבנן כ"ש לא כתבו כלל דשינוי דגליל ביהודה עדיף מלא כתבו כלל ואפשר דלא מטעם שינוי מיפסל אלא משום שלא נכתב שם דיהודה ביהודה והו"ל כאילו לא כתבו כלל וא"כ מוכח מיהא עכ"פ דלא כתבו כלל פסול אליבא דכ"ע לר"מ מדאורייתא לרבנן מדרבנן כנ"ל נכון וברור בעזה"י בכוונת התוס' אמנם עדיין יש לדקדק דלפ"ז נראה ממסקנת התוספות דבלא כתבו כלל לא מיפסל אליבא דרבנן אלא מדרבנן למאי דלא בעינן מוכח מתוכו וא"כ היאך קאמר רב יוסף בשמעתין למאי ניחוש לה דמשמע דאפי' שום חששא וריח הגט אין בו ואמאי הא כשר מיהא מדאורייתא מיהא מצינן למימר דהא דכשר מדאורייתא היינו בידוע שנכתב לשם גט אבל הכא דליכא אלא חששא בעלמא דלמא אקדים ויהיב זוזי לספרא א"כ כיון דכה"ג פסול הגט מדרבנן לא חיישינן להכי דרוב סופרים בקיאין הם דגט כה"ג לאו מידי הוא מדרבנן ומהיכי תיתי ניחוש לכך. ועי"ל דודאי מסברא פשוטה משמע דלא כתבו כלל שמו ושמה אפילו מדאורייתא פסול דאין זה כריתות כלל אלא דמעיקרא רצו התוספות להוכיח מלשון המשנה וסוגיא דהזורק דכשר אף מדרבנן והדר מסקו דא"א לומר כן דהא לר"מ מיהא פסול מדאורייתא משום דבעי מוכח מתוכו וע"כ מפרשי סוגיא דהזורק בענין אחר ששינה שמו ושמה דגליל ביהודה הוא דפסול מדרבנן לכ"ע אבל בלא כתבו כלל לעולם דפסול אף מדאורייתא כסברא החיצונה כן נ"ל ושניהם נכונים ודוק היטב:

גמרא הרי שהיה צריך לכתוב כו' ונתכוין לכתוב יהודה. וקשה מאי איריא דנתכוין לכתוב יהודה דבפשיטות מצינן לאשכוחי האי פלוגתא כשנתכוון לכתוב השם אלא שלא כתבו בפירוש לשמה לשם קדושת השם דפסול כדאיתא לקמן פרק הניזקין דף נ"ד וליפלגו אי מהני העברת קולמוס לשם קדושת השם או לא וליכא למימר דבכה"ג כיון דכתיבה הראשונה היתה בסתם אע"ג דודאי פסול כדמשמע בהניזקין אפ"ה כולי עלמא מודו דמהני העברת קולמוס ודוקא היכא שנתכוין לכתחלה לשם יהודה הוא דלא חשיב כתיבה אחרונה להוציא מהמחשבה וכתיבה ראשונה שנכתב לשם פסול הא ליתא דא"כ בגיטין נמי יש לחלק בכה"ג אם כתיבה ראשונה היתה סתם או אם נכתב לשם אשה אחרת ששמה כשמה ומדפסיק רב חסדא ונקיט סתמא משמע דבכל ענין שייך בגט האי פלוגתא דר"י ורבנן. ועוד דלכאורה נראה דהיכא דכתבו מעיקרא לשם אשה אחרת ודאי דלא מהני העברת קולמוס כיון דאינתיק מעיקרא בפירוש לשם אשה אחרת כדמשמע לכאורה בפ"ק דעירובין דף י"ג אף שיש לחלק קצת מ"מ משמע מיהו דעיקר מילתא דרב חסדא היינו היכא שכתבו מעיקרא סתם דבגט סתמא נמי פסול כדאיתא בריש זבחים. ולכאורה היה נ"ל דהא דקתני ונתכווין לכתוב יהודה היינו לרבותא דאפילו כשנתכוין לכתוב בפי' יהודה אפ"ה מכשיר ר' יהודה בהעבר' קולמוס והא דלא נקיט איפכא לרבותא דרבנן היינו משום דכח דהתירא עדיף אבל קושטא דמילתא לא משמע ליה לתלמודא לחלק בין כתבו בפירוש שלא לשמה או סתמא. אלא דיש לדקדק עוד מאי ס"ד דרב חסדא לדמות פסול הגט לההיא דהתם אליבא דרבנן דהא בהדיא קאמרי חכמים אין השם מן המובחר משמע דמן המובחר אינו אבל בדיעבד כשר לאפוקי מדר' יהודה דמכשיר לכתחילה. והנלע"ד בזה דהא דקתני חכמים אין השם מן המובחר היינו דלא מיבעיא דהס"ת פסולה אלא שאין קדושת השם כלל על זה השם שנכתב ע"י העברת קולמוס ומותר למחקו ולכתוב אחר במקומו ולא אמרי' דהו"ל כמוחק השם שאין זה השם מהמובחר כיון שאין בו קדושה אלא דלפ"ז הדרא קושיא קמייתא לדוכתא דכיון דבאמת אין שום חילוק בין כתבו בפירוש שלא לשמה או סתמא א"כ מ"ש דנקיט ונתכוין לכתוב יהודה ואי משום כח דהתירא אדרבא לרבנן הוי טפי כח דהתירא לענין שמותר למחקו אף ע"ג דמחיקת השם אסור מן התורה. לכך נלע"ד להיפך דהא דקתני אין השם מן המובחר לענין קדושת השם גופיה קאי דנהי דהס"ת פסול היינו משום דהשם אינו מן המובחר אבל לענין מחיקה בקדושת' קאי שאסור למחקו ולדעתי צ"ע לדינא. אח"ז ראיתי בבדק הבית להרב הבית יוסף שכתב בשם תשובת הרשב"ץ וסמ"ק דשם שנכתב שלא בקדושה מותר למחקו ורמז על סוגייא דהכא ואף שאיני כדאי לדעתי מסוגיא דשמעתין משמע להיפוך וכמו שכתבתי וראיתי ג"כ להט"ז והש"ך י"ד סי' רע"ו שהרגישו קצת ועל מה שהתיר הש"ך למחוק לצורך תיקון יש לי לדקדק ואין כאן מקומו ודו"ק:

שם א"ל רבא מ"ט אילימא משום דכתיב וכתב והכא איהי קא כתבה כו' ופירש"י משום שהיא נותנת שכר הסופר. ויש לדקדק דכיון שאין הסופר רשאי לכותבו אלא בציווי הבעל א"כ הרי הוא שלוחו של הבעל וקי"ל שלוחו של אדם כמותו וא"כ מאי ריעותא יש כאן במה שהיא נותנת שכר סופר שיכתוב וימסור לבעל אטו שכירות הסופר מי כתיב באורייתא ועוד דממ"נ אם כשציוה הבעל לסופר לכתוב לא הקפיד הסופר לומר שיתן שכר א"כ הרי הוא שלוחו בחנם והיא מתנה בעלמא יהבה ליה ואי איירי שהקפיד ואמר שרוצה לכתוב באופן שהיא תתן השכירות א"כ אכתי הוה שלוחו של בעל וקונה מדין עבד כנעני כדאיתא בפ"ק דקידושין. מיהו לקמן דף כ"ב בלשון התוספות בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו כתבו התוספות לחד תירוצא דלא בעינן כלל שליחות בכתיבת הגט מדמכשרינן בכתבו חרש שוטה וקטן והא דאמרינן הכא אילימא משום דכתיב וכתב כו' לאו מטעם שליחות איירי אלא אהא דכתיב ונתן סמיך דמשמע שצריך שיתן לה משלו והאי לאו דידיה הוא אלא משלה נותן לה. אבל עדיין קשיא לי א"כ לפ"ז למה הוצרך רבא לומר דאקנויי אקני ליה רבנן משום הפקר ב"ד כפירש"י ותיפוק ליה דבלא"ה אין לפסול דנהי שהגט הוא של האשה שקנאתו בדמים מ"מ כיון שהיא אמרה לסופר שימסרהו ליד הבעל א"כ היא אקנית' לבעל ע"י הסופר כדמסקינן לקמן גבי טבלא דאיתתא ידעה לאקנויי וכ"ש הכא דלא צריכה אפילו לאקנויי כמו שאפרש בסמוך. וליכא למימר דדוקא לענין הקלף והטבלא שהוא שלה ממש שייך לומר אקנויי אקניתה ליה משא"כ לענין דמי כתיבת הסופר דאיירי הכא לא שייך לומר דאקניתה ניהליה כיון שאינה מוסרת ליד הבעל ממש וכן נראה להדיא מלשון התוספות לקמן גבי טבלא איברא דליתא דא"כ בשטרי מקנה דלא שייך לומר אקנויי אקני ליה רבנן משום הפקר ב"ד דמהיכא תיתי הא לא שייך טעמא דתקנת עגונות וא"כ היאך אמרו דהלוקח ומקבל מתנה נותן שכר הסופר ואמאי הא בעינן ספר מקנה שיהא של המקנה וליכא אע"כ דשכר הסופר נמי אמרינן דהלוקח מקנה למוכר והמקבל לנותן וא"כ כיון דמסקינן לקמן דאיתתא ידעה לאקנויי כמו גברא א"כ כמו כן מציא לאקנויי מעצמה לבעל כל הגט הן הקלף והן במה שזכתה בו מצד דמי הסופר ומה צורך להפקר ב"ד וליכא למימר דלעולם לא שייך לאקנויי מעצמה דמי שכר הסופר אלא הקלף לחוד כדמשמע מלשון התוספות אלא דבשאר שטרי מקנה לא איכפת לן בהכי כיון דלא כתיב בהו ונתן הא ליתא דא"כ היאך פשיט לקמן איבעיא דטבלא משטרי מקנה אע"כ דשוין הם. ועוד דע"כ הא דפשיט לקמן מזקן אחד שהיה מלוה לאחרים וכותב משלו ע"כ מדמי שכר הסופר קא פשיט דאי ממה שהיה כותב בקלף שלו קא פשיט קשה מנא לן דלמא בקלף של הלוה איירי שהרי כתבו התוספות עצמן דהא דלא פשטינן מעיקרא מהאשה כותבת הגט היינו משום דס"ד דאיירי בקלף שלו וא"כ מאי פשיט מזקן אחד אע"כ דמשכר הסופר קא פשיט דנהי דלא מצי למיפשט ממה שהאשה נותנת שכר הסופר דשאני התם דאקנויי אקני רבנן משום הפקר ב"ד משא"כ בטבלא דלא שייך הפקר ב"ד כמ"ש התוס' שם אם כן אכתי אימא לך דלא מהני משום דלא ידעה לאקנויי מנפשה אבל מזקן אחד פשיט שפיר מהכתיבה לחוד דהא בשטרי מקנה לא שייך כלל הפקר ב"ד כדכתיבנא וכמו שאפרש עוד בסמוך וא"כ מדהכשירו חכמים ע"י כתיבתו בעצמו ע"כ היינו משום דאיהי גופה אקנתיה ליה וקפשיט שפיר נמי לענין טבלא נמצינו למידין דלשיטת התוספות גופא מוכרח דלענין כתיבת הסופר לחוד נמי שייך טעמא דאקנויי אקני מנפשיה וא"כ הדרא קושיא לדוכתא למאי הוצרך רבא לטעמא דאקנו רבנן משום הפקר ב"ד ואמאי לא קאמר בפשיטות דלא מיפסלי משום דאיהי מקניא ליה. ומה שכתב הרשב"א ז"ל בחידושיו דרבא לטעמא דרב חסדא קאמר אם תימצי לומר דסבירא לך איתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה לא מיפסל דאקנויי אקני רבנן. אבל זה דוחק וסוגיית הש"ס ולשון הפוסקים לא משמע כלל כפירושו אלא דתרוייהו טעמי איתנהו אף למאי דאסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי אפ"ה איצטריך טעמא דאקנו רבנן מהפקר ב"ד והמעיין בלשון התוס' ופוסקים יראה להדיא דלא נחתו לסברת הרשב"א ז"ל. ועוד דאף לסברת הרשב"א ז"ל דמילתא דרבא הכא איירי א"א דאיתתא לא ידעה לאקנויי אפ"ה נלע"ד בפשיטות דאף למ"ד איתתא לא ידעה לאקנויי היינו בדבר שכבר קנתה קנין גמור בהא לא ידעה לאקנויי ליתן לו במתנה גמורה כיון דבלא"ה הוא מחזירו לידה כמו שפירשו התוספות באיבעיא דטבלא משא"כ הכא לענין דמי כתיבת הסופר לא צריכה כלל לאקנויי לבעל שהרי היא אינו רוצה לזכות כלל בכתיבת הסופר דלמה הוא לה אלא היא נותנת דמים כדי שיכתוב ויתן לבעל וא"כ כשמוסרו הסופר לבעל בשליחות האשה זכה בו מדין עבד כנעני כן נ"ל ברור וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מה צורך להפקר ב"ד. והנלע"ד הקלושה בענין זה הוא באחד משני דרכים הדרך הראשון הוא לשיטת הסוברים דשייך שליחות בכתיבת הגט שכן הדעת נותן וכ"כ כמה פוסקים והא דמכשרינן בכתבו חרש שוטה וקטן היינו בכתיבת הטופס לחוד או בתורף ואליבא דר"מ דאמר ע"ח כרתי כמבואר לקמן בתוס' באריכות ובפוסקים. ובלא"ה קשיא לי על שיטת ר"ת לקמן דף כ"ב שמפרש דסוגיא דהכא לא איירי מטעם שליחות דא"כ תיקשי מכתבו חש"ו. ולפ"ז ליקשי איהו לנפשיה דאף למה שמפרש הסוגייא דהכא דאקרא דונתן סמיך וכיון שהיא נותנת השכר לאו דידיה הוא וא"כ אכתי אמאי מכשרינן בכתבו חש"ו הא לאו בני זכייה נינהו וא"כ אף שהאשה נותנת השכר מ"מ לא זכה הבעל בכתיבת הגט וכדאמרינן בעלמא קטן מיקנא קני אקנויי לא מקנה וכ"ש בחרש ושוטה דלית ליה זכיה כלל וליכא למימר דאיירי שכתבו החש"ו ובקלף של הבעל או האשה והכתיבה עושה בחנם וא"כ אין לו חלק כלל בגוף הגט הא ליתא דא"כ מאי מייתי הש"ס לקמן לפשוט האיבעיא דטבלא מההיא דזקן אחד שהיה כותב בכתב ידו דלמא התם נמי כתב על קלף שלהם ולא היה נוטל כלל שכר הכתיבה אלא בחנם שכן נראה באמת וא"כ לא היה צריך כלל לאקנויי אע"כ דאפילו בכה"ג שעושה בחנם אפ"ה ממילא יש לו חלק ע"י הכתיבה וכמ"ד אומן קונה בשבח כלי ומש"ה לא מיקרי ספר המקנה וא"כ בחש"ו נמי אמאי מכשרינן אע"כ דאיירי בכתבו הטופס או בתורף ואליבא דר"מ וכדכתיבנא א"כ לפי שיטה זו לעולם דשייך שליחות בגט והיינו דאמר רבא בשמעתין אי משום דכתיב וכתב והכא איהי כתבה ליה הכוונה בזה דאף שהיא אומרת למסור לבעל והסופר הוא שלוחו של בעל היינו לאחר שנכתב והגיע ליד הבעל משא"כ בשעת הכתיבה אנן סהדי דעקר ליה לשליחות הבעל ונעשה שליח האשה שהרי יכולה לחזור בה ולומר שאינה רוצה לשלם לו שכירות על הכתיבה אם לא שיתן לידה הגט נמצא דלפ"ז בשעת הכתיבה מיהא לא נכתב בשליחות הבעל דבכה"ג אמרינן לענין שליחות קבלה דנעשה שלוחו ושלוחה כו'. אמנם כן לפי שיטה זו נוכל לפרש ג"כ בדרך אחר בזה הסיגנון אף לשיטת התוספות לקמן דלא שייך שליחות בגט אלא דמילתא דרבא בשמעתין היינו משום דלאו דידיה הוא כיון שהיא נותנת השכר. מיהו לאו מטעמייהו דאקרא דונתן סמיך אלא דוכתב ספר כריתות נמי משמע שצריך שיהא שלו וכן דקדק הב"י מלשון סדר הגט של הרא"ש ז"ל עיין בסימן ק"כ ונ"ל דנפקא מינה אי ילפינן מונתן עיקר הקפידא אינו אלא דבשעת הנתינה צריך שיהא של הבעל משא"כ אי ילפינן מוכתב צריך שיהא שלו בשעת הכתיבה. וא"כ לפ"ז אתי שפיר דלא מצי למימר דאיהי אקניתה ליה דאכתי במאי זכה בשלמא לקמן בטבלא אתי שפיר שהרי מסרתו לידו מידה וא"כ אקניתא ניהליה במשיכה משא"כ לענין דמי הכתיבה כיון שהיא נותנת דמים ונקנה לה לא מצי לאקנויי לבעל בדיבור בעלמא אלא כשיגיע ליד הבעל קנאו במשיכה וא"כ אכתי בשעת נתינה לאו דידיה הוא לכך הוצרך רבא לומר דלמא אקנויי אקני ליה רבנן פירוש המעות וא"כ נקנה לו תיכף בשעת הכתיבה ע"י המעות שנותנת האשה כן נ"ל נכון מאד בעזה"י. ואכתי יש לדקדק הא דקאמר והכא איהי כתבה ליה משמע דפשיטא לן דקנאתו ואמאי הא קי"ל מעות אינן קונות דיש לומר דלענין הכתיבה שאין בו ממש דלא שייכא משיכה כ"ע מודו דמעות קונות כדאמרי' פרק הזהב גבי נתנה לבלן מעל ואי משום הקלף הרי כתבו הפוסקים באמת כשהקלף של הסופר בעצמו צריך להקנות לבעל ע"י אחר משא"כ כשהסופר קונה הקלף במעות האשה הרי הסופר קונה ומזכה להאשה והמוכר מזכה לבעל המעות כדאמרינן בפ' הגוזל ודוק היטב:

עוד שם והכא איהי כתבה ליה ופירש"י ז"ל שנותנת שכר הסופר. ויש לדקדק אכתי מאי ס"ד דמש"ה קאמר רב חסדא למיפסל כולהו גיטין ואמאי הא אקשינן בדוכתא טובא אשה מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה ומש"ה קי"ל אין קנין לאשה בלא בעלה בפרק קמא דקידושין ודחקינן לאוקמי בנתן לה אחר מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בהן וא"כ מה שהאשה נותנת שכר הסופר הוא ממעות הבעל דכסף מנא לה ואי איירי מאשה שהקנו לה ע"מ שאין לבעלה רשות קשיא ליה לר"ח היאך קאמר לכולהו גיטי הא מיעוטא דמיעוטא הכי איתנהו. אע"ג דהא מילתא דמה שקנתה אשה מדרבנן בעלמא הוא היה אפשר לפ' כן כוונת הש"ס דאהא מילתא גופא קאמר ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן אלא דמלשון רש"י ז"ל לא נראה כן ויש ליישב דהא דמקשה בכמה דוכתי מה שקנתה אשה קנה בעלה היינו בסתם נשים היושבות תחת בעליהם ומעלין להם מזונות דמעשה ידיה לבעל מה שא"כ הכא באשה המתגרשת רוב המתגרשות מחמת קטטה אין הבעל רגיל להעלות להן מזונות באותן הימים בזמן הגירושין אע"פ שחייב לה מצד הדין ומש"ה א"ש דכיון דמעשה ידיה שלה יש לה מעות מיוחדין וכשנותנת לסופר נקנה לה והא דמקשינן בפ' הזורק גבי זרק לחצרה חצר מנא לה מה שקנתה אשה קנה בעלה וכתבו התוספות דאפי' בחצר של נכסי מלוג מ"מ יש לבעל הפירות אע"ג דבשעת גירושין איירי. מיהו הא קי"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינת הגט והתם לא מציא למימר איני ניפדית ואיני נותנת הפירות דבע"כ הפירות לבעל כנ"ל ועיין מה שאכתוב עוד בזה מלשון התוס' באיבעיא דטבלא בסמוך:

שם ודלמא אקנויי אקני ליה רבנן. כבר כתבתי בתשובת שאלה דלענ"ד דלכך נהגו לכתוב בסוף הגט כדת משה וישראל מה שלא נמצא בנוסח המשנה ואף לפר"ת בפרק גט פשוט דהקדמונים היו כותבין זה הלשון באמצע הגט כדמשמע במס' ידים שאמר הצדוקי קובלנו עליכם שאתם כותבים המושל עם משה בגט וע"כ שלא היו כותבים בסוף כמו עכשיו שהרי היו כותבים שריר וקים וא"כ למה נשתנה עכשיו לכתוב כדת משה בסוף הגט ולפי סוגיא דשמעתין אתי שפיר דקאי אדלעיל מיניה שכותב ודן די יהוי ליכי מנאי ספר תרוכין משמע שהספר תרוכין הוא שלו ובאמת אינו שלו שהיא נותנת השכר ע"ז מסיים וכותב כדת משה וישראל פירוש שע"פ דת משה וישראל הוא שלו דאקנויי אקני ליה רבנן והרי זה כעין מה שכתבו התוספות שהנהיגו לומר בשעת הקידושין כדת משה וישראל משום דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ולפעמים הפקיעו כסף הקידושין ע"י הפקר ב"ד וה"נ דכוותה לענין הגט משא"כ בדורות הקדמונים קודם שתקנו שהאשה נותנת השכר לא היו צריכין לכתוב כן ושם הארכתי:

שם ואלא משום דכתיב ונתן והכא לא יהיב מידי. וקשה הא קא יהיב לה גוף הגט ומילתא דפשיטא דעלה קאי ונתן ואי מגיטין שאינן שוה פרוטה קשיא ליה כנראה מלשון רש"י ותוס' א"כ מאי קאמר יכילנא למיפסל לכולהו גיטין דהא רוב גיטין שוין פרוטה הם דאלת"ה היאך פשיט לעיל מהאשה כותבת גיטה דלמא שכתבה בנייר שאין שוה פרוטה דלא צריכה לאקנויי ליה דלאו ממון הוא אע"כ דסתם גיטין שוה פרוטה. ועוד אם כן מאי מסיק ודלמא נתינת הגט הוא מעיקרא נמי ידע דנתינת הגט הוא אלא דס"ד שצריך שיהא הגט ש"פ כדמצינו בכמה דוכתי דכתיב ונתן ואם נתכוין הדוחה למה שכתבו התוספות בד"ה דלמא נתינת הגט אם כן עיקר התירוץ חסר מן הספר וע"ק אי סלקא דעתך דמעיקרא מגיטין שאינן ש"פ קשיא ליה לרב חסדא אם כן מאי קאמר תדע דשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר ומאי תדע דקאמר היינו תדע מן הקושיא עצמה וליכא למימר דמילתא דרב חסדא אמנהג העולם קאי שנהגו לכתוב על פחות מש"פ וע"ז מייתי דכשר ותדע מדשלחו מתם כתבו על איסורי הנאה כשר הא ליתא דא"כ לפשוט ממתניתין דכתבו על עלה זית ואי משום דחזי לאצטרופי כ"ש דנייר נמי חזי לאצטרופי. ולולא פירש"י ז"ל היה נ"ל ליישב על הדרך שכתבתי לעיל דמעיקרא מקשי משום דכתיב וכתב ובעינן שיהא הכתיבה משלו והכא משלה הוא שנותנת שכר. וע"ז דחי דאקנויי אקני ליה רבנן הוי שפיר וכתב משלו. וע"ז גופא הדר מסיק ואי משום דכתיב ונתן דבעינן מיהא שיגיע לידה נתינה והבאה בגוף הגט ע"י הגירושין משא"כ הכא כיון שהיא נותנת השכר משלה. נמצא שאם לא נגמרו הגירושין כ"ש שגוף הגט שלה שקנאתו בדמים ורבנן הוא שהפקיעו ממנה לצורך הגירושין נמצא שלא הגיע לידה שום נתינה ש"פ מחמת הגט דאדרבה ע"י מעשה הגט הפקיעו ממנה וכי הדר ויהיב לה לאו נתינה מחמת הגט מיקרי. וע"ז מסיק הש"ס שפיר דלא בעינן שיגיע לידה דבר חשוב מחמת נתינת הגט אלא ונתן היינו אגט גופא קאי ולא תליא במידי דמיקרי נתינה תדע דהא כתבו על איסורי הנאה כשר כן נראה לי נכון לולא שרש"י ז"ל לא פירש כן ודו"ק:

תוספות משמיה דרבים וקלסוהו כו' פירש בקונט' כו' ובפ' מי שאחזו לא יתכן לפרש כן כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד נראה ליישב שיטת רש"י ז"ל דודאי בפרק מי שאחזו שייך לפרש כפר"ת דמעיקרא כי אמרה רבי חייא משמיה דרבי קלסוהו ואח"כ כשאמר משמיה דרבים לא קלסוהו וזה תימא אע"כ דהא דקלסוהו מעיקרא לאו אגוף המימרא קאי אלא דקלסוהו במאי דקאמר להו דיחידאה הוא דאפשר הוי שמיעא להו הברייתא סתמא וסוגייא דעלמא דלא כי האי ברייתא מש"ה קלסוהו במאי דקאמר דיחידאה היא כדאשכחן בדוכתי טובא דמוקי הש"ס סתמי משניות וברייתות דיחידאה נינהו וא"כ לית הילכתא כוותיה דקי"ל הלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו משא"כ בשמעתין א"א לומר דהא דלא קלסוהו מעיקרא היינו במאי דקאמר לה משמיה דרבי דאיהו יחידאה ומש"ה לא קלסוהו משום דסברי דהילכתא כוותיה דאטו משום דקאמר לה משמיה דרבי לית הילכתא כוותיה דילמא רבי קאמר לה וליכא מאן דפליג עליה או אפשר דיחידאה פליג עליה דרבי ואכתי הלכה כרבי מחבירו אע"כ צריך לפרש כאן כמו שפירש"י ז"ל:

דף כ עמוד ב

תוספות בד"ה על מנת שתחזירי כו' עיין בכל זה בלשון התוס' לקמן ד' ע"ה ובלשון התוס' פ' יש נוחלין (ב"ב דף קל"ז ע"ב) והרא"ש ז"ל פ' י"נ האריך בזה ע"ש מיהו מה שכתבו התוס' כאן דהא דקאמר רבא הילך אתרוג זה כו' ונקיט מעשה קודם לתנאי לא דק במילתיה נראה דהיינו לשיטתייהו דאף במעכשיו נמי בעינן תנאי כפול והן קודם ללאו ותנאי קודם למעשה משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דבמעכשיו אין צריך לשום דבר מעניני התנאי וכמ"ש הטור והש"ע א"ע סי' ל"ח א"כ מצינן למימר דמימרא דרבא באתרוג היינו למאי דקי"ל כרבי דכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו דמי ומש"ה לא בעינן ת"כ ולא תנאי קודם למעשה משא"כ לקמן בברייתא דמי שאחזו בעי רבא לאוקמיה אליבא דכ"ע כמ"ש התוספות שם וא"כ אליבא דרבי מיתוקמא שפיר מטעמא דרב אשי שם ומגורשת דקתני היינו כשהחזירה לו מגורשת למפרע משום דכמעכשיו דמי ולרבנן דסברי ע"מ לאו כאומר מעכשיו דמי מיתוקמא אפילו לא החזיר לה משום שאין כאן תנאי כלל דבעינן תנאי קודם למעשה ומדכתבו התוס' דרבא לא דק ע"כ דסברי התוספות דמעכשיו נמי בעינן כל דיני התנאי. אלא דאכתי איכא למידק א"כ הוי להו לפרש דהא דלא נקיט רבא תנאי כפול באתרוג נמי לא דק ואי נחתו התוספות כאן למה שכתבו בפ"ק דקידושין דף ו' דהא דלא נקיט רבא באתרוג תנאי כפול היינו משום דבלא"ה איכא גלוי דעת שנתנו ע"מ שיצא בו חבירו לחוד ויחזירנו מש"ה לא בעינן ת"כ וא"כ הכא נמי לענין מעשה קודם לתנאי הוי להו לפרש כן דבאתרוג לא בעינן משום דאיכא גילוי דעת ובאמת בלא"ה דברי התוס' בפ"ק דקידושין צריכין עיון ודיני התנאי כהררים תלויין בשערה ויש להאריך הרבה רק שאין כאן עיקר מקומו ודעתי לבארן היטב בפרקים הבאים בעזה"י:

גמרא בעי רמי בר חמא היו מוחזקים בעבד כו' מי אמרינן אקנויי אקני לה כו'. לכאורה נראה לדקדק מזה הלשון שאין האשה זוכה בגוף העבד על ידי מסירת הגט הכתוב עליו אלא צריך הבעל להקנות לה העבד בקנין מיוחד בפירוש והיינו דקאמר אקנויי אקני לה דאלת"ה אלא במסירת העבד לידה בתורת גט ממילא זכתה ג"כ בגוף העבד כמו שזוכה בגוף הגט אפילו בטס של זהב אי לא אמר והשאר לכתובתך א"כ תיקשי אמאי קאמר הכא אקנויי אקני לה כיון דעיקר האיבעיא לענין גט הו"ל למימר מי אמרינן לגירושין יהביה ניהלה או דילמא מנפשיה עייל וממילא ידעינן דאי לגירושין יהביה ממילא קנתה ג"כ גוף העבד אע"כ דלא מיקני העבד ע"י הגט אלא צריך להקנותו בפירוש וכמו שעלה על דעת הרשב"א והר"ן ז"ל. מיהו קשיא לי לפ"ז אמאי צריך הש"ס לדחוק ולאוקמיה איבעיא דרמי בר חמא בכתובת קעקע משום קושיא דיכול להזדייף ותיפוק ליה דשפיר מצינן לאוקמי האיבעיא כגוונא דמתניתין וע"י עידי מסירה שראו שמסר לה העבד בתורת גט אבל שלא הקנה לה גוף העבד והיינו דמיבעיא ליה אי אמרינן אקנויי אקני לה קודם לזה והיא נאמנת בכך כיון שהיא מוחזקת בו או דילמא מנפשיה עייל ואין לומר דבכה"ג ודאי אינה נאמנת כיון שהספק נולד קודם הגירושין פשיטא דלא מהני חזקתה דאין לאשה חזקה בנכסי בעלה הא ליתא דמ"מ כיון שמוחזקת בו לאחר שמסרו לידה בתורת גט נאמנת לומר שהקנה לה קודם הגט בקנין גמור וקי"ל בעל שנתן לאשתו מתנה קנתה או דילמא מנפשיה עייל ואין לה בו שום חזקה ואינה נאמנת וליכא למימר כיון שמעידין דיהביה לגירושין ואין הגט מועיל אא"כ זיכה לה בפירוש מעיקרא גוף העבד א"כ אמרינן דמסתמא עשה הבעל כדין והקנה לה מעיקרא העבד בקנין מיוחד הא ליתא דא"כ בסמוך בטבלא נמי נימא דמסתמא יודעין הע"מ דאקניתא לבעל דע"כ הטבלא איירי בעידי מסירה דהא כתב שיכול לזייף הוא כמו שאוכיח בסמוך דהו"ל שינוי החוזר לברייתו אע"כ דלאו כ"ע דיני גמירי וה"נ דכוותה ואף שיש לחלק קצת מ"מ המעיין בל' ספר התרומה שהביא הב"י סי' ק"כ משמע דמסתמא לא סמכינן לומר שהקנה כדין וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דמצינן לאוקמי האיבעיא בכה"ג אפילו בלא כתובת קעקע. מיהו מצינן למימר דא"א לאוקמי האיבעיא בכה"ג דהא לשיטה זו שצריך להקנות העבד בקנין מיוחד קשיא לן דאקני לה אימת דודאי לאחר שמסרו לידה בתורת גט תו לא מהני הקנין דמ"מ המסירה היתה בפסול כיון שגוף העבד הוא שלו ואי אקני לה קודם נתינתו בתורת גט א"כ לא קרינן ביה ונתן דבעינן שיתן לה משלו והאי מדידה קיהיב לה כיון שהעבד הוא שלה והו"ל כטבלא דבסמוך ואי אמרינן שהאשה חזרה והקנתו לו קודם נתינה הדר הו"ל כדמעיקרא וכי יהיב לה בתר הכי איכא למימר ששייר גוף העבד לעצמו ולא מהני הגט ועוד דהא מספקא ליה לרמי ב"ח גופא בסמוך אי איתתא ידעה לאקנויי או לא והיאך פשיטא ליה הכא דאי אמרי' אקנויי אקני לה הגט כשר ותיפוק ליה דאכתי איכא לספוקי אי מהני הגט משום איבעיא דטבלא בסמוך. אע"כ דלשיטה זו שצריך להקנות לה העבד בפירוש היינו בשעת נתינת הגט ממש שאמר לה זכי בעבד והתגרשי בגט זה שעליו וא"כ תו לא מצינן לאוקמי בע"מ דא"כ הרי העדים יודעין אם אמר לה בזה הלשון או לא אע"כ דרמי ב"ח איירי דליכא ע"מ מקשה שפיר ות"ל דיכול להזדייף. אמנם אחר העיון יראה לי דבכה"ג שמקנה לה העבד בשעת מסירת הגט פסול הגט משום דבעינן וכתב ונתן שאין מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה יצא זה שמחוסר הקנאת גוף העבד וכמו שאכתוב בסמוך בשם הר"ן ז"ל. וליכא למימר כיון שנתינת הגט וזכיית העבד באין כאחד לא מיקרי מחוסר מעשה הא ליתא דנתינת הגט וזכיית העבד הם שני הפכים דבגט בעינן שעיקר הנתינה היא מחמתו במסירה גרידא וזכות העבד הוא דוקא על ידי משיכתה. וא"כ לפ"ז ודאי איכא למידק דאין צריך קנין מיוחד דאי תימא צריך קשה דאקני לה אימת וכמו שכתבתי אלא דבזה איכא למימר כיון דלפי האמת מיתוקמא בכתובת קעקע א"כ מצינן למימר דלעולם צריך להקנות בפירוש ודאקני לה קודם הכתיבה וא"כ הוא שלה ואפ"ה לא מיפסל כשכותב על העבד שלה אע"ג דלא אקניתא ליה דהא מ"מ קניא איהו בשינוי ע"י הכתיבה כדאיתא להדיא בטוא"ע וש"ע (סי' ק"כ סע' ס"ב) גזל נייר וכתב עליו הגט כשר ואין זה מחוסר מעשה בין כתיבה לנתינה כיון שקונה במעשה הכתיבה ממילא ואח"כ נותן לו העבד סתם ע"י מסירת הגט והיא קונה אותו ממילא במסירה זו כיון דבאמת הוא שלה ונהי דקני בשינוי וא"צ להחזיר לה אלא דמיו מ"מ אם החזיר לה גוף העבד פשיטא דזכתה בו ממילא ע"י מסירתו ובשלמא בטבלא בסמוך בעינן דאקניתא ליה דבלא"ה פסול דלא קני בשינוי כיון דיכול למחוק הכתב והו"ל שינוי החוזר לברייתו דלא קנה משא"כ הכא דאיירי בכתובת קעקע הו"ל שינוי שאינו חוזר וקנה וא"כ משכחת שפיר שהקנה לה העבד קודם הכתיבה ואפ"ה כשר דלא מיקרי גזל מה שכותב עליו דקניא בשינוי. ולפ"ז נתיישב ג"כ לשון התלמוד דקאמר השתא דאתית להכי מתני' לרבא נמי לא קשיא בכתובת קעקע ולכאורה הלשון תמוה דמהיכי תיתי תיקשי מתניתין הא שני לה שפיר בע"מ דכולהו מתניתין מיתוקמא כר"א דע"מ כרתי ועוד הא דקאמר לרבא נמי לא תיקשי רבא מאי בעי הכא. ולמאי דפרישית א"ש דהכי קאמר השתא דאתית להכי א"כ לרבא דמקשה עליה דרמי ב"ח אמאי לא מוקי בע"מ אע"כ דלא מצי לאוקמי בע"מ דא"כ תיקשי דאקני לה אימת וא"כ אגופא דמתניתין נמי תיקשי דאקני לה אימת וע"ז מסיק דמתניתין נמי איירי בכתובת קעקע ואיירי דאקני קודם הכתיבה וכדכתיבנא ודוק היטב. מיהו לפי מאי דמסקינן דאיתתא ידעה לאקנויי תו לא צריך נמי לאוקמא בכתובת קעקע:

הנה יגעתי עד כה להעמיד שיטת הסוברים שצריך להקנות לו העבד בפירוש אבל באמת לא מצאנו מי שסובר כן דהרשב"א ז"ל חשב לפסוק כן והעלה בסוף דבירושלמי משמע בפירוש שזכתה ממילא ע"י הגט. ואני מצאתי עוד מבואר בתוס' וז"ל כתב על יד העבד ונתן לה העבד זכתה אלמא שזוכית ממילא ע"י נתינת הגט אלא שהב"י כתב בשם הר"ן ז"ל בשם הרמ"ה שצריך להקנות בפירוש. ואפשר שהר"ן לטעמיה דמחוסר הקנאה לאו מחוסר מעשה מיקרי בין כתיבה לנתינה וא"כ משכחת שפיר שמקנה בשעת נתינה ממש אבל לפי מה שאפרש בסמוך דהו"ל מחוסר מעשה א"כ ממילא נדחו דברי הר"ן ז"ל ואין לנו אלא כלשון התוספתא והירושלמי שא"צ להקנות לה בפירוש וכן הסכמת הפוסקים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי נקיט אקנויי אקני ניהלה הו"ל למימר לגירושין יהביה ניהלה. ונראה בזה שכוונת הש"ס בלשון אקנויי אקני ניהלה ללמוד וללמד שאינו צריך למסור לה העבד מיד ליד בתורת גט אלא כיון שהקנה לה העבד באחד מדרכי הקניות ממילא זכתה בו ונתגרשה וכמו שכתב הב"י בסי' קל"ט ובש"ע שם. מיהו נראה דלאו מתורת חצר נתגרשה כמימרא דרבא בסמוך גבי כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו וכמו שעלה על דעת רבינו ירוחם דאיירי נמי בכפות ובישן. ולענ"ד נראה דליתא כמו שכתב הב"י שם ויראה לי דאפי' כפות לא מהני הכא כיון שהגט כתוב וחקוק על בשרו א"כ אפי' בכפות וישן הגט משתמר לדעת העבד ואנן בעינן משתמר לדעת האשה אלא דאפ"ה אתי שפיר דכיון שהיא זוכה בעבד בא' מדרכי הקניות ממילא זכתה בגוף הגט החקוק בו והיינו נתינת הגט כיון שהיא זוכה בגוף הגט בא' מדרכי הקניות דהיינו גוף העבד נמצא דלפ"ז אתי שפיר הא דקאמר אקנויי אקני ניהלה דכיון דאקני לה וזכתה בו בא' מדרכי הקניות ממילא נגמרו הגירושין אע"פ שלא מסרו לידה ממש דונתן דקאמר קרא לאו דוקא נתינה מיד ליד דאטו מי כתיב ונתן בידה אלא כל היכי שמזכה לה בענין המועיל מיקרי נתינה וכמו שאפרש בסמוך ודוק היטב:

כאן נאבד דף א' וחבל על דאבדין ומיגמר בעתיקי קשה מחדתי והעולה על זכרוני רשמתי:

תוספות בד"ה תא שמע דאמר ר"ל הגודרות כו' וא"ת מתניתין הו"ל לאתויי כו' עד סוף הדיבור. והמעיין בצדק ישפוט שתירוצם דחוק מאד ולולא דבריהם היה נ"ל ליישב בפשיטות דממתניתין לא שמעינן מילתא דר"ל ולא מיפשט איבעיא דרמי בר חמא דאיכא למימר הא דעבדים אין להם חזקה היינו מהטעם דמסיק הש"ס ריש פ' חזקת הבתים דטעם חזקת ג' שנים בקרקעות היינו משום דעד תלת שנין מיזדהר אינש בשטרי וא"כ מצי א"ל אחוי שטרך דאע"ג דקרקע נקנה ג"כ בכסף אפ"ה אורחא דמילתא לכתוב שטר עליהם לראיה וא"כ ה"ה והוא הטעם לענין עבדים שהוקשו לקרקעות וג"כ דרך לכתוב שטר עליהם כדאיתא לקמן במכילתין דף פ"ו דאתקין ר' יהודא בשטר זביני דעבדא כו' וכן איתא בפ' ד' אחין שתקנו זמן בשטר קניית עבד ומסברא נמי יותר צריך שטר ראיה בזביני דעבדי' שלא יפקיע עצמו מיד רבו ויאמר שהוא בן חורין והרבה טעמים נמצא כאילו א"כ סד"א דמש"ה בעינן חזקה ג' שנים משום דמקמי הכי מצי אמר אחוי שטרך וא"כ אין משם ראיה לענין גודרות דאין ניקנין אלא במשיכה ואין דרך לכתוב שטר ראיה עליהם. והא דאיבעיא ליה לרמי ב"ח בעבד גופא היינו דוקא בכה"ג שהאשה אינה זוכה בהעבד מטעם קניית עבד אלא בתורת גט וא"כ אינה צריכה לשטר ראיה דגיטה הוא מתנתה ומש"ה שפיר קמיבעיא ליה ופשיט ליה תלמודא מדר"ל דאמר הגודרות אין להם חזקה וא"כ ע"כ לאו מטעם שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל וא"כ שפיר איפשוט האיבעיא והא דאמר רבא בפ' חזקת קטן המוטל בעריסה יש לו חזקה היינו למסקנא דהכא דעבדי לאו משום שטר הוא אלא משום דמנפשיה עייל כן נראה לי נכון וברור:

בד"ה וכותב בכתב ידו כו' וא"ת מאי ענין שטר הלואה כו' עד סוף הדיבור. גם בזה תירוצם דחוק מאד ולענ"ד אין צורך בזה דבלא"ה פשיט אביי שפיר דאזיל לטעמיה בפ"ק דמציעא דבכל השטרות יש לחוש שמא כתב בניסן ולא לוה עד תשרי אלא דאית ליה לאביי עדיו בחתומיו זכין לו וא"כ משעת הלואה נשתעבדו הנכסים אף שעדיין לא לוה וע"כ היינו מטעם חייב אני לך מנה בשטר וא"כ פשיט שפיר מדאמרינן שבא מעשה לפני חכמים והכשירו משמע שיש לו דין שטר גמור ליטרף ממשעבדי מזמן הכתוב בו ולא חייש לשמא כתב ללות כו' וע"כ היינו משום דעדיו בחתומיו זכין לו וא"כ הדר הו"ל שטר מקנה ואפ"ה מהני כתיבת ידו וא"כ ה"ה לגט ורבא נמי שמקשה על דבריו זקן שאני היינו לדבריו דאביי דאית ליה עדיו בחתומיו זכין ועוד שהתוספות פסקו כאביי לענין עדיו בחתומיו זכין וסוברים דרבא לא פליג עליה בהא אלא רבה כדאיתא בטור ח"מ סי ל"ט ע"ש כן נ"ל נכון לולא שהתוספות לא כתבו כן וצ"ע. ועוד מצינן למימר דפשיט שפיר משטרי הלואה והיינו מדמהני לענין דאקני שהרי רגילין לכתוב דאקני בכל השטרות וקיימא לן נמי דאקנה טעות סופר הוא וא"כ מסתמא הא דבא מעשה לפני חכמים והכשירוהו היינו נמי לענין דאקני קנה ומכר וזה ודאי לאו מחמת הלואה נשתעבד אלא מצד ששיעבד לו בשטר דקי"ל נהי דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אדם משעבד דשלב"ל ובמה נשתעבדו לו אם לא בשטר א"כ הדר הו"ל שטר מקנה ולא שטר ראיה ופשיט שפיר לענין גט וגם זה נכון:

דף כא עמוד א

בד"ה אטו שליחות כו' וא"ת דבפ"ק דב"מ אמרי' כו' א"כ הכא דכתב לה שטר מתנה עליו כו' תתגרש מטעם שליחות עכ"ל. נראה כוונתם בזה כיון דהכא כתב לה שטר מתנה ומוסר לידה והיא יודעת שמתגרשת ע"י כך שהרי הגט ביד העבד והוא אומר לה הרי גיטך וא"כ ע"כ דניחא לה במתנת העבד וגם בגירושין דאל"כ אין לה לקבל שטר המתנה ולא תתגרש אלא ודאי ניחא לה וא"כ כיון דזכות הוא לה ומדעתה מתגרשת תתגרש מטעם שליחות אע"ג דלא הוי דומיא דידה וע"ז תירצו דאפ"ה בעינן דומיא דידה לענין זה כדמקשה הש"ס ודקדקו כן מדבעינן חצר המהלכת ולא אמרי' דאפילו בחצר שאינה מהלכת ליהני מיהא גבי מתנה וכן בגט היכא דזכות הוא לה אע"כ דאפ"ה בעינן דומיא דידה וידה לאו מהלכת היא דידה מינח ניחא ואיהי דקמסגא זה הנראה בכוונתם אבל עדיין צריך ביאור דהיא גופא תיקשי כיון דמטעם שליחות איירי אמאי בעינן חצר מהלכת וכבר כתב הרא"ש ז"ל בזה בפר' הזורק. אמנם נלע"ד להוסיף טעם לשבח עפמ"ש בחידושי בפ"ק דב"מ דהא דאמרינן דחצר מטעם ידה איתרבאי ולא גרע משליחות לאו משום דחצר מיתרבי ממילא מהיכא דאיתרבי שליחות דמהיכא תיתי לומר כן דהא בשליחות גופא ילפינן מאתם גם אתם מה אתם בני ברית ובני דעת אף שלוחכם כו' וא"כ חצר ליתא בכלל זה ואדרבא מימעט משליחות ועוד דבעבד אמרינן להדיא בסוף פרקין דאינו נעשה שליח לקבל גט אשה לפי שאינו בתורת גיטין א"כ מאי מקשו התוספות הכא שתתגרש ע"י העבד בתורת שליחות אע"כ דהא דאמרינן חצר משום שליחות איתרבאי היינו דבהדיא מרבינן ליה מקרא שהחצר זוכה לאדם כדמצינו שהשליח זוכה לו והיינו מקרא דאם המצא תמצא בידו הגניבה דדרשינן ידו אין לי אלא ידו חצרו וקרפיפו מנין ת"ל המצא תמצא מ"מ וע"כ לאו משום ידו איתרבאי דא"כ למה לי קרא נילף מגירושין דמרבינן חצירה משום ידה דהא קי"ל כרבי יוחנן בפ"ק דמציעא דף י"א דילפינן ממונא מאיסורא לענין זה אע"כ דעיקר קרא בממון בא ללמד דאפילו היכא דלא שייך לרבות חצר משום יד כגון שלא בפניו אפ"ה מרבינן דמהני בממון מטעם זכין לאדם שלא בפניו כדמצינו בשליחות מטעם זה דזכייה מטעם שליחות כמבואר נמצא לפ"ז שפיר כתבו התוספות כאן דדוקא לענין זה אמרינן דמהני טעם שליחות לענין שלא בפניו אבל לעולם בעינן חצר דומיא דידה דלא עדיף חצר מידה ממש ועוד דכתיב בהדיא אם המצא תמצא בידו ומקשינן ריבוי דחצר לידה והיינו דמקשה הש"ס הכא מכדי חצר מהיכא איתרבאי מידה דאפילו בממון בעינן דומיא דידה לענין זה וכן לענין חצר מהלכת דלא קנה כן נ"ל נכון בכוונת התוספות וכמ"ש באריכות בפ"ק דמציעא ליישב לשון רש"י ותוספות בסיגנון זה. אלא דלפ"ז קשיא לי טובא א"כ מאי קשיא להו לתוספות לעיל בד"ה כפות דלא קאמר נמי ישן כדאמרינן פרק הזורק. דשפיר יש לחלק בשלמא בפ' הזורק דאיירי שנתן הגט לעבדה בע"כ וא"כ לא שייך כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דגט חוב הוא לה אע"כ דעבד דהתם אינו קונה אלא מטעם ידה מש"ה בעינן ישן דליהוי חצר המשתמר' לדעתה דומיא דידה משא"כ בנעור לא הוי דומיא דידה שהרי משתמר לדעת עצמו. משא"כ ההיא דהכא דכתב לה שטר מתנה דלסברת התוספות ע"כ זכות הוא לה כיון שמקבלתו ברצון אלמא דניחא לה בגט זה וא"כ לפ"ז שייך ביה זכייה מטעם שליחות ומהני אפילו במשתמר שלא מדעתה דלענין זה לא בעינן דומיא דידה תדע דהא בממון קי"ל דלא בעינן משתמר לדעתו כדאיתא בפ"ק דמציעא משום דדעת אחרת מקנה וזכות הוא לו וה"נ דכוותיה בגט זה לסברת התוספות דזכות הוא לה ואיכא נמי דעת אחרת מקנה. ואף להפוסקים דבממון לא מהני בחצר שאין משתמר היינו היכא שאין משתמר כלל מה שבתוכו דבכה"ג לא הוי כלל אפי' דומיא דשליחות שהרי השליח מיהא משמר לדעתו מה שנותנין לו אבל בחצר המשתמר לדעת שום אדם או מעצמו מהני בממון וא"כ הכא דנתן ביד עבדו שהעבד משמר מה שבידו ממש כמו השליח וא"כ אפילו נעור מתגרשת מטעם שליחות. ובמה שכתבתי נתיישבו היטב לשונות הרמב"ם ז"ל שהן ממש כדברי דבההיא דכתב שטר מתנה על העבד כתב דכפות לחוד סגי אבל בההיא דהזורק שנתן ליד עבדה דהיינו בע"כ כשאר גיטין כתב דבעינן נמי ישן דומיא דידה שמשתמר לדעתה כיון דלא שייך התם כלל טעמא דזכייה מטעם שליחות דחוב הוא לה. ויתר דברי הרמב"ם ז"ל שם מדוקדקין מאד לפ"ז ואין להאריך והמעיין יבין מיהו דברי התוס' כאן בד"ה כפות ודאי צריכין עיון. דלפמ"ש בזה הדיבור אטו שליחות אין צורך למה שכתבו לעיל דה"נ בעינן ישן וצ"ע. מיהו בעיקר דברי התוס' כאן דפשיטא להו דגט דהכא שייך בתורת שליחות דזכות הוא לה צ"ע שהרי אפי' באשה שאומרת בפירוש שרוצה לקבל גט אפ"ה לא מהני שליחות בע"כ דשמא חזרה בה והוא מחלוקת הפוסקים מכ"ש הכא דאפשר לומר דנהי דניחא לה מתנת העבד אפ"ה עיקר הגט חוב הוא לה ואולי יש לחלק ודעת רבותינו בעלי התוס' רחבה מדעתינו ודוק היטב:

דף כא עמוד ב

גמרא אלא קרן של פרה לקצייה אמר קרא וכתב ונתן כו' ולכאורה נראה פשוט מסוגיא דשמעתין דהא דקתני במתני' ונותן לה את העבד ואת הפרה היינו דאל"כ פסול הגט ממ"נ אם יקצצנו פסול משום וכתב ונתן וכל זמן שלא קצצו אי איפשר ליתן לה ע"י שיור שיאמר הרי זה גיטך על מנת שאני משייר לעצמי גוף העבד והפרה דבכה"ג נמי פסול משום דאין זה כריתות אלא דלפ"ז קשה א"כ היאך אמרינן לעיל בברייתא ה"ז גיטך ע"מ שהנייר שלי אינה מגורשת ופירש"י ז"ל משום דנמצא' אותיות פורחות באויר משמע להדיא דהיכא שנותן לה הנייר ומשייר לעצמו הנייר העודף על הגט מגורשת וכן נראה מדקמיבעיא ליה לרב פפא בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה משום דצריכי לגט נראה דאם משייר לעצמו גליון הגט העודף על הכתיבה לא מיפסל בהכי ולא אמרינן דאין זה כריתות כמו בעבד ופרה דפסול אם שייר לעצמו הגוף. וליכא למימר דדוקא בעבד פסול משום דלא אפשר למקצייה ואין זה כריתות אבל בפרה אין לפסול אם לא יקצצנו וישייר לעצמו אלא דפסול משום גזירה שמא יקצוץ הא ליתא דא"כ תיקשי לאביי דלא גזיר אפילו בעלה של עציץ נקוב וכ"ש דתיקשי לשיטת התוספות דפסלי אם קצץ הקלף לאחר כתיבה וא"כ אכתי אמאי מכשרינן לעיל כשמשייר לעצמו הגליון נגזור שמא יקוץ ואף שיש ליישב מ"מ פשטא דמילתא משמע שאם שייר העבד והפרה לעצמו פסול משום דאין זה כריתות וכן נראה מל' הרשב"א ז"ל בחידושיו וא"כ קשה מההיא דנייר שלי ויש ליישב וצ"ע:

תוספות בד"ה יצא זה שמחוסר קציצה פירש רבינו שמואל כו' ומעשה היה בימי הריב"ם ז"ל כו' ופסלו עכ"ל. ויש לתמוה טובא מאי טעמא דהני רבוותא דפסלי דכיון שאין הכרח לקציצת הקלף אמאי מיקרי מחוסר מעשה דבכל דוכתא דמייתי הש"ס כהאי גוונא בכל דוכתא איירי כשהוא צריך דוקא לאותו מעשה מיקרי מחוסר מעשה כדמשמע להדיא בכיסוי הדם דדרשינן ושפך וכסה שלא יהא מחוסר מעשה בין שפיכה לכיסוי ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה במה שהצריכו חכמים לבדוק הסכין קודם הכיסוי וכן בדם חיה אמרינן להדיא שצריך לבדוק הריאה והרי לפנינו שצריך להפשיט ולבדוק ואפ"ה לא מיקרי מחוסר מעשה כיון דמדינא אפשר לכסות בלא אותו מעשה וסמיך ארובא אלא מחומרא בעלמא הצריכוהו בדיקה מש"ה לא מיקרי מחוסר מעשה וכמ"ש הרשב"א ז"ל בפרק כיסוי הדם לענין דם שעל הסכין חייב לגוררו וכהנה הרבה בתלמוד וא"כ אמאי אמרי' הכא דחתיכת הקלף מיקרי מחוסר מעשה ולולא דמסתפינא מרבוותא היה נ"ל דהא דפסלי הני רבוותא בקלף שחתכו היינו היכא שאין בדעתו להקנות לה הקלף דא"כ אי אפשר ליתנו לה אלא ע"י קציצה דאל"כ הו"ל שיור בגט ואין זה כריתות וכמ"ש בסמוך ואם יקנה לה בפירוש גם שאר הקלף הו"ל מחוסר מעשה דהקנאה והני דמכשרי היינו משום שכל הקלף נקנה לה ממילא כדאמרי' לעיל אוירא דמגילתא הוא ובזה היה אפשר ליישב קושיית מהרש"א ז"ל שהקשה על מה שהביא הרא"ש ז"ל דרש"י ז"ל נמי מכשר בחתך הקלף לאחר כתיבה וא"כ קשה דרש"י ז"ל עצמו כתב בסמוך גבי עציץ דשקיל לה ויהיב לה ניהליה ואין כאן מחוסר קציצה כו' משמע להדיא שאם שיבר החרס לאחר כתיבה מיפסל אע"ג שאינו מחובר ולא ב"ח ולמאי דפרישית שפיר יש לחלק דבקלף מכשיר כיון דבטיל ממילא לגבי הגט וא"צ להקנות בפירוש ואפשר ליתנו בלא קציצה מש"ה כי נמי קצצו לא מיקרי מחוסר מעשה משא"כ בעציץ אי לאו דחייס עליה לשברו סד"א דמשייר העציץ לעצמו ואינו רוצה ליתנו לה אלא מקום כתיבת הגט וממילא נמי הוי שיור וא"כ אין זה כריתות וצריך לקוצצו וא"כ הדר הו"ל מחוסר מעשה. לכך הוצרך לפרש דלא מפסיד ליה לעציץ וא"כ מסתמא בדעתו ליתנו לה לגמרי כן נ"ל נכון לשיטת רש"י ז"ל. ואפשר שהיא שיטת רבינו האי גאון ז"ל שהביא הב"י באה"ע סימן קכ"ד עיין שם. אלא דמסתימת לשון הפוסקים לא משמע כן אלא דהני דפסלי פסלי בכל גווני. ולפ"ז צריך לומר דמשמע להו דלאו משום מחוסר מעשה פסלינן אלא עיקר קפידא דקרא דוכתב ונתן כמו שהגט הוא בשעת כתיבה כמו כן צריך ליתנו לידה בלי שום גרעון ומש"ה לא מכשרי אלא במעט כדי לייפותו דלא מיקרי שינוי בהכי כן נ"ל ודו"ק:

בד"ה בכתיבה מתגרשת תרי וכתב לה כתיבי כו' עכ"ל. ויש לדקדק דהא איצטריך נמי וכתב לאשמעינן ולא וחקק כדדרשינן לעיל. מיהו י"ל דהאי לאו מייתורא דקראי דרשינן אלא פשטא דלישנא וכתב משמע ולא וחקק דחקיקה לאו כתיבה היא וא"כ מהאי וכתב לה דדרשינן לה לשמה ממילא מישתמע דולא וחקק. אלא דאכתי יש לדקדק דבספרי דרשינן וכתב לה ספר כריתות אין לי אלא דיו מנין לרבות סם וסיקרא וכל דבר המתקיים ת"ל וכתב מכל מקום. לכאורה נראה דדרשה גמורה היא ולא אסמכתא דהא מספר משמע דבעינן דוקא דיו כדאמרינן במנחות לענין ס"ת דבעינן דיו משום דכתיב ספר ולהלן אומר מפיו יקרא כו' על הספר בדיו ואם כן איצטריך וכתב לאשמעינן דלא בעינן דיו ובשלמא לרבנן איכא למימר דכיון דסברי ספר דהכא לספירת דברים בעלמא הוא דאתא א"כ מאי איצטריך לרבות דלא בעינן דיו דמהיכא תיתי משא"כ לרבי יוסי דמשמע ליה ספר ממש א"כ מנא ליה דלא בעינן דיו. ואפשר דכיון דדריש וכתב מכל מקום לענין דלא בעינן קלף ממילא משמע נמי דלא בעינן דיו דבכל ענין דרשינן וכתב מכל מקום. ועוד יש ליישב ע"פ מה דאמרי' בסוטה בג' מקומות הלכה עוקרת מקרא רחמנא אמר בספר והלכה בכל דבר וא"כ לרבי יוסי נמי איצטריך הילכתא ואיצטריך קרא ודו"ק:

משנה אין כותבין במחובר וכתב רש"י ז"ל משום דמחוסר קציצה. ומילתא דפשיטא שכל שכן דפסול אם לא קצצו כדאיתא בתוספתא מה ספר תלוש:

רש"י בד"ה נייר המחוק יכול לחזור ולמחקו עד העדים כו' ולא מוכח מילתא כו' עכ"ל. משמע להדיא שמפרש האי נייר מחוק בהוא ועדיו על המחק ורבים תמהו על פירושו דהא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכה"ג אינו יכול לזייף דאינו דומה נמחק פעם א' כו' וכמו שכתבו התוס' לקמן בסמוך בד"ה ולא על נייר מחוק ע"ש ובלשון הרא"ש ז"ל. אמנם לענ"ד נראה לפרש וליישב לשון רש"י ז"ל דלא משמע ליה לפרש כפי' התוספות משום דמתניתין סתמא קתני משמע דאיירי בהוא ועדיו על המחק כמ"ש התוספות גופייהו בפרק גט פשוט דהוא על הנייר ועדיו על המחק לא שכיח וממילא משמע דה"ה להיפך נמי לא שכיח וא"כ סתמא דלישנא משמע בהוא ועדיו על המחק דשכיח כמו שכתבו התוספות שם להדיא. ועוד דבכתב על הנייר ועדיו על המחק משכחת לה דכשר היכא דכתב אנחנו סהדי חתמנו על המחק וגיטא על הנייר דתו ליכא למיחש מידי כדאיתא להדיא בפרק גט פשוט כמ"ש לקמן בלשון התוספות. ועוד דכיון דרישא דמתני' קתני אין כותבין במחובר ומוקמינן להאי כותבין אכתיבת הגט ולא על החתימה ממילא משמע דאין כותבין דסיפא נמי אכתיבה קאי לכך מפרש רש"י ז"ל דאיירי בכתבו הוא ועדיו על המחק ואע"ג דבשטרות כשר כה"ג משום דאינו דומה נמחק פעם אחד אפ"ה מחמרינן בגיטין דהא בשטרות גופא לא מכשרינן אלא משום דאין העדים חותמין אא"כ נמחק בפניהם וא"כ בגיטין גזרינן אטו לא נמחק בפניהם משא"כ בשטרות לא שייך לגזור ואחר כותבי מצאתי כיוצא בזה שהביא הב"י בשם העיטור. עוד נלע"ד דמדינא נמי יש לפסול בגיטין דהא מסקינן בפר' גט פשוט דהא דמכשרינן בהוא ועידיו על המחק ולא חיישינן שמא כבר נמחק מקום העדים שני פעמים ומקום הכתב פעם א' היינו משום דאין העדים חותמין אא"כ נמחק בפניהם וא"כ משמע דבלא"ה חיישינן ואע"ג דלא דמי נמחק פעם א' ולא יחתמו כשרואין שינוי כזה כבר כתבו התוספות שם דדוקא הב"ד מרגישין בין נמחק פעם אחד כו' אבל העדים אין מרגישין כו' ע"ש וא"כ לפ"ז א"ש דבשטרות מכשרי מהאי טעמא דאין דומה נמחק פעם א' דהא עיקר חשש זיוף בשטרות אינו אלא אם ירצה לגבות ע"פ ב"ד מבני חורין או מלקוחות שאם יפרענו הלוה מעצמו אין כאן חשש זיוף אע"כ דע"פ ב"ד מיירי וכיון דא"א לעולם לגבות בב"ד אלא ע"י השטר וא"כ הב"ד דייקי להבחין בין נמחק פעם אחד משא"כ בגיטין שאינה צריכה לבא לב"ד עם גיטה אלא כל זמן שיש שני עדים שראו הגט בידה מתירין אותה לינשא וא"כ אפילו בהוא ועדיו על המחק תוכל לזייף ולמחוק התנאי ולהראות הגט לפני עדים בלא תנאי והעדים הא אמרינן דלא דייקי להבחין ואח"כ תטמון או תשרוף גיטה ויתירוה ע"פ העדים שיאמרו שראו גיטה בידה מש"ה פסול אפילו בכה"ג כן נ"ל נכון מאד. ואף לדינא יש להחמיר ולהצריכה עידי מסירה אפילו בכה"ג. ודברי החולקים צריכין עיון. מיהו מה שכתב רש"י ז"ל כאן ולא מוכחא מילתא דהא עדים נמי על המחק חתומים עכ"ל משמע דבעדים על הנייר עדיף טפי והא ליתא דהא בשטר על המחק ועדים על הנייר פשיטא דפסול אף בשטרות. ולמאי דפרישית דברי רש"י ז"ל נכונין מאד דאזיל לשיטתיה לקמן בדף הסמוך בד"ה ר"א היא דמשמע מדבריו דר' מאיר לא בעי מוכח מתוכו וא"כ קשה מ"ט דר' יהודא בן בתירא דפליג אחכמים דהא חכמים לא מכשרי אלא כשהעידי מסירה הם לפנינו וא"כ בכה"ג אפי' לר"מ כשר דליכא למיחש מידי דכיון שהגט על המחק ועדים על הנייר פשיטא שלא יטעה שום אדם להכשיר בכך בלא עידי מסירה דהא איכא למימר שמא זייף הגט והכל מרגישים בזה כיון שהעדים על הנייר לכך כתב רש"י ז"ל דהא דפוסל ר"י בן בתירא היינו בהוא ועידיו על המחק שאין הכל מרגישין וא"כ למאי דס"ל כרבי מאיר דעידי חתימה לחוד כרתי איכא למיחש דזימנין דאתו למיסמך על ידי שתראה גיטה לפני עדים לאחר שתזייף והם לא ירגישו כיון שהעדים גם כן על המחק ויעידו להתירוה בב"ד כדפרישית. אבל חכמים מכשירין אפי' בכה"ג דס"ל כר"א דכל היכא דאיכא שום חששא לא מכשרינן אלא ע"י ע"מ ואם כן אם יאמרו העדים שראו בידה גט על נייר מחק יצריכוה לעידי מסירה ותו ליכא למיחש למידי כן נ"ל נכון וברור ליישב שיטת רש"י ז"ל ודוק היטב. והשתא דאתינן להכי א"כ לשיטת רש"י ז"ל אדרבה בגט על הנייר ועדים על המחק כשר דהא עיקר החששא בזה שמא ימחקנו ויהיה הוא ועדיו על המחק וכיון דבגט פסול הוא ועדיו על המחק לשיטת רש"י ז"ל כדפרישית א"כ בהוא על הנייר ועדיו על המחק ליכא למיחש למידי וכשר ודו"ק:

גמרא כתבו על המחובר והאמרת רישא אין כותבין. וליכא למימר דאין כותבין לכתחלה הא דיעבד כשר דכיון דפסול מחובר מדאורייתא הוא אין לחלק בין לכתחלה לדיעבד:

שם ור"ל אמר חתמו שנינו ור"מ היא כו' הא דאסור לר"מ לכתחלה לכתוב תורף במחובר ולענין לשמה לא חייש אף לכתחלה כדאמרינן לקמן אפילו מצאו באשפה כשר כבר כתבו התוספות בריש מכילתין דלענין לשמה לא שייך לגזור העדים אטו הסופר משא"כ כאן שייך שפיר שיבואו העדים לחתום על אותו הגט עצמו כשהוא עדיין מחובר ע"ש:

דף כב עמוד א

רבא אמר פסול גזירה שמא יקטום. הא דלא גזרינן לעיל בקרן של פרה שמא יקצוין הקרן נראה דשאני הכא בעלה של עציץ דלמיקץ קאי משו"ה גזרינן משא"כ בקרן של פרה אין דרך לקצהן מחיים. ועוד דבקרן פרה אי ס"ד שרוצה לקוצצו היה לו לקוצצו קודם הכתיבה מה שא"כ בעלה של עציץ זימנין דבשעת כתיבה אינו עומד לקצוון שלא הגיע זמנו ולאחר כך כשנשתהה הרבה עד שהגדילו הזרעים והפירות אפשר דמימלך עלה ולא יהיב לה כיון דאשתנו למעליותא משו"ה גזרי הכא טפי כן נראה לי. ובזה נתיישב גם כן להני רבוותא שכתבו התוספות לעיל בחותך מן הקלף לאחר כתיבה וא"כ לכתחילה היה להם לפסול לכתוב על קלף גדול רק כפי מקום כתב הגט משום גזירה שמא יקצוץ ולמאי דפרישית א"ש וק"ל:

תוספות בד"ה עציץ של א' כו' ה"ה דהוי מצי לאשמועינן כו' עכ"ל. אבל הר"ן ז"ל כתב דבכה"ג שמכר הזרעים והעציץ לא' והחזיק בעציץ כיון שלא קנה הזרעים במשיכה זו וא"כ יכול לחזור אף מהעציץ דדמי לההיא דכור בשלשים אני מוכר לך כו' ע"ש ובאמת אם לא פסק דמים לכל אחד בפני עצמו אלא שפסק דמים לשניהם ביחד א"כ מילתא דפשיטא היא שדברי הר"ן ז"ל נכונים ואפילו בלא ההיא דכור בשלשים דכיון שהוא חוזר מקניית הזרעים א"כ אין כאן פסיקת דמים כלל על העצ"ו ולא מהני משיכה דהא קי"ל לא פסק לא סמכה דעתיה אבל כשפסק דמים על העציץ בפני עצמו לא ברירא דעת הר"ן ז"ל דלא דמי לכור בשלשים דיכול לחזור אפילו בסאה אחרונה היינו משום דאמר בפירוש כור בשלשים ומקת א' הוא משא"כ הכא כיון דפסק דמים לכ"א בפני עצמו שני קנינים הם וכ"ש כיון שזה קנין קרקע וזה קנין מטלטלים ואפשר שלזה נתכוונו התוספות שכתבו ה"ה דהוי מצי לאשמעינן הכל בשל אדם אחד וצ"ע. תו יש להסתפק ולומר דהא דלא אשמעינן בשניהם של א' משום דלא פסיקא מילתא שאם מכר העציץ ושייר הזרעים לעצמו ומשך הלה העציץ אפשר דלא קנה לא מיבעיא למ"ד דמשיכה לא מהני בכלים של מוכר אלא אפילו למ"ד דמהני אפשר דמודה הכא דלא מהני כיון דהזרעים צריכים לעציץ ומיקרי קרקע א"כ הו"ל משיכה בקרקע של מוכר דכל מקום שהעציץ הוא אכתי ברשות המוכר קאי דהיינו הזרעים דמיקרו ברשות המוכר וגם בזה צ"ע:

בד"ה בתר נקבו אזלינן למ"ד בהעור והרוטב כו' עכ"ל. עיין מ"ש מהרש"א ז"ל. ולכאורה אין לשון התוספות סובל פירושו. והנלע"ד בכוונתן משום דלכאורה משמע מדקאמר אביי בתר נקבו אזלינן אלמא דלא שייך הא מילתא אלא בעציץ נקוב וע"ז כתבו דלמ"ד בפרק העור והרוטב כו' באינו נקוב נמי מצינו כה"ג היכא שנוטה חהן לעצ"ן ושם יונקת מן הקרקע דהוה ליה כמחובר ואם כן אם העציץ בח"ל והנטייה היא בארץ חייב אלא דמ"מ לא דמי דהתם לא מחייב אלא מקום הנוף והכא לאביי כל העציץ חייב במעשר. אלא דלכל הפירושים קשה מאי קשה להו מההוא מ"ד דהתם רבי שמעון קאמר לה וחכמים פליגי עליה ומטהרי לגמרי אלמא דאפי' ביניקת השורש חוץ לעציץ דגריעא מיניקתו במקום נקב ואפ"ה ס"ל לרבנן דשדינן כל העציץ בתר מקום היניקה וא"כ כ"ש שיש לילך לגמרי בתר יניקת מקום הנקב. ואפשר דמשמע להו לתוספות כיון דאביי גופא מיבעיא ליה בפ' העור והרוטב אליבא דרבי שמעון אלמא דהכי ס"ל אלא דמ"מ תיקשי לרבא ממילתא דחכמים דסברי להדיא דאזלינן בתר יניקה אפילו ביניקה גרועה והוי מילתא דרבא דלא כחכמים ודלא כר"ש. דאפשר דר"ש גופיה מודה ביניקת הנקב דעדיפא וצ"ע. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש לההיא דקישות בעציץ נקוב ולפ"ז צריך לחלק בין טומאה ובין לענין מעשרות ודו"ק:

גמרא ובדאשרוש לא פליגי והתנן שני גינות כו' ואע"ג דבכמה דוכתי מצינו פלוגתא זו באילן גמור אי שדינן נופו בתר עיקרו או אזלינן אחר הנוף התם לענין חשיבות המקום איירי ולא שייך לההוא דהכא דלא מייתי אלא במידי דתליא ביניקת הקרקע וק"ל:

שם ובדאשרוש לא פליגי והתנן שתי גינות. ויש לדקדק דהא מ"מ מוכח מדאביי ורבא גופייהו דבאשרוש לא פליגי דאי ס"ד דפליגי אם כן אדמיפלגי בעציץ ליפלגי באילן דעלמא אע"כ דבאילן דעלמא תרווייהו כר"מ ס"ל דאזלינן בתר השרשה ולא פליגי אלא בדלא אשרוש. ונראה דבאמת לאו אמסקנא דתלמודא דקאמר בדאשרוש לא פליגי קשיא ליה אלא אדאבייי גופא קמתמה כיון דרבי יהודה סובר דאפילו באילן גמור אזלינן בתר הנוף וקי"ל ר' מאיר ור"י הלכה כר"י ועוד דר"מ נמי לא פליג אלא באילן גמור אבל בעציץ ובדלא אשרוש מנא לן דפליג והוי מילתא דאביי דלא כמאן וכן צריך לפרש בההיא דבסמוך דמקשה ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתנן אילן מקצתו בארץ כו' והתם נמי אין אפשר לפרש דהמקשה רוצה להכריח דאביי ורבא פליגי בפלוגתא דרבי ורבנן דאביי כרבי דהא רבי סובר טבל וחולין מעודבין ואביי סובר דבתר נקבו אזלינן לגמרי משמע דהו"ל טבל גמור וכן נראה מלשון התוספות בד"ה בתר נקבו אע"כ דמדאביי גופא קמתמה דאפילו בדאשרוש סובר רשב"ג דאולינן בתר הנוף ורבי מיהו סובר דטבל וחולין מעורבין וא"כ אביי דסובר דאפילו בדלא אשרוש אזלינן לגמרי בתר יניקה הוי דלא כמאן כן נ"ל וק"ל:

תוספות בד"ה ולא על נייר מחוק שהכתב על הנייר שאינו מחוק ועדיו על המחק כו' עכ"ל. כבר הארכתי למעניתי בלשון רש"י ז"ל במשנה ע"ש אבל קשיא לי על לשון התוספות דאיירי בכתב על הנייר ועדיו על המחק דהא בפרק גט פשוט מייתי להדיא ברייתא דקתני כשר ומוקמינן לה דכתב בין סהדי לסהדי אנחנו סהדי חתמנו על מחקא ושטר על ניירא ואם כן ה"נ ליתכשר בכה"ג דהא לשיטת התוס' לא שנו להו בין גיטין לשטרות כמ"ש בלשון המשנה. מיהו יש ליישב שיטת התוס' דאזלי לשיטתיהו שכתבו לחד לישנא לקמן דף פ"ו בשיטת רבינו חננאל דכתב סופר ועד בסופר מובהק אפילו רב מודה דכשר. וא"כ לא שייך בגיטין האי תקנתא דאנחנו סהדי לכתוב בין עד לעד דאכתי איכא למיחש שתזייף כתב הגט על ידי סופך מובהק וגזייא לה לאנחנו סהדי וגם העד השני ואפ"ה יכשר הגט ע"י כתב סופר ועד ובאמת זה העד הראשון לא חתם עצמו כלל על הגט המזוייף דנהי דסמכינן אסופר מובהק היינו להצטרף עם העד אבל כשהוא לבדו מעיד פשיטא דלא סמכינן עליה משו"ה פוסל ר"י בן בתירא לגמרי אבל לשיטה האחרת שכתבו התוספות שם דלרב כתב סופר ועד אפי' מובהק הוי הולד ממזר וא"כ הדרא קושיא לדוכתא אמאי פוסל ר"י בן בתירא לגמרי ליתכשר ע"י אנחנו סהדי וצ"ע. מיהו מה שכתב מהרש"א ז"ל דלא מצו התוספות לפרש בעדים על הנייר דאין יכול לזייף ומסיק כדאיתא בפ' ג"פ ולא דק דאדרבא בפ' גט פשוט אמרינן להדיא דכתב על המחק ועידיו על הנייר פסול וצ"ע ודו"ק:

גמרא דיפתרא כו' כדי לכתוב עליו הגט. ודקדק הרא"ש מכאן דהלכה כר"א לקמן בשמעתין דבשטרות כ"ע מודו דפסול על דבר שיכול לזייף דאל"כ היה לנו להחמיר לענין שבת בשיעור קטן כדי לכתוב שטר כו'. לענ"ד יש לתמוה דהא הרא"ש גופא כתב דבשטר הקנאה מיהו כשר וא"כ אף לשיטתו קשה שיש להחמיך בשיעור קטן כדי לכתוב עודי מכורה לך אלא ע"כ משום דקי"ל לענין שבת אזלינן בתר שכיח אף לקולא ואם כן מה"ט גופא בעינן בדיפתרא שיעור גדול כדי לכתוב הגט משא"כ שיעורא דכדי לכתוב השטר לא שכיח כיון שיכול לזייף נהי דכשר בדיעבד מכל מקום לוה גופא או מוכר גופא לא שביק שמא לימים הרבה ישכחו עדי מסירה את הדבר והלה יזייף מה שירצה מה שאין כן בגיטין לא שייך לומר כן כדאיתא בסמוך:

תוספות בד"ה מאן חכמים כו' אבל מה שפירש בקונטרס כו' ואי אפשר לומר כן דלרבי מאיר בעינן כו' כדמוכח בריש פרק כל הגט עכ"ל. מיהו לקמן בחידושינו יבואר שהתוספות כתבו כן לשיטתם מה שאין כן לשיטת רש"י ז"ל ליכא שום הוכחה דלר"מ בעינן מוכח מתוכו כמו שאפרש שם ע"ש:

דף כב עמוד ב

תוספות בד"ה אבל בשטרות לא פי' בקונטרס כו' ופירושו דחוק דלמה יש לטעות כו' עכ"ל. מיהו יש ליישב שיטת רש"י ז"ל דעיקר החששא שמא יבא לטרוף מהלקוחות והם לא ירגישו שיש שם שום זיוף ויסמכו אעידי חתימה וא"כ יגבה שלא כדין דבכה"ג אמרינן פרק גט פשוט גבי שובר גבי לקוחות ליכא ולפ"ז אין מקום לקושיית התוספות שהקשו מאי שנא משטר שאין עליו עדים דהתם לא שייך האי חששא כלל דהא בשטר שאין עליו עדים לעולם לא יכול לגבות כלל מלקוחות אלא ע"י שיביא עידי מסירה לפנינו ובאמת שהתוספות לא הקשו אלא לפי שיטתם ופירושם כאן מיהו מה שהקשו מכתב על החרס שייך אף לפירש"י ז"ל ובביאורי לח"מ סימן מ"ב הארכתי בזה:

משנה הכל כשירים לכתוב הגט אפילו חש"ו. כבר כתבתי בסוגיא דיכילנא למיפסל לכולהו גיטי דיש להקשות היאך מכשרינן בכתב קטן דהא בעינן מיהא וכתב שהגט יהא משל הבעל וכיון דקי"ל קטן קנויי קני אקנויי לא מקני א"כ לא הוי כתיבה משל הבעל ואף כשהקלף הוא משל הבעל אפ"ה משמע לעיל בסוגיא דטבלא וזקן אחד שהכתיבה בעצמו צריך להיות משל הבעל. מיהו למאי דמוקמינן בשייר מקום התורף לא קשה מידי וכן למאי דמוקמינן כר"מ דוכתב דקרא אחתימה קאי משא"כ לשיטת רש"י ותוספות דלשינויא קמא דגדול עומד על גביו היינו כר"א קשיא. ויש ליישב דלא שייך קניית קטן בכה"ג דמסתמא אינו רוצה לזכות בגט ע"י הכתיבה שלו ועיין מ"ש לעיל באריכות:

רש"י בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו ולא ידעי לכתוב לשמה עכ"ל. ויש להקשות לפירש"י ותיפוק ליה דלאו בני שליחות ובני כריתות נינהו דלכאורה נראה משיטת רש"י ז"ל לעיל דף ט' ע"ב דלרש"י דרשה גמורה היא וכתב ונתן מי שישנו בכלל נתינה ישנו בכלל כתיבה וא"כ לרבי אליעזר ע"כ אכתיבה קאי ומשו"ה מפרש רש"י כי מוקמינן לערכאות כר"א דאיירי שכתבו סופר ישראל וע"כ לא איירי שם משום לשמה כמו שכתבתי לעיל באריכות דלרש"י ז"ל בערכאות לא אמרינן אדעתא דנפשייהו עבדי אע"כ משום כריתות איירי וא"כ למאי דמפרש רש"י ז"ל הסוגיא דהכא אליבא דר"א למה לא הזכיר פסולא דלאו בני כריתות ואף אם נאמר דלענין שליחות סובר כשיטת התוס' בפירוש ראשון דלא בעינן ולענין כריתות נמי נחית לשיטתם דחש"ו מיקרי בני כריתות אכתי קשה לענין עובדי כוכבים. והנלע"ד בזה כשנדקדק עוד בל' רש"י בסמוך בד"ה והוא שיש גדול עומד על גביו כו' דקסבר ר"ה מתני' ר"א היא ולשונו תמוה שאין זה ענין למילתא דרב הונא ואדרבה בלשון המקשה היה לו לפרש כן דלר"א פריך לכך נראה דרש"י ז"ל סובר דהמקשה ודאי קשיא ליה אליבא דכ"ע ואמתני' דלעיל סמיך דהא מתניתין דמחובר נמי פליגי אמוראי אי איירי בשייר מקום התורף ואליבא דר"א ואפ"ה פסול לכתחלה אף בטופס או דמיתוקמא כר"מ וגזיר לכתחלה תורף אטו חתימה ובשמעתין משמע בפשיטות דמתניתין דמחובר ומתניתין דהכא מיתוקמא אליבא דחד תנא ומשו"ה דחיק הש"ס בסמוך לומר אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן ולפ"ז מקשה הכא בפשיטות והא לאו בני דיעה נינהו דאי כר"א אפילו טופס אין לכתוב לכתחלה מכ"ש תורף דמ"ש ממחובר ועוד דלקמן גבי טופסי גיטין פסיל ר"א להדיא אפילו בטופס שלא לשמה ואי כרבי מאיר נמי קשיא מיהא תורף אמאי מכשיר בחש"ו טפי ממחובר. נמצא דלפ"ז אין כאן מקום להקשות מבני כריתות דלר' מאיר פשיטא דלא שייך לגזור תורף אטו חתימה לענין בני כריתות דהא חש"ו לאו בני חתימה נינהו ולאו בני עדות נינהו אפילו בשאר שטרות וכמו שאפרש בלשון התוספות בשיטת ר"י ז"ל וכן לר"א נמי לענין טופס אטו תורף לא שייך לגזור לענין בני כריתות כמו שאפרש בסמוך גבי שייר מקום התורף ובשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל לקמן משו"ה מפרש דוקא הקושיא לענין לשמה שייך לגזור בכתיבת טופס שלא לשמה דאתי למיטעי ולומר חתימה נמי לא בעינן לשמה היכא שחתמו גדול משא"כ למאי דשני רב הונא בגדול עומד על גביו משמע לרש"י ז"ל דתו לא מתוקמא כר"מ דא"כ היאך יהיב טעמא למילתא שאין קיום הגט אלא בחותמיו דא"כ משמע דלא בעינן גדול עומד על גביו ואליבא דר"מ לא שייך לומר דאמציעתא קאי כיון דקושטא דמילתא לדידיה הכי הוא שקיום הגט בחותמיו ואם כן היאך נקיט לישנא דאיכא למיטעי לומר דארישא נמי קאי דלא בעינן עומד על גביו משא"כ אליבא דר"א מיתוקמא שפיר דאמצעיתא קאי ובהאי שינויא דגדול עומד על גביו כ"ש דלא שייך לגזור טופס אטו תורף לענין בני כריתות כמו שאפרש לקמן בעזה"י ודו"ק:

תוספות בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו לר"א פריך דר"מ לא חייש כו' עכ"ל. הא דפשיטא להו דאף למאי דס"ד מעיקרא פשיטא דר"מ לא חייש היינו דעכשיו סברי התוספות דהא דאמרינן בשמעתין אמר רב נחמן אומר היה ר"מ אפילו מצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא ולא נסתפק בה שום אדם ומש"ה הוכרחו לפרש כולהו סוגיין אליבא דר"א דוקא דקשיא להו משליחות וכריתות ומה שהכריחם לפרש בפשיטות דההיא דר"נ מילתא באפי נפשה היא נראה שהוציאו כן מדמקשינן בריש מכילתין בפשיטות דף ג' ע"ב ממימרא דר"נ אמילתא דרבה ואי ס"ד דההיא דר"נ דוקא מחמת קושיא היא לא הוי מקשה עלה דרבה דלמא רבה כאינך אמוראי דהכא סבר דמוקי למתניתין דהכא כר"א ואין הכרח לדר"נ אע"כ דמימרא באפי נפשה היא וליכא מאן דפליג מיהו לשיטת ר"י ז"ל בסוף הדיבור דע"כ ההיא דר"נ לאו מימרא באפי נפשיה היא אלא מחמת קושיא העלה כן ולא תיקשי לשיטת ר"י מההיא דריש מכילתין שכבר כתבתי בריש מכילתין שם ליישב בטוב טעם עיין עליו. מיהו לפי סברת התוספות עכשיו דהא דמצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא א"כ ע"כ הא דאמר ר' נחמן גופא בסמוך לאו מילתא היא דאמרי מדקא פסיל לעובד כוכבים הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר היינו לענין אוקימתא דמתניתין בלבד הדר ביה דא"א לאוקמי מתני' כר"א דפסיל בעובד כוכבים אלא כר"מ דמכשיר אבל בהא דמכשיר ר"מ בעובד כוכבים מעיקרא נמי הוי ידע לה מההיא דמצאו באשפה ודו"ק. ובעיקר פירושם שכתבו דלר"א פריך כתב מהרש"א ז"ל בשם הרא"ש ז"ל היינו דהמקשה סמיך אסוגיא דלעיל במחובר דמוקמינן לה כר"א ונראה מכוונתו דאע"ג דאיכא דמוקי למתניתין דמחובר כר"מ מ"מ הכא פריך להנהו דמוקי כר"א. אבל עדיין קשיא לי א"כ דאסוגיא דלעיל סמיך הא אוקימנא לעיל בהדיא בשייר מקום התורף וליכא למימר דהמקשה סבר דאף בשייר מקום התורף אין להכשיר מיהא לכתחלה כדגזרינן במחובר לכתחלה טופס אטו תורף הא ליתא דא"כ אין מקום לכל השקלא וטריא של התוספות לענין שליחות ובני כריתות ומקשו נמי אמאי מכשרינן בעובדי כוכבים ואי ס"ד דבשייר מקום התורף איירי אין כאן מקום קושיא דאי לאו דעובד כוכבים אדעתיה דנפשיה עביד לא הוי פסלינן בעובד כוכבים בטופס וכמו שאבאר עוד באריכות והנלע"ד דפשיטא להו דהכא אכתי לא איירי בשייר מקום התורף מסוגית הש"ס והמקשה גופיה נהי דאסוגיא דלעיל סמיך והתם בשייר איירי היינו משום דקתני אין כותבין במחובר והדר קתני כתבו אלמא דרישא בטופס וסיפא בתורף משא"כ מתני' דהכא לא משמע ליה להמקשה לאוקמי בשייר מדקתני סתמא כתבו ודוקא הנהו אמוראי דלקמן מוקי לה בשייר ודו"ק ועיין בסמוך:

בא"ד ולהכי נמי בפ' מצות חליצה ממעט חרש כו' עכ"ל. ויש לדקדק למה הוצרכו לכך דהא שם בפ"ק דחולין כתבו התוספות בשם הירושלמי דדוקא בכתיבת הגט הוי מחשבת הקטן מחשבה גרועה ולא הוי כמעשה משום שזה כותב וזה מגרש אבל היכא שגוף המעשה מתייחס להקטן הוי כמעשה גמור דפשיטא לן שם בחולין דמהני בקטן וא"כ ה"נ כיון דבחליצה החליצה בעצמה מתייחסת להקטן הוה ליה כמעשה גמור דמהני וחרש נמי משמע דהוי כקטן כדאיתא ריש פרק מי שהחשיך וביבמות בדוכתי טובא. מיהו התוס' קושטא דמילתא נקטו דמה שהב"ד מזהירין אותן הוי כגדול עומד על גביו ומהני אף בלא טעם הירושלמי. אמנם מ"מ צריכין אנו לשיטת הירושלמי לפי פירוש התוספות דאלת"ה תיקשי למאי דמסקו התוספות דגיטין עדיף מחליצה דשוטה פסול בחליצה אף בעומד על גביו ובגיטין כשר אף בשוטה א"כ להנהו אמוראי דמוקי בסמוך דוקא בשייר מקום התורף ומשמע מלשון התוספות דעומד ע"ג לא מהני תיקשי אמאי לא מהני באמת בחרש וקטן מיהא במכ"ש דחליצה ולמאי דכתיבנא א"ש דהנהו אמוראי דלקמן סברי כשיטת הירושלמי דחליצה עדיף מגיטין משום דהו"ל כמעשה אבל בשוטה דלא שייך האי טעמא דאין לו מעשה כדמוכח שם בחולין משו"ה פסול אבל בגיטין שזה כותב וזה מגרש פסול בשלשתן בתורף דגדול עומד ע"ג לאו מילתא היא לדידהו ודוקא לרב הונא דאמר גדול עומד ע"ג מהני קשיא להו להתוס' א"כ אמאי מכשיר בשוטה דהא פסול בחליצה אף ע"ג דהב"ד עומדין ע"ג אע"כ דלרב הונא גיטין עדיף מחליצה דלא כשיטת הירושלמי אבל הנהו אמוראי ע"כ סברי כשיטת הירושלמי. וכה"ג צריך לפרש בשיטת ר"י ז"ל בסמוך דלפירושו הא דגיטין עדיף מחליצה לענין שוטה היינו אליבא דר"מ דלשמה דגיטין מילתא דרבנן היא משא"כ לר"א וא"כ תיקשי להנהו דמוקי כר"א ובשייר דוקא אמאי בעינן שייר בחרש וקטן דנהי דלר"א מילתא דאורייתא היא אפ"ה הא מכשרינן בחליצה אלא ע"כ דאינהו סברי דחליצה עדיף מגיטין היכא דשייך מעשה מה שא"כ בשוטה פסול הכא והכא ודו"ק:

בא"ד וא"ת ואכתי הא לאו בני שליחות נינהו כו' עד ועוד פיר"י. כל זה נמשך דוקא לשיטתם דאדר"א פריך ומשמע להו נמי דלענין כתיבת התורף איירי כל השקלא וטריא דרב הונא ודרב נחמן משא"כ לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל שאכתוב בסמוך דרב הונא נמי איירי לענין טופס וכבר כתבתי דאפשר שהיא שיטת רש"י ז"ל וכמו שאפרש עוד לקמן אם כן אין מקום לכל האי שקלא וטריא דלעולם דבעינן שליחות ובני כריתות אלא בטופס לא איכפת לן וכמו שאבאר. והרמב"ם ז"ל כתב להדיא דבעינן שליחות ובני כריתות דמהאי טעמא החמיר לענין כתיבת עבד משום דלאו בר שליחות ובר כריתות הוא ולקמן אפרש בהרחבת הביאור:

בא"ד ונראה דלא שייך לפסול כו' או חתימה לר"מ כו' אבל כתיבה לר"א כו' אין לפסול כו' עכ"ל. ויש לדקדק אכתי אמאי לא גזר ר"א כתיבה אטו חתימה דהא שמעינן לר"א דגזר חתימה אטו כתיבה כמ"ש התוספות לעיל דף ד' בד"ה מודה ובשלמא לשיטת רבינו תם לעיל דף ד' שכתב דעידי חתימה לא מהני מן התורה אלא שתקנו חכמים עידי חתימה עם עידי מסירה א"כ תו לא משכחת פסולא דאורייתא בחתימה אלא מדרבנן גזירה משום כתיבה א"כ פשיטא דהכא לא שייך לגזור כיון דבחתימה גופא כשר אבל לשיטת הרבה פוסקים דקיימי כשיטת הרי"ף ז"ל דמדאורייתא מהני נמי עידי חתימה לחוד א"כ אמאי לא גזרינן לר"א כתיבה אטו חתימה לחוד בלא ע"מ דהוה ליה פסולא דאורייתא. מיהו לפמ"ש בשמעתין בלשון רש"י ז"ל אתי שפיר דלענין בני כריתות לא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה דהא הני דלא בני כריתות נינהו היינו חש"ו ועובד כוכבים ועבד בלא"ה כ"ע ידעי דלאו בני עדות נינהו ואינן חותמין בשום שטר וק"ל:

בא"ד ועוד אור"י דמצינן למימר דסוגיא כו' עכ"ל. הא דנאיד ר"י מפירוש ראשון של התוס' דהוי אליבא דהילכתא כר"א נראה לענ"ד דאף למאי דמספקא ליה לר"י אי בעינן שליחות בכתיבת גיטין מ"מ פשיטא ליה דבעינן כריתות דסבר ר"י ז"ל דלא תליא הא בהא אלא כשיטת רש"י ז"ל דמוכתב ונתן ילפינן מי שישנו בכלל כתיבה ותו לא שייכא ראיית התוס' ממילא ואם כן מדשקיל וטרי התלמוד לענין כתיבת עובד כוכבים אלמא דלא מיתוקמא כר"א אלא כר"מ דלר"א ודאי פסול משום דלאו בר כריתות הוא וכן מה שכתבו התוס' מעיקרא לחלק דגיטין עדיף מחליצה לענין שוטה לא משמע ליה לר"י אלא לעולם שוטה פסול אף בעומדים ע"ג בכל פסולי דאורייתא וא"כ ע"כ למאי דס"ד עכשיו דלענין תורף איירי כמו שכתבתי תו לא מיתוקמא כר"א אבל להנהו אמוראי דמוקי בשייר כבר כתבתי דאינהו סברי דחליצה עדיף מגיטין לענין חרש שוטה וקטן כשיטת הירושלמי. ונ"ל עוד לפיר"י דעכשיו לא צריכין נמי לחלק בההיא דכולן ששחטו ואחרים רואין אותן לומר דרואין אותן לא חשיב כעומדין ע"ג ואפ"ה מדייק התם שפיר מאן תנא דלא בעי כוונה לשחיטה דאי ס"ד דבעי כוונה תיקשי אמאי מכשרינן שחיטת שוטה הא לגביה לא מהני עומד ע"ג באיסורי דאורייתא כדמוכח מחליצה וזה ברור ודלא כמ"ש מהרש"א ז"ל נמצא שכל זה הכריחו לר"י ז"ל לפרש שיטה אחרת דכל הסוגייא דרב הונא ור"נ איירי אליבא דר"מ ודו"ק:

בא"ד וס"ד לר"מ נמי בעינן כו' דגזרינן כתיבה כו' וה"ה דחש"ו פסולין אי בעינן שליחות עכ"ל. ולכאורה יש לדקדק מאי מספקא ליה לר"י אי בעינן שליחות לפי פירושו עכשיו תיפשוט ליה מדידיה א"כ אכתי מאי מהני לרב הונא אפילו אליבא דר"מ גדול עומד ע"ג דאכתי לאו בני שליחות נינהו וכיון דס"ד עכשיו דלר"מ גזרינן כתיבה אטו חתימה לענין לשמה ה"נ ליגזור לענין דבעינן בני שליחות אלא שכבר כתבתי דבכה"ג לא שייך לגזור כתיבה אטו חתימה כיון דבלא"ה א"א לחתום אפילו בשאר שטרות מאן דלאו בר שליחות הוא כגון חש"ו ועובד כוכבים ועבד דהא לאו בני עדות נינהו ודוקא לענין לשמה דשייך אפילו בכשרים ואינו נוהג אלא בגיטין מש"ה ס"ד דלר"מ נמי גזרינן כתיבה אטו חתימה וק"ל:

בא"ד וכן משמע דאפילו לר"מ ס"ד דבעי כו' דהא לבתר דאוקי כו' פריך והא ודאי עובד כוכבים כו' עכ"ל. הנראה מזה דר"י ז"ל מפרש בלשון שני שכתב רש"י ז"ל דההיא והא ודאי עובד כוכבים בלשון קושיא איתמר ועלה שני ר"נ ואמר אומר היה ר"מ ולא דמימרא באפי נפשה היא ובזה אתי שפיר דלא תיקשי לפיר"י דרב הונא ס"ד דר"מ בעי כתיבה לשמה מדרבנן ועלה שקיל וטרי ר"נ אי איתא לדרב הונא עד דמסיק הדר אמר לאו מילתא דאמרי דמדקא פסיל לעובד כוכבים כו' ולמה הוצרך לכך ותיפוק ליה דמעיקרא נמי הוי קים ליה לר"נ דאפי' מצאו באשפה כשר ולמאי דפרישית ניחא דר"נ לא קים ליה במילתא דר"מ מעיקרא אלא מחמת קושיא דעובד כוכבים העלה כן וכ"ש ללשון שני של פיר"י ז"ל פשיטא דההוא דמצאו באשפה לאו מימרא באפי נפשה היא וק"ל:

בא"ד ועוד נראה דהשתא ס"ד דלר"מ נמי בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא כו' עכ"ל. נמצא דלפי שיטה זו הדרא קושיא לדוכתא לענין שוטה אמאי מכשרינן הכא בגדול עומד ע"ג טפי מחליצה וצריך לפרש כמ"ש התוספות לעיל דגיטין עדיף מחליצה ודלא כמ"ש בשיטה ראשונה של ר"י ז"ל דנחית לשיטת הירושלמי וכן כל השקלא וטריא שכתבו התוס' לעיל לענין בני שליחות ובני כריתות עדיין במקומו לפירוש זה האחרון כמו לראשון משא"כ לפירוש האמצעי וא"כ יש לדקדק מה הרווחנו בזה הפירוש השלישי טפי מהפירוש הראשון אלא דאיכא למימר דלישנא דשמעתא משמע להו עכשיו כפירוש זה האחרון מדלא הזכיר בגמ' אי איירי אליבא דר"א או אליבא דר"מ עד לקמן וא"כ משמע דמעיקרא איירי הכל אליבא דכו"ע וע"כ היינו משום דס"ד דר"מ ור"א לא פליגי לענין כתיבה עד דאסיק ר"נ לקמן מחמת קושיא דלר"מ מצאו באשפה כשר ולאו מימרא באפה נפשה היא וק"ל:

בא"ד ונקיט חש"ו וה"ה עובד כוכבים אי נמי לא נקיט עובד כוכבים כו' עד סוף הדיבור. וכתב מהרש"א ז"ל שכל זה הוא לכל הפירושים של התוס' ע"ש ולענ"ד במחילה מכבוד תורתו של מהרש"א ז"ל דאגב חורפיה ושיטפיה לא דק שפיר דלא מיבעיא דלפר"י האמצעי לא מצי קאי דלא מצינן כלל לאוקמי מתניתין נמי כר"מ דא"כ תיקשי שוטה אמאי מכשיר הכא טפי מחליצה דהא לר"א הוי מדאורייתא וכן למה שנסתפק ר"י אי בעינן שליחות א"כ פשיטא דלא מיתוקמא מתניתין כר"א וכ"ש לפמ"ש דלפר"י האמצעי פשיטא ליה דבעינן בני כריתות א"כ בלא"ה לא מצי למינקט במתניתין עובד כוכבים אליבא דר"א דלאו בני כריתות נינהו. אלא דנראה לענ"ד ברור דדברי התוס' כאן לא מצי קאי נמי לפירוש ראשון של התוס' כיון דלההיא פירושא ע"כ דההיא דמצאו באשפה מימרא באפי נפשה היא וא"כ בלא"ה הא דנקיט חש"ו לאו רבותא היא כלל אלא עיקרא דמילתא אסיפא דמתני' סמיך דקתני שאין קיום הגט אלא בחותמיו וא"כ לא שייך למידק כלל דליתני נמי עובד כוכבים דאדרבא אפילו חש"ו משנה שאינה צריכה היא לר"מ אבל לפירוש האחרון של התוספות דמעיקרא ס"ד דלר"מ נמי בעינן מדאורייתא כתיבה לשמה עד דמסיק רב נחמן מחמת קושיא דמצאו באשפה כשר ולענין שוטה סברי עכשיו כמו לפירוש הראשון א"כ דייקו שפיר דהו"ל למיתני עובד כוכבים דהא לא שמעינן כלל לההיא מילתא דמצאו באשפה אלא מדפסיל לעובד כוכבים לענין הבאה ולא מההיא דאין קיום הגט כדמוכח לפי זה הפירוש דר"נ גופיה הוי ס"ד דעובד כוכבים פסול לר"מ אי לאו מתני' דלקמן. וא"כ קשיא להו שפיר אמאי לא תנא לעובד כוכבים להתירא וע"ז מסקו דהיינו משום דמתוקמא נמי כר"א ודו"ק:

דף כג עמוד א

תוספות בד"ה אלא מעתה כו' פי' בשלמא כו' עכ"ל. ונראה דהוצרכו לכך לפי פירושם הראשון שכתבו לעיל אבל לפירוש ר"י האמצעי בלא"ה אתי שפיר דמעיקרא לא הוי קשה ליה מעובד כוכבים דאיכא למימר שאני עובדי כוכבים דלאו בני כריתות נינהו משא"כ בחש"ו מיקרי בני כריתות כמ"ש התוספות לעיל אלא דאפ"ה מקשה הש"ס והא לאו בני דיעה נינהו והיינו אליבא דר"א וליפסל משום דלאו בני שליחות נינהו דהיינו משום דלאו בני דיעה נינהו ועוד הא לא כתבו לשמה. וע"ז שני רב הונא בגדול עומד על גביו והיינו דמוקי לה כר"מ אלא דהוי סבר רב הונא דר"מ נמי מצריך כתיבה לשמה דגזיר אטו חתימה כדגזיר במחובר ומש"ה מוקי לה בגדול עומד ע"ג דמהני דוקא לר"מ כיון דלא הוי אלא פסולא דרבנן משא"כ לר"א לא מהני בשוטה מדפסלינן בחליצה ועוד דאפילו חרש וקטן לא מהני עומד ע"ג משום טעמא דלאו בני שליחות נינהו אבל לר"מ לא חיישינן לטעמא דלאו בני שליחות דלא שייך למיגזר אטו חתימה כמו שכתבתי דהא בלא"ה לאו בני עדות נינהו ולא חתמו בשום שטר ודוקא לענין לשמה הוא דגזיר דמאן דחזי חש"ו כותבין הגט סבר דלא בעינן לשמה ואתו למיטעי נמי בחתימה נמצא דלשינויא דרב הונא דהיינו כר"מ דוקא וא"כ מקשי שפיר אלא מעתה עובד כוכבים דהא לר"מ לא שייך למיגזר נמי כתיבה מטעמא דבני כריתות אטו חתימה מה"ט גופא דכתיבנא ודו"ק:

גמרא איתיביה רבא וכתב לה לשמה. לכאורה דמדרשא דקרא גופיה מקשה ליה ואם כן נראה דרבא בעי למימר דלר"מ בעינן כתיבה לשמה מדאורייתא כמו שדקדקו התוספות לעיל בתירוץ השלישי ולענ"ד נראה דמדרשא דקרא לק"מ דאיכא למימר דפשטא דקרא איירי כשכתב הבעל בעצמו בכתב ידו דבכה"ג מדאורייתא לא בעינן עידי חתימה כלל כדמוכח לקמן גבי ג' גיטין פסולין וא"כ ודאי לר"מ נמי בעינן שיכתוב הבעל לשמה דכתיבתו עושה כריתות והא דמקשה הכא נראה שהיא ברייתא בשום מקום ומשמע דאסופר קאי כסתם גיטין וא"כ מקשה שפיר וממילא אזיל ליה הדיוק של התוס' ודו"ק:

שם מאי לאו כשהוא כותב לתורף לשמה כאילו כתבו לטופס לשמה. לכאורה נראה דהיינו כת"ק אליבא דר"א לקמן דף כ"ו גבי הכותב טופסי גיטין דמתיר לכתחלה טופס שלא לשמה מפני התקנה אמנם לפי מה שאכתוב בסמוך דסוגיין כמאן דמצריך טופס נמי לשמה והיינו כר"א דסיפא לקמן שם דהכי קי"ל דקרי רב עליה טוביינא דחכימי ואפ"ה אתי שפיר דהכי קאמר מאי לאו כשהוא כותב תורף לשמה כאילו כתב טופס לשמה והיינו משום שמתחלה היו כותבין התורף בגט כדאיתא להדיא ריש פרקין דחציו ראשון צריך שיכתוב בפירוש לשמה וכתב רש"י ז"ל שם דהיינו התורף וכשכותב אח"כ הטופס אמרינן מסתמא על דעת הראשונה כותב וזה ברור וק"ל:

שם ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף ופירש"י ז"ל ולא בעי לאוקמי כשגדול עומד ע"ג כו' עכ"ל. נראה מלשונו דרב יהודה נמי מודה דבגדול עומד ע"ג מהני אפי' בתורף אלא דבהא פליג על רב הונא דבטופס לא בעינן עומד ע"ג ואע"ג דתרוייהו מוקי למתני' כר"א אפ"ה פליגי אליבא דר"א לענין טופס דהא אשכחן לקמן גבי טופסי גיטין דפליגי תנאי אליבא דר"א אי בעינן לשמה או לא וא"כ בהא גופא פליגי רב הונא ורב יהודה. אבל מלשון התוספת בד"ה והוא ששייר שכתבו אמאי דאקשי לעיל אתא לשנויי וא"כ משמע דלא סגי ליה בשינויא דעומד ע"ג והיינו שסובר דלא מהני עומד ע"ג כלל וכמ"ש לעיל בל' התוספות דלפ"ז ע"כ נאמר דגיטין גרע מחליצה וכשיטת הירושלמי:

אבל קשה דא"כ תיקשי לרב יהודה מברייתא דעובד כוכבים פסול וליכא למימר דהתם בדלא שייר דאם כן לעיל מעיקרא מאי מקשה רב נחמן לרב הונא אלא מעתה כו' והתניא עובד כוכבים פסול ואמאי לא מוקי לה בשאין עומדין ע"ג אע"כ דמשמע ליה ברייתא דומיא דמתניתין או משום דקשיא ליה א"כ ליתני חש"ו וא"כ ה"נ דכוותיה ובשלמא לפמ"ש בשיטת רש"י ז"ל איכא למימר דלעולם מוקי לה כשלא שייר והא דלא נקיט חש"ו היינו משום דלא פסיקא ליה דחש"ו זימנין דכשר בעומדין ע"ג משא"כ בעובד כוכבים אבל לשיטת התוספות דלרב יהודה לא מהני כלל עומדין ע"ג הדרא קושיא לדוכתא. ויש ליישב בדוחק דדוקא לעיל לענין עומדין ע"ג מקשה שפיר מברייתא דעובד כוכבים פסול דמשמע ליה דומיא דמתניתין כיון דמתניתין נמי סתמא נקיט הכל כשירין ואפ"ה מוקמינן בעומדין ע"ג וא"כ ברייתא נמי משמע כה"ג גופא משא"כ לאוקימתא דשייר מקום התורף מצינן למימר דהא דנקיט במתניתין סתמא היינו משום דסמיך ארישא דמשנה דמחובר ע"כ איירי בשייר מקום התורף דקתני אין כותבין וקתני כתבו וא"כ מדרישא בשייר סיפא נמי בשייר אבל בברייתא דנקיט סתמא לא משמע ליה לפרש כן וא"כ הא דנקיט סתמא עובד כוכבים פסול היינו בשלא שייר דסתם גט היינו תורף כן נ"ל לשיטת התוספות. אבל שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאפילו לאוקימתא דרב יהודה דאיירי ששייר מקום התורף אפ"ה בעינן נמי שהגדול עומד ע"ג בשעת כתיבת הטופס ומשו"ה בעובד כוכבים פסול אפילו בטופס דאדעתא דנפשיה עבד ואנן אפילו בטופס בעינן לשמה כדפסיק הרי"ף ז"ל להדיא כאידך דר"א גבי טופסי גיטין דפסול וקרי רב עליה טוביינא דחכימי ולהרמב"ם ז"ל נהי דפוסק לקמן כת"ק אליבא דר"א דמכשיר לכתוב טופסי גיטין לכתחילה היינו כדקתני טעמא מפני תקנת הסופר משא"כ בחש"ו ועובד כוכבים דלא שייך האי תקנה מוקמינן אדיניה דלכתחילה בעינן טופס לשמה. אלא שראיתי שהר"ן ז"ל הקשה על זו השיטה דממה נפשך אי סבר רב יהודה דעומד ע"ג מילתא היא אפילו בתורף ליתכשר ואי לאו מילתא היא אמאי מהני בטופס. ואני תמה על דברי הר"ן ז"ל שהרי הוא ז"ל דרך בדרך התוספות לעיל בד"ה והא לאו בני דיעה נינהו והרי התוספות גופייהו כתבו דדוקא בפסולי דאורייתא איכא למימר דלא מהני עומד ע"ג אבל בפסולי דרבנן מהני כדמוכח כל זה מדבריהם אבל האמת יורה דרכו דלשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אין אנו צריכין לכך אלא אפילו תימא בעומד ע"ג מהני בכל מקום אפ"ה לא מהני להכשיר התורף בחש"ו משום דלאו בני שליחות נינהו ואפשר עוד שהם סוברים דחש"ו לא מיקרי נמי בני כריתות ומשו"ה פסולים לכתוב התורף לגמרי מהני טעמא גופייהו וכמו שמצאנו להדיא שהרמב"ם ז"ל פוסל בעבד שכתב התורף משום דלאו בר כריתות הוא והא דמכשרינן בטופס בעומד ע"ג ולא חיישינן לטעמא דשליחות ובני כריתות היינו בחד מתרי ותלת טעמי אי משום דכיון שדבר זה אינו נוהג אלא בחש"ו ועובד כוכבים הוי מילתא דלא שכיחי ולא גזרו טופס אטו תורף ודוקא לענין פסולא דשלא לשמה כיון דאפילו בסופר גמור פסול להרי"ף ולהרמב"ם ז"ל לא מכשרינן אלא מפני התקנה הא בלא"ה אסור וא"כ לא שייך להכשיר בחש"ו לכתחילה לכתוב שלא לשמה דהו"ל כחוכא ואיטלולא ועוד כיון שהדבר ידוע שכתיבת חש"ו ועובד כוכבים הוא שלא לשמה א"כ מאן דחזי דכתבי הטופס אתי למיטעי דלא בעינן לשמה בכתיבת גיטין משא"כ בטעמא דשליחות ובני כריתות לא שייכא האי גזירה כיון דטופס לחוד הוא דשרינן להו ולא תורף לגזור דלמא אתו למיכתב תורף חדא משום דלא שכיחא ועוד שהרי אין כותבין אלא ע"פ ציווי הבעל ואם יראה הבעל שהם כתבו התורף לא יקבלנו מהם ומכ"ש דלמאי דלא מכשרינן בטופס אלא בגדול עומד ע"ג א"כ מילתא דפשיטא היא דלא שייך לגזור כלל שמא יכתבו חש"ו התורף שהרי הגדול מזהירם על כך. נמצא דלפ"ז אתי שפיר דלעולם אין כותבין התורף אפילו בעומדים ע"ג משום דלאו בני שליחות ובני כריתות נינהו אבל הטופס מותר כשעומדין ע"ג דתו ליכא למיגזר מידי. ולפי שיטה זו עולה כל הסוגיא כהוגן דכל השקלא וטריא דלעיל אליבא דכ"ע קאי אי אליבא דר"מ ואפילו בתורף דאיהו לא מצריך שליחות בכתיבה או לר' אליעזר ובטופס דוקא ואמתניתין דלעיל סמיך דאיירי בשייר מקום התורף ולעולם דר' הונא ור' יהודה לא פליגי ובזה נסתלקו כל קושיות הר"ן ז"ל ומה שיש לדקדק עוד בדבריו ובדברי הרמב"ם ז"ל אין כאן מקומו ודו"ק:

משנה הכל כשירין להביא את הגט חוץ מחש"ו ועובד כוכבים וסומא כו' הרמב"ם ז"ל כתב שאף הפסולים בעבירה מדברי תורה פסולים לשליחות הגט ונראה דהא דלא קחשיב ליה במתניתין משום דלא דמי דהנך פסולין לגמרי אף אם יש עדים על השליחות משא"כ בפסול לעבירה לא מיפסל אלא משום שאינו נאמן על השליחות ומש"ה פסק הרמב"ם שאם נתקיים בחותמיו הרי הוא פסול ולא בטל ואם לא נתקיים הרי הוא בטל לגמרי ומש"ה לא פסיקא ליה לתנא דמתניתין ועוד שהפסול בעבירה אם חוזר בתשובה חזר הגט להכשירו. ובעיקר דברי הרמב"ם ז"ל תמהו עליו קדמאי ובתראי דכשנתקיים בחותמיו למה הוא פסול ולענ"ד נראה ליישב דאפ"ה פסול שמא לא מסרו לו הבעל לגירושין ולא עשאו שליח ואע"ג דקי"ל בעל אומר לפקדון ושליש אומר לגירושין דהשליש נאמן לכ"ע היכא שאין הבעל ואשתו בעיר אחת כדאיתא לקמן דף ס"ד מטעמא דהא הימניה מ"מ אין כאן מקום תימה אם נאמר דהרמב"ם ז"ל סובר דהיינו דוקא בסתם בני אדם אבל בפסול לעבירה לא שייך לומר דהא הימניה כיון שאנו יודעים דלאו גברא מהימנא הוא ואפשר שהבעל לא ידע בפיסולו ועוד דאפילו את"ל בכה"ג נמי שייך טעמא דהא הימניה כיון שמסרו לידו כמ"ש התוספות לקמן שהבעל גמר בלבו אף אם משקר השליח יהא כדבריו מ"מ אכתי איכא למיחש שמא לא מסרו הבעל לידו כלל אלא שנפל ממנו ומצאו זה. ואע"ג דבכל שליחות דעלמא לא חיישינן להכי היינו משום דלנפילה לא חיישינן ולעולם תולין במצוי ולמיעוטא דמיעוטא לא חיישינן אפילו במקום חזקת אשת איש דכיון שהרוב מגרע החזקה א"כ הדרינן לכללין דע"א נאמן באיסורין כדאמרינן בריש מכילתין גבי רוב בקיאים הם ועוד דמשום עיגונא הקילו רבנן להאמין השליח וכ"כ שם הרא"ש ז"ל להדיא דמה"ט האמינו לשליח על גוף השליחות ע"ש. וא"כ בפסול לעבירה שאין כאן נאמנות כלל שהרי פסול לעדות חיישינן שפיר למיעוטא שמא נפל ומצאו זה. ובזה נתיישב ג"כ מה שתמהו על הרמב"ם ז"ל במה שכתב שאם לא נתקיים בחותמיו הגט בטל לגמרי ואמאי לא אמרינן שהוא גט מספק שמא אינו מזוייף ולמאי דפרישית אתי שפיר שהגט בטל משום דמוקמינן לה בחזקת אשת איש לגמרי כמ"ש התוס' לעיל בדף ט' גבי תרי ותרי ע"ש ואע"ג דבכל גיטין שלא נתקיימו לא אמרינן הכי היינו משום דמדאורייתא עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה ולא חיישינן לזיוף וכבר כתבתי שם בלשון רש"י ז"ל דלא חשידי אינשי לזייף שהטעם משום דמילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי נמצא שאין כאן מקום תימה דהרמב"ם ז"ל סובר דבפסול לעבירה מד"ת איתרע לה האי חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי. תדע דהא בע"א שהעיד שמת בעלה הסכימו רוב הפוסקים לשיטת הרמב"ם ז"ל דהיינו נמי משום מילתא דעבידא לאגלויי לא משקרי ואפ"ה פשיטא לן דפסיל לעבירה מד"ת פסול לעדות אשה וע"כ משום דלגביה לא שייך האי חזקה דמילתא דעבידא לאגלויי וה"נ דכוותה וממילא שהאשה היא בחזקת אשת איש לגמרי והגט הוא חספא בעלמא כן נ"ל נכון לפרש שיטת הרמב"ם ז"ל ודו"ק:

תוספות בד"ה עובד כוכבים נמי כו' הומ"ל משום דבעינן שלוחכם בני ברית כו' עכ"ל. ולענ"ד יש כאן מקום עיון דהא האי דממעטינן עובד כוכבים מאתם גם אתם דכתיב בתרומה ילפינן לה וא"כ גירושין מתרומה לא ילפינן דאיכא למיפרך מה לתרומה שכן קדש כדפריך הש"ס לענין עיקר השליחות ריש פ' האיש מקדש דתרומה מגירושין לא ילפינן מה לגירושין שכן חול וממילא דלענין מיעוטא דעובד כוכבים שייכא האי פירכא להיפך דדוקא לענין קדש ממעטינן עובד כוכבים ולא לענין חול ואע"ג דבכל התורה כולה ילפינן מתרומה למעט עובד כוכבים משליחות כדאיתא בפרק איזהו נשך דף ע"א ולא פרכינן היינו משום דעיקר שליחות בכל התורה לא ידעינן אלא מתרומה וא"כ לא מצינן לרבויי לשליחות אלא מאן דשייך בשליחות דתרומה וכעין שכתבו התוס' לקמן בשמעתין אליבא דר' שמעון משא"כ בגיטין דכתיב שליחות בגופא ולא איצטריך למילף מתרומה א"כ לא מצינן למילף מיעוטא דעובד כוכבים מתרומה דמה לתרומה שכן קדש ומש"ה הוצרך הש"ס לומר טעמא דלאו בר התירא הוא. ואע"ג דלפ"ז לא הוי מקשה נמי שפיר בגמרא בסמוך אמימרא דר' יוחנן טעמא דאינו בתורת גיטין אלא דבהא איכא למימר דאלישנא דר"י מקשה דמשמע דלא פסול עבד אלא בגיטין ולא בכל התורה כולה ובאמת דאף לכל התורה פסול למאי דס"ד מה אתם בני ברית ועדיין צ"ע. וכ"ש דאתי שפיר טפי למה שאפרש לקמן דלקושטא דמילתא ילפינן שליחות בכל התורה מגירושין ותרומה וא"כ הא דממעטינן שליחות העובד כוכבים בכל התורה היינו דוקא לבתר דקים לן דעובד כוכבים ליתא בשליחות הגט מסברא מטעמא דלאו בר התירא הוא:

דף כג עמוד ב

רש"י בד"ה מכלל דעבד כשר וכי היכי דכשר להולכה כו' עי' מ"ש הר"ן ז"ל בשם רבינו יוסף הלוי דדוקא בשליח לקבלה קאמר רבי יוחנן דאין העבד נעשה שליח ולא בשליח להולכה ע"ש באריכות ואני הוספתי טעם לשבח לשיטת ר"י הלוי ואין כאן מקומו:

תוספות בד"ה אין העבד כו' וא"ת ומתניתין ליתני עבד כו'. ואור"ת דנקיט עובד כוכבים לאשמעינן כו' עכ"ל. ויש לתמוה דא"כ השתא נמי דנקיט עובד כוכבים לא ידעינן כלל פסולא דעבד דהא איכא למימר דדוקא עובדי כוכבים ממעטינן משום דבעינן שלוחכם בני ברית משא"כ בטעמא דלאו בר גיטין וקידושין לא איכפת לן ואכתי עבד לא ידעינן. אבל למאי דפרישית בסמוך דעובד כוכבים נמי לא שייך למעט אלא מטעמא דלאו בר התירא הוא א"כ ממילא ידעינן דעבד נמי פסול מהאי טעמא גופא ודו"ק:

גמרא מתקיף לה ר"א כו' לאו משום דכתיב אתם אף שלוחכם ישראל ופרש"י ז"ל ומהאי מיעוטא איכא למעוטי נמי עבד. וקשיא לי דלפ"ז משמע דהמקשה ס"ד דעבד באמת אסור לתרום משל ישראל והיאך אפשר לומר כן דהא משנה מפורשת היא ריש מס' תרומות חמשה לא יתרומו ולא קחשיב עבד ודוחק לומר תנא ושייר דמאי שייר דהאי שייר. ועוד דאכתי ליתני עבד וכ"ש עובד כוכבים. ובדוחק יש ליישב דלא פסיקא ליה למיתני עבד דהא איתא מיהו בתרומה דנפשיה משא"כ עובד כוכבים נהי דאיתא נמי בתרומה דנפשיה היינו אי איתרמי מילתא שתרם משלו לשם שמים אבל מ"מ מתניתין לא איירי אלא מתרומה של ישראל ובכלל זה תרומת העבד משלו דבכלל ישראל הוא ומצווה ועושה משא"כ לענין תרומת העובד כוכבים שאינו מצווה לא איירי כן נ"ל:

תוספות בד"ה מה אתם כו' וא"ת דבפ"ב דקידושין כו' וי"ל כיון דמ"מ דרשינן שליחות מתרומה כו' מסתמא כו' עכ"ל. ויש לתמוה דהא בפ' האיש מקדש מסקינן דעיקר שליחות בכל התורה ואפי' בתרומה גופא ילפינן מקדשים וגירושין מבינייהו אלא לענין מיעוטא דבעינן בני ברית הוא דאמרינן בפ' איזהו נשך דילפינן מתרומה וא"כ הדרא קושית התוס' לדוכתא. מיהו מצינן למימר דאף לפ"ז שייך תירוץ התוספות כיון דלא ידעינן עיקר שליחות בכל התורה אלא מגירושין וקדשים א"כ מסתברא דעובד כוכבים כיון דליתא בגירושין ממילא לא שייך בכולהו שליחות אע"ג דאפשר דשייך בקדשים אלא דלפ"ז קשיא לי א"כ לרבנן נמי אמאי לא ממעטינן עבד לשליחות דכל התורה כיון דלא שייך בגירושין תו קשיא לי דאמאי איצטריך לרבנן גם אתם בתרומה למעט עובד כוכבים לא לכתוב שליחות כלל בתרומה ונילף מקדשים ומגירושין וממילא ידעינן למעט עובד כוכבים כיון דליתא בגירושין לפי הסברא שכתבתי דכל מידי דאתיא במה הצד לא מרבינן אלא מידי דשייך בתרוייהו דוקא. לכך נלע"ד דנהי דמסקינן בפרק האיש מקדש דתרומה גופא אתיא מקדשים וגירושין ומשמע דה"ה לכל התורה היינו לענין דלא נכתוב בתרומה אבל לאחר שנכתב שליחות בתרומה משום בני ברית לעולם דילפינן כל התורה מגירושין ותרומה והיינו דנקיט הש"ס בכל דוכתא והתוס' כאן דשליחות ילפינן מתרומה והיינו מתרומה וגירושין. ולפ"ז אף אנו נאמר דמה שכתבו התוס' כאן דמסתמא דלא מרבינן עובד כוכבים כיון דליתא בתרומה היינו כיון דליתא לא בתרומה ולא בגירושין. וממילא דלא מרבינן עובד כוכבים בקדשים דהא לרבי שמעון ילפינן קדשים חטא חטא מתרומה לענין דאין מעילה בקדשי עובד כוכבים וממילא דה"ה דילפינן קדשים מתרומה למעט שליחות דעובד כוכבים וכיון דלא מצינו בשום מקום שריבה הכתוב שליחות העובד כוכבים להדיא ממילא אימעוט משליחות דכל התורה אף לר' שמעון כיון דעיקר שליחות בכל התורה לא ידעינן אלא מגירושין ותרומה ועובד כוכבים ליתא בהנך ואף את"ל דשליחות דכל התורה ילפינן מגירושין וקדשים אפ"ה לא אשכחן שליחות דעובד כוכבים בקדשים ואדרבא ילפינן בג"ש מתרומה דליתא כדממעטינן לענין מעילה. משא"כ עבד אליבא דרבנן נהי דליתא בגירושין אפ"ה מרבינן ליה שפיר בכל התורה כיון דאיתא בתרומה וקדשים וכן לענין עובד כוכבים לרבנן אי לאו דמיעט הכתוב גם אתם בתרומה הו"א דאיתא בתרומה ואע"ג דרבנן ילפי תרומה מקדשים וגירושין מ"מ בקדשים גופא הו"א דשייך ביה שליחות דעובד כוכבים וה"ה לתרומה ומש"ה איצטריך לכתוב גם אתם לרבנן בתרומה ומינה ילפי' לכל התורה דו"ק:

גמרא תניא כוותיה דאביי רשב"א אומר משום ר"ע אשה נאמנת להביא גיטה מק"ו כו' אע"ג דלאביי דוקא בח"ל שייך הק"ו ולא בא"י מ"מ נראה דהא דהאשה נאמנת היינו אפי' בא"י דשם אפי' בלא ק"ו נאמנת דבא"י אין הנאמנות שלה מועיל אלא לענין שאינה צריכה קיום בדליכא עירעור ובהא ודאי לא גרעה מכל הנשים שגיטן יוצא מתחת ידן דנאמנות בדליכא עירעור ואפילו אם קיבלה ע"י שליח ולא אמר בפ"נ כדמשמע בריש מכילתין דדוקא אם יש עוררין יתקיים בחותמיו והכא באשה המביאה גיטה נמי אם יש עירעור הבעל אינה נאמנת בא"י וא"כ אין אנו צריכין ללמוד בתורת ק"ו אלא בח"ל דנאמנת אף בדאתא הבעל ומערער היכא שאמרה בפ"נ והיינו מטעם הק"ו ודו"ק ועיין בסמוך:

דף כד עמוד א

בגמרא וממקום שבאת מה להלן צריכה כו' ופירש"י כלומר הואיל ומינייהו גמרינן נגמור נמי להא כו' ואע"ג דבסמוך מסקינן דהא דצריכה לומר היינו בשהתנה עליה הבעל אפ"ה לא תיקשי מאי איריא ממקום שבאת ותיפוק ליה שצריכה לקיים כמו שהתנה הבעל משום דנראה ברור דהא דמסקינן בשמעתין דאמר לה הבעל כי מטית התם אימר קמיה בי דינא בפ"נ כו' לאו בתורת תנאי קאמר לה אלא מכיון דאמר לה שמוסר הגט לידה בתורת שליחות ממילא דעיקר הדין הוא שצריכה לומר וכל שלא אמרה הפסידה לענין שצריכה קיום חותמיו אף בדליכא ערעור ועיקר הטעם הוא שכך תקנו חכמים כדי שלא תחלוק בשליחות כדאיתא בריש מכילתין דף ה' וא"כ א"ש הא דקאמר וממקום שבאת פירוש דכמו שלא חילקו בשליחות לענין דנאמנת בח"ל אף בדאיכא ערעור ה"ה והוא הטעם שלא חילקו לענין שצריכה לומר בפ"נ ואם לא אמרה הפסידה דאפילו בדליכא ערעור צריכה קיום חותמיו ודו"ק ועיין בסמוך:

שם בגמרא ממאי מדקתני כו' ולא קתני שהכתב ופה מוכיח ופירש"י ולאביי לא איצטריך למיתני פה דהכי משמע מה בין פה דגט לפה דמיתה כו'. ולכאורה יש לתמוה מאי קס"ד דרב יוסף דהא שפיר קאמר אביי ופשיטא דהכי הוא. ולענ"ד דאפ"ה דייק רב יוסף שפיר דהו"ל למיתני נמי פה מוכיח משום דפה גט עדיף מפה דמיתה מהטעם דאמרינן בריש מכילתין כיון דאמר מר בפני כמה נותנו לה כו' מעיקרא מידק דייק וכמו שכתבתי שם הטעם כיון שאומרים בפ"נ תו לית ליה לאשתמוטי ומידק דייקי משא"כ בעדות מיתה דאפי' עד מפי עד נאמן לא דייק כל כך ואביי לא נחית לחלק בכך ודו"ק:

שם אשה מכי מטא לידה איגרשה לה ופירש"י ואי בעיא למקלייה מגורש' היא ואינה צריכה אלא לראיה בעלמא ולמה לה לומר בפ"נ הא לאו שליח היא עכ"ל. ויש לתמוה דאדרבא מש"ה צריכה לומר לענין דאי אתי הבעל ומערער שמזוייף הוא לא משגחינן ביה ונ"ל משום דלשון המשנה דקתני צריכה לומר משמע דאיירי לענין שתנשא בלא קיום ובדליכא עירעור איירי דלענין עירעור הבעל הו"ל למימר נאמנת אם אמרה בפ"נ וממילא ידעינן דאם לא אמרה אינה נאמנת ומדנקיט לשון צריכה משמע דאיירי בדליכא עירעור לכך פירש"י בזה הסגנון. אמנם מיהא שייך נמי קושית הגמרא לאידך גיסא למה נאמנת בדאיכא עירעור כיון דלאו שליח היא ומאי שנא מכל הנשים שגיטן יוצא מתחת ידן שצריכים קיום בדאיכא ערעור וע"ז מסיק הש"ס דאיירי בדאתני הבעל שמוסרה לידה בתורת שליחות וא"כ הרי היא ככל השלוחין שצריכין לומר ואם אמרו נאמנין אף בדאיכא ערעור ואם לא אמרו צריך קיום אף בדליכא ערעור כן נ"ל שיטת הסוגיא לפי שיטת הרמב"ם ז"ל וכל הפוסקים אבל הריב"ש ז"ל בתשובותיו סי' שפ"ה כתב דקושיית הש"ס היינו דוקא למה נאמנת בדאיכא ערעור אבל לענין שצריכה לומר אף בדליכא ערעור לא שייכא קושית הש"ס והאריך מאד וכתב שמעולם לא שמע קולא כזו להתיר בלא קיום אשה שהיא בחזקת אשת איש והובאו דבריו בש"ע א"ע סימן ק"מ. ואני תמה על תמיהתו דא"כ אף בדאמרו בפ"נ למה נאמנת כדמשמע להדיא בשמעתין אע"כ כיון דמדאורייתא א"צ קיום ומש"ה האמינוה ואוקמוה אדאורייתא וא"כ כ"ש שיש לומר כן דבדליכא ערעור אוקמוה אדאורייתא שא"צ קיום וכיון שגיטה יוצא מתחת ידה וליכא ערעור נאמנת כמו שנאמנת לומר מת בעלי ויש לי להאריך בזה ובדברי השגת הראב"ד ז"ל בענין זה ואין כאן מקומו:

תוספות בד"ה חצרה כו' וא"ת למה ליה למינקט כו' הו"ל למימר משום שליחות עצמה כו' עכ"ל. נראה ברור שזה דוקא לשיטתם לעיל בד"ה והא לא חזרה משא"כ לפירש"י ז"ל דעיקר הטעם בהא דלא חזרה שליחות אצל הבעל היינו דוקא היכא שהשליח נעשה בעל דבר א"כ לא שייך כלל הכא האי חששא דאף שנעשה השליח עצמו אח"כ שליח לקבלה לא איכפת לן כיון שאינו בעל המעשה וק"ל:

גמרא דאמר לה הוי שליח להולכה עד דמטית התם כו' עד סוף הפרק. וכתב הר"ן ז"ל דאשמעינן מתניתין דאע"ג דאית לה מיגו דאי בעיא אמרה שלא התנה הבעל כלום אלא מסרה לה לגירושין אפ"ה צריכה לומר בפ"נ עכ"ל. ולא כתב הטעם ונ"ל דאע"ג דבכל דוכתא קי"ל שכל אדם נאמן במיגו מיהו הכא כך היתה תקנת חכמים שצריכה לומר כדי שלא תחלוק בשליחות כיון דלפי דבריה היא נעשית שליח להולכה. מיהו שמעינן מדברי הר"ן ז"ל דכשאומרת שניתן לה לגירושין אינה צריכה לקיום חותמיו דאל"כ אין מקום לדברי הר"ן ז"ל וזה דלא כשיטת הריב"ש ודו"ק:

סליק פרק המביא