חידושי הרשב"א על הש"ס/גיטין/פרק ב

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | ר"ן | רבינו אשר | רמב"ן | הרשב"א | הריטב"א | מאירי | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף טו עמוד א

מתני': אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול:    ואיפליגו עליה בגמרא (טז, א) אי בשאין גט יוצא מחמת יד שניהם ולכולי עלמא בין לרבא בין לרבה, או אפילו בגט יוצא מחמת יד שניהם וכטעמי' דרבה ובגמרא פרישנא לה.

אלא אמר רב אשי חציו אחרון:    ואפילו לרבא (לעיל ג, א) דלא בעי בפני [נכתב] אלא משום איחלופי, לא סגי בחציו אחרון דכתיבת טופס לא חשיבא להו לאינשי ואכתי אתי לאיחלופי, ואפילו לרב אשי דאמר (לעיל ו, א) אפילו בקן מגילתא וקן קולמוסא סגי, מכל מקום בעינן קן קולמוסא וקן מגילתא בחציו ראשון דהוא עיקרו של גט שבו שם האיש ושם האשה והזמן וכן כתב ר"ח ז"ל אבל בתחלתו אפילו שמע קן קולמוסא או קן מגילתא כשמעתיה. ע"כ.

דאמר רבא אפילו הוא ואחר מעידין על חתימת יד שני פסול:    משום דאם הוא לבדו אמר ידעתי אינו כשר עד שיאמר בפני נחתם. והא דאתקיף עליה רב אשי מי איכא מידי דאילו מסיק איהו לכוליה דיבוריה, פי' כוליה דיבוריה שהתחיל לומר קאמר דהיינו בפני נחתם שאמר בחתימת הראשון, ושלא כפירושו של רש"י ז"ל שפירש כאן ובשמעתא קמייתא דמכילתין (ג, א בד"ה הכי גריס רש"י) ושם כתבתיה בארוכה בסייעתא דשמיא.

דף טו עמוד ב

אלא אמר רב אשי אפילו אמר אני הוא עד שני פסול:    וקשיא לן, לרב אשי גופיה איכא למיפרך כפירכיה מי איכא מידי דאילו אמר בפני נחתם כשר ואילו אמר אני הוא עד שני פסול. ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דקצת נראה כנוגע בעדות דלכך בא להעיד על חתימת השני כדי שיתקיים עדות על חתימתו, ומיהו נוגע ממש אינו והיינו דקא נסיב טעמא בגמרין משום דאו כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים.

ואינו מחוור, דמה הוא מפסיד אם לא יתקיים הגט שהוא חתום עליו או מה הנאה יש לו אם יתקיים, ועוד, שנים החתומים על השטר ומת אחד מהן (כתובות כא, א) דאמר רב יהודא אמר רב צריכין שנים מן השוק להעיד עליו ואסיקנא דאי ליכא אלא חד אמר אביי ליכתוב חתימות ידיה אחספא ושדי בבי דינא ואזיל איהו והאי ומסהדי אאידך ולא מחזקינן לה כנוגע בעדותו, אלא אם כן תאמר דהתם שאני דאיכא אחרינא בהדיה וצריך עיון.

אלא דקא משי חדא חדא [ידיה] והתנן הנוטל ידו אחת בנטילה ואחת בשטיפה ידיו טהורות:    כך היא שנויה בספרים שלנו, ופירש רש"י ז"ל דבעייה כגון דמשא חדא ידיה והדר משי לאידך, ופשיט ליה מדתנן הנוטל ידו אחת מן הכלי בזריקה על ידיו כתקון חכמים ואחת בשטיפה בנהר בארבעים סאה. וקשה דאם כן היכי פשיט ליה מהדא מתניתין דילמא מתניתין כגון דמשא להו בבת אחת חדא בשטיפה וחדא בנטילה אבל בזו אחר זו לא, ודוחק הוא לומר דכל דלא משי מחד כלי בבת אחת כנוטל בזה אחר זה דמי. ועוד, דאם איתא אידך מתניתין איבעיא ליה לאיתויי דקתני התם במסכת ידים פרק שני (משנה ג') נטל ידו אחת ושפשפה בחברתה טמאה דמשמע שפשפה בחברתה טמאה הא לא שפשפה טהורה.

ור"ת ז"ל גריס (מובא בתוס') נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה, וקא פשיט מדקתני ידו טהורה שמע מינה דחדא חדא מהני, וכן מצאתיה במקומה במשניות מדוקדקות הבאות מצרפת כגירסתו של ר"ת ז"ל, והשתא אתי שפיר הא דאמרינן בחולין (קז, ב) תנא דבי מנשה רשב"ג אומר מדיחה אשה ידה אחת ונותנת פת לתינוק אמרו עליו על שמאי הזקן שלא רצה להאכיל בידו אחת וגזרו עליו להאכיל בשתי ידיו ובעינן למידק מינה התם דמאכיל צריך נטילת ידים דאלמא אפילו נטילת יד אחת הויא נטילה, ואמרינן נמי ביומא (ל, א) נוטל ידו אחת ונכנס, ומתניתין דמסכת ידים דמייתינן הכא תרתי קא משמע לן חדא דנוטל ידו אחת לבד ידו טהורה, ועוד שאם לא שפך על ידו אלא שטיפה אחת גדולה אף על פי שאין בה באותה שטיפה רביעית ידו טהורה ואין צריך מים שניים דהכי תנינן לה התם (פ"ב, מ"א) נטל ידו אחת משטיפה אחת ידו טהורה שתי ידיו משטיפה אחת רבי מאיר מטמא עד שיטול מרביעית, ונפל ככר של תרומה טהור רבי יוסי מטמא, נטל את הראשונים למקום אחד ואת השניים למקום אחר ונפל ככר של תרומה על הראשונים טמא ועל השניים טהור, כלומר הנוטל ידו אחת משטיפה אחת לבד ויש בה כדי שתי שטיפות הרי זו עולה לשתים ואין צריך מים שניים וידו טהורה אבל שתי ידיו משטיפה אחת גדולה ידיו טמאות אלא אם כן יש באותה שטיפה כדי שתי שטיפות דהיינו רביעית לשתי ידיו. וכן דעת רבינו תם ז"ל.

דף טז עמוד א

הנצוק והקטפרס ומשקה טופח אינו חבור לא לטומאה לא לטהרה:    פירש רש"י ז"ל לטהרה לענין מקואות שתי מקואות שאין באחד מהם מ' [סאה] וקטפרס ומשקה טופח מחברן. אבל בע"ז (עב, א) פירש הוא ז"ל כגון גממית שאין בה מ' סאה ומשקה טופח מחבר לגממית זו מקוה שלם אינו חבור והטובל בגממית לא עלתה לו טבילה, משמע דאפילו חבור למקוה שלם לא הוי חבור כלל, ואילו בפרק אין דורשין (חגיגה יט, א) איפליגו רבי מאיר ורבנן בשלש גממיות בנחל בעליונה עשרים ובתחתונה עשרים ובאמצעית ארבעים וחרדלית של גשמים עוברת ביניהן וטבל בתחתונה כולי עלמא לא פליגי דאמרינן גוד אחית ולא פליגי אלא בטובל בעליונה דמר סבר אמרינן גוד אסיק ומר סבר גוד אסיק לא אמרינן אלמא לכולהו קטפרס הוי חבור והכא משמע דלא הוי חבור כלל, אלא מחוורתא דשמעתא דבשתי גממיות שאין באחת מהן קאמר דלא הוי חבור ואין מטבילין אפילו בתחתונה. ותדע, דאי לא תימא הכי למה לי דנקט התם ובאמצעית ארבעים ליפלגו בשתי גממיות לבד בזו עשרים ובזו עשרים ובזו למעלה מזו וטבל בעליונה אי אמרינן גוד אסיק או לא, אלא לכולי עלמא בשתי גממיות אפילו טבל בחתחתונה לא עלתה לו טבילה דלא הוי חיבור כלל.

גמרא: אמר רב שמואל בר יהודה אמר רבי יוחנן לא שנו אלא שאין גט יוצא מתחת ידי שניהם אבל גט יוצא מתחת ידי שניהם כשר:    פירש רש"י ז"ל אין גט יוצא מתחת ידי שניהן שאין שניהם שלוחין בהבאתו דלא היו שנים שהביאו אלא אחד הביאו וצריך המביא לומר בפני נכתב ובפני נחתם וזה לא אמר, אבל גט יוצא מתחת ידי שניהן בבית דין ששניהן אדוקין בו ושניהן שלוחין כשר, ונראה דלאו דוקא אדוקין בו קאמר אלא ששניהם אומרים שהבעל עשאן שלוחין ונותנו האחד במעמד שניהם וכדאמרינן בשילהי פרק התקבל (סז, ב) כולכם הוליכו, אחד מוליך במעמד כולן.

ורבותינו בעלי התוספות ז"ל כתבו (כאן בד"ה אבל) דאפילו אחד שליח והאחד אומר בפני עשאו שליח של גט זה להוליכו לאשתו, לרבא כשר דאילו יאמרו בפנינו גרשה מי לא מהימני וכדאמר ליה רב הונא לשמואל בריש מכלתין (ה, א) אבל לרבה ודאי פסול אלא אם כן יוצא מתחת ידי שניהן ששניהן שלוחין דוקא, ואפילו לאחר שלמדו דהא איהו גזר שמא יחזור דבר לקלקולו ובשנים דלא גזר משום דתרי דמייתו גיטא מילתא דלא שכיחא כדאיתא בריש פרק קמא (שם) ובכי הא לאו מלתא דלא שכיח הוא אלא בשנים והן שלוחין הוא דאמרינן דלא שכיחא.

ולדבריהם ז"ל הא דנקט הכא אבל גט יוצא מתחת ידי שניהן ולא נקט אבל גט יוצא מתחת יד אחד מהן והשני אומר בפני עשאו שליח משום דניחא טפי לאוקמה למתניתין ככולהו אמוראי, ועוד דלרבא נמי דא ודא אחת היא דגט יוצא מתחת יד שניהם או מתחת יד אחד ואחד אומר בפני עשאו שליח כולה מילתא מחד טעמא מכשרינן ליה דאילו אמרו בפנינו גירשה מהימני, והילכך כיון דקיימא לן כרבא דסוגין כותיה ומימרא דרב חסדא ורב אשי דלעיל (ו, א) כותיה שייכי כדכתיבנא בפרק קמא (ו, א ד"ה ולענין) שנים שהביאו את הגט אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם ואף על פי שאין גט יוצא מתחת יד שניהן ובלבד שיאמרו שניהם ששניהן נעשו שלוחין בהבאתו, ואפילו אחד שליח ואחד אומר בפני עשאו בעל שליח להביאו לאשתו אין צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם.

אבל הרמב"ם ז"ל כתב (בפ"ז מהל' גירושין הל' יד-טו) שנים שהביאו את הגט אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם ובלבד שיהא הגט יוצא מתחת ידי שניהן וכן כתב הרב בעל ההלכות ז"ל. ואפשר שאף הם ז"ל לא נתכונו אלא להוציא שליח שבא אחר בחבורתו דאז צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דאף על פי שיש כאן שנים לא קרי ליה מצוין לקיימו אבל יוצא מתחת יד שניהן ואחד שליח ואחד מעיד שבפניו עשאו הבעל שליח חד דינא וחד טעמא אית להו.

דף טז עמוד ב

אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים אין צריכין שיאמרו בפני נכתב ובפני נחתם:    פירוש, ואפילו לרבה ולאחר שלמדו, ופירש רש"י ז"ל דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו הוא והרי מצויין לקיימו וזה מוכיח דלאו דוקא כתב ז"ל גט יוצא מתחת יד שניהן [ששניהם] אדוקין בו דהא טעמא משום דמצויין לקיימו היא לפי דבריו ז"ל, והקשה הוא ז"ל כיון דסוף סוף שנים הן מה לי שניהן שלוחין מה לי אחד מהן הרי עדים מצויין לקיימו, ותירץ דלא פלוג רבנן בין בא בחבורת אנשים לבא יחידי שאין מבחין ובודק באלה, וכל זה אינו אלא לפי שיטתו שפירש בריש שמעתא קמייתא דמכילתין (ב, ב) גבי איכא בינייהו דאתיוה בי תרי דלרבא ליכא שאם יערער עליו הבעל הרי יש כאן שנים מצויין לקיימו. וכבר כתבנו למעלה דאינו מחוור, אלא בי תרי דאתיוה משום טעמיה דרב הונא הוא דאמר (לעיל ה, א) מה אילו אמרו בפנינו גירשה מי לא מהימני והלכך כששניהן שלוחין או שנמסר לאחד מהן בפני חבירו הוא דאיכא למימר כי האי טעמא אבל בא בחבורת אנשים שאינן שלוחים ולא עדים בנתינת הגט ליד זה לא.

ואם תאמר היכי מוכח מהכא דקסבר שנים שהביאו אין צריכין לומר, דילמא שאני הכא דחד מסהיד אכתיבה וחד מסהיד אחתימה, וכי תימא דכיון דלא מסיק חד כוליה דיבורא לא דייק שפיר ומיקרי ואמר, ואי נמי לא תיקון רבנן אלא דלימא חד כוליה דבורא, הא ליתא דהא תנן (לעיל טו, א) אחד אומר בפני נכתב ושנים אומרים בפנינו נחתם כשר אלמא אף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסהיד אכתיבה כשר, ואפילו לרבה דבעי בפני נכתב משום לשמה, ורבי יהודה נמי (שם במשנה) בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם אכשורי קא מכשר ואף על גב דמאן דמסהיד אחתימה לא מסיק כולא דיבורא.

ותירצו בתוספות דאם איתא דשנים צריכין שיאמרו אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ודאי לא היה מועיל משום דכיון דמאן דמסהיד אחתימה לא קא מסהיד אכתיבה וחד הוא בלחוד דקא מסהיד אחתימה אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד, ואפילו לרבה נמי איתא להאי טעמא דאף על גב דאיהו לא חייש לאיחלופי, היינו דלכתחילה משום איחלופי לבד לא הוי מתקני דליצטריך לומר בפני נכתב, אבל ודאי מודה הוא דכיון דאיתקון בפני נכתב משום לשמה אתקון בכולהו דלימא הכי משום איחלופי וכדכתבינן לעיל (ה, א ד"ה הא דאמרינן) גבי מתניתין דאפילו מהגמוניא להגמוניא, ובסמוך נמי בשמעתין מוכח הכין אלא ודאי מדמכשרינן באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם בשהגט יוצא מתחת ידי שניהן שמע מינה דקסבר שנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו בפנינו נכתב ובפנינו נחתם.

כי אין גט יוצא מתחת ידי שניהן במאי פליגי:    כלומר, מאי טעמא דרבי יהודה דמכשיר, דבשלמא אי אמרת דבגט יוצא מתחת ידי שניהן קא מיפלגי מוקמינן פלוגתייהו בפלוגתא דרבה ורבא כדמוקי לה בסמוך דכי קאי הכא ניחא ליה לאוקמי פלוגתייהו כלישנא בתרא, וכי מוקמינן לה כלישנא בתרא הוה ניחא ליה לאוקומה כלישנא קמא, וכיוצא בזו אשכחן בשבועות (י, ב) גבי שעירים ובחולין (נח, א) בסוגיא דביצת טריפה דקאמר אלא הא דתנן ולד טריפה וכו' דללישנא קמא הוה ניחא ליה טפי אי אמרינן כלישנא בתרא ובלישנא בתרא הוה ניחא ליה טפי אוקמתא קמייתא או אוקמתא בתרייתא אלא דבלישנא קמא קשיא ליה מאי טעמא דרבי יהודה וללישנא בתרא קשיא ליה מאי טעמייהו דרבנן וכענין שאמרו ברוב המקומות בתלמוד היכי דמי אי בהכי קשיא רב יהודה אי בהכי קשיא רבנן ומידק דייק ואזיל רבי יהודה ורבנן דמתניתין במאי פליגי, וזה לפי מה שאני סבור דמאי דקא מקשה ללישנא בתרא במאי פליגי טעמייהו דרבנן קא קשיא ליה, ושלא כדברי רש"י ז"ל (בד"ה במאי) ור"י הזקן ז"ל (בתוס' ד"ה במאי) שפירשו דאף ללישנא בתרא טעמיה דרבי יהודה הוא דקשיא ליה וכמו"ש בסמוך (בד"ה אלמא קסבר) בסייעתא דשמיא.

הא דאמרינן: אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו:    קשיא לי דלמא לעולם אינן צריכין ושאני הכא דכיון דחד הוא דאמר בפני נחתם ולא מסיק כוליה דיבורא מאן דחזי סבר דצריכין לעדותו של זה ואפילו הכי הימנוהו רבנן יחידי ואתי לאיחלופי בקיום שטרות ואי הוה אמרינן הכי לא הוה קשיא ליה לקמן במאי פליגי דהשתא נמי לאוקמתא בתרייתא מוקמינן פלוגתייהו בגזירת איחלופי כדאוקימנא לה ללישנא קמא, וי"ל דאם איתא דשנים שהביאוהו אין צריכין שיאמרו תו לא גזרינן משום איחלופי דכיון דקא חזו דכי שתקי מכשרינן ליה ודאי מידע ידעי דמאי דקאמר האי בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ואפילו גט יוצא מתחת יד שניהם, שמע מינה ודאי דקסבר דשנים שהביאוהו צריכין שיאמרו והיינו דקשיא ליה לקמן במאי פליגי כלומר מאי טעמייהו דרבנן דפסלי דהשתא אי אפשר לאוקומי בגזרת איחלופי דאי משום הכי שנים שהביאו לא הוו צריכין לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם, וכיון שכן אף בשנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם הוי להו לרבנן לאכשורי דהא תו ליכא גזרת איחלופי כדפרישית. כנ"ל.

אבל רש"י (בד"ה במאי) ור"י ז"ל בעל התוספות (בד"ה במאי) פירשו ההיא דבסמוך במאי פליגי דטעמא דרבי יהודה קא קשיא ליה, ופירש ר"י ז"ל בשלמא ללישנא קמא פליגי בחיישינן לאיחלופי דרבי יהודה לא חייש משום דמוכחא מילתא דמשום דעד חתימה שליח גט נאמן ביחידי, מדאצרכינן אכתיבה תרי משום דלא הוי שלוחין, אבל הכא ליכא טעמא דלא למיחש לאיחלופי דכיון דעד כתיבה המעיד בפני נכתב ישנו שליח הגט אין כאן הוכחה במאי ששניהם מעידים על הכתיבה שמה שאחד נאמן על החתימה משום דהוי שליח הגט דהא אין עדות כתיבה בשנים מטעם שאין עד כתיבה שליח הגט. עד כאן לשונו.

ולי נראה שאין זו שיטת התלמוד שאם כן מאי קאמר אמר ליה אביי אלא מעתה סיפא דקתני שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד אומר בפני נחתם פסול ורבי יהודה מכשיר ואפילו יוצא מתחת יד שניהם פסלי רבנן במאי פליגי, דלכאורה ודאי משמע דרבנן קא קשיא לי' דאי דרבי יהודה קא קשיא ליה הכין הוה ליה למימר אמר ליה אלא מעתה סיפא דקתני וכו' ורבי יהודה מכשיר במאי פליגי, אלא אם כן נדחוק דאביי לא בעי במאי פליגי ולא מסקנת דברי אביי הוא ותלמודא הוא דקא בעי לה ואביי אוקמתא דסיפא דמתניתין בלחודא, דקא בעי במאי, והאי אלא מעתה בניחותא מפרשינן ליה. וזה נראה לי דחוק, ואלא מיהו נראה לי שהזקיקם ז"ל לפרש כן דאדרבי יהודה קא קשיא להו מדאמטי לאקשויי במאי פליגי עד דבריר לה לסיפא דמתניתין דאי לרבנן קא קשיא להו מיד הוה להו לאקשויי ארישא גופיה מאי טעמא קא פסיל דהא ליכא משום איחלופי, ועוד צריכא עיונא.

ולפי פירושו של ר"י ז"ל אתי שפיר הא דאיבעיא להו בסמוך להאי לישנא בתרא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא ולא איבעיא להו בלישנא קמא, דללישנא קמא איכא למימר דאף רבי יהודה מודה באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דגזרינן משום איחלופי כיון דליכא הוכחה דמשום דהוי שליח הימנוה ביחידי. ואף רש"י ז"ל כן פירש למעלה דרבי יהודה מודה הוא ללישנא קמא ברישא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה דלא חיישינן לאיחלופי אפילו אין גט יוצא מתחת ידי עדי כתיבה אלא משום דאיכא הוכחה בששניהם אומרים בפנינו נכתב אבל ברישא דעד כתיבה אינו אלא חד ואינו שליח בהא מודה דאיכא למיגזר משום איחלופי. אבל לפי מ"ש איכא למימר דנטר ליה עד סופא והוא הדין ללישנא קמא דמצי למיבעי לה.

וכדבריהם נראה יותר, דאם איתא דרבי יהודה ללישנא קמא לית ליה גזרת איחלופי כלל וכי קא בעי הכא וליפלוג נמי רבי יהודה ברישא אפילו ללישנא קמא קא בעי לה אם כן כי אקשינן מזו ולא באחרת מאי לאו למעוטי אחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם ופרקינן לא למעוטי אחד אומר בפני נחתם אבל לא בפני נכתב מאי קא פריק דמאי שנא הא מהא דלמאן דלא חייש לאיחלופי כלל אין צריך שיאמר אלא בפני נחתם ותו לא וכדאמרינן בריש מכילתין (ג, א) ורבה מאי טעמא לא אמר כרבא אם כן ליתני בפני נחתם ותו לא.

ואם תאמר השתא נמי מה הפרש בין זה לזה ואיזו הוכחה יש באחד אומר בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם דהשתא כיון דמאן דאמר בפני נחתם לא מסיק כולי דיבורא איכא נמי למיגזר משום איחלופי, י"ל דכל היכא דאיכא מאן דאמר נמי בפני נכתב סבר רבי יהודה דיש כאן הוכחה.

במאי קא מיפלגי מר סבר לפי שאין בקיאין לשמה:    כלומר וקודם שלמדו, ומר סבר לפי שאין מצויין לקיימו. וקשיא לן ואילו למאן דאית ליה שאין בקיאין לשמה אמאי פסול דהא איכא תרי דמסהדי אכתיבה ואיכא חד נמי דמסהיד אחתימה, ולדידיה מאי שנא שנים אומרים בפני נכתב ואחד אומר בפני נחתם, משנים אומרים בפנינו נחתם ואחד אומר בפני נכתב דמכשרינן ליה לכולי עלמא דאי משום איחלופי אפילו לרבא דאית ליה דעיקר תקנתא משום איחלופי בתרי דמייתו גיטא אין צריך שיאמרו ואי אמר חד מנייהו בפני נחתם לא מפסיד ולא מהנה וכל שכן לרבה דלית ליה גזרת איחלופי בעיקר תקנתא. וי"ל כיון דסבירא לן השתא דמאן דאית ליה משום לשמה אפילו בשנים שהביאוהו מצריך לומר בפנינו נכתב ובפנינו נחתם כי לא מסהיד אחתימה אלא חד אתי לאיחלופי בקיום שטרות בעד אחד ואף על גב דמשום קיום לא הוה צריך למימר בפני נחתם דהא מייתו ליה תרי ואילו אמרי בפנינו גרשה מהימני מכל מקום כיון דצריך לומר מיהא משום לשמה מאן דחזי סבר דמשם עדות קיום נמי מצרכינן ליה ואפילו הכי מקבלין ליה יחידי ואתי לאחלופי בקיום שטרות. ומכאן ראיה דרבה נמי אית ליה משום איחלופי כדכתבינן לעיל (בד"ה אלמא קסבר).

הא דאמרינן: רבא מתרץ כלישנא קמא:    הוא הדין נמי דהוה מצי למימר דרבה מתרץ לה נמי כלישנא קמא ולאחר שלמדו דלדידיה נמי בתרי דמייתו גיטא אין צריכין לומר בפני נכתב ובפני נחתם דמילתא דלא שכיחא היא ולא גזרו בה רבנן כדאיתא בריש פרק קמא (ה, א), אלא דלארוחה למתניתין לרבה קאמר, ועוד נראה לי דכיון דרבה אוקי מתניתין (לעיל ב, א) דפרק קמא משום שאין בקיאין לשמה כל היכא דמצי לאוקומי כולה מתניתין בהכין מחזר ומוקי.

דף יז עמוד א

אמר ר' אמי אמר ר"י לא שאנו אלא שהגט יוצא מתחת יד עד כתיבה וכו' אבל מתחת ידי עידי חתימה פסול אלמא קסבר שנים שהביאו גט ממדינת הים צריכין שיאמרו:    וטעמא משום דבעינן לשמה. וקשיא לי, אמאי לא אקשינן ליה ומי אמר רבי יוחנן הכי והא (לעיל ה, ב) איפליגו בה רבי יוחנן וריב"ל. לפי שאין בקיאין לשמה רבי יוחנן הוא דאמר לפי שאין מצויין לקיימו וכדאקשינן נמי בפירקין דלעיל בפלוגתא דבפני כמה נותנו לה (שם).

וי"ל דאיפשר דההוא עובדא דאתא לקמיה דריב"ל דמיניה מסתעינן דריב"ל הוא דאמר משום שאין בקיאין לשמה, ורבי יוחנן הוא דאמר לפי שאין עדים מצויין לקיימו עדיין לא נעשה אותו מעשה, ואי נמי דלאו כולי עלמא ידעי עובדא דאתא לקמיה דריב"ל אלא מחלוקתם הוזכרה בבית המדרש ולא איסתיים קמייהו מאן אמר משום לשמה ומאן אמר משום מצויין לקיימו.

ועדיין צריכא עיוני דר' אמי ור' אסי תלמידי דרבי יוחנן היו ואינהו הוי בקיאי בעובדי דהוו אתו לקמיה, והנכון שנאמר דאמוראי נינהו אליבא דרבי יוחנן ותדע דהא ללישנא בתרא דלעיל ר' שמואל בר יהודא משמיה דרבי יוחנן אוקי מתניתין בגט יוצא מתחת ידי שניהם וההיא אוקמתא אתיא כרבה ודלא כרבא, וללישנא קמא אתיא מתניתין כרב אלמא לישני בעלמא נינהו אליבא דרבי יוחנן והכי נמי דכותה היא, וקושטא דמילתא הכין הוא דרבי יוחנן כרבא וכדאסיקנא לעיל בפרק קמא וכדאסיקנא הכא נמי יתד הוא שלא תמוט.

ריש לקיש אמר משום פירות:    כלומר, כדי שלא תפסיד האשה פירות נכסי מלוג שלה משעת כתיבה עד שעת נתינה דפעמים שלא יתננו לה בשעת כתיבתו והיא לא תדע מתי נכתב ולא תגבה אותן אלא משעת נתינה ואילך, ומדינא הוה לה משעת כתיבה דקסבר דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות.

והקשו בתוספות אם כן לריש לקיש גט מאוחר ליפסל דהא מפסדא בפירות משעת כתיבתו עד שעת זמן הכתוב בתוכו, וגט מאוחר ודאי כשר כדקתני בתוספותא חולין (פ"א הי"ג) כשר בגט פסול בפרוזבול, כשר בפרוזבול פסול בגט, גט מאוחר כשר, ובפרוזבול פסול, ואמרינן נמי בגט פשוט (ב"ב קס, א) מקושר שכתבו עדיו מתוכו כשר מפני שיכול לעשותו פשוט וכשפושטו הרי נעשה מאוחר דבפשוט מלך שנה מונין לו שנה ובמקושר מלך שנה מונין לו שתים (שם קסד, ב).

ותירץ ר"י ז"ל (בתוס' כאן) דבמאוחר אין הבעל מפסיד פירות מן הדין עד זמנו של גט לפי שאינו ראוי לגרש בו מעתה שאף על פי שנתנו בידה אינה מתגרשת בו עד זמנו של גט. ואם תאמר אם כן לר"ש דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי והלא אינו ראוי לגרש בו עדיין כיון שלא נחתם ואם כן יש לו לבעל פירות עד שעה שיהא ראוי לגרש בו דהיינו משעת חתימתו ואילך והוה ליה מוקדם, וכן נמי לרבנן דאמרי לקמן (יח, א) דאי עסוקין באותו ענין כשר אף על פי שלא נחתם עד הלילה כיון דמשעת כתיבתו יש לו קול והא לא זכתה היא בפירות עד שעת חתימה שהוא ראוי לגרש בו, י"ל דמהשתא ראוי לגרש בו אם ירצה בעידי מסירה דקיימא לן כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי. ומיהו בשאין עסוקין באותו ענין לא מכשרי רבנן דרבנן תרתי בעו ראוי לגרש בו ויש לו קול והילכך בשאין עסוקים באותו ענין כיון שאין לו קול פסול ובגט מאוחר אף על פי שיש לו קול אינו ראוי לגרש בו מעתה.

ומיהו אכתי קשה מהא דאמרינן לקמן (יח, ב) אמר לעשרה כתבו גט לאשתי וחתום בי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים אמר ריש לקיש כלם משום עדים והוה ליה מוקדם ופסול ואף על פי שיש לו קול בחתימת שנים החתומין בו וראוי נמי לגרש בו אם ירצה הבעל שלא להקפיד על העשרה, ועלה בידם הענין בקושי.

והראב"ד ז"ל כתב דמאוחר כשר לגרש בו מעתה אלא שיש לבעל פירות עד אותו זמן הכתוב בגט דלכך אחרו, ולפי פירושו קושיין איתרצא ליה. אלא שקשה לי עיקר דינו דתנן בבבא בתרא (קלו, א) הכותב נכסיו לבנו לאחר מותו צריך שיכתוב לו מהיום ולאחר מיתה ואקשינן עלה בגמרא ומאי שנא מהא דתנן (לקמן עב, א) הרי זה גיטך מעכשיו ולאחר שלשים יום גט ואינו גט ואם מת חולצת ולא מתייבמת ופרקינן התם מספקא לן אי תנאה הוי אי חזרה הוי אבל הכא הכי קאמר ליה גופה מהיום ופירות לאחר מיתה, ואם איתא גט נמי נימא גופא מהיום ופירות נכסיה לאחר מיתה.

אלא [די"ל] שלא מצינן אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר וכדגרסינן עלה דההיא בירושלמי (ב"ב פ"ח, ה"ח) ונימא גופא מהיום ומעשה ידיה לאחר מיתה ופריקו לא מצינו אשה לאחד ומעשה ידיה לאחר, ואפילו תאמר שלא אמרו בירושלמי אלא במעשה ידיה בלחוד לפי שהוא דבר הנעשה בגופה והוה ליה כמשייר לעצמו בגופה הא במשייר לעצמו פירות נכסיה לא שהרי לא שייר בגופה לעצמו כלום וזהו ששאלו בפרק המגרש (פה, א) חוץ ממזונותיך חוץ מתרומותיך חוץ מהפרת נדריך מהו לפי שהוא אינו משיירן לעצמו אלא שלא יהא הרשות מתרוקן לה אבל במשייר מעשה ידיה לעצמו הוא שאמרו כן בירושלמי לפי שהוא משייר בגופה ומשייר לעצמו, ובכותב לה מעכשיו ולאחר שלשים יום לכשתמצא לומר שנקיים כל הלשון ונאמר מקצת מעכשיו ומקצת לאחר שלשים יום סתמא דמילתא לעצמו הוא משייר ובדבר שהוא מגופה הוא משייר דהיינו מעשה ידיה אבל לא מזונותיה אף על פי שהוא בגופה ואף לכשתמצא לומר שהוא יכול לשייר הואיל ואין השיור לזכות עצמו ולא פירות נכסיה לפי שאינן מגופה ולפיכך שנינו גט ואינו גט לפי שאין אנו יכולין לקיים השיור בשום ענין, מכל מקום עדיין קשה לי דאפילו בגט מאוחר נאמר כן דמאי שנא מאוחר לדברי הרב ז"ל מכותב מעכשיו ולאחר שלשים יום.

ונראה דעיקר קושייתם אינה דגט מאוחר אף כשתמצא לומר שהוא ראוי לגרש בו מעתה כסברתו של הראב"ד ז"ל מכל מקום אין ראוי לפוסלו משום פירות דהא ידעה וקא מחלה כשאר גיטי ממון מאוחרין דעלמא דמכשרינן משום דידע וסבר וקביל, ותמה על עצמך שאין בו זמן משום פירות אמאי פסול דהא לא חששו אלא להפסד לקוחות אבל להפסד בעלי דבר עצמו לא חששו, אלא שיש לומר דהכא כיון שבידו לגרשה בעל כרחה והיא אינה יכולה לברר לעולם מתוך הגט מאיזה זמן נכתב שתזכה היא בפירותיה דין הוא שנפסול את הגט בכך שהרי אי אפשר לה בלא בית דין ואם לא תמצא בית דין הרי היא מפסדת ולא שייך למימר בכי הא ידעה וקא מחלה כטעמא דשטרי חוב המאוחרין (שביעית פ"ו מ"ה) דמכשרינן מהאי טעמא, אבל מכל מקום במאוחר הרי אינה מפסדת פירות כלל דפירי דמשעת הגט הרי נתברר מתוך הגט ואינה צריכה לטרוח אחר בית דין להראות זמן גיטה ואי משום פירי דמשעת נתינה ועד זמן הכתוב בגט הרי היא יכולה שתלך לבית דין ותראה להן את גיטה והם כותבין לה דמשעת זמן פלוני נמסר גיטה לידה ותלך ותטרוף לקוחות מעתה ואם לאו היא תחוש לעצמה ולמה נפסול את הגט בכך, ואפילו לא תמצא בית דין לשעתה דבר מועט הוא ולא פסלינן ליה בכך, ועוד דאפילו לשבוע דקמיה ומשבוע דבתריה [מכשרינן] כדאמרינן לקמן (בע"ב) כנ"ל.

רבי שמעון בן לקיש מאי טעמא לא אמר כרבי יוחנן זנות לא שכיחא:    כלומר, זנות כזה דבעדים והתראה לא שכיחא, ואי נמי שתהא בת אחותו אבל ודאי לזנות בעלמא ושבסתר שכיחא ועבדינן לה תקנתא וכדתנן (ריש כתובות ב, א) בתולה נשאת ליום רביעי שאם היה טוען טענת בתולים משכים לבית דין אלמא בכי הא עבדינן תקנתא, אלא פירושא כדכתיבנא.

דף יז עמוד ב

ורבי יוחנן מאי טעמא לא אמר כריש לקיש קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה:    פירש רש"י ז"ל הילכך זמן כתיבת הגט לא מהני מידי דכי אתיא למיטרף לקוחות בעיא לאיתויי סהדי אימת מטיא גיטה לידה. פירוש לפירושו דאי משום פירות זמן הכתוב בגט לא מעלה ולא מוריד דאפילו כתב בו זמן אינה טורפת פירות מן הזמן הכתוב בגט שאין אומרים ביום חתימתו נמסר בידה אלא חוששין לו וכל שתבוא לטרוף אומרים לה הבא ראיה אימת מטא גיטא לידך דפעמים שאדם מקדים כתיבתו לנתינתו.

והקשו עליו (בתוס' כאן בד"ה עד) מהא דאמרינן בבבא מציעא (יט, א) מצא גט אשה בשוק בזמן שהבעל מודה יחזיר לאשה, ופריך (יט, א) וליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזל וזבין פירי מניסן ועד תשרי ומפקא ליה לגיטא דכתיב בניסן ואתיא למטרף לקוחות שלא כדין ומשני דכי אתיא למיטרף אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, משמע דדוקא באותו שנפל ואיתרע ליה הוא דאמרינן דכי אתיא למיטרף מצרכינן לה לאיתויי ראייה אימת מטא גיטא לידה אבל בגיטין דעלמא דלא איתרעו להו דנפקין מתותי ידה חזקה ביום שנכתב ונחתם בו ביומו נמסר לה.

אלא הכי פירושא קסבר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכיון דלא מפסדא מידי בפירי דעד שעת נתינה דמדינא דבעל נינהו תו ליכא למיחש לפירות דלפירות דמשעת נתינה ואילך היא תחוש לעצמה תלך לבית דין ויכתבו לה שביום פלוני הוציאה גיטה לפניהם ותלך ותטרוף פירות מעתה.

ואם תאמר אם איתא דבשאר גיטין דעלמא כי אתיא למיטרף לא מצרכינן לה לאיתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה אם כן היאך כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו (ב"ב קסז, א) ליחוש שמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי, ולא נכתוב אלא במעמד שניהם וימסרנו לידה בפנינו וכדפרכינן בבבא מציעא (יב, ב) גבי כותבין שטר ללוה אף על פי שאין מלוה עמו ואיצטריך לאוקומה התם בשטרי אקניתא דמשעת קנין שעבודי משעביד נפשיה. וי"ל דלהכי לא חיישינן בגיטין דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה וכדאמרינן לקמן (יח, א) כתביה ואנחיה בכיסתיה מאי, ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה, ואינו רגיל להשהותו אחר כתיבתו עד שיתננו לה או לשלוחה או לשליח דהולכה, וההוא קלא אית ליה כגיטין הבאין ממדינת הים דאמרינן דאית להו קלא והכל יודעין מתי נמסר לידה, וכן נמי במשליש גט לאשתו קלא אית ליה והכל יודעין באיזה זמן מסרו שליש לידה דקול יוצא לגט הניתן על יד שליש ועל יד שליח.

ומיהו לפי פירוש זה אם איתרמי דלא מסרו ביום כתיבתו אינו רשאי ליתנו אלא על ידי שליח כדי שיצא עליו קול שלא נמסר ביום שנכתב ולא תבוא לטרוף שלא כדין. ואי נמי י"ל דכיון שהגט צריך ליתנו בעידי מסירה וצריכין העדים לקרותו, כשרואין שזמנו קודם לנתינתו מוציאין קול שזמנו קודם וכי אתיא למיטרף אמרו לה לקוחות אייתי ראיה אימת מטא גיטא לידך, אי נמי שעל ידי הקול הכל זוכרין יום מסירתו, והא דאמרינן לקמן בגיטין הבאים ממדינת הים הנהו קלא אית להו, לאו למימר הנהו דוקא דאתו ממדינת הים אלא הנהו דזמנן קודם למסירתן קלא אית להו, וגבי אותביה בכיסתיה דלא משנינן הכי קלא אית ליה משום דמקשה מיחש הוה חייש דמנח ליה בכיסתיה ואי זניית יהיב ליה ניהלה בצינעא, ואפילו לרבי מאיר נמי דסבירא ליה עידי חתימה כרתי (לקמן כא ב) מצריך הוא ליתנו לה בפני שנים להחזיקה גרושה בפני שנים דאין דבר שבערוה פחות משנים וכדאיתא בירושלמי (בפ"ק ה"א) וכן אומר רבינו תם ז"ל (מובא כאן בתוס'), ולפי פירוש זה אי איתרמי הכי שלא נמסר ביום כתיבתו אין בכך כלום נותנו לה בפני שנים וקורין אותו והקול יוצא וכשתבא לטרוף אמרינן לה אייתי ראייה אימת מטא גיטה לידה ולקמן גבי גיטין הבאין ממדינת הים (יח, א) נאריך בה יותר בסייעתא דשמיא.

בשלמא לרבי יוחנן היינו דאיכא בין רבי שמעון ורבנן:    דרבי שמעון סבר זמן משום פירות ומשעה שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות הילכך לאו מוקדם הוא דכדין טרפא וזנות לא שכיחא, ורבנן סברי דמשום בת אחותו הוא אבל משום פירות לא, דיש לבעל פירות עד שעת נתינה.

אלא לרשב"ל מאי איכא בין רבי שמעון לרבנן:    דהא לכולי עלמא משום פירות הוא, ואם כן מאי טעמייהו דרבנן דפסלי.

ופריק פירי דמשעת כתיבה עד שעת חתימה איכא בינייהו:    דלרבנן לית לה עד שעת חתימה והילכך נכתב ביום ונחתם בלילה מוקדם הוא ופסול ורבי שמעון סבר לאו מוקדם הוא דמשעת כתיבה אית לה פירי.

ואקשינן והא איפכא שמעינן להו דאיתמר מאימתי מוציאין לפירות וכו' איפוך:    כלומר בתרייתא ואימא רבי יוחנן אמר משעת נתינה ורשב"ל אמר משעת כתיבה. כן דעת רבינו אלפסי ז"ל דבתרייתא אפכינן וכן כתב הרמב"ם ז"ל, וכן היא בפירושי ר"ח ז"ל אימא רבי יוחנן אמר משעת נתינת הגט וריש לקיש אמר משעת כתיבה.

וקשיא לי, דריש לקיש ודאי כרבנן סבירא ליה חדא דרבי יוחנן וריש לקיש לאו בפלוגתא דרבי שמעון ורבנן קא מיפלגי דאם כן גבי מתניתין הוה ליה לאיפלוגי ולומר ריש לקיש אמר הלכה כרבי שמעון ורבי יוחנן אמר הלכה כרבנן, ועוד דמסתמא לא שביק ריש לקיש רבנן ועביד כרבי שמעון ואם כן היכי קאמר משעת כתיבה דהא איהו הוא דאמר דרבי שמעון ורבנן בפירי דמשעת כתיבה ועד שעת חתימה קא מיפלגי רבנן סברי משעת חתימה ורבי שמעון סבר משעת כתיבה, ועוד דריש לקיש הוא דאמר לקמן (יח, ב) רבי יוחנן אמר שנים משום עדים וכולן משום תנאי ורשב"ל אמר כולן משום עדים מאי בינייהו כגון דחתימי תרי מנייהו ביומיה ואינך מכאן ועד עשרה ימים לרבי יוחנן דאמר שנים משום עדים כשר לריש לקיש דאמר כולן משום עדים פסול דמוקדם הוא אלמא ריש לקיש משעת חתימה סבירא ליה כרבנן.

וי"ל דכתיבה דהכא היינו חתימה דהכל בכלל כתיבה היא וכדדרשינן וכתב דקרא לרבי מאיר דהיינו חתימה וכל הגט שנכתב שלא לשום אשה דאמרינן לקמן (כג, א) אימר שנחתם, כלומר פריש נחתם מדלא קאמר תני, וכשהוא כותבו כאילו כותב לשמה ומפרשינן, כשהוא חותמו כאילו כותבו לשמה, והיינו דלא דק רשב"ל הכא בלישניה למינקט משעת חתימה משום דלא דייקינן בין כתיבה לחתימה אלא בזמן שהוא מזכיר כתיבה וחתימה, אבל כשאינו רוצה להזכיר אלא חתימה שפיר קרי לחתימה כתיבה.

ועוד דאף כשתמצא לומר דכתיבה היינו כתיבה ממש לאו משום כתיבה דוקא קאמר אלא משום דשעת כתיבה ושעת חתימה לרבנן חדא היא דאלו נכתב ביום ונחתם בלילה פסול והכא לאו לאיפלוגי בגט עצמו בהכשרו ופסולו פליגי אלא בבאה לטרוף בגט כשר מאימת מוציאה פירות ובודאי אין לך גט כשר לרבנן שאין כתיבתו וחתימתו ביום אחד ואי עסוקין באותו ענין אף הוא טורף משעת כתיבתו דיש לו קול כנ"ל (בד"ה ור"י).

ולענין פסק הלכה: קיימא לן כרבי יוחנן דאמר משעת נתינה כדעת רבותינו הגאונים ז"ל דברייתא דבתרייתא אפכינן ולא קמייתא וכן כתב ר"ח ז"ל וקיימא לן כרבי יוחנן. ויש מי שאומר משעת כתיבה כמו לענין שלשה חדשים עד כאן. ורבינו אלפסי ז"ל כתב דאינו דומה לענין שלשה חדשים דהתם מאימתי מונין לגט ביחוד תליא מילתא וכיון דאינו מתייחד עמה משעת כתיבה מונין משעת כתיבה אבל הכא לענין פירי בפרקונה תליא מילתא דאמרינן (כתובות מז, ב) תקנו פרקונה תחת פירות וקיימא לן דלא פקע פרקונה מיניה עד דמטי גיטא לידה הילכך כל כמה דמיחייב בפירקונה אית ליה פירי ושמעת מינה דהלכתא כרבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה עד כאן.

והרב בעל העיטור כתב מסתברא מדגרסינן בירושלמי (כאן הלכה ב) רבי יוחנן אמר משום אכילת פירות, שמע מינה דקמייתא אפכי, ורבי יוחנן וריש לקיש קיימא לן כרבי יוחנן דאמר זמן משום פירות, ועוד מדגרסינן בפרק כל הגט (כו, ב) ומקום הזמן קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנישואין ואסיקנא דעולא סבירא ליה משום תקנת ולד ולא משום בת אחותו, ולפי' דרבוותא רמי בר חמא הכי סבירא ליה דאמר רמי בר חמא (יבמות נב, א) הרי אמרו אמר ללבלר כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט שמע מינה דרמי בר חמא לא סבירא ליה משום בת אחותו והלכך עולא ורמי בר חמא וריש לקיש קיימי בחדא שיטתא ורבי יוחנן יחידאה הוא ולית הילכתא כוותיה, ועוד דרבי שמעון דמתניתין נמי סבירא ליה משום פירות הוא וכן הלכתא עד כאן לשונו.

ונראה לי דאין כאן ראיה כלל, דהתם עולא דאוקי מתניתין משום תקנת ולד ואליבא דמאן דאמר משום פירות הוא דקאמר דלדידיה הוא דאיצטרכינן לאהדורי אטעמא וכדאמרינן בשלמא למאן דאמר משום בת אחותו איכא אלא למאן דאמר משום פירי ארוסה מי אית ליה פירי ועלה קא מהדר רב עמרם הא מילתא שמעת מיניה דעולא דאמר משום תקנת ולד אלמא לפרוקי מתניתין אליבא דמאן דאמר משום פירות הוא דקאמר ודילמא לא סבירא ליה כוותיה, ועוד דההוא טעמא סליק לכולהו, והא דמפרש נמי עולא טעמא דברייתא דקתני (לקמן כו, ב) כתבו גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה אינו גט, משום גזרת שמא יאמרו גיטה קודם לבנה, ולא מפרש לה משום בת אחותו, דילמא משום דניחא ליה לאוקומה ככולהי אמוראי, אי נמי כיון שנותנו לה על ידי שליח תו ליכא למיחש לא לבת אחותו ולא לפירות דכל שניתן על ידי שליח קלא אית ליה כדכתיבנא לעיל (בד"ה ור"י) בגיטין הבאין ממדינת הים, ומיהו משום גט ישן איכא, דבי דינא דייקי בתר קלא אבל אינשי דעלמא לא.

וההיא נמי דאמר רמי בר חמא ביבמות (נב, א) אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה הרי זה גט, כבר פירשה רבינו תם ז"ל (שם ולקמן כו, ב) שמאחר זמנו עד שעת גירושין ותו ליכא משום בת אחותו ולא משום פירות ולא משום גט ישן, ובעלי התוספות ז"ל פירשוה בשאינו כותב עכשיו אלא שמצוהו לכתוב לה גיטא כשיכנסנה ונמצאת כתיבתו וזמנו משעת גירושין ולקמן בפרק כל הגט (כו, ב) כתבתיה בסייעתא דשמיא.

והא דגרסינן נמי בירושלמי (שם) רבי יוחנן אמר משום אכילת פירות לא משגחינן ביה דלכאורה לא משמע הכין בגמרין, מדקאמר איפוך ולא קאמר אלא איפוך, ועוד דסוגיין בעלמא הכין דאי מפכינן קמייתא אם כן אין לבעל פירות משעת כתיבת העדים ואילך ואפילו לרבנן אליבא דר"י דקיימא לן כוותיה, ואילו בבבא מציעא (יח, ב) גבי מצא גט אשה בשוק אקשינן בזמן שהבעל מודה מיהא יחזיר וניחוש דלמא כתב ליתן בניסן ולא נתן עד תשרי ואזיל וזבין פירי מניסן עד תשרי ומפקא גיטא דכתיב בניסן וטרפא לקוחות שלא מן הדין ואם איתא מדינא טרפא לה דהא מוציאין פירות משעת כתיבה כלומר משעת כתיבת העדים, אלא שמע מינה דהכי קיימא לן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וכלישנא קמא דרבי יוחנן דאמר משום בת אחותו ואיפוך בתרייתא, ודוחק הוא לומר דהתם לפרוקה למתניתין אף לריש לקיש הוא דבעינן.

גזייה לזמן ויהביה ניהלי מאי, אמר ליה לרמאי לא חיישינן:    פירש ר"ח ז"ל לרמאי לא חיישינן וכשר הוא, וכן כתב הרמב"ם ז"ל (פ"א מהל' גירושין הכ"ו) דגזייה לזמן כשר, ומשיאין אותה בגט זה לכתחלה דומיא דכתוב בו שבוע שנה חדש שבת דכשר לכתחלה.

ונראה שהוצרכו ז"ל לומר כן, דאי בדיעבד ולומר שלא תצא, ומיהו לכתחלה לא תנשא, אם כן מאי קמבעיא ליה גזייה לזמן מאי, [נימא] דאהני דלכתחלה לא תנשא כדמשני גבי שלשה גיטין פסולין.

ותמיהא לי דמאי איכא בין לא כתב בו זמן ובין כתב בו זמן וגזייה אטו העברת קולמוס בקלף מכשירו, ועוד מאן לימא לן דבאותו קרע, זמן היה כתוב בו דילמא קרע היה בו מעיקרא, ועוד דאם איתא מאי קאמר לרמאי לא חיישינן דהא בכל שמשיאין אותה בו לכתחלה לא שייך ביה רמאות דאטו בכתב בו שבוע שנה מקריא ליה רמאי הא ודאי מדאמרינן לרמאי לא חיישינן משמע דמיחש הוא דלא חיישינן הא אילו ידעינן לא מנסבינן לה ביה. אלא ודאי משמע דהכי פירושא גזייה לזמן שהכשירו חכמים את הולד אם נשאת בו בגט שאין בו זמן מה הועילו חכמים בתקנתן דאכתי איכא משום בת אחותו ומשום פירות, ומשני לרמאי דליכתוב ולגזייה לא חיישינן, וכן פירש רש"י ז"ל (כאן) לרמאי בדבר שהוא ניכר כזה לא חיישינן. ואם תאמר אם כן אמאי לא משני כדשני ליה מעיקרא אהני דלכתחלה לא תנשא.

זו אינה קושיא לפי מה שפירש"י ז"ל (בד"ה אהנו) דהכי קאמר שלשה גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר מה הועילו חכמים בתקנתן אהנו דלכתחלה לא תינשא וכיון דהכי הוא אי בעי לכתוב גט בלא זמן ולחפות על בת אחותו או למכור בפירות לא כתבי ליה ס[ו]פרי הדיינין ולא חתימי עליה עד כאן לשונו, והיינו דקא מבעיא ליה גזייה לזמן בתר ההוא פירוקא כלומר תינח דאי לא כתיב ביה זמן כלל דלא חתמי ביה סהדי אבל היכא דכתביה ואחתמיה ובתר הכי גזייה לזמן מאי איכא למימר ואהדר ליה לרמאות ניכר לכל כזה לא חיישינן וזה נכון.

כתוב בו שבוע שנה חדש שבת מהו, אמר ליה כשר:    כלומר, ואפילו לכתחלה, וכן נמי אי לא כתב בו זמן כלל אלא שכתב בו אני היום גרשתיך כשר, דהיום אותו יום שהוא יוצא בו משמע והרי הוא כאילו כתב בו זמן של יום זה וכדתניא (בתוספתא פ"ז, ה"ו) גט שיש עליו עדים ואין בו זמן, אבא שאול אומר אם כתוב בו אני היום גרשתיך כשר.

אמר ליה רבינא לרבא כתביה ואותביה בכיסתיה דאי פייסא תפייס מאי:    פירש רש"י ז"ל מה הועילו חכמים בתקנתן בין לענין זנות בין לענין פירות דטרפא לקוחות מיום הכתיבה, ואף על גב דרשב"ל סבירא ליה לעיל משעת חתימה וכיון שכן לאו מוקדם הוא וכדין טרפא הני מילי היכא דיש בדעתו לגרשה מעתה אבל זה שלא גמר בדעתו לגרשה אלא אם תתפייס ותשקוט הקטטה שביניהן יקרענו, בכי האי מודה הוא דאין לה פירות עד שעת נתינה.

ומכל מקום קשה עליו דלכאורה משמע דמה הועילו חכמים בתקנתן מחמת עיקר חשש תקנת זמן הוא דקאמר דהיינו משום פירות דידה שלא תפסידם וכאן אינו אלא משום פירות דלקוחות שלא תטרוף לקוחות שלא כדין, ובתוספות פירשו דבעיא זו ובעיא דגיטין הבאין ממדינת הים דבסמוך למאן דאמר משום פירות ניחא דהא לית לה פירי כדיני' וכדין טרפה לקוחות מזמן חתימה אבל למאן דאמר משום בת אחותו קאמר.

דף יח עמוד א

ומשני לא מקדים איניש פורענותא לנפשיה:    כלומר, ולא מקדים ליה. וקשיא לי דהא עיקר תקנה לריש לקיש משום חשש זה הוא דפעמים כותבו בניסן ואינו נותנו עד תשרי ומפסיד לה פירות דמשעת כתיבה עד שעת נתינה, ועוד דלפי מה שפירש רש"י ז"ל למעלה גבי רבי יוחנן דאמר יש לבעל פירות עד שעת נתינה וכל אימת דמפקא גיטא אמרינן לה אייתי ראיה אימת מטי גיטא לידך משמע דאף רבי יוחנן אית ליה דחוששין למקדים וכותב קודם נתינתו, ומיהו איכא למימר דלא אמרינן לא מקדים וכתיב אלא במי שלא גמר בדעתו לגרשה אלא אם לא תתפייס יגרשנה ובכי הא הוא דקרי ליה פורענותא ובכי הא לא מקדים לה אינשי אנפשיה וכן פירש רש"י ז"ל.

ומיהו לפום הדין פירושא אכתי תקשי לי מתניתין דגט פשוט (ב"ב קסז, א) דתנן כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו ולא חיישינן שמא כתב ליתן בניסן ולא יתן עד תשרי וכבר הקשינוה למעלה (יז, ב בד"ה ור"י) ופירקנוה דלא מקדים איניש פורענותא לנפשיה כדאמרינן הכא, ואי לא קרי' פורענותא אלא בכותב על הספק הדרא קושיין לדוכתא אלא אם כן נתרץ על דרך תירוץ הלשון האחרון שכתבנו שם, וצריך עיון.

גיטין הבאין ממדינת הים מה הועילו חכמים בתקנתן, הנהו קלא אית להו:    פירש רש"י ז"ל (כאן) ובין לענין זנות בין לענין פירות בעי לאיתויי ראיה אימת מטא גיטא לידה. ותימה דלענין זנות אף על פי שידוע שנכתב קודם מסירתו מכל מקום ספק נפשות להקל ויכולה לומר דקודם שזינתה נתנו לה. ויש לפרש (כן תי' התוס') הני קלא אית להו דכיון שרואין שזמן הגט מוקדם לנתינתו אית לה קלא למלתא ורמו אנפשיהו ומדכר דכירי מתי נמסר לה.

וקשיא לי, אם כן גט מוקדם אמאי פסול שהרי כיון שזמנו קודם לנתינתו קול יוצא ורמו אנפשייהו ומדכרי, ושמא נאמר דלא סמכו על יציאת קול אלא בגיטין הבאין ממדינת הים דאי אפשר בלאו הכי ומשום עגונה הקלו אבל בגיטין דעלמא דאפשר ליתנו ביום כתיבתו לא הקילו, אלא דמשליש גט לאשתו קשיא דאפשר בלאו הכי. אלא נראה כלשון הראשון שכתבתי למעלה (יז, ב ד"ה ור"י) דדוקא בגט המשתלח או הניתן על ידי שליש הוא דאמרינן דיש לו קול אבל בגיטין דעלמא לא, ולפי פירוש זה אף גט מוקדם אם נתנו לה על ידי שליח כשר.

המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר שלשה חדשים משנתנו לה מותרת לינשא ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה:    פירש רש"י ז"ל המשליש גט לאשתו והוא הלך לדרכו. ואינו מחוור, דאף על פי שהוא בעיר אין חוששין שמא נתייחד עמה והיינו רבותא דלגט ישן אין חוששין דנקט הכא, ובאידך ברייתא דלעיל נמי נקט אין חוששין לגט ישן לרבותא דלא תימא כיון דצריכה להמתין שלשה חדשים, אלמא לשמא נתייחד עמה חיישינן אם כן היכי מגרשא בזה דגט ישן הוא. לא היא דודאי לגט ישן לא חיישינן שהרי לא נתייחד עמה ומיהו צריכה להמתין כדי שלא יאמרו שתי נשים בחצר אחת זו אסורה וזו מותרת.

מה מעשה בית דין נכתב ביום ונחתם בלילה:    משום דמשעת פסק דין אית ליה קלא וגבי ממשעבדי, כדקיימא לן בכמה דוכתין (ב"מ טו, א) אף כתובה נכתבת ביום ונחתמת בלילה. דכתובה כמעשה בית דין דמיא ומשום איחתוני הוא וכיון דאיחתני להו גמר ומשעבד נפשיה, ומיהו דוקא עיקר כתובה הוא דאמרינן דהוי כמעשה בית דין ונכתבת ביום ונחתמת בלילה אבל תוספת לא, ותדע דהתם בכתובות (נד, א) לא מני להא בהדי אינך כולהו והדין נותן דמנה מאתים כיון שהקול יוצא שנכתבה כתובה הכל יודעין אם בתולה היא שכתובתה מאתים ואם אלמנה היא שכתובתה מנה אבל תוספת, עדים הוא דמפקי קלא בסך הכתובה דיש כתובתה מרובה ויש כתובתה מועטת, ומיהו אם קנו ממנו בשעת כתיבה שפיר דמי דמשעת קנין שיעבד נפשיה.

כתובתא דחייא בר רב איכתיב ביום ואחתום בלילה, הוה רב התם ולא אמר להו מידי. לימא כשמואל סבירא ליה דאמר כתובה כמעשה בית דין, לא, עסוקין באותו ענין הוו דתניא אמר ר"א בר' יצחק לא שנו כל הגט שנכתב ביום ונחתם בלילה פסול אלא שאין עסוקין באותו ענין אבל עסוקין באותו ענין כשר:    ואף על גב דדחינן דרב לית ליה דשמואל קיימא לן בהא כשמואל דקיימא לן כותיה (בכורות מט, ב) בדיני בין לקולא בין לחומרא. והרב אלפסי ז"ל (כאן) וכן הרב הלכות גדולות ז"ל שהביאו שקלא וטריא זו בהלכותיהן לאו למימרא שנדחו דברי שמואל בכך, אלא ללמוד מהן שאר שטרות בשעוסקין בהן.

ומיהו תמיהא לי היאך דחה התלמוד בדרך פשיטות דרב לית ליה דשמואל ומעשה שהיה משום שעסוקין באותו ענין הוי דאלמא משמע לכאורה דקיימא לן הכי דדוקא בעסוקין אבל בשאין עסוקין לא, דאם איתא דקיימא לן כשמואל הוה להו למידחי בדרך דילמא משום דעסוקין באותו ענין הוה אבל השתא דאמרינן לא עסוקין באותו ענין הוה, נראה שכך היה דעת התלמוד וצריך עיון.

ואולי נאמר דמעשה שהיה ודאי כן היה וידוע היה להן והכי קאמר לא מעשה שהיה עסוקין באותו ענין הוה והילכך ליכא למשמע מינה אי סבירא ליה כשמואל או לא.

וגט מוקדם כגון שנכתב ביום ונחתם בלילה אם עסוקין באותו ענין כשר כאילו נכתב ונחתם ביום וכדתניא הכא אמר רבי אלעזר וכו', והרמב"ם ז"ל שכתב (פ"א מהל' גירושין הכ"ח) שהוא פסול לא נתברר לי טעמו וצריך עיון.

דף יח עמוד ב

אמר רבי שמעון בן לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא חיישינן שמא פייס:    פירש רש"י ז"ל שמא פייס את אשתו בתוך כך ובא עליה והוי גט ישן.

ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים אם איתא דפייס קלא אית לה למילתא:    שהשכנים והשכנות שומעים תיגרה וקטטה שבין איש לאשתו וכאשר ישקוט ריבם הכל מרגישין. ותמיהא לי דהא גט ישן לא הוי אלא כשראוהו שנתייחד עמה, הא סתמא לא חיישינן שמא נתייחד ונתיישן הגט, וכדתנן (לקמן עט, ב) איזה גט ישן כל שנתייחד עמה משכתבו לו דאלמא דוקא בשנתייחד הא סתמא לא, ועוד דלכאורה הא דאמרינן מכאן ועד עשרה ימים לא מכשר, הכי קאמר לא מכשר אלא מודה להו לרבנן בהא ומסתמא מטעמייהו דרבנן מודה להו דהיינו משום פירות דאתיא למיטרף לקוחות שלא כדין בגט זה, ואי משום גט ישן כיון שנתגרשה בו נתגרשה ותנשא לכתחלה וטורפת היא לקוחות מזמן כתיבה או מזמן חתימתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ועוד הקשה עליו רבינו תם ז"ל (כאן בתוס' ד"ה שמא) דפייס לא משמע פייס ובא עליה מדאמרינן בשילהי מי שאחזו (עו, ב) ולגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופריך עלה וליחוש שמא פייס משמע דתרי מילי נינהו, ועוד דלמה ליה למיפרך התם שמא פייס ובא עליה דאפילו לא בא עליה מכיון שבא בטל תנאו ואפילו לאחר שלשים [יום] לא תנשא.

ופירש רבינו תם ז"ל דהכא הכי קאמר שמא פייס כלומר נתפייס ובטל הגט, ואמר לו רבי יוחנן אם איתא דנתפייס ושקטה מריבה שביניהן קלא אית ליה, ובפרק כל הגט (כט, ב) גבי ההוא גברא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואמרינן התם דחיישינן שמא פייס, הכי נמי קאמר שמא נתפייס ובטל הגט.

ומיהו בההיא דבפרק מי שאחזו (עו, ב) דאם לא באתי אי אפשר לפרש שמא נתפייס ובטל הגט, שהרי אין בידו לבטלו דהתם על מנת שאעבור מנגד פניך גרסינן וכדמוכח בתניא כותיה דרבי יוחנן כדבעינן למיכתב קמן (בד"ה תניא) בסייעתא דשמיא וקיימא לן כל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי (לקמן עד, א) וכיון שאמר לה מעכשיו שוב אין יכול לבטלו.

אלא הכי פירושא שמא נתפייס ומתוך פיוסו חזר ובא ונתבטל הגט על ידי ביאתו והיכי קתני ולאחר לא תנשא עד שלשים יום והא אפילו לאחר שלשים יום שלא ראינוהו שבא יש לחוש שמא נתפייס ובא בסתר ונתבטל תנאו ומשום דעיקר ביטולו תלוי בפיוסו שנתפייס ובא נקט שמא פייס, ומיהו התם איכא נוסחאי דלא גרסי על מנת אלא כל זמן שאעבור מנגד פניך ולאותה גירסא היה איפשר לנו לפרש שם שמא נתפייס ובטל הוא את הגט, ואפילו לגירסת הספרים דגרסי על מנת יש לפרשה שמא פייסה ובטלו שניהם את הגט כמו שאני עתיד לכתוב שם בסייעתא דשמיא.

ואם תאמר ולפי פירושו של רבינו תם ז"ל מאי קאמר הכא שמא פייס וביטל הגט, מכל מקום הרי חזר והחתימו בעדים ונתנו לה לאחר עשרה ימים, וכיון שכן יכול הוא לגרש בו, דהא קיימא לן כרב נחמן דאמר בריש פרק השולח (לב, ב) שחוזר ומגרש בו, ודלא כרב ששת דאמר דכיון שביטלו אינו חוזר ומגרש בו.

ותירץ ר"י זצ"ל דהתם בשלא ביטל את הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גירסת הספרים שבריש האומר בקידושין (נט, ב) נהי דבטליה מתורת שליחות מתורת גט מי בטליה אלמא משמע דמשום דלא בטליה מתורת גט אלא מתורת שליחות הוא דחוזר ומגרש בו הא בטליה בטיל ואינו חוזר ומגרש בו, אלא מיהו לקמן בפרק השולח (שם) גרסינן נהי דבטליה מתורת שליחות גט מי בטיל ואף על גב דמבטל ליה בפירוש משום דלגבי גט גופיה הוי כמו דיבור ומעשה ואין דיבור מבטל מעשה.

ובתוספות העלו את הענין בקושי, דהכא לאו בשהחתימו הוא לאחר עשרה ימים אלא שהוא ציוה לעדים עכשיו לחתמו מכאן ועד עשרה ימים אי נמי שנשתהו העדים עד עשרה ימים הילכך חיישינן שמא פייס ובטלו והעדים הם שחתמוהו ונתנוהו שלא מדעתו ותירצו את הקשה בקשה ממנו לפי דעתי, דאיפשר לומר כן דלימא ריש לקיש סתם אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואנן ניקום ונימא ואם נתנו לה הוא כסתמא דמילתא יהא גט ודאי כל כי האי גוונא צריך לאודועי, ועוד דלקמן גבי ההוא דאמר להו לעשרה כתבו גט לאשתי וכו' ואתא לקמיה דרבי יהושע בן לוי ואמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק אקשינן עליה והאמר ריש לקיש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא ואם איתא דריש לקיש לא אמר אלא במצוה לעדים והן עכבוהו ונתנוהו לה שלא מדעתו היכי אקשינן עליה להדיא והאמר ריש לקיש דילמא עובדא כי הוה בשנתנוהו לה מדעת הבעל דסתמא דמילתא הכי הוה עובדא אלא אם כן תדחה דמעשה שהיה בשנתנוהו לה שלא מדעת הבעל ונודע אצל המקשה וזה דחוק.

ונ"ל לפרש לא הכשיר רבי שמעון אלא לאלתר משום דכיון שנתן עיניו לגרשה שוב אין לו פירות וכי טרפה מזמן הכתיבה כדין טרפה אבל מכאן ועד עשרה ימים מודה להו לרבנן דפסול דחיישינן שמא פייס ובטלו בין כתיבה לחתימה דכל זמן שלא נחתם בין שצוה שלא לחתמו עד עשרה ימים או שידע הוא שלא נחתם עדיין קרוב שימלך בלבו ומבטלו וכיון שכן אף על פי שחזר והחתימו או שחתמוהו הם ונתנוהו לה פסול דחיישינן שמא בטלו וכי טרפה מזמן ראשון שלא כדין טרפה, ואף כשתמצא לומר דחוזר ומגרש בו מכל מקום פירות מיהא אינו מפסיד מחמת גט זה כיון שבטלו, ואם נפשך לומר כיון שגירשה בו ומשעת כתיבתו זכתה היא בפירותיה כי בטלו מאי הוי דכיון שזכתה זכתה. לא היא, דלא אמרו שאין לבעל פירות אלא בשכתב לגרש וגרש ולא נתפייס בין כתיבה לנתינה אבל כשנתפייס בינתיים לא. והגע עצמך בשכתב לגרש ונמלך וקרע הגט ונתפייס שלא לגרש, אם אחר שנתפייס חזר וגרשה כלום הפסיד פירות משעת כתיבת גט ראשון והא נמי להא דמי, ודרב נחמן דאמר חוזר ומגרש בו דווקא ביומו כלומר כתבו בו ביום ובטלו בו ביום דליכא משום פירות.

עוד יש לי לפרש ללישנא קמא דבפרק האומר דאמר ר"ל לא אתי דיבור ומבטל דיבור שיש בו קצת מעשה הא בדיבור גרידא מודה הוא דאתי דיבור ומבטל דיבור הכא נמי כל שביטלו קודם חתימתו כדיבור גרידא דמי דהא מיתלא תלי עד דחתמי ליה סהדי וחתימת סהדי דיבור הוא ועד שלא חתמוהו מודה ריש לקיש דיכול לבטלו וכי בטלו מבוטל לגמרי ובהא לכולי עלמא אינו חוזר ומגרש בו, ודרב נחמן בחתום ולפיכך אף על פי שביטלו אינו מבוטל לכולי עלמא ואפילו לרבי יוחנן דמתורת גט אינו מבטלו וכדאיתא התם בפרק האומר, ואמר ליה רבי יוחנן אם איתא דפייס וביטל קלא אית לה למילתא. והשתא לא תיקשי לן לריש לקיש דאמר חוששין שמא פייס וביטל הגט אמאי לא חיישינן נמי בגיטין הבאים ממדינת הים, דכיון שהחתימו ומסרו לשליח אין דרכו לבטלו, ואי משום פירות הא אמרינן דהנהו קלא אית ליה אבל כאן שלא נחתם עדיין בין שצוה הוא שלא חתמו בין שנתעכבו העדים מלחתמו מעצמן, נמלך הוא ומבטלו, ורבי יוחנן סבר דלא חיישינן להכי דאם איתא דפייס קלא אית להו.

ואם תאמר אם כן תיקשי לן הא דאמרינן בפרק כל הגט (כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה ניהלה עד תלתין יומין ואסיקנא התם אי לאו דארוסה הויא פסלינן ליה משום דחיישינן שמא פייס והתם הא החתימו ומסרו לשליח, איכא למימר דהתם שאני שהקפיד שלא למסרו לה עד תלתין יומין הילכך רגלים לדבר שעדיין רוצה לתת ריוח לדבר שמא יתפייס ויבטלנו, ואפילו לרבי יוחנן דאמר דאם איתא דפייס קלא אית לה הכא דאיכא רגלים לדבר חיישינן שמא פייס ולא נשמע קולו, ועוד דממרחק אין פיוסו נשמע אלא במי שהוא בעיר שעל ידי השקט הקטטה הכל מרגישין.

והא דתנן בפרק מי שאחזו (עו, ב) הרי זה גיטך אם לא באתי מכאן ועד י"ב חדש לגט ישן אין חוששין שהרי לא נתייחד עמה ופרכינן עלה וליחוש שמא פייס, התם נמי כיון שהתנה עמה וגלה דעתו שאינו מגרש מדעתו ורוצה הוא באריכות הזמן כדי שיתבטל הגט, משום הכי חיישינן לה שמא נתפייס וחזר ובא ונתבטל הגט בקיום תנאו, ומיהו אם האמינה לומר שלא בא אין חוששין שמא בא דכיון שהאמינה עליו אם איתא דחזר ובא מודיע היה לכל שחזר ובא כדי שלא תכפור בו ותכחישנו וכיון דלית קלא לביאתו ודאי לא נתפייס ולא בא. אי נמי התם הכי קאמר שמא פייסה מעיקרא ובטלו שניהן התנאי כשהיה הולך ובא, ואפילו איכא סהדי דמסהדי עליה שהיה עמם לבסוף כל שלשים יום במדינת הים אינה מגורשת שהרי נתבטל התנאי מדעת שניהם וכיון שכן אמאי מגורשת ומשני באומר נאמנת עלי לומר שלא פייסתיה ולא נתרצתה לבטל התנאי.

ואי קשיא לך המשליש גט לאשתו ואמר לו אל תתנו לה אלא לאחר שלש חדשים דמשנתנו לה מותרת לינשא מיד ולא חיישינן שמא פייס אף על פי שהקפיד באריכות הזמן, התם ליכא רגלים לדבר שיקפיד על אריכות הזמן כדי לפייס ולבטלו דאיכא למיתלי דשלשה חדשים אלו שאמר משום דיודע הוא שאין מועיל לה הגט כלום עד שלש חדשים משום הבחנה וכיון שאין הפרש בין נתינתו עכשיו לנתינתו מכאן ועד שלשה חדשים מעכבו משום דפעמים שאדם בוש מאשתו ומעכבו כל מה שיכול לעכבו והיינו נמי דמשלישו על ידי שליש ולא נתנו לה בתנאי שלא תתגרש בו אלא מכאן ועד שלשה חדשים.

ומיהו אכתי קשיא לי הא דתנן בפרק השולח (לב, א) ואם משהגיע גט לידה אינו יכול לבטל ואמרינן עלה בגמרא פשיטא לא צריכא דקא מהדר עליה מעיקרא לבטוליה מהו דתימא תיגלי מילתא למפרע דבטולי בטליה קא משמע לן, ואמאי לא חיישינן דילמא בטליה כיון דרגלים לדבר דהא מהדר עליה מעיקרא לבטולי ועוד דהתם משמע דבעל קא מערער ואמר דבטליה דאי לא מאי קאמר תיגלי מילתא למפרע דבטוליה בטליה דהא איהו אמר דלא בטליה אנן אמרינן תיגלי מילתא דבטליה אלא ודאי בשערער עסקינן ואפילו הכי לא חיישינן ומנסבינן לה. וכן נמי עובדא דגידול בר רעילאי (לקמן לד, א) דשדר גיטא לדביתהו ואמרה ליה זיל השתא ופתח איהו ואמר ברוך הטוב והמטיב ואמר אביי ברוך הטוב והמטיב לא בטיל גיטא, אמאי התם נמי ליחוש שמא כיון שנתפייס בטל הגט בפירוש, ומיהו בהא איכא למימר דגידול גופיה מודה דלא בטליה בפירוש אלא ברוך הטוב והמטיב בלחוד הוא דקאמר וגלוי דעתא בלחוד הוא דאיכא ולא ביטול מפורש ומשום הכי אמר אביי דלא מילתא היא, וכי אמרינן ליחוש שמא פייס שמא יבא הבעל ויערער לומר שפייס קאמרינן אבל אם לאו משום חשש ערעורו של בעל אנן לא חיישינן ואף על גב דמית ליה בעל הרי זה גט פסול דכיון דמעיקרא פסלינן ליה משום ערעורו של בעל תו לא מכשרינן ליה, דומיא דגיטין הבאין ממדינת הים דלא פסלינן לה כי לא אמר להו בפ"נ אלא משום ערעורו של בעל ואפילו הכי לעולם פסול ואף על גב דמית ליה בעל ולא ערער, אבל כשהבעל לפנינו ומגלה דעתו שרוצה בביטולו ואינו מבטלו כעובדא דגידול בר רעילאי תו לא חיישינן לשמא ביטל מדשמעינן ליה דאמר הכי ולא בטליה בפירוש, והיינו דכי אמר לה נאמנת עלי לומר שלא פייסתי דלא חיישינן דכיון דהימנה תו לא אתי ומערער. ומההוא (לד, א) דאמר חזו דאתאי ליכא לאקשויי, דהתם הא איכא ידים מוכיחות דלא ביטלו דהא איהו לקיומי תנאיה בעי ולא לבטוליה גיטיה בעי.

וסמך לדבר מצאתי בפירושי רש"י ז"ל שכתב בפרק מי שאחזו (עו, ב) שמא פייס כשהוא בא אצלה וכו' ולאחר זמן אתי בעל ומערער ואמר פייסתי עד כאן. והאי נמי (לד, א) דאמר להו רב יהודה לסהדי אתיבו קירא באודניכו לא קשיא לי, דרב יהודה כרשב"ג סבירא ליה דאמר (לג, א) בטלו אינו מבוטל כמו שפירשתי במקומו בסייעתא דשמיא. ומכל מקום ההיא דריש השולח קשיא, דמשמע דבעל עצמו מערער דבטליה מעיקרא ואפילו הכי לא חיישינן ליה, ושמא נאמר דהתם כיון דרהיט בתריה דשליח חזקה לא בטליה דאם כן תרתי למה לי לבטולי דלאו באפיה דשליח והדר לאהדורי ומרהט בתריה לבטולי הא ודאי מדרהיט בתריה דשליח שמע מינה דמעיקרא לא בטליה, וצריך עיון.

ובתוספות ראיתי שהאריכו בפירוקי קושיות אלו ולא נתישבו לי הענינים וזה לשונם: חיישינן שמא פייס, אין להקשות על זה מגיטין הבאים ממדינת הים דלא חיישינן שמא פייס, דהכא הוא דחיישינן טפי שעדיין לא נחתם, אבל קשה מההיא דלקמן בפרק כל הגט (כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו ואמר ליה לשליח לא תתביה עד תלתין יומין וכו' ופריך עלה וליחוש שמא פייס ומשני דארוסה הות, וכן אההיא (עו, ב) דאם לא באתי מכאן עד י"ב חדש וכן אההיא דהרי זה גיטך כל זמן שאעבור מנגד פניך שלשים יום ומוקמינן הנך תרתי באומר נאמנת עלי שלא באתי, ופירש בקונטרס בפרק כל הגט (שם) דאין זה דומה לשולח גט ממדינת הים ואינו קובע זמן לשהותו בידו דהתם ליכא למיחש שמא פייס דמימר אמר הבעל השליח קדמני וכבר הגיע גט לידה ולא עקר נפשיה מספיקא, ואכתי קשה מהמשליש גט לאשתו דלעיל ואמר לו אל תתנהו לה אלא לאחר ג' חדשים ולא פריך עלה וליחוש שמא פייס ושמא יש לחלק שם משום דנקטו שלשה חדשים התלויים בהבחנה ולא קבע הזמן כדי לפייס. עד כאן לשונם.

וזה הענין כדרך פירושו של רש"י ז"ל שפירש שמא פייס ובא עליה, אבל כבר כתבנו למעלה שזה קשה ואינו אלא שמא פייס וביטל, ואם כן אפילו כי לא עקר נפשיה מאי הוי דילמא בדוכתיה עבד בית דין ובטליה וכדתנן (לב, א) בראשונה היה עושה בית דין ומבטלו, ואפילו לאחר שהתקין רשב"ג שלא יהו עושין כן מפני תקנת ממזרים הא קיימא לן כרבי דאמר (לג, א) בטלו מבוטל וכן פסק רבא כותיה לקמן בפרק השולח.

ורבינו תם ז"ל היה אומר דהיינו טעמא דלא חיישינן בהמשליש שמא פייס דכיון שהוא בעיר ואינו הולך משם מסתמא מחמת קטטה שביניהם מגרשה ואין מתכוין לטובתה שלא תהא עגונה הלכך אמרינן דאותו זמן שקבע לא נתכוין אלא לצערה ולא להתפייס דלא שכיח דמפייס אחר שנכתב הגט ונחתם מתוך איבה, ואפילו לריש לקיש דחייש הכא שמא פייס קודם חתימה רגיל להתפייס יותר, ועוד דאיכא רגלים לדבר שאינו רוצה לסיים את הגט ולחותמו עד עשרה ימים, ואפילו אמר לעדים לחתום לאלתר אם ירצו והם לא חתמוהו עד עשרה ימים לא מפרסמא מילתא כל כך ולא איתרע קטטייהו כמו היכא דכבר חתמו העדים בגט מחמת הקטטה ומזומן יותר לינתן וכשחוזרין ומתפייסין מרגישין הכל כשישקוט ריבם אבל כל זמן שלא חתמו לית ליה קלא למילתא כל כך וחייש ריש לקיש טפי שמא פייס. ובהנך דלקמן שאינו אצלה תדיר בעיר סתמא לטובתה מתכוין שלא תשב כעגונה ולכך קובע זמן שמא יבוא בתוך כך ויתפייס ואי מפייס נמי לית ליה קלא למילתא, ואפילו רבי יוחנן דהכא מודה התם דמסתמא רבא דכל הגט כרבי יוחנן סבירא ליה ומשמע התם דבנשואה הוה חיישינן שמא פייס. וגם זה אינו מתחוור, דאכתי קשה גיטין הבאין ממדינת הים דלטובתה מתכוין ניחוש שמא פייס וביטל במקומו.

אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אמר ר' יוחנן שנים משום עדים וכולן משום תנאי ור"ש בן לקיש אמר כולן משום עדים:    ואסיקנא כגון דאמר להו כולכם כתובו ואיכא בינייהו כגון דחתמי תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עוד עשרת ימים מאן דאמר משום תנאי כשר ומאן דאמר משום עדים פסול דהוה ליה מוקדם, וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר תרי משום עדים ואינך משום תנאי ומקיים תנאיה ואזיל, וכן פסק הרמב"ם ז"ל פ"ט, וכן נראה לכאורה מדאמרינן בגמרא להדיא ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אלמא הלכתא כמאן דאמר משום תנאי, ואף על גב דריב"ל קאי כותיה דריש לקיש כדאמרינן בסמוך והאמר רבי יוחנן שנים משום עדים וכולם משום תנאי ומשני בההיא כרשב"ל סבירא ליה אפילו הכי מדאמרינן תנאי הוא להדיא כרבי יוחנן שמע מינה כותיה עבדינן. אבל הבה"ג כתב דברי ריב"ל דאמר כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק ולא כתב חלוקתן של רבי יוחנן וריש לקיש, משמע דסבירא ליה דדוקא בשעת הדחק כלומר שנשאת בו וכרבי שמעון דמתניתין דמכשר נכתב ביום ונחתם בלילה הא לאו הכי פסול וכרשב"ל דאמר כולן משום עדים.

ולחתום בתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול אמרי לה כשר דתנאי הוא אמרי לה פסול אתי לאיחלופי בשאר שטרות דעלמא:    כלומר שיבואו להכשיר קרוב או פסול בשאר עדיות דעלמא. תימה דהכא משמע דשטר שחתמו עליו ארבעה או חמשה עדים ושנים הראשונים או אחד מהן קרוב או פסול שאין מקיימין את השטר מן השאר, ובבבא בתרא (קסב, ב) תניא הרחיק את העדים מן השטר שני שיטין פסול פחות מיכן כשר, היו ארבעה עדים חתומין על השטר ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין מתקיים העדות בשאר, ואמרינן התם מסייע ליה לחזקי' דאמר חזקי' מלאוהו בקרובים כשר, ובתוספתא דמכלתין תניא בפרק בתרא (פ"ז, ה"י) גט שחתמו עליו חמשה עדים ונמצאו שלשה עדים הראשונים קרובין או פסולין תתקיים עדות בשאר עדים, ותירץ ר"י ז"ל דבתחלה דהכא היינו שחתמו הקרובים קודם שחתמו האחרים כל עיקר דהשתא איכא משום איחלופי דמאן דחזי סבר דמאן דחתים קודם הוי עיקר העדות ואתי לאיחלופי ולאכשורי קרובים או פסולין לעדות דעלמא, אבל התם שחתמו הכשרים תחלה אף על פי שחתמו הקרובים אחר כך למעלה לית בה כלום ובכי הא לא אמרינן דהוו העליונים עיקר העדות דודאי ידעו דלמילוי אויר החתימום או לכבוד בעלמא והילכך בין שחתמו למעלה או למטה תתקיים עדות בשאר, וכן היה סבור תחלה רבינו תם ז"ל והא דקתני בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין רבותא קאמר דאפילו הראשונים דנראין כעיקר העדות אפילו הכי תתקיים עדות בשאר.

ומיהו קשה, דלפי פירוש זה ארבעה או חמשה החתומין על השטר אין העדות קיימת עד שיתקיימו כלן דדילמא מקצתן קרובים או פסולין ולמילויי חתמו או לכבוד בעלמא ולא ידעינן אי בתחלה או באמצע או בסוף, וכי תימא דלהכי לא חיישינן הא כיון דלא קביע להו מקום צריכין אנו למיחש או שלא נכשיר להחתים עליו לעולם קרוב או פסול גזרה שמא יקיימו מן הקרובים, וכדאמרינן בשילהי הזורק (פא, ב) גבי גט מקושר לא הכשירו בו אלא עד אחד קרוב בלבד אבל תרי לא דילמא אתי לקיומיה בתרי קרובים וחד כשר, ואי אפשר לומר כן שאין העדות מתקיימת עד שיתקיימו כלן מדאמרינן בגט פשוט (ב"ב קסג, א) גבי הרחיק העדים מן השטר שטה אחת כשר לא שאנו אלא בין העדים לכתב אבל בין העדים לאשרתא אפילו שטה אחת פסול, ואקשינן בין העדים לכתב נמי דילמא כתב הוא ועדיו בשטה אחת ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי כלומר ומקיימו מן העדים שלמטה, ומשני קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה, אלמא משמע מדקא מקשה ואזיל ואמינא לרבות בעדים הוא דבעי דבשאר שטרות לא בעינן שיתקיימו כלן אלא שנים מהן סגי ומדפרקינן נמי כל כי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע דבכי האי גוונא אין מקיימין אותו מן העדים שלמטה לבדן הא בעלמא מקיימין מן השנים האחרונים לבדן, על כן חזר בו רבינו תם ז"ל ואמר דדוקא בשחתמו בראש הוא שהכשירו בו בברייתא קרובים או פסולין לפי שבמלוי ההרחק או לכבוד בעלמא דרך העולם להחתימם שם וכדגרסינן ברוב הספרים בברייתא ונמצאו הראשונים קרובים או פסולין דמשמע דוקא הראשונים, וכן הוא גירסת ר"ח זצ"ל, וכן דעת הרב בה"ג דאין מכשירין את הקרובים אלא בתחלה אבל בסוף לא, והילכך כל שעדיו חמשה וארבעה אין מקיימין אותו מן הראשונים אלא מן האחרונים כדמשמע נמי התם בגט פשוט דאמרינן קסבר כל כי האי גוונא אין מקיימין מן העדים שלמטה אלא מן העדים שלמעלה משמע הא בעלמא הוי איפכא, והאי בתחלה דאמרינן הכא היינו שחתם בראש וקודם שחתמו הכשרים כמו שכתבנו.

דף יט עמוד ב

הא דאמרינן: ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין:    איכא דמקשו בה דעד מפי עד הוא, ותירץ ר"י ז"ל דלא חשיבי עד מפי עד כיון דלא מסהדי אעיקרא דמילתא אלא דאמרי שכך כתוב בשטר, ומיהו מסתבר ליה דבעינן שנים אי נמי חד דמסתפו מיניה כספרי דיינא ורב נחמן. ואיכא מאן דאמר דהכא במכירין קצת אלא שגופן האותיות משונין קצת ואין יכולין לקרות אלא בדוחק וכי הא דאמרינן בסמוך רב יהודה הוה מצטער וקרי, ונראה דהכא שאני דגילוי מלתא בעלמא הוא וגט רמי וקאי קמן ועביד לאיגלויי על ידי אחרים ובכי הא מסתפו ולא משקרי וגלויי מילתא לא קרינן ליה עדות, וכההיא דאשתמודענוהי דאחוהי דמיתנא הוא במסכת יבמות (לט, ב). וכתב הרמב"ם ז"ל קוראין לפניהם וחותמין והוא שיכירו לשון הגט.

אמר רבא הלכתא כרשב"ג ורב גמדא משמיה דרבא אמר אין הלכה כרשב"ג. ואוקימנא אקרייה:    פירש רש"י ז"ל דהא דרב גמדא הוא דתרגימנא אקרייה לומר שאם יודעין לחתום אף על פי שאין יודעין לקרות שפיר דמי וקרו קמייהו וחתמי כרבנן ודרב כהנא בשאין יודעין לחתום דגבי חתימה אמרינן לדרב כהנא לעיל, וכן דעת בה"ג ז"ל דרב גמדא אקרייה ודרב כהנא אחתימה, והיינו דרבי אלעזר קרו קמיה וחתים, ורב נחמן קרו קמיה וחתים ואף על גב דאמרי ודוקא רב נחמן וספרי דייני אבל רב נחמן ושאר ספרי שאר אינשי וספרי דייני לא, משום דבממונא חששו דילמא משקר ועוד דקרו קמיה אינשי דמסתפו מיניה לא סמיך עלייהו. והא דאמרינן בסמוך גבי שטרא פרסאי דכי הוה אתיא לקמיה דרב פפא הוה מקרי ליה לשני נכרים זה שלא בפני זה ומגבי ביה, דין מעדות שאני.

אבל ר"ח זצ"ל פירש בהפך, דהא דרב כהנא אקרייה ודרב גמדא אחתימה, וזה קשה חדא דרב כהנא אחתימה איתמרא לעיל כדפירש רש"י ז"ל, ועוד דלעיל באידך פירקין (ט, ב) אמרינן לרבי מאיר מנינא למעוטי מאי למעוטי הא דתניא עדים שאין יודעין לחתום מקרעין להן נייר חלק וממלאין את הקרעים דיו אמר רשב"ג במה דברים אמורי בגטי נשים אבל בשחרורי עבדים ושאר כל השטרות אם יודעין לקרות ולחתום חותמין ואם לאו אין חותמין, ואם איתא דקרייה הוא דפסלינן בשאר שטרות לא הוה ליה לאתויי ברייתא כצורתה דמשמע דמאי דאיתמר בברייתא בהדיא בגט הוא דממעטינן משחרורי עבדים, ואם כדברי ר"ח זצ"ל הוה ליה למישקל ולמיטרח בשקלא וטריא דהכא קרייה מאן דכר שמיה חסורי מיחסרא והכי קתני ושאין יודעין לקרות קוראין בפניהם וחותמין רשב"ג אומר וכו', אלא ודאי משמע לכאורה דחתימה הוא דממעטינן.

נמצא עכשיו לפי הרב בעל ההלכות ורש"י ז"ל דחתימה לא שרינן בשאר שטרות אלא בגיטי נשים לבד ואי מסרטי להו וחתמי מנגדינן להו כרב כהנא. ומיהו אם חתמו איכא מאן דאמר דפסלינן לשטרא דשטרא חספא בעלמא הוא כמי שאין עליו עדים כלל ואפילו מסריה ניהליה באפי עדי מסירה נראה דפסלינן ליה דהוה ליה כמזוייף מתוכו ומודה רבי אלעזר במזוייף מתוכו שהוא פסול, ואיכא מאן דאמר מדאמרינן נגדיה רב כהנא ולא קאמר נגדיה ופסיל ליה לשטרא שמע מינה דשטר כשר הוא וכדאמרינן בעלמא (קידושין יב, ב) רב מנגיד אמאן דמקדש בביאה נגודי מנגיד ליה וקדושיו קדושין, וכן הדעת נוטה דכיון דבגיטין שרינן להו חתימתן חתימה היא וכיון שכן בדיעבד בשאר שטרות אמאי פסלינן ליה לשטרא.

אמר שמואל נתן לה נייר חלק ואמר לה הרי זה גיטיך כשר חיישינן שמא במי מילין כתבו. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטיך ונטלתו וזרקתו לים או לאור וחזר ואמר לה שטר פסים הוא לא כל הימנו לאוסרה וטעמא דאיכא כתב הא ליכא כתב לא, ושנינן כי קאמר שמואל נמי דבדקינן ליה במיא דנרא אי פליט פליט ואי לא פליט לאו כלום הוא, ואקשינן תו ודילמא השתא הוא דפליט ומעיקרא כי יהבינן ניהליה נבלע היה הכתב בתוך הנייר ואינו כתב ואסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר. כלומר ספק מגורשת היא ופסולה מן הכהונה.

וכתבו בתוספות דהשתא דאסיקנא שמואל נמי חיישינן קאמר תו לא צריכינן לאוקמה בדבדקיניה דכי לא בדקיניה נמי איכא למיחש ומיהו אי בדקיניה ולא פליט ודאי לא כלום הוא. ותמיהא לי דאם כן הוה ליה למימר אלא שמואל חיישינן קאמר, אלא ודאי לכאורה משמע דאשנוייא קמא סמכינן לומר דכיון דליכא כתב אפילו מיחוש לא חיישינן עד דבדקינן ליה ופליט וכי פליט נמי אינה מגורשת ודאית אלא ספק מגורשת ופסולה מן הכהונה.

ואי קשיא לך הא דאמרינן לקמן גבי האי דעאל לבי כנישתא ושקל ספר תורה ויהביה לאיתתיה אמר רב הונא למאי ניחוש לה אי משום מי מילין אין מי מילין על גבי מי מילין, ואם איתא דלא חיישינן ליה כלל עד דבדקינן ליה מאי איריא משום דאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא בדקיניה ולא פליט, הא ליתא דהיא היא והכי קאמר אי משום מי מילין ונבדקיה אי פליט או לא לא איפשר למבדקיה דאין מי מילין על גבי מי מילין ואינו ניכר וכיון שכן אפילו אי כתיב במי מילין לאו כלום הוא דלאו כתיבה היא.

אמר אמימר משמיה דרב דימי מנהרדעי הני בי תרי דיהבי גיטא קמייהו צריכי למקרייה. ואקשינן עלה מדתניא הרי זה גיטך נטלתו וזרקתו לים או לאור או לכל דבר האבד וחזר ואמר שטר פסים הוא מגורשת ולא כל הימנו לאוסרה ואי אמרת צריכי למקרייה לבתר דקריוה מי מצי אמר לה הכי לא צריכא לבתר דקריוה עיילי לבי ידיה ואפקה מהו דתימא חלופי חלפיה קא משמע לן:    וההיא דשמואל דנתן לה נייר חלק הא אסיקנא שמואל חיישינן קאמר, והכא נמי אף על גב דלא קריוה חיישינן לה ופסלה מן הכהונה.

ולפי מה שפירשתי דשמואל דוקא בדבדקיה ופליט ההיא נמי איכא למימר דבדקיניה ופליט וכיון דקריוה לבסוף כשר אלא דחיישינן דילמא השתא הוא דפליט ואינה אלא ספק מגורשת, ומדלא פרקינן הא לכתחילה הא דיעבד משמע דאפילו בדיעבד אינה מגורשת עד דקריוה תחילה או בסוף ומהא נמי דפרקינן דעייליה לבי ידיה ואפקיה דלא חיישינן דילמא חלפיה משמע נמי דאף על גב דלא קריוה לבסוף מגורשת ודאית ואין חוששין לה שמא החליף. ומיהו אי עייליה לבי ידיה צריכין למיקרייה לכתחילה קודם שיתנו לה אבל אם זרקתו לים או לאור מגורשת, וכן כתב הרמב"ם ז"ל, והא דתנן לקמן (פ, א) כתב גט לאיש ושובר לאשה וטעה ונתן גט לאשה ושובר לאיש ולאחר זמן הרי גט יוצא מתחת ידי האיש ושובר מיד האשה תצא מזה ומזה ודייקינן עלה ביבמות פרק האשה רבה (צא, ב) אמאי מאי הוה לה למעבד ומשני איבעי לה לאקרויי לגיטא, דמשמע מינה דנשאת היא עד שלא קראוהו התם הכי קאמר דקריוה תחילה ביד הסופר ואחר כך עייליה לבי ידיה סופר וטעה והחליף ואפילו הכי כיון דאיפשר לה בלא טורח לקרותו ולצאת ידי ספק ולא חששה לכך קנס קנסו עליה ואמרו תצא מזה ומזה, וכדאמרינן התם גבי הכונס את יבמתו והלכה צרתה ונשאתה לאחר ונמצאת זו אילונית תצא מזה ומזה וכן כל עריות שאמרו צרותיהן מותרות הלכו ונשאו ונמצאו אלו אילוניות תצא מזה ומזה ומפרש התם דקנסינן לה משום דאיבעי לה לאימתוני, אבל מכל מקום לכתחילה אינה אסורה לינשא עד שיקראוהו אחר נתינה ואפילו עייליה לבי ידיה וכל שכן אי לא עייליה לבי ידיה דכיון דקראוהו תחילה אינה צריכה להקרותו לבסוף, אבל ר"י ז"ל היה נוהג להקרותו קודם נתינה ואחר נתינה קודם נתינה מהא דהכא ואחר נתינה מההיא דהאשה רבה אלא דההיא איכא לאוקמה בדעייליה לבי ידיה הא לאו הכי שוב אינה צריכה.

ההוא גברא דזרק גיטא לדביתהו לביני דני אשתכח מזוזתא אמר רב נחמן מזוזתא ביני דני מאי בעי:    כלומר אלא ודאי מימר אמרינן דהיינו הוא דזרק לה איהו ואפילו ריח הגט אין בו. אבל תרתי ותלת לא, מדהא הוי הוי נמי הא וגיטא אימר עכברים שקלוה, והויא ליה ספק מגורשת, אבל מגורשת ודאית לא הויא דהא אימר קא אמרינן, וכן כתבה הרמב"ם ז"ל. והשתא דאתינן להכי נראה דדוקא בשלא קראוהו תחלה אבל קראוהו תחלה ועייליה לבי ידיה ואפקיה וזרקו לה מגורשת ודאית דהא אמרינן דלחלופי לא חיישינן אלא ודאי עכברים גררוהו ואפילו לא אישתכח אלא חדא מגורשת, ואיכא למימר דאפילו קראוהו נמי ספק מגורשת הויא, ואי לא משתכח אלא מזוזה חדא אפילו ריח הגט אין בו דלא דמי לזרקתו לים או לאור דהכא שאני דאשתכח מזוזתא התם ורגלים לדבר דמזוזתא מאי בעיא הכא וטפי גרע כי אשתכח התם מזוזתא מדלא אשתכח לא מזוזתא ולא גיטא. אלא דסיפא מוכחת כלשון הראשון שכתבנו דהא כי משתכחן תרי ותלת מזוזתא כי היכי דהויא חדא הכא בעל כרחין הכי נמי איפשר דהוו כולהון ואימר עכברים שקלוהו ורגלים לדבר ליכא ודמי לזרקתו לים דמגורשת ודאית, אלא ודאי מדלא מחזקינן לה הכא במגורשת ודאית שמע מינה דבלא קראוהו תחילה קא מיירי. כנ"ל.

ההוא גברא דעאל לבי כנישתא שקל ספר תורה יהביה וכו' וכי תימא ניחוש דילמא אקדים ויהב ליה זוזא לספרא והא בעינן שמו ושמה:    תימה לענין מה קאמר רב יוסף אי למגורשת ודאית אבל ספק מגורשת קא הויא, מאי שנא לפי שאין מי מילין על גבי מי מילין תיפוק ליה דלא קראוהו ואפילו הוי על הנייר לא הויא מגורשת ודאית ואף על גב דבדקיניה ופליט וכדאמרינן לעיל חיישינן קאמר וטעמא דמילתא משום דילמא השתא הוא דפליט, ואי לענין לפסלה מן הכהונה מאי קא מקשי והא בעינן שמו ושמה דהא לקמן בריש פרק כל הגט (כד, ב) קאמר שמואל דכל גיטין דמתניתין דהתם פסולין ופוסלין מן הכהונה ואפילו ראשון דהיינו גט שנכתב שלא לשום אשה, ותירצו בתוספות דשאני התם דכתיב כעין גט ואין מחוסר אלא לשמה אבל כריתות דספר תורה דלא הוי כעין גט כלל אפילו ריח הגט אין בו. ולא ידענא מאי קושיא דהתם הא איפליגו בה רב ושמואל וזעירי ורבי יוחנן וקיימא לן כמאן דאמר התם דכלן אין פוסלין חוץ מן האחרון דהיינו מי שיש לו שתי נשים ושמותיהן שוין ואמר ללבלר כתוב לאיזו מהן שארצה אגרש בו פסול לגרש בו וכן פסק הרב אלפסי ז"ל וכיון שכן הכא איכא למימר דלפוסלה מן הכהונה ואפילו הכי בעיא שמו ושמה.

דף כ עמוד א

הא דאמר רב חסדא גט שכתבו שלא לשמה והעביר עליו קולמוס לשמה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן:    דאלמא לרבי יהודה אליבא דרב חסדא גטו כשר וכתב העליון הוי כתב, וכל שכן לרב אחא בר יעקב דדחי ואמר דכולי עלמא גבי גט כתב העליון כתב ובכתיבת השם הוא דאיפליגו וטעמייהו דרבנן דפסלי משום דכתיב זה אלי ואנוהו.

קשיא לן והא אסיקנא לעיל (יט, א) בדיו על גבי דיו וסיקרא על גבי סיקרא אפילו לענין שבת אינו חייב דכתב העליון אינו כתב וכל שכן לענין גיטין דאפילו דיו על גבי סיקרא דלענין שבת חייב אסק' רבי יוחנן דלענין גיטין לא הוי כתב דבשביל שאנו מדמין לא נעשה מעשה כל שכן דיו על גבי דיו, וההיא דלעיל משמע דלכולי עלמא קאמרינן מדלא אמרינן בה באנו למחלוקת רבי יהודה ורבנן כי הכא, ואפילו תמצי לומר דלרבנן קאמרינן מכל מקום תיקשי לן לרב אחא בר יעקב, ויש לומר דהכא שמתחלה לא היה לשמה ועכשיו נתחדשה בו כונה לשמה הוי כתב דומיא דנתכוון לכתוב יהודה ולא הטיל בו דלת אבל לעיל דמעיקרא נמי לשמה כתביה השתא נמי מה אוסיף ביה כתב העליון בזה אינו כתב.

ואם תאמר והא משמע בשבת פרק הבונה (קד, ב) דרבי יהודה אפילו בכל כתב על גבי כתב ואפילו לא נתחדש בו שום כוונה חשיב ליה כתב דתנן התם כתב על גבי כתב פטור ואמרינן עלה בגמרא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו', ואם איתא רבי יהודה נמי היא דעד כאן לא קאמר רבי יהודה אלא בשנתחדשה בו כונה, ותירצו בתוספות דמתניתין סתמא קתני כתב על גבי כתב פטור דמשמע בכל ענין ואפילו נתחדשה בו כוונה.

ולענין פסק הלכה: כתב ר"ח ז"ל כיון דלא אמורה בהדיא לא כשר ולא פסול חיישינן ליה. אבל הרמב"ם ז"ל כתב דאינו גט לומר שאין חוששין לו ולא פסלה מן הכהונה. ונראין דברי ר"ח ז"ל דהא לדברי רב אחא גט כשר לכולי עלמא ואף על גב דלקולא לא עבדינן כוותיה לחומרא מיהא לחוש חוששין לו. ושמא הזקיקו לרב ז"ל לומר כן מפני שבמקומה בפרק הבונה בשבת (שם) גבי מתניתין דקתני כתב על גבי כתב פטור אמר עלה רב חסדא מתניתין דלא כרבי יהודה דתניא הרי שהיה צריך לכתוב את השם וכו' ולא איתמר התם הא פלוגתא דפליג עליה רב אחא דאלמא הא דרב חסדא עיקר ודרב אחא דחייה בעלמא הוא.

ואיכא למידק לרב חסדא דאמר דלרבנן לא הוי כתב למאי קאמרי ליה אין זה השם מן המובחר דמשמע מן המובחר אינו הא כתב מיהא מעליא הוי ומצאתי בירושלמי בפרק הבונה (הלכה ה') שהקשו כן ופריקו בשיטתו והושיבוהו בשטתך שאתה אומר כתב הוא אף הוא אינו מן המובחר. עד כאן.

דף כ עמוד ב

כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאילו התם מגואי ומיחרץ חריץ והכא מאבראי:    והא דאמרינן לעיל כדינרי זהב ולא כדינרי זהב דאלו התם תוכות והכא ירכות מהאי טעמא הוא דהתם מגואי והכא מאבראי, וכן פירש רש"י ורבינו חננאל ז"ל, אלא דלעיל דבעיא למידק מיניה דחק תוכות הוי כתיבה אהדר ליה דהתם חק תוכות והכא חק ירכות אבל הכא דכולהו מודו דחק ירכות בעינן לא הוה מצ לאהדורי בההוא לישנא דרבינא נמי הכין סבירא ליה דחקיקת תוכות לא כתיבה היא אלא דמסבר סבר דרושמא כגופי מיכנף וחק ירכות היא משום הכי איצטריך לפרושי לה בהדיא דהתם מגואי והכא מאבראי.

ירושלמי (הלכה ג'):    וכתב ולא המטיף רבי יוחנן בר שלום ורבי מתניה חד אמר בשלא ערב את הנקודות וחרנה אמר אפילו ערב את הנקודות וכתב ולא השופך. ואיתא נמי במסכת שבת פרק הבונה ופירשו בירושלמי (הכא ושם ה"ד): השופך אמר רבי חייא בר אבא אילין בני מדינתא ערימין סגיאין כד חד מנהון בעי משלחה מילה כתב במי סטריקין לחבריה והוא כתב ליה במי מילין הוא שפך דיו שאין [פי' עפץ בחלוף א' בע'] והוא קולט מקום הכתב. ותוב גרסינן בירושלמי (הלכה ג): הקורע על העור כתבנית כתב כשר הרושם על העור כתבנית כתב פסול. ובתוספתא נאמר דברים בהפך הקורע פסול הרושם כשר, ואיפשר שהוא כטעות ידי סופר אלא שמצאתיה כן בתוספתא שבת פרק הבונה כמו שהיא שנויה כאן. ומן התימה שהרמב"ם ז"ל כתב וערבן שניהם וכתב הקורע על העור וכן הרושם על העור כעין כתב כשר.

אמר ליה נתקבלה גיטה ונתקבלה כתובתה:    תמיהא לי היאך איפשר לומר כן דכיון דנותן לה גופו של טס לכתובתה הוה ליה פורח באויר וכקושייה דרבא, ונ"ל דכיון דאמר לה הכי והיא קבלתו הוה ליה כאומר לה התקבלי גיטיך ומחלי כתובתיך, וכענין שאמרו בפרק קמא דקידושין (יג, א) כנסי סלע זה שאני חייב ליכי וחזר ואמר לה התקדשי לי בו מקודשת וכפי שפירשתי שם דמחלה חובה ואינה חזרה וגובה ממנו.

בעי רב פפא בין תיבה לתיבה בין שיטה לשיטה מהו:    ראיתי מקצת מפרשים דמשום דמשייר לה בגויה קא בעי לה ומשום כרות גיטא. והא דבעי בין שיטה לשיטה בין תיבה לתיבה פירש ר"ח ז"ל דאו או קאמר או בין שיטה לשיטה או בין תיבה לתיבה, ולדבריו הא דאמר רבא תיפוק ליה דספר אחד קאמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים על דרך פשוט מינה חדא קאמר דפסול דהיינו בין שיטה לשיטה אבל בין תיבה לתיבה אכתי ספר אחד הוא ופריק לא צריכה דמערי, אבל מפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא מפרשה ששייר בין שיטה לשיטה ובין תיבה לתיבה וכי משני לא צריכה דמערי אכולהו קאי ואילו אבין תיבה לתיבה דמערי בגג האותיות. ודקדק מכאן ריב"ם ז"ל דכתב הגט אין צריכה שיהא גויל מקיף את האות, ור"י ז"ל דחה דדילמא לאו מערי שנוגעות זו לזו קאמר אלא כגון שנכנס צואר הלמ"ד בתוך חלל החי"ת שבשטה של מעלה ממנה או רגל הקו"ף בתוך חלל הטי"ת והעי"ן שבשטה שלמטה ממנה קאמר אבל אין נוגעת בחברתה כמלא נימא, וזה על דרך פירושו של ר"ח ז"ל שכתבתי. אבל לפי פירושו של רש"י ז"ל כדברי ריב"ם ז"ל מכרעא. ומיהו אף ר"י ז"ל מודה בכך לענין דינא דהא דבעינן בספר תורה גויל מקיף היינו משום דכתיב וכתבתם בעינן כתיבה תמה בספר ובדיו (מנחות לד, א) אבל בגט הא תנן (לעיל יט, א) בכל כותבין בסם ובסיקרא ובכל כותבין ואפילו על עלה של זית הילכך אפילו מערי נמי כשר.

ותיפוק ליה דכתב שיכול להזדייף הוא:    כלומר ואפילו לרבי אלעזר דמכשר בכותב על הדפתרא ועל נייר מחוק (לקמן כא, ב) הני מילי בדאיכא קמן עדי מסירה אבל כי ליתנהו קמן אין מקיימין אותו מן העדים שבו דלא עדיפי עדי חתימה לרבי אלעזר מרבי מאיר.

הא דבעי רמי בר חמא היו מוחזקין בטבלא שהיא שלה וגט כתוב עליה והרי היא יוצאה מתחת ידו מהו מי אמרינן אקנויי אקניתיה ניהליה או דילמא אשה לא ידעה לאקנויי:    קהו בה רבוותא ז"ל וכי לא ידעה לאקנויי מאי הוי הא אמר רבא לעיל דרבנן אקנו ליה בזוזא דספרא ומשום הפקר בית דין נגעו בה. ותירצו בתוספות דהתם הוא דדמי כתיבת סופר אקנו ליה אבל טבלא דידה לא אקנו ליה. וקשיא לי דאם כן מאי קא מייתי רב אשי ראיה מדתנן (לקמן כב, ב) האשה כותבת את גיטה דהתם שאני דאקנו ליה רבנן בזוזא דספרא.

ומיהו מהא דמייתינן ראיה מזקן אחד שהיה בצד ירושלים לא קשיא לי, דהתם ודאי לאו משום הפקר ואקנויי דבי דינא זוזי דספרא הוא, דבגט הוא דאיכא למימר הכי משום דחשו להם חכמים משום תקנת ממזרין אבל בגיטי ממון אמאי מפקרי להו רבנן לגבי לוקח ומלוה הלוקח יחוש לעצמו, אלא משום אקנייתא דבעלים גופייהו הוא דידעי לאקנויי.

ועוד קשיא לי, רבא דמהדר אמתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות (ב"ב קעה, ב) דמיירי בגברא ובשאר שטרות, אמאי לא אייתי מתניתין דאשה כותבת את גיטה דמיירי באשה ובגט. ונ"ל לפרש דרמי בר חמא ודאי הכין משמע ליה דאיכא לאיפלוגי בין פשיטי דספרא לטבלא שלה ואי לא ידעה לאקנויי לא הוי גיטא ואתיא למיפשטה מעובדא דההוא זקן ומדתנא ערב היוצא לאחר חיתום שטרות, דרבא נמי סבירא ליה כרמי בר חמא דלא דמי טבלה לשאר גיטין דאקני' לדרבנן פשיטי דספרא ומשום הכי לא דייק לה ממתניתין דהאשה כותבת את גיטה, ומיהו רב אשי אשכח גם פירכא ואמר דלמא גברא שאני דידע לאקנויי ואהדר ליה אעיקרא דדידא כלומר דגט מיהא הוי ולא משום דידעא לאקנויי אלא דרבנן אקני ליה זוזא דספרא דחשו חכמים לתקנתה כדי שלא יעגן אותה אדמי כתיבת הגט, וכיון שכן אף טבלא שלה אקנו ליה ואפקורי אפקריה רבנן לגבי דידיה משום תקנתה דמה לי גיטא דכתיב אניירא מה לי דכתיב אטבלא דידה הא דידה והא דידה וכיון דהאי אפקרוה משום תקנתה הם הכי אפקרוה לטבלא משום תקנתה דהא טבלא הדרא לה.

[אכתי לא ניחא לי דמכל מקום (משום) רבא דמדמי אשה לסתם אנשים שאינם זקנים ולומר דאף אשה יודעת להקנות אם כן למה הוצרך לומר למעלה דרבנן אקנו ליה לבעל בזוזי דספרא וי"ל דרבא לטעמיה דרב חסדא קאמר כלומר אם נפשך לומר שהוא צריך לכתבו והכא היא כותבת אותו וסבירא ליה דאשה לא ידעא לאקנויי אפילו הכי אני אומר דרבנן אקנו ליה זוזי דספרא כיון שתקנו שתהיה האשה כותבת את גיטה. כנ"ל]. אלא שרש"י ז"ל פירש כאן האשה כותבת את גיטה ומקנייא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה, ואפשר דרש"י ז"ל לא דק לומר שהטעם משום שהיא מקניא לה לבעל אלא שחכמים תקנוהו, שאף בשובר נמי פירש בלשון ההוא והאיש כותב את שוברו כותב פרעון הכתובה שפרע ומקנהו לאשה והיא מחתמת העדים עכ"ל. ואף על פי שאין צורך הקנאה בשובר דהתם לא בעינן ספר מקנה אלא הודאה בלבד.

ועוד נ"ל לפרש דרב אשי לית ליה סברא דרבא [ואי נמי רבא גופיה לא סבר לה דהוי משום הפקר בית דין אפילו בכולהו גיטין דעלמא וכדדייקא ליה ממתניתין דערב היוצא לאחר חיתום שטרות דלא שייך ביה הפקר בית דין וכדכתיבנא אלא דלטעמיה דרב חסדא אמרה וכמו שכתבתי למעלה, והאשה כותבת את גיטה לאו משום דאקנו ליה רבנן זוזא דספרא הוא אלא משום דהאשה עצמה מקנה אותו לבעל אלמא איתתא ידעא לאקנויי, וזה כפירוש רש"י ז"ל שפירש האשה כותבת את גיטה ומקניא ליה לבעל ויהיב לה ניהלה והני מילי מה שפי' הוא ז"ל בשובר דהאיש מקנהו לאשה לאו דוקא. כנ"ל.

ובא מעשה לפני חכמים והכשירו ואמאי הא בעינן ספרא מקנה וליכא:    ואם תאמר בשטרי הלואה אמאי בעינן ספר מקנה והלא מכי יהיב זוזי אישתעבד ליה ואפילו לגבות מן המשועבדין אלא משום דלית ליה קלא לא גבי אלא מבני חרי ובמכר נמי מכי יהיב זוזי קנה וגובה ממשעבדי וכדאמרינן בפרק חזקת הבתים (ב"ב מו, ב) המוכר שדהו בעדים גובה ממשועבדין וטעמא דמלוה בעדים לא גביא אמרינן התם (מב, ב) מאן דיזיף בצינעא יזיף הא לאו הכי גביא מן דינא, ולעיל (י, ב) נמי אמרינן גבי ערכאות בשלמא מכר מכי יהיב זוזי קמייתי הוא דקנה ושטרא ראיה בעלמא הוא והתם תנן (קידושין כו, א) נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף, וי"ל פעמים שמוכרין לו קרקע בפרעון ההלואה ומלוה אינה קונה והיה קונה בשטר ואז בעינן ספר מקנה כיון דליכא זוזי.

קשיא לי אשמעתין, אפילו כי מקנה להו זקן ומלוה מאי הוי הא לווין לא ידעו כדעת רבא דאמר דלמא זקן שאני, וכיון שכן היאך קונין ואינהו לא ידעי דזקן מקנה להו, ומאי שנא מהא דאמרינן ביבמות פרק רבן גמליאל (נב, ב) העודר בנכסי הגר וסבור דשלו הן לא קנה, וי"ל דשאני הכא דאיכא דעת אחרת מקנה.

ואכתי קשיא לי, ערב מיהא דלמא לא בעינן לקנות כדי שלא ישתעבדו נכסיו, י"ל דהתם נמי בההיא הנאה דקא מהימן ליה ניחא ליה דליקני ולשתעבד, דהא טעמא דכולהו ערבי דמשתעבדי משום האי הנאה הוא דאי לא לא משתעבדי מדינא דאסמכתא היא וכדאיתא בשילהי בבא בתרא (קעו, ב).

דף כא עמוד א

אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר הקנאה עליו קנאתו ומתגרשת בו:    משום דגיטה וחצרה באין לה כאחד ואוקימנא בכפות דלא הויא חצר מהלכת, אבל בשאינו כפות הויא חצר המהלכת ואינה קונה, ועבד קנתה אבל גט לא קנתה ואינה מתגרשת בו אלא אם כן נטלו הבעל וחזר ונתנו לה אבל אם נטלתו היא לא נתגרשה משום דהוה ליה כטלי גיטך מעל גבי קרקע דלא קנה. כנ"ל.

אבל ראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ה מהל' גירושין הי"ח) שכתב ואינה מגורשת עד שיגיע גט לידה, דמשמע שאף על פי שאינו חוזר ונוטלו ונותנו לה מגורשת שאם לא כן היה לו לכתוב ואינה מגורשת עד שיחזור ויטלנו ויתננו לה. וצריך עיון.

ואם תאמר מאי קא משמע לן רבא מתניתין היא (לעיל יט, א) על היד של עבד ונותן לה את העבד, ועוד כי מקשת אדרבא והא חצר המהלכת היא אמאי לא אקשית הכי אמתניתין. לא היא, דמתניתין בכותב על יד העבד נותן לה העבד בתורת גט כנותן לה גט הכתוב בספר, אבל הא דרבא בנותן הגט ביד העבד והיא קונה את הגט על ידי העבד מדין חצרה.

והא דאמרינן: והלכתא בכפות:    משמע דכפות לחודיה קנה ואף על פי שהוא נעור ומשמרתו. ומיהו מההיא דריש פרק קמא דבבא מציעא (ט, ב) דאמרינן גבי משוך בהמה זו לקנותה וקני כלים שעליה דאוקימ' לה בכפותה ליכא למשמע מידי מינה דלא בעינן ישן, דהתם בבהמה דאינה משתמרת לדעתה בין ישנה בין נעורה כישנה דמיא דחצר המשתמרת לדעת הבעלים היא, אבל מהא דהכא איכא למשמע מינה.

ומיהו קשיא לי מהא דאמרינן לקמן (עח, א) אמר רבא כתב לה גט ונתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט אמאי חצר המהלכת היא וחצר מהלכת לא קנה, וכי תימא ישן שאני והאמר רבא כל שאילו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה, והלכתא בכפות, אלמא מדמוקמינן ישן דקאמר בכפות שמע מינה דנעור נמי דקאמר דאינו גט אפילו בכפות קאמר משום דהוה ליה חצר שאינה משתמרת לדעתם אלמא ישן וכפות בעיא אבל ישן בלא כפות אי נמי כפות ונעור לא, דתרתי בעינן חצר שאינה מהלכת ומשתמרת לדעתה של אשה.

ובתוספות אמרו דאפשר היה לתרץ דהתם הכי קאמר והלכתא בכפות קונה וכיון שכן אף ישן הוה ליה ככפות והלכך ישן לחודיה אי נמי כפות לחודא הרי זה גט. ואינו מחוור, דאם כן אמאי נקט בנעור טעמא דאינו גט משום דהוה ליה חצר המשתמרת שלא לדעתה תיפוק ליה דהוה לה חצר המהלכת ואפילו עומד ויושב לא קנה, אלא ודאי נראה דתרווייהו בעינן ישן וכפות, והכא חדא מינייהו נקטו והוא הדין לאידך.

והרמב"ם ז"ל כתב (פ"ה מהל' גירושין הי"ח) כתב גט ונתנו ביד עבדו וכתב לה שטר מתנה עליו כיון שזכתה בעבד זכתה בגט ונתגרשה אם היה כפות ואם אינו כפות ונעור קנתה העבד ולא נתגרשה עד שיגיע הגט לידה, ולפי דבריו התם הוי ירושה והלכתא בכפות שהכל תלוי בכפות והכי קאמר כפות ומשמרתו בין ישן בין נעור הרי זה גט אינו כפות בין ישן בין נעור אינו גט. ואינו נראה ואינו מתישב בהלכה כלל, דאם כן אמאי נקט רבא ישן ונעור דהא נעור וישן לא מעלה ולא מוריד כלל, ועוד אמאי נקט בנעור טעמא דאינו משתמר לדעתה, אלא ודאי דנעור אף על פי שהוא כפות אינו משתמר לדעתה אלא לדעת עצמו ואנן משתמר לדעתה בעינן.

והרב בעל הלכות ז"ל כתב דוקא ישן וכפות דתרתי בעינן וכן עיקר. והא דלא קאמר הכא והלכתא בכפות וישן מסתבר לי משום דרבא לא אדכר הכא לא ישן ולא נעור אלא דאנן הוא דאקשינן עליה מחצר המהלכת ואותה קושיא היא שאנו מחזרין לתרץ והלכך כי אוקימנא בכפות איתרצא לה ההיא קושיא ותו לא איצטרכינן לאדכורי ישן דממילא ידעינן לה מאידך דרבא דאמר לה בהדיא.

בכת"י א"י: ניעור ומשמרתו אינו גט דהו"ל חצר המשתמרת שלא לדעתה ואקשינן ישן ומשמרתו הרי זה גט.

אף חצרה בין מדעתה בין בעל כרחה:    כלומר בחצרה ממש שהיתה שלה קודם לכן שהיא מתגרשת בעל כרחה אם זרקו לה לתוך חצרה אבל חצר זו אינה זוכה בה בעל כרחה אפילו מדעתה לא תקנה. ואם תאמר חצרה נמי אינה שלה בעל כרחה דהא איבעיא מפקרא לה. לא היא, דמכל מקום בשעה שהבעל זורקו לתוכה על כרחה מתגרשת בו, מה שאין כן בחצר זו שבשעה שנתן הגט לתוכו אינה מתגרשת בה בעל כרחה.

הא דאמר ליה אביי שליחות לקבלה נמי אשכחן בעל כרחה על ידי האב:    תימה מאי קאמר, אדרבה היא הנותנת ונאמר מה שליח לקבלה אינה מדעתה הואיל ואשכחן ליה בעל כרחה אף חצרה נמי אית לן למימר נמי דאיתיה מדעתה הואיל ואשכחן ליה חצר בעל כרחה. וצריך עיון.

על הקרן של פרה ונותן לה את הפרה על היד של עבד ונותן לה את העבד:    פירוש, ונותן לה בפירוש כולה פרה וכוליה עבד, הא נותן לה פרה ועבד סתם פסול דמסתמא הפרה והעבד משויירין לו דלא בטילי לגבי גט וכדאמרינן לעיל (כ, ב) התקבלי גיטיך והשאר לכתובתיך נתקבלה גטה והשאר לכתובתה ופרישנא דהא קמשמע לן דאף על גב דאיכא שאר אי אמר לה והשאר לכתובתיך אין ואי לא לא מאי טעמא אוירא דמגילתא הוא, אלמא טעמא דאיכא למימר אוירא דמגילתא הוא כגון גליון דפייש בגטא או בטבלא דכתיב בה גיטא, הא בקרן של פרה דאי אפשר לומר שהפרה אוירא דקרן לא ומשום הכי קתני ונותן לה את הפרה כלומר שנותן לה בפירוש את הפרה, אלא דבירושלמי לא משמע הכי אלא כל שנתן לה סתם הכל שלה.

דף כא עמוד ב

יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה:    פירש רבינו שמואל ז"ל דלא שייך למימר מחוסר קציצה אלא במחובר לקרקע שעוקר דבר מגידולו כעלה של עציץ נקוב אי נמי מבעלי חיים כעין קרן של פרה אבל כותב על הנייר או על הקלף ארוך ואחר כך קצצו לא קרינן ביה מחוסר קציצה. ודייק לה מדאמרינן לקמן על עלה של עציץ נקוב אביי אמר כשר רבא אמר פסול אביי אמר כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה רבא אמר פסול גזרה שמא יקטום, אלמא מדנקט עציץ נקוב שמע מינה דבעציץ שאינו נקוב אפילו רבא מודה דכשר דליכא למיגזר מידי דאפילו כי יקטום נמי לית לן בה.

ורבינו תם ז"ל דחה דהוא הדין בשאינו נקוב דפסיל ליה רבא אלא דהתם לאשמועינן כחו דאביי דאפילו בנקוב שרי וכח דהתרא עדיף ליה ואף על גב דלא קיימא לן כותיה. ואי נמי איכא למימר דאפשר דרבא לא גזר אלא בעלה של עציץ נקוב דכיון דיניק שפיר אורחא דמלתא למיתלש מיניה ועיקר שרשוהי בארעא שבוקו ליה, אבל בעלה של עציץ שאינו נקוב לאו אורחיה למתלשיה כולי האי ולא גזרינן ביה, אלא מיהו אי קייץ פסול דמחוסר קציצה קרינן ליה. ותדע דהא אמרינן כתבו על חרס של עציץ נקוב כשר דשקיל ליה ויהיב ליה ניהלה, אלמא דוקא משום דלאו אורחיה למיתבר עציצו הוא דשרינן דכוליה יהיב ליה ניהלה הא לאו הכי פסיל, ואף על גב דעציץ לאו עוקר דבר מגדולו הוא, והילכך אפילו כתבו על הקלף ואחר כך קצצו פסול.

ור"י הסכים לדברי רבינו תם ז"ל ודייק לה מדאמרינן בחולין (פט, א) מכסים בעפר עיר הנדחת ופרכינן אמאי איסורי הנאה הוא אמר ר' זירא לא נצרכה אלא לעפר עפרה דכתיב ואת כל שללה תקבוץ אל תוך רחובה מי שאינו מחוסר אלא קביצה ושריפה, ובודאי יותר מחובר הקלף חלק אל חלק מן העפר זה עם זה ואפילו הכי חשבינן ליה מחוסר תלישה.

ואפשר לומר דאין מכל אלו קושיא על דברי רבינו שמואל ז"ל, דההיא דעציץ נקוב דאמרינן דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה לאו דוקא קאמר אלא משום דבעלה של עציץ איצטריך אביי דמכשר למינקט כי האי לישנא דשקיל ליה ויהיב ליה ניהליה נקט נמי בעציץ עצמו כי האי לישנא ולאו דוקא נקטיה, וההיא דעפר עיר הנדחת הכי קאמר את כל שללה תקבוץ מי שיוכל לקבוץ ולשרוף כגון עפרה אבל עפר עפרה שאי אפשר לו לקבצו אלא אם כן יתלוש עד תהום לא דלא אמרה תורה אלא מי שאינו מחוסר אלא קביצה אבל קרקע עולם לא וכי יתלוש ותוקד אש עד מוסדי עולם ולא משום דמחוסר תלישה דוקא קאמר, ואי נמי שהעפר יונק הוא זה מזה וכעוקר דבר מגדולו הוא, אבל כתבו על הנייר או על הקלף ואחר כך קצצו לא.

ואף ר"י ז"ל כתב דלכולי עלמא לא אמרינן דהוי מחוסר קציצה אלא בקוצץ ממנו דבר ראוי אבל בקוצץ ממנו כגון אלו שמתקנין ומיפין אותו וקוצצין מן הגליונים מעט אין זה מחוסר קציצה וכדאמרינן לעיל (כ, ב) בין תיבה לתיבה בין שטה לשטה מהו אלמא ליכא משום מחוסר קציצה דאם כן כי היכי דפרכינן ותיפוק ליה דספר אחד אמר רחמנא ולא שנים ושלשה ספרים לפרוך נמי ותיפוק לה דמחוסר קציצה הוא אלא שמע מינה דקוצץ ממנו דבר הבטל לגבי הגט לאו מחוסר קציצה קרינן ליה, ואמרינן נמי לעיל (יז, ב) גזיה לזמן ויהבה נהלה מאי דאלמא אף על גב דגזיה לזמן לא מפסיל משום מחוסר קציצה.

ובה"ג כתב ומאן דכתב גיטא ליפסוק מגילתא שיעור גיטא והדר ליכתוב דאי כתיב לה מן קמי דליפסוק מגילתא ופיישא מגילתא ופסיק לה בתר דכתיב גיטא מפסיל גיטא, עד כאן. ואפשר שאף הרב ז"ל לא אמר אלא בדפיישא מגילתא טובא דלא בטיל לגבי גיטא.

ירושלמי (פ"ב ה"ג):    על העלה של זית ולאו כמקורע היא אמר רבי זירא תנא בונא בר שילא אפילו כתב אני פלוני מגרש את אשתי כשר. בכת"י א"י: יצא זה שמחוסר תלישה קביצה ושריפה.

מתני': אין כותבין במחובר לקרקע:    כלומר משום דכשקוצץ מן הקרקע הוה ליה מחוסר תלישה ואילו אם נתן לה את הקרקע פסול משום דכתיב ספר מה ספר מיוחד שהוא בתלוש אף כל דבר שהוא בתלוש והכי גרסינן לה בירושלמי (שם), ואף על גב דבגמרין אמרינן דספר לספירת דברים בעלמא הוא דאתא מכל מקום מדאפקיה בלשון ספר קא משמע לן דספירה בתלוש בעי. ויש מפרשים משום דכתיב ונתן בידה דבר הניתן מיד ליד דהיינו תלוש. ומעיקרא אשמעינן מתניתין דעל הקרן של פרה ועל היד של עבד כשר והוא שיתן לה את הפרה ואת העבד אבל קצץ לא ואחר כך קתני דכתבו על המחובר לקרקע אף על פי שלא קצץ אלא שנתן לה את הקרקע פסול ומן הטעם שכתבנו.

כתבו על המחובר תלשו חתמו ונתנו לה כשר:    ואוקימנא לה בגמרא כרבי אלעזר דאמר עידי מסירה כרתי וכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב והכי קאמר אין כותבין טופס שמא יכתוב תורף כתבו לטופס ותלשו כתבו לתורף ונתנו לה כשר. ואף על גב דחתמו שנינו, חתמו דהכא היינו השלימו וכעין חותמיהן של ברכות דהיינו עיקר הברכות וכלן מלשון חותם תכנית. ואתיא דלא כסוגין דבריש מכלתין דאוקימנא לה כרבי מאיר וכדמוקי לה ריש לקיש בשמעתין דהכא נמי, וטעמייהו דהני רבנן דמוקמי לה כרבי אלעזר אף על גב דסתם מתניתין כרבי מאיר ואף על גב דחתמו שנינו משום דלא משמע להו דניגזור תורף אטו חתימה.

רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש:    תמיהא לי דלא הוה ליה לומר אלא עד שתהא כתיבתו בתלוש, דהא מכיון דהוי כתיבתו בתלוש ודאי אי אפשר לחתימתו במחובר, ואי אפשר לדחוק דמלתא בעלמא הוא דקאמר וכדי נקטיה ובגררה דכתיבתו, מדאמרינן בריש מכלתין (ג, א) מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה ואוקמה רב אשי (ד, א) רבי יהודה היא דתנן רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש.

ונ"ל דמכאן יש לדקדק דתלוש ולבסוף חברו ובטלו הוה ליה כמחובר ופסול. ואף על גב דלענין עבודה זרה הוי כתלוש וכדתנן (ע"ז מז, ב) המשתחוה לבית אסרו ולענין הכשר זרעים פלוגתא דתנאי, הכא סבירא להו דהוה ליה כמחובר, והיינו דלא בעי לה הכא אי כתלוש דמי אי כמחובר דמי כדאיבעיא לן בחולין (טו, ב) לגבי שחיטה, והכא הכי קאמר רבי יהודה פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש שאם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ואחר כך חתמו פסול משום דרבי יהודה סבירא ליה דכי כתיב וכתב לה אכולה כתיבה דגט קאי ואכתיבה וחתימה הוא דכתיב וכדאמרינן בשמעתא קמייתא דמכילתין, ומדרבי יהודה נשמע לרבי מאיר דכתבו בתלוש ולבסוף חברו ובטלו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול ולרבנן דהיינו רבי אלעזר דבעי כתיבה לשמה תלוש ולבסוף חברו ובטלו וכתבו ותלשו וחתמו ונתנו לה פסול, ומינה נמי שמעינן דדוקא בתלוש ולבסוף חברו וכתבו לרבנן אי נמי כתבו או חתמו לרבי יהודה הוא דפסול משום דכתיב וכתב ונתן דבעינן דבשעת כתיבה לרבנן ובשעת כתיבה וחתימה לרבי יהודה יהא בתלוש אבל כתבו בתלוש וחברו ובטלו וחתמו לרבנן אי נמי כתבו וחתמו בתלוש לרבי יהודה וחברו ובטלו ותלשו ונתנו לה כשר דלא הקפיד הכתוב שיהא בתלוש אלא אכתיבה או אחתימה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

ואם תאמר מכל מקום מחוסר תלישה הוא קודם שיתננו לה, לא היא, דכי כתיב וכתב ונתן דמינה דרשינן יצא זה שמחוסר כתיבה קציצה ונתינה אשעת כתיבה הוא דכתיב כלומר כשיכתוב לא יהא מחוסר אלא כתיבה ונתינה אבל מחוסר קציצה ונתינה שלא בשעת כתיבה לא והכא בשעת כתיבה הרי לא היה מחוסר תלישה.

ואם תאמר והלא כותב בעלה של עציץ נקוב בשעת כתיבה לא היה מחוסר קציצה שהרי לא היה בדעתו לתלוש ואפילו הכי גזר רבא שמא ימלך ויקטום, הא ליתא, דמכל מקום כשיקטמנו הרי נתגלה שבשעת כתיבה היה מה שכתבו בו מחוסר קציצה זו אבל כאן לא נתחדש בו בגופו של קלף הגט שום מעשה דכמדתו שבשעת כתיבתו הוא אחר תלישתו וכיון שכן נמצא דלאו מחוסר תלישה היה.

ואם תאמר דלמא לעולם כתבו בתלוש וחברו ובטלו ותלשו פסול דכיון דבטלו מחוסר קציצה מיקרי, ורבי יהודה דקתני עד שיהא כתיבתו וחתימתו בתלוש למעוטא תלוש ולבסוף חברו ואפילו לא בטלו אבל כתבו בתלוש וחברו ולא בטלו ותלשו ונתנו לה כשר, הא ליתא חדא דכשתמצי לומר דהפרש יש בלאחר כתיבתו וחתימתו בין תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו לחברו ובטלו אי אפשר אלא מאחד משני טעמים או שתאמר שלא בטלו כתלוש דמי או שתאמר דלא הקפידה תורה אלא אשעת כתיבתו וחחתימתו, ואי כתלוש דמי אם כן אפילו חברו ולא בטלו וכתבו וחתמו כשר, ואי כמחובר דמי אלא שלא הקפידה תורה בלאחר כתיבתו וחתימתו אם כן אפילו חברו ובטלו לאחר כתיבתו וחתימתו כשר, ועוד דאין לך דבר שיהא בו תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו כמחובר, דאפילו לגבי שחיטה לא איבעיא לן התם (חולין שם) אלא בתלוש ולבסוף חברו ובטלו כדאיתא התם אבל בשלא בטלו פשיטא דכתלוש דמי והכא נמי לא שנא, ואם נפשך לומר דנהי דמחובר גמור לא איקרי מכל מקום מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר אלא כתיבה ונתינה יצא זה שמחוסר כתיבה חפירה ונתינה, הא נמי ליתא, דמחוסר חפירה לאו כלום הוא וכדאיתא בסנהדרין (מו, א) דתנן התם כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ועץ יוצא ממנה ותולין בו ורבי יוסי אומר קורה מוטה בכותל ותולה בה כדרך שהטבחים עושין ואמרינן עלה בגמרא רבנן סברי כי קבור תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה וקבורה. ורבנן תלישה לאו כלום היא, אלא ודאי אין לך לומר אלא כלשון הראשון שכתבנו.

ומיהו בירושלמי (פ"ב ה"¨) איבעיא להו כתבו בתלוש חברו חתמו ותלשו ונתנו לה מה אמרי ביה רבנן כתבו וחתמו בתלוש חברו ותלשו ונתנו לה מה אמר בה רבי יהודה ולא איפשיטא לה, ומכל מקום מדלא איבעיא להו לבעלי גמרא דילן משמע דממתניתין הוה שמיע להו כמו שפירשתי. כנ"ל.

בכת" א"י (וכן בגמ' שם): כי קבור תקברנו יצא מי שמחוסר קציצה וקבורה ורבי יוסי סבר.

דף כב עמוד א

בדאשרוש כולי עלמא לא פליגי:    כלומר שיצאו שרשיו דרך נקביו והשרישו בקרקע.

ואכתי בדאשרוש לא פליגי והתניא אילן מקצתו בארץ ומקצתו בחוץ לארץ רשב"ג אומר גדל בחיוב חייב גדל בפטור פטור מאי לאו מקצת נופו בארץ ומקצת נופו בחוץ לארץ:    וקא סלקא דעתיה אף על פי שהשרשין כלן בין בארץ בין בחוץ לארץ אלמא בין לרבי בין לרשב"ג אף על גב דאשרוש אזלינן בתר נופו אלא דרבי סבר דיניקת שרשין ואוירא גרמי וכולן שרף מיבלבל ואזלינן אף בתר נופו ורשב"ג סבר דבתר נופו אזלינן לגמרי ולא בתר שרשין ומתרווייהו פריך.

בכת"י א"י: טבל וחולין מעורבין זה בזה ואין מעשרין ממנו על החיוב ואין מעשרין מן החיוב עליו אלא מיניה וביה דברי רבי.

לא, מקצת שרשיו בארץ ומקצת שרשיו בחוץ לארץ:    ודכולי עלמא בדאשרוש בתר שרשיו אזלינן לגמרי ולא בתר נופו כלל ובדאפסיק צונמא מתחת בין השרשין וקסבר רשב"ג דכל חלק מעלה שרף לכנגדו ואינו חוזר ומתבלבל, ואמרינן אי הכי מאי טעמא דרבי ופריק דהדר ערבי כלומר דקסבר דהדר ערבי היניקות כיון שחוזר האילן ומתערב מפתח הקרקע ולמעלה ורשב"ג סבר דכיון שהשרשין מופסקין מלמטה אין שרף היניקות מתערב אלא זה עולה כנגדו וזה עולה כנגדו, במאי קא מיפלגי כלומר מה טעם לחלוקתם מר סבר אוירא מבלבל כלומר רבי ומר סבר האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין האויר מבלבל כיון שהיניקה מופסקת. ורש"י ז"ל שפירש דהדרי ערבי שהעץ מן הגזע ולמעלה שלם, לאו למימרא דעד השתא משמע דלמעלה נמי מופסקין דהא אילן מקצתו בארץ קתני, ועוד דלא היה דרך לחלוקתן, אלא טעמא הוא דמפרש כלומר הדרי ערבי היניקות כיון שהעץ אחד למעלה מן הגזע. כנ"ל לפרש סוגיא זו.

הא דאמרינן (לעיל כא, ב): על מנת שלא תלכי לבית אביך לעולם אין זה כריתות:    מסתברא דלאו דוקא נקט לשון זה דבכי האי ודאי משמע דהוה לה כריתות, דהא מכרן האב או שמת מותרת ליכנס בהן וכדאמרינן בנדרים (מו, א) קונם לביתך איני נכנס מת או שמכרו הרי זה מותר, אלא הכא באומר לה על מנת שלא תלכי לבית זה של אביך לעולם.

ומכל מקום אכתי קשיא לי, דהא איפשר דנפל הבית בחייה והוה ליה כריתות דכיון דאפשר אף על פי שאינו ברי כריתות קרינא ביה, וכדאמרינן על מנת שלא תשתי יין כל ימי חייך שאין זה כריתות כל ימי חיי פלוני הרי זה כריתות אלמא כיון דאפשר דההוא גברא מיית ברישא כריתות קרינא ביה, ושמא מיתה שאני דשכיחא אבל לנפילה לא חיישינן, אי נמי יש לומר דאף על פי שנסתר הבית לא אמרינן בכי הא נפל אזדא דהתם (ב"מ קג, א) גבי שוכר אמרינן נפל אזדא לדידה שכרו ולא ליראות בו בחרבנו אבל לגבי איסור אף בקרקעו אסור ליכנס דאפילו דריסת הרגל אסר עליה דבין שיהא הבית כמות שהיה בשעת תנאו או שנפל לאחר מכאן לעולם אסורה בו שכניסת קרקע אסר עליה והארץ לעולם עומדת, וזה נראה יותר, וכן נראה מן התוספתא כמו שאנו עתידין לכתוב בפרק המגשר בסייעתא דשמיא.

והרמב"ם ז"ל (פ"ח מהל' גירושין הי"א) שכתב הלשון הזה כצורתו נראה מדבריו שאף לשון זה לא הוי כריתות ונראה שהוא ז"ל דעתו לומר דכיון שאמר לה לבית אביך כיון שהיא אסורה בו כל זמן שהוא של אביה אף על פי שאם מכרו אביה נתרת בו אפילו הכי אין כריתות בתנאו שהרי מה שנאסר שהוא בית אביה לא הותר לה לעולם דעכשיו כשמכרו האב והיא נתרת בו לא בבית אביה נתרת אלא בבית נכרי, ודוגמתו אמר לה על מנת שלא תאכל ככר זה לעולם אין זה כריתות אף על פי שנשרף הככר והלך לו שהרי מכל מקום כל שהיה הככר בעולם נאסרת בו ואין זה כריתות בתנאו, ובפרק המגרש נאריך בו בסייעתא דשמיא במה שיש עליו מן הקושיא.

ובתוספות תירצו דהתם בנדרים הוא דאמרינן שאם מת מותר ליכנס דבנדרים הלך אחר לשון בני אדם אבל הכא כל יוצאי ירכו קרי בית אביו וכדאשכחן גבי תמר שבי אלמנה בית אביך וכבר מת שם אביה כדמוכחי קראי ודחוק הוא, ועוד מכרו לאחד מאי איכא למימר. וצריך עיון.

בכת"י א"י: דאז אסורה לעולם וכדתנן (שם) קונם בית זה שאיני נכנס הרי זה אסור לעולם.

לא על נייר מחוק ולא על הדפתרא מפני שיכול להזדייף:    כלומר הוא על נייר מחוק ועדיו על החלק דאז יכול להזדייף, אבל הוא ועדיו על המחוק כשר דמאי אמרת מחיק ליה פעם שנית וכתיב ביה מאי דבעי הא אמרינן בבבא בתרא (קסד, א) דלהכי לא חיישינן דאינו דומה נמחק פעם אחת לנמחק שתי פעמים. ורש"י ז"ל לא פירש כן.

דף כב עמוד ב

וחכמים מכשירים מאן חכמים רבי אלעזר היא דאמר עדי מסירה כרתי:    פירש רש"י ז"ל דמאן דאמר עידי מסירה עיקר הבאה לינשא על ידי גט צריכה להביא עדים שנמסר לה בפניהם, ובודאי דלאו בכל גיטין דעלמא קאמר דאף רבי אלעזר מודה בגט שכתוב בדבר שאינו יכול להזדייף דבקיום הגט מתירין אותה לינשא וכדתנן (לקמן פו, א) רבי אלעזר אומר אף על פי שאין עליו עדים אלא שנתנו לה בפני עדים כשר וגובה מנכסים משועבדים שאין העדים חותמין על הגט אלא מפני תקון העולם כלומר שאם הלכו להם עדי מסירה משיאין אותה בקיום הגט. אלא בגט הכתוב על דבר שיכול להזדייף קאמר.

עוד פירש אבל לרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי אשה הבאה לינשא בגט אינה מביאה בפנינו עדים החתומים בו אם יש מכיר בחתימתן ואי הוה תנאה וזייפתיה ליכא דידעי. ולא מיחוור, דמשמע דסבירא ליה דלרבי מאיר אי הוו אתי סהדי קמן ומסהדי עליה דלא זייפתיה כשר, וליתא, דלרבי מאיר הא בעינן שיהא מוכיח מתוך עדי החתימה כדכתבינן בריש מכילתין וכדמוכח לקמן (כד, א) גבי כתב לגרש את הגדולה לא יגרש בו את הקטנה וכאן כיון שאין מוכיח מתוך החתימה אף כשיבואו ויעידו הם בכך אין בכך כלום, ומיהו אפשר שרש"י ז"ל דעתו בזה כדעת רבינו תם ז"ל שאמר שאף לרבי מאיר לא בעינן מוכיח מתוך הגט כמו שאני עתיד לכתוב גבי כתב לגרש את הגדולה לא יגרש את הקטנה, אבל ר"י ז"ל סבור כסברא הראשונה שכתבתי ולפי דבריו הכא הכי פירושא רבי אלעזר היא אבל לרבי מאיר לעולם פסול אף אם יבאו עדים עצמן לפנינו דעדי חתימה ממש בעינן.

ואמר ר' אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא לאלתר:    כלומר ביומו אבל מכאן עד עשרה ימים לאו דמנשו סהדי וחיישינן דילמא הוה ביה תנאה וזייפתיה. ורבי יוחנן אמר אפילו מכאן עד עשרה ימים דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי. ונראה דקיימא לן בהא כרבי יוחנן לקולא דרבי אלעזר תלמידו הוה ולית הילכתא כתלמיד במקום הרב.

ואמר ר' אלעזר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשטרות לא:    ופירש רש"י ז"ל משום דקיימי לגוביינא ודילמא מפיק ליה לזמן מרובה ושמא זייף כתב העליון וכתב העדים עומד במקומו ואנן סמכינן אעדי השטר ונמצא גובה בשטר מזוייף. ואינו נראה, חדא דלעולם בכתב שיכול להזדייף אין סומכין על עדי החתימה, דק"ל דהא דרבי אלעזר אפילו בגיטין קאמר דלא הכשיר ר"א אלא לאלתר ומשמע דמאי דקא מכשר בגיטין דהיינו לאלתר קא פסיל בשאר שטרות.

ור"י ז"ל פירש דבשאר שטרות דבעינן כתב שיכול לעמוד ימים רבים כדכתיב למען יעמדו ימים רבים, ורבי יוחנן אמר אפילו בשאר שטרות נמי מכשר כלומר ואפילו מכאן ועד עשרה ימים כעין שהכשיר בגט דאם איתא דהוה ביה תנאה מדכר דכירי וקרא דלמען יעמדו ימים רבים לא למעט שטר שאינו ראוי לעמוד ימים רבים אלא עצה טובה קא משמע לן שיכתוב בדבר שאינו יכול להזדייף ולהחתים עליו עדים שאם ימותו עדי מסירה או ילכו להם דתסגי ליה בקיום חותמיו. ולפי פירוש זה הא דפרכינן לעיל (יא, א) והא בעינן כתב שאינו יכול לזדייף אתיא כר' אלעזר ודלא כרבי יוחנן וקיימא לן בהא כר' אלעזר מדאקשינן אליביה ופרקינן לה בדאפיצא.

ועוד יש לי לפרש דאף רבי יוחנן לא הכשיר בשאר שטרות דתנאיהן מרובין אלא לאלתר אבל מכאן ועד עשרה ימים לא דכיון דרגילי למיכתב בהו תנאין הרבה דלמא זייף חד מינייהו ולא דכירי ליה סהדי מה שאין כן בגט דלא רגילי למיכתב בהו תנאין מרובין. והשתא איכא למימר דהא דאמרינן בפרק קמא והא בעינא כתב שאינו יכול להזדייף אתיא אף כרבי יוחנן, ואם כן נראה לומר דאף רבי יוחנן מכאן ועד עשרה ימים הוא דמכשיר אף בשאר שטרות דעד עשרה ימים מידכר דכירי סהדי אבל לזמן מרובה לא דכירי. וההיא דרבא דלעיל (שם) דאמר מגבי ביה מבני חרי אפילו לזמן מרובה משמע מדלא קאמר מגבי ביה לאלתר אי נמי עד עשרה ימים, ואי נמי הוה ליה לומר במה דברים אמורים מכאן ועד עשרה ימים אבל לא לזמן מרובה.

וכולה שמעתין דהכא דוקא בדבר שיכול להזדייף אבל בדבר שאינו יכול להזדייף כולי עלמא מודו דאפילו בשאר שטרות ואפילו לזמן מרובה אכשורי מכשר ר' אלעזר וכדאיתא לקמן בפרק המגרש.

ואם תאמר לר' אלעזר דאמר לא הכשיר רבי אלעזר אלא בגיטין אבל בשאר שטרות לא ואפילו לאלתר והתניא (קידושין כו, א) כתב לו על הנייר או על החרס שדי מכורה לך שדי נתונה לך קנה אף על פי שהחרס דבר שיכול להזדייף הוא, יש מתרצים דהכא במאי עסקינן בשחקק על החרס דאינו יכול להזדייף, ויש מתרצים דההוא שטר הקנאה הוא ולא שטר ראיה ואינו עשוי לעמוד ימים רבים והוה ליה כגט והילכך קנה.

בכת"י: גזירת הכתוב היא ואפילו לאלתר לא מכשרינן ליה אלא אם כן ראוי לעמוד ימים רבים.

והא לאו בני דעה נינהו:    כלומר ולרבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי בעינן כתיבת הגט לשמה דכי כתיב וכתב אכתיבת הגט הוא דכתיב, ונראה דמשום דאוקימנא רישא כרבי אלעזר דהיינו אין כותבין במחובר לקרקע משמע ליה דהא נמי כרבי אלעזר אתיא ומשום הכי קא פריך להדיא והא לאו בני דעה נינהו, ואוקמה רב הונא בגדול עומד על גביו ומזהירו לכתוב לשמה וכיון שכן יהבי דעתייהו וכתבין אדעתין, ובכתיבת תורף קאמר דהכל כעשרין לכתוב את הגט עיקרו של גט משמע דהוא ניהו תורף, ועוד מדמקשינן והא לאו בני דעה נינהו כלומר ואנן לשמה בעינן משמע ודאי אכתיבת תורף קיימינן ועלה קא משני רב הונא בגדול עומד על גביו. והכא משמע דעמידת אחרים על גביו חשבינן לה כונה ולא משמע הכי בחולין (יב, ב) גבי וכלן ששחטו ואחרים רואין אותם שחיטתן כשרה דאקשינן עלה מאן תנא דלא בעי כונה לשחיטה בחולין וכו' ושם הארכתי בה בסייעתא דשמיא.

דף כג עמוד א

אלא מעתה נכרי וישראל עומד על גביו הכי נמי דכשר וכו':    ואם תאמר אמאי לא משני ליה שאני נכרי דלאו בן כריתה הוא אבל הני בני כריתה נינהו לכשיגדל הקטן וישתפה השוטה, ויש לומר דלא קפדינן אבני כריתה אלא במידי דצריך שליחות כדאמרינן לקמן (כג, ב) אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה מאי טעמא לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין.

והא דאמרינן בפרק קמא (י, ב) גבי גטין העולים בערכאות של נכרים והא לאו בני כריתה נינהו ומשני ירד רבי שמעון לשטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי דאלמא משמע דלרבי מאיר דאמר עדי חתימה כרתי פסול כיון דלאו בני כריתה נינהו, ומסתמא כל שפסול לרבי מאיר בחתימה פסול לרבי אלעזר בכתיבה וכל שכשר לרבי אלעזר בכתיבה כשר לרבי מאיר בחתימה דהא כתיבה לרבי אלעזר וחתימה לרבי מאיר מוכתב לה נפקא להו דרבי מאיר מוקי לה לחתימת העדים ורבי אלעזר מוקי לה לכתיבת הגט אלמא מדפסילי לרבי מאיר מטעם דלאו בני כריתה נינהו ואף על גב דלא בעינן שליחות. י"ל דלא דמי דמכל מקום חתימת העדים דמתורת עדות הוא יש לפסול בנכרים משום דלאו בני כריתה נינהו אבל כתיבה לרבי אלעזר כיון דלאו משום עדות הוא ושליחות נמי לא בעינן לא פסלינן להו משום דלאו בני כריתות נינהו כי היכי דלא פסלינן בע"ז (כז, א) מילה בנכרי אף על גב דלאו בני מילה נינהו ומאן דפסיל לה התם מן המול ימול נפקא ליה הא לאו הכי כשר.

ואם תאמר והיכי אמרינן דכתיבה לא בעיא שליחות והא אמרינן (עא, ב) צריך שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו ואמרינן נמי (לקמן סג, ב) בההוא מעשה דההיא דהוה קרי לה נפאתא וכתבי אינהו טפאתא דאין חוזרין ועושין לה גט אחר משום דעדים שעשו שליחותן הם אלמא שליחות בעיא, ויש לומר דכולה מלתא לאו משום שליחות הוא אלא משום לשמה שאם יכתבו בלא צואת הבעל לא יתנו כל כך לב לכתוב לשמה ויכתוב סתם וקיימא לן דסתמו כשלא לשמו משום דסתם אשה לאו לגירושין קיימא, ותדע דבריש זבחים (ב, ב) דייק ממתניתין דהכותב טופסי גטין צריך שיניח מקום האיש (לקמן כו, א) דסתמו שלא לשמו קאי דמקשה התם אהא דתנן (ריש זבחים) כל הזבחים שנזבחו שלא לשמן כשרים אלא שלא עלו לבעלים לשם חובה טעמא דנזבחו שלא לשמן הא סתמא כלשמן הוי ורמינהו הכותב טופסי גטין צריך שיניח וכו' אלמא סתמיה לאו כלשמה הוי ומשני זבחים בסתמא לשמן קאי אשה בסתמא לגירושין קיימא בתמיהא, דאלמא שמעינן מינה דאי אשה לגירושין קיימא טופסי גיטין כשרים אף על פי שלא עשאו בעל לסופר שליח, ומאי דפסלינן ליה במתניתין לטופס גיטין בלא צואת הבעל משום דבלא צואת הבעל לא חשבינן לכונתן לשמן כונה מעליא אף על פי שמתכונין לשמו ולשמה דמסתמא בכל ענין פסיל ליה ואף על פי שמתכוון הוא לשם אשה זו דכיון שלא צוה הבעל והיא אינה עומדת להתגרש כשלא לשמה חשבינן ליה, והיינו נמי דגבי חרש שוטה לא פריך והא לאו בני שליחות נינהו ואפילו עומד על גביו לא מהני משום דבכתיבה לא בעינן שליחות, וכיון דאתינן להכי שמע מינה דעבד מותר לכתוב את הגט דאף על גב דלאו בני כריתה נינהו הא אסיקנא דלגבי כתיבה לא קפדינן אבני כריתה אלא אבני דעה דכתבי לדעתין ועבד נמי דשייך במצות כנשים וכל מה שהנשים כשרות לו אף הם כשרין לו ואשה שכשרה לכתוב את הגט לא נראו דבריו.

בכת"י א"י: משמע נמי דלר"א איכא למיפסלינהו משום דלאו בני כריה נינהו

בכת"י א"י: אף הן כשרין לו, והרמב"ם ז"ל שמנאו בכלל הפסולין לכתוב את הגט.

ורב יהודה אמר שמואל והוא ששייר מקום התורף:    כלומר מתניתין רבי אלעזר היא ואפילו בלא אחרים עומדין על גביו, ודוקא לטופס אבל תורף לא ולא גזרינן טופס אטו תורף. ובודאי באין גדול עומד על גביו מיירי מדלא מפרש לה בהדיא והוא ששייר מקום התורף ובגדול עומד על גביו, דשמואל לא סמיך אדרב הונא דליסתום לישניה ולסמוך אגדול עומד על גביו דקאמר רב הונא, ורב הונא נמי לא סמיך אדשמואל ואפילו בתורף קא מכשר כיון דגדול עומד על גביו, ולדברי רב יהודה איכא למימר נמי דאפילו נכרי כשר לכתוב את הטופס לכתחלה ואפילו אין ישראל עומד על גביו דלנכרי עומד על גביו מאי מהני, ומתניתין דהכותב טופסי גיטין דלא מכשר אלא מפני התקנה ומפרש לה רבי יוחנן משום תקנת סופר משום כדי חייו דאלמא משום תקנה הוא דשרינן כתיבת טופס שלא לשמה הא לאו הכי לא, ואם כן חרש שוטה ונכרי דלית בהו משום תקנה אמאי שרי, איכא למימר דעיקרא דמילתא משום תקנת סופר התירו וכיון שהותר הותר בכל דלא פלוג רבנן, ואי נמי איכא למימר דרב יהודה אמר שמואל מפרש לה משום תקנת עגונות ואף בחרש שוטה וקטן ונכרי איכא משום תקנת עגונות דזמנין דבעי למיזל למדינת הים ולא משכח אלא הני ואי לא שרית ליה מעגן לה ויתבא. כנ"ל.

ומיהו לענין פסק הלכה איכא למימר דהלכתא כרב הונא דמוקי לה למתניתין בשגדול עומד על גביו הא לאו הכי אפילו טופס אין כותבין דגזרינן טופס אטו תורף, ודלא כמתניתין דהכותב טופסי גיעטין אלא כרבי אלעזר דהתם דגזר טופס אטו תורף וקיימא לן כוותיה מדפסק רב כותיה לקמן (כו, ב) וקארי עלה טוביינא דחכימי, וכן נראה מדברי הרב אלפאסי ז"ל דבפרק כל הגט הביא דברי רב דקארי עליה דרבי אלעזר טוביינא דחכימי והשמיט כל ההיא שקלא וטריא דשקלינן וטרינן לפרושי מפני התקנה דקתני במתניתין, בכל זה גלה רבינו דעתו שאין מתירין כתיבת טופס מפני התקנה אלא כרבי אלעזר דאסר לגמרי טופס אטו תורף, ובהאי גונא גם כתב דברי רב הונא לבד ודברי רב שפסק כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף ולא כתב מפני התקנה ומה שנתפרש עליו בגמרא.

והכי נמי משמע בירושלמי דרב ורב הונא קיימי בחדא שיטתא ותרווייהו פסקו כרבי אלעזר דגזר טופס אטו תורף דגרסינן התם (פ"ג ה"ב) רבי זעירא רב הונא בשם רב הלכה כרבי יהודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות ונימא הלכה כרבי אלעזר אלא בגין דרב ושמואל תרויהון אמרין הלכה כרבי אלעזר דלא תסבור מימר אף הכא כן לפום כך צריך לומר הלכה כרבי יודה בגיטין וכרבי אלעזר בשטרות.

ומיהו בדיעבד נראה דכשר הוא דהא במחובר גזר רבי אלעזר טופס אטו תורף לכתחלה ובדיעבד שרי ותנשא בו לכתחלה וכדקתני אין כותבין את הגט במחובר לקרקע כתבו על המחובר תלשו וחתמו ונתנו לה כשר אלמא כל היכא דליכא אלא גזרת טופס אטו תורף בדיעבד כשר, אלא שראיתי לרמב"ן נ"ר דפסל אפילו בדיעבד דלא דמי לכתבו על המחובר דהתם לא שכיח כולי האי כתיבה על המחובר לפסול עליה בדיעבד אבל כתיבת טופס אטו תורף אליבא דרבי אלעזר איכא למיגזר טפי שזו גזירה מצויה, ותדע דהא רבי יהודה גזר בההיא שאר שטרות אטו גיטין ואלו בכותב שטרות במחובר ליכא מאן דסלקא דעתיה הכין.

ואם תאמר היכי מצינן לאוקומי מתניתין כרבי אלעזר ובגדול עומד על גביו כרב הונא דאם כן תיקשי לן מתניתין דמדפסיל ליה לנכרי בהבאה מכלל דלכתיבה שרי כקושיא דרב נחמן, איכא למימר דאדרבה מדקתני בהדיא חרש שוטה וקטן ושבקיה לנכרי שמעינן מינה דנכרי פסול דאי לא לישמעינן נכרי וכל שכן חרש שוטה וקטן דבני כריתה נינהו והיינו דלא חש רב הונא לפרוקה, ואפשר לומר דהלכתא כרב יהודה אמר שמואל וכדרב הונא אמר עולא דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס ואף לכתחלה מותר להן לכתוב ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן והוא ששיירו מקום התורף ואף נכרי כשר לכתוב את הטופס דלא גזרינן טופס אטו תורף וכתנא קמא דטופסי גיטין דלקמן (כו, א), ואף על גב דהתם קתני טעמא דהתירו טופסין מפני התקנה ופירש רבי יוחנן מפני תקנת סופרים כלומר משום כדי חייו כבר כתבתי למעלה דאיכא למימר דכיון דהתירו משום כדי חייו התירו בכל.

ואי נמי דאינהו משום תקנת עגונות מפרשי לה ובחרש שוטה וקטן ואפילו בנכרי איכא למימר ההוא טעמא, ואף על גב דרב פסק הלכה כרבי אלעזר דגזר טופסי גיטין אטו תורף וקרי עליה טוביינא דחכימי אנן בגיטין כרב יהודה אמר שמואל ורב הונא אמר עולא סבירא לן דאוקמוה למתניתין דהכא בכתיבת טופס לומר דלא גזרינן, ורב יהודה אמר שמואל שקלי התם אליבא דתנא קמא ואמר וצריך להניח אף מקום הרי את מותרת לכל אדם דמשמע דסבירא ליה כותיה, ועוד מדשקלו וטרו כולהו אמוראי לפרושי למתניתין דקתני מפני התקנה אלמא משמע דסבירא ליה דמפני התקנה התירו כתיבת טופסי הגט, ומיהו קיימא לן כותיה בשאר שטרות דבין טופס בין תורף שרי מדפסק רב כוותיה ולא אשכחן אמורא דפליג עליה, ועוד דשקלינן וטרינן עלה ואקשינן עליה מדרב פפי דאמר משמיה דרבא דחיישינן מיחזי כשיקרא ודחינן לה מדרב נחמן דאלמא כרותיה קיימא לן בשאר שטרות, והלכך כותבין טופסי גטין מפני התקנה או משום תקנת סופר כר"י או משום תקנת עגונות כרב חסדא, וחרש שוטה וקטן נמי שרי ואפילו בלא אחרים עומדין על גביהן ואפילו נכרי איכא נמי למשרא מהאי טעמא דכיון דהותר לא פלוג רבנן, ואי נמי לרב חסדא דפירש משום תקנת עגונות לא שנא חרש שוטה וקטן ולא שנא נכרי בכולהו איכא משום תקנת עגונות כדפרישית לעיל.

והרמב"ם ז"ל פסק כתנא קמא דטופסי גיטין דמשום תקנת סופר מותר ולא גזרינן טופס אטו תורף ואסר חרש שוטה וקטן לכתוב טופס הגט אלא אם כן גדול עומד על גביו, משמע שהוא ז"ל מפרש דברי רב יהודה אמר שמואל דאמר והוא ששייר מקום התורף דוקא בשגדול עומד על גביו ואדרב הונא דאמר בגדול עומד על גביו סמיך, וזה מן התימה שיסמוך שמואל אדברי רב הונא וסותם דבריו על סמך דברי רב הונא, ועוד שלא נאמרו בתלמוד סמוכין זה לזה, ועוד דאי אמרת דעמידת גדול על גביו מהניא וכונתו הויא כונה אפילו תורף נמי לישתרי ואי לא הויא כונתו כונה עמידתו לא מעלה ולא מוריד, ועוד דאי גזרינן בהו טופס אטו תורף אי לא הויא כונתו כונה טופס נמי לא לישתרי בעמידת אחר על גביו דלמא אתי למשרי תורף בעמידת אחר על גביו ואי לא גזרינן בהו טופס אטו תורף טופס לישתרי אפילו בלא עומד על גביו, ואפילו לכשתמצא לומר דעמידת אחר מהניא דהא בטופס לא בעינן לשמה ואמאי גרע חרש וקטן מסופר שכותב לתומו, ואי אמרת דסופר נמי לא הותר אלא מפני התקנה ובחרש שוטה וקטן דלאו סופרים נינהו ליכא משום תקנה אם כן אפילו באחרים עומדים על גביהן לא ליכתבו ואי משום תקנה העומד על גביו אם כן אפילו נכרי כי האי גונא לישתרי והוא ז"ל כתב אבל נכרי ועבד אין כותבין הטופס לכתחלה אפילו ישראל עומד על גביו שלא התירו לכתוב טופסי גיטין שלא לשמה אלא מפני תקנת סופר כמו שבארנו עד כאן, ועוד תימא עבד מיהו משום תקנה לישתרי דהא בן ברית הוא וכל שכן שכבר ביארנו למעלה דעבד כותב לכתחלה אפילו תורף דכל שהאשה כשרה לה אף הוא כשר לה.

מתני': הכל כשרין להביא את הגט חוץ מחרש שוטה וקטן והנכרי:    כתוב בהלכות בעו רבנן קמי עד רב חנינאי גאון בכלה רבתי דנכרי לא הוי שליח לקבל את הגט ולהוליך את הגט מהו למכרכיה לגיטא בחד מנא ומימר לנכרי אמטי האי מנא לישראל פלוני וליתביה לאיתתי ואמר להו לא ונתן בידה או ביד שלוח' ישראל אבל נכרי לא דכי נפיק גיטא מידא דבעל בעינן דלימטי' לידא דאיתתא או לידא דשליח ישראל דקאי במקום בעל או לידא דשליח לקבלה דשויתיה איתתא גופה דקאי במקום איתתא גופה, ורבנן דהשתא קאמרינן אף על גב דאתיי' נכרי לגיטא אי יהביה לישראל וההוא ישראל יהביה לאיתתא בעדי מסירה לכתחלה לא מנסבינן לה משום דנכרי לאו בן ברית הוא ואי אינסיבא לא מפקינן לה משום דרבי שמעון דתנן (לעיל י, ב) רבי שמעון אומר כולן כשרין ואמר רבי זירא ירד רבי שמעון לשיטתו של רבי אלעזר דאמר עדי מסירה כרתי וקיימא לן דהלכה כרבי אלעזר עד כאן. כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ו מהל' גירושין ה"ז) הפסולין מדברי סופרים בעבירה כשרים בשליחות אבל פסולין בעבירה מדברי תורה פסולין להבאת הגט ואם הביאו הרי זה פסול במה דברים אמורים בשנתקיים הגט בחותמיו אבל אם לא נסמוך בו אלא על דברי פסול בעבירה מן התורה אינו גט וכבר כתבתיו בריש מכלתין (לעיל דף ה, ב) והארכתי במה שיש עליו מן הקושיות גבי בפני כמה נתנו לה וכו'.

ב. ברא"ש הגירסא: מהו למכרכי' לגיטא.

גמרא: בשלמא חרש שוטה וקטן לאו בני דעה נינהו נכרי נמי לאו בן היתרא הוא:    כך היא הגירסא בספרים שלנו. ומפירוש רש"י ז"ל נראה שהוא גורס לאו בני תורה הוא, ופירש אינו בתורת גיטין וקדושין ובמידי דלנפשיה לא חזי לא מצי עביד שליחות לאחריני. ויש תימה דאם כן הוה ליה לומר לאו בני כריתה נינהו כלשון המורגל בכל מקומות כזה, ועוד דאם כן הוה לן לאקשויי הכא כקושיין דלקמן בסמוך גבי הא דאמר רבי יוחנן אין העבד נעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין מתקיף לה ר' אלעזר טעמא במילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והא נכרי דאיתנייהו בתרומה דנפשייהו ואין תורמין בשל ישראל הכא נמי ליקשי הכי. ונראה לפרש לאו בן תורה הוא ואינו בן שליחות דמה אתם בני תורה אף שלוחכם בני תורה. ואי נמי לספרים דגרסי לאו בני היתירא כלומר אינם בני היתר אשה מבעלה על ידי שליחותם לפי שאינן בתורת שליחות.

אלא אמר רב יוסף הכא בחוץ לארץ עסקינן דבעי למימר בפני נכתב ובפני נחתם ולא מצי אמר:    ואף על גב דקיימא לן כרב אשי (לעיל ו, א) דאמר אפילו שמע קן קולמוסא וקן מגלתא, התם הוא דמירתתי מיניה דילמא סליק וחזי להו אבל הכא דלמא יהבינן ליה אחד מן הכתובים להו כבר, אי נמי כדר"ז (יבמות קד, ב) דאמר להו כל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו.

הוא הדין אף על גב דלא חזר ונשתפה ואיידי דקתני שפוי וכו':    ואם תאמר והא אסיקנא בבבא בתרא (קכח, א) דתחלתו וסופו בכשרות בעינן, איכא למימר דהתם הוא דבעינן סהדותא מעלייתא אבל הכא דמדאורייתא אפילו קיום לא בעי ורבנן הוא דאצרוך הכא משום עגונה הקלו בתחלתו בכשרות.

הא דבעו מיניה דר' אמי עבד מהו שיעשה שליח לקבל גט אשה מיד בעלה:    פירש רש"י דהוא הדין להולכה דחד דינא וחד טעמא אית להו דזה שליח האיש וזה שליח האשה. וכן כתב הרי"ף ז"ל ופשט להו דכשר מדקא פסיל לנכרי במתניתין מכלל דעבד כשר דאי לא ליתני עבד וכל שכן נכרי דלא שייך במצות כעבד ואסקה רבי יוחנן דאינו כשר לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין וקיימא לן כותיה והילכך בין בהולכה בין בקבלה פסול.

ורבינו אבן מיגש ז"ל הקשה על רבו ז"ל דאם כן דהוא הדין להולכה תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן דודאי מדפסיל ליה לנכרי מכלל דעבד כשר אלא ודאי דוקא לקבלה פסול אבל להולכה שרי כדיוקא דמתניתין דהוה דייק ר' אמי אלא דר' אמי הוה מדמי קבלה להולכה ורבי יוחנן לא הוה מדמי להו. ונתקשה הרב ז"ל בטעם הענין מה הפרש יש בין שליח האיש לשליח האשה, והרמב"ן נ"ר תירץ דשליח קבלה דמכיון דאתי גט לידיה מגורשת שייך למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא אינהו לאו בני גרושין נינהו אבל להולכה דעד דמטיא גיטא לידה לא מיגרשה לא שייך למימר כולי האי למיפסליה משום דליתיה בתורת גיטין וקדושין דהא בשליחות איתנהו.

ומיהו לענין פסק הלכה כרבינו אלפסי ורש"י ז"ל עבדינן ולחומרא. ועוד דהא דקשיא ליה לרא"ם ז"ל דאם כן תיקשי ליה מתניתין לרבי יוחנן כבר תירץ הרב אלפאסי ז"ל דאין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ ואף רבינו תם ז"ל תירץ דמשום דבעי למיתני בסיפא דמתניתין נכרי ונתגייר פסול דהוי רבותא טפי מעבד ונשתחרר לפי שזה אינו ברשותו להשתחרר אבל נכרי דברשותו להתגייר אימא כשר קא משמע לן ומשום הכי נקט נכרי והוא הדין לעבד.

דף כג עמוד ב

אמר ליה אביי אדרבא בארץ דאי אתי בעל מערער משגחינן ביה איכא למימר לקלקולי קא מיכוונה לא מהימנא בחוץ לארץ דאי אתי בעל מערער לא משגחינן ביה ליהמנה:    ואם תאמר בחוץ לארץ נמי הא אהני דאפקה מבעלה ודיה בכך ואמאי מהימנינן לה, י"ל דאיהי לא קפדה לאפוקי דמידע ידעי לכשתצא זו תכנס אחרת תחתיה ולא נתכוונה זו אלא בקלקולה של זו.

ואם תאמר כי אתיא תימר בפני נכתב ובפני נחתם וליהמנה אפילו בארץ דהשתא אי אתי בעל לא משגחינן ביה וכדאמרינן לעיל (ו, ב) לא צריכת ואי עבדת אהנית דאי אתי בעל ומערער לא משגחינן ביה, י"ל דאין הכי נמי אי אמרת מהימנא והכא במביאה בארץ כדינה קאמר דלא מהימנא. ונ"ל דאפילו אמרה לא מהימנא דאיהי לאו דינא גמירא דכיון דכולהו כי מייתי בארץ לא קפדינן בין אמר בין לא אמר וכי אתי בעל משגחינן ביה אף זו סבורה דאף על פי שאמרה בפני נכתב ובפני נחתם אין בכך כלום ואי אתי בעל אכתי משגחינן ביה וסבורה לקלקל והילכך בין כך ובין כך לא מהימנא. וקיימא לן כאביי דבארץ לא מהימנא אבל בחוצה לארץ מהימנא דהא תניא כותיה, ועוד דמתניתין לאביי כולה בחוץ לארץ ולרב יוסף רישא וסיפא בחוץ לארץ ומציעתא בארץ וכל היכא דאיכא לאוקומי כולה מתניתין בחד גוונא מוקמינן ושפיר דמי.

דף כד עמוד א

אשה מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה:    כתב הרמב"ם ז"ל (פ"ז מהל' גירושין הכ"ד) שהאשה שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין ומחזיקים אותה במגורשת ואף על פי שאין הגט מקויים. ונראה שדקדק זה מכאן שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשא לה ואינה צריכה למימר בפני נכתב ובפני נחתם שתקנו במקום קיום. וזה תימה שהרי שנינו בכתובות (כב, א) האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני נאמנת ואם יש עדים שהיתה אשת איש אינה נאמנת, אלא ודאי מה שאמרו מכי מטי גיטא לידה איגרשה לה לאו למימרא דכל שהגט יוצא מתחת ידה אין חוששין לו ואפילו בלא קיום, אלא לפי ששנינו האשה עצמה מביאה גיטה ואינה מגורשת עד שתביא גיטה ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם ולפיכך הקשו וכי אין האשה מתגרשת אלא בשהבאתה לבית דין ותאמר בפני נכתב ובפני נחתם והלא מכי נתנו לה הבעל נתגרשה ואוקימנא מתניתין בנותן לידה בתנאי שתוליכנו לבית דין כדין שליח דעלמא ונאמנת. כנ"ל וזה ברור.

דאמר לה כי מטיא התם אנחיה אארעא:    כלומר בשליחותי והדר שקליה והיינו דאקשינן הויא לה טלי גטיך מעל גבי קרקע, דאי משום תנאי כשר.

והא לא חזרה שליחות אצל הבעל:    פירשו בתוספות דשליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור אצל שולחו ולומר לו עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים, ורש"י ז"ל פירש בענין אחר.

וכי מטית התם שוי את שליח להולכה וקבלי את גיטך:    ואם תאמר והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא הוי שליח וכדאמרינן לקמן (כט, ב) ההוא דשדר גיטא לדביתהו אמרו ליה לא ידענא לה אמר להו הבייה לאבא בר מניומי ואיהו יהיב לה ניהלה אזל ולא אשכחיה יתיב ר' יצחק נפחא ור' אבהו ור' חנינא בר פפי ויתיב רב ספרא גבייהו אמר ליה מסור מילך קמן דכי אתי אבא בר מניומי ניתביה ליה וליתבי' ניהלה. אמר להו רב ספרא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא, איכסוף, והכא נמי מאי שנא. לא היא, דהתם הכי פירושא והא שליח שלא ניתן לגירושין הוא ולא מצי משוי שליח שלא מדעת הבעל וכן פירש רש"י שם אבל הכא ברשות הבעל ובמצותו הוא שעושה שליח.

ואי בעית אימא דאמר לה הואי את שליח להולכה עד שמטית התם וכי מטית התם אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ונישוו שליח וליתבו ניהלך:    לכאורה משמע דכיון דאדכר באיבעית אימא דהכא אימא קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם ולא אדכר בלישנא קמא משמע דבלישנא קמא אין צורך לומר בשעת נתינתה לשליח בפני נכתב אלא בשעה שתקבלנו מן השליח, וזה תימה דבכל מקום משמע שבשעת שהגט יוצא מתחת יד שליח צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכדתנן לקמן בפרק כל הגט (כט, ב) המביא גט ממדינת הים וחלה עושה בית דין ומשלחו ואומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ואין השליח האחרון צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא שליח בית דין אני, ודחקו בתוספות דשמא כיון שיכול לתקן ולומר בשעת גירושין עדיף בשעת גירושין.

ומן התימה אחר שיצא מתחת ידה וניתן ביד שליח אחר היאך נאמנת בשעת גירושין דלא דמי לנותנו לה ולא אמר לה בפני נכתב ובפני נחתם דתניא (לעיל ה, ב) כיצד יעשה יטלנו ויחזיר ויאמר לה דהתם כיון שהוצרך לומר בפני נחתם ולא אמר כן מחמת שגגה ולא ניתן לשליח אחר עדיין לא עשה שליחותו וחוזר וגומר שליחותו, אבל כאן שנגמר שליחותה והרי מטרתו לשליח אחד ובעלות הבעל היאך נאמינה משום שליחות והיא אינה שלוחה מעתה. ונ"ל לפרש דהכי על כרחין לישנא קמא אלישנא בתרא סמיך והאי אימא קמי בי דינא אכולהו לשני קאי אלא דנטר עד מסקנא דכולהו.

ותדע דאם תמצא לומר דלישני קמא לא סמיך אלישני בתרא כלל אם כן תימר דאינה צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם כלל לא בשעה שעושה שליח ולא בשעת גירושין וזה אינו דהא במתניתין ובלבד שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם קתני וכל מביא גט ממדינת הים צריך הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא על כרחך צריכה היא לומר אלא שקצר כאן הלשון וסמיך אלישנא בתרא, וכיון שכן נאמר דהכי קאמר אי בעית אימא דאמר לה דאיהי עצמה תשוי שליח או תתנהו לבית דין ובית דין משווי שליח ובין כך ובין כך אימר קמי בי דינא בפני נכתב ובפני נחתם, דאף כשעושה היא עצמה שליח צריכה לומר בפני נכתב ובפני נחתם בפני בית דין כדתנ לקמן (כט, ב) דשליח שליח אינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא בית דין כותבין לו את קיומו, ועוד דהא שליח גופו בשעה שנותנו לה הא אמרינן לעיל בפרק קמא (ה, ב) בפני שנים והוא והאשה עצמה צריכה שלשה משום קיומו של גט, ולעולם אף ללישנא קמא צריכה שתאמר בשעה שיוצא מתחת ידה ואין הפרש בין לישנא קמא ללישנא בתרא אלא דללישנא קמא אומר לה שהיא עצמה עשה שליח וללישנא בתרא אומר לה שלא תעשה היא שליח אלא נותנתו לבית דין ובית דין עושין לו שליח. כנ"ל.