חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ט

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף צג עמוד בעריכה

הגוזל עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן. ודוקא שפוי כזה מועיל שמשתנה שמו על ידי כן, והוא הדין לעצים ועשאן נסרים, אבל שפוי בעלמא שאין שמו נשתנה על ידי אותו שפוי אינו מועיל וכדאמרינן לקמן (צו, א) גבי גזל דיקלא פסקיה לדיקלא ועבדיה גובי לא קני השתא נמי גובי דדיקלא מקרי אבל גובי ועבדינהו כשורי קנה דמעיקרא גובי והשתא כשורי.

צמר ועשאו בגדים בנמטי דהיינו שינוי (דידהו) [דלא הדר]. פירש הראב"ד ז"ל דנמטי עשייתו אינו מעשה שאינו אלא חבור הצמר והדר לברייתו אלא ליבני הוי שינוי דידיה. ואין זה מחוור. ורש"י ז"ל פירש דנמטי לא הדר לברייתו שהצמר מחובר הרבה ואי אפשר לנפצו שלא יחתך הצמר. וזה יותר נכון. ואף על פי שאינו אלא מחבר הצמר מכל מקום על ידי כן נעשה כלי והיינו שנוי דידיה.

דרב חייא בר אבין אמר הא דחוורי חווריה והא דכברי כבריה. פירוש, רב חייא אוקמא ככולי עלמא וקסבר אפילו לרבי שמעון בחוורי חוורי אינו שינוי ומצטרף וכבריה אפילו לרבנן הוי שינוי דצבע גמור ואין מצטרף, ונפוץ וחיוורי כהדדי נינהו לרב חייא בר אבין, ומשמע דכל שכן סרקיה סרוקי, וליבון שבין חוור לכברויי איכא בינייהו. אי נמי י"ל דסרוקי איכא בינייהו אלא שהוא תימה בעיני לומר שיהא סרוקי ליבון יותר חשוב מחוורי. ולרבא אפילו חוורי לרבי שמעון הוי שינוי ואין מצטרף, ורבא דלא אוקמה כאוקמתא דרב חייא דלמא משום דקסבר דכברי לאו ליבון מקרי אלא צביעה שתיקנו בגפרית. ויש ספרים דגרסי בדרב חייא והא והא רבנן ולפי גירסא זו חוורי וסרוקי כהדדי נינהו ותרווייהו לרבנן לא הוי שינוי ותרווייהו הוי שינוי לרבי שמעון.

השתא י"ל לרבי שמעון צבע לא הוי שינוי ליבון הוי שינוי. לרבא דאמר הא והא רבי שמעון מצבע לצבע נמי הוי מצי לאקשויי.

מהא דאמר אביי רבי שמעון בן יהודה ובית שמאי רבי אלעזר בן יעקב ורבי אלעזר ברבי שמעון אמרו דבר אחד. (אמר ליה) [איכא למידק] דרבי שמעון בר יהודה לאו בצבע בלחוד פליג אלא אפילו אטוואו ואצבעו נמי פליג דאי לא לא קאי בשטת בית שמאי דאית להו דכל שינוי ואפילו שינוי דטחינה במקומו עומד, וכן דרבי אלעזר בן יעקב דאמר אפילו טחנו ואפאה, אלא צבעו מצטרף דקאמר לרבותא נקטיה דאפילו צבע מצטרף אף [בש"מ _ וכל שכן] שטוואו או ארגו. ובתוספות אמרו דדוקא צבעו אבל בטוואו וארגו מודה. [ו]הכא לא אמרו כולהו אמרו דבר אחד אלא כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד ולא שיהא זה אומר כזה בכל שינוי, ויש לנו כיוצא בזו בתלמוד ואחת מהן בריש פרק קמא דסוכה (ז, ב ושם בתוספות) גבי סוכה דירת קבע בעינן, והראשון עיקר וכן דעת הראב"ד ז"ל.

דף צד עמוד אעריכה

גם לרבות שינוייהן. כבר כתבתי למעלה בפרק מרובה.

אפאה והרים ממנה חלה. לרבותא נקט אפאה ולומר שאף על פי שעשה בה כל מלאכות ושינויין אלו הרי זה מנאן דשנוי במקומו עומד ולאו בדוקא נקטה ולומר שאין חיוב חלה עד שעת אפייה דהא משעת גלגול נתחייבת בחלה ויכול להרים ממנה חלתה.

שבח מפני תקנת השבים. ולא שבח דפטמה גזלן קאמר דאילו כן מדינא נוטלו בלא תקנת השבים דאמר ליה אנא מפטמנא ואת שקלת (לעיל סה, א), וכן כל שבח דיוקרא לא קאמר דהוא דנגזל הוה דהא כל דאיתיה בעינה הדר ואילו אכלה ההיא שעתא משלם כיוקרא דהשתא כדאמר בשלהי פרק המפקיד (ב"מ מג, א) בגוזל חבית של יין מעיקרא שויא זוזא והשתא שויא ארבעה שתייה או תברה משלם ארבעה כיון דאילו איתא בעינה הדרה השתא הוא דקגזיל לה, אלא שבח שהשביחה ממילא כגון עגל ונעשה שור טלה ונעשה איל או שרועה באפר ונתפטמה ואי נמי שפטמה ונוטל שבח היתר על ההוצאה, וכל זה מתקנת השבים למאן דאמר שינוי במקומו עומד.

מרחו מעשר ונותן לו. ואפילו למאן דאמר יש ברירה כל זמן שלא הפריש פאה וקבע במעשרו שוב לא יפטור. ואם תאמר תרומה נמי יתרום ויתן לו שהוקבע ברשותו ואילו נתנו קודם לכן לעני הי' עני הפטור וכמו ששנינו בפרק קמא דתרומות (מ"ה) אין תורמין מן הלקט ומן השכחה ומן הפאה, ותירצו בתוספות דמשום דתרומה דבר מועט הוא דחטה אחת פוטרת את הכרי (קידושין נח, ב) לא חש למיתני תורם ומעשר אבל לעולם תורם הוא, ומסתברא דכל שאמר מעשר ונותן לו כאילו אמר תורם ומעשר שהרי אינו רשאי להקדים מעשר כדכתיב מלאתך ודמעך לא תאחר (תמורה ב, א) והלכך כל שאתה מחייבו לעשר כאילו חייבתו לתרום.

הכי גרסינן: משום דכתיב תעזוב כדבעי רבי יונתן. ולא גרסינן וכי תימא (לגמרי) ליגמר מיניה.

הא דאמרינן גבי בעיא דרבי יונתן: אם תמצא לומר טעמא דרבי ישמעאל משום דקסבר שינוי במקומו עומד כו' ותו לרבנן כו'. כל זה אינו מכלל הבעיא דרבי יונתן הוא דבעא טעמא דרבי ישמעאל מאי ניהו או משום דקסבר בעלמא שינוי במקומו עומד או דלמא בעלמא קני והכא משום דכתיב תעזוב יתירא ומשום הכי קאמר רבא דלמא טעמיה דרבי ישמעאל משום דכתיב תעזוב יתירא וכדאסתפקא ליה לרבי יונתן, והך אם תמצא לומר תלמודא הוא דקא שקיל וטרי בה.

הא דתניא המפקיר כרמו למחר השכים ובצרו. בפרק אין בין המודר (נדרים מב, ב) הביאוה ושם נתפרשה.

ולדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן. כלומר הא דקאמר דמשנתינו מפני תקנת השבים בכלים דהדרי לברייתן הוא ובכי הא הוא דקאמר רבי יוחנן דגזלה חוזרת בעיניה אף על פי שנשתנית.

הא דאמר רבי יוחנן בימי רבי נשנית משנה זו. פירש רבינו תם ז"ל דלדריה תיקן ולא לאחריו וכן לא היתה תקנה זו קודם תקנת רבי והיינו דמקשי עלה מן הברייתא שחברו רבי חייא ורבי הושעיא בפני רבי ולא הקשה ליה ממשנתינו. ותדע לך דרבי לדריה תיקן ולא לדרי עלמא, דהא אנן דייני דיני גזילות וכמה מעשים בגמרא שדנו דייני גזילות לאחר רבי וכדאמרינן לקמן (צו, ב) בההוא גברא דגזל פדנא דתוריה מחבריה וחייביה רב נחמן אפילו שבחיה. ונרשאה דגנב ספרא (לקמן קטו, א), ובפרק איזהו נשך רבית קצוצה יוצאה בדיינין (ב"מ סא, ב) ורבינא חשיב ואפיק פירי (שם סז, א), וכן כמה מקומות שאמרו בימי פלוני נשנית משנה זו, מוכח בהדיא דלדריה לחוד תיקן, וכן הא דאמרינן בשבת פרק כל הכלים (קכג, ב) בימי נחמיה בן חכליה נשנית משנה זו, וכן בשלהי פרק אלו מציאות (ב"מ לג, ב) גבי הוי רץ למשנה יותר מן התלמוד בימי רבי נשנית משנה זו.

ובתוספות פירשו דמה שאמרו הגזלנין ומלוי ברבית אין מקבלין מהן אפילו תמצא לומר לדרי עלמא תקון לא קשיא דלא אמרו אלא במי שנתעסק הרבה בדבר זה דכיון שנתיישן בעבירה זו אתה מחייבו למכור כל אשר לו ולשלם מתוך כך ימנע ולא יעשה תשובה וכמעשה דאותו שבקש לעשות תשובה ואמרה לו אשתו אפילו אבנט אינו שלך, אבל בגזל פעם או שתים או במי שלוה ברבית לעתים מחייבים לשלם שאין תשובתן של אלו קשה וזה ששנינו הגזלנין ומלוי ברבית דמשמע שאומנותן בכך ולא אמרו מי שגזל או שהלוה ברבית. ואינו מחוור בעיני, ואדרבה גזלן עתיקא בעי למקנסיה כדאמר לה רב נחמן לקמן (צו, ב) בההוא דגזל פדנא דתורי מחבריה האי גזלן עתיקא הוא בעינא למקנסיה, ועוד דאם איתא מאי קא מקשה מהניח להם אביהן מעות של רבית אינן חייבין הא אביהן חייב להחזיר דלמא ההוא בשלוה ברבית לשעה. ובזו יש לתרץ שהיה יכול לדחותה כן אלא דעדיפא מינה תירץ לה. ויש מי שאומר דלא אמרו אין מקבלין מהן אלא במי שנתעורר לעשות תשובה ובא להשיב מדעתו אבל במי שלא עשה תשובה מדעתו מחייבין אותן ומוציאין הן בבית דין. ובתוספות הקשה על זה שאם אתה אומר כן הכל יערימו ויעשו כן כדי שלא יקבלו מהן ויפטרו.

הא דאקשינן: אינהו [הוא] דאין חייבים להחזיר הא אביהן חייב להחזיר. קשה, דדלמא לצאת לידי שמים וכדאמר לקמן. י"ל דמדקאמר חייבים קא דייק דאי משום לצאת ידי שמים הוה ליה למימר אין מחזירין דהוי משמע הא אביהן מחזיר לצאת ידי שמים.

משום דקא בעיא למיתנא סיפא כל דבר שמסויים חייבין להחזיר. דאפילו האב חייב להחזיר כדי שלא תהא גזלה נראית מתחת ידו ומקבלין אותה ממנו מפני כבודו.

מאי בעית גביה איבעי ליה לאהדורי. כלומר ואי הדר ולא קבלה ממנו אף הבנים אין חייבין להחזיר. ובתוספות פירשו איבעי ליה לאהדורי או למוכרה ולהוציאה מתחת ידו ומאי בעיא גביה בעינא אלמא לא חשש לכבודו וכיון שכן אף הבנים אינן חייבים להחזיר משום כבודו. והזקיקן לפרש כן מפני שאמר בפרק איזהו נשך (ב"מ סא, ב) דרבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין והקשה עלה מהא ברייתא כדמקשה מינה הכא ומשני כדמשני הכא ואקשי' אי עביד תשובה מאי בעי גביה, ומאי קושיא הא למאן דאמר אינה יוצאה בדיינין אינו חייב אפילו לצאת ידי שמים וכדמשמע התם דאמרינן למיתה ניתן ולא להשבון. ועוד שבכל אותה שמועה לא הזכיר לצאת ידי שמים. אלא דהכי קאמר מאי בעיא גביה הוי ליה למוכרה ולהוציאה מתחת ידו כדי שלא תהא רבית נראית תחת ידו תדיר. ושם כתבתי בארוכה למאן דאמר רבית קצוצה אינה יוצאת בדיינין אי צריך לצאת ידי שמים.

למה מחזירין לצאת ידי שמים. שמעתי דהכא מאן דאמר רבית קצוצה יוצאה בדיינין ומשום הכי קאמר שאף על פי שאמרו אין מקבלין מהן כיון דמן הדין חייבין להחזיר יש להן להחזיר אף לאחר התקנה לצאת ידי שמים ואין מקבלין מהן מפני התקנה, ולשם בפרק איזהו נשך (סב, א) אוקמי' בתנאים, ולא מצי לאוקמי בבא לצאת ידי שמים כי הכא משום דלמאן דאמר רבית קצוצה אינה יוצאה בדיינין אף ידי שמים אין צריך לצאת, וכבר כתבתי יותר מזה שם בפרק איזהו נשך.


דף צד עמוד בעריכה

דף צה עמוד אעריכה

כאן בגזילה קיימת וכאן בגזילה שאינה קיימת. ואם תאמר רועים מאי גזילה קיימת איכא. י"ל ברועה בהמת אחרים וגונב מהן גיזה וחלב. ומסתברא אפילו בשלו ובשגזל עמיר ליתן לפני בהמתו. והראב"ד ז"ל כתב והא דקאמר בגזילה קיימת או היא או חלופיה קאמר והיינו הרועים שאין הגזילה קיימת בידיהו בעין אלא שיש בידן חלופה.

כיון דאיכא פסידא דבירה שוויה רבנן כגזלה שאינה קיימת. ומיהו דמים מיהא משלם כיון שהיא קיימת ושתי תקנות היו בגזלה שאינה קיימת כלל אפילו דמים אינו משלם אבל בשגזלה קיימת מחזיר ואי איכא פסידא דבירה משלם דמים ואינו מחזיר בעינה מפני התקנה.

הגוזל את הרחל וגזזה וילדה משלם את גיזותיה ואת ולדותיה וכו'. בגוזל את הרחל ונטענה או נתעברה אצלו היא מתניתא דאי בשגזלה טעונה ומעוברת ליכא מאן דאמר שיהא לגזלן בגיזות והולודות דלכולי עלמא כשעת גזלה משלם, ותנן גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה עומדת לילד ודמי רחל עומדת ליגזז והא מתניתין כולי עלמא היא, ושנינו בפרק המפקיד (ב"מ מג, א) השולח יד בפקדון בית שמאי אומר ילקה בחסר וביתר בית הלל אומרים כשעת הוצאה מבית בעלים ואוקי פלוגתייהו בהאי פלוגתא דרבי מאיר ורבי יהודה בית שמאי כרבי מאיר דמלקינן ליה אפילו ביתר דהיינו גזלות וולדות שנטענה וגזזה ונתעברה וילדה ובית הלל כרבי יהודה דאמר כשעת הגזלה דהיינו חוזרת בעיניה, ועוד דבסמוך מוקמינן פלוגתא דרבי יהודה ורבי שמעון בשבח שעל גבי גזלה כלומר שהשביח וילדה ביד הגזלן ועדיין היא על גבה וכדמייתא עלה סיפא דמתניתין דקתני פרה ונתעברה אצלו. והוצרכתי לכתוב כן מפני שראיתי בפירוש ר"ח ז"ל חלוף זה, וכן כתב גזל פרה מעוברת וילדה רחל טעונה וגזזה משלם אותה ואת גיזותיה ואת וולדותיה דברי רבי מאיר כו', ושמא הוא כטעות ידי סופר בגירסא. וכן נראה ממה שפירש ז"ל שכתב בפירוש הברייתא דרבי מאיר סבר מחזיר הכל רבי יהודה סבר הקרן בלבד רבי שמעון סבר הקרן חוזר והגזל והולדות חולקין עד כאן. והגיזות והולדות שהיו על גבה בשעת הוצאה מבית בעלים קרן הוא. אלא אם כן יפרש הוא ז"ל שאפילו הגיזה שהשביחה ונתגדלה וכן הולד שהיה קטן שלא הגיע זמן לידה ונגמר ביד גזלן קרי שנוי ובהא פליגי והוי ליה כגזל עגל ונעשה שור שה ונעשה איל. וגם זה אינו מחוור בעיני, דמדקתני ברישא דמתניתין גזל פרה מעוברת וילדה אצלו רחל טעונה וגזזה משלם דמי פרה העומדת לילד ורחל העומדת לגזוז משמע דאף על פי שאין עומדת לילד בשעת הגזלה ולא עומדת לגזוז משלם כאילו עומדת לילד וליגזז וגידול הגיזה והולד אינו נעשה שינוי שהגיזות והולדות טפילה הן לגוף הבהמה וכיון שגוף הבהמה לא נשתנה אף על פי שגוף הגזה והולד נשתנה אין זה קרי שנוי. כנ"ל. וגם הראב"ד ז"ל פירשה בגיזות וולדות שנתחדשו ובאו לאחר גזלה וטעמא דרבי מאיר כדאסיקנא משום קנסא.

למאי נפקא מינה להיכא דכחיש מכחש. כלומר כחש דלא הדר דהוי שינוי שאינו חוזר.

תא שמע לצבוע לו אדום וצבעו שחור וכו' ואי אמרת שנוי במקומו עומד דמי צמרו ושבחו בעי למיתבא ליה. מסתברא לי דהאי לישנא לאו דוקא דכל שאתה אומר שינוי במקומו עומד אינו משלם דמים אלא צמרו ושבחו הוא מחזיר בעיניה ואם השבח יתר על ההוצאעה נותן לו הוצאה כדברי רבי יהודה (שם במשנה) אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר והכונה לומר דאפילו השבח הוה דבעל הבית ולא הוה פליג רבי מאיר עליה דרבי יהודה בהא. כנ"ל.

אלא שמע מינה קסבר רבי מאיר שנוי קונה והכא קנסא הוא דקא קניס. כלומר בגוזל את הרחל וגזזה ובצבע לא קניס משום דבשוגג הוא שאינו סבור שיקפיד בעל הבית [בכך וכדאסיקנא בסמוך, וטעמיה דר' יהודא [כצ"ל ור' יוחנן ט"ס הוא] אע"ג דס"ל שנוי קונה משום דקסבר דמשנה מדעת בעל הבית _ ש"מ] אינו נקרא גזלן שאין הצובע מתכוון לגזול וכששנה מצבע לצבע הוה ליה באותו צבע כיורד שלא ברשות וידו על התחתונה דרבי מאיר בלחוד הוא דאית ליה כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן כדמוכח בפרק השוכר את האומנין גבי להוליכה בהר והוליכה בבקעה.

קשיא לי, אכתי מנא ליה ממתניתין דלצבוע לו אדום דסבירא ליה לרבי מאיר שנוי קונה דלמא לעולם שינוי אינו קונה בעלמא והכא שאני משום דקסבר אומן קונה בשבח כלי דכל ששנה מדעת בעל הבית לא על דעת להשביח לבעל הבית צבעו אלא להשביח לעצמו. וי"ל דלא בעי לאוקמה בהכין משום דרבא אסיק לקמיה (לט, א) בפלוגתא דעשה לי שירים ונזמים דבין רבי מאיר וחכמים סבירא להו דאין אומן קונה בשבח כלי, ועוד י"ל דעל כרחין לאו משום דקונה בשבח כלי הוא מדקתני נותן לו דמי צמרו ואם איתא צמרו מבעי ליה והצבע נוטל בו כדי שבחו או שמא שמין לו ובעל הצמר מסלקו בדמים, ועוד דעל כרחין רבי מאיר סבירא ליה כל המעביר על דעתו של בעל הבית נקרא גזלן וכדדייק לה בפרק השוכר את האומנין מדתניא רבי שמעון אומר משום רבי מאיר הנותן דינר לעני ליקח לו חלוק לא יקח טלית מפני שמעביר על דעתו של בעל הבית אלמא הנותן צמר לצבוע לו אדום וצבעו שחור גזלן הוא ומשום דשינוי קונה אמרה רבי מאיר.

חמשה גובין מן המחוררין. לאו דוקא חמשה דהא איכא מזון האשה והבנות (כדתניא) [כדתנן] בפרק הניזקין והתם נמי לאו דוקא חמשה דהא איכא מזון האשה והבנות מנכסים משועבדים שייר נמי מקבל לזון בן אשתו ובת אשתו וגט חוב וכתובת אשה שאין בהן אחריות נכסים ותנא הכא והוא הדין התם תנא התם והוא הדין הכא. והמקבל לזון בן אשתו ובת אשתו דקתני שאין גובין אלא מן המחוררין דוקא בשלא קנו מידו הא קנו מידו גובין אף מן המשועבדים, ודתניא מתו בנותיהן נזונות מנכסים בני חורין והיא נזונית מנכסים משועבדים, ואוקימנא בגיטין בריש פרק הניזקין (נא, א) ובכתובות בריש פרק הנושא את האשה (קב, ב) בשקנו מידו.

לא כגון שגזל שדה ומכרה לאחר והשביחה ואתי מריה קמא וקא טריף לה לארעא כו'. כלומר דהכא אי אפשר לאוקמי אלא בלוקח מגזלן מדקתני בה פירות דאילו בבעל חוב בעל חוב אינו גובה פירות וכדקאמר בפרק שנים אוחזין בטלית (ב"מ יב, ב) אין מוציאין לאכילת פירות ולשבח קרקעות מנכסים משועבדין כו' מאי לאו בלוקח מגזלן לא בבעל חוב אי בבעל חוב מי אית ליה פירי והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח שבח אין פירות לא.


דף צה עמוד בעריכה

מאי לאו בעם הארץ דלא ידע דקרקע אינה נגזלת. איכא למידק, מאי קא מייתי מגזלת קרקע למטלטלין דשאני קרקע דאינה נגזלת. ומדינא נפקא בין היא בין פירות ושבח מיד גזלן ומיד לוקח מגזלן [יש לומר _ עי' ש"מ] דכיון דאינו נוטל אפילו הוצאה מן הנגזל אלא חוזר הוא אצל גזלן זהו ודאי משום קנס דאי לאו הכי הוצאה מיהא נוטל מבעל הקרקע. והראב"ד ז"ל פירש דאי לאו משום קנסא הוי שקיל כאריס היורד שלא ברשות מיהא. ואם תאמר מנא להו מיהא דלא שקיל הוצאה אי נמי כיורד שלא ברשות. וכי תימא מדקתני שבח קרקעות משמע דמסלק מכולא שבחא, הא ליתא, דגדולה מזו אמרו בשלהי מי שמת (ב"ב קנג, ב) שבח קרקעות כיצד הרי שמכר את השדה והשביחה והרי היא יוצאה מתחת ידו כשהוא גובה את הקרן מנכסים משועבדים ואת השבח מנכסים בני חורין, ואוקימנא מאי שבח חצי שבח. וי"ל דאין הכי נמי דהוה מצי לדחויי לה הכין אלא דעדיפא מינה דחינן ליה ולומר דאפילו למאי דסבירא ליה דכולא שבח ובלא הוצאה קאמר אפילו הכי לא תידוק מינה מידי דבחכם דידע מיירי.

קשיא לי, למה ליה למימר בעם הארץ דלא ידע דקרקע אינה נגזלת ובהכיר בה שאינו שלו, לימא מאי לאו בשלא הכיר בה שאינה שלו ולקחה ואפילו הכי קתני דבעל הקרקע שקיל. וי"ל שדרך התלמוד שהמקשה מרגיש מה שיכול המתרץ לדחות ומפני שבא התירוץ לא בחכם הקדים הוא ואמר מאי לאו בעם הארץ שאילו אמר מאי לאו בשאינו מכיר בה היה המתרץ צריך לומר במכיר ובתלמיד חכם. ואם תאמר כיון דמכיר בה מאי קנסא איכא דהא אמרינן בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, ב) הכיר בה שאינו שלו ולקחה רב אמר מעות יש לו שבח אין לו אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם פקדון ושמואל אמר אפילו מעות אין לו אדם יודע שקרקע אין לו וגמר ונתן לשם מתנה, הילכך בין למר ובין למר שבח מיהא מדינא אין לו. וי"ל דהתם בשלא כתב לו את האחריות אבל הכא בשכתב לו את האחריות דכל שכתב לו אחריות אינו נותן לו לשם מתנה ולא לשם פקדון ומשום רבית ליכא, כדאמר התם בשקנו מידו, או שיש לו קרקע לגזלן לגבות ממנו, ואף על גב דסאה בסאה אסור אפילו יש לו קרקע וקנו מידו התם הלואה והכא זביני וכדאיתא התם.

אמר רב זביד שבח שעל גבי גזילה איכא בינייהו. כלומר שנטענה ונתעברה אצלו ועדיין לא ילדה ולא גזזה. רבי יהודה סבר כולה דנגזל הוה, ולא משום דסבירא ליה לרבי יהודה שנוי במקומו עומד דאם כן לוקמה כשטה דלעיל (לג, ב) דאמרינן בית שמאי ורבי שמעון בן יהודה ורבי אליער בן יעקב ורבי שמעון בן אלעזר ורבי ישמעאל כולהו סבירא להו שינוי במקומו עומד ולא מני רבי יהודה בהדייהו, אלא טעמיה דרבי יהודה או משום דקניס ליה נמי כרבי מאיר אלא דרבי מאיר קניס טובא ורבי יהודה לא קניס אלא בשעל גבי גזלה לחוד, ורבי שמעון סבר דאפילו שעל גבי גזלה שבקינן ליה כמי ששם את הבהמה ואינו משלם אלא דמים ראשונים, כאילו היא שומא אצלו בכסף, ואי נמי י"ל דסבירא ליה לרבי יהודה דשנוי כזה כל שהוא עדיין על גבי גזלה אינו כשנוי שאינו חוזר אלא כשנוי שחוזר, והיינו דגזלה חוזרת בעיניה. ורב פפא אמר דכולי עלמא שבח שעל גבי גזלה דגזלן הוי כלומר או כולו או מקצתו למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ומאי חוזרת בעיניה כעין שגזלה. וטעמיה דרבי יהודה משום תקנת השבין דאילו מדינא כל שהוא על גבי גזילה הרי הוא כשנוי החוזר אלא משום התקנה אמרו שיהא כולו לגזלן. ואף על גב דאמרו לעיל דבגזלה קיימת לא עשו בו תקנה הני מילי בעיקר גזלה שגזל אבל לא בשבח שהשביחה ואף על פי שהוא עדיין על גבי גזלה, והיינו דאמרינן גבי בעיא דרבא דבעי השביח אינו יהודי מהו אמר ליה רב אחא לרבינא תקנתא לאינו יהודי קמבעי' ליה ואמרינן כיון דמעיקרא דישראל והשתא נמי דישראל עבוד רבנן תקנתא או דלמא כיון דישראל אינו באמצע לא, דאלמא משום תקנה הוא דקני והיינו שבח שעל גבי גזילה.

אלא לרב פפא דאמר דגזלן הוי מאי איריא ילדה אפילו לא ילדה נמי. ואיכא למידק, מאי קשיא ורבי שמעון היא וטעמא דילדה הא לא ילדה מחצה שליש ולרביע נוטל הא כולו לא, תירצו בתוספות דמשמע להו לרבי שמעון אפילו בשילדה או גזזה רואין אותה כאילו היא שומא אצלו.

לרבי שמעון דאמר למחצה ולשליש ולרביע כי מסלקינן ליה כו'. ואיכא למידק, מאי טעמא בעי לה אליבא דרבי שמעון ליבעי אליבא דרבי יהודה דלדידיה כולא שבחא דגזלן הוי, והראב"ד ז"ל תירץ דלרבי יהודה פשיטא להו דמדקאמר רבי יהודה גזילה חוזרת בעיניה משמע שהגזלן נוטל השבח ואין הנגזל מסלק בדמים.

שלשה שמין להם השבח ומעלין אותן בדמים. פירש ר"ח ז"ל ואיפשטא דליכא מאן דמעלין אותן בדמים אלא אלו שלשה. ותימה, דהא איכא אריס כדמשמע בפרק המקבל, ונ"ל דהכי קאמר שלשה שמין ומעלין אותן בדמים ומה לוקח או יתומים מעלין בדמים גזלן לא כל שכן.

בעל חוב ליתומים. פירוש מדשווי ניהליה אפותיקי מפורש בפרק המקבל כתבתי בארוכה וכן כתבתי שם אם דין בעל חוב עם היתומים ודין בעל חוב עם הלוקח ליטול כל השבח בלא הוצאה אם לאו.

והאמר שמואל בעל חוב גובה את השבח. כלומר ואינו נותן הוצאה שכך כתב לו מוכר ללוקח אנא איקום ואישפיה ואמריק זביני אילין אינון ועמליהון ושבחיהון וכדאיתא בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, א), וכבר כתבתי שם בארוכה אם בעל חוב נוטל כל השבח או חצי השבח וכאותה שאמרו בפרק מי שמת (ב"ב קנז, ב) מאי שבח חצי שבח, וכן כתבתי שם בארכה כדשווי' ניהליה אפותיקי מפורש אי שקיל ליה כולו בעל חוב ואף על גב דלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא בלא שבחא וכדעת הרי"ף ז"ל או שיעור מאי דמסיק ביה בלחוד וכדעת רש"י ז"ל, ושם כתבתי בארוכה ושסוגיות השמועה שם מתחוורת יותר כדברי הרי"ף ז"ל.

שבח המגיע לכתפים. היינו שבח הבא מחמת עמל כתפיו, וכתפים פי' עמלו, ושבח שאין מגיע לכתפים היינו שבח שהשביחו נכסים מעצמן כדיקלא ואלים, ארעא ואסקה שרטון, וכדמוכח בפרק יש נוחלין (ב"ב קלה, ב) גבי זה אחי אינו נאמן דתנן יחזרו נכסים למקומן נפלו לו נכסים ממקום אחר יירשו אחיו עמו, ואמרינן עלה בעי רבא בשבח ששבחו נכסים מאליהן מהו, בשבח המגיע לכתפים לא תיבעי לך דכנפלו לו נכסים ממקום אחר דמי, אלא כי תבעי לך בשבח שאינו מגיע לכתפים כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שרטון. כן פירש רבינו תם ז"ל. אבל הרי"ף ז"ל ור"ח ורש"י ז"ל פירשו מגיע לכתפים פירוש שהגיע לבצור ולנטול על הכתף ושאין מגיע לכתפים שלא הגיע לבצור. ואין פירושו מחוור, וכבר כתבתי בארוכה בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, א).


דף צו עמוד אעריכה

הא דבעי רבא השביח לוקח מאי. קודם יאוש קאמר, דאי לאחר יאוש פשיטא דהוי ליה יאוש ושנוי רשות. ואסיק מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, ובמטלטלין קא בעי, אבל בגזל קרקע הכל של נגזל ואין לגזלן בו כלום, ואליבא דרבי יהודה דהלכתא כוותיה קא בעי לה דהא כתבינן לעיל (צה, ב ד"ה א"ר) דשבח שעל גבי גזלה מדינא דנגזל הוה דהוה ליה כשנוי החוזר אלא משום תקנת השבים תקנו שיהיה כולן לגזלן. והא נמי דקאמר (לב, ב) מה שהשביח הוריש ומה שהשביח מכר כוליה שבח משמע כרבי יהודה ולא רביע כרבי שמעון. וקיימא לן כרבי יהודה, חדא דרבי יהודה ורבי שמעון הלכה כרבי יהודה (עירובין מו, ב), ועוד דהכא משמע דבעי רבא אליבא דידיה וכדאמרן. ועוד בשלהי פרק המפקיד אוקי פלוגתא דבית שמאי ובית הלל דלקה בחסר וביתר או כשעת הוצאה מבית בעלים בית הלל כרבי יהודה בית שמאי כרבי שמעון ובית שמאי במקום בית הלל אינו משנה.

השתא מיהא גובי דדיקלא מיקרי. ואם תאמר אם כן צמר וצבעו נמי דצמר צבוע מיקרי. י"ל דשאני התם דנשתנה מראיתו.

הוצי ועבדינהו חופי'. פירש הראב"ד ז"ל הוצי שתלש העלין מן השדרה, חופי' שחלק העליון עצמן לארכן ועשאן רצועות דקות לצור חפיית כלים ועל כן נקראו חופיא על שפ מלאכתן. חופיא ועבדינהו ששורא [בש"מ שישורא, ובחי' הרא"ש איתא שרשורה] כמו שרשות גבלות (שמות כא, כב) לא קני דהא מצי סתר לה.

נחלקת התיומה. פירש הרי"ף ז"ל [בסוכה לב, א] גבא דהוצא דמתיים להו לשני צדי העלין כשהוא כפול לשנים, וכן פירש הראב"ד ז"ל, ומשמע דעל רוב העלין קאי כלומר שנחלק גב העלין כולן או רובן, שאילו לא נחלקה אלא תיומת של אחת אפילו נטל עלה אחד מן השורה אינו נראה שיפסל הלולב בכך, דהא נפרצו עליו נפרדו עליו קאמרינן (סוכה נט, ב) דמשמע כולן או רובן, והוא הדין לנטלה או נחלקה התיומת שלהן, וכן נ"ל מלשון הרב בעל הלכות ז"ל שכן כתב נחלקה התיומת מהו האי גבא דהוצי דדביקא אהדדי ההוא דמתיים להו ומשוה להו חד ונחלק מהו כנפרצו עליו דמי ופסול או כנפרצו עליו דמי _ ש"מ] וכשר. אבל רש"י ז"ל פירש התיומת כף התמר האמצעי העליון. ואפילו לפי פירושו, דוקא בשנחלק כל גב אותו העלה אטו רוב שאין נראה שיפסל במעט שנחלק או נטל או יבש כל שהוא מאותו עלה האמצעי העליון שיפסל בכך, שאם כן רוב הלולבין פסולין. ובתוספות פירשו תיומת (פני) [שני] עלין העליונים האמצעים (שאם) [ששם] השדרה (כילה) [כלה] נחלקו זה מזה ונסדקה השדרה (עם) [עד] שנראין העלין העליונים חלוקין ומופרדין זה מזה.

נטלה התיומת פסול. פירשו בתוספות דמכאן יש להוכיח דהא דתנן (סוכה נט, ב) נקטם ראשו פסול היינו שנקטמו הרבה מן העלין דאין לך נקטם יותר מנטלה התיומת ומשמע דוקא נטלה התיומת שנטלה כלה אבל נקטמה התיומת כשר. וזה כפי פירוש תיומת אותן עלים האמצעים העליונים.


דף צו עמוד בעריכה

נסכא ועבדיה זוזי לא קני. פירשו בתוספות דוקא זוזי, אבל אם עשה מן הנסכא כלי כסף קני ואף על גב דהדר עביד ליה נסכא דלא גרע מנסרים ועשאן כלים, ולא אמרו אלא זוזי ולבינתא דאין תורת חשיבות עליהן כל כך. ואינו מחוור בעיני, דאין לך חשיבות יתר מן המטבע שהוא נעשה דמים על הכל ולבינא נמי למה לא יחשב כלי חשוב ככלי אדמה, והראי' שהביאו מנסרים ועשאן כלים אף הוא נראה דלא קני דלא קיימא לן כאביי (לעיל נג, ב) דאמר דשינוי דרבנן כלומר דהדר כנסרין ועשה מהן כלי קני ודלא כרבי יוחנן דאמר רבי יעקב משמיה דרבי יוחנן כגון שגזל עצים משופין ועשאן כלים דהדרי לברייתן, אלא כרב אשי (צג, ב) דאמר תנא דידן נמי שינוי דאורייתא קתני עצים ועשאן כלים בוכני דהיינו שיפן, ולומר דדוקא בכלים קנה הא נסרים משופין ועשאן כלים לא קנה. ותדע, דאי לא תימא הכי הוה ליה למימר ואי עבדינהו כלי קנה וכדקאמר זוזי ועבדינהו נסכא קני דהוי ליה לאפלוגי בדידיה וכדקאמר נמי בדיקלא קצצתא קני ובלולבא הוצי קנה. אלא דלא אשכח בנסכא דקני משום דכל מה דעבוד מיניה הדר ועביד ליה נסכא. כנ"ל.

הא דאמרינן: עפרא ועבדי' לבינתא לא קני משום דהדר ליה עפרא. מסתברא בדעביד להו לביני ולא שרפן שאילו שרפן תו לא הדר להו עפרא. והא דאמרינן בנסכא ועבדי' זוזי ובעפרא ועבדי' ליבני דלא קני לאו למימרא דהדרי בעינייהו לנגזל אינהו ושבחייהו אלא שבחא לגזלן הוי או דיהיב נגזל לגזלן דמי שבחיה דשמין לו ומעלהו בדמים או דשקיל כנגד שבחו בגוף הזוזי והליבני כפי מה שפירשתי למעלה (צה, ב) גבי שלשה שמין להן ומעלין אותן בדמים.

אמר ליה לא תשבש גברי הא שמעתתא משמיה דרבי אילעא אתמר. כתב ר"ח ז"ל לא באה זאת השמועה אלא להודיע כמה היו זהירין להגיד השמועה מפי שקיבל אותה מרבותיו וכי כל דבריהם אינן אלא קבלה ברורה ממי שראוי לקבל שמועה מפיו.

ורב שביק רבנן ועבד כרבי מאיר. כתב הר"ז הלוי ז"ל שאף על פי שיש הרבה בתלמוד שמניחין דברי הרבים ופוסק כדברי היחיד ולא מקשה הכי, שאני משום דרב תלמידיה דרבי הוה דסדר סדרן של משניות וסתמן ואיהו הוי במנינא דרבי (סנהדרין לו, א) ואם כן היכי שביק מאן דסתם במתניתין כוותיה ועביד כרבי מאיר.

המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה. פירש רש"י ז"ל להכי נקט מחליף גבי בהמה ולא נקט מוכר כדנקט בשפחה דבהמה אינה ניקנית בכסף עד שימשוך וכי ימשוך דבר הנראה לעינים הוא אם ילדה אם לאו ואין כאן ספק, וכן המוכר שפחתו עבד כנעני נקנה בכסף ואף על פי שאין לפנינו בשעת מתן מעות. ובתוספות הקשה דהא רבי מאיר קתני לה ורבי מאיר לא מקיש עבד למקרקעי לשבועה כדקאמר נשבעין על העבדים ואילו בקרקעות מודה דאין נשבעין עליהן ותנן בפרק שבועת הדיינין (מג, ב) רבי מאיר אומר יש דברים שהן כקרקע ואינן קרקע עשר גפנים טעונות מסרתי לך, וזה אינו קשה כל כך דלענין קניה הרי הן קרקע וכדתנן בפרק האשה נקנית (קידושין כב, ב) עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה ואף על פי שרבי מאיר משוה אותן למטלטלין בדיני שבועה וגזלה לא לכל דיניהן משוה אותן דלקנייה הוקשו לשדה אחוזה וכדאמר בפרק קמא דקדושין (שם) דכתיב והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה לעולם בהם תעבודו הקישן הכתוב לשדה אחוזה ולא אשכחן מאן דפליג בהא, אבל בתוספות אמרו דהכא לאו בדווקא נקטיה מחליף ומכר אלא אורחא דמילתא הוא דנקט משום דדרכן של בני אדם להחליף בהמה בבהמה ולמכור עבדים ולא להחליפן.

והלה שותק זכה. פירש רש"י ז"ל משום דברי ושמא ברי עדיף. ויש לפרש דמאן דאמר בעלמא (לקמן קיז, א) לא אמרינן ברי עדיף אמר לך מאי שותק לאו דקטעין שמא אלא משום דשתיקה כי הא כהודאה דמיא.

זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו. וכדקיימא פרה באגם ושפחה בסימטא דלא קיימא ברשות דחד מנייהו, דאי איתא ברשות דחד בחזקתיה מוקמינן לה וכדאמר בפרק השואל גבי מתניתין דהמחליף פרה בחמור וילדה (ב"מ ק, א) וכסומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין הא לרבנן מוקמינן לה ברשותא דמרא קמא וכדאמרינן בפרק השואל (שם ע"ש תוד"ה הא מני).

זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר. למאן דאמר (ב"מ ק, א) כי אמר סומכוס שמא [ושמא] אבל ברי וברי לא שפיר. ולמאן דאמר אמר סומכוס אפילו ברי וברי לא אתי שפיר אוקי בפרק השואל בשיש עסק שבועה ביניהן דמודה מקצת כגון שפחה דקטעה לידה דמודה ליה בשפחה שלימה ומודה דחייב לשלם לו נזק היד והשפחה אלא שכופר בולדה ולאו הילך הוא דהא קטע לידה. ואמרינן התם דמודה סומכוס היכא דאיכא שבועה ביניהם.

למאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר. תמיה לי, כיון דאקשינן היכי שביק רבנן ועביד כרבי מאיר האיך אפשר לומר דמאי דאפכיתו ותניתו הלכה כרבי מאיר דהא לא שבקי רבנן ועבדינן כרבי מאיר. ומצאתי לראב"ד ז"ל שנשמר מזה ופירש דהכי קאמר להו אף על גב דטעיתו בגירסא ואפכיתו לא תטעו בהלכה דהלכה עבדא כמקרקעי דמי.


דף צז עמוד אעריכה

לא צריכא דעביד ביה שלא בשעת מלאכה. והוה ליה כדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא דאין מעלה לו שכר. ואסיקנא בטעמא משום דניחא ליה דלא לסתור עבדיה. ופירש ר"ח ז"ל באוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלשי (עי' ב"מ עז, א). וזה תימה בעיני, דהא הכא בסתם עבדים איירי דאי לא הוה ליה לפרושי אלא משמע דמשום דסתם עבדים עצלים הן ניחא ליה למריה דלא לסתור. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא דנחית ליה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא לסתור עבדיה, ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר לא אמרינן בגזילה ניחא ליה דליתיב ביתיה עד כאן. ואין דינו של הרב מחוור בעיני, דמכל מקום אמר לו מר מאי חסרתיך (לעיל כ, א). ותדע לך דהא אמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן שגזלה כו' ואקשינן תרתי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, דאלמא אף על גב דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפילו הכי כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון.

ולענין פסק הלכה: בעבדים כתב הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת גזלה. והזקיקו לרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא (יב, א ושם בתוספות) דאין גובין מן העבדים, וכן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכח, א). אבל הראב"ד ז"ל כתב דאי משום הא לא איריא, דעל כרחין אי אפשר לומר כן שיהא עבדים כמטלטלין לכל דבר שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולאונאה הרי הן כקרקע וכמו ששנינו במשנתינו בפרק הזהב (ב"מ נו, א) וליכא מאן דפליג, וכן לענין קנייה (כלומר) [כשאמר] בפרק האשה ניקנית (קידושין כב, ב), ואיכא אנפי נמי דהוי להו כמטלטלים לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגביה בשאין עודן עליו (לעיל שם), אלא על כרחינו אין כל הפנים שווין בהם יש מהם כמקרקע ויש מהן כמטלטלין הלכך מנלן דלענין גזל אינן כקרקע. ועוד לעיל (צה, א) אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רב ותני גזל בהמה והזקינה [עבדים והזקינו] משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר אלמא הלכתא כרב דמפיך ליה וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמי בהו למקרקעי לא שבקינן רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך והלכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן. אלו דברי הרב ז"ל. ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין, וי"ל דלכל דיני שומרין הן כקרקע משום דדרשינן קראי בכללי ופרטי וכדאמר בפרק הזהב (נז, ב) ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי והלכך אף כל מה שהוא דאורייתא עשאן כקרקע, אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין.

אמר רב פפא ולא פליגי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא. קיימא לאגרא נוטל שכרו לא קיימא לאגרא נוטל פיחתו. ואף על גב דקיימא לן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר, התם הוא משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב, אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא איכא רפיסתא דספינתא (עיין ר"מ עט, ב), ואי נמי דהכא שאני דתוקפו בעל כרחו של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בעל כרחו של בעלים חייב להעלות להן שכר ואי נמי קלקול שקלקל בחצר. ואדרבה איכא למידק, כיון דאיכא פחת כל שהוא אמאי אינו משלם כל השכר דכל שצריך ליתן כל שהוא מחייבין אותו בכל וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כ, ב) דכל דאיכא שחרוריתא דאשיתא מעלה שכר שלם וכן בקילקלתא דיתמי וכמו שכתבתי שם (כא, א) והמשל אם בא לנפות מנפה את כולו (ב"ב צב, א). וי"ל דאין הכי נמי אלא דהכי בשפיחתו יתר על שכרה, וליתא, דהא אמר שמואל אין לו אלא פיחתה. וי"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין. ובתוקף שלא לגזול קיימא דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתה שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דמטלטלין היא אלא בשלא נתכוין לגזילה קאמר והיינו דקאמר התוקף ולא קאמר הגוזל. וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתיה דאגרא הא דנחית לה אדעתיה דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתה כמו שאמרנו.

הא דנחית לה אדעתיה דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא. כלומר, דאי נחת לה בתורת גזלנותא אין לו אלא פחתה. ואם תאמר הא קיימא לן (לעיל יא, א) דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן, ואם כן היאך נוטל זה ספינה ופחתה הוה לה לגזלן לשלם דמי כולה ספינתא ולשקול איהו כדין ספינתא פחותה. וי"ל דלא אמרו אין שמין אלא כשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואינו משלם אלא פחת בלבד. והראב"ד ז"ל כתב ולדידי קשיא לי בשעשויה לשכור ונחית לה אדעתיה דאגרא אמאי לא משלם אגרא ופחתא, דהא אסיקנא בפרק איזהו נשך (ב"מ סט, ב) אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא. וי"ל דהתם משום רבית קאמר דאילו התנו לתת שכרו ופחתו מותר דליכא משום רבית דהא איכא פחת במאי דמהדר ליה ואגרא משום תשמישה ופגרא משום דעצי הספינה בציר דמייהו וכדאמר התם (ע, א) גבי דודא דבני רב עוקבא, אבל כל שנשתמש בה בלא תנאי וקיימא לאגרא יהיב ליה אגר. וליתא, דלא אמרו שם אלא בדודא משום דכל כמה דקלא בצירי דמי משוה חושכא דנחשא. אבל ספינתא כל כמה דמהדר ליה בעינה דוקא אגרא ולא פחתא, ופגרא שאמרו שם היינו שנשברה שאינו מחזיר בעינה כלומר דבנשברה משלם שבירתה כשעת שבירה. ואפשר נמי כשעת (מכירה) [משיכה _ ש"מ]. וכבר כתבתי שם בארוכה.

המלוה את חבירו על המטבע. פירש רש"י ז"ל המלוה את חבירו שום פרקמטיא וקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלווהו פרקמטיא אבל הלווהו מעות מה שהלווהו משלם לו. עד כאן. ומשמע לפי פרושו דהוא הדין אם הלווהו מעות ואמר לו על מנת שישלם לו מעות משלם לו מטבע היוצא וזה שנפסלה אינו מטבע. ובתוספות הקשו לפירושו דאם כן הוה ליה למימר המוכר לחבירו פרקמטיא על המטבע, או המקיף על המטבע, ועוד כיון שזקפן עליו במלוה מה לי הלווהו מעות ומה לי מכר פרקמטיא במעות. והם פירשו שהלווהו על המטבע שהתנה עמו שישלם לו המטבע ולפיכך משלם מטבע היוצא שזה שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו. ומכל מקום לדברי כולם אם הלווהו מעות סתם אינו משלם לו המטבע היוצא אלא מעות שהלווהו אף על פי שאינו יוצא דמה שהלווהו משלם לו. ואם תאמר ומאי שנא מגזלן דתנן (צו, ב) גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך דמשמע דדוקא בדאיתא להאי מטבע בעין הא אפקה משלם לו כשעת הגזילה, והכא הא ליתנהו ואפילו איתנהו מלוה להוצאה ניתנה. וי"ל דשאני גזל דאילו שוויא מעיקרא ארבעה והשתא לא שוויא אלא זוזי משלם ארבעה כשעת הגזילה ולוקה הוא בהאי חסרון מה שאין כן במלוה דאילו הלווהו כור חטין ומעיקרא שוה ארבעה והוזלו אינו נותן לו אלא חטים ואם הוקרו אינו נותן לו אלא דמיהן דמעיקרא וכדתניא בשלהי איזהו נשך (ב"מ מה, א) אומר אדם לחבירו הלויני כור חטים ולא קצץ לו דמים הוזלו נותן לו חטים הוקרו נותן לו דמיהן, ומטבע שנפסל הרי הוא כהוזל.


דף צז עמוד בעריכה

אמר רב נחמן מסתברא מלתא דשמואל דאית ליה אורחא למישן. דכל שאינו ראוי לו באותו מקום שהוא או שאין לו דרך לאותו מקום שהוא יוצא בו אין טבעו חשוב לו לקרות מטבע. ואותביה רבא מדתניא אין מחללין על מעות שאינן יוצאין כיצד היו לו מעות כוזביות ירושלמיות ושל מלכים ראשונים אין מחללין, כלומר לפי שהמעשר אינו מתחלל אלא על המטבע שיש לו חשיבות מחמת צורתו דכתיב וצרת הכסף בידך (עיין ב"מ מז, ב).

הא אחרונים דומיא דראשונים מחללין. ומאי ניהו אחרונים דומיא דראשונים דאינן יוצאין במקום שהוא מחלל ואין לו דרך למקום שהן יוצאין דאילו יש לו [דרך] שם אין אלו כמעות של ראשונים שהרי הוא יכול בעצמו להוציאם. ובשלמא לשמואל בלא רב נחמן ניחא אלא לרב נחמן קשיא. ואם תאמר אדמקשי מינה לרב נחמן אליבא דשמואל ליקשי מינה לרב דלדידיה אפילו אית ליה אורחא למישן נותן לו מטבע היוצא. י"ל לרב לא קשיא דרב תנא הוא ופליג. ועוד י"ל דרב משום דסבירא ליה דכל מאן דאתני במטבע מסתמא דמלתא למטבע היוצא לו באותו המקום קאמר ומשום תנאו הוא דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה. וכן תירץ הראב"ד ז"ל.

הא דאותביה ממתניתין דאין מחללין על מעות של כאן. לשמואל מקשינן, דהא מעות של כאן והן בבבל הא אית ליה אורחא לירושלים ואפילו הכי אין מחללין וקשיא לרב נחמן, וכל שכן לכשתמצי לומר דלשמואל אפילו לית ליה אורחא למישן קאמר. ולפי סברת המקשה ברייתא אברייתא נמי מקשה ובמאי דאוקמי לברייתא בתרייתא בששלכיות מקפידות ובחשו איפרק להו כולה קושיא. ור"ח ז"ל פסק כשמואל וכדאוקמי רב נחמן. וכן פסק הרי"ף ז"ל.

הא דאמרינן: דזבין להו בהמה ומסיק לה. קשיא דהא קיימא לן דטבעא אפירי לא מחללינן חוץ לירושלים (ב"מ מד, ב). י"ל דהכי קאמר [כיון _ ש"מ] דכי זבין בהו אפשר דמסיק לה התם כסף צורה הוא [בש"מ קרינן ביה]. ואי נמי מפני הדחק מתירין לו לקרב לארץ ישראל במעותיו וממקום קרוב אם הוא יכול להוציאם יקנה ויעלנה. כך תירץ הראב"ד ז"ל. ואם תאמר והא אפילו בירושלים אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, וכדתניא בפרק האיש מקדש (קידושין נה, ב) אין לוקחין בהמה במעות מעשר שני, תירצו בתוספות דפלוגתא היא בסוכה בפרק לולב הגזול (מ, ב) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין על בהמה חיה ועוף דברי רבי מאיר וחכמים אומרים על שחוטין מתחללין על חיין אין מתחללין ורבי מאיר אפילו לכתחלה שרי וכדמוכח בתוספתא שביעית (פ"ז, ה"ה) דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מחללין אותו על חיה ועוף ועל בהמה בעלת מום בין חיין בין שחוטין וחכמים [אומרים] לא אמרו אלא שחוטין והכא כרבי מאיר, ודוקא זכרים אבל נקבות לכולי עלמא אסור דחיישינן שמא ישהה ויגדל מהם עדרים וכדאמר בסוכה (שם) מחלוקת בזכרים אבל בנקבות דברי הכל על שחוטין מתחללין ועל חיין אין מחללין שמא יגדל מהן עדרים.

מטבע של אברהם אבינו זקן כו'. פירוש, כתב בו זקן וזקנה מצד אחד. וכתוב מצד אחר בתול ובתולה, אבל צורת אדם לא (דלישראל אסור לעשות צורת בעל חי הבולטת) כדאיתא בע"א פרק ג' (מג, ב).

בבראשית רבה (פרשה לג, טז) ואגדלה שמך שיצא לך מוניטן בעולם ומהו מוניטן זקן וזקנה מכאן בחור ובתולה מכאן.

הא דבעי מיניה רבא מרב חסדא המלוה את חבירו על המטבע והוסיפו עליו מהו. יש מי שפירש דאליבא דרב דאמר נותן לו מטבע היוצא קמבעי ליה ולומר דלרב דאמר נותן לו מטבע היוצא אם הוסיפו עליו אם יש בו משום רבית, ונראה שהוצרך לפרש [כן] משום דלשמואל אינו נותן לו מטבע היוצא בין הוסיפו בין לא הוסיפו אלא מטבע דהלווהו דיכול לומר לו לך והוציאו במישן. ואינו מחוור, דהא קיימא לן כשמואל בדיני והיכי בעי אליבא דלא כהלכתא. ועוד דהא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עבדו עובדא בזוזי דאגרדמים טייעא [עד] עשרה ותמניא והיכי עביד כרב ודלא כשמואל, אלא ודאי אליבא דשמואל בעי לה ובדלית ליה אורחא למישן דנותן לו מטבע היוצא כרב נחמן, וקיימא לן כרב נחמן וכמו שפסקו ר"ח והרי"ף ז"ל, ולא עוד אלא אפילו תמצא לומר דליתא לדרב נחמן ואפילו בדלית ליה אורחא למישן אמרה שמואל אפילו הכי נפקא מינה בדלא נפיק אפילו במישן ונפסל לגמרי.

והלכתא כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דעבדו עובדא בעד עשרה בתמניא דהיינו שהוסיפו בשמנה שתים דהיינו רביע מלגאו וחומשא מלבר, ואף על גב דשביח בנסכא כי האי שיעורא לית לן בה, והוא דלא זל תרעא מחמת אותו תוספת אבל בדזל תרעא אפילו כל שהוא לא דהא איכא משום רבית, ואפילו לא זל תרעא מחמת התוספת כל שהוסיפו עליו יתר מעשרה בתמניא אינו נותן לו אלא כשיעור המטבע הראשון ואין אומר נותן לו כפי עשרה בתמניא ושאר ינכה דקיימא לן (ב"ב לד, א) אם בא לנכות מנכה את כולה (וכדתירץ) [וכדתני] רבין בפרק המוכר פירות (שם ב) ולא את המותר בלבד הוא [מחזיר] אלא את כל הרובעין כולן. וכתב הראב"ד ז"ל דאפשר שטעמא דהאי שיעורא משום (דאיכא אפילו) [דאפילו _ חי' הראב"ד] ביני זוזי [ואיכא] תקלי ואיכא (חסירי עד) [ואיכא _ שם] חומשא ואפשר דהנך תמניא דהלווהו שוה לענין נסכא כהני עשרה דשקיל. ומסתברא לי דכיון דלא זילי פירי ולענין פירי לא משתרשי ליה נסכא נמי עד חומשא כולי עלמא בכל כי הא (מוזלי) [מחלי _ ש"מ] וליכא משום רבית. וכתב הרי"ף ז"ל דהאי שיעורא בין להוסיפו בין לפיחתו דאי פיחתו עד חומשא נותן לו מטבע היוצא טפי נותן כשיעור המטבע שהלווהו, והראב"ד זל כתב דלענין פיחתו ליכא למיחש להאי שיעורא דכיון דקיימא לן כרב דנותן לו מטבע היוצא באותה שעה אפילו פחת כמה נותנין לו ופטור שלא הקפידו בתוספת בין חומש ליתר מחומשא אלא משום איסור רבית אבל בפחות אין בו הפרש. עד כאן. וכבר כתבנו שהרב ז"ל פסק כשמואל ובדאית ליה אורחא למישן כרב נחמן.


דף צח עמוד אעריכה

אמר רבה הזורק מטבע של חברו לים הגדול פטור מאי טעמא דאמר ליה הא מנח קמך זיל שקליה. רבה גרסינן וכן בכל [הני] שמעתתא. ואוקימנא דדוקא במים צלולין אבל במים עכורין חייב, וצלולין ועכורין לאו דוקא אלא כל דמצי שקיל על ידי בר אמודאי אפילו עכורין כמים צלולין דהוי מצי אמר ליה זיל שקליה ובצלולין נמי אם לא מצי שקיל להו הא אפסדינהו מיניה אלא צלולין ועכורין אורחא דמלתא נקט.

ולא אמרן אלא דאדיי' אדויי אבל שקלא בידו ושדיא מגזל גזליה והשבה מעליא בעי. פירוש, אדיי' אדויי שהשליכו לים דרך גלגול בלי שיגביהנו ואפילו היתה שפת הים גביה שלשה טפחים מן הים אין זה הגבהה שיקנה אותן באותה הגבהה לפי שהיא דרך ירידה ואף על פי שהן עומדין באויר למעלה משלשה קודם שמפיל לים, וכן משמע נמי בשמעתא דעני המנקף בראש הזית (קידושין נט, ב). ואיכא למידק, דהא משמע בפרק שנים אוחזין (ב"מ טו, א) גבי אחד רכוב בחמור ואחד תפוס במוסרה, וכן בטלית שראשו אחד על גבי קרקע וראשו אחד על גבי עמוד דתפוס במוסרה קני כולה מוסירה הואיל ויכול לנתקה ולהביאו אצלו וכן טלית וכדר' אבהו, ואף על גב דאסיקנא דהא דר' אבהו בדותא היא (לאו משום) [משמע דאין] נתקה אצלו דודאי קנאו דכל שנתקה ועומדת באויר שלשה קודם שהפיל לארץ קנאו בהגבהה זו אף על פי שהיא באויר דרך ירידה, וי"ל דהכא ובההיא דעני המנקף שאני דאיכא תרתי לגריעותא חדא דהוי דרך ירידה ועוד דלא תפיס להו בידי' אבל במוסירה וטלית דתפיס להו בידיה כיון דאיכא חד לטיבותא קני.

מתיב רבא אין מחללין על מעות שאינן ברשותו וכו'. תמיה לי מאי קא מדמה הא לההוא דאין מחללין דהא בהא דהזורק מטבע של חבירו לא פטרינן ליה אלא משום דלא אגביה הא אגביה השבה מעליא בעי וחלול כשקלה בידו דמי, וי"ל דלגבי גזל כי שקלה בידו בעי לאהדורי למריה ולא מצי למימר ליה לילך למדי שהנחתיו שם וטול ואף על גב דאיתיה במדי בעין מה שאין כן בחילול שאם יש לו מעות במדי והוא כאן יכול לחללן על אותן מעות ובלבד שיהיו המעות יוצאות כאן וכאן ובאדיי' אדויי דלא בעי השבה מעליא במים צלולים מיהא שאפשר לנטלו פטור משום דיכול לומר הא מנח קמך אף על גב דבכעורין חייב אלמא ממון הראוי לו הוא וכיון שכן אם איתא דלגבי נזקין יכול לומר הא מנח קמך וממון ראוי לו הוא לגבי חילול נמי ממון ראוי הוי וחילול גמור. ופריק אין ממון גמור הוא אלא שהתורה אמרה וצרת הכסף בידך מן המצוי בידך.

אמר רבה השף מטבע של חבירו פטור מאי טעמא דאמר ליה לא חסרתיך ולא מידי. ורבה כרב הונא סבירא ליה דאמר לעיל דאפילו פסלתו מלכות ואינו יוצא אותה מטבע בשום מקום יכול לומר הרי שלך לפניך דאילו לרב יהודה הרי הוא כפסלתו מלכות שאינו יוצא בשום מקום שצורתו נתבטלה ופסלתו מלכות כנסדק. ולדידיה קשיא לי, דהא אמרינן לעיל (צו, ב) זוזי ועבדינהו נסכא זוזי הוא דבעי לשלומי ליה והתם לא אשכחינן מאן דפליג דודאי שינוי שאינו חוזר הוא. י"ל דהתם בדנחית ליה בגזלנותא ולענין קנייה בשנוי, והאי לענין נזקין דאמר ליה מאי אפסדתיך.

כתב הראב"ד ז"ל הני שמעתתא דהזורק מטבע וצורם אוזן פרתו של חברו לאו משום דגרמי נינהו פטר ליה רבה דאם כן מאי תיובתיה ממעשר שני אלא מהנהו טעמי דקא מפרש בו וזורק מטבע הא איתא קמיה וכמאן דנקיט ליה דמי וצורם פרתו של חברו משום דכלהו שוורים לאו לגבי מזבח קיימא, ואפשר דהלכתא כוותיה [ש"מ _ בהני תרתי] דכגרמא בנזקין נינהו ופטור. עד כאן. ונראה שאין כן דעת הרי"ף ז"ל ולא דעת שאר המפרשים אלא כולן משום דינא דגרמי פטר להו, וכן ודאי משמע מדמייתי להו בגמרא כולהו כהדדי משמע דכלהו מחד טעמא נינהו, והא דמותיב לזורק מטבע לים ממעשר כבר כתבתי אני מאיזו צד היה משוה אותן ומקשה מזו לזו.

אמר רבה הצורם אוזן פרתו של חברו פטור. ודוקא פרה של חולין דאיכא למימר כולה שוורים לאו לגבי מזבח קיימא והיינו מתניתין דתנן בהמה ונעבדה בה עבירה או שנפסלה מעל גבי מזבח אומר לו הרי שלך לפניך ונעבדה בה עבירה היינו שנרבעה ונפסלה היינו שנפל בה מום ומשמע דוקא נפסלה מעצמה הא הטיל בה מום אינו יכול לומר הרי שלך לפניך אלא מתניתין בבהמת קדשים היא. ולפי זה הא דאקשי' רבא מן העושה מלאכה במי חטאת ובפרת חטאת לאו מפרת חטאת קא מקשי אלא ממים שנשאבו למי חטאת וקודם שנתקדשה באפר דהשתא הוא דפוסלה בהו מלאכה, אבל לאחר שנתן לתוכה אפר אין מלאכה פוסלת בהן כדתנן (פרה נ, ב) מלאכה פוסלת במי חטאת עד שיטלו אפר לתוכן ותנא בספרי (חקת קכ"ד) יכול אם קדשו תלמוד לומר למי נדה כבר הם מי נדה, ואי נמי פרת חטאת דקאמר לאו שהקדישוהו כבר לחטאת קאמר אלא פרה הראויה לחטאת קאמר.

אית דגרסי: אי דאתנהו לסהדי לכתביה ליה שטרא אחרינא. ולאו למימרא שיכתבו ליה העדים שטר אחר דהא קיימא לן (ב"ב קמא, א) עדים שעשו שליחותן אין חוזרין ועושין שליחות אחרת, אלא יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומי דהני סהדי דידעי בהלוואה וידעו דשרף זה שטרו לפניהם קאמר, והגירסא הזו בעצמה אינה מחוורת, דאם כן מאי קאמר אי דליתנהו לסהדי מנא ידעינן דלמא נשרף באפי תרי סהדי דעלמא דידעי מאי כתיב ביה. והגירסא הנכונה אי דאיכא סהדי לכתבו ליה שטרי אחרינא, וכן גירסת רוב הספרים, והכי קאמר אי דאיכא סהדי שראו השטר ומה שכתוב בתוכו וראו את קיומו וידעי שאינו מזויף וכגון שהכירו חתימת בית דין של קיום יכתבו לו בית דין שטרא אחרינא אפומא דהני סהדי דאין אלו עדים מפי עדים אלא כעדים המעידים על פסק דין דדיינים החתומים על הקיום כי פסק דין הוא. ויש מפרשים אף על פי שאינו מקוים אלא כל שהן מכירין כתב ידן של עדי השטר יעידו בבית דין ובית דין יכתבו שטר על פיהן שהרי בית דין מקיימין את השטר על פי עדים המעידים בפניהם שהן מכירין את החתימה ואף על פי שאין הבית דין מכירין וכיון שכן מה לי שראו בית דין את החתימה או לא ראו והלא על פי עדי קיום הן סומכין.

ואוקמינן במאמינו, שהשורף מאמין את בעל השטר שכך כתב בו שהוא מאבד את חובו מחמת שאין לו שטר. הקשה הראב"ד זכרונו לברכה אפילו בשאינו מאמינו יהא נאמן בשבועה שהרי עשו תקנת נגזל באשו ואפילו באש דממילא כדאיתא בשלהי הכונס צאן לדיר (לעיל סב, א) כל שכן בזה ששרפו בידים, ותירץ הוא ז"ל דכיון דלאו ממון הוא אלא גרמא בעלמא לא עשו בו תקנה שהרי במסור בעיא ולא אפשיטא משום דגרמא היא (שם).

מאן דדאין דינא דגרמי מגבי ביה שטרא מעלייא ומאן דלא דאין דינא דגרמי מגבי ביה דמי ניירא בעלמא. וקיימא לן כמאן דדאין דיני דגרמי, חדא דהא עביד רפרם עובדא ואכפייה לרב אשי וגבי ביה ככשורא לצלמא, ועוד דלקמן (ק, א) גבי מראה דינר לשולחני אמר ריש לקיש מאן דאין דיני דגרמי רבי מאיר וסבירא לן כוותיה. והוא הדין למוכר שטר חוב לחבירו וחזר ומחלו מחול (כתובות פו, א) מגבי כל מאי דכתיב בשטרא ולא מאי דשקיל בשטרי מיניה בלחוד, ובשחזר המוכר ומחלו אין הלוה יכול להוציא השטר מיד הלוקח, וכבר כתבתיו בארוכה בפרק הכותב (כתובות שם) בסייעתא דשמיא. ויש לי ראיה מכרעת על זה בקידושין (מח, א) בשמעתא דקדשה בשטר.

אי אהדרתיה ניהלי הוי מערקנא ליה לאגמא. לאו מערקנא ליה ממש בידים קאמר, דאם כן אף בחמץ נמי נימא ליה הכין אי איתא קודם הפסח הוי אכילנא ליה או מזביננא ליה, אלא שביקנא ליה וממילא ערק הוא לאגמא קאמר שכן דרכן של שוורים ללכת מעצמן לאגם, וכבר כתבתיה בארוכה למעלה בשלהי פרק שור שנגח ד' וה' (מה, א).

מאי טעמא אומן קונה בשבח כלים. כלומר אומן קונה בשבח כלי ואף כל שבחו ובשקלקלו לאחר שהשביחו לפי שאין דעתו של אומן להשביח לצורך בעל הכלי לחייב את עצמו בתשלומי נזקו, וכן דעתו גם כן להשביחו לעצמו ולקנות בו שכרו אף על פי שלא קלקלו, אבל לכולי עלמא בשלא קלקל אינו קונה כל שבחו שעל דעת שיהיה שבח של כלי לבעלים הוא מתקנה ומשביחו.

פירושי קמפרש וכו'. ואף על גב דחייבין חייבין קתני לא פריך הכא חייבין חייבין למה לי דאיכא טובא דמקשה הכי ואיכא נמי טובא דלא מקשי', בשמעתא קמייתא דסנהדרין (ג, א) מקשה שלשה שלשה למה לי, ובשמעתא קמייתא בשנים אוחזין (ב, א) פריך והא זה זה קתני, ובפרק קמא דנדרים (ד, ב) אסור אסור למה לי, ובפרק בית כור (ב"ב קב, א) פריך אני מוכר לך אני מוכר לך למה לי, ואיכא דוכתי דלא פריך בפרק קמא דחולין (טז, ב) גבי ברייתא דהשוחט במחובר שחיטתו כשרה דמסיק פרושי קמפרש ולא פריך כשרה כשרה למה לי, ובפרק גיד הנשה (חולין צח, א) גבי בצים טמאות ששלקן עם ביצים טהורות וכו' לא פריך אסורות אסורות למה לי, ובפרק כל הבשר (שם קיג, א) גבי דג טהור שמלחו עם דג טמא לא פריך מותר מותר למה לי.


דף צח עמוד בעריכה

דף צט עמוד אעריכה

לא צריכא דצמר וסממנין דבעל הבית. ואיכא למידק מאי דוחקא לשמואל לאוקמי בשהקדיחתו בשעת נפילה וצמר וסממנין דבעל הבית לוקמה בשהקדיחתו אפילו לאחר נפילה וסממנין דצבע. וי"ל משום דאורחא דמלתא הכי דבעל הצמר יהיב סממנין. ועוד י"ל דתלמודא הוי מצי למיפרך הכי אלא דעדיפא מינה אקשי ליה אי הכי צמר וסממנין מבעי' ליה.

צבע אגר ידיה דאית ליה. כלומר וכל השבח אינו בא אלא מן הצמר והסממנים. ואיכא למידק, אם כן מאי שנא נתן לו עצים לעשות מהן שידה תיבה ומגדל ואמאי קונה האומן בשבח כלי והלא האומן אין לו אלא שכר ידיו. תירץ הראב"ד ז"ל דלגבי צמר סממנין הוא דעבדי לשבחא ואומן לא קנה בהו ולא מידי אבל עצים כיון דלא צריכין לסממנין אלא לאומנותיה של אומן אומנותיה זה הוא סמניו.

דאגריה לבטשי כל בטשי ובטשי במעתא. פירש רש"י ז"ל שהתנה עמו סכום הדריכות כל דריכה ודריכה במעתא שאינו קבלן דליקני בשבח לו אלא שכר יום. ואינו דאם כן מאי כל בטשי ובטשי במעתא דקאמר דלמה למימר הכי. ואי משום דהוה שכר יום לימא הכא במאי עסקינן בשכר יום. ויש מפרשים דשכרו לבטשי וכל בטשי במעתא עובר משום בל תלין אבטשי קמייתי דבההיא ליכא שבחא ואיכא שכירות מעתא חדא. ואם תאמר אכתי תיקשי אמאי לא תירץ ליה דבשכיר יום עסקינן. י"ל משום דלישנא דברייתא לא משמע הכי דקתני וגמר והודיע ואי בשכיר יום מאי הודאה שייכא.

הכי גרסינן: ולמאי דסליק אדעתיה מעיקרא דלא אגרין לבטשי מסייע לרב ששת דבעי מיניה מרב ששת וכו'. ופשט להו עובר דהא ברייתא נמי אמרה הכי דעובר. ובתר הכי אמרינן לימא דרב ששת פליגא אדרב אשי מדקפשט רב ששת דעובר אלמא אין אומן קונה בשבח כלי. וכן גריס רש"י ז"ל וגירסת הספרים דגרסי' ולמה דסליק אדעתיה מעיקרא הא דבעו מרב ששת כו' ופשט להו דעובר לימא דרב ששת פליגא אדרב אשי ליתא להאי גירסא כלל, דפירושו דהא ברייתא כי מפרשינן כדמעיקרא או כדמפרשינן לה כי השתא דאגריה לבטשי לא מעלה ולא מוריד להא דרב ששת דהא רב ששת בהדיא פשט להו דקבלנות עובר משום בל תלין אלמא אין אומן קונה בשבח כלי אית ליה וכי מפרשינן נמי כי השתא דאגרי לבטשא איכא למימר דרב ששת פליג אדרב אשי דרב ששת לאו אהא ברייתא סמיך ולא מינה פשיט להו.

אמר רב שמואל בר אבא (בשליחותו דאגרא) [בשליחא דאגרתא]. איכא למידק דהא התם בפרק המקבל (ב"מ קיב א) פירשו בהדיא ספיקא דאומן קונה בשבח כלי הוא דבעו מיניה כדאיתא בהדיא בשלהי פרק המקבל דהכי גרסינן התם בעי מיניה מרב ששת קבלנות עובר משום בל תלין אומן קונה בשבח כלי ואינו עובר או אינו קונה בשבח ועובר. תירצו בתוספות דיש לומר דהם שאלו סתם אלא משום דסבירא ליה לתלמודא דעיקר השאלה משום אומן קונה בשבח כלי או לא הכניסו בדברי השואל כן. ויש כיוצא בזו בפרק קא דנדרים (צ, א) דאמרינן התם בעי רבינא הזמינו לבית הכסא מהו וכן הזמינו לבית המרחץ מהו זימון מועיל או אינו מועיל ובפרק קמא דשבת (י, א) אמרינן דבית הכסא בלחוד הוא דמבעיא ליה לרבינא משום דנפיש זוהמיה אבל מרחץ דלא נפיש זוהמא פשיטא ליה דאין זימון. ויש עוד כיוצא בהן בתלמוד.

הא ברייתא דעשה לי שירין ונזמים וטבעת. פירשתיה בקידושין פרק האיש מקדש בו ובשלוחו.

ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף. והוה ליה מלוה והמקדש במלוה אינה מקודשת. ואיכא למידק דהא מלוה שיש עליה משכון היא שהרי אומן תפס ליה אאגריה וכדאמרינן בפרק השוכר את האומנין (ב"מ פ, ב) ואמרינן בפרק קמא דקידושין (יט, א) דהמקדש במלוה שיש עליה משכון מקודשת מדרבי יוסי ב"ר יהודה, ותירצו בתוספות דהכא מיירי כשהאומן עושה הנזמין בבית האשה דכיון שעושה אותם בביתה לא תפיס להו אאגרי. ואינו מחוור בעיני כלל, חדא דמא שנא בביתה מכל מקום השירים ונזמין מסירים הם ביד אומן והוא תפוס בה מן הדין משום שכירותו ועוד דאם כן לפלוג וליתני בדידה. ונ"ל שלא אמרו מקדש במלוה שיש עליה משכון אלא במשכון שמשכנו בידו בעל המשכון שקנאו או מדרבי יצחק דאמר מנין לבעל חוב שקונה משכון שנאמר ולך תהיה צדקה או מדרבי יוסי ב"ר יהודה אבל אומן אין כלי משכון בידו אלא דאיהו תפיס ליה מנפשיה ואגריה, ותדע לך דהא תנין (ב"מ שם) כל האומנין שומר שכר ואמרינן עלה בגמרא לימא מתניתין דלא כרבי מאי דתניא שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר חנם רבי יהודה אומר כשומר שכר ואמרינן אפילו תימא רבי מאיר בההיא הנאה דקא שביק כולי עלמא ומוגיר ליה לדידיה הוי עליה שומר שכר אלמא אפילו לכשתמצא לומר דמתניתין רבי מאיר הוא לא משום דתפיס ליה אאגריה אתיא לה להאי לישנא ואילו חשבת ליה כמלוה על משכון בין הלווהו מעות בין הלווהו פירות הוה שומר שכר לרבי מאיר דתנין התם המלוה על המשכון שומר שכר רבי יהודה אומר הלווהו מעות שומר חנם הלווהו פירות שומר שכר. וסתם מתניתין רבי מאיר היא, ואפילו ללישנא דמחליף התם רבה בר אבהו ותני שוכר כיצד משלם רבי מאיר אומר כשומר שכר רבי יהודה אומר כשומר חנם ולומר דמתניתין רבי מאיר דסתם מתניתין כוותיה ודלא כרבי יהודה ואם איתא מתניתין אפילו רבי יהודה היא דהא במלוה פירות על המשכון מודה רבי יהודה דהוי שומר שכר כדאיתא במתניתין ואומן כהלווהו פירות הוא דניחא ליה (דהלוהו) [דלקרוהו _ ש"מ] ועוד דהא קיימא לן דאין אומן שומר שכר אלא באומר הבא מעות וטול את שלך דגלי אדעתיה דתפיס אאגריה הא טול את שלך והבא מעות ואי נמי באומר גמרתיו (הא לאו הכי) [בש"מ ליתא לג' תיבות אלו] הוי שומר חנם והכא לא קאמר ליה הבא מעות וטול את שלך, כנ"ל וכבר כתבתיה בארוכה בקדושין בפרק האיש מקדש (מח, ב ד"ה אמרי).


דף צט עמוד בעריכה

רבא אמר דכולי עלמא אין אומן קונה בשבח כלי וישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והמקדש במלוה אינה מקודשת. וכן הלכתא. ובשלהי פרק קמא דע"א (יט, ב) נמי אמרינן בנה שכרו מותר מאי טעמא ישנה לשכירות מתחילה ועד סוף אימת קא הוי ע"א במכוש אחרון מכוש אחרון לית ביה שוה פרוטה.

מגרומתא. פירש רש"י ז"ל ששחט מתוך אחת הטבעות והגרים לחוץ בין טבעות לטבעות ושייר מלא חוט על פני רובה, וכן פירש גם כן בחולין בפרק קמא (יח, א). ואין פירושו כאן מחוור, דכל הטבעות מטבעת הגדולה עד כנפי הריאה תחתונה כולה מקום שחיטה, וכבר כתבתי בארוכה בפרק קמא דחולין גבי השוחט מתוך הטבעת (שם) אלא מגרומתא דשחיט בטבעת גדול והרים חוץ לטבעת ואי נמי חוץ משפוי כובע למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה התם בחולין, והכא בששחט בשאר טבעות שאינן מקיפות כל הקנה ואחר ששחט רוב הקנה הגרים ויצא חוץ ממקום שחיטה ורב מספקא ליה התם אי הלכה כרבי יוסי בר יהודה בשאר טבעות דנימא אם שייר מלא חוט על פני רובה כמו שאמר בטבעת גדול אם לא ומשום הכי קאמר הכא מנעך מספק אסור.

ולענין פסק הלכה: בטבח אם טבח אומן הוא בשכר חייב דלהכי יהבי ליה אגרא כי היכי דלידוק טפי ואם בחנם פטור. ואף על גב דאמרינן (לעיל כו, א) אדם מועד לעולם בין ער בין ישן באונס כי האי לא מחייבינן ליה משום מזיק דלא בכל הנזקין חייב וכדאיתא בריש פרק המניח את הכד (כז, ב ותוד"ה ושמא), ואם הדיוט אפילו בחנם חייב.

והתניא בין אומן בין הדיוט חייב. ואם תאמר אמאי לא פריק כאן בשכר וכאן בחנם דברייתא קמייתא דפטור אומן בחנם ובתרייתא דחייב אפילו אומן בשכר י"ל דאילו אומן בראיית המטבעות לא היה לו להכניס עצמו ואפילו באונס עד שיהא אומן כדנכו ואיסר דלא צריכי למילף כלל.

אמר רב פפא הא דתניא אומן פטור כגון דנכו ואיסר דלא צריכי למילף. יש מפרשים דאפילו דנכו ואיסר בשכר חייבים דאפילו אומן כטבחא דצפורי חייב כל שהקדים לו שכר וטבח דצפורי בשחיטה כדנכו ואיסר בראיית המטבע. ולדידי קשיא לי, דאם כן אפילו בדנכו ואיסר איכא חילוק הוה ליה לאפלוגי ברייתא קמייתא באומן גויפה כדנכו ואיסר בין בשכרא בין בחנם. ועוד דכי משני רב פפא ברייתא תרווייהו הוה ליה למימר איבעית אימא באומן אפילו כדנכו ואיסר וקמייתא בחנם ובתרייתא בשכר. ואיבעית אימא כאן וכאן בחנם וקמייתא בדנכו ואיסר ובתרייתא בשארא. אלא ודאי דנכו ואיסר דבקיאי טפי אפילו בשכר פטורים וכל השאר בחנם חייבין וברייתא מלתא פסיקא תנו, דהפרש יש בין אומן דשחיטה לאומן דראיית המטבעות דאלו גבי שחיטה תלוי באומנות דידים שייך שאפילו האומן הבקי כטבחא דצפורי יקלקל לעתים אלא אם כן ישגיח ויכוין במלאכתו היטב ולפיכך לאו אנוס גמור חשבינן ליה אבל בראיית המטבעות כל שהוא בקי הרבה כדנכו ואיסר כיון שהדבר תלוי בראייה והבקיאות בצורת המטבע לא שייך שיטעה בו הבקי כדנכו ואיסר וכשטעה אונס גמור הוא ושומר שכר פטור מן האונסין והלכך דנכו ואיסר אפילו בשכר פטורין. כנ"ל.

הא דאמרינן: והא רבי חייא לא צריך למילף. איכא למימר דמידע הוי ידעי דרבי חייא לא צריך למילף דבקי היה כדנכו ואיסר. אי נמי איכא למימר דמסתמא אי לאו דמומחה שפיר לא הוה מחית נפשיה לספיקא.


דף ק עמוד אעריכה

למימרא דאי לא נפיק בעינא לחלופי' לך והא את הוא דאמר כו'. כתב הרב ז"ל בהלכות שמעינן מיהא דהדיוט לא מחייב לשלומי עד דמודע ליה דעליה קא סמיך, דאי לא מודע ליה מצי אמר ליה דלא ידענא דעלי קא סמכת. עד כאן. והר"ז הלוי ז"ל תפס עליו מדרבי חייא דאי לאו דלא צריך למילף מדינא הוה ליה לחלופי ואף על גב דלא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא. וכן כתבו בתוספות. ולפי דבריהם קשיא לי, דמאי קאמר ליה ר"א למימרא דאי לא נפקי בעינא לחלופי דהא אפילו לא אמר ליה ולא מידי בעי לחלופי למאן דדאין דינא דגרמי ולמאן דלא דאין אפילו אמר ליה לא מחייב וחזי עלך קא סמיכנא לא מעלה ולא מוריד. וי"ל דמכל מקום כיון דאמר ליה חזי דעלך קא סמיכנא לא לחנם אמר ליה וגלויי גלי לדעתיה דאי לא נפיק בעי ליה לשלומי. ומכל מקום כדברי הרב ז"ל מסתבר די"ל לא לחנם אמר כן דהא כיון דסבירא ליה כרבי מאיר דדאין דינא דגרמי למה ליה למימר הכי אלא ודאי אי לא אודעיה דעליה סמיך לא הוה מתחייב, ודרבי חייא דלא אמרה ליה ואפילו הכי משמע דהוה מחייב לחלופי אי לאו דלא הוה צריך למילף מדאקשו והא רבי חייא לא צריך למילף ולא אקשו והא לא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא לאו ראיה היא כלל, חדא דאכתי לא ידעינן לה דצריך לומר חזי וכו' ומדריש לקיש שמעינן לה, ועוד דעדיפא מינה אקשו דאי אקשו והא לא אמרה ליה חזי דעלך קא סמיכנא [הוה משמע דמדינא הוה ליה _ ש"מ] לחלופיה ואפילו רבי חייא דמומחה כדנכא ואיסר. ולא היא, דדנכא ואיסר ואפילו אמר להו חזו [דעלייכו קא] סמיכנא הוה פטור, אבל השתא דקא מקשה והא רבי חייא לא צריך למילף הויא קושיא אלימתא דכיון דלא צריך למילף בין אמרה לו בין לא אמרה פטור. כנ"ל.

הא אמר ר' אלעאי והוא שנטל ונתן ביד. הא דתנן טיהר את הטמא אוקימנא בדוכתא בבכורות בפרק עד כמה (כח, ב) וכן בסנהדרין בפרק אחד דיני ממונות (לג, א) כגון שנטל הדיין פירות הטמאין ועירבן בפירות הטהורין ומכל מקום בטיהר את הטמא אי אפשר דנימא מה שעשה עשוי ומשלם דאי מה שעשה עשוי והן טהורין למה ישלם אדרבה הועילו שטיהר לו טומאותיו. ואי משלם מביתו לא שייך ביה מה שעשה עשוי, אלא על כרחין בהא תרווייהו איירי ביה אלא דלא שייכא ביה תרווייהו בענין אחד. כיצד טיהר את הטמא ועירבן עם פירות מועטין מה שעשה אינו עשוי שאי אפשר לטהר את הנטמא ולפיכך משלם מביתו. ואם תאמר אפילו עירבן עם פירות מרובין היאך אפשר לומר דלרבי מאיר מה שעשה עשוי והא אמרינן בגיטין פרק הנזקין (נד, ב) גבי אגוזי פרך ורמוני בדן (יש) [ש]אוסרין בכל שהן, נתפצעו האגוזים נפרכו הרימונים [אחד שוגג ואחד מזיד לא יעלו דברי רבי מאיר ורבי יהודה ר' יוסי ורבי שמעון אומרים] בשוגג יעלו במזיד לא יעלו. וי"ל דשאני התם משום דגזר רבי מאיר שוגג אטו מזיד והכא גבי חכם שדן וטעה ליכא למיגזר. ואי נמי י"ל דשאני התם שכבר נאסר התערובת ובמה שכבר נאסר מחמיר רבי מאיר אבל כאן לאסור התערובת לכתחלה אף על פי שנעשה בשוגג בכי הא לא מחמיר רבי מאיר.

הא דתניא מחיצת הכרם שנפרצה אומר לו גדור. כבר פירשתיה בפרק קמא דבבא בתרא (י, א) דתניא גרסינן ולא גרסינן דתנן דאינה משנהבשום מקום וכבר כתבתיה בריש פרק קמא דבתרא.


דף ק עמוד בעריכה

דף קא עמוד אעריכה

דף קא עמוד בעריכה

רבא רמי תנן בגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק אלמא חזותא מילתא היא. רבא גרסינן ולא גרסינן רבה דהא רבה אמר לעיל דחזותא לאו מילתא היא, וטעמא דבגד שצבעו בקליפי ערלה ידלק משום דהנאה הנראית לעינים אסרה תורה.

שגיבבן בחיבה. פירוש, בעודן לחין שראויין בין לאכילת בהמה בין לשריפה. ורש"י ז"ל פירש בפרק לולב הגזול (סוכה מ, ג) חיבה מלשון סתר גבבן להכניסן למחבא. ונ"ל דלפי פירושו לא גרסינן בחיבה אלא לחיבה, וכן מצאתי קצת הספרים שם דגרסינן לחיבה.

הכי גריס הר"א אב"ד ז"ל: ועצים תנאי היא. ולא גרסינן ועצים להסיקה. והיא הגירסא נראית הנכונה ופירושו שפירש הוא הנכון שלפי הלשונות שראיתי לשאר המפרשים בשמועה זו יש לי בהם גמגומין. וזה שפירש ז"ל עצים אי אית בהו קדושת שביעית או לא תנאי היא דתניא אין מוסרין פירות שביעית אותן הפירות הראויות לאכילה ויש בהן קדושת שביעית לא הותרו אלא באכילה אבל למשרה וכבוסא לא דאמר קרא לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה כלומר באלו הפירות שיש בהן קדושת שביעית לאו הותרו אלא בדומיא דאכילה. ורבי יוסי מתיר דאמר קרא לכם לכם לכל צרכיכם אלא הא דכתיב לאכלה מבעי ליה לאכלה ולא למלוגמא דהוא דבר שאינו שוה בכל אדם ולא דמי לאכילה ששוה לכל אדם. ומכל מקום איכא פלוגתא בעצים אם יש בהן קדושה בין רבי יוסי בין רבנן דלרבנן דדייקי לאכלה מה שהנאתו וביעורו שוה משמע דלא מישתעי קרא אלא בפירות שהנאתן ובעורן שוה דאיכא בהו לאכלה ובהנהו קאסר בהו משרה וכביסה אבל בעצים דהנאתן אחר בעורן בהנהו לא משתעי קרא דהנהו אין בהן קדושה אבל לרבי יוסי דלא דייק לאכלה מי שהנאתו ובעורו שוה אפילו בעצים קא מישתעי קרא דדומיא לאכילה הן דשוין בכל אדם ומותר ליהנות מהן בכל בתוך השביעית וחייב לבערן אחר השביעית. עד כאן לשון הרב ז"ל. ולפי פירושו ספיח סטים וקוצא אתיא כרבי יוסי ויש להן שביעית ואף על גב דחשבינן להו דהנאתן ובעורן שוה לא מודו בה רבנן דלאכלה כתיב ולא נאסר אלא מידי דאכילה כפירות והוא הדין לכל עצים אף על גב דלא משכחן דיש בהן קדושת שביעית לרבי יוסי, וברייתא דעלי קנים ועלי גפנים כרבנן דאילו לרבי יוסי אפילו ליקטן לעצים יש בהן קדושת שביעית, ומיהו לרבנן כל שהן לחין ולקטן לאכילה יש בהן קדושת שביעית ואפשר לגרוס אפילו לפי' זה עצים להסקה כלומר דלא אשכח פלוגתא אלא בעצים דעלמא שאין הנאתן אלא לאחר הסיקן.

אלא הלכה כרבי יהודה למה לי מחלוקת ואח"כ סתם הוא והלכה כסתם. ואם תאמר מאי קושיא ומי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין דליכא מחלוקת במתניתין ופסקינן כתנאי דברייתא דפליגי אסתם מתניתין ולא אקשינן והלא סתם מתניתין הוא אלא לרבי יוחנן בלחוד דכייל ופסק בסתם דאפילו לרבי יוחנן נמי אמרינן בדוכתי טובא (שבת קיב, ב) אמוראי נינהו ואליבא דרבי יוחנן. וי"ל דאין הכי נמי דטפי עדיף מחלוקת ואחר כך סתם מסתם מתניתין בלא מחלוקת במתניתין משום דכל ששנה רבי מחלוקת ואחר כך סתם נראה שדקדק הרבה בדבר ואחר ששנה המחלוקת ראה דברי האחד וסתם כמותו. ועוד אפשר לומר שהברייתא נשנית אחר המשנה דבי רבי חייא ובי רבי אושעיא תלמידי דרבי והלכך אף על גב דאיכא סתם במתניתין ששנה רבי שנה להם רבי הברייתא לבסוף והוה ליה סתם ואחר כך מחלוקת ובכי הא לא מקשינן והא סתם מתניתין הוא דאפשר דלאו הכי הוא. אלא דקשיא דבפרק החולץ (יבמות מב, ב) אמרינן מסתמין ואזיל רבי אבהו אכתפיה דרבי נחום שמעיה ומנקיט הלכה מיניה מחלוקת ואחר כך סתם הלכה כסתם משנה סתם ואחר כך מחלוקת אין הלכה כסתם סתם במתניתין ומחלוקת בברייתא הלכה כסתם סתם בברייתא ומחלוקת במתניתין מאי אמר ליה רבי לא שנה חייא מנא ליה. אלמא אף סתם במתניתין ומחלוקת דברייתא פשיטא ליה שהלכה כסתם דמתניתין. ויש לומר דההיא כללא ר' אבהו בלחוד הוא דכייל ליה ואמוראי אחריני לית להו הכין בסתם מתניתין ומחלוקת דברייתא דהא איכא טובא דפסקי לעתים כמחלוקת דברייתא חוץ מרבי יוחנן ואליבא דהנהו אמוראי דאמרין משמיה דרבי יוחנן דהלכה כסתם משנה ורבי אבהו נמי תלמידו דרבי יוחנן הוא וסבירא ליה כרביה.

דקתני לה גבי הלכתא דפסיקתא כל המשנה ידו על התחתונה כל החוזר בו ידו התחתונה. איכא למידק, והא ההיא דכל החוזר בו ידו על התחתונה הא אפקיה רב לבר מהלכתא בהשוכר את האומנין (ב"מ מז, ב) דמוקי לה כרבי דוסא דאמר ידו על התחתונה וליה לא סבירא ליה אלא פועל יכול לחזור אפילו בחצי היום וכן הלכתא. וי"ל דמכל מקום התנא שסתם כן סובר דהלכתא כרבי דוסא. ורבינו תם ז"ל פירש דאפשר דרב יוסף דהכא לא מוקי לה כרבי דוסא אלא מוקי לה כאיבעית אימא דהתם דמוקי לה כדתניא כל החוזר בו ידו על התחתונה כיצד מכר לו שדה באלף זוז ונתן לו מהם מאתים זוז בזמן שהמוכר חזר בו יד הלוקח על העליונה רצה אומר לו תן לי מעותי או תן לי קרקע כנגד מעותי וכו'.


דף קב עמוד אעריכה

דף קב עמוד בעריכה

אמר רבי יוחנן לא קשיא הא רבי מאיר הא רבי יהודה. ופחתו דקתני בברייתא בתרייתא אינו כפחתו דברייתא קמייתא דפחתו דברייתא קמייתא כיון דאוקי כרבי מאיר וקני ליה בשינוי אם כן אפילו פחתו באונס פחתו לו דברשותיה איתניס ופחתו דברייתא בתרייתא דאוקי כר"י דלא קני להו בהאי שינוי דלאו שינוי גמור הוא לדידיה אלא כשינוי דצבע אם פחתו באונס לא פחתו לו ואין מטילין עליו אלא פחת דידו על התחתונה להפסיד שכרו דכל המשנה ידו על התחתונה, וכן הדין לאוקמתא דרבי אליעזר דמוקי להו תרווייהו כרבי מאיר דאילו לאכילה הוי שינוי גמור וקני להו אבל לסחורה לא הוי שינוי גמור ולא מפסיד אלא שידו על התחתונה. והא דתני הותירו לאמצע דוקא בשנתן לו בתורת עסק ולאמצע דקאמר למחצה לשליש ולרביע כמנהג המדינה קאמר ואם לא נתנה בתורת עסק אלא דשווייה שליחא בעלמא אם הותירו הותירו כולן לבעל המעות.

הא והא רבי מאיר ולא קשיא כאן לאכילה כאן לסחורה. כלומר, בשנתכווין לו ליקח חטים לאכילה חטים דוקא קאמר ליה ובהקפדה קאמר וכשלקח שעורים שינוי גמור הוא וקנאו בשנוי והילכך בין פיחתו בין הותירו לשליח פחתו והתירו כגזלן גמור שמשלם כשעת הגזילה. אבל לסחורה לא בהקפדה גמורה קאמר לפיכך אם הותירו לאמצע שאין זה שינוי גמור. ומיהו כיון דשנה ממה שאמר לו בעל המעות קנסינן ליה דידו על התחתונה ואם פחתו פחתו לו.

אחיכו במערבא לרבי יוחנן אליבא דרבי יהודה וכי מי הודיעו לבעל החטים שיקנה חטיו לבעל המעות. דבשלמא לר' אלעזר דאמר דאפילו לרבי מאיר כל לסחורה אינו שינוי גמור דלאו בהפקדה (אמר לו) [איכא למימר] דבכל מידי דאית ביה רוחא ניחא ליה ולא בטל שליחותו לגמרי ושליחותא דבעל הבית קא עביד וקני בעל המעות [בש"מ _ וכטעמא דקא מפרש ר' אבהו בחטים וחטים] אלא לרבי יוחנן דאמר משנה ולא הוי שלוחו ומיהו שינוי לא הוי דליקני ומכל מקום קונהו בעל המעות. ומיהו למסקנא הא אפריקא [קשיא] דבני מערבא דטעמא משום דדעתו של שליח לזכות לבעל המעות כדקני ליה בחטים וחטים וכדאתקפתיה דרב שמואל בר ססרטי ור' אבא נמי דדחה דברי ר' אבהו, ואף על גב דבמערבא מחכי עלה לא שבקינן דרבי יוחנן ורב שמואל בר ססרטי דיהיב ביה טעמא ולא אמרינן מי הודיעו לבעל החטים, ולרבי יהודה דקיימא לן כוותיה בין לסחורה בין לאכילה ואף על פי ששנה לגמרי אם הותירו הותירו לבעל המעות דדעתו של שליח לא אתי לקנות ולזכות לעצמו אלא לבעל המעות ואם פחתו לשליח דקנסא הוא ומשום דשינה בשליחותיה ואם הותירו אם ניתן לו בתורת שותפות הותירו לאמצע ואם לא נתנו בתורת שותפות הכל לבעל המעות ואם פחתו פחתו לשליח.

שמעינן משמעתין תרתי, דכל היכא דנתכוין לגזול ולקנות לעצמו אין חילוק בין רבי יהודה לרבי מאיר, ומיהו דוקא בשיש עדים ששלח בהן יד לעצמו או שאמר שחוזר בו משליחותו וקונה באותן מעות לעצמו הא סתמא אינו נאמן וכדאמר לקמן בפרק הגוזל ומאכיל (קטז, ב) גבי שיירה שהיתה מהלכת במדבר אמר רמי בר חמא בשותפין עסקינן וכגון זה שותף חולק שלא לדעת חבירו אמר מפליג פליג לא אמר לא פליג רבא אמר הכא בפועלין עסקינן וכדרב יהודה אמר רב דאמר [לפנינו: וכדרב דאמר רב] פועל יכול לחזור ואפילו בחצי היום אמר מהדר הדר ביה לא אמר לא מהדר. ושמעינן נמי משמעתין דכל היכא דמתכוין לזכות לבעל המעות זכה בעל המעות, ואף על פי ששנה בדבר שבעל הבית מקפיד בחטים ושעורים ולאכילה דלרבי יהודה הותירו לבעל המעות אליבא דרבי יוחנן, ומסתברא שהמקבל עסק אם שלח יד במקצת העסק ומתעסק בשאר עסק והרויח סתמא לבעליו ואם פחתו פחתו לו דקם ליה ברשותיה כולה לאונסין משעה ששלח יד במקצתו, ואם הותירו לבעל המעות דמסתמא לדעתו הוא מתעסק ואם שותף הוא הותירו לאמצע כענין שאמרו בפרק בן סורר (סנהדרין מב, א) בבא במחתרת כי אוקמיה רחמנא ברשותיה להתחייב באונסין למיקנא ממש לא מידי דהוה אשואל. ועוד מסתברא לי דאפילו אם החזיר אותו מקצת שנטל במקום שנטל והרויח בו מה שהותיר לבעל המעות אי לאמצע אם הוא שותף, ואין צריך לומר לדעת הפוסקים כרבי ישמעאל (לקמן קיח ב) דאמר בגונב סלע מן הכיס למקום שנטל יחזיר ואין צריך דעת בעלים אלא אפילו לרבי עקיבא דאמר צריך דעת בעלים אני אומר כן לפי שזה מתכוין לזכות לבעל המעות ולא גרע מכסות אשתו ובניו וצבע שצבע לשמן משלו כדעת רבי יוחנן, ואפילו כדעת רבי אבהו דאמר שליחותייהו קא עביד דהכי נמי שליחותייהו דבעל המעות קעביד, ואם נפשך לומר כל שנעשה עליו גזלן במעשיו אף על פי שהוא מתכוין לזכות ולקנות לבעל המעות לא קנה בעל המעות אלא אם הותיר לעצמו, ותדע דהא לרבי מאיר דקני בשינוי גמור כגון (שנתכוין) [שנתן _ ש"מ] לו לאכילה לכולי עלמא חטים ושעורים אם הותירו הותירו לו ואף על פי שאין דעת השליח לקנות בשינויו. י"ל דלמא לרבי מאיר כל ששינה שינוי גמור ועבר על דעת בעל הבית מתכוין הוא לקנות לעצמו ושינוי זה הוא מוכיח על כונתו. ואי נמי י"ל דשאני התם דכיון דבשנוי זה מוציאו מרשות בעלים וקנאו בו אי אפשר למר שבמה שקנאו והוציאו מרשות בעל המעות בו בעצמו יקנה בעל המעות דהיאך אפשר לומר שקנין לעצמו וזכייתו [בש"מ: בכוונתו] לבעל המעות שהן שני הפכים באין לו כאחד הא אי הא לא הא. ואם נפשך לומר עוד אילו שלח יד בעסק לקנות לעצמו היאך עושה סחורה במעותיו של זה והאמר רבא בפרק איזהו נשך (ב"מ עד, א) הני בי תרי תלתא דיהבי זוזא לחד למיזבן להו מידי זבן לחד זבן לכולהו ולא אמרן אלא דלא ציירי וחתימי אינש אינש לחודיה אבל ציירי וחלתימי אינש אינש לחודיה למאן דזבין זבין, אלמא אף על גב דכשמשך זה מקח זה [לא] נתכוון לכולם ולא נתכוין לקנות אלא לחד מינייהון ואפילו הכי אמרינן לאו כל כמיניה לעשות סחורה (לאחד ודלא לזכות לו[) [לאחר לזכות לו _ ש"מ ותשו'] במעות שאינן שלו. י"ל דשאני (אחד) [התם] דבכל כי הא לא אמרינן מי הודיעו לבעל חטים לפי שדעת המוכר אינו אלא למי שקונה ממנו או לבעל המעות אבל לא לזה ולא לזה אלא לאחר דלאו בעל מעות ולא קונה ממנו לא. ואם תאמר והרי שנינו בתוספתא בבבא מציעא פרק ד' (קי, א) הנותן מעות לחבירו ליקח לו פירות למחצית שכר ובאחרונה אמר לו לא לקחתי אין לו עליו אלא תרעומת ואם יש עדים שלקח ומכר מוציאין מידו בעל כרחו, אלמא אפילו בלוקח (בעצמו) לא קנה שאי אפשר לו לעשות סחורה לעצמו במה שנתן לו בעל המעות לקנות לו (אלמא) [אלא _ ש"מ] כל שידוע [שקנה _ ש"מ] במעות שנתן לו חבירו ליקח לו כל מה שלקח באותן מעות הרי הוא לבעל המעות, י"ל דשאני התם דכיון שקנה סתם ושכירו הוא ידו כידו של בעל המעות דעד שיחזור בו בפירוש מסתמא לבעל המעות הוא קונה וכמו שכתבתי למעלה.

אלא שאין אני רואה כן דעת הרב בעל מתיבות, שהוא ז"ל כתב בהא דאמרינן בקידושין בריש פרק האומר לשלוחו (קט, א) ברבה בר בר חנה דיהיב זוזי לרב דזבן ליה ההיא ארעא אזל וזבניה לנפשיה ואמרינן [דקנאה רב] דהני מילי בשלקחה רב במעות של עצמו אבל אם ידוע שלקחה באותן מעות שנתן לו רבה בר בר חנה קנאה רבה בר בר חנה, והביא ראיה מן התוספתא זו שכתבתי ואף על גב דהתם רב בפירוש קנאה בשם עצמו, וכן נראה מדברי הרי"ף ז"ל (שכתב) בפרק המקבל (ב"מ קד, ב) שהוא ז"ל כתב היכא דשקיל אינש עסקא מחבריה לאיעסוקי ביה ואזיל ליה לדוכתא אחריתי ובע' למיפלגי' ההוא עסקא או לזוזי דעסקא קמי בי דינא אדעתא למישקל איהו פלגא דבתורת מלוה לאיעסוקי ביה לנפשיה כי היכי דלא למיתן רוחא למריה דעסקא שמעינן משמעתא דרבא (שם) דאמר להכי קרי ליה עסקא דאמר ליה לאיעסוקי ביה יהבית לך ולא למשתי בה שכרא דלית ליה למיפלגי' לממונא למישקל פלגא לאיעסוקי ביה לנפשיה דלאו אדעתיה דעביד הכי יהבית ניהליה הלכך אי אתני הדין תנא לפני כל בית דין שבעולם לא מהני תנאי כלום. ועוד אי מהני תנאה בההוא פלגא דבתורת מלוה ואף על גב דלאו אדעתיה הכי יהבינן ניהליה מהני נמי באידך פלגא דבתורת פקדון ומשוינן ליה לכוליה גביה כי מלוה ושקיל לרוחא לחודיה ואם כן מאי אהני לך דעביד עיסקא פלגא מלוה ופלגא פקדון ומילתא תליא ביה בלוה ואי בעי לאתנויי עליה ולבטולי מצי בטיל, עד כאן. הנה שהרב ז"ל סבר שמה שכתב שאם רצה מקבל העסק להתעסק בו ולהרויח לעצמו אפילו אמר והתנה בפירוש בפני עדים לאו כל כמיניה ועל כן אם עשה כן מוציאין מתחת ידו, וצריך לי עיון שהרי אינו נראה כן מתוך שמועתינו וכמו שכתבתי.

הא דאמר ר' אבא כל המקדיש נכסיו נעשה כמי שהקנה כסות אשתו ובניו מעיקרא. מדקאמר נעשה כמי שהקנה ולא קאמר כל המקדיש נכסיו מקנה כסות אשתו ובניו משמע דלב בית דין מתנה ועל דבר זה קאמר. ולא היא, דאי משום תקנת חכמים במקדיש נכסיו קאמר ולא לגבי שאר מילי אם כן היאך מייתי ראיה בשלהי פרק נערה שנתפתתה (בתובות קב, א) דאלמנה אין שמין מה שעליה מדתנן המקדיש נכסיו אין לו בכסות אשתו ובניו דבמקדיש עביד בה רבנן תקנתא ולא בשאר מילי. אלא מהתם שמעינן דדינא קתני משום דאנן סהדי דדעתיה לאקנויי להו כלים שלקח להן ואף על פי שלא הקנה להן בפירוש ומשום דאמדינן ליה לדעתיה אמרו נעשה כמי שהקנה, וכמוהו בריש פרק המפקיד (ב"מ לד, א) נעשה כאומר לו לכשתגנב פרתי ותרצה ותשלמני פרתי קנויה לך סמוך לגנבתה ואחרים יש (בגיטין) [בש"מ _ בגמרא]. ומכל מקום איכא למידק דלדברי ר' אבא לא הקנה להן בשעת קנייה דנימא דשליחותייהו קא עביד לזכות להן מיד המוכר אלא לאחר שקנאה הקנה אותן להן מדקאמר כל המקדיש. ועוד דר' אבא הוא דנדי מההוא טעמא דר' אבוה דמוקי מתניתין בטעמא דשליחותייהו עביד ואם כן קשיא היאך קנו ומזכה להן. וי"ל דכל שדעתו קרובה להן הרבה גמר בדעתו בהקנאה וזכייה לקנות ואפילו להפקיע מידי הקדש דאורייתא. ודכותה איכא בריש פרק השוכר את הפועל במסכת ע"א (סג, ב) גבי חנוני המקיפו כיון דחנוני המקיפו מקנה ליה דינר בכיסו. כנ"ל. עוד נ"ל לאו משום הקנאה אלא משום דסבירא ליה דאין אדם נותן דעתו על מה שכבר לקח לצורך אשתו, ודכותה בנדרים פרק השותפין (מו, א) במשנת היה לו מרחץ ובית (הכסא) [הבד _ ש"מ] ביד אחרים, וזה נראה לי עיקר.

מכלל דמיקנא מיהא קני לימא פליגא דבני מערבא דאמרי מי הודיעו לבעל חטים וכו'. איכא למידק אפילו לרבי יוחנן דלא בעי שיודיעו היאך קני זה דשאני הכא דקנה בשם ריש גלותא וכיון שכן לריש גלותא הוא מתכוין לקנות ולא לזה. וי"ל דלרבי יוחנן לא שנא הכי ולא שנא הכי לעולם דעת המוכר למכור למי שהמעות שלו או למי שדעת בעל המעות לקנות לו שהרי כל שהלוקח לוקח סתם הרי הוא אצל המוכר כלוקח בפירוש לעצמו ואפילו הכי לדעת רבי יוחנן לבעל המעות וכיון שכן בין לוקח בשמו והמעות לאחר ובין לוקח בשם ריש גלותא והמעות שלו לעולם דעת המוכר למי שהדעת בעל המעות [בש"מ _ למי שהמעות שלו] אבל לבני מערבא דבעו שיודיעו לבעל חטים היאך קנה זה, ופרקינן כגון דאודעיה לדידיה.

ולענין דינא: כיון דקיימא לן כרבי יוחנן דלא בעינן שיודיעו אף הכי נמי קנה ואף על גב דלא אודעיה לדידיה. ונראה שמשום כך השמיט הרי"ף ז"ל לההיא דאמרינן כגון דאודעיה לדידיה. ובתוספות נראה שסבורים דע"כ צריך שיודיעו לעדים שאם לא כן מאין לנו שלא קנה ריש גלותא כיון שקנה בפירוש בשמו ומאי שנא מהאומר לאשה הילך מנה והתקדשי לפלוני שמקודשת לאותו שקבלה המנה על שמו (קדושין ז, א). והראיה שהביאו מקידושין אינה ראיה לפי הנראה בעיני, דהתם על כרחך בדוקא קאמר לה והיא גם היא אין דעתה להתקדש אלא למי שקבלה המנה בשמו ואי אפשר לקדשה בשם אחר ותהא מקודשת לו, ועוד דכל הני טעמי דשייכי במכר משום יקרא דריש גלותא ופנוחי לא שייכא כלל בקדושין. אבל מכל מקום נראה לי שהדין אמת, דנהי שהמוכר דעתו למכור לבעל המעות מכל מקום על כרחנו לא לבעל המעות דוקא אמרינן שאילו היה דעת בעל המעות לקנות למי שקונה בשמו ודאי קונה לכולי עלמא ואין צריך שטר אחר מבעל המעות אלא שאני אומר שדעת המוכר להקנות לבעל המעות עצמו או למי שהוא לוקח לו ובשמו, וההיא דאין לו בכסות אשתו ובניו ההיא לא לקחן מיד המוכר לשמן דאילו כן לא אמרינן מי הודיעו שהרי הודיעו הבעל כיון שלוקח מן המוכר בפירוש בשמן, ולשמן דקתני בכונת לשון קאמרי כלומר לצרכן, וכיון שכן אם קנה בשם חבירו מנלן דלא קנה חבירו ושהוא לא לקח בדוקא לו כיון שקנה בשמו. ומסתברא דכי אמרינן הכא לימא פליגא דבני מערבא הא לרבי יוחנן מדינא קנה בעל המעות ולא ריש גלותא אף על גב דלא אודעי ליה למוכר ולא לעדים היינו דוקא כל שהוא מצד המוכר דלא אמרינן שלא קנה הואיל שקנאו בשם ריש גלותא וכדסברי בני מערבא אלא קנה לוקח שהוא בעל המעות כל שידע ריש גלותא שהלוקח קנה לעצמו ומשום יקרא דידיה הוא דעבד אי נמי לפנוחי הא לאו הכי אפילו בא חבירו ששטר מקח בשמו לומר שהוא זכה בו יכול הוא לומר כן וזכה. כנ"ל.


דף קג עמוד אעריכה

רב לטעמיה דאמר עושין אמנה בפירות ואין עושין אמנה בדמים. הא לר' (אבוה) [ינאי] דאמר מה לי הן מה לי דמיהן אף על גב דלא משכיה רב לכיתנא שקיל הני זוזי ואף על גב דלא אמרי האי כיתנא דכהנא. מכאן למדנו דלר' (אבהו) [ינאי] אפילו במעות ממש קאמר, וכבר כתבתי בארוכה בפרק איזהו נשך (ב"מ סג, א).

מתני': הגוזל את חבירו שוה פרוטה ונשבע לו יוליכנו אחריו אפילו למדי. ודוקא גזלו ונשבע הא לאו הכי לא. ובגמרא מפרש לה כמאן. ומינה למי שלוה מעות מחבירו ונשבע לו שיפרענו לזמן פלוני שאינו צריך לילך אחריו למדי שלא נשבע אלא שיפרענה במקום שלוה ממנו הא אם הלך לו המלוה למקום אחר אין צריך לחזור אחריו. וכן אינו נותנו לא ביד בנו ולא ביד שלוחו וכדאמרינן הכא לא יתן לא לבנו ולא לשלוחו, ותנן נמי בפרק השואל (ב"מ צח, ב) שלחה ביד בנו ביד שלוחו ומתה פטור, וכן בשעה שמחזירה ונותנה ליד בית דין נמי אפשר דלאו נתינה היא דהכא הוא דתקנו משום דחייב להוליך אחריו ואפילו למדי וכדי שלא יוציא מאתים על מנה, וכן נמי בבית בבתי חומה שתקן הלל שיהא חולט מעותיו ללשכה כדי שלא יחלט ללוקח כדאיתא בפרק מי שאחזו (גיטין מז, ב) הא בעלמא דלא עבוד תקנתא נתינה ביד בית דין לא מהניא. כנ"ל.

אבל נותן הוא לשליח בית דין. הא דקאמר לשליח בית דין, להקל על הגזלן נקטיה ולומר שנותן קרן וחומש לבית דין כתקנתא דרבי אלעזר ב"ר צדוק דאמר (ע"ב) תקנה גדולה התקינו שאם הוצאה יתירה על הקרן מביא קרן וחומש לבית דין ומביא אשם ומתכפר לו, וקתני הכא שאם נותן לשליח בית דין אם נאבד ביד שליח בית דין קודם שיגיע ליד בעלים או לבית דין פטור ולפיכך משנתן לשליח בית דין יכול להביא אשמו ואין השבת גזלו ליד בעלים ולא אפילו ליד בית דין מעכבת.

ואם מת יחזיר ליורשין. כלומר צריך לילך אחריהם אפילו למדי ואיצטריך לאשמועינן דאף על גב דכתיב לאשר הוא לו יתננו לאו דוקא לו כלומר לנגזל עצמו אלא אפילו ליורשין ואי אפשר להביא אשמו עד שיחזיר להם.


דף קג עמוד בעריכה

מניח גזילה ביניהם ומסתלק. לאו דוקא מניח ביניהם דאם כן שקיל לה חד מינייהו דלאו דידיה ואזיל אי נמי כולהו ולאו דכולהו היא אלא דחד מינייהו, אלא מניח ביד בית דין קאמר וכדאמרינן בבבא מציעא בפרק המפקיד (לז, ב) דמייתי לה התם גבי אמר לשנים גזלתי לאחד מכם וכו' אמר מר מניח גזילה ביניהם ומסתלק ושקלי ליה כולהו ואזלי כו' אמר רב ספרא ויניח.

לעולם רבי עקיבא היא וכי קאמר רבי עקיבא היכא דנשבע הוא דקאמר. כמתניתין.

יש לפרש דלאו דוקא רבי עקיבא (קאמר) ולא רבי טרפון קאמר, דהא רבי טרפון נמי מודה הוא דהיכי דנשבע מדינא צריך לילך אחריו ועד שילך אחריו ויתן לו אינו יכול להביא אשמו ולהתכפר בו, אלא משום תקנת רבי אלעזר בר צדוק קאמר שאין צריך ליתן לכל אחד ואחד דאם כן תהא הוצאה יתירה על הקרן וכדאמר הכא בהדיא לרבי טרפון וכדאמרינן נמי בפרק המפקיד אמר רב ספרא יניח כדכתבינן לעיל ומאי יניח בבית דין כתקנת רבי אלעזר למתניתין נמי הא דקתני אבל נותן הוא לשליח בית דין והיינו מחמת תקנת רבי אלעזר בר צדוק וכמו שכתבנו בפירוש דמשנתינו, אלא רבי עקיבא דקאמר אף רבי עקיבא קאמר וכל שכן רבי טרפון דאמר בפירוש יניח דהיינו בבית דין כמתניתין, ואי נמי מחזר לאוקמי כרבי עקיבא משום דכולהו סתמי כרבי עקיבא. ויש מפרשים דדוקא רבי עקיבא קאמר ולא רבי טרפון דיניח דקאמר רבי טרפון לאו דוקא בבית דין קאמר אלא יניח ביד נפקד קאמר, ונפקא מינה היכא דלא מצא בית דין דלרבי עקיבא אין לו תקנה אלא נתינה ליד בית דין או יוליך אחריו אפילו למדי אבל לרבי טרפון אם לא מצא בית דין יניח אפילו ביד נפקד (אחר) ודיו. והא דקאמרינן הכא לרבי טרפון עבוד רבנן תקנתא דהכא אליבא דרבי אלעזר בר צדוק הכי קאמר דאמר רבי אלעזר דתקנה גדולה עשו כדי שלא תהא הוצאה יתירה על הקרן מינה שמעינן שחשו חכמים להפסד הגזלן והלכך כל שאפשר להעמיד ביד בית דין יעמיד ואם לא יניח ביד נפקד דאף בזה תקנו דעיקר תקנה היה כדי שלא תהא הוצאה יתירה על הקרן. והראשון נראה לי עיקר, דאם איתא דפליגי נמי רבי עקיבא ורבי טרפון בהנחה ביד בית דין והנחה ביד הנפקד אם כן הוה להו למימר הכי ורבי עקיבא כי עבוד רבנן תקנתא ביד בית דין וביודע למאן גזליה ואי נמי ידע למאן גזליה ולא ליד בית דין לא. ועוד דלקמן מוקמינן מתניתין כרבי טרפון ומתניתין לשליח בית דין קאמר דמשמע דוקא לשליח בית דין.

ועוד מותיב רבא. כלומר אי אפשר לאוקמי מתניתין כרבי עקיבא, ומתניתין דגזל אחד מחמשה בני אדם בשנשבע, דלכולי עלמא ההיא בשלא נשבעו הוא דאילו לרבי שמעון ב"א הא אמרינן דלא נחלקו בלקח ואי בשנשבע מה לי גזל מה לי לקח, ולתנא קמא דרשב"א דסבירא ליה אפילו בלקח פליגי כדאיתא בפרק האשה שלום (יבמות קיא, ב) ולדידיה מהאי מעשה דחסיד קשיא וחסיד לא משתבע בשקרא ומשמע דלאו בנשבע פליגי ואף על גב דלרשב"א האי מעשה לא היו דברים מעולם מכל מקום בין לדידיה בין לתנא קמא דידיה דקאמר דכן היה מעשה אי אפשר להעמידה בנשבע.


דף קד עמוד אעריכה

אלא אמר רבא שאני מתניתין כיון דידע למאן גזליה וכו'. כך גירסת הספרים והכי פירושו אלא מתניתין כולי עלמא היא דבלא נשבע כיון דידעי למאן גזליה ואודי ליה אפילו רבי עקיבא מודה דאינו צריך להוליכה אחריו, ובנשבע אפילו רבי טרפון מודה כיון דידע למאן גזליה ואודי שיוליך אחריו למדי. אבל הראב"ד ז"ל לא גרס כך אלא הכי גריס אמר רבא שאני מתניתין וכו' כלומר לעולם רבי טרפון היא ולא רבי עקיבא, דאילו לרבי עקיבא כיון דהיכא דלא ידע למאן גזליה אף על גב דלא משתבע קניס כי ידע למאן גזליה היכי דלא אשתבע ליתיב מיהא לבית דין. אלו דברי הרב ז"ל. ולאו קושיא כל כך היא דכיון דידע למאן גזליה וקא מודי ולא אשתבע מה הנאה יש לו לנגזל כשיתן ליד בית דין הא אמרינן דהוה ליה כפקדון בידו דהוה ליה כמאן דאמר ליה יהא לי בידך.

ולפי דרכו וגירסתו של הרב ז"ל פסק כרבי טרפון בכולה, חדא בהאי סתמא אתי' אליביה כפי מה שפירש, ועוד דטעמיה דרבי עקיבא משום קנסא הוא והאידנא לא דיינינן דיני קנסא ועוד דרבי עקיבא לא קאמר אלא להוציאה מידי שמים ולאו לאכרוחי בבי דינא דהא קתני לא זו הדרך מוציאתו מידי עבירה אלמא משום ידי שמים קאמר עד כאן. והרי"ף ז"ל פסק כרבי עקיבא.

הא דאמרינן: אי דלא עשאו בעדים מנא ידעינן. קשיא לי, דלמא במודה שהוא שולחו ואפילו הכי פטור השואל כיון שלא עשאו משאיל שליח בעדים, דהא טעמא דעשאו בעדים משום דכל שטרח כי היכי דלוקים ברשותיה וכל דלא עשאו בעדים גברא מהימנא הוא דקאמר ולאו דליקום ברשותיה. וי"ל דשלחו ביד שלוחו הידוע עכשיו שהוא שלו קאמר, ולא שימצא לאחר כן בהודאת בעל הפרה קאמר, ומשום הכי קאמר שלוחו שהוא ידוע עכשיו שהוא שלוחו ומנא ידעינן אי לאו דעשאו בעדים ועדים מעידין עליו עכשיו שהוא עשאו שליח בפניהם דאפילו מודי או שיש עד אחד אינו ידוע לזה שהוא שלוחו [ואוקמה רב חסדא בשכירו ולקיטו שהוא ידוע לזה שהוא שלוחו _ ש"מ] בעלמא ולא לשליחות זה. כנ"ל.

ליתני אבל נותן הוא לשליח שעשאו בעדים. כלומר דיותר מצוי ונקל לעשות שליח בעדים שאינו צריך אלא שנים מבית דין שצריך ג' ועוד שהכל כשרין להעיד ואין הכל כשרים להעמיד בית דין.

קשיא לי אשמעתין, אפילו כי לא עשאו בעדים כיון דאינש מהימנא הוא לדידיה אמאי אין הנפקד שמסר לידו פטור, ולא מבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר דעלויא עלייה לשמירתו אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם פטור ולכולי עלמא הוא פטור כל דשני מהימן ליה כדאיתא בפרק המפקיד (ב"מ לו, א-ב). וי"ל דאין הכי נמי כל שלא אירע בו דבר שהוא מתחייב בו שומר ראשון והשני פטור אבל אם אירע בו דבר שהשומר הראשון חייב בו והשני פטור לא פטר הראשון מחיובו, שלא אמרו פטור אלא שלא פשע השומר כשמסרו לשני לאפוקי ממאן דאמר דאפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר ונגנבו חייב, כיצד הרי שהיה הראשון שומר שכר ומסר לשומר שכר או חנם ונאנס פטור כל שהשני נאמן לו בשבועתו או שהראשון יכול לישבע עליו שהיה עומד בצדו כשנאנס או שנאנס בעדים אבל אם נגנב ומסר שומר שכר לשומר חנם אין אומר שיהא השומר ראשון פטור, והלכך לדעת רב חסדא כל שעשאו שליח בעדים אוקמינן ברשותיה ואפילו היה ראשון שומר שכר ומסרו לזה ופשע בה ונגנבו או שאבדו הראשון פטור, ולדעת רבה עדיין הראשון בחיובו. אלא שעדיין קשיא לי, דאם כן בשומר חנם פטור בין לרבה בין לרב חסדא שהרי נכנס השני תחתיו דראשון כל שהוא נאמן לו שני (לראשון) [כראשון]. ועוד צריך לי עיון.


דף קד עמוד בעריכה

אמר רב יהודה אמר שמואל אין משלחין מעות בדיוקני ואפילו עדי חתומים עליו. יש לפרש חתומים על דיוקני ועל השליחות, ולהאי פירוש הא דרבי יוחנן דאמר אם עדים חתומין עליה משלחין שייכא באידך דרבי יוחנן ור' אלעזר דאמרי שליח שעשאו בעדים הוי שליח, וכיון שכן קיימא לן כרבי יוחנן בתרוייהו דהוי להו רבה ושמואל לגבי רב חסדא ורבי יוחנן ור' אלעזר תרי לגבי תלתא וקיימא לן כרבים, ועוד דהוה ליה לשמואל לגבי רבי יוחנן וקיימא לן כל שמואל ורבי יוחנן הלכה כרבי יוחנן, והיינו נמי דאמרינן ולשמואל מאי תקנתא ואהדריה כי הא דרבי אבא ואפילו הא דדיוקני מיירי בדאין עדים על השליחות אלא אדיוקני דלמא שמואל לא פליג אדרבי יוחנן בשליח שעשאו בעדים ואם כן לימא תקנתא בשעשאו שליח בעדים. אבל אין נראה כן מדברי ר"ח והרי"ף ז"ל שהם פסקו בשליח שעשאו בעדים כרב חסדא דאקשינן ומפרקינן אליבא דידיה ותו מדרבי יוחנן ור' אלעזר כוותיה, ובדיוקני פסקו כשמואל מדשקלי וטרו לאוקמי סוגיא דשמעתין כשמואל ואמרינן לשמואל מאי תקנתא, ולפי דבריהם עדים חתומים עלי' לא על שליחות אלא על הדיוקני בלחוד. וכן פירש ר"ח ז"ל בהדיא וז"ל ואפילו עדים מעידין שאמר להן זה הכתב כתב ידי הוא ואינן יודעין העדים מה כתוב בו אלא כתבו הם למטה כי פלוני אמר לנו העידו עלי שזה הדיוקני שלי הוא ודיוקני זה הוא כגון חתם ידו. עד כאן. ולהאי פירוש הא דאמרינן מאי תקנתיה ואמרינן כי הא הוא הדין דהוה מצי למימר [כי הא דרבי יוחנן ור' אלעזר ורב חסדא _ ש"מ] כלומר שיעשה שליח בעדים. ונ"ל משום דהא לא ידעינן שמואל אי כרבה או כרב חסדא משום הכי נקט הא דר' אבא דליכא לאפלוגי עלה.

וכל הני מילי לאפטורי נפקד מאונסין, אבל לאפוקי מיניה דנפקד כולי עלמא לא פליגי דלא מצי מפיק, ומצי אמר ליה לאו בעל דברים דידי את עד שיכתוב לו הרשאה ויכתוב לו זיל דון ואפיק לנפשך (לעיל ע, א), וכן נמי לכולי עלמא בין בשעשאו שליח בעדים אי נמי בדיוקני ואין עדים חתומים עליה או אפילו שכירו ולקיטו אם אמר לו שלח לי ביד זה פטור דהיינו מתניתין דהשואל (ב"מ לח, ב) דקתני ואם אמר לו שלח ושלחה פטור, ולא נחלקו כאן אלא בכותב לו מעות יש לי בידך ועשיתי שליח זה להביאם אצלי דאיכא למימר דהכי קאמר ליה אינש מהימנא הוא להביאם אם תרצה לשלחם על ידו.

גירסת הספרים: ר' אבא הוה מסיק זוזי ברב יוסף בר חמא. ובדרב פפא נמי גרסינן רב פפא מסיק זוזי בי חוזאי. ואיני יכול להלום שמועה זו לפי גירסא זו דהאמר ליה רבא ליקנינהו ניהלך אגב ארעא, וכן בדרב פפא אקנינהו ניהליה (מג, ב) אסיפא דביתיה, ואם מעות הלואה הן היאך יכול לקנותם באגב, דאי מלוה על פה אין לה תקנה אלא במעמד שלשתן, ואי מלוה בשטר אין לה תקנה אלא בכתיבה ומסירה אי נמי בכתיבה ואגב ארעא כלומר שיקנה השטר באגב שהוא כמסירת השטר אבל גוף המלוה אין עסק לאגב בה, ואם נפרש ההוא דקאמר אקנינהו ניהליה בהרשאה כפירוש הראב"ד ז"ל איני יודע מה עסק אגב בהרשאה. [בש"מ _ אלא שראיתי לו ז"ל שכתב אגב טופס ההרשאה שכתב הוא]. ונראה דלא גרסינן מסיק אלא הוה ליה זוזי וכן הוא בפרק המוכר את הספינה (ב"ב מז, ב).

לסוף אמר ליה אפילו כתב לך התקבלתי לאו כלום הוא דלמא אדאתית שכיב רבי אבא. פירש רש"י ז"ל רבי אבא זקן הוא. ולא ירדתי לסוף דעתו בזה, דאטו בדבר זה יש הפרש בין זקן וחולה לבחור אי חיישינן לכולהו חיישינן ואי לא חיישינן לכולהו לא חיישינן דהא תנן הניחו זקן או חולה נותנו בחזקת שהוא קיים. ואני תמה בהא דרבא וכי אם כתב לו התקבלתי ונתנו לרב ספרא על ידי אותו התקבלתי למה לא יפטר רב יוסף בכך, ואפילו שכיב ר' אבא בינתיים ולא ידע רב יוסף בכך והא אין לו לרב יוסף לחוש למיתה, ואפילו לערוה חמורה לא חיישינן ומנסבינן לה לאיתתא לעלמא במקום יבום, לענין ממון הקל לא כל שכן. י"ל דשאני הכא דר' אבא כתב התקבלתי לרב יוסף ואמר לו לכשתתן מעות לרב ספרא הריני כמי שקבלתים, וכיון שכן אם בשעה שנותנין לרב ספרא כבר מת ר' אבא אין אותה התקבלתי כלום.

אלא מאי תקנתיה נקנינהו ניהלך אגב ארעא. כלומר יכתוב לך הרשאה. והקשה הראב"ד ז"ל כיון דחיישינן בדשווי' שליח ואפילו כתב לו התקבלתי אם כן הרשאה נמי לאו כלום, דהא מדכתב כל מאן דמתענית מדינא עלי הדר שליחא הוא דשוויה וכדאסיק בפרק מרובה (ע, א) והלכתא שליח שויה. וכתב הוא ז"ל דכיון דכתב ליה זיל דון ואפיק לנפשיך וכתב ליה נמי כל דמתענית מדינא עלאי הדר משמע לישנא דאקנייתא ומשמע לישנא דשליחות והלכך לגבי בעל פקדון דטעין להכי איכווני מהני אבל יורש דלא ידע לא מצי טעין.

הא דאקנינהו ר' שמואל בר אבא אגב אסיפא דביתיה. לאו למימרא דבעינן באגב קרקע מסויים אלא מעשה שהיה כך היה. וכבר הארכתי בזה בפרק קמא דגיטין (ח, ב) גבי כותב לעבדי עצמך ונכסייך קנוי לך חוץ מאחד מרבוא שבהן.

גירסת הספרים: בזמן שלא נשבע לא הוא ולא אביו. לפי גירסא זו בשטפא דנשבע הוא ולא אביו אביו ולא הוא נקטיה. ויש ספרים שגורסים שלא נשבע הוא ואביו אלא אביו וזה יותר נכונה.

אי לא הודה אפילו קרן לא לשלם. קשה לי, דלמא בדאיכא עדים. ונ"ל דכיון דמחייבין חומש על גזלה ובמאי דמחייב אב פטר הכתוב את הבן אם כן על כרחין בדליכא עדים היא, דאי אתו עדים עד שלא הודה אפילו אביו פטור (וכדתנן) [וכדתניא] אם משבאו עדים הודה משלם תשלומי כפל ואשם אבל חומש לא משלם. כנ"ל.

הא דאמרינן: בשאין גזילה קיימת אפילו קרן לא לשלם. דהא תנן (קיא, ב) הגוזל ומאכיל את בניו פטורים מלשלם. קשה לי, דלמא מתניתין בלאחר יאוש וכדמוקי לה רב חסדא בריש פרק הגוזל זוטא והכא בשאכלוה קודם יאוש. ולא היא, דאי בשקודם יאוש וכדרב חסדא אם כן אף הבן חייב וכדרב חסדא דאמר גזל ולא נתייאשו הבעלים רצה מזה גובה רצה מזה גובה ואם כן תהדר קושיא לדוכתיה ונחייב חומש אשבועה אדידיה.

וכי איכא אחריות נכסים מאי הוי והא מלוה על פי היא ומלוה על פה אינו גובה לא מן הלקוחות ולא מן היורשין. וכתב רש"י ז"ל ואף על גב דאמרינן בסוף בבא בתרא (ב"ב קמו, ב) מלוה על פה גובה מן היורשין התם משום כדי שלא תנעול דלת בפני לווין והכא לא שייך נעילת דלת. (ופירש) [בש"מ _ ופסק] הרב ז"ל כמאן דפסק שיעבודא לאו דאורייתא אבל אנן פסקינן כמאן דאמר דאורייתא, אלא הכא נראה דקא מקשה אליבא דמאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו איכא למימר דלא קיימא לן כוותיה אפילו הכי אורחא דתלמודא הוא לאקשויי אפילו אליבא דמאן דלית הלכתא כותיה, וטובא איכא בתלמודא וחדא מינייהו בריש פרק האשה שנתארמלה (כתובות טז, א ושם בתוספות) וניזיל בתר רובא ורוב נשים בתולות נשאות ואף על גב דאסיקנא בריש פרק המוכר פירות (ב"ב לב, ב) דאין הולכין בממון אחר הרוב, וכולן בדרך בשלמא למאן דאמר הכי אלא למאן דאמר הכי מאי איכא למימר, ואי נמי י"ל דהכא אדרב נחמן אתינן דאמר לא קשיא כאן שלא הודה ורב נחמן תלמיד דרב ושמואל הוי ורב ושמואל אית להו התם בשלהי בבא בתרא (קמה, ב) מלוה על פה אינו גובה מן היורשין.


דף קה עמוד אעריכה

דלא הוי ידע. הקשה הראב"ד ז"ל אם כן מאי שנא בנו אפילו אביו נמי דכל דלא ידע שוגג הוא ולביה אנסיה (עיין שבועות כו, א) כדתנן בשבועות (לו, ב) וחייבין על זדון הפקדון. ותירץ דאיכא למימר כגון שהיה הבן יודע שהגזלה בדסקיא אבל לא ידע אם היתה פקדון או מתנה [לאותו שליש _ ש"מ], גבי האב זדון הפקדון הוא דאיבעיא ליה למרמא אנפשיה אי למתבעיה לנפקד אבל גבי יורש ליכא למימר הכי ושגגת הפקדון הוא ופטור.

לשמא תייקר לא חיישינן. מדקאמר לא חיישינן שמעינן דמיחש לא חיישינן הא נתייקר אחר שהביא אשמו לא נתכפר וצריך להביא אשם אחר דכל שהקריב אשמו קודם ששלם גזילו לא יצא (לקמן קי, א).

והחזיר לו שתים חייב להחזיר לו אחרת. כלומר אם אכלה אף על פי שהוזלו חייב הוא להחזירו (אלו איתא) [כאילו החתה _ ש"מ] בעין כיון שהיתה שוה פרוטה בשעת הגזילה, ואילו היתה בעין היה יכול לומר לו הרי שלך לפניך אבל עכשיו שאינה קיימת חייב להחזיר לו כמו שהיתה שוה בשעת הגזילה. והיינו דמייתי ראייה מגזל חמץ ועבר עליו הפסח. קשיא לי, מאי קאמר ותנא תונא גזל חמץ ועבר עליו הפסח דדלמא שאני חמץ דהוה ליה שוה פרוטה בשעת גזילה ואי לא (מ"ה) [משלם _ ש"מ] לא קיים והשיב את הגזילה, אבל הכא דהחזיר שתים ואית במאי דהחזיר שוה פרוטה מאן לימא לן דצריך להחזיר שלישית דלית בה שוה פרוטה וצריך עיון. ואיכא למידק למה לי לאתויי ראיה מדיוקא דגזל חמץ והא משנה שנויה היא (צג, ב) כל הגזלנים משלמין כשעת הגזלה ואפילו הוזל משלם כיוקרא דבשעת גזילה וכדאמר בשלהי פרק המפקיד (מג, א) בחסר מי איכא למאן דאמר והתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה, ויש לומר דאי ממתניתין לא דייקינן מינה הא דרבא דממתניתין (הא) [ה"א] דדוקא בשגזל אגודה שוה שתי פרוטות והוזלו ועמדו על פרוטה ואכלו, דאילו היתה בעין עדיין היתה שוה ואפילו גזלה השתא היה חייב להחזירה שהרי ממון הוא ולפיכך בשאלו ואינו יכול להשיבו בעין משלם שתי פרוטות כשעת הגזלה, אבל הא דרבא שכבר השיב השתים שהיו שוות פרוטה ונשארה השלישית שאינה שוה פרוטה ואילו היתה בעין אין בה שוה ממון ואם גזלה השתא לא ניתנה להשבון אפילו בשאכלה הוי אמינא דלא ישלם כלום דשעת אכילתה כשעת גזילתה קא משמע לן מתניתין דגזל חמץ דאף על גב דהשתא אינו שוה כלום מכל מקום אילו איתא בעין הוה ליה לאהדורי כיון דבשעת הגזלה הוי ממון וכל שצריך להחזיר כשהוא בעין אם אכלו או שנאבד ואינו יכול להשיבו בעין משלם כשעת הגזילה.

אף על פי שגזלה אין כאן מצות השבה אין כאן. כלומר לא קיים מצות השבה. ומשמעתיה שמעינן דכל שגזל שוה פרוטה וכיון דשוה ממון בשעת הגזילה אף על פי שהחזיר מקצתו ונשאר מקצתו אף על פי שאין בו שוה פרוטה חייב להחזיר, אבל בשאין שם שוה פרוטה בשעת גזלה אינו בר השבה. והיינו דאמרינן בפרק הזהב (ב"מ נה, א) אמר רב קטינא בית דין נזקקין אפילו לפחות משוה פרוטה מותיב רבא ואת אשר חטא מן הקודש ישלם לרבות פחות משוה פרוטה להשבון להקדש אין אבל להדיוט לא אלא כי אתמר הכי אתמר אמר רב קטינא אם הוזקקו בית דין בשוה פרוטה גומרין אפילו פחות משוה פרוטה משום דתחלת דין בעינן פרוטה גמר דין לא בעינן פרוטה. ודוק להשבה הוא לא ניתן בפחות משוה פרוטה אבל מכל מקום אסור הוא דאף על גב דממונא ליכא צערא מיהא איכא כדאיתא בסנהדרין בפרק ארבע מיתות (נז, א), ודוקא במידי בשיעור מאי דקפדי ביה קצת אינשי אבל ליעול קיסם קטן מן החבילה או מן הגדר לחצוץ בו שניו דליכא אינש דקפיד בכי הא שרי דאפילו צערא ליכא ומיהו ממדת חסידות אסור כדאיתא בירושלמי (דמאי פ"ג ה"ב) שאילו היה עושה כן כל אחד ואחד נמצאת החבילה כולה כלה וכן הגדר נהרס.

אמר רבא הרי אמרו חבית שנקבה וסתמוה שמרים הצילוה. פירש רש"י ז"ל בשנקבה בכונס משקה ומונחת בארובה שבין בית לעליה. ובתוספות הקשו עליו הרבה. והראב"ד ז"ל פירש הצילוה פירוש באהל המת הצילוה בין שתי בתים בחלון שביניהם או בארובה שבין בית לעליה ופיה לחוץ שאם (פחותה מטפח) [היתה נקובה טפח _ ש"מ] הטומאה עולה שם ואם סתמוה שמרים נעשו השמרים כגופה של חרס. בעי רבא אגף חציה והניח חציה טפח מהו הגפת חציה מי חשיבא כגופא של חבית או לא כיון דסתמוה שמרים [מצלת בכולה ה"ה להגפת חציה או דילמא סתימת שמרים בכולה _ ש"מ] עדיפא מהגפת חציה אפילו במידי דקאי טפי. וקשיא לי, כי אגף חציה מאי הוי כיון דלגבי נפשיה לא מהני מידי דהא בפתחא (דהוא) עולה לה טומאה מעתה הוי לה כלי טמא ואין כלי טמא חוצץ, ואמר ליה כגון שנקבוה ממקום אחר כמוצא רמון שאינו ראוי לקבל טומאה [כל דהו _ ש"מ]. קשיא לי טובא בהאי שמעתא להאי פירוש, חדא דאגף חציה מאי אסתפקא ליה להוי ההגפה כאותן הממעטין בטפח דתנן באהלות פרק י"ג (כלים פי"א, מ"א) ואלו ממעטין בטפח פחות מכזית בשר ממעט על ידי רובע עצמות ופחות מעצם כשעירה ממעט על ידי כזית בשר ופחות כזית מן הנבילה ופחות כזית מן השרץ ופחות מכביצה אוכלין ונבלת עוף טהור שלא חשב עליה ונבלת עוף טמא שחשב עליה ולא הוכשרו וכו' והגפה זו נמי כיון דאינה מקבלת טומאה ממעט בטפח. ועוד קשיא לי, דהא מתניתין דמקשינן ליה מינה לגבי צמיד פתיל באוהל המת קמיירי והוא בפרק י' דכלים (מ"ו) ולענין צמיד פתיל מי איכא לאקשויי והלא בסדק כל שהוא מקבלת טומאה ואינה מצלת באהל המת ואף על פי שפיה מוקף צמיד ופתיל. ולפי מה שראיתי בתוספתא (דאהלות) [דכלים] שאין מציל בצמיד פתיל אלא כלים גמורים דתניא (סוף ב"ק) שברי כלי חרס אף על פי שמקבלין (טומאה) כל שהן ומזין מהן ומקדשין בהן וממלאין בהן אין מצילין בצמיד פתיל , יכול אני לפרש המשנה כפשטה לענין צמיד פתיל לפי שחבית אפילו גדולה שנקבה במוצא רמון או כלי קטן ברובו וכדאיתא במסכת שבת (צה, ב) ואם סתמום שמרים והוקפה מפיה צמיד פתיל הצילה אוכלין שבתוכה מאהל המת שהסתימה עשאה כלי, ובעי רבא אגף חלי הנקב והניח הנקב כלי חוץ שאין טומאה נכנסת בו והוקפה מפיה שהיה בפנים צמיד פתיל אותה הגפה עושה כלי להיות מצלת בצמיד פתיל או לא עד שיסתום כולה ואף על פי שהוא ראוי לקבל טומאה לענין הצלה מיהא מצלה כההיא מתניתין דלעיל, ואתיא למפשטיה מפקקה בזמורה דאינה מצלת בצמיד פתיל עד שימרח ויסתום כל הנקב יפה יפה ושני ליה התם משום דלא קאי ולא חזי לאשתמושי בה על ידי אותה סתימה אבל במידי דקאי כדמשתמש ביה הרמונים אימא לך דעביד לה כלי להציל ולא אפשטא. עד כאן לשון הרב ז"ל.

ומה שהקשה הרב ז"ל לפירוש הראשון למה אינה מממעטת כאותן השנויין במסכת אהלות, ומסתברא שאינו קושיא שאין ממעט אלא מה שמבטלה שם ואין עתיד ליטלו דחד מן תרתי בעינן או סתימה גמורה ואף על פי שעתיד ליטלו כאותה שאמרו במסכת שבת בפרק מי שהחשיך (קנז, א) מעשה היה ופקקו את המאור בטפיח דכל שפוסק וסותם לגמרי חוצץ. וכן בפרק בתרא דמגילה (כו, ב) האי אנדרונא דהוי מחי ביה מיתא ואמר להו רבא דלית לתבותא ואותבה להתם ואף על גב דלא מבטלי הטפיחין ולא תבותא דכלים נינהו ולא מבטלי להו, וטעמא דמלתא משום דסתמוה לגמרי וחוצצין, אבל בשאינו חוצץ אלא שממעט אינו ממעט אלא בשבטלו ואין עתיד ליטלו וכדאקשינן בריש פרק לא יחפור (ב"ב כ, א) גבי אותן ממעטין לחלון עשבים חזו לבהמתו מטלית שאין בו ג' על ג' הא חזי לקריעה עוף ששכן בחלון פרח ואזיל כולה כדאיתא התם, וחבית נמי הא חזיא דמתקן לה ושקיל לה ואילו לא אפשר לתקנה שקיל לה ותביר לה כדי ליתן חרסים בין פסים לחברו.

אמר ליה תרדא. פירוש, מוריד רירו על זקנו תרדא מלשון ריר.

כי תניא ההיא דקאמר ליה הילך. כלומר שהיה בפניו דתו ליכא למימר אדמייתי ליה מגנב, כי קאמינא אנא דקאי באגם דאיכא למיחש דלמא אדמייתי ליה מגנב.

אתה מכרתו לי מה מודה בעיקר איכא דאמרי ליה ולא נתתי דמים. כלומר, בתנאי שאתן לך דמים ביומו ולא נתתי ונתבטל המקח והרי היא לפניך. ואי נמי מסתברא דאפילו באומר מכרתו לי ונתקיים המקח במשיכתו אלא כגון שלא נתתי דמים הילך השור, אף על גב דבעלמא אינו יכול לבטל המקח אחר משיכה ולאו הילך הוא שאני הכא שבעל השור אינו מודה לו במכירתו ורוצה בשורו.

תועה בדרך מצאתיו נימא ליה אבעי לך להדורי. כלומר, וכיון דלא אהדרתיה אין לך גניבה גדולה מזו. ולאו למימר שהמוצא מציאה צריך לחזור אחר הבעלים ולהוליכו אחריו למדי דהא כתיב (דברים כב, ב) אם לא קרוב אחיך אליך ולא ידעתו וכו' אלא שראה שהבעלים מחזרין אחר השור ושואלים אותו והוא שוחק. כך פירש הראב"ד ז"ל.

ותנא תונא וכחש בה למדנו לעונש. כלומר לעונש ממון שכתב אחריו והשיב את הגזלה אשר גזל ולומר שאינו פטור ממנו עד שישיבנו ואפילו נאנס באותו דיבור דמשעה שכפר קם ברשותיה.

אזהרה מנין תלמוד לומר לא תכחשו. תמיה לן בעונש ממון מנין שמצינו אזהרה בו ובעונש גוף אמרו ולא ענש אלא אם כן הזהיר אבל בממון מנין, ומסתברא דהכי פירושו לפי שכתוב וכחש בה ונשבע על שקר הנה שהזכיר כאן כפירה ושבועה ואחר זה ענש שני עונשין עונש השבה דכתיב והשיב את הגזלה ועונש חומש ולא ידענו אם עונשין אלו על הכפירה שזכר או על השבועה ששניהם הוזכרו למעלה קודם העונש ולפיכך אמרו למדנו עונש ממון שנאמר והשיב את הגזלה דאוקמיה ברשותיה לאונסין עונש זה על מה שמא אינו אלא על השבועה כדכתיב וכחש בעמיתו ונשבע או אינו אלא על שכחש בעמיתו מנין לנו דבר שנלמד ממנו על מה ענש עונש זה, והשיב מאזהרתו למדנו שנאמר לא תכחשו מאי לאו לעונש ממון כיון דקתני שהזהיר ואמר לא תכחשו שעל הכפירה שכפר וכחש בעמיתו הוא שחייב בעונש ההשבה שכן מצינו שהזהיר שלא יכחש בעמיתו דכתיב לא תכחשו איש בעמיתו אם כן משהזהיר לבל יכחש בעמיתו וכתיב כאן וכחש בעמיתו ונשבע שמע מינה דעונש השבה הכתוב אחריו על הכפירה הוא, ודחה לו עונש שבועה, כלומר על עונש השבועה הוא כלומר שכחש ונשבע דוקא הוא שענש בהשבה אבל על כפירה בלא שבועה לא, ואקשינן והא מדקתני סיפא ונשבע על שקר למדנו לעונש כלומר עונש החומש הבא אחריו למדנו שהוא עונש על מה שכפר ונשבע מנין שעל השבועה הוא שחייב בעונש זה דלמא על הכפירה דהא כתיב וכחש תלמוד לומר לא תשקרו איש בעמיתו שהוא השבועה שנשבע לשקר דאשכחן שקר על השבועה דכתיב (ויקרא יט, יב) לא תשבעו בשמי לשקר ומדכתיב וכחש וכתיב ונשבע ואחריהן עונש שני עונשין עונש אונסין עונש חומש שמע מינה האונסין על הכפירה וחומש על השבועה, ודחה לא דלמא תרווייהו על השבועה אלא אחד שנשבע ואחר כך באו עדים והכחישוהו אחר שנשבע וזהו ששנינו תלמוד לומר לא תכחשו שהכחיש מתחלה ועד סוף ולא הודה עד שבאו עדים והכחישוהו שזה חייב בעונש אונסין אבל בשנשבע והודה שנשבע לשקר חייב באונש חומש. כנ"ל פירוש שמועה זו.


דף קה עמוד בעריכה

דף קו עמוד אעריכה

הכא במאי עסקינן בשנשבע חוץ לבית דין. דכי קאמר רב דכל שלקח בעליו שבועה שוב לא ישלם היינו בשבועה אלימתא כי הך שבועה שנשבע בפני בית דין, דשבועה המחייבתו כפל או פוטרתו מן התשלומין היכי שנעשה בפני בית דין כדכתיב ונקרב בעל הבית אל האלקים ואמרינן (לעיל סג, ב) ונקרב לשבועה.

יכילנא לשנויי לך רישא חוץ לבית דין וסיפא בבית דין. קשיא לי, ואי משום סיפא בבית דין מכל מקום תיקשי לרב היכי משלם דכיון שקבלו בעליו בבית דין שוב לא ישלם. וליתא, דעל כרחין כולהו אית להו דלא אמר רב בשבועה המחייב את הכפל, דאם לא כן טוען טענת גנב דמשלם תשלומי כפל לרב היכי משכחת לה דהא טוען טענת גנב אינו משלם תשלומי כפל אלא בשנשבע וכדאיתא בריש פרק מרובה (סג, ב) ואיתא נמי בסמוך, וכן אית ליה לרב נחמן כדרבא דאמר דמודה רב היכי דהודה מעצמו שמשלם את הקרן ותדע לך מדאותביה רב אחא בר מניומי לרב נחמן מרישא דהיכן פקדונו ולא אותביה מסיפא דקתני הודה מעצמו משלם קרן וחומש משום דבהודה פשיטא להו דלא אמרה רב.

ולית הלכתא כרב אלא כרב נחמן דלית ליה כוותיה כדאמר רמי בר חמא לרב נחמן מכדי דרב לא סבירא לך משכוני נפשך אדרב למה לך. וכתב הרי"ף ז"ל אתא חד סהדא דאית ליה גביה מנה ואשתבע שבועה דאורייתא ובתר הכי אתא חד סהדא אחרינא מצטרף בהדי סהדא קמא ומחייב לשלומי'.

לא קשיא כאן בקפץ כאן בלא קפץ. פירוש, קטן שהשביעו הבעלים או שנשבע הוא שלא מדעת בעלים ואף על פי שנשבע בפני בית דין. וכתב ר"ח ז"ל שמע מינה מאן דקפץ ונשבע אינה שבועה. והא דגרסינן בגיטין (לה, ב) מודה רב בקופצת, לאו שנחשבת כשבועה אלא רב דלא מגבי כתובה לארמלתא בקופצת מודה שמשביעה ומגבי לה כתובה ע"כ. וי"ל דבעלמא שבועה היא וגובה כתובה באותה שבועה אלא כאן הוא לפוטרו מתשלומין כדרב ואי נמי לחייבו כפל אינה לא פוטרת תשלומין ולא מחייבת כפל אלא שבועה אלימתא שהשביעוהו בית דין בפניהם, וכבר הארכתי בדבר זה במקומה בגיטין פרק השולח.


דף קו עמוד בעריכה

ולטעמיך לישני ליה בשותף שטבח וכו'. והוא הדין דהוה מצי למימר לישני בשאכלו קודם שטוען טענת גנב ומכולהו חדא מינייהו נקטינן.

כי כתב כי הוא זה אמלוה הוא דכתיב. פירוש, אטוענת מלוה הוא דכתיב ובפקדון עצמו קמיירי, אלא דפקדון איכא תרי גווני טענתא, חדא טענת פקדון כלומר דשייכא בפקדון ולא שייכא במלוה (דהיכי) [דהיינו] נגנב או נאבד ונאנס ומתה מחמת מלאכה וכל דטעין הני טענתא הוא דלא בעו כפירה והודאה דכי כתיב כי הוא זה לאו אהני טענתא דשייכא בפקדון כתיב אלא אטענת מלוה דהיינו שטען לא הפקדתו בידי אי נמי החזרתיו לך דהיינו שייכא בהלואה, דשתי גווני טענות אלו נתערבו בפרשה זו היינו ערוב פרשיות שאמר, והוא הדין דלא מחייב אלא בשמודה מקצת וכופר מקצת כגון שטענו שתי פרות והוא מודה באחת וכפר באחת אבל אם הוא אומר לא היו דברים מעולם אי נמי החזרתים לך וכופר בכל פטור, ואינו חייב עד שיכפור במקצת ויודה במקצת דאטענות של מלוה היא דכתב רחמנא בפרשה זו כי הוא זה, וטעמא דמלתא כדרבה דאמר אין אדם מעיז פניו בפני בעל חובו כלומר שיודע האמת כמוהו אבל בטוען טענה דשייכא בפקדון דהיינו אבד או נגנב או נאנס מעיז ומעיז לפי שבטוח בלבו לומר כן לפי שאין בעל הבית יודע אם אמת אם לאו ואין טוענו אלא מן הספק. ורש"י ז"ל לא פירש כן ויש על פירושו קושיות וגמגומין ואף על פי שמצאתי לר"ח ז"ל שפירש כן כפירושו של רש"י ז"ל, וכבר כתבתי בארוכה בריש פרק שנים אוחזין בטלית (ג, א) בסייעתא דשמיא.


דף קז עמוד אעריכה

דאמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה מקצת הטענה ישבע. פירוש, כיון דכופר בכל פטור כל שכן דהוה ליה למיפטר מודה מקצת דמשיב אבידה הוא. ואם תאמר ומנלן דכופר בכל פטור אדרבא נימא כיון דאפילו מודה מקצת חייב כל שכן כופר בכל. י"ל דמדמחייב רחמנא מודה מקצת ושתק מכופר בכל שמע מינה דכופר בכל פטור דאי לא לכתוב רחמנא בכופר בכל ואנא ידענא דמודה מקצת נמי חייב, דמאי אמרת כיון דמודה מקצת ולא כופר בכל רגלים לדבר דקושטא קאמר, לא היא, דאדרבה קאמר איכא למימר דאיערומי קא מערים סבר אי כפרנא בכל בעינא אישתבע אודה במקצת ואהוי כמשיב אבידה ואפטר וכדאמר בריש פרק שנים אוחזין בטלית (ד, ב) אי ס"ד שתים חייב בשלש היאך פטר ליה רבי עקיבא הא ערומי קמערים סבר אי אמינא שתים בעינא אשתבועי אימא שלש ואהיה כמשיב אבידה ואפטר. ואינו מחוור בעיני, דכיון דע"כ איצטריך למיכתב חד מינייהו לגלויי אחבריה אדרבה נימא מדחייב רחמנא שבועה במודה מקצת ואף על גב דרגלים לדבר דקושטא קאמר שמע מינה דכל שכן כופר בכל. ויש מפרשים דמשבועת עד אחד ילפינן פטורא לכופר בכל דע"כ שבועת עד אחד בכופר בכל היא, דאי מודה מקצת העדות עד אחד למה לי בלא עד אחד מיחייב, וגם בזה יש לגמגם דדלמא עד אחד קאתי בשאין כפירת הטענה שתי כסף (עי' שבועות מ, א) או בשאין בהודאה שוה פרוטה דבלא עד אחד לא משתבע. וי"ל דדוחק הוא לומר שלא הוצרך עד אחד כי אתי אלא בשאין כפירת הטענה שתי כסף.


דף קז עמוד בעריכה

אמר ליה רב נחמן והלא שלש שבועות משביעין אותו. מדאיתביה רב נחמן שמעינן דלית הלכתא כרב ששת דאמר דכל ששלח בה יד פטור, ואפשר דלית הלכתא נמי כרבי חייא בר יוסף דפליג ארב ששת ואמר דאינו חייב עד שישלח בו יד מדאמר ליה רבי חייא בר אבא היכי אמר רבי יוחנן בעומדת על אבוסה. ומיהו כיון דר' חייא בר אבא לא שמע מיניה דרבי יוחנן אי דוקא בעומדת על אבוסה אבל שלח בה יד קנה או דלמא אפילו בעומדת על אבוסה קאמר וסמך על כיוצא בזה ששמע ודחי לה ואמרינן לא הואיל ויצא ידי בעלים בשבועה ראשונה ואתמר נמי משמיה דרבי יוחנן הכי שמע מינה דהלכתא כר' חייא בר יוסף וכן פסק ר"ח ז"ל.


דף קח עמוד אעריכה

דף קח עמוד בעריכה

אם באמת נשבע לא נפטר הגנב ואם בשקר נשבע נפטר הגנב. פירוש, אם באמת נשבע השומר שלא פשע בה כבר נסתלק השומר ממנה ואינו בעלים והלכך מה שהודה לו הגנב אינו אלא כמי שהודה לאחד מן השוק ואין הודאה זו פוטרתו אבל אם לשקר נשבע שהוא פשע בשמירתה הרי נתחייב בה לשלם והוא בעלים לפיכך נפטר הגנב בהודאתה. ורש"י ז"ל דחה גירסא זו מדבעי רבה עמד לישבע בשקר ולא נשבע מהו ולפי גירסא זו היאך אפשר שאפילו נשבע כבר שהוא פטור עד שיבואו עדים ויכחישוהו אפילו הכי חשבינן לה כבעלים הואיל ולבסוף נמצא שהוא חייב בתשלומין, זה שעמד לישבע ולא נשבע ולא נפטר מעולם לא כל שכן. והראב"ד ז"ל פירש עמד לישבע לפי אותה גירסא דהכי קאמר כיון דלא הניחוהו בעלים לישבע כמאן דמחליה ליה שבועה וממונא הוי ואסתליק ליה לגמרי, או לא דאכתי איכא עלה חובת ממונא הלכך נפטר הגנב בהודאתו. אבל רש"י ז"ל והראב"ד ז"ל גורסים איפכא אם באמת נשבע נפטר הגנב ואם בשקר נשבע לא נפטר הגנב פירוש אם באמת נשבע נפטר הגנב בהודאת שומר דלא כלתה שמירתו דכיון שנמצא נאמן אנן סהדי דניחא להו לבעלים דתיקום בשמירתו אבל אם לשקר נשבע כלתה שמירתו.

רבא אמר אחד זה ואחד זה עושה עמו דין ואינו נשבע. פירש רש"י ז"ל עושה עמו דין משלם לבעלים והוא יפרע מן הגנב. ואינו מחוור בעיני, חדא דלא הוי ליה למימר עושה עמו דין אלא ישלם ואינו נשבע הוה ליה למימר, ועוד דאם איתא, בין שומר שכר בין שומר חנם בין נשבע באמת בין נשבע לשקר בעלים חשבינן ליה דהא חייב לשלם מביתו ויעשה דין עם הגנב, ואם כן יקשה ליה למאי דאמר רבה לעיל בהודה גנב לשומר וחילק בין נשבע באמת לנשבע לשקר, ואם תאמר דדלמא דרבה פליגי אדרבא אם כן הוה לה למימר הכי כדקאמר לה פליגא דרב הונא בר אבין. ועוד היאך אפשר לומר שיהיה שומר חנם משלם מביתו כל שלא פשע בה דבשלמא שומר שכר אפשר לומר דלהכי יהבו ליה אגר אבל לטרוח ולדון עם הגנב אפשר לומר דחייב אפילו שומר חנם דסופו כתחלתו אילו ידע והכיר בו בשעת גניבה היה לו לטרוח ולעמוד כנגדו להציל ואם לא יעשה כן חשבינן ליה כפושע והלכך סופו נמי בשהוכר הגנב אפילו שומר חנם יטריח וידון עם הגנב ויציל מידו אבל לשלם מביתו למה, אלא מסתברא דעושה דין עם הגנב קאמר כלומר שחייב לטרוח ולדון עם הגנב קאמר משום דלעתים הגנב אלים וקשה ואין הבעלים רוצים לטרוח לדין עמהם.

מתני': הגוזל את אביו ונשבע לו ומת הרי זה משלם קרן וחומש לבניו או לאחיו. פירש רש"י ז"ל לבני אביו או לאחי אביו. ואינו מחוור בעיני, דהוה ליה למימר לאחיו או לאחי אביו, ועוד מדקתני ואם אינו רוצה או שאין לו לוה ובעל חוב באין ונפרעין ממנו כנגד חלקו קאמר והוי ליה לפרושי ואף על גב שאין זה קשה כל כך דמסתמא ע"כ מחלקו קאמר כל שיש לו אחים דהיינו בני אביו או מהכל שהכל שלו כל שאין לו אחים אלא אחי האב, ונראה דבנים בנים שלו קאמר וכל זה להראות שרוצה להוציא גזלה מתחת ידו.

האומר לבניו קונם אתה נהנה לי אם מת יירשנו. דעכשיו אינו נהנה ממנו אלא יורש ממנו נכסים מכח ירושתו שהורישו רחמנא, ואינו דומה לככרי עליך ונותנה לו במתנה דאסיקנא בריש פרק אין בין המודר (נדרים לב, ב) שאסורה עליו אלא אם כן יד אחר באמצע כגון שמכרה או נתנה לאחר דכל שבא מן המדיר למודר אף על פי שבשעה שהוא נהנה ממנו אינו שלו אסור אבל הכא לא מהמדיר בא לו אלא משל שמים שירש נכסים אלו אחר מיתת האב.

בחייו ובמותו אם מת יירשנו. ואמרינן בריש פרק השותפין שבנדרים (מז א) לפי שאדם אוסר על חבירו דבר שברשותו לכשיצא מרשותו. ומסתברא טעמא דמלתא משום דאי בעי אסר להו איסור עולם מצד אחר באומר קונם נכסים אלו עליך כדתנן בפרק השותפין (שם מא, א) בית זה שאני נכנס מת או שנתנו במתנה מותר בית זה שאני נכנס שדה זו שאני לוקח מת או שנתנו במתנה הרי זה אסור.

ואם מת לא יירשנו ויתן לבניו או לאחיו ואם אין לו לווה ובעלי חוב באין ונפרעין ממנו. קשיא לי, אם הוא נותן לבנו ולאחיו היאך קתני לא יירשנו כל שיכול ליתנן יורש הוא וכל שכן אם פורע חובו ממנו, ואי משום שהוא בעצמו אינו נהנה מן הנכסים באכילה וכיוצא בהן היה לו לומר לא יהנה מן נכסיו, ועוד דעל כרחין כשהוא פורע מהן את חובו נהנה הוא מהן בכך ואף על פי ששנינו (נדרים לג, א) המודר הנאה מחבירו פורע לו את חובו ומפרש התם בגמרא טעמא משום דמבריח הארי מנכסיו הוא, הני מילי בפורע את חובו מדעת עצמו אבל אם אמר לו פרע את חובי דשליחותיה קעביד לא כדתנן ותורם את תרומתו, ותניא בברייתא (שם לה, ב) תורם לו תרומותיו מדעתו, ואמרינן עלה בגמרא מדעתו דמאן אילימא מדעתו של בעל הבית והא מתהני מיניה דקעביד שליחותיה, וכל שכן כשהוא בעצמו פורע את חובו ונהנה ואסור. ומיהו בזו אפשר לתרץ דהוא אינו פורע אלא באין ונפרעין ממנו כלומר מאותן נכסים שהיו ראויין להיות שלו וממנו לאו דוקא ויש נוסחאות שאין כתוב בהן ממנו אלא והם באין ונפרעין. ומיהו אכתי קשיא היאך נותן לבניו והלא נהנה בכך ויורש הוא, ועוד כשהוא נותן לאחר יהיה מועיל כדאמרינן בריש פרק אין בין המדור (שם לב, א) באומר ככרי עליך ונותנה לו המקבל שהוא הנידר מועיל לכשיוציא. ועוד קשה, היאך בעלי חוב נפרעין מהן והלא אין לו בהן כלום ואפילו נותן לו האב אינו זוכה בהן ואם קידש בהן את האשה אינה מקודשת והרי הן כערלה וכלאי הכרם וכדמוכח בפרק השותפין (שם מז, א) דאיבעיא להו התם קונם פירות אלו על פלוני מהו בחילופיהן ואתיא למפשטה מהא דתנן המקדש בערלה אינה מקודשת מכרן וקידש בדמיהן מקודשת. וכן כתב הראב"ד ז"ל שאפילו המקדש בגידולין צריך לחזור לקדש. ועוד דאם יכול הוא ליתן לבניו קשיא לי מעשה דהאי גברא דהוי ליה ברא דהוי שמיט כיפי בפרק השותפין (שם מח, ב) ואסרתינהו לכולהו נכסי עליה ואמרו ליה אי הוה בר ברך צורבא מרבנן [מאי ואמר להו ליקנינהו הדין ולכי הוי צורבא מרבנן _ ש"מ] ליקניהו ניהליה, מאי אמר ליה והא אפילו שתיק מיניה זוכה היה הבן הזה בחלק ירושתו ויכול ליתנה לבנו בין הוה צורבא מרבנן בין לא הוה.

לפיכך נראה כמו שפירש הראב"ד ז"ל דהכא אמדיר קאי כלומר שהאב המדיר יכול ליתן לבנו של הנידר וכן פורע לו חובו וזן את אשתו ובניו אף על פי שחייב במזונותן וכדתניא נמי בברייתא בפרק השותפין (שם מז, ב) דתניא התם האומר לאשתו קונם שאני נהנה לך לווה ובעלי חוב נפרעין ממנו. והא דקתני נותן לאחיו שטפא היא היא ומשום דקתני הכי במתניתין דהגוזל אביו דלעיל מיניה תנא נמי הכין בהא מתניתין אגב שיטפא. אלא שעדיין קשיא לי דלא הוה ליה למימר נותן לבניו אלא זן את בניו דאי נותן לבניו פשיטא, ועוד דאי אתו לאשמועינן שהמודר מחבריו יכול לזון את בניו או פורע לו חובו הא תנא ליה התם בפרק אין בין המודר (שם לו, א).

וראיתי לרמב"ם ז"ל (פ"ה ה"ח מהל' נדרים) שפירשו בנידר וכתב שצריך שיאמר להן אלו נכסים שאסר עלי אבא. פירשה ז"ל בדרך מתניתין דהגוזל את אביו ומת דאמרינן עלה בגמרא וצריך שיאמר זה גזל אבא, ונראה שהוקשה לו הענין כמו שכתבתי ומפני זה מצא לו הרב טענה לסמוך עליו ואמר שגם זה דוקא באומר אלו נכסים שאסר עלי אבא כלומר דכיון שאמר להן כן אין זה שנותן משלו אלא כמגביה להן מציאה וכן בפרעון חובו כיון שגילה כן לבעל חוב וקבלן הלה הרי זה כמצוה שאמר ללוה הגבה מציאה ותנה לי והפטר. כנ"ל ליישב דברי הרב ז"ל.

גמרא: אמר רב יוסף אפילו לארנקי של צדקה. כתב הראב"ד ז"ל שיש לפרשה על שניהן בין אגוזל בין אמודר נותן לקופה של צדקה וחוזר ומתפרנס מן הקופה בתורת צדקה. למדנו מדברי הרב ז"ל שהאומר בחייו ובמותו אינו כאומר נכסים אלו, שאילו האומר נכסים אלו אפילו מוכרן או נותנן לאחר אסורין לו (עיין נדרים מו, א), ואילו האומר בחייו ובמותו נותנן או מוכרן לאחר מותר. והדבר תימה בעיני, שהרי כשמת אינן של מדיר ושל יורשיו הן ואם כן למה לא יהנה מהן כאילו נותנין לאחר. ואולי בחלק הראוי לו הוא שנאסר אבל בחלק שאר היורשים מותר, והיינו דקתני אם מת לא יירשנה ולא קתני אם מת לא יהנה מנכסיו. ולפי זה האוסר נכסיו על חבירו לכשיצאו מרשותו עדיפא מהא, דהתם ודאי משמע דלעולם אסורין לו והכא אין אסורין לו אלא כל שבאו מן האב לבן בלא אמצעי. ואף על פי שלמדו שם בפרק השותפין (מז, א) ממשנתינו דין האוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו לא שיהיה זה כזה ממש, אלא דמכל מקום למדנו ממשנתינו שפיר דאדם אוסר דבר שברשותו לכשיצא מרשותו ויבוא לרשות אחרים, ואין לאיסורו הפסק ולפיכך אסור בהן לעולם שזה לא [פירט אלא _ ש"מ] שאמר שלא יהנה מנכסיו בחייו ובמותו (אלא שלא יירשו) [אמר שלא יירשנו _ ש"מ] ודכוותה באומר לו נכסי עליך ואף לכשיצאו מרשותו לרשות ראובן שאם יצאו לרשות ראובן ויתן או ימכור ראובן לשמעון מותר. ועוד צריך לי עיון.

רבא אמר הא והא רבי עקיבא כי אמר רבי עקיבא דלא מצי מחיל לנפשיה אבל לאחרינא מצי מחיל. ודוקא בגוזל הוא דלא מצי מחיל לנפשיה מפני שצריך לצאת ידי שמים להוציא גזלה מתחת ידו וכדקתני בהדיא בברייתא הא בעלמא מצי מחיל לנפשיה כההיא עובדא דפרק הכותב (כתובות מה, ב) בההיא איתתא קריבתיה דרב נחמן דזבנה כתובתא בטובת הנאה ואגרשה ושכיבא ואתו לקוחות וקתבעו לה לברתה ואמר רב נחמן ליכא דליסרא לה עצה דתיזל ותחל ותחלה לכתובתה לגבה אבוה ותהדר ותירתה מיניה שמעה אזלה אחילתה [ש"מ _ ופרשי רבוואתא מדאזלי לקוחות לגבה ש"מ דמת אביה והיא יורשת] ואמר רב נחמן דיכולה היא למחול כתובת אמה אצל נכסי אביה ואף על פי שהן שלה בירושתה ומוחלת לנפשה, וכבר כתבתיה שם בפרק הכותב.


דף קט עמוד אעריכה

דף קט עמוד בעריכה

כשהוא אומר המושב הרי כאן שנים. יש לפרש דלאו ממלת המושב דוקא דריש אלא מדחזר וכתב האשם המושב (דוקא) [ותרי אשם כתיבי להשיב האשם והאשם המושב אי נמי מן המושב דייק _ ש"מ] דתרתי השבות כתיבי להשיב האשם והאשם המושב חד להשבת גזל דגר והשני להשבת גזל גיורת.

קטן אי אתה צריך לחזור עליו. לומר שקטן בודאי אינו מוליד משוין ליה. ואם תאמר גר קטן מאין לו נכסים דבר תורה שהוצרכה תורה להתירן, דמציאתו אינו אלא מדרבנן ומשום דרכי שלום (גיטין נט, ב), מקחו וממכרו אינן אלא מדרבנן. י"ל כגון שהיתה הורתו ולידתו בקדושה וירש את אביו גר. ואי נמי י"ל דיש לו זכייה דאורייתא בשיש דעת אחרת מקנה וכדמוכח בגיטין פרק התקבל (סה, א) גבי (אפשר) [מעשר] שזוכין לקטן דבר תורה.

הרי בכהן שבאותו משמר הכתוב מדבר. פירוש בשהפריש אשמו לפי שצריך להקדים גזלו לאשמו וכדאיתא לקמן (קי, א) ואחר שהפריש אשמו אינו רשאי לשהות כפרתו והלכך צריך להביא אשמו באותו משמר וכיון שכן אף הוא חייב להקדים גזלו ואשמו באותו משמר ולפיכך למקום שהאיל הולך לשם גזלו הולך ומה ששנינו במשנתינו (שם) נתן את הכסף ליהויריב ואשם לידעיה יצא היינו בשהקדים הכסף עד שלא הפריש אשמו. כן כתב הראב"ד ז"ל.

מה דבר שאין לו חלק בו עד שנכנס לרשותו. כגון קרבנות שהן באין במשמר (אחד) [אחר _ ש"מ] שאין לו חלק בהן ויהיה עבודת אכילתן לאותו משמר [והוא שבמשמר אחר _ ש"מ] ואין לו חלק בו. ואף על פי כן כשנכנס לרשותו דהיינו קרבן עצמו אף על פי שהוא בזמן משמר אחר אין אחר כלומר אחר מאותו משמר אין יכול להוציאו מידו אלא הוא מקריב באיזה משמר שיהיה ועבודתה [ועורה] שלו וכדתניא בסמוך מנין לכהן שבא ומקריב קרבנותיו בכל עת ובכל שעה שירצה תלמוד לומר ובא בכל אות נפשו ושרת ומנין שעבודתה ועורה שלו תלמוד לומר ואיש את קדשיו לו יהיה.

דבר שיש לו חלק בו עד שלא יכנס (למשמרתו) [לרשותו]. כגון גזל הגר שבא באותו משמר [ואשמו] מתחלק לכל המשמר באיזה בית אב שיהיה אינו דין כשהוא תחת ידו שיהיה שלו ולא יוציאנו אחר כלומר בני המשמר מתחת ידו.

אמרו לו לא אם אמרת בדבר שאין לו חלק בו. דהיינו קרבן של משמר אחר שכשם שאין לו חלק בו אין לכל המשמרה חלק בו.‪<‬b‪>‬ תאמר בגזל הגר‪‬ שבא במשמרתו.‪<‬b‪>‬ שכשם שיש לו חלק בו כך יש חלק בולכל בני המשמרה כמוהו והילכך אפילו במה שבידו לא זכה אלא שיוציא מתחת ידו. כך פירש הראב"ד ז"ל.

עבודתה ועורה. פירוש עבודתה אכילת בשרה, שהוא שכר עבודתה. כן פירש רש"י ז"ל. ואינו מחוור בעיני, שהרי חולה או זקן נותן להקריב לכל כהן שירצה ועבודתה ועורה לאנשי משמר וכהן בעל מום נותן להקריב לאנשי משמר ועבודתה ועורה שלו. ור"ח ז"ל פירש עבודתה מתנותיה שנאמר (במדבר יח, ז) עבדת מתנה. ונ"ל משום דכתיב ואכלו אותו אשר כפר בהם מלמד שהכהנים אוכלין ובעלים מתכפרים (פסחים נט, ב) נמצא שהאכילה היא העבודה.

והא כתיב ואיש את קדשיו לו יהיו. וכיון שהוא יכול להקריב את אילו אפילו במשמר אחד אם כן אף גזילה אינו יוצא מתחת ידו שהרי צריך להקדים גזלה לאשמו ובמקום שהאיל הולך לשם הכסף הולך אם כן היאך מוציאין גזלו מתחת ידו. ומשני בכהן טהור קאמינא וכי קאמרינן בכהן טמא שאינו יכול לא להקריב ולא לאכול והילכך הוא אינו מקריב ועל כן יתן לאנשי משמר.


דף קי עמוד אעריכה

כהן טמא בקרבנות ציבור נותנה לכל כהן שירצה. פירוש, לכל כהן שירצה מאותו משמר ועבודתה ועורה לכל אנשי משמר. ואוקימנא עבודתה ועורה לאנשי משמר בעלי מומין הטהורין שראויין לאכול בקדשים.

בממון המשלם בראש הכתוב מדבר. אבל בגניבה אם נשבע ובאו עדים והודה ומת הגר חומש משלם ולא כפל שלא זיכה הכתוב כפל לכהנים אבל לגר עצמו כפל משלם ולא חומש שהרי משבאו עדים מיד נתחייב כפל וכיון דאיכא כפל תו ליכא חומש דממון המשתלם בראש הוא מוסיף חומש (לעיל סה, ב) ומיהו כפל אינו מוריש לכהנים וכיון דאסתלק ליה כפל מוריש חומש דממון המשתלם בראש הוא. הראב"ד ז"ל.

כולן ניתנו בכלל. שנאמר כל תרומת הקדשים (אשר יקדישו) אשר ירימו בני ישראל לה' נתתי לך ולבניך ולבנותיך אתך לחק עולם ברית מלח הוא לפני ה' ולזרעך אתך. ובפרט דכתיב זה יהיה לך מקדש הקדשים וגו' (ובפרט) כל אחד ואחד בפני עצמו. חטאות שנאמר (ויקרא ג, כב) כל זכר בכהנים יאכל אתה קדש קדשים היא. חטאת העוף ואשם ודאי ואשם תלוי שנאמר (שם ז, ז) כחטאת כאשם תורה אחת להם הכהן אשר יכפר בו לו יהיה. זבחי שלמי צבור, שנאמר (שם יט, כ) על שני כבשים קדש יהיה לה' לכהן. לוג שמן של מצורע שנאמר (שם יד, כא) ולקח הכהן את כבש האשם ואת לוג השמן הקיש לוג שמן לאשם. מנחת העומר שנאמר (שם ב, יא) ואם תקריב מנחת בכורים לה' זהו מנחת העומר (מנחות סב, ב) וכתיב (שם ז, י) וכל מנחה בלולה בשמן וחרבה לכל בני אהרן תהיה וכתיב (שם כג, י) והבאתם את עמר ראשית קצירכם אל הכהן. ושתי הלחם שנאמר (שם כג, כ) והניף הכהן אותם על לחם הבכורים תנופה לפני ה' על שני כבשים קדש יהיה לה' לכהן. שירי מנחות שנאמר (שם ב, ג) והנותרת מן המנחה לאהרן ולבניו. בירושלים בכורה שנאמר (במדבר יח, טו) כל פטר רחם לכל בשר אשר יקריבו לה' באדם ובבהמה (לך) יהיה [לך]. ומורם מתודה ואיל נזיר שנאמר (ויקרא יז, יב) והקריב ממנו אחד מכל קרבן תרומה לה' לכהן. איל נזיר שנאמר (במדבר ו, כ) (והקריב) והניף אותם הכהן תנופה לפני ה' קדש הוא לכהן על חזה התנופה. עורות קדשים שנאמר (ויקרא ז, ח) עור העולה אשר הקריב לכהן לו יהיה. מעשר בגבולין תרומה וראשית הגז שנאמר (דברים יח, ב) ראשית דגנך תירשך ויצהרך [וראשית] גז צאנך תתן לו. תרומת מעשר שנאמר (במדבר יח, כח) ונתתם ממנו את תרומת ה' לאהרן הכהן. חלה שנאמר (במדבר טו, כ) ראשית עריסתכם חלה תרימו תרומה כתרומת גרן כן תרימו אותה ותרומת גורן לכהן היא. פדיון הבן שנאמר (שם ג, מז-מח) ולקחת חמשת [חמשה] שקלים לגלגולת וגומר ונתתה הכסף לאהרן ולבניו פדויי העודפים בהם. פטר חמור שנאמר (שמות יג, יג) פטר חמר תפדה בשה וגו'. שדה אחוזה ושדה החרם שנאמר (ויקרא כז, כא) והיה השדה בצאתו ביבל קדש לה' כשדה החרם לכהן תהי' אחזתו. וכתיב (במדבר יח, יב) [ו]כל חרם בישראל לך יהיה. גזל הגר שנאמר (שם ה, ח) האשם המושב לה' (כשדה החרם) לכהן מלבד איל הכפורים.


דף קי עמוד בעריכה

בירושלים הבכורה והבכורים ומורם מתודה ואיל נזיר ועורות קדשים. איכא למידק בשלמא כל הנך קרי להו מתנות ירושלים מפני שנאכלין בכל העיר אלא עורות קדשים למה, אי משום דבשרן נאכל בירושלים דהיינו קדשים קלים, הא ליתא, שהרי שנינו (זבחים קג, א) עורות קדשים קלים לבעלים ואין לכהנים אלא עורות קדשי קדשים ואם כן לחשבינהו בהדי מתנות המקדש. וי"ל כי מפני שכל כהן שאינו ראוי לאכילה אינו חולק בעורות (שם קב, ב) דאלמא אין ניתנין אלא לכהנים הראויין לחלוק בבשר והכהנים אוכלין בבשר עומדין בירושלים קרי להו מתנות ירושלים. ואם תאמר אם כן אף שדה אחוזה ושדה חרמים וגזל הגר ימנו במתנות ירושלים שהרי ניתנין לאנשים העומדים בירושלים. לא היא, דמכל מקום זכייתם בהן בכל מקום.


דף קיא עמוד אעריכה

והא אשם פסול. כלומר דמחוסר זמן הוא שאינו ראוי עד שיקדים ויביא את הגזלה, ופרקה רבא לעורן, ולדעת חכמים כיון דקדימה דידהו לאו כלום הוא אם קדמו והקריבוהו נמי לא זכו בעורו. והקשה הראב"ד ז"ל כין דבשרו אינו ראוי עורו מי הוי לכהן והתנן (זבחים קג, ב) כל הקדשים שאירע בהן פסול קודם להפשטן אין עורותיהן לכהנים לאחר הפשטן עורותיהן לכהנים והא נמי שאירע בו פסול קודם להפשטן דמי דהא כמחוסר זמן הוא, ותירץ דאפשר דרבי סבר לה כרבי חנינא סגן הכהנים דאמר מימי לא ראיתי עור יוצא לבית השריפה ורבי עקיבא נמי כותיה סבירא ליה בפרק טבול יום בזבחים (שם).

והקדש מהדיוט מה אשם דהתם קרן. ואם תאמר למה ליה ללמוד הקדש מהדיוט, דבהקדש בהדיא כתיב ביה באיל האשם ומדכתיב בהדיא באיל שמע מינה דאשם זה קרן. לא היא, דאילו לא למדה הקדש מהדיוט הוה אמינא באיל האשם חדא מילתא היא.