בבא קמא צז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
ומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור ואי ס"ד עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמריה קאי הכא במאי עסקינן שלא בשעת מלאכה כי הא דשלח ליה רבי אבא למרי בר מר בעי מיניה מרב הונא הדר בחצר חבירו שלא מדעתו צריך להעלות לו שכר או אין צריך להעלות לו שכר ושלחו ליה אינו צריך להעלות לו שכר הכי השתא בשלמא התם בין למ"ד ביתא מיתבא יתיב ניחא ליה בין למ"ד (ישעיהו כד, יב) ושאיה יוכת שער ניחא ליה אלא הכא מי ניחא ליה דנכחוש עבדיה אמרי ה"נ ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה בי רב יוסף בר חמא הוו תקיף עבדי דאינשי דמסיק בהו זוזי ועבדי בהו מלאכה א"ל רבה בריה מ"ט עביד מר הכי א"ל דאמר רב נחמן עבדא נהום כריסיה לא שוי אמר ליה אימא דאמר רב נחמן כגון דארו עבדיה דמרקיד בי כובי כולהו עבדי מעבד עבדי א"ל אנא כרב דניאל סבירא לי דאמר רב דניאל בר רב קטינא אמר רב התוקף בעבדו של חבירו ועשה בו מלאכה פטור אלמא ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה אמר ליה הני מילי היכא דלא מסיק בהו זוזי מר כיון דמסיק בהו זוזי מיחזי כרבית דאמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן אף על פי שאמרו הדר בחצר חבירו שלא מדעתו א"צ להעלות לו שכר הלוהו ודר בחצר חבירו צריך להעלות לו שכר א"ל הדרי בי:
איתמר התוקף ספינתו של חבירו ועשה בה מלאכה אמר רב רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל ושמואל אמר אינו נוטל אלא פחתה אמר רב פפא לא פליגי הא דעבידא לאגרא הא דלא עבידא לאגרא ואיבעית אימא הא והא דעבידא לאגרא הא דנחית ליה אדעתא דאגרא והא דנחית ליה אדעתא דגזלנותא:
גזל מטבע ונסדק [וכו']:
אמר רב הונא נסדק נסדק ממש נפסל פסלתו מלכות ורב יהודה אמר פסלתו מלכות נמי היינו נסדק אלא ה"ד נפסל שפסלתו מדינה זו ויוצאה במדינה אחרת א"ל רב חסדא לרב הונא לדידך דאמרת נפסל פסלתו מלכות הרי פירות והרקיבו יין והחמיץ דכי פסלתו מלכות דמי וקתני משלם כשעת הגזילה א"ל התם נשתנה טעמו וריחו הכא לא נשתנה א"ל רבא לרב יהודה לדידך דאמרת פסלתו מלכות נמי היינו נסדק הרי תרומה ונטמאת דכי פסלתו מלכות דמי וקתני אומר לו הרי שלך לפניך א"ל התם לא מינכר היזיקה הכא מינכר היזיקה איתמר המלוה את חבירו על המטבע ונפסלה המטבע רב אמר
רש"י
עריכהפטור - מלשלם לבעליו שכרו:
שלא בשעת מלאכה - בשעה [שאינו רגיל] לעשות מלאכה או שאין עכשיו לבעליו מלאכה לעשות דזה נהנה וזה אין חסר הוא ופטור:
כדשלח ליה כו' הדר בחצר חבירו - ומוקמינא לה בפ"ב (דף כא.) בחצר דלא קיימא לאגרא:
ביתא מיתבא יתיב - זה הדר בתוכה ההנהו לבית זה שהוא מיושב בדיורין:
יתיב - אין חרב לפי שהדר בתוכה טם ומשפיץ סדקיה תמיד:
ושאיה יוכת שער - שד הוא ושמו שאיה מכתת שערים וכותלי בית שאין אדם דר בתוכה:
דלא נסתרי - שלא ילמד דרכי הבטלה:
פחתה - אם נשברה או נתקלקלה ודמי פחתה יתירין על שכרה נוטל דמי פחתה:
עביד לאגרא - מסתמא כי נחית לה אדעתא דאגרא נחית הלכך לאו בתורת גזלן דיינינן ליה ונותן שכרה על כרחו אם רבין הן על דמי פחתה:
הא דלא עבידא לאגרא - לא יהיב ליה אלא פחתה:
נחת לה אדעתא דאגרא - רצה שכרה נוטל ואם פחתה יתר על שכרה נוטל דמי פחתה דהא ע"כ שקלה וגזל הוא:
נחית לה אדעתא דגזלנותא - אפי' שכרה גדול מפחתה לא יהיב אלא פחתה דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה:
פסלתו מלכות - המלך צוה שלא יצא לא במדינה זו ולא במדינה אחרת:
היינו נסדק - דכיון דלא נסדק לגמרי היזק גמור הוא ומשלם כשעת הגזלה:
אלא היכי דמי נפסל - דקתני מתניתין הרי שלך לפניך כגון שפסלתו מדינה זו בני מדינה פסלוהו מעצמן:
ויוצא במדינה אחרת - שיכול לומר לו לך להוציאו שם:
תרומה לא מינכר היזיקה - לא נשתנה מראיתה משאר חטים:
הכא מינכרא הזיקה - שאין צורה זו דומה לצורה של כל היוצאים עכשיו וכשגזלה הימנו היו כל צורות המדינות שוות לה:
המלוה את חבירו - שום פרגמטיא:
על המטבע - שקצץ לו מעות:
תוספות
עריכהומי אמר רב עבדא כמקרקעי דמי והאמר רב דניאל בר רב קטינא כו'. ואם היה כמקרקעי דמי אפי'. נחת ליה בתורת גזלנות לא נפק מרשותיה דמריה דהוי כקרקע דאין נגזלת ומשלם אגרא היכא דקאי לאגרא כמו ספינה דלקמן היכא דלא נחת ליה בתורת גזלנות:
הלוהו ודר בחצירו. כולה סוגיא דהכא כלישנא קמא דאיזהו נשך (ב"מ דף סד: ושם) צ"ע היאך הלוה מותר לעשות שום טובה למלוה אפי' דברים שהיה עושה לו בלא הלואה ואפילו דברים שאין רגילות ליטול מהן שכר יהא אסור דומיא דחצר דלא קיימא לאגרא וכ"ש דברים שאין רגילות להשאיל בחנם כגון להשאיל סוסו שיהא אסור אפי' הוא כ"כ אוהבו שבלאו הכי היה משאילו וא"כ יותר מדאי יש לו ליזהר ללוה שלא יעשה למלוה שום הנאה וי"ל דדוקא מילי דפרהסיא ואוושא טובא כגון לדור בחצירו ולתקוף בעבדו אבל להשאיל לו כליו או אפי' סוסו כיון דבלאו הכי משאילו מותר ודיקא נמי. דנקט במתני' חצירו ולא נקט לא ישכיר לו כליו או בהמתו בפחות ועוד שמא י"ל דכל היכא דקודם הלואה היו אוהבים זה את זה שהיו משאילין חצר זה לזה אם היו צריכין מותר להשאיל אף לאחר הלואה ומתני' דאיזהו נשך (שם) בסתם בני אדם שאין רגילות שיהא עושה לוה למלוה אותה הנאה בלא הלואה דומיא דהקדמת שלום שאין אסור אלא באותו שלא היה רגיל להקדים לו מקודם לכן ומיהו אפילו דבר שהיה משאילו בלאו הכי כגון חצר דלא קיימא לאגרא אם נכנס שלא מדעת חבירו חייב אע"פ שאם לא הלוה לו לא היה חייב לתת לו שכר כדמשמע הכא ולפי זה ההיא דאיזהו נשך (שם). איירי דוקא בחצר דקיימא לאגרא דהתם איירי מדעתו כדקאמר לא ישכור הימנו בפחות אבל בלא קיימא לאגרא היה מותר כיון דברשותו נכנס וגם בלא הלואה היה מניח לו לדור בחנם והאי דקאמר התם עלה דמילתא דהכא מאי קמ"ל תנינא ומשני מהו דתימא ה"מ חצר דקיימא לאגרא כו' קמ"ל לא בעי למימר קמ"ל דמתניתין איירי אפילו בדלא קיימא לאגרא דמתניתין ודאי לא מיירי אלא דוקא בדקיימא לאגרא כיון דמיירי מדעתו אלא ה"פ קמ"ל דאפי' לא קיימא לאגרא אסור היכא דלא הוי מדעתו ופירוש זה דחוק דהפשט משמע דאמתניתין קאי וקמ"ל דמתני' איירי אפי' בדלא קיימא לאגרא אע"ג דאיירי שנכנס מדעתו:
המלוה את חבירו על המטבע. פ"ה הלוה לחבירו שום פרקמטיא על המטבע שקצב לו במעות נותן לו מעות שיוצאין בשעת פרעון דהא קבל עליו לתת מטבע ודוקא הלוהו פרקמטיא אבל הלוהו מעות מה שהלוהו משלם לו עכ"ל הקונטרס ולפירושו נראה דאם הלוהו מעות נמי וקצב לו שישלם לו מעות דמשלם מטבע היוצא באותה שעה דמעות שנפסלו לאו מטבע נינהו ולא נקט בקונטרס פרקמטיא אלא משום דכשמלוה אדם מעותיו אין רגילין להזכיר דבר אבל כשמוכר פרקמטיא אפי' אמר סתם כך וכך מעות תתן צריך לשלם לו מטבע היוצא וקשה לפירושו דה"ל למימר המוכר לחבירו על המטבע או ה"ל למינקט הקיף ועוד כיון דמעות פרקמטיא זוקף עליו במלוה אין סברא כלל לחלק בין הלוהו מעות לפרקמטיא שמכר במעות ונראה. לפרש דאין חילוק בין מכר לו פרקמטיא בין הלוהו מעות ומיירי כשהתנה עמו ע"מ שישלם לו מעות וכיון שפירש לו כך סתמא דמילתא לכך פירש שאם יפסל יתן לו מטבע היוצא דאותו שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו ועוד אור"י די"ל כגון שהלוהו סאה חטין ואמר לו או תחזור לי סאה או כך וכך מעות ואילו במעות לחודייהו קצב היה משלם לו מטבע שנפסל אבל הכא שלא זקף עליו במלוה גמורה שיכול לפרוע לו. חטין אם ירצה נותן לו מטבע היוצא באותה שעה ולכל הפירושים אם הלוהו מעות סתם מעות שהלוה לו
ראשונים נוספים
לא צריכא דעביד ביה שלא בשעת מלאכה. והוה ליה כדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא דאין מעלה לו שכר. ואסיקנא בטעמא משום דניחא ליה דלא לסתור עבדיה. ופירש ר"ח ז"ל באוכלוסא דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלשי (עי' ב"מ עז, א). וזה תימה בעיני, דהא הכא בסתם עבדים איירי דאי לא הוה ליה לפרושי אלא משמע דמשום דסתם עבדים עצלים הן ניחא ליה למריה דלא לסתור. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא דנחית ליה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא לסתור עבדיה, ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר לא אמרינן בגזילה ניחא ליה דליתיב ביתיה עד כאן. ואין דינו של הרב מחוור בעיני, דמכל מקום אמר לו מר מאי חסרתיך (לעיל כ, א). ותדע לך דהא אמרינן בפרק כיצד הרגל (כא, א) הדר בחצר חבירו שלא מדעתו אין צריך להעלות לו שכר והשוכר בית מראובן שגזלה כו' ואקשינן תרתי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא, דאלמא אף על גב דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפילו הכי כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון.
ולענין פסק הלכה: בעבדים כתב הרי"ף ז"ל דלית הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת גזלה. והזקיקו לרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא (יב, א ושם בתוספות) דאין גובין מן העבדים, וכן בפרק יש נוחלין (ב"ב קכח, א). אבל הראב"ד ז"ל כתב דאי משום הא לא איריא, דעל כרחין אי אפשר לומר כן שיהא עבדים כמטלטלין לכל דבר שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולאונאה הרי הן כקרקע וכמו ששנינו במשנתינו בפרק הזהב (ב"מ נו, א) וליכא מאן דפליג, וכן לענין קנייה (כלומר) [כשאמר] בפרק האשה ניקנית (קידושין כב, ב), ואיכא אנפי נמי דהוי להו כמטלטלים לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגביה בשאין עודן עליו (לעיל שם), אלא על כרחינו אין כל הפנים שווין בהם יש מהם כמקרקע ויש מהן כמטלטלין הלכך מנלן דלענין גזל אינן כקרקע. ועוד לעיל (צה, א) אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רב ותני גזל בהמה והזקינה [עבדים והזקינו] משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר אלמא הלכתא כרב דמפיך ליה וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמי בהו למקרקעי לא שבקינן רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך והלכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן. אלו דברי הרב ז"ל. ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין, וי"ל דלכל דיני שומרין הן כקרקע משום דדרשינן קראי בכללי ופרטי וכדאמר בפרק הזהב (נז, ב) ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי והלכך אף כל מה שהוא דאורייתא עשאן כקרקע, אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תיקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין.
אמר רב פפא ולא פליגי הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא. קיימא לאגרא נוטל שכרו לא קיימא לאגרא נוטל פיחתו. ואף על גב דקיימא לן בדר בחצר חבירו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר, התם הוא משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב, אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבא איכא רפיסתא דספינתא (עיין ר"מ עט, ב), ואי נמי דהכא שאני דתוקפו בעל כרחו של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בעל כרחו של בעלים חייב להעלות להן שכר ואי נמי קלקול שקלקל בחצר. ואדרבה איכא למידק, כיון דאיכא פחת כל שהוא אמאי אינו משלם כל השכר דכל שצריך ליתן כל שהוא מחייבין אותו בכל וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל (כ, ב) דכל דאיכא שחרוריתא דאשיתא מעלה שכר שלם וכן בקילקלתא דיתמי וכמו שכתבתי שם (כא, א) והמשל אם בא לנפות מנפה את כולו (ב"ב צב, א). וי"ל דאין הכי נמי אלא דהכי בשפיחתו יתר על שכרה, וליתא, דהא אמר שמואל אין לו אלא פיחתה. וי"ל שיש לחלק בין קרקע למטלטלין. ובתוקף שלא לגזול קיימא דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתה שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דמטלטלין היא אלא בשלא נתכוין לגזילה קאמר והיינו דקאמר התוקף ולא קאמר הגוזל. וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתיה דאגרא הא דנחית לה אדעתיה דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתה כמו שאמרנו.
הא דנחית לה אדעתיה דאגרא הא דנחית לה אדעתא דגזלנותא. כלומר, דאי נחת לה בתורת גזלנותא אין לו אלא פחתה. ואם תאמר הא קיימא לן (לעיל יא, א) דאין שמין לא לגנב ולא לגזלן, ואם כן היאך נוטל זה ספינה ופחתה הוה לה לגזלן לשלם דמי כולה ספינתא ולשקול איהו כדין ספינתא פחותה. וי"ל דלא אמרו אין שמין אלא כשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואינו משלם אלא פחת בלבד. והראב"ד ז"ל כתב ולדידי קשיא לי בשעשויה לשכור ונחית לה אדעתיה דאגרא אמאי לא משלם אגרא ופחתא, דהא אסיקנא בפרק איזהו נשך (ב"מ סט, ב) אמר רב פפא ספינה אגרא ופגרא. וי"ל דהתם משום רבית קאמר דאילו התנו לתת שכרו ופחתו מותר דליכא משום רבית דהא איכא פחת במאי דמהדר ליה ואגרא משום תשמישה ופגרא משום דעצי הספינה בציר דמייהו וכדאמר התם (ע, א) גבי דודא דבני רב עוקבא, אבל כל שנשתמש בה בלא תנאי וקיימא לאגרא יהיב ליה אגר. וליתא, דלא אמרו שם אלא בדודא משום דכל כמה דקלא בצירי דמי משוה חושכא דנחשא. אבל ספינתא כל כמה דמהדר ליה בעינה דוקא אגרא ולא פחתא, ופגרא שאמרו שם היינו שנשברה שאינו מחזיר בעינה כלומר דבנשברה משלם שבירתה כשעת שבירה. ואפשר נמי כשעת (מכירה) [משיכה _ ש"מ]. וכבר כתבתי שם בארוכה.
המלוה את חבירו על המטבע. פירש רש"י ז"ל המלוה את חבירו שום פרקמטיא וקצץ לו מעות נותן לו מטבע היוצא בשעת פרעון דהא קיבל עליו לתת לו מטבע והאי לאו מטבע הוא. ודוקא הלווהו פרקמטיא אבל הלווהו מעות מה שהלווהו משלם לו. עד כאן. ומשמע לפי פרושו דהוא הדין אם הלווהו מעות ואמר לו על מנת שישלם לו מעות משלם לו מטבע היוצא וזה שנפסלה אינו מטבע. ובתוספות הקשו לפירושו דאם כן הוה ליה למימר המוכר לחבירו פרקמטיא על המטבע, או המקיף על המטבע, ועוד כיון שזקפן עליו במלוה מה לי הלווהו מעות ומה לי מכר פרקמטיא במעות. והם פירשו שהלווהו על המטבע שהתנה עמו שישלם לו המטבע ולפיכך משלם מטבע היוצא שזה שנפסל אין שמו מטבע ושמואל סבר דכיון שיוצא במישן שם מטבע עליו. ומכל מקום לדברי כולם אם הלווהו מעות סתם אינו משלם לו המטבע היוצא אלא מעות שהלווהו אף על פי שאינו יוצא דמה שהלווהו משלם לו. ואם תאמר ומאי שנא מגזלן דתנן (צו, ב) גזל מטבע ונפסל אומר לו הרי שלך לפניך דמשמע דדוקא בדאיתא להאי מטבע בעין הא אפקה משלם לו כשעת הגזילה, והכא הא ליתנהו ואפילו איתנהו מלוה להוצאה ניתנה. וי"ל דשאני גזל דאילו שוויא מעיקרא ארבעה והשתא לא שוויא אלא זוזי משלם ארבעה כשעת הגזילה ולוקה הוא בהאי חסרון מה שאין כן במלוה דאילו הלווהו כור חטין ומעיקרא שוה ארבעה והוזלו אינו נותן לו אלא חטים ואם הוקרו אינו נותן לו אלא דמיהן דמעיקרא וכדתניא בשלהי איזהו נשך (ב"מ מה, א) אומר אדם לחבירו הלויני כור חטים ולא קצץ לו דמים הוזלו נותן לו חטים הוקרו נותן לו דמיהן, ומטבע שנפסל הרי הוא כהוזל.
מהדורא תליתאה:
ואי ס"ד עבדי כמקרקעי דמי אמאי פטור ברשותא דמרי' קאי מיכן מוכיח שאם תלש אדם פירות קרקע שגזל דהדרי פירי ולא קני להו דכיון דקרקע ברשות' דמרה קאי כשלקחם משם כאלו לקחם מביתו של נגזל דמי וחייב לשלמם שהרי מלאכת העבד אינה עומדת עליו וכפירות תלושין הויא ואמרי' דלא קני לה וכל מה שאמרתי במהדורא תליתאה על אכילת פירות אינו כלום אלא עיקר תירץ קושייתי הוא כמו שתירצתי במהדורא תניינא לעיל:
איני והאמר רב דניאל בר רב קטינא התוקף בעבדו של חברו וכו'. ואי אמרת עבדא כמקרקעי דמי אמאי פטור קרקע אינה נגזלת ואם נתכוון לגזול כמי שגזל קרקע והשביחו שהכל לבעל הקרקע. אי נמי בדר בחצר חברו שלא מדעתו שצריך להעלות לו שכר. הראב"ד ז"ל.
{{דה מפרש|(חו"מ שס"ג) אמרי הכא נמי ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. ופירש רבנו חננאל באוכלוסי דמחוזא דאי לא עבדי מלאכה חלשי. וזה תימה בעיני דהא הכא בסתם עבדים איירי דאי לא הוה ליה לפרושי אלא משמע דמשום דסתם עבדים עצלין הם ניחא ליה למריה דלא ליסתרי.
כתב הראב"ד ז"ל דוקא דנחית לה בתורת שאלה דאי בתורת גזלנותא לא אמרינן ניחא ליה דלא ליסתרי עבדיה. ובחצר נמי צריך להעלות לו שכר דלא אמרינן בגזלה ניחא ליה דליתיב כוותיה. ע"כ.
ואין דינו של הרב מחוור בעיני דמכל מקום אמר ליה מאי חסרתיך. ותדע לך דהא אמרינן בפרק כיצד הדר בחצר חברו שלא מדעתו אין צריך להעלות שכר והשוכר בית מראובן ונמצא של שמעון מעלה שכר לשמעון ואקשינן תרתי למה לי ופרקינן הא דקיימא לאגרא הא דלא קיימא לאגרא אלמא אף על גב דראובן גזלה משמעון ולוי שכרה מראובן ודר בה מחמת ראובן הגזלן אפילו הכי כי לא קיימא לאגרא אין מעלה שכר לשמעון. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק הלכה בעבדים כתב הריא"ף ז"ל דלית הלכתא כרב דאמר עבדי כמקרקעי דמי אלא כמטלטלי דמי ומשלם כשעת הגזלה. והזקיקו להרב ז"ל לומר כן מאי דקאמר רב נחמן בפרק קמא דאין גובין מן העבדים וכן בפרק יש נוחלין. אבל הראב"ד ז"ל כתב אי משום הא לא איריא דעל כרחך אי אפשר לומר שיהו העבדים כמטלטלים לכל דבר שהרי לענין תשלומי כפל ולענין שבועה ולענין הונאה הרי הן כקרקע וכמו ששנינו במשנת האשה נקנית.
ואיכא אנפי נמי דהוו בהו כמטלטלי לענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין קניית מטלטלין אגבן כשאין עודן עליו. אלא על כרחך אין כל הפנים שוים בהם יש פנים שהן בהן כקרקע ויש שהן בהן כמטלטלין והילכך מנא לן דלענין גזל אינם כקרקע. ועוד דלעיל אמרינן איכא דאמרי הא לא תיבעי לך דרבי מאיר קנסא קא קניס מדמחליף רבותינו גזל בהמה והזקינה משלם כשעת הגזלה דברי רבי מאיר אלמא הלכתא כרבי מאיר דמפיק ליה וכיון דרבנן סברי הכי ואשכחן מילי טובא דדמו בהו למקרקעי לא שבקינן רבנן דאמרי בעבדים אומר לו הרי שלך לפניך והילכך לענין שבועה נמי כיון דאיכא סתמי טובא דאין נשבעין עליהן כוותייהו עבדינן אלו דברי הרב ז"ל.
ומכל מקום יש לעיין למה אמרו במקצת המקומות שהן כקרקע ובמקצת שהן כמטלטלין. וי"ל דלכל דיני שומרין הרי הן כקרקע משום דדרשי קראי בכללי ופרטי וכדאמרינן בפרק הזהב ושבועת מודה מקצת נמי מהתם נפקא וכיון שכן אף לשבועה כמקרקעי דמי והילכך אף לכל מה שהוא דאורייתא עשאום כקרקע. וכן לענין קנייה שהכתוב הקישן לשדה אחוזה דכתיב והתנחלתם אותם וגו' וכדאמרינן בפרק האשה נקנית. אבל למילי דרבנן כגון פרוזבול וכן לגבות מן היתומים למאן דאמר שעבודא לאו דאורייתא ואפילו למאן דאמר שעבודא דאורייתא תקנו שלא לגבות מהן מן היתומים הואיל וניידי כדרך שתקנו במטלטלין. הרשב"א ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל גדולי הפוסקים פסקו שהעבדים כמטלטלין הם וראיה לדבריהם מה שאמרו בפרק יש נוחלין שאין גובין מן העבדים ומכל מקום חכמי הדורות שלפנינו פירשו שאף על פי שהן כמקרקעי לענין בעל חוב מיהא אין גובין מה טעם אמרו מטלטלי דיתמי לבעל חוב לא משתעבדי מפני שאין סומך עליהם ואף עבדים הואיל ויכולין לברוח או למות אין דעתו לסמוך עליהם.
ומכל מקום לענין גזלה הרי הן כקרקע וכן לענין שבועה רצה לומר שאין נשבעין עליהם ומכל מקום אין המדות שוות בעבדים אלא יש דברים שהן כמטלטלין ויש שהן כקרקעות שהרי לענין תשלומי כפל וארבעה וחמשה ולענין שומרין אמרו דאין נשבעין עליהם ולענין החזיק בעבדים קנה מטלטלים בכפות ועודן עליו ולענין קנייה בכסף בשטר ובחזקה ולענין אפותיקי נדון כקרקע ולענין יתומים ולענין פרוזבול ולענין הקנאת מטלטלין בשאין עודן עליו נדון כמטלטלין ומכאן אתה למד שאין כל המדות שוות בו עד שתביא ראיה מאחד לחברו וכבר כתבנו מזה בפ"א. ע"כ.
נהום כרסיה לא שוי ואנא מאכילנא ליה כי עביד לי עבידתא אמטו להכי לא חסרנא לרביה ולא מידי. גאון ז"ל.
הלוהו ודר בחצרו צריך להעלות לו שכר ואף על גב דלא יזיף מיניה מעיקרא אדעתא דהכי דהאי מעשה דרב יוסף בדלא אתני בהדיא עסקינן חדא דחס ליה לרב יוסף בר חמא למשקל ריבית קצוצה ותו דאם כן לא הוה אמר ליה בריה מיחזי כריבית אלא הוה ליה ריבית. ועוד מדמייתי ליה ראיה מהאי לישנא דמתני בה הלוהו אלמא אפילו בסתמא נמי אסור וכן הלכה. הרמ"ה ז"ל בפרטיו.
אמר רב פפא לא פליגי דהא דקיימא לאגרא וכו': קיימא לאגרא נוטל שכרה לא קיימא לאגרא נוטל פחתא ואף על גב דקיימא לן בדר בחצר חברו שלא מדעתו בדלא קיימא לאגרא אינו צריך להעלות לו שכר התם הוא משום דאמרינן ביתא מיתבא יתיב אבל הכא ליכא למימר הכי דאדרבה איכא רפסתא דספינתא. ואי נמי דהכא שאני דתקפה בעל כרחה של בעל הספינה ואפילו בחצר מסתברא בשתקף ונכנס בעל כרחם של בעלים חייב להעלות להן שכר. ואי נמי קלקול שקלקל בחצר.
ואדרבה קשיא לי כיון דאיכא פחת כל שהוא אמאי אינו משלם כל השכר דכל שצריך ליתן כל שהוא מחייבין אותו בכל וכדאמרינן בפרק כיצד הרגל דכל דאיכא שחרוריתא דאשיתא משלם שכר שלם וכן בקלקלתא דיתמי כמו שכתבתי שם והמשל אם בא לנפות מנפה את כולו. וי"ל דאין הכי נמי אלא דהכא בשפחתה יותר על שכרה. וליתא דהא אמר שמואל אין לו אלא פחתא. וי"ל דיש לחלק בין קרקע למטלטלין. ובתוקף שלא לגזול קיימינן דאי בתוקף לגזול אפילו בדקיימא לאגרא אינו נוטל אלא פחתא שכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה דמטלטלין היא אלא בשלא נתכוון לגזול קאמר והיינו דקאמרינן התוקף ולא אמרינן הגוזל. וללישנא בתרא אמרינן הא דנחית לה אדעתא דאגרא הא דנחית אדעתא דגזלנותא דאי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא כמו שאמרנו. הרשב"א ז"ל.
אי נחית לה אדעתא דגזלנותא אינו נוטל אלא פחתא: קשיא לי אי פחת דאית ביה שנוי הוא הא אמרינן אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא הגזלן נוטל השברים ומשלם הספינה מעליא דהא קיימא לן שינוי קונה ואי בפחתא דלית ביה שינוי דלא קני ליה אמאי משלם פחתא ליהוי ככחשא דהדר כיון דלא הוי שינוי אומר לו הרי שלך לפניך. ואיכא למימר התם כיון דהדר לא משלם אבל ספינה דלא הדר משלם ולא מחוור.
אלא נראה לי דהאי דאמר דנחית לה בתורת גזלנותא לאו לגזלה ממש שלא יחזירנה לעולם אלא להשתמש בה חנם ולהחזירה לו דכיון דהכי הוא הוה ליה כשואל שלא מדעת דאף על גב דמשוינן ליה כגזלן לענין מתה מחמת מלאכה ולכל אונסין אפילו הכי לא נפיק ליה מכלל שואל ואפילו בפחתא דאית ביה שינוי שמין לו שברים כשואל דלא קנסינן ליה כולי האי ולישנא נמי הכי משמע דקאמר התוקף ובין לרב ובין לשמואל קאמרי. אי נמי דלא אמרו אין שמין אלא בשנשבר או מת דאין ראוי למלאכה ראשונה הא ראוי שמין ואין משלם אלא פחת בלבד. הראב"ד ז"ל.
קשיא לי בשעשויה לשכר ונחית לה אדעתא דאגרא אמאי לא משלם אנרא ופחתא דהא אסיקנא בפרק איזהו נשך ספינה אגרא ופגרא. ויש לומר דהתם משום ריבית קאמר דאלו התנה לתת שכרה ופחתה מותר דליכא משום ריבית דהא איכא פחת כמאן דמהדר ליה ואגרא משום תשמישא ופגרא משום דעצי ספינה בציר דמייהו וכדאמרינן התם גבי דודא דבי רב עוקבא אבל כל שנשתמש בה בלא תנאי וקיימא לאגרא לא יהיב אלא אגרא. וליתא דלא אמרו שם אלא בדודא דכל כמה דקלי בציר דמייהו משום חוסכא דנחשא אבל דספינתא דכל כמה דמהדר לה בעינה דוקא אגרא ולא פחתא ופגרא שאמרו שם היינו שנשברה שאינה מחזירה בעינה כלום דבנשברה משלם שבירתה כשעת שבירה ואפשר נמי כשעת משיכה וכבר כתבתיה שם בארוכה. הרשב"א ז"ל.
ולענין פסק כתב הרמ"ה ז"ל בפרטיו וזה לשונו התוקף בספינתו של חברו ועשה בה מלאכה אפילו בשעת מלאכה בספינתא דלא קיימא לאגרא אין לו פחתה ואף על גב דנחית לה בתורת אגרא דהא ליכא שכירות מדעת בעלים ואי קיימא לאגרא חזינן אי נחית בתורת אגרא שלא מדעת בעלים רצה פחתה נוטל ואי נחית לה בתורת גזלנותא לאחזוקי בה לנפשיה אין לו אלא פחתא דהוה ליה גזלן דתנן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה. והוא הדין בתורת שאלה דנהי נמי שואל שלא מדעת גזלן הא קיימא לן דכל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה.
והני מילי היכא דלא מסיק ביה במר' זוזי אבל היכא דמסיק ביה זוזי רצה שכרה נוטל רצה פחתה נוטל והוא הדין נמי בשאר מטלטלי הכין דינייהו. והני מילי היכא דעשה ביה מלאכה אבל היכא דאוגרה לאחרינא ושקיל אגרא אף על גב דנחית לה בתורת גזלנותא נמי כיון דהוה קיימא לאגרא גבי מרה קמא והוא דנחית לה בתורת אגרא מדעת הגזלן מחייב לשלומי אגרא לבעליה דאכתי לא קנייה גזלן קנין גמור אלא לחיובי עלה באונסין אשתכח דהאי אגרא דשקיל גזלן מיניה דשוכר ממונא דנגזל קא שקיל ומחייב לאהדורינהו לנגזל. ומנא תימרא דאפילו במטלטלי כי נחית לה שוכר בתורת אגרא לבתר דעיילא לרשותיה דגזלן לאחיובי עלה באונסין מחויב שוכר לאסוקי אגרא לבעלים דהא אמר רב חסדא גזל ולא נתיאשו הבעלים ובא אחר ואכלו רצה מזה גובה רצה מזה גובה וכי היכי דלגבי קרנא ברשות בעלים קאי וכמאן דגזליה שני מרשות בעלים דמי לאיחיובי ליה קרן לגבי אגרא נמי כמאן דשקלה מרשות בעלים דמי. וכי תימא מכל מקום קשיא הא היכי משלם לו הגזלן מאי דשקל לבעלים הא קיימא לן כל הגזלנין משלמין כשעת הגזלה הני מילי בשבח שעל גבי גזלה דלא זכה ביה נגזל גבי אחריני אלא קא שבחא גזלה ממילא ברשות גזלן כמאן דשקליה השתא מרשות בעלים דמי וגזלה אחריתי באנפי נפשיה היא. ע"כ.
איתמר המלוה את חברו על המטבע: כלומר שיפרענו מעות היוצאות ולא העמיד הלואתו על כסף כמו שכותבין עתה בשטרי הלואות ואם תפחת ממטבע או תפסל נותן לו זקוק של כסף בכך וכך דינרין והוא לא כתב לו כך אלא שיפרענו ליום פלוני כך וכך שהלוה לו מטבע היוצא אמר רב נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה אף על פי ששוה יותר ואינו נותן לו ממטבע שנפסל ואפילו פסלתו מדינה זו ויוצא במדינה אחרת באותה מלכות דמטבע היוצא סתם קאמר ושמואל אמר יכול הוא שיאמר לו לך והוציאו במישן ששם כל מטבע יוצא ואפילו פסלתו מלכות. הראב"ד ז"ל.
וזה לשון הרב המאירי ז"ל המלוה את חברו על המטבע ונפסל אם ישנה מדינה בעולם שיהא זה יכול להוציא לאותו מטבע לשם ויש לזה המלוה דרך לאותה מדינה הרי זה נותן לו ואומר לך והוציאו במקום פלוני ואם אין לו דרך לשם נותן לו ממטבע היוצא באותה שעה. ודבר זה כשהמטבעות שוין בערכם אלא ששינה את הצורה ופסל את הראשונים הא אם נפחת או ניתוסף יתבאר עניינו למטה. חכמי הצרפתים פירשו דוקא בשמסר לו פרקמטיא שהרי אומר לו אלו היתה פרקמטיא שלי בידי הייתי מוכר במטבע היוצא עכשיו הא אם הלוהו מעות אפילו אין לו דרך לילך לאותה העיר רשאי להחזיר לו מה שהלוהו שהרי אומר לו אלו היה בידך נפסד בידך גם כן. וחכמי הדורות שלפנינו חולקין בה ומפרשים אותה בין שהלוהו מעות בין שמסר לו פרקמטיא וכן הדין בכותב מטבע לאשתו בכתובה. ע"כ.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה