מהרש"א על הש"ס/בבא קמא/פרק ט

צד:

בד"ה בימי רבי כו' דהא מעשים בכל יום שמקבלין מן הגזלנים כו' עכ"ל השתא לא אסיק אכתי אדעתיה לאוקמא מלתיה דרבי בשאין גזילה קיימת דלמאי דמסיק רב נחמן לקמן למימר הכי לא תיקשי מידי דאיכא לאוקמא כל הני בשגזילה קיימת לבד מההיא רעיא וק"ל:

בא"ד וברייתא דמוכח מינה מיירי בעביד תשובה כו' עכ"ל והמקשה דהכא ידע כדמסיק דאוקמוה בעשה תשובה ומאן דמקשה לקמן ומפני כבוד כו' אקרי כאן ונשיא כו' אגופה דברייתא פריך ולא ידע לאוקמא בעשה תשובה ודו"ק:

בד"ה אי עשה תשובה כו' א"נ בדבר המסוים ומקבלין מהן מפני כבודו עכ"ל ודקאמר והא דקתני בדידהו משום דקא בעי למתני סיפא כו' אע"ג דבאביהם נמי הוה מצי למתני הכי בסיפא דמקבלין מיניה דבר המסוים י"ל דלרבותא נקט הכי דאפילו בניו חייבין להחזיר ומקבלין מהן וק"ל:

בא"ד וכן צ"ל באיזהו נשך דשם כו' עכ"ל קאי אתירוץ שני ושלישי ולאפוקי מתירוצם קמא וק"ל:

צה.

בד"ה משלם דמי פרה העומדת לילד וכל שבח שמשעת גזילה עד שתלד לגזלן עכ"ל כ"כ גם הרא"ש ועיין באורך שם בפסקיו:

צה:

בד"ה בשבח שעל כו' או משום דהוה שינוי גמור או כו' עכ"ל שבח שעל גבי גזילה לא הוי שינוי גמור דהוי שינוי דהדר אבל קשה לפי זה אמאי לא קני לר"י בצבע ואם נאמר שאינו מתכוין לקנותו א"כ היינו פי' ר"ת דלקמן מיהו לרב זביד יש ליישב דצבע הוי שינוי דהדר שיכול להעבירו ע"י צפון ולא קני ולא ס"ל כאביי דחשיב ר"ש דצביעה ודו"ק:

בד"ה מני לא ר' יהודה כו' וי"ל דלר"ש אפי' ילדה קאמר כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה א"כ מניין לרב פפא דפליגי בשבח שע"ג גזילה דלמא סבר ככ"ע דנגזל הוי ובילדה הוא דפליגי עכ"ל ולאו תמיהה הוא כיון דשינוי אינו קונה אפי' בשבח שלא ע"ג גזילה לר"ש ולאו דוקא דגזלן הוי אליבא דר"ש דאדרבה דנגזל הוי אלא דיהיב ליה לגזלן שכר טרחו למחצה לשליש ולרביע וניחא ליה נמי לאוקמא לר"י דבשבח גזילה נמי לגזלן דהשתא בגוונא חדא פליגי דלר"י בכל גוונא שינוי קונה ולר"ש אינו קונה אלא דהוי למחצה לשליש ולרביע אבל אי הוה ס"ל לר"י שבח שע"ג גזילה לנגזל א"כ הוו פליגי בתרתי ולא ניחא ליה למימר נמי דר"י מודה בשבח שע"ג גזילה דלא קני אלא דהוו למחצה כו' כר"ש דהך סברא למחצה כו' לא הוזכר בדברי ר"י ודו"ק:

צו.

בד"ה הא דמסיק כו' ולא האשה בכתובתה כו' והאמר שמואל ב"ח גובה כו' עכ"ל הא דלא משני התם דהך דלא האשה בכתובתה מיירי בדלא מסיק ביה אלא שיעור ארעא דומיא דבכור דאיירי נמי בכה"ג כדאוקמינן בשמעתין הך ג' דמעלין להם בדמים דאיכא למימר דאם כן מאי קמ"ל דלא תגבי האשה השבח כיון דאין כתובתה רק כשיעור ארעא אבל הכא אשמעינן דאינו חייב ליתן לו קרקע אלא דמים מיהו לפי מ"ש התוס' לקמן דבשעשאו אפותיקי לב"ח לא גבי השבח מיתומים מה שכנגד היציאה ה"מ לאוקמי הך מתניתין ולא האשה בכתובתה בכה"ג בייחד לה אחד משדותיו דלא תגבי משבח היתומים מה שכנגד היציאה אלא דלא ניחא ליה לאוקמא בכה"ג ודו"ק:

צו:

בד"ה המחליף פרה כו' ושבועה בפרק הדיינין עכ"ל כצ"ל:

בד"ה ועבדיה זוזי כו' דלא גרע מנסרים ועשאן כלים אבל זוזי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה ממ"נ אי איירי בנסרים שיכול לשופן כו' הלא אמרינן לעיל דלא קני לרב אשי כו' וה"ה לרב פפא כו' עכ"ל אין כאן מקום תמיהה דודאי נסרים שינוי דהדר הוא כדאיתא ברא"ש בפרקין ואף שהרא"ש כתב כן לרב אשי דשינוי דהדר לא הוי שינוי אפי' מדרבנן וכן סבר רב פפא כו' ע"ש והביא ראיה מליבני וזוזי דהכא התוס' לא נראה להם לומר כן לרב פפא דהכא לשיטת ר"ת מוקי רב פפא לר"י דאף שבח שע"ג גזילה דגזלן הוי דשינוי דהדר קני לר' יהודה וכן פסקו הפוסקים כר' יהודה אליבא דרב פפא ומש"ה הוצרכו התוס' לחלק לרב פפא דלבני וזוזי לא חשיבי כ"כ שינוי וכן צ"ל לקמן כחשה כגון הזקינה דכחשה דהדר לא חשיב כ"כ להיות שינוי לרב פפא ותו לא מידי וק"ל:

צז.

בד"ה המלוה את חבירו כו' והנהו לא דמי להוזל ומ"מ כשהוא בעין כו' עכ"ל ר"ל אע"ג דתרומה טמאה וחמץ לא דמו להוזל וגריעי טפי מהוזל גבי הלואה מ"מ גבי גזלן דינן כהוזל כשהוא בעין יכול כו' ונראה דלא הוי הלואה וגזלן סברא הפוכה דבהלואה בהוזל ונסדק בין כשהוא בעין בין אינו בעין משלם כדהשתא ובגזלן מחמרינן בהוזל ונסדק באינו בעין דמשלם כדמעיקרא ולגבי תרומה טמאה וחמץ אדרבה מחמרינן טפי בהלואה דבין כשהוא בעין ובין כשהוא אינו בעין משלם כדמעיקרא ובגזלן כשהוא בעין יכול לומר הרי שלך לפניך די"ל דהלואה אין חילוק בין אינו בעין ובין כשהוא בעין דמלוה להוצאה ניתנה אבל בגזלן כיון דהוא בעין ברשותיה דמריה קאי ותו לא מידי ודו"ק:

צז:

בד"ה אי הכי של בבל כו' דבלאו רב נחמן צריך ע"כ לאוקמא ברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותימה דלמא מוקי ליה במקפדת אבל לא בחשי אבל השתא צריך לאוקמי במקפדת יותר מדאי כו' עכ"ל ודבריו תמוהין לפי מה שנדקדק בדברי התוספות דמהיכא קמשמע להו בלישנא דאי הכי דלרב נחמן פריך דאימא למאי דאוקמא כשמלכיות מקפידות פריך ומהיכא משמע להו דלרב נחמן מוקי לה הכי דאימא דקושטא משום דשמואל גופיה וברייתא קמייתא מוקי ליה הכי ואי מלישנא דקושיא דלעיל דקאמר אע"ג דסופו למיסק להתם משמע להו דלרב נחמן דוקא פריך דאית ליה הך סברא א"כ אין כאן מקום קושייתם אלא לעיל ה"ל להקשות כן דמאי דפריך קתני מיהת אין מחללין על מעות של כאן והן בבבל אע"ג דסופו כו' דמשמע דלרב נחמן דוקא פריך לפריך הכי לשמואל ואברייתא קמייתא כיון דאכתי לא אסיק אדעתיה למימר כשמלכיות מקפידות וע"כ הנראה ביאור דבריהם דודאי אי לאו דשמואל כלל וברייתא קמייתא לא הוה תקשי ברייתא בתרייתא מרישא לסיפא דאיירי שפיר בלא מקפידות כלל אלא דטעמא דברייתא דלא מיקרי מטבע אלא אם הם באותו מקום שהן יוצאות באותה שעה דהיינו בבל בבבל ומשום מלתיה דרב נחמן הוצרך לאוקמא טעמא דברייתא בתרייתא כשמלכיות מקפידות יותר מדאי כפרש"י ואהא קשיא להו דמשמע דפריך אי הכי של בבל כו' למאי דאוקמא לרב נחמן במלכיות מקפידות יותר מדאי וקשה לר"י דהא בלאו רב נחמן ע"כ צריך לאוקמי ברייתא בתרייתא מיהת במקפידות קצת ודשמואל וברייתא קמייתא בלא מקפידות כלל וא"כ תקשה ליה נמי מ"ט דבבל והן בבבל דמחללין כיון דמטבע של מקום אחר מקרי מטבע בלא מקפידות כלל לשמואל ודקתני הכא דשל כאן והן בבבל ושל בבל והן כאן אין מחללין משום דמקפידות קצת וא"א להוליכן ולהוציא בירושלים א"כ מכ"ש מה"ט דשל בבל והן בבבל למאי חזו דהא א"נ דהוו בירושלים א"א להוציאן שם כדקתני של בבל והן כאן אין מחללין והדברים ברורים למבין בביאור דברי התוס' בזה ואין כאן מקום לתמיהת מהרש"ל בזה ודו"ק:

צח.

בד"ה עד י' בתמניא כו' ור"ח פירש עד י' בתמניא ויהיב ליה י' כו' עכ"ל לפר"ח ט' וי' בתמניא יהיב ליה י' ועד ועד בכלל הא י"א וי"ב יהיב ליה תמניא אבל אט' בתמניא לחוד לא שייך למימר עד י' כו' ואם נאמר לפירוש הקונטרס נמי עד ועד בכלל הוי פליגי לענין דינא דלפרש"י בתמניא יהיב ליה תמניא ודו"ק:

בד"ה וה"מ דאדייא כו' אע"פ שאין תופס בידו כו' עכ"ל לתירוץ ראשון ניחא בפשיטות ולתירוץ שני נמי כיון דאינו תופסו בידו אינו מוגבה ג' מעל הארץ על ידו וק"ל:

צט.

בד"ה אלא במאי כו' אפילו לא יהא אומן קונה בשבח כלי אלא מלוה כו' עכ"ל אבל אי הוה קונה בשבח כלי ולא הוה ליה מלוה גביה גרע טפי כיון דלא באו לידה הנזמים ולא הוה מקודשת וק"ל:

בד"ה ר"מ סבר כו' אמאי אין מקודשת לר"מ ללישנא דלעיל עכ"ל ר"ל ללישנא דלעיל דקאמר דקסבר ר"מ אין לשכירות אלא לבסוף אבל אי הוה ישנה לשכירות מתחלה ועד סוף והוה מלוה אינה מקודשת וה"ה דה"מ להקשות לפי סברת המקשה דקאמר ודכ"ע המקדש במלוה אינה מקודשת ודו"ק:

צט:

גמ' המוליך חטים לטחון כו' ולא ניחא ליה לאוקמא כר"מ הך סתמא דברייתא ודו"ק:

ק.

תוס' בד"ה אחוי דינר לר"א אכתי הוה צריך למגמר כו' והא דקאמר מר חזי עלך קסמכינא אפילו לא אמר כו' עכ"ל ואין זה מוכרח אלא דר"א נמי לא הוה צריך למגמר ומשום דא"ל חזי דעלך קסמכינא הוה חייב ור' חייא דלא א"ל עלך קסמכינא הוה פטור וכן כתוב בהגהות אשר"י בשם מהרי"ח ע"ש:

בד"ה וטהר את הטמא מה כו' או לערבם עם פירותיו והיה לו לישאל כו' עכ"ל:

בד"ה מחיצת הכרם כו' ורבנן דפליגי אדר"ש בדבר הגורם כו' עכ"ל והא ודאי פשיטא להו דר"ש דמחייב בדבר הגורם לממון ליכא למימר דמחייב נמי בדינא דגרמי כדאמרי' לעיל אימר דשמעת ליה לר"ש בדבר שעיקרו ממון כו' אבל לרבנן דפטרי התם הוה משמע דמכ"ש דפטרי בדינא דגרמי ואהא כתבו דיש חילוקין כמ"ש שם התוספות במרובה ע"ש:

ק:

בד"ה אומר לו גדור כו' במי פירות איירי דהחמירו טפי כו' עכ"ל ר"ל לפי' ריב"ם אע"ג דאינו ווסתן בכך ולפר"ת נמי אע"ג דאיירי בהפסק מ"מ החמירו התם במי פירות כיון דהוי פסול דאורייתא ולא אמרי' בהו קמא קמא בטל משא"כ בסתם יינן דאינו אסור אלא מדרבנן אבל קשה לפר"ת אכתי גבי כלאים נמי דהוי איסור דאורייתא אמאי אמרי' ביה הכא קמא קמא בטל באפסק אפסוקי ואפשר ליישב בדוחק לפר"ת דהך דנטל סאה ונתן סאה איירי בלא הפסק ודו"ק:

בד"ה אם השבח יתר כו' והר"ר אלחנן פירש בע"א כו' עכ"ל ולפירושו יתיישב שפיר שבא לפרש מהו השבח יותר על היציאה ועיין בהגהות אשר"י:

בפרש"י בד"ה ר' יהודה אומר כו' ואם ירצה לתת את שכרו כגון שהשבח יותר על שכר כו' עכ"ל לא ידענא אהיכא קאי דכיון דשכרו משלם הוא טפי מן היציאה דאטו בשופטני עסקינן שיוציא טפי ממה שפסקו לו בשכרו וכדמשמע ממה שכתוב בהאי ענינא ואגרא נמי כוליה לא ישקול אלא יציאה כו' וכ"כ לעיל גבי צבעו כאור נותן לצבע את היציאה ולא שכר שלם כו' וא"כ אטו הכא בשופטני עסקינן שיתן לו שכרו משלם ויש ליישב דאפשר שיוציא טפי בצבעו שחור ממה שפסק לו בשכרו שיצבעו אדום שהוא סבור שיוסיף לו בשכרו בצבעו שחור ועיין בר"ן פרש"י בל"א:

קא.

תוס' בד"ה דזל ציבעא כו' ומ"מ איירי דגזל סממנים שרוין כו' עכ"ל נראה משום דלכאורה למאי דאוקמא לה בגזל צמר וסמנין דחד כו' שפיר איכא לאוקמי בפשיטות אף בגזל סמנין ודקנהו ושרנהו הוצרכו למימר למאי דאסיק לה דאיירי בזל ציבעא משום קושיא דאייקר ליה בדמים ע"כ איירי נמי דוקא כדאוקמא מעיקרא דגזל סמנין שרוין דאי דקנהו ושרנהו א"כ קננהו בשינוי וא"נ דיש שבח סמנין ע"ג צמר ע"כ בהגוזל צריך לשלם כדמעיקרא שהיה בשעת הגזילה בדליתנהו בעין כדאמרי' בשוין ד' ולבסוף שוי זוזא דמשלם ד' כמ"ש התוס' לעיל ודו"ק:

בד"ה ולא יצבע בו כו' שלא יצבע בזיתים ובענבים וביוצא מהם או בממשות של עפרורית כו' עכ"ל כצ"ל ור"ל ביוצא מהם דוקא מזיתים וענבים דהיינו משקה או בממשות עפרוריות גם דשאר פירות וק"ל:

קא:

בד"ה רואין אם מתכבסת כו' פירש בקונטרס כו' עכ"ל עיין בחידושינו במסכת נדה בפ' האשה:

בד"ה ולדמיהן ביעור כגון שלקט בתחלה לאכילה כו' עכ"ל ר"ל דאל"כ מאי ולדמיהן ביעור כיון דאסור למוכרן וברישא גבי ולדמיהן שביעית לא הוצרכו לפרש כן דאיכא למימר דהיא גופה אשמעינן דיש לדמיהן שביעית דהיינו דאסור למוכרן ולעשות מהן סחורה ויש להן שביעית היינו דאסור לצבע בהן כפרש"י אך קשה כיון דשייך במין הצבועין ליקטן לאכילה מתחלה אימא דרישא יש להן שביעית נמי איירי בכה"ג ומאי קא קשיא ליה מההוא דעלי קנים כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

קב.

בד"ה גבי הלכתא כו' וי"מ דקתני לה בלשון הלכתא פסיקא כו' עכ"ל לפי' זה ל"ג גבי כ"כ התוספות בפ"ק דע"ז ע"ש ומה שיש לדקדק לפי' זה עיין בחידושינו פ"ק דע"ז:

קב:

בד"ה שאני חטין וחטין דשליחותיה קעביד תדע כו' תימה וכו' והלא מגופא דברייתא כו' עכ"ל פי' לדבריהם לכאורה ודאי רב שמואל דאתקיף א"ה חטין וחטין נמי ולא אסיק אדעתיה למימר שליחותיה קעביד ואפי' הכי קונה בעל המעות אפילו בלא הודעה כלל בלי טעם מיהו ר' אבהו דקאמר ליה תדע דתנן כו' ע"כ דה"ק ליה דבלא טעם כלל נל"ל שיקנה בעל המעות בלא הודעה אי לאו משום דשליחותיה קעביד ואהא קשיא להו דמגופא דברייתא כו' ומתירוצא דר"א נמי ה"מ לאוכחי הכי דבלא הודעה לית לן למימר שיקנה בעל המעות אפילו בחטין וחטין וכן בסחורה לר"א אי לאו טעמא דשליחותיה קעביד וק"ק דתקשי להו דמדברי רב שמואל גופיה דפסיקא ליה בחטין וחטין דקונה בעל המעות אף בלא הודעה כלל ה"ל לאוכחי הכי דמאיזה טעם קונה בלא הודעה אי לאו דשליחותיה קעביד ודו"ק:

קג.

בד"ה אבל נותן לשליח ב"ד כו' ומשני תני ויניח וע"כ ביד ב"ד קאמר כו' עכ"ל לאפוקי מפרש"י שם בפרק המפקיד וז"ל ולא שיוציאנה מידו אלא תהא מונח בידו עד כו' עכ"ל ע"ש:

קג:

בד"ה דברי ר"ט כו' דהא לדידיה נמי ברי שארבעה משקרין כו' עכ"ל ומיהו אהך מלתא דפריך אמתני' ליכא לפלוגי בהכי דהכא כיון שהד' משקרין לא בעי לאמטויי לידיה דלכל אחד ואחד משא"כ במתני' דהא כיון דבעי השבה לידיה דנגזל ע"כ הכא בעי השבה לכל אחד ואחד ואדרבה במתני' עדיף טפי דודאי הדרא ממון למריה אבל בגזל מחמשה דלא ידע ממאן גזליה לא הדר ממון למריה כדמסיק לקמן ודו"ק:

שם בד"ה ור"ט כו' הא בשנים נמי קתני לקמן בברייתא כו' עכ"ל ר"ל לפי סברת המתרץ השתא דפליגי באשתבע הך ברייתא דחסיד ע"כ נמי איירי באשתבע ולא אסיק אדעתיה הכי חסיד מי משתבע כדמסיק רבא לקמן ואהא קאמרי דהשתא לא הוי שמיע ליה הך ברייתא דחסיד דאי הוה שמיע ליה לא הוה מוקי פלוגתייהו באשתבע וכדמסיק רבא חסיד מי משתבע ולמאי דמסיק פלוגתייהו בלא אשתבע ניחא דהא דקאמר הכא שאין הוצאת הדרך יתירה מוליכה אחריו למדי לכ"ע היינו דוקא באשתבע ודו"ק:

בא"ד דאפי' למאן דמוקי לה כר' עקיבא לא מתוקמא מתניתין אלא באין הוצאה יתירה כו' עכ"ל דהכי משמע להו השתא דר"ע אית ליה תקנתא בגזל מאחד היכא דהוצאה יתירה כדקאמר ור"ע כי עביד רבנן תקנתא היכא דידע למאן גזליה וא"כ ע"כ מתניתין דלא קתני תקנתא מיירי באין היציאה יתירה וק"ל:

בא"ד ולא נקט מתני' מידי אלא כו' עכ"ל אבל למאי דבעי למימר דמתני' לא מתוקמא אלא באין הוצאת הדרך יתירה הוה ניחא להו טפי דנקט דוקא עד מדי ולא עד ב"ד וק"ל:

קד.

בפרש"י בד"ה אלא אמר רבא מתניתין ד"ה היא כו' והאי דפרכת לעיל ואי ר' עקיבא אע"ג וכו' ולא נפיק ידי שמים כלל כו' עכ"ל נקט בפירושו לר' עקיבא וה"ה אהך פירכא דפרכת לר' טרפון מאי אריא ונשבע בלא שבועה נמי חייב לצאת ידי שמים לאו פירכא היא מכח הך סברא דפירש דהתם שאין יודע למי גזל ולא נפיק ידי שמים כלל משא"כ במתני' דהוה גביה בפקדון גם מה שפי' ולא נפיק ידי שמים דמשמע אבל בדיני אדם נפיק לא יתכן האי לישנא לר' עקיבא דהא לענין דינא פליגי בברייתא דאין יודע למי גזל כמו שפרש"י גופיה אלא שגירת לישנא נקט הכי לר' טרפון ודו"ק:

תוס' בד"ה אמר רבא שאני כו' דכיון דהודה לו בפניו מ"ל תופס בידו מ"ל נתן ביד ב"ד כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם מהיכא פסיקא להו דמהני נתן ביד ב"ד אפי' בהודה בפניו ואפילו בלא נשבע דהא השתא לא איפליג ר' עקיבא מידי בין נשבע ללא נשבע כלל ואם רצונם כהאי תירוצא שכתבו לעיל דמתניתין מיירי אפי' בהוצאה יתירה ושפיר מהני נמי ביד ב"ד אפי' בנשבע א"כ תקשי לה ע"כ דמתני' לא איירי בהודה בפניו דאל"כ מ"ל תופס בידו ומ"ל נתן ביד ב"ד ואפי' בנשבע עי' ש"ך חו"מ סי' שסב יישוב לזה] ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

קד:

בד"ה ור"י אמר כו' והכא אתא לאשמועינן דדיוקני בלא עדים לא מהני כו' עכ"ל לא הוצרכו לזה אלא לפי' שני דלעיל דסבר שמואל דאפי' בעדים חתומים עליה שא"ל לשלוח לא מהני כל זמן שלא א"ל בפניו דהשתא ר"י נמי בכה"ג הוא דקאמר דמהני עדים החתומים עליה ובכה"ג בלא דיוקני נמי מהני כדאמר ר"י לעיל אלא ע"כ דאתא לאשמעינן דדיוקני בלא עדים לא מהני אבל לפירוש ראשון דלעיל איכא למימר שפיר דאיהו גופיה אתא ר"י לאשמעינן דעדים חתומים עליה ולא העידו כלל שעשאו שליח אלא אדיוקני שהיא שלו דמהני ודו"ק:

בד"ה חוץ מפחות כו' תימה אמאי איצטריך למתני הא כיון דברישא תנן שוה פרוטה כו' עכ"ל צ"ע מאי קושיא דבכמה מקומות איכא הכי שכופל דבריו בכה"ג כמ"ש התוס' בפ' הגוזל בתרא גבי אם מחמת הגזלן חייב דפריך תלמודא בכה"ג הא מרישא שמעת מינה אם מכח כו' ויש ליישב כמ"ש התוס' שם ע"ש:

בפרש"י בד"ה לא צריכא כו' קרקעות חייבים להחזיר מפני כבוד אביהן ובד"ה וכי איכא כו' דמשום כבוד אביהם כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דלא קאמר בריש הגוזל בתרא האי טעמא דכבוד אביהן אלא למאן דמפרש דבר שיש בו אחריות היינו פרה וחורש כו' וכל דבר המסוים אבל מאן דמפרש לה אחריות ממש שהניח להן אחריות נכסים קרקעות ליכא האי טעמא דכבוד אביהן אלא משום דאשתעבוד נכסי דאבוהון מחיים כמו שפרש"י גופיה התם וכנראה מדברי התוספות גם בשמעתין ודו"ק:

קו.

תוס' בד"ה איתיביה רב אחא כו' וא"ת א"כ אמאי לא פריך נמי מסיפא ונראה דהא ודאי כו' אבל בהודה ס"ד כו' עכ"ל ר"ל כיון דהשתא לא אסיק אכתי הא דמחלק רבא דמודה רב בהודה א"כ לא מחלק נמי האי דאסיק רבא דרב מודה בטוען טענת גנב וא"כ אמאי לא פריך הכא מסיפא דא"ל נגנב כו' ותירצו דודאי הך מלתא דמסיק רבא לחלק דמודה רב בטוען טענת גנב אסיק נמי המקשה הכא אדעתיה דאל"כ לא אשכחת כפל כו' אבל בהודה ס"ד כו' ופירוש בהודה דגבי טענת אבד אבל בהודה דגבי טענת גנב הא נמי פשיטא ליה למקשה דרב מודה ביה ומשום דלא מחייב חומש בהודה אלא בדוכתא דמחייבין ביה כפל דאל"כ תקשי אכתי אמאי לא פריך ליה מהודה דגבי נגנב דהא כיון דקתני לה גבי נגנב ודאי מיירי בלא קפץ ובב"ד דומיא דתשלומי כפל כדמוכח בהך דאותיב רבא דבחד מלתא ליכא לפלוגי כדקאמר הכא רישא בב"ד וסיפא חוץ לב"ד מיהו לפי זה ק"ק אמאי לא אמרי דרב מוקי נמי לקרא בהודה בלא קפץ ובב"ד ובטענת גנב ויש ליישב ודו"ק:

קו:

בד"ה אבל אכלו כו' משמע אם נשבע ובאו עדים שאכלו משלם תשלומי כפל כו' עכ"ל דבלאו נשבע ולענין קרן כשאכלו נמי כשהוא קטן ודאי דהוי נתינת קטן נתינה דקי"ל קטן יש לו זכיה בדעת אחרת מקנה לו ולא מיעטיה הכא קרא אלא דאין נשבעין על טענתו וק"ל:

בא"ד מגו דהאכלתיו כשהיה קטן כו' עכ"ל היינו החזרתיו לך כשהיה קטן שכתבו לעיל ושגירת לישנא דתלמודא נקטו דאמרינן בפ"ב דכתובות מנה לאביך בידי והאכלתיו פרס כו' וק"ל:

קז.

בד"ה עירוב פרשיות כו' וכן בפ"ק דב"מ בשמעתא דהילך גבי סלעים כו' עכ"ל לא ידענא מאי היא ראייתם מהתם דאיירי בהלואה לכ"ע בעינן כפירה והודאה ודו"ק:

בא"ד ואין להקשות יהא נאמן במגו דאי בעי אמר להד"ם נמי אההיא דנאנסו כו' עכ"ל אין כאן קושיא אלא אי הוה אמר דלר"י ולרמי ב"ח לא מחייב בפקדון אכפירה והודאה בלא נאנסו אבל כבר דחו זה התוס' לעיל כדמוכח במשניות טובא דאכפירה והודאה לחוד מחייב גם לפירוש ריב"א לא אמרינן מגו בכה"ג כיון דהאי לא חשיב העזה ובריש כל הנשבעין נמי לא פריך הכי אלא אההוא מגו דהתם דאינו נמי מגו גמור כמ"ש התוספות לעיל ודו"ק:

קח.

בד"ה ובאו עדים כו' שמכחישין גם שבועה שניה שנשבע שאבד כו' עכ"ל היינו לפי פירושם דלעיל שכתבו דמיירי שאומר מה שנשבעתי שנגנב לא כי אלא באותה שעה אבד וק"ל:

בא"ד הא קתני לעיל בברייתא דהיכן פקדוני כו' הודה מעצמו כו' עכ"ל מתניתין היא לקמן בסמוך בכל נוסחות הישנות שלפנינו ומתני' היא נמי במסכת שבועות בפ' ד' שומרין ע"ש:

בד"ה טען טענת אבד כו' אין כופר כלום ואפי' אמר לאחר שבועה אבד כו' עכ"ל לכאורה אין לשונם מדוקדק דמשמע דמכ"ש אם לא אמר דלאחר שבועה אבד דהוי ברשותו לחייב באונסין ודבריהם דלעיל בד"ה כגון שטען כו' סותר את זה שכתבו שם דדוקא בטוען דלאחר שבועה אבד הוי ברשותו וחייב באונסין ויש לחלק דלעיל שנשבע מעיקרא נגנב ואינו ברשותו אם הוא חוזר ואומר שלא נגנב אלא אבד באותה שעה ולא היה ברשותו אין כאן הכחשה לשבועה שניה והוי שפיר כפירת ממון אבל הכא בטוען בשני השבועות אבד באותה שעה א"כ כי הודה ביניהם שהיתה באותה שעה ברשותו הרי מכחיש גם שבועה שניה והוי ברשותו מיד להתחייב באונסין ואהא כתבו אפי' אמר לאחר שבועה אבד דבהודאתו אינו מכחיש שבועה שניה מ"מ הוא חייב באונסין משעה שנשבע לשקר בשבועה ראשונה ודו"ק:

בד"ה וחזר וטען כו' היאך השביעוהו ב"ד כיון שנפטר בב"ד בשבועה ראשונה ואפילו חזר וטען שלאחר שבועה כו' עכ"ל יש לדקדק בדבריהם לפי גירסת הספרים שבאו עדים אחר שבועה ראשונה הכי ה"ל למימר היאך השביעוהו ב"ד כיון שכבר נתחייב בב"ד ע"פ עדים ואי לא הוו גרסי ובאו עדים בקמייתא דדומיא דהכי לא גרסי נמי לעיל והודה בקמייתא א"כ מאי קאמרי ואפי' חזר וטען כו' דמה תקנו בזה דאכתי למה השביעוהו כמו שחוזר וטוען כיון שהוא נאמן שלא בשבועה במגו כמ"ש התוס' לעיל ויש ליישב דבריהם דודאי לא הוו גרסי ובאו עדים בקמייתא דומיא והודה דלעיל אלא כיון דמ"מ איכא לפרושי דמיירי בבאו עדים אף בקמייתא קאמרי לצדדין דאף אם נאמר דלא באו עדים בקמייתא מ"מ תקשי היאך השביעוהו כיון שנפטר כו' ושוב כתבו דאפי' חזר וטען שלאחר שבועה כו' ונאמר דמיירי בבאו עדים בקמייתא דהשתא אין כאן מגו ואינו נפטר בשבועה ראשונה מ"מ למה השביעוהו כו' כיון שהוא חייב באונסין משעה שנשבע לשקר בין על פיו ובין ע"פ עדים ודו"ק:

קח:

בד"ה תבעו שומר והודה כו' וי"ל דמשום דאקרן לא ה"מ למפשט הא דפשיט אם בשקר נשבע כו' עכ"ל הא ודאי הא דבאמת נשבע נמי לא ה"מ למפשט בכה"ג אקרן למימר אם באמת נשבע נפטר הגנב אלא בהיפך אם באמת נשבע נתחייב הגנב בקרן בהודאת שומר דניחא ליה למריה דתיהוי בידיה ותביעתו תביעה אבל הא דבשקר נשבע לא ה"מ למפשט אקרן בהיפך דלא נתחייב בהודאתו ולא הוי תביעתו תביעה דכיון דמגליא מלתא דשקרן הוא לא ניחא ליה למריה דליהוי תו שומר עלה דא"כ מה"ט רמיא עליה דשומר לשלומי הקרן והרי הוא בעל דבר בקרן והוי תביעתו תביעה משא"כ לענין כפל כשמעתין דהוה לבעל הפקדון וכיון דבשקר נשבע לא הוי שומר עלה ולא נפטר הגנב מהכפל בהודאתו לשומר שהוא אינו בעל דבר בכפל ומיהו לקמן באידך איבעיא דתבעוהו בעלים והודה תבעו שומר וכפר כו' ה"מ למבעי שפיר לענין קרן ובשלא באו עדים אלא דמבעיא ליה לענין כפל דומיא דהך אבעיא ודו"ק:

בד"ה לוה וב"ח באין כו' אע"ג דיש לו שאר נכסים במה לפרוע כו' עכ"ל כצ"ל דהכי נכסים היינו מטלטלין אבל קרקעות אין לו רק אותה קרקע שנתן לבניו או לאחיו דאל"כ לא הוי הב"ח טורף מהם הקרקע דלפום סברתם דהשתא הוו כמקבלי מתנה ואינו גובה הב"ח מהם כיון שיש בני חורין וק"ל:

בפרש"י בד"ה ואח"כ מת אביו ואחר מיתת האב הודה עכ"ל צ"ע לפירושו דהא להני אוקימתא דמוקמינן מתניתין כר"ע ס"ל דאפי' הודה בחיי הגר לא הוי אצלו כמלוה ולא מחיל לנפשיה וא"כ בהודה בחיי אביו נמי לא מחיל לנפשיה ורב ששת נמי דמוקי מתניתין כר"י הגלילי משמע דלא מחיל לנפשיה אפי' לר"י הגלילי בהודה בחיי הגר כדקאמר אלא אמאי זכה הלה במה שבידו משום דזקפן כו' אבל משום דהודה בחיי הגר לחוד לא מהני ליה ואולי אין זהמפרש"י אבל איזה תלמיד טועה הגיה כן בפירושו ומה שיש לדקדק עוד בזה עיין לקמן ודו"ק:

קט.

בד"ה ונמחליה לנפשיה היכא דאין יורש אלא הוא וכולה שלו עכ"ל לאו דוקא נקט כה"ג דה"ה בדאיכא טפי יורשים כפירושו במתני' איכא למפרך ונמחליה לנפשיה מיהת חלקו אלא דנקט הכי דומיא דגר דפריך מינה ולאפוקי אתא דעל חלק אחיו ליכא למפרך ונמחליה לנפשיה וק"ל:

תוס' בד"ה אלא אמר רב ששת כו' וא"ת אמאי לא מוקי מתניתין כר"ע ומודה כו' עכ"ל ר"ל דנוקמא נמי כר"ע מתניתין ככ"ע ולנפשיה לכ"ע לא מחיל ולאחריני לכ"ע מחיל ובזקפו פליגי אי הוה כמחילה דאחריני וק"ל:

קט:

בגמ' אמר רבא משכחת לה כו' ומת הגר והודה לאחר מיתה כו' ואין להקשות אמאי לא מוקים ליה רבא מתניתין נמי כר"י הגלילי ובהודה לאחר מיתת אביו די"ל דהכא ודאי איכא טעמא לר"י הגלילי בהודה לאחר מיתה כדקאמר קנאו השם כו' אבל בגזל אביו ליכא לפלוגי ובהודה לאחר מיתה נמי מצי מחיל לנפשיה ולהכי לא אתיא מתניתין כר"י הגלילי וכבר כתבנו מה שכתוב בפירש"י שלפנינו דמתני' מיירי בהודה לאחר מיתת אביו דדוקא טעות הוא ודו"ק:

שם אי בשל אחרים הוא זוכה בשל עצמו לא כ"ש כו' האי דינא איכא נמי במתניתין גבי גזילת אביו אם אין יורש אלא הוא א"נ על חלקו והתם ליכא למפרך דיו כדפרכינן הכא אלא דקושטא הוא דשלו הוא שהרי ב"ח באים ונפרעים ממנו ואינו נותן לאחיו אלא כדי לקיים מצות השבה וה"נ הכא בגוזל כהן ודאי בעי למיעבד מצות השבה אלא דבעי למיעבד ק"ו שיהיה שלו ובאים ב"ח ונפרעים ממנו ולא יוציא מתחת ידו להתחלק לכל אחיו הכהנים וק"ל:

קי.

בפרש"י בד"ה אי דאיכא טהורים בההוא משמר עכ"ל לפי מה שכתבו התוס' דלרב ששת פריך דאמר טומאה דחויה בצבור בדליכא נמי טהורים בההוא משמר ואיכא באחריני לא מצו עבדי טמאים אלא שהכריחו לפרש הכא בדאיכא טהורים בההוא משמר דאל"כ תיקשי ליה נמי עבודתם ועורם לאנשי משמר הא טמאים נינהו ולא מצי אכלי וק"ל:

תוס' בד"ה לבעלי מומין טהורין תימה ועורה אמאי הוי לבעלי מומין עכ"ל אין לפרש אמאי הוי לבעלי מומין אלא תהא לאותו שיקריב דהא מוכח לעיל דהיכא דהמשלח לא מצי אכיל לא מצי עביד שליח לאכילה ולא הוי עבודתה ועורה לשליח מכ"ש הכא דהשליח נמי לא חזי לאכילה דהוה עבודתה ועורה לאנשי משמר ואפילו לבעלי מומין דהא חזי לאכילה אלא דעיקר תמיהתם אמאי הוי עורה לבעלי מומין שבאותה משמר בלחוד ולמה לא תהא לכל אנשי משמר דהא לעורה כולם חזו אבל ק"ק לי דהא רב ששת סתמא קאמר עבודתה ועורה לאנשי משמר ואימא דקושטא דהכי קאמר לאנשי משמר לכל מאי דחזי להו עורה לכל אנשי משמר ולבעלי מומין מאי דחזי ליה דהיינו אף הבשר וק"ל:

שם בפרש"י בד"ה נתן הקרן לכהנים אין החומש מעכב כו' ולבסוף נתן עכ"ל אין פירושו מדוקדק דמשמע דאם לא נתן החומש לבסוף הוא מעכב הכפרה ולא משמע כן אלא דלאו לענין קדימה בלחודא קאמר דאינו מעכב אלא דאינו מעכב כלל הכפרה אף אם לא נתן כלל לבסוף וכן פרש"י בהדיא לקמן והכי מוכח מתוך שמעתין דסוף פרקין דקאמר יכול כשם שאיל ואשם מעכבים כך חומש מעכב ת"ל כו' וילמד הדיוט מהקדש דאינו מעכב כלל דומיא דאיל ואשם מעכבים דקאמר ודו"ק:

שם בגמרא לאפוקי ממתני' כו' אין החומש מעכב אדרבה חומש מעכב כו' וה"ה דהוה מצי למפרך לעיל או אינו אלא אשם זה איל ולאפוקי ממתני' דתני הביא אשמו עד שלא הביא גזילו לא יצא אלא משום דלאו ממלת אשם בלחוד מפיק לה אלא מדכתיב בתר אשר יכפר כדלקמן ונקט נמי במלתיה אדרבה חומש מעכב ולא קאמר אדרבה קרן אינו מעכב משום דאינו מפורש בהדיא במתני' דהקרן מעכב הכפרה ודו"ק:

קי:

תוס' בד"ה או דלמא כיון כו' ויכול להביא אשם מיד כו' עכ"ל הכי משמע להו לישנא כיון דלא חזי ליהויריב לידעיה קאי ואף במשמרת יהויריב להקריב האשם ומקרי שפיר הביא גזילו עד שלא הביא אשמו דיצא דכיון דלידעיה קאי אף במשמרתם ה"ל כאלו קבלו הם גם הכסף אבל להמתין ולהקריב האשם במשמרת ידעיה לא קמיבעיא ליה דאם הביא כבר אשם ליהויריב היינו פלוגתייהו דר"י וחכמים דלקמן דס"ל לחכמים יחזור אשם אצל כסף ואם לא הביא אשם עדיין ודאי דיכול להמתין ולהביא אשם במשמרת ידעיה ואפי' ר"י לא פליג אלא היכא דכבר הביא האשם ליהויריב דיחזיר כסף אצל אשם ודו"ק:

בד"ה למנ"מ כו' דאי יורשים כו' מאי דשביק להון אבוהון יהב להון כו' עכ"ל וצ"ל לרב עוירא דאמר את"ל מקבלי מתנה הן ההיא מתנה אמר רחמנא דניתיב להו דפליג אדרבא דלעיל וס"ל בגזל הגר שאין בו שוה פרוטה דיצא וק"ל:

בפרש"י מותר העומר כו' כדכתיב לא תאפה חמץ חלקם וגו' עכ"ל כצ"ל:

קיא.

תוס' בד"ה אמר רבא לעורו תימה כו' ונעשה בו פסול קודם שחיטה כו' עכ"ל צ"ע א] דאין זה הפסול קודם השחיטה ואינו פסול אלא אם הקריבו קודם הבאת כסף כדקתני אם קדמו בני יהויריב כו' אבל הבאה לחוד אינה פוסלת כדקאמר ר"י יחזיר כסף אצל אשם ומאשר יכפר נמי הכי משמע דאהקרבה קפיד קרא והא דקאמר לרבנן שלא כדין עבדו בני יהויריב דקבלו אשם מקמי כסף היינו משום גזירה הוא שמא גם יקריבוהו קודם הבאת כסף ודו"ק: בד"ה וילמד הקדש מהדיוט כו' תימה אמאי איצטריך קרא לעיל כו' וי"ל דאי לאו כו' אבל השתא דאשכחן שהשוה כו' עכ"ל וה"ה דה"מ להקשות כן בהיפך אמאי איצטריך קרא גבי הקדש דלא יצא ניליף מהדיוט אבל בעיקר תירוצם יש לדקדק דע"כ אהקישא קסמיך דהא השתא נמי מי יאמר לן דהשוה אותן הכתוב אי לאו דנילף הקדש מהדיוט דאשם זה קרן ומיניה דריש האשם בכבר שאם הביא אשמו תחלה דלא יצא וי"ל דודאי בפירושם דמלת אשם ילפינן הקדש מהדיוט שפיר אע"ג דלא אשכחן שהשוה אותן הכתוב בשום דבר אבל לענין דינא לא הוי ילפינן להו מהדדי אי לאו שהשוה אותן כבר בשום דינא ודו"ק: