בבא קמא יא א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
יביא עדים שנטרפה באונס ופטור אבא שאול אומר יביא עדודה לב"ד מאי לאו בהא קמיפלגי דמר סבר פחת נבילה דניזק הוי ומר סבר דמזיק הוי לא דכ"ע דניזק והכא בטורח נבילה קמיפלגי והתניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו ת"ל (שמות כא, לד) כסף ישיב לבעליו והמת אמר ליה אביי לרבא האי טורח נבילה ה"ד אילימא דבבירא שויא זוזא ואגודא שויא ארבע כי טרח בדנפשיה טרח א"ל לא צריכא דבבירא שויא זוזא ואגודא נמי שויא זוזא ומי איכא כה"ג אין דהא אמרי אינשי כשורא במתא בזוזא כשורא בדברא בזוזא אמר שמואל אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לנזקין ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי איבעיא להו ה"ק אף לשואל שמין ואבא מודה לי או דלמא ה"ק ואני אומר אף לשואל אין שמין ואבא מודה לי ת"ש דההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה תברה אתא לקמיה דרב א"ל זיל שלים ליה נרגא מעליא ש"מ אין שמין אדרבה מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש"מ שמין איתמר אמר עולא א"ר אלעזר שמין לגנב ולגזלן רב פפי אמר אין שמין והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אבל לשואל שמין כדרב כהנא ורב אסי ואמר עולא א"ר אלעזר שליא שיצתה מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון א"ל רבא מה דעתך לחומרא חומרא דאתי לידי קולא הוא דקא מטהרת לה מראשון אלא אמר רבא לחוש חוששת מימנא לא ממניא אלא לשני מאי קמ"ל דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה סימן ולד באשה סימן ולד בבהמה אי ממתני' הוה אמינא
רש"י
עריכהופטור - דשומר שכר פטור באונסין כדכתיב ביה ומת או נשבר או נשבה אין רואה שבועת ה' תהיה בין שניהם (שמות כב):
יביא עדודה - נבילה:
לב"ד - לשומה כמה היא שוה והכי משמע קרא יביאהו עד יביא העדודה כדכתיב (בראשית מט) בבקר יאכל עד דהיינו שלל כדמתרגמינן עדאה מפי מורי:
מאי לאו בהא קמיפלגי - דבאונסין הא ודאי לא פליג אבא שאול למימר דאפי' נטרפה באונס יהא חייב דאין שומר שכר חייב באונסין אלא ה"ק אם נטרפה בפשיעה שיהא בר תשלומין יביא עדודה ויוסיף מביתו על הדמים שהיא שוה בשעת מיתה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהשתא אי אית ליה נבילות אחרנייתא יהיב ליה כל שכן הא אלא לפחת נבילה אתא ות"ק דלא מפיק ליה להך דרשה סבר פחת נבילה דמזיק הוי הלכך לא מצי לאוקמי לקרא להך דרשה דאי משום דמים דהשתא לא איצטריך דהא תניא ישיב לרבות שוה כסף:
בטורח נבילה - להביאה ממקום שמתה שם למקום שהיתה שם אבא שאול סבר על המזיק הוא:
והתניא - בניחותא:
כסף ישיב לבעליו והמת - משמע שאף המת ישיב לבעליו:
ואגודא - שפת הבור:
בדנפשיה קא טרח - וריוח דנפשיה קא עביד דשיים ליה לניזק בדמי יתירי ולמה לי קרא דוהמת:
כשורא - קורה:
בדברא - בשדה ואע"ג שמחוסר הבאה לעיר נמכר בזוז:
אמר שמואל - מנהג דיינין הוא שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאם גנב וגזל בהמה או כלים ונפחתו אצלו אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר גנב הפחת אלא ישלם בהמה וכלים מעולים והשברים שלו:
אלא לנזקין - שמין כדכתיב והמת יהיה לו:
ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי - רב:
אף לשואל שמין - ואניזקין קאי:
או דלמא אף לשואל אין שמין - והאי אף אגנב וגזלן קאי:
מדאמרי ליה רב כהנא ורב אסי - בבבא מציעא בפ' השואל (דף צו:):
שליא שיצתה כו' - דקי"ל המפלת שליא יושבת עליה ימי טומאה וימי טהרה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח בתוכה:
מונין לה מן הראשון - דמיום ראשון טמאה ואפי' הואי לידה יבישתה:
לחומרא - דמטמאין טהרות שנגעה בראשון משעת יציאת שליא:
דקא מטהרת לה מראשון - שתהא סופרת י"ד של נקבה עם יום הראשון ודמים שתראה ביום ט"ו טהורין דהיינו קולא דאי הויא מניא משני לא חיילא ימי טהרה עד למחר:
חוששת - לטמא טהרות שתגע בראשון:
מימנא לא ממניא - שבועיים דנקבה אלא משני:
מאי קמ"ל - עולא דאמר חוששת:
דאין מקצת שליא בלא ולד - ומש"ה חוששת שמא רוב מיחוי הולד יצא באותו מקצת ומכי נפק רוב הוי ליה כילוד כדאמרינן במסכת נדה (דף כח.) יצא מחותך או מסורס עד שיצא רובו ומימנא ודאי לא מניא מראשון דשמא לא נפק רובא עד שני דאי יש מקצת שליא בלא ולד לא הוה חיישינן לטמא טהרות דכולי האי לא חיישינן דנימא תרי חומרי דלמא נפקא ורוב נפקא:
שליא - של בהמה:
שיצאת מקצתה - קודם שחיטת הבהמה:
אסורה - כולה ואע"פ שאין בה ולד:
ה"ג סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה - כלומר מפני שהשליא סימן ולד בין באשה בין בבהמה שאין שליא בלא ולד אלא שנימוח וחיישינן שמא באותו מקצת שיצא קודם שחיטה היה רובו של עובר וקיימא לן יצא רובו ה"ז כילוד ואינו ניתר בשחיטת האם:
תוספות
עריכהיביא עדים שנטרפה באונס. ואיסי דורש בפרק האומנין (ב"מ פג.) אין רואה הא יש רואה יביא עדים שנטרפה ופטור דמשמעות דורשין איכא בינייהו:
יביא ארורה לב"ד. פי' שמתה בלא ברכה ואית דגרס עדורה כמו אחת מהנה לא נעדרה (ישעיהו לד) ובקונטרס גריס עדודה כמו יאכל עד: בשאלתות דרב אחאי גרי' אמר שמואל אמר לי אבא ולא כפ"ה דפירש דמנהג דיינין כך הוא:
אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פ"ה אין שמין הנבילה והשברים לבעלים שיחזיר הגנב הפחת אלא ישלם בהמה שלימה וכלים מעולים והשברים שלו ואע"ג דקיימא לן ישיב לרבות שוה כסף ככסף ואפי' סובין גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל הלכך צריך להחזיר הגזילה או דמיה ולא סובין וכן משמע בירושלמי מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים עד כדון גניבה גזילה מנין א"ר אבא בר ממל והשיב הגזלה אשר גזל כאשר גזל והיינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד כשהוציאו מרשות בעלים אבל מזיק לא נתחייב אלא כמו שהזיק וה"ט דמ"ד אף לשואל כיון דחייב באונסין נמצא שקנאו משעה שהוציא מיד הבעלים והדמים הוא דנתחייב כמו גנב וגזלן.:
דקא מטהרת לה מראשון. פירוש שסופרת י"ד של נקבה מראשון והדמים שתראה בט"ו יהיו טהורין וא"ת ואמאי לא יהיו טהורים דלמא ביום ראשון יצא ראשו או רובו ואפי' לא יצא דלמא הוא זכר וי"ל דלא מצי למישרי מספק ספיקא דהוו תרי קולי דסתרי אהדדי שאם תראה יום מ"א תשתרי נמי מספק ספיקא דשמא לא יצא רובו ביום ראשון ואפי' יצא רוב דלמא נקבה היא והשתא בתחילה התרנו משום דשמא זכר השתא נתירנו משום שמא נקבה הרי ממה נפשך נעשה איסור וכה"ג תנן בהמפלת (נדה כט.) תשב לזכר ולנקבה ולנדה אע"ג דכל איסור באפי נפשיה הוי ספק ספיקא:
דאין מקצת שליא בלא ולד. וא"ת לר"א דאמר חוששין משום דאין מקצת שליא בלא ולד אבל אם היה מקצת שליא בלא ולד לא היתה חוששת ה"ד אי ברה"ר אפי' בחד ספיקא מטהרי' ואי ברה"י אפי' בספק ספיקא נמי טמא דהא תנן (טהרות פ"ו מ"ד) כל ספיקות שאתה יכול להרבות ברה"י אפי' ספק ספיקא טמא וי"ל דשמעתין איירי לענין לאוסרה לבעלה:
שליא שיצתה מקצתה אסורה באכילה. פי' אסורה אפי' מה שבפנים דשמא באותו מקצת שיצא יצא ראשו של ולד והוי כולו כילוד ולא קרינן ביה כל בבהמה תאכלו דאם יש מקצת שליא בלא ולד היה לנו להתיר מטעם ס"ס תימה דסוגיא דהכא מוכח דשרי ר' אלעזר בשליא שיצתה מקצתה אי הוי ס"ס באכילה ובסוף בהמה המקשה (חולין עז:) משמע דאפילו בס"ס אסר רבי אלעזר דעל הך משנה דשליא שיצתה מקצתה קאמר ר' אלעזר לא שנו אלא בשאינו קשורה בולד אבל קשורה בולד אין חוששין לולד אחר ובשאין קשורה ע"כ לא הוי אלא ס"ס כדקתני בברייתא דקתני התם שמא נימוח שפיר של שליא כו' וא"כ כשאין קשורה תשתרי דשמא אין שם ולד אחר ואפי' יש שם ולד אחר שמא לא יצא רובו וי"ל ברייתא דקתני התם שמא כו' מיירי בשליא של אחר הולד ור' אלעזר איירי בשליא שקודם הולד דודאי יש שם ולד אחר כשאין קשורה בה כדאמרינן בהמפלת (נדה דף כו:) דלא אמרינן תולין את השליא בולד אלא בשליא הבאה אחר הולד ועוד י"ל דהתם אסרי בס"ס גזירה מקצת אטו כולה כדאמרינן בשמעתין:
כסימן ולד באשה [כך] סימן ולד בבהמה. וא"ת ואמאי תולה בהמה באשה ומתני' לא מיירי אלא בבהמה ויש לומר משום דבאשה פשוט לו יותר מבבהמה דהרי שפיר שהוא סימן ולד באשה ולא בבהמה כדתנן בהלוקח (בכורות דף יט:) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר ושליא:
ראשונים נוספים
נימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד יביא עדים שנטרפה באונס ופטור אבא שאול אומר יביאהו עד יביא עדורה לבית דין פי' יביא הנבילה בב"ד לשומה לניזק בתשלומין ש"מ דכל מה שפחתה הנבלה בין מיתה לתשלומין על המזיק. ות"ק חולק ואמר פחת הנבילה לניזק ונדחת האי סברא ואוקמוה כולי עלמא פחת נבילה דניזק הוי ובטורח נבילה פליגי. ת"ק סבר טורח נבילה דניזק ואבא שאול סבר על המזיק להיטרח ולהביאו.
והתניא אחרים אומרים מניין שעל בעל הבור להעלות שור מבורו כו' וקיימא הא דאחרים כאבא שאול.
ואוקימנא דבבירא שויא זוזא [ואגודא נמי שויא זוזא] וכדאמרי אינשי כשורא במתא בזוזא ובדברא בזוזא.
אמר [שמואל] אין שמין לא לגנב כו' פי' כגון שגנב ראובן משמעון כלי או גזל ושברו או בעלי חיים ומתו או נשברו אין שמין השבר וממלא לו הדמים שהיה שוה מקודם שבירתו אלא משלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה והשבורה נוטלו הגנב או הגזלן ואסיקנא כי הא דגרסי' בפרק השואל פרה מחבירו דההוא דשאיל נרגא מחבריה תבריה אתא לקמיה דרב אמר ליה שלים ליה נרגא מעליא אמר ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי ושתיק ש"מ שמין.
והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לשואל. כיון שהזכיר שמועות דעולא משלימם.
אמר עולא אמר ר' אלעזר שליא שיצאת מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני מונין לה מן הראשון פי' ז' ימי טומאה לזכר וי"ד לנקבה מונין מן היום הראשון ואקשי עליה האי חומרא קולא הוא דקא חשבת [לה] ליולדת מיום ראשון והיא לא ילדה אלא בשני ותטהרנה בח' שהוא ז' ליום ב' ועדיין טמאה היא היום כולו.
ופריק רבא לחוש לטומאה חוששת אבל למנות ז' לזכר וי"ד לנקבה משני מונין. ומה בא עולא להודיענו דאין מקצת שליא בלא ולד תנינא בפ' בהמה שהיא מקשה לילד שליא שיצאת מקצתה אסורה באכילה כסימן הולד באשה כך סימן הולד בבהמה.
מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למ"ד דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכא דכסף ישיב לבעליו כתב רחמנא וכדאקשי ליה רב כהנא לרבה וי"ל דודאי הוה להו למימר ליה ולטעמיך הני קראי נמי ל"ל אלא דהרבה פעמים יכול להקשות כן ואינו מקשה וכיון דלא קאי לא דייקינן כולי האי.
ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וכו'. ואחרים כאבא שאול, ותרווייהו אית להו דפחת נבלה דניזק אלא שטורח הנבלה על המזיק.
והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירש"י ז"ל אין שמין אלא ישלם כלי והשברים שלו וכן כתב ר"ת ז"ל דמשלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה, והשבור נוטלו הגנב או הגזלן וכ"כ ג"כ בשאלתות דרב אחא גאון ז"ל. ולכאורה משמע מהא דגרסינן בפרק השואל (צו, ב) ההוא גברא דשאל נרגא מחבירה ואיתבר אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והלכתא כרב כהנא ורב אסי ומהדר ליה תבריה כך היא הגירסא בספרים בפרק השואל ואם הוא מעיקר הנוסחאות ע"כ בגזלן וגנב לא מהדר ליה תבריה דהא דאהדרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אהדרו אלא דמשום דאיהו הוה דאין לשואל כגנב וגזלן מ"מ לכ"ע משמע לגנב וגזלן דאין שמין לא מהדרי' תברי' ואפשר שהוא (תוס') [תוספת] מידי מגיה ספרים מ"מ מדקאמר זיל שלים נרגא מעליא משמע ודאי לכאורה דנרגא שלם קאמר ולא דמי נרגא.
אבל (רש"י) [רבינו שמואל] ז"ל הקשה דהא אמרינן כסף ישיב ואפילו סובין והשתא תשלומין דברשותיה אמר רחמנא כסף ישיב הני לא כ"ש וכדאקשי לי' רב כהנא לרבא ע"כ פירש הוא ז"ל אין שמין לומר דפחת אין לבעלים אלא לגנב או לגזלן והא דאמר ליה רב לההוא דשאיל נרגא זיל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא קאמר ויש מי שפירש אין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאין פותחין להם לומר תנו לבעלים השברים ושלמו את המותר אבל אם טענו מעצמן מקבלין מהן ולשאר הניזקין מיד פותחין להם ב"ד ואע"פ שלא טענו הם והעיקר כמו שפירשו הגאונים ורש"י ז"ל דבגנב וגזלן לא כתב רחמנא כסף ישיב אלא צריך לשלם הגניבה והגזילה כעין שהיו והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים (ע"כ גנובה וגזולה מנין) [עד כדון גניבה גזילה מנין] א"ר בון והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל.
לחוש חוששת. כלומר בין בתחלתה בין בסופה (שחושש) [שחוששת] ליום ראשון ואינו מונה אותו מכלל(ה) שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינא נמי חוששת לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון.
מאי קא משמע לן דאין שליא בלא ולד. ואין כאן אלא חדא ספיקא אם יצא רובו או רוב ראשו באותו מקצת אם לאו דאי יש שליא בלא ולד הרי יש כאן תרי ספיקי שמא אין שם ולד ואם ת"ל יש שמא אין שם לא (ראשו) [רובו] ולא רוב ראשו.
הכי גרסינן: סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן כסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תנינן דתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (יט, ב) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר.
מהדורא תליתאה:
מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס פחת נבלה דניזק הויא ומ"ס דמזיק הויא: ראיתי מפרשים דאבא שאול דאמר יביא עדודה לבית דין סבר דפחת נבלה דמזיק הוי וה"ק יביאנה עכשיו לב"ד וישומו אותה ומה שפיחתה המיתה עד שעת העמדה בדין מפסיד המזיק שמין כמה הוא שוה ונותנין אותה לניזק. ואע"פ שהל' מוכיח כן מדקאמר יביא עדודה לב"ד ק"ל טובא לפרש הכי דהא מה דאייתינן לעיל הטרפה לא ישלם אליבא דאבא שאול ילפינן הכי כדפרישית במה"ק וכך פי' גם המורה וילפי' מינה דנבלה דניזק הוי ואוקימנא דקראי איצטרוכי לפחת נבלה אלמא אבא שאול סבר דפחת נבלה הוי דניזק והיכי אמרינן דסבר דהוי דמזיק. ונראה לי לפרש דהאי דקאמר יביא עדודה לא שיביא הנבלה ממש לב"ד עד אלקים יבא דבר שניהם שיביא טענת העדודה לב"ד דהיינו עדים שהעידו כמה היתה שוה בשעת מיתה ומעלה אותה לניזק באותם הדמים. ומפסיד הניזק הפחת משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין:
פיסקא חבתי בתשלומי נזקו וכולי כסימן ולד באישה כך סימן ולד בבהמה מה דק"ל במהדורא תניינא. נ"ל לתרץ דלא גרסינן כולה אלא רובה והכין פירושא גזרה מקצתה אטו רובא שאם כשיצתה מקצתה לא תאסור את רוב הנשאר גם כשתצא רובא ומיעוטה בפנים לא יאסרו את מיעוט הנשאר. והתם ודאי אסור משום דכולה הוי ולד ורובה נמי כיון דהוי סימן ולד איכא למימר דילמא רוב מיחוי העובר התם הוי וכיון שרוב העובר יצא לחוץ נאסר אותו המיעוט הנשאר בפנים וטעמא משום דשליא הוי סימן ולד הא לא"ה לא היה נאסר מיעוט שליא הנשאר בפנים משום יציאת רובה מידי דהוי ארוב אבר שאם הוציא העובר את רוב ידו לחוץ לא נאסר מיעוט הנשאר בפנים. ואליבא דמ"ד בריש פ' בהמה המקשה אין לידה לאברים ואמר המורה דה"ג סימן ולד באשה (גרסינן) ומשום דבפ' המפלת תנן המפלת שליא או סנדל תשב לזכר ולנקבה דאלמא השליא סימן ולד הוא באשה תני השתא לגבי בהמה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אי נמי משום דכתיב ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ודרשינן מלמד שעשה לה שליא מש"ה תני כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה:
יביא עדים שנטרפה באונס וכו'. תימה לפירוש רבינו תם דפירש דעד אחד פוטר משבועה אם כן למה לי עדים בעד אחד סגי. וליכא למימר דלאו דוקא נקט עדים דהא כל מקום שנאמר עד הרי כאן שנים עד שיפרוט לך הכתוב אחד. ונראה לי דלא הקשה דכיון דדרשינן קרא לכדאיסי דבמקום שיש רואה צריך להביא עדים ולא מיפטר בשבועה אם כן עד אחד נמי אינו פוטרו. הרא"ש ז"ל.
יביא עדורה לבית דין. לשון חסרה כמו איש לא נעדר. ואית דגרסי ארורה, והוא לשון אחד דאלף היא מתחלפת בעין. הר"ר ישעיה ז"ל.
יביא עדורה לבית דין. פירש ה"ר יחיאל ז"ל דאבא שאול סבר דמזיק הוי שכך הוא דורש יביא עדורה לבית דין עתה כשמעמידו הניזק בדין ויחייבוהו בית דין לשלם לפי שווייה של עכשיו ומר סבר תנא קמא סבר דניזק הוי לפיכך לא דבר הכתוב בהבאת הנבלה לבית דין דכי מה עניינה עתה שיביאנה המזיק שם כבר לקחה הניזק בדמיה שהיתה שוה סמוך למיתה. תלמידי ה"ר פרץ ז"ל.
מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למאן דאמר דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכי דכסף ישיב לבעליו כתיב וכדאיקשי ליה רב כהנא לרבא. וי"ל דהוה מצי למימר ולטעמיך ולא קאמר דכיון דלא קאי לא דייקינן לה כולי האי. הרשב"א ז"ל.
הכא בטורח נבלה קמיפלגי. קשה אם כן יחסר פסוק אחד לאבא שאול לענין פחת נבלה שהרי טרפה דורש אותו לטורח נבלה. וי"ל דאבא שאול סבר דילפינן השלשה מבינייא כדפירש רש"י ואייתר קרא דטרפה לענין טורח נבלה. עוד פירש מורי הרב פירוש אחר ואמר דלעולם גזרה שוה נתקבלה אף לענין פחת נבלה ולעולם מביניא לא נוכל ללמוד משום דאיכא פירכא כדפרשינן ואם כן לענין סובין ילפינן כלהו מחד בגזרה שוה דתחת וכו' ואלו שלשה פסוקים כלהו איצטריכו חד לענין סובין וחד לפחת נבלה וחד לענין טורח נבלה כמו שדורש אותו אבא שאול. גליון.
ולענין פסק כתב הר"ר מאיר הכהן מסרקסטה ז"ל וז"ל פחת נבלה דאמרינן דהוי עליה דניזק דוקא פחתה בתר דהוה מצי שקיל לה לזבונה אבל אי פחתה בעודה בבור נראה לומר דאין מחשבינן אותה עליו אלא כפי מה ששוה בחוץ כיון דעליה דמזיק רמי לאפוקה. והוא הדין שאם השביחה בעודה בבור שבאו קונים הרבה לעיר שהשביחה למזיק. והא דאמרינן דשבח נבלה חולקין בדאשבחה בתר דאפקה מבוריה מיירי ואי בתר דשקלה ניזק אשבחה כיון דשמוה עליה וקבלה בשומת שמאין אם השביחה דין הוא שהשביחה לניזק כדכתבינן לעיל וצריך עיון. ע"כ. עיין בהרא"ש ז"ל בפסקיו ובנמוקי יוסף.
ואם שויא בבור תלתא וחוצה לו שויא ארבעה מפיק לה מאן דבעי. אי מפיק לה ניזק שקיל לה בתלתא ואי מפיק לה בעל הבור שמין לה ניהליה דניזק בארבעה כדשויא השתא בתר דאפקה. הר"מ הכהן מסרקסטה ז"ל.
היכי דמי אי לימא דבבירא וכו'. הקשה הר"מ אמאי לא משני כגון דבשעת מיתה שויא בבירא ארבעה ואגודא שויא טפי ונפחתה עד שעת העמדה בדין. דבבירא לא שויא אלא זוזא ואגודא ארבעה והשתא לא בדנפשיה טרח דפחת על הניזק. הרא"ש ז"ל.
אמר שמואל אין שמין. פירש הקונטרס מנהג הדיינין הוא וכו'. דחקו לפרש כן לפי שאומר אחר כך ואני אומר אף לשואל משמע שמתחילה לא היה מדבר בשמו. ובשאלתות דרב אחאי גריס וכו' ככתוב בתוספות. הר"פ ז"ל.
אין שמין לא לגנב וכו'. כתבו בתוספות גנב וגזלן שאני משום דכתיב אשר גזל כעין שגזל וכו'. וא"ת דאיצטריך קרא גבי גנב וגזלן דלא ישלם סובין אלא יתן לו בהמה מעולה שמע מינה דבעלמא ישלם לו סובין דאי בעלמא אינו משלם סובין אמאי איצטריך קרא גבי גנב וגזלן אלא ודאי בעלמא משלם לו סובין. מעתה קשה למה צריך קרא דישיב אפילו סובין. וי"ל דאי לאו קרא דישיב אפילו סובין הוה אמינא דהכא גבי גנב וגזלן משום דכתיבי קראי דוקא לא יתן לו אותה נבלה עצמה אלא ישלם לו בהמה מעולה אבל בעלמא אותה נבלה יתן לו שתהיה במקום כסף אבל שאר נבלות לא יתן משום הכי איצטריך ישיב אפילו סובין דבעלמא נמי אפילו שאר נבלות יתן לו. גליון.
וקשה לפירוש רבינו תם דאם כן היכי דייק לקמן בהגוזל קמא דשנוי קונה מדאמר שמואל אין שמין לא לגנב וכו'. ודלמא טעמא דשמואל הכא משום דבעינן כעין שגזל ולא משום שנוי. וי"ל אי לאו דסבירא ליה דשנוי קונה לא היה דריש כעין שגזל אלא אשר גזל מכל מקום ואף על גב דנשתנה הדרא בעיניה כדדריש רבי יוחנן בהגוזל קמא ומשום דסבירא ליה דשנוי קונה על כן שמין.
ועוד יש לפרש דמשום שנוי קונה אין שמין ולא משום דאמרת כעין שגזל דאם לא כן אמאי לא מייתי לההיא דרשא הכא כיון דטעמא משום כעין גזל ויפה דקדק בהגוזל קמא מהכא דסבירא ליה לשמואל דשנוי קונה. ומה שהקשה רשב"ם לפירוש ר"ש לא תיקשי מידי דסבירא ליה לשמואל כרב הונא דלא דריש שוה כסף אלא היכא דליתא וקרא דמכה בהמה דרשינן ישלמנה לבעלים דבעלים מטפלים דוקא באותה נבלה אבל מדידיה לא יהיב ליה אלא כסף או מיטב אבל גנב וגזלן כיון דסבירא ליה לשמואל דשנוי קונה כמו שהוכחנו וכמה דדחיק סתמא דתלמודא בהגוזל קמא אם כן הוי נבלה דידיה דקנאה בשנוי ועל כן לא יהיב לבעלים נבלה ושברים דסבירא ליה כרב הונא דכסף או מיטב דוקא. מהר"י כ"ץ ז"ל.
כתבו בתוספות היינו טעמא דגנב וגזלן קנו מיד וכו'. מה צריך קרא דשנים ישלם והשיב את הגזלה. וי"ל דמכח קושיא אחרת מיתרצת קושיא זו. דקשה למה צריך פסוק גבי גזלה לכתוב בגנבה ולא צריך בגזלה ויליף גזלה מגנבה כי היכי דיליף שואל מגנבה והטעם משום דקנו כשהוציאו מרשות בעלים אלא ודאי צריך לומר דעיקר משום דכתיב קראי וכיון דאית לן קראי אז תלינן טעמא משום דקנו. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"ר ישראל ז"ל ויש לומר דגבי גנב איכא טעמא דמדייאש כיון שאינו יודע מי גנב וגבי גזלן כיון דלקח בחוזק אם כן מתייאש ולכך אי לאו קרא מטעם דקנו לא הייתי יודע שניהם ולכך למאן דאמר אף שואל יליף מינייהו מטעם דקנו. ע"כ.
ורשב"ם פירש אין שמין היינו בשעת מיתה כמו שכתוב בתוספות פרק השואל ובהגהת אשר"י כאן. וא"ת מדאיצטריך קרא לגבי גנב וגזלן דפחת נבלה הוי למזיק מכלל דבעלמא פחת נבלה לניזק מעתה קשיא אמאי איצטריכו הנך קראי דלעיל דפחת נבלה לניזק. ויש לומר דקודם שהייתי אומר מדאיצטריך הייתי מפרש כמו שפירש רש"י דלא איירי לענין פחת נבלה אלא לענין נבלה עצמה. גליון.
ח"מ שמ"ד וזה לשון הרב המאירי ז"ל רוב המפרשים הסכימו שלא אמרו לגנב ולגזלן אין שמין אלא לענין פחת רצה לומר שאם הוזלו משעת שבירה עד שעת העמדה בדין אין הנגזל מקבלן אלא כמו ששוין עכשיו אבל לענין שהוא יכול לשום לו בשוויים של עכשיו אין לפקפק שהרי ישיב אמר רחמנא ואפילו סובין הלכה היא וסתם נאמרה בכל היזק. ומה שאמרו בכאן לדעת האומר שאין שמין לשואל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא אלא שלדעת ראשון אפשר שהגנב וגזלן לא נאמר כן ואף בתלמוד ירושלמי נאמרה כן וכו'. וי"ל בגנב וגזלן שאף בנפחת או הוכחשה בדרך שאינה חוזרת והוא הנקרא כחשא דלא הדרא אמרינן כן אף על פי שלא נשבר הכלי או מתה הבהמה וכמו שאמרו אחייה לקרן כעין שגנב ומכל מקום גדולי המחברים כתבו כדעת התוספות. ומה שביארנו בגנב שאין שמין לו דוקא בקרן אבל לפרעון כפילו ודאי שמין לו לא אמרו אין שמין לגנב אלא על הדרך שאמרו שאין שמין לגזלן והרי גזלן אינו בדין כפל וכן כתבו גדולי המפרשים אלא שגדולי המחברים פירשוה אף בכפל. ע"כ.
שליא שיצאה מקצתה. פירוש רש"י דחיישינן שמא יצא רוב מיחוי הולד באותו מקצת ומדנפקא רובא הוי ליה כילוד. ואי אפשר לפרש כן דבריש בהמה המקשה מוכח דמדנפקא ראשו הוי כילוד. ואם אפשר דבמקצת שליא נפיק רוב מיחוי ולד היכי מוכח מהכא דכי נפיק ראשו הוי כילוד אלא ודאי במקצת שליא לא מצי נפיק רוב מיחוי הולד. הרא"ש ז"ל.
לכך נראה דבודאי רוב שליא ליכא לספוקי ברוב ולד דמקצת משמע כל דהו דהא ליכא ודאי רוב ולד והכא היינו טעמא משום דאיכא לספוקי ברוב הראש. וריב"א ז"ל פירש דיש ליישב פירוש רש"י ז"ל והכא איכא לספוקי ברוב ולד דמדקאמר עולא מקצתה ביום ראשון ומקצתה ביום שני משמע לפום ריהטא כלה בשני ימים חציה בזה וחציה בזה וכיון דאיכא חציה איכא לספוקי ברוב ולד כדפירש רש"י ז"ל אבל בההיא דבסמוך דקתני שליא שיצאה מקצתה ותו לא ודאי כל שהוא משמע דאז ליכא לספוקי ברוב ולד להכי מוכח מינה דרוב הראש חשיב לידה ומכל מקום פריך שפיר הכא תנינא שליא שיצאה מקצתה וכו' אף על גב דלאו חדא טעמא הוא כדפרישית דמכל מקום שמעינן מההיא דאין מקצת שליא בלא ולד. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
דקא מטהרי לה מראשון. הקשו בתוספות למה לא יהיה יום ט"ו טהור מכח ספק ספיקא. וקשה כיון שמנתה י"ד של טומאה הרי היא בחזקת טומאה ואם כן היאך נוכל לה לטהר יום ט"ו מכח ספק ספיקא. וי"ל דחזקת טומאה במקום דאיכא ספק ספיקא אינה כלום.
עוד כתבו בתוספות שאם תראה יום מ"א נמי תשתרי מספק ספיקא. וקשה כיון שמנתה ל"ג ימי טוהר אם כן נעמידוה בחזקת טהרה ובלא ספק ספיקא טהורה. וי"ל דכיון דאיכא ריעותא מגופה שהרי ראתה ביום מ"א אם כן ליכא חזקת טהרה. גליון.
מימנא לא מציא מימני אלא משני. משמע שרוצה לומר שעושה ימי טומאה וימי טהרה מיום שני אלא שאף ראשון נמי הוא בחזקת טומאה. אכתי חומרא היא דאתיא לידי קולא דכי מנינן משני מחשבין ימי טהרה משני. ויש לומר דהכי קאמר לחוש חוששת כל מאי דאיכא למיחש בין לענין לטמאה מראשון בין לענין ימי טהרה ומימנא לא מנינן לה אלא משני. תלמידי הרב ר' פרץ ז"ל.
וכן פירש הרשב"א ז"ל זה לשונו לחוש חוששת כלומר בין בתחילתה בין בסופה חוששת ליום ראשון ואינה מונה אותו מכלל ז' לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינה חוששת נמי לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון. ע"כ.
כתוב בתוספות אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא מטהרים. פירוש דכיון דיש מקצת שליא בלא ולד בחד ספיקא טהורה בראשון דדילמא לא יצא בראשון כלל ושוב אינה חוששת. וקשה איך היינו מטהרים אותה משום דילמא לא יצא ולעיל גבי יום ט"ו רצינו לטהר משום דילמא יצא רובו ביום ראשון. וי"ל דהשתא שאנו רוצים לומר שהיא טהורה בראשון ברשות הרבים משום דילמא לא יצא אז היינו צריכין לומר שמה שרצינו לטהר ביום ט"ו אינו מטעם דילמא יצא אלא מטעם דילמא זכר.
ואם תקשה ותאמר דגבי יום ט"ו לא רצינו לטהר אותו אלא משום דילמא זכר הוא וגבי יום מ"א אנו מטהרים אותו מטעם דילמא נקבה היא נמצא שזה סותר את זה אז נשיב לך ונאמר לך דחייה אחרת דלא רצינו לטהר יום ט"ו אלא מטעם ספק ספיקא דילמא ביום ראשון יצא רובו ואפילו לא יצא דילמא זכר הוא. גליון.
עוד כתבו בתוספות ואי ברשות היחיד אפילו בספק ספיקא וכו'. ואין לומר דרבי אלעזר דהכא כרבי אלעזר בן שמוע דפליג עליה דרבנן ואמר ספק ביאה טהור משום דהוה ליה ספק ספיקא דהא בפרקא בתרא דעבודה זרה תבעי ליה לתלמודא דא אי רבי אלעזר בן פדת כרבי אלעזר בן שמוע סבירא ליה. ה"ר ישעיה ז"ל.
דאין מקצת שליא בלא ולד. הקשו בתוספות היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחד ספיקא וכו' ותירצו וכו'. אי נמי דוקא טומאה מחמת מגע דילפינן מסוטה דומיא דסוטה שנאסרה מתחת הבועל אבל טומאה הבאה מגוף האשה לא ילפינן מסוטה וספק ספיקא טהור אפילו ברשות היחיד וכן משמע בנדה דם הנמצא מן הלול ולחוץ אין שורפין עליו את התרומה משום דהוי ספק ספיקא והיכי דמי אי ברשות היחיד וכו' אלא משום דלא ילפינן מסוטה טומאה הבאה מגוף האשה. הרא"ש ז"ל.
תנינא שליא וכו'. קשה נימא דמתניתין איירי בלא ולד אחר עמה ולכך ודאי אין מקצת שליא בלא ולד וכאן משמיענו אפילו בולד אחר. וי"ל דאם כן הוה ליה לפרושי. ועוד דאף המשנה איירי ביש עמה ולד אחר כדקאמר רבי אלעזר לא שנו אלא שאין קשורה וכו'. ע"כ תלמידי ה"ר ישראל ז"ל.
שליא שיצתה מקצתה וכו'. הקשו בתוספות דסוגיא הכא מוכח דשרי וכו'. ותירצו דברייתא דקתני התם שמא נמוח וכו' איירי בשליא שלאחר הולד וכו'. ומכל מקום שפיר קאמר התם תניא כותיה דרבי אלעזר דיש לחלק בין קשורה לשאינה קשורה דרבי יוחנן אומר בין קשורה בין אינה קשורה אין חוששין לולד אחר בשליא הבאה קודם לולד כל שכן בשליא הבאה אחר הולד וקשיא ברייתא לרבי יוחנן. תוספות שאנץ.
עוד תירצו בתוספות דהתם אסרי בספק ספיקא גזרה מקצתה אטו כולה וכו'. ולפי זה התירוץ טעמא דמתניתין דאוסרת שליא מטעם דגזרינן מקצתה אטו כולה ואם כן מה שאמר התלמוד אליבא דרבי אלעזר קמשמע לן פירושו קמשמע לן גבי אשה דאין מקצת שליא בלא ולד אבל גבי בהמה יש מקצת שליא בלא ולד וגזרינן מקצתה אטו כולה משום הכי אסורה באכילה. אי נמי לפי תירוץ זה עולא אמר רבי אלעזר איירי כשאין שם ולד אחר והילכך אין מקצת שליא בלא ולד כיון שאין שם ולד אחר אבל מתניתין דבהמה איירי בשיש שם ולד אחר הילכך איכא למימר דיש מקצת שליא בלא ולד אפילו אינה קשורה בו. גליון.
אסורה באכילה. פירש הקונטרס אפילו חזרה משום דחשיב לידה. ומדנקט בקונטרס דחזרה משמע דאי לא חשיב לידה הוה משתרי אף מאי דנפיק בחזרה. ולא נהירא דהא עולא דאמר התם אבר עצמו מותר בחזרה ואיתותב התם פרק בהמה המקשה. לכך נראה דודאי למה שיצא קודם שחיטה תו לא תשתרי אף בחזרה והכא לענין מה שבפנים קאמר והכי קאמר אסורה באכילה כולה אפילו מה שבפנים שלא מיקרי כל בבהמה ושמא באותו מקצת יצא רובו של ולד או רוב ראשו והוי הכל כילוד אף מה שבפנים אלמא אין מקצת שליא בלא ולד דאי יש מקצת שליא בלא ולד אם כן הוי ספק ספיקא והוה לן למישרי מה שבפנים מהאי טעמא אבל מה שיצא לחוץ לעולם אסור כדפרישית. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
גזרה מקצתה אטו כולה. פירש הקונטרס אטו היכא דיצא כולה וחזרה. ולפי שיטתו פירש כן דפירש לעיל דאסורה באכילה לענין מה שיצא לחוץ איירי. ולא נהירא חדא דבאשה נמי נגזור היא מגופה דאי מטהרת לה מראשון שיצתה מקצתה אתי למטעי ולטהר נמי משני אף על גב דאיכא כולה. ועוד דמאי קאמר אטו כולה וחזרה והלא אין זה רגילות שתחזור לאחר יציאת כולה. ועוד קשה דעל כרחך לא לענין מה שיצאה איירי אלא לענין מה שבפנים כמו שהוכחתי לעיל ואם כן ודאי ליכא למגזר מקצתה אטו כולה דאין טעם להתיר בכולה כמו במקצתה דהא במקצתה לא יצא לחוץ מעולם מה שבפנים ואי משום דאתי למיטעי שיאמרו שגם שכשיוצא מקצתה שיהא מותר כמו כן יצא כולה יאמרו מותר דהוי אסור מן התורה אם כן ה"ל גזרה מה שבפנים אטו מה שבחוץ. לכך נראה דאטו כולה לאו דוקא אלא כולה כלומר אטו רובא וכו'. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
וזה לשון הר"ש ז"ל דאין מקצת שליא בלא ולד. קצת משמע מלשון רש"י ז"ל דלא תלי ברובא דשליא מדפריש בסמוך אטו כולה כולה ממש ונפקא מיניה היכא דחזרה. וקצת קשה אם כן היכי דייקינן דאי יש מקצת שליא בלא ולד הוי ספק ספיקא שמא אין בה כלום ואם תמצא לומר יש בו שמא מיעוט דהא אההוא דפנים איכא למידק איפכא שמא אין בו כלום לפי שהוא כחיצון ואם תמצא לומר יש בו שמא מיעוטו בפנים אבל רובו הוא בחוץ ואי הוי גרסינן אין שליא בלא ולד ולא הוה גרסינן מקצת הוה ניחא.
והקשה הר"ר משה ז"ל על מה שמפרש בפרק קמא דכתובות גבי האומר פתח פתוח מצאתי דלא אמרינן ספק ספיקא אלא אם כן יכול לומר ספק ספיקא לכל צד דהא הכא לא מצינן למימר ספק ספיקא איפכא. ע"כ.
הכי גרסינן סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן בסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תניא דתנן בבכורות פרק הלוקח בהמה סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר. הרשב"א ז"ל.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה