פתיחת התפריט הראשי

חידושי הרשב"א על הש"ס/בבא קמא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: חידושי הרשב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה

[מתני':] ארבעה אבות נזיקין השור והבור וכו'. איכא דקשיא ליה אמאי לא תני הן כדקתני (שבועות מט, א) ארבעה שומרין הן ד' ראשי שנים הן (ר"ה ב, א). וליכא למימר דנמשך (אלא) [או לא] הרי השור כהרי המבעה כלומר ארבעה אבות נזיקין לא הרי זה כהרי זה דהא בשלשה עשר דרב הושעיא ועשרים וארבעה דר' חייא נמי לא תני הן ולא קתני בהו תו לא הרי זה כהרי זה, ואית ספרים דגרסי הן וליתא בנוסחאי עתיקי ודוקני. ונ"ל דתנא לא קפיד (בהא) [אהא] דהא תני נמי ד' מחוסרי כפרה (כריתות ח, ב) ולא תני ד' מחוסרי כפרה הן ול"נ דלא גרסינן ליה והדין נותן דכל היכא דתני(א) הן משמע דוקא הן מכלל דליכא אחריני אבל בהני איכא אחריני דר' הושעיא ודרב חייא והיינו דדייקינן עלה בגמרא (ה, ב) דתנא דידן תנא מנינא למעוטי דרב הושעי' ודרב הושעי' נמי מכלל דאיכא דר' חייא אלא דר' חייא מכלל דאיכא מאי ופריק מכלל דאיכא מסור ומפגל ומאי קשיא ליה מנינא מכלל דאיכא אחריני וכי מנינא דארבעה שומרין וד' ראשי שנים מי איכא אחריני (אבל מדלא קתני הן משמע ליה) [אלא מדלא תני הן דייק מכלל] דאיכא אחריני ואע"ג דלעתים נקט להו נמי דוקא אע"ג דלא קתני הן כארבעה מחוסרי כפרה.

השור והבור והמבעה וההבער. פרש"י ז"ל דתנא נקט להו על סדר הכתובים בפרשה ואינו מחוור דלרב דאמר בגמרא מבעה זה אדם מוקדם בפרשה דכתיב כי יריבון אנשים וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט וכי ינצו אנשים ונגפו אשה הרה וכי יכה איש את עין עבדו (ואחריהן) [ואח"כ] וכי יגח שור איש את שור רעהו ומת ואפשר דמתניתין נזקי אדם בשור ושור באדם קתני נזקי אדם באדם לא קתני. אלא דקשיא לי במנינא דרב הושעיא תני נזק וצער ורפוי וכו' ושאר נזקי אדם באדם (ואמרו) [ואמרינן] עלה בגמרא תנא דידן מ"ט לא תני (הכי) [הני] לרב דאמר מבעה זה אדם ופריק תני אדם וכל מילי דאדם אלמא תנא דמתני' אף נזקי אדם באדם איירי והדרא קושיא לדוכתא. ועוד דהא אף לכשתמצי לומר דתנא ודאי נזקי שור באדם ואדם בשור קתני מ"מ כל דתני אדם איכא למשמע מינה כל מילי דאדם זה ודאי דחוק ועוד דהא בנזקי אדם בשור מאוחר הוא מן ההבער דאלו בסדר אמור אל הכהנים כתיב מכה נפש בהמה ישלמנה וי"א שזה נשאל מרש"י ז"ל והשיב שאין להקפיד אלא באותם הכתובים כאן בפרשת נזיקין והן השור והבור והמבעה שהן סדורין כאן על סדר זה אבל ההוא דמרוחק אין להקפיד בסדורו וגם זה דוחק דמ"מ אף (המבעה) [ההבער] שנאמר אחרי השור והבור ליתני סמוך לבור ועוד דמבעה דתנן מבעה דקא מזיק ולא ניזיק והיינו אדם בשור ולא שור באדם. ואדם בשור אינו בפרשת ואלה המשפטים בהדי שאר נזיקין אלא בפרשת אמור אל הכהנים. וא"כ היה לאחרו להבער ור"ת ז"ל פירש דאף (אדם) [מבעה] וההבער על סדר נשנו שאחר השור והבור כתיב כי יגנוב איש שור או שה דהיינו נזקי אדם בשור ואחריו ההבער דכתיב אחריו כי יבער איש שדה או כרם וגם זה אינו נראה בעיני שאם מבעה דקתני היינו גנב א"כ חסר ליה מנייניה דר' חייא חדא דהא ר' הושעיא מנה תשעה והני ד' דמתני' הא תליסר ור' חייא תני אחד עשר ובכללן הגנב והגזלן ומנה נמי הנך תליסר דר' הושעיא והוה להו עשרים וארבעה ואם מבעה מתניתין היינו גנב היכי מני ליה ר' חייא תרי זמני הא ודאי חסר ליה מניניה אלא נראה דלא קפיד תנא בסדורן אלא (ד' תני) [דתני] להו על דרך המצוי ונזקי שור מצויין יותר מנזקי אדם שהשור שדברה בו משנתינו היינו מועד והוא דרכו להזיק כדאיתא בגמרא ואדם אין דרכו להזיק דלא משכח ליה אלא בישן בלחוד והדר תני בור שהוא מצוי קצת ולא כנזקי השור שאף הבהמות דרכן להתבונן בדרכים שלא יפילו עצמן (באחת) [באחד] הבורות ואחר כך האדם שאינו מצוי כל שהוא נעור וכ"ש שידליק גדישו של חברו ולשמואל דמפרש מבעה זה השן ניחא טפי דתנא לא מיירי בנזקי אדם אלא בנזקי ממונו כדאיתא בגמרא (ד, ב) שור נמי דמוקדם בפרשה לא אקדמי' משום דלשמואל לא תנא בהא קרן לאוקמתי' דרבא משום דבמועדין מתחלתן קא מיירי בתמין ולבסוף מועדין לא קא מיירי וכדאמרינן בגמרא (ד, א) אבל מ"מ תמיהה לי אמאי לא אקדים בור לשור ומבעה לדיד' דסבר דשור זה הרגל ומבעה זה השן שהרי בור קודם בפרשה לשן ולרגל ועוד (דמאי) [אמאי] תנא לבור באמצע [ד]רגל ושן והן סמוכין זה לזה במקרא א' דהיינו ושלח את בעירו וביער שדה אחר ודרשינן ושלח זה רגל וביער זה השן ומסתברא לי משום דאגב אורחיה אתא תנא לאשמועינן דרך נזקיהן והשור דהיינו רגל והבור דומין זה לזה בנזקין לפי שאין הנאה להיזקן ומצויין יותר מן השן והשן יש הנאה להזיקן ועל הדין טעמא הוא דקאמר תנא (לא ראוי השור כראוי המבעה) [לה הרי השור כהרי המבעה] אליבא דשמואל כדאיתא בגמרא (ד, א) ועל דבר זה לא הקדים הבור ולא אחרו אלא שנאו באמצע (שאם הקדימ') [דאי אקדמיה] לא היינו למדים ממנו כלל שהייתי אומר (שלא נשנה) [שלא לדמותן בא התנא] אלא שהוא מוקדם בפרשה ואם איחרו הייתי אומר מפני שהרגל והשן סמוכין נדרשין ממקרא אחד ועוד שהיה הבור סמוך למבעה שהוא השן שאינו דומה לו שיש לו הנאה להיזקו.

לא זה וזה שדרכן להזיק. לא חש לומר לא ראי האש כראי השור והמבעה לפי שקצר בלשון וכבר למדנו מרישא דקתני לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור שבכולן יש לומר כן לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה ובא ללמדינו מה שיש בכולן מה שיש בזה אין בזה.

שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך. ובור זה נמי אע"ג דאינו ממונו קרי ליה ממונך מפני שעשאו הכתוב כממונו כדאמרינן (פסחים ו, ב ע"ש) ב' דברים אינן ברשותו ועשאן הכתוב כאלו הן ברשותו כן פרש"י ז"ל ואינו מחוור דמ"מ אין לקרותן ממונו ועוד ודאי נראה דלא גרסינן ליה מדאקשי' בגמרא עלה דרב (ד, א) דאמר מבעה זה אדם ואדם שמירתן עליך אדם שמירת גופו עליו ואם איתא אמאי לא אקשי ליה ממונך וממונו הוא ולא עוד אלא דלא שייך למימר ביה לא ממונך ולא ממונו ובגמרא דקתני (ו, א) מאי שנא בור דממונך ושמירתו עליך מסתבר לי דהתם לרבותא קאמר הכי לומר אפילו ת"ל כיון דאוקמי' רחמנא ברשותך הוי נמי ממונך.


דף ב עמוד בעריכה

גמרא: הכי גרסינן: דאלו אב מטמא אדם וכלים. ול"ג אדם ובגדים דכל דוכתא לא נקט בגדים אלא במת דמטמא אדם לטמא בגדים כלומר בגדים שהוא לבוש ותולד' אוכלין ומשקין מטמא אדם וכלים לא מטמא וא"ת זמנין דמטמא אף אדם וכלים וה"ז כיוצא בו כדאמרינן (חולין ג, א) חרב הרי הוא כחלל כבר תירץ ר"ת דמ"מ אותו כלי מתכות אינו עושה כלי מתכות אחר כיוצא בו וכדאמרינן בפ"ק דפסחים ( .. ..) כלי מתכות אי נגע בדיקריב בדיקרב טהור וכן שנינו במסכת אהלות פ"ק ד' טמאים במת ג' טמאים ט"ז ואחד טמא טומאת ערב כיצד ד' כלים במת אדם בכלים וכלים באדם טמאין טומאת שבעה הרביעי בין אדם בין כלים טמאים טומאת ערב.

ת"ר שלשה אבות נאמרו בשור הקרן והשן והרגל. הא ברייתא לאו אשור דמתני' קאי לשמואל דמפרש שור דמתניתין רגל לחוד אלא אשור דקרן קאי אלא שאני תמיה איך הקדים שן לרגל ובכתוב הרגל מוקדם ואלו דרך גדולתו שנאו.

אבל במחוברים אימא כולה מועד' הוא וכו'. קשיא לי אדרבה אימא וכולה תמה היא לשלם חצי נזק בלחוד דכל לאפוקי קולא לתובע וחומרא לנתבע וי"ל דאדרבה בנזיקין ספיקו דידהו להחמיר כאיסורין ועוד יש לי לומר דלפחות מן התלוש' אי אפשר דק"ו היא.

ואי קשיא לך הא דמשמע דאין עונשין מן הדין אף בנזיקין וכדאמרינן במכילתין תניא כי יפתח איש בור וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש ללמדך שאין עונשין מן הדין מסתברא לי דלא אמרו כן אלא בנזקי בור מפני שהוא חדוש וליכא בכלהו נזיקין דכותייהו לפי שאין דרכו לילך ולזיק ועוד שאינו שלו אפ"ה עשאו הכתוב כשלו ועוד שהניזק בא לרשותו של מזיק דהיינו חלל הבור ואין עונשין מדין כזה שאין לך בו אלא חדושו אבל שאר נזיקין שממונו הולך ומזיק עונשין בהן מן הדין וכן אמרו בגמרא (ד, א) באוקימתא דרב דמפרש אליבא דשמואל שור לקרנו ומבעה לשנו מאי לא ראי זה כראי זה כו' ולא ק"ו הוא ומה שן שאין כונתה להזיק חייבת קרן שכונתה להזיק לא כ"ש וכן במתניתין דקתני לא ראי זה כראי זה משמע נמי דעונשין מן הדין דלא אמר אלא שאין ללמוד הקל מן החמור הא החמור מן הקל ילפינן. ועדיין יש להקשות מאי קאמר דמחוברת כולה מועדת היא דמנא תיתי (אי מקרא דצדקיהו) [אי מתלושה] דייה להיות כמוהו ואי משאר נזיקין הא אמרינן לקמן דקרן אי לא כתיבא לא אתיא מכלהו משום דאינה מועדת מתחלתה ותירץ ר"ת ז"ל דודאי ילפינן לה מן השאר למ"ד פלגא נזקא ממונא דלדידיה אף הקרן מועד מתחלתה דכלהו שיורים לאו בחזקת שימור קיימי והיינו דקאמר לקמן (ה, ב) כלהו אתיין לבר מקרן דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק קרן נמי אתיא דלמ"ד פלגא נזקא קנסא כלהו שוורים בחזקת שימור קיימי הלכך לא אתי' מכלהו אבל מ"ד קרן עדיפא היינו מאן דאית ליה פלגא נזקא ממונא דכולהו שוורים לאו בחזקת שימור קיימי אלא מועדין לכוין ולהזיק מתחלתן ולא כרש"י ז"ל שפירש שם מ"ד קרן עדיפא לא אתפרש היכא והכא ה"ק למ"ד קרן עדיפא ה"א דמחוברת כולה מועדת היא מ"מ השתא נמי דכתיב קרני ראם קרניו אף התלושה בתמה משלם חצי נזק ובמועדת נזק שלם חדא דהא לא קאמר והשתא דכתיב וקרני ראם קרניו תלושה כולה ועוד דכל הפחות הויא ליה תולדה דקרן נגיפה נשיכה רביצה בעיטה וכלהו אפילו ברשות הרבים משלמין את הנזק כקרן אם תמין פלגא נזקא ואם מועדין נזק שלם ומסתברא דמיירי במועדין לכך אבל מועד לנגיחה אינו מועד לנשיכה ומועד לנשיכה אינו מועד לנגיחה שאין חזקת האב מחזקת התולדות במועדין ולא לנגוף ולא לישוך וכו' ומפרשי' בגמרא (טז, א) דה"ק ה' תמין הן ואם הועדו חמישיתן מועדין משמע אומר הן בעצמן צריכי להיות מועדין ואוקימנ' נגיפה דהכא שלא בקרן אלא בראשה או באחד מאבריה אבל נגיפה בקרן היינו נגיפה היינו נגיחה.

ירושלמי (פ"א ה"א) תולדות הקרן נגיפה נגיחה נשיכה רביצה בעיטה דחיה. ר' יצחק מקשה נגיפה נגיחה עיקר ואת עבד לון תולדות אלא מתחיל בעיקר ומסיים בתולדות.

אגב אורחיה קמ"ל המועד לאדם הוי מועד לבהמה וא"ת והא איכא מ"ד לקמן בפ' ארבעה וחמשה (לז, א) מועד לאדם לא הוי מועד לבהמה לא היא דהתם בשנגח שלשה בני אדם דאינן אלא מין אחד אבל נגח אדם ונגח שור ונגח חמור דג' מינין הן הוי מועד לכל המינין משא"כ בנוגח שור וחמור וגמל לא הוי מועד לאדם אע"ג דהוי מועד לכל מינין אחרים וכדאיתא התם.

נשיכה תולדה דשן היא. כלומר לא אתחייב אלא ברשות הניזוק אבל ברשות הרבים או ברשות אחר פטור וכן נמי נחמיר עליו להתחייב אפילו פעם אחת בנזק שלם כשן.

ופריק אמ"ר ה"מ היכא דיש הנאה להזיקה הא אין הנאה להזיקה וכו' מדקאמר ה"מ היכא דיש הנאה להיזיקה דאנשיכה מפה קמהדר ומודה הוא דיש נשיכה שהיא תולדה דשן והיכי דמי כגון בהמה שנשכה בדבר להנאתה כדי לאכלו ולא הספיקה לאכלו עד שנפל מפיה ולכלכו שנשיכה זו יש הנאה להזיקה וכן חתול בחתיכת בשר ומשלם נזק שלם בפעם אחת ודוקא ברשות הניזק ומיהו דוקא באורחייהו בכך הא לאו אורחייהו בכך משונה הוא ותולדות קרן הוא וכדאמרינן בסוף פרקין (טו, ב) הני כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרנגולי משונה היא ולא מגבינן בבבל וה"מ ברברבי אבל בזוטרי אורחיה הוא וסבור אני שאף הנחש שנשך הוי תולדה ואע"פ שאינו אוכל לפי שנהנה בנשיכתו ואף ע"פ שאמרו בפ"ק דתענית (ח, א) שמתקבצות כל החיות אצל הנחש ואומרות לו מה הנאה יש לך ואומר להם ומה יתרון לבעל הלשון לאו למימרא שאין לו הנאה כלל קאמר אלא שאין הנאה לאכול ומ"מ כיון דאורחיה בהכי לא נפיק מתולדה דשן א"נ מתולדה דרגל ואינה תולדת קרן שלא להתחייב נזק שלם שלא ברשות הניזק וכן נמי רביצה להנאתה תולדות רגל וכדאמרינן בשלהי פרקין (טז, א) הבהמה אינה מועדת לרבוץ א"ר אלעזר לא שנו אלא פכין גדולים אבל פכים קטנים אורחיה הוא.


דף ג עמוד אעריכה

ושלח זה הרגל ובער זה השן. ואני תמה כיון דכוליה קרא קא דריש ולכל חדא וחדא מלתא למלתא הוא דאתיא למי לי דכתב רחמנא כי יבער איש מוטב היה להם לדרוש מכי יבער את השן ובירושלמי מיניה דריש את השן דגרסינן התם המבעה כי יבער איש שדה או כרם וגו' ושילח את בעירו זה הרגל דכתיב משלחי רגל השור והחמור וכתיב הסר משוכתו והיה לבער זה השן פרוץ גדרו והיה למרמס זה הרגל ע"כ וגם לדעת הירושלמי ק' ובער מאי עביד ליה ונ"ל דאצטריך לשון זה חד לשלח שלוחא וחד דאזלא מנפשה כשן ובהא מיתרצא קושיא אחריתי דקשיא לי מאי שנא דבכולה שמעתין פשיט ליה דשן לא שנא שלח שלוח' ולא שנא אזלא מנפש' וברגל זו איבעיא להו ולמדוה דרך פשיטות משן ואמרו דומיא דשן מה שן לא שנא אף רגל לא שנא כנ"ל.

אידי ואידי אשן הא דמכליא קרנא הא דלא מכליא קרנא. פרש"י ז"ל לא מכליא קרנא שחת שעתיד לצמוח והקשו בתוספת דאם לא הי' מכליא קרנא היו הבעלים יכולין לקצרו ופירשו הם כגון שטנפה פירות להנאתה ואינו מחוור בעיני דא"כ היאך שאלו דהשתא דאוקים ארגל שן דלא מכליא גרנא מנלן והוצרכו ללמדה מרגל דסתמא לא מכליא קרנא הא אפילו לא למדוהו מרגל מ"מ הרי הוא תולדת השן כשנתחככה בכותל להנאתה וכדאמרינן לקמן תולדה דשן מאי ניהו נתחככה בכותל להנאתה וטנפה הפירות להנאתה וא"ת אם לא שלמדנו מרגל לשן אע"ג דלא מכליא קרנא לא עושין תולדותיהן טנפה פירות ונתחככה בכותל להנאתה ולא היה תולדה לשן כלל א"כ אפילו עכשיו כיון שלמדתה מרגל אף הוא אינה תולדה אלא כאלו נכתב כן בתורה מפורש כמו שאין אתה עושה אזלא מעצמה תולדה דרגל ואב בששלחה כיון שהיא למדה משן והרי הוא כאלו נכתב כן בתורה מפורש על כן נ"ל כדברי הרב ז"ל בשחת לא מכליא קרנא כל שזרע לתבואה ותדע שאף בעלי התבואות משלחין שן בהמה בשדותיהן כדי לאכול השחת ואחר כך תצמח התבואה ותצלח יותר מ"מ אם בא בעל השחת להשתלם משתלם לפי נזקו ולא כל מה שהבהמה מגרעת משיעור הפירות קריא מכליא קרנא וכן נ"ל גם ממה שאמרו בירושלמי תולדת השן הוו בעיין מימר פרה שאכלה שעורים חמור שאכל כרשינן כלב שלקלק את השמן חתול שאכל חתיכות של בשר כולהון תולדות דשן אנן אמרין כלהון עיקר השן אינון והיינו דיני תולדות השן כשדרסה על נר של שמן וחככה גופה כמה דתימא תמן השן אוכלת והגוף נהנה וכאן נהנית גופה.

שן דלא מכליא קרנא מנ"ל דומיא דרגל. קשיא לי והיכי פשטינן לה דרגל דלא מכליא קרנא טפי משן וי"ל דסתם רגל אינו מכלה אלא דורס ומקלקל ומהא נמי מסתבר לי דלא אמרינן איפכא דרגל דומיא דשן מה שן דמכליא אף רגל דוקא דמכליא חדא דסתם רגל לא מכליא ועוד דשן מנ"ל דמכליא דוקא עד שנגזור דשן מכליא ותעשה הוכחה לרגל.

כאשר יבער הגלל. פרש"י ז"ל שהשן עושה גלל ור"ח ז"ל פירש מלשון אבן גלל.

מכדי שקולין נינהו. לאו שקולין שיהא ראי זה כראי זה קאמר אלא שיש בכל אחת ענין שראוי לחייב בנזקיו זה כזה ויבואו שניהם דהי מינייהו נפקת קשיא לי אדרבה הי מינייהו מעלת דהא קי"ל המוציא מחברו עליו הראיה וניחא לי דאם איתא דתרוייהו מן הספק מאי אהני לן קרא ולמה כתבנהו רחמנא אלא כיון דתרוייהו משתמעי מינייהו וליכא דעדיף מחברתה ע"כ לא מפקת חד מינייהו.

לא עשרה כתיבי ולא תשעה כתיבי. איכא למידק והא בור כתיב ותנן בפרק שור שנגח את הפרה מה בור שיש בו כדי להמית עשרה ופירש שם רש"י ז"ל דסתם בור עשרה א"כ עשרה כתיבי ועוד דהכא נמי דרשינן מוהמת יהיה לו על כן פירש ר"ת ז"ל דסתם בור הוי טפי מעשרה כבורו של יוסף דכתיב ביה וימשכו ויעלו את יוסף וכבור של גדליה שמלאוהו הרוגים ואי לא כתיב והמת יהיה לו הו"א דדוקא בור ולא שיח ומערה דגזירת הכתוב כך היא אתא והמת יהיה לו כל שמת ואפילו בפחות מיכן ואי משום והמת יהיה לו הו"א כל שמת בתוכו ואפילו בור תשעה אתא בור וגלה עד שיהא עמוק י' וכל חדא גלי על חברתה וקים להו לרבנן דבור עשרה יש בו כדי להמית מ"מ לא עשרה כתיבי ולא תשעה כתיבי.

סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. פרש"י ז"ל ונפל שמה שור כתיב דמשמע בין מת בין הוזק ואין מחוור דא"כ כי דרשינן שור ולא אדם אף אדם נמי ממעטים בנזקין וליתא דבהדי' אמרינן בריש פרק המניח את הכד גבי נשברה כדו ברשות הרבים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי אבנו וסכינו ומשאו מבורו למדנו וכולן אני קורא בהן שור ולא אדם חמור ולא כלים וה"מ לענין קטלא אבל לענין נזיקין אדם חייב וכלים פטורין ובירושלמי מרבה להו לנזקין מיתורא דכי יכרה איש בור דגרסינן התם בפרק הפרה גבי החופר בור ברשות הרבים כתיב כי יפתח איש בור וכי יכרה איש בור אחד בור למיתה ואחד בור לנזקין אמ"ר יצחק אחד בור של מיתה ואחד בור של נזקין שניהם ממקרא אחד נתרבו כשמת הוא בא לבור של מיתה את אומר פטור על הכלים וכשהוא לבור של נזקין את אומר חייב על הכלים ע"כ.

ומשמע דמרב' ליה מיתורא דקרא דכי יכרה איש בור והא דדרשינן ליה בגמרא לכורה אחר כורה ההוא מכי יפתח ומכי יכרה אבל התם דריש ליה מריבוייא דבור בור ומבור של מיתה פטר את האדם ואת הכלים וכללא מבור של נזקין בור תשעה. ואע"ג דמשמע דפליג אגמרין בחיוב הכלים דאלו בגמרין פטר את הכלים בכל בור כדאיתא בהדיא בפרק המניח (.. ) בכולם אני קורא שור ולא אדם חמור ולא כלים.

ה"מ לענין מיתה אבל לנזקין אדם חייב וכלים פטורין. ובמכילתא דר' ישמעאל בור בור ב' פעמים בור למיתה בור לנזיקין וכתב עלה הראב"ד ז"ל ובגמרא דילן (נא, א) כי יפתח וכי יכרה אם על פותח חייב על כורה לא כ"ש להביא כורה אחר כורה שסלק מעשה ראשון הא לא סלק מעשה ראשון קיים וחייב אלמא בור לנזיקין כתיב ע"כ. מ"מ אנו צריכין לירוש' לחייב את הניזק באדם.

סוף סוף זה אב למיתה וזה אב לנזיקין. קשיא לי סוף סוף כיון דבור תשעה אינו אלא לנזיקין ואפילו מת בו פטור נימא עשרה אב ותשעה תולדה וליתא דבור עשרה ובור תשעה הרי היא כקרן מועדת ומשלם נזק שלם ותמה אינו משלם אלא חצי נזק לפיכך כל אחד מהן לעצמו ואינו דומה לחצי נזק צרורות דקרינן ליה תולדה דהתם בין נזק שלם בין חצי נזק כולן מרגל אחת הן אבל כאן ב' קרנות הן לא ראי זה כראי זה וכן הדין בבור עשרה ובו תשעה.


דף ג עמוד בעריכה

מאי שנא אש דכח אחר מעורב בו. טעם זה של כח אחר מעורב בו פעמים שתופסו לקולא ופעמים לחומרא כל אחד לפי מקומו דודאי קולא וחומרא יש בו וכאן תופסו לחומרא ולומר שעל כן חייבה בו תורה שאף ע"פ שבעל התקלה אינו מדליק את הגדיש ממש מ"מ מיד שהוא מדליק את האש מצוי הוא להתערב עמו מיד כח אחר שמוליכו ומזיק וכן הטעם באבנו וסכינו שהניחן בראש גגו שמצויין ליפול ברוח מצויה.

הא דאמרינן: אמרי קרי ליה תולדה דרגל תולדה דקרן. הוא לאו למימרא דרב פפא בלחוד הוא דקרי לה תולדה דרגל ועליה בלחוד הוא דקא מקשה אלא כ"ע הלכתא גמירי לה דתולדה דרגל הוא. ותדע לך דאמרינן ולרבא דאיבעיא ליה אמאי קרי לה תולדה דרגל ואם איתא מנא לן דלרבא קרינן לה תולדה דרגל אדרבה לכשתמצי לומר מגופו משלם קרינן ליה תולדה דקרן אלא דכ"ע הכי גמרי לה ותלמודא הוא דקא מתמה במאי שייכא לרגל דקרא הכי אדרבה טפי שייכא לקרן דאף הוא אינו משלם אלא חצי נזק כקרן תמה ומדיהיב טעמא משום דמשלם מן העליה ומדפטרי' ברשות הרבים ולכ"ע ודאי פטורה בר"ה כרגל אלא דרב פפא סבר כיון דגמירי דתולדה דרגל היא דאלו מדינא הוה ליה לשלם נזק שלם דרגל אורחיה להזיק אלא דפטר ליה רחמנא מחצי נזק אם כן מן העליה משלם ורבא מספקא ליה כיון דאקיל ביה רחמנא שלא לחייבו אלא חצי נזק אף אנו נאמר שלא חייב בו אלא בחצי דעלמא דפי' בו שהוא מגופו. והא דאמרינן חצי נזק צרורות הלכתא גמירי לה לאו גמירי לה אלא לחצי נזק בלחוד וכן מצאתי בתוספות.

ואינו נ"ל כן דהא אמרינן בשלהי פרקין (טו, ב) בפלוגתא דפלגא נזקא קנסא או ממונא והלכתא פלגא נזקא קנסא ואקשינן תיובתא והלכתא ופרקינן אין מאי קא הוית תיובתא משום דלא קתני לא פסיקא ליה כיון דאיכא חצי נזק צרורות דהלכתא גמירא לה דממונא היא לא פסיקא ליה ואפשר דה"ק דהלכתא גמירי לה דאין משלם אלא חצי נזק וההוא על כרחין ממונא הוא דהא מועדת הוא מתחלתה לכך כנ"ל.

הא דאמרינן: לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה. תמיהא לי כיון דמיבעיא לרבא מי הזקיקם לשום מחלוקת בין רב פפא לרבא דהוא רביה לימא דכ"ע חצי נזק צרורות תולדה ותולדה דרגל ואמאי קרי ליה תולדה דרגל לפוטרה ברשות הרבים כדרבא ונ"ל משום דקים להו משלם מן העליה ואף ע"ג דמספקא ליה לרבא ניחא ליה לאוקמי הא דרב פפא כהלתכא.

אמר רב יהודה תני שור לקרנו ומבעה לשנו. ואי אפשר לומר תנא שור לקרנו ולרגלו משום דלא הוה אפשר לפרושה בכי הא לא ראי זה כראי זה כדמפרש ואזיל וכן הדין והטעם באוקמתא דרבא דאוקי אליבא דשמואל שור לרגלו ומבעה לשנו ולא אוקמי' שור לרגלו ולקרנו.


דף ד עמוד אעריכה

מידי דהוה אעבד ואמה. דוקא נקט עבד ואמה ולא כמו שפרש"י ז"ל העבד והאשה משום דפגיעתן רעה דא"כ לימא עבד ואשה דגבי עבד ואשה לאו מטעם דשמא יקניטנו רבו הוא וטעמא דאמר רב אשי לא עליהן נאמר אלא גבי עבדו ואמתו ממש במסכת ידים (פ"ד, מ"ז) אמרו להם פרושים תאמרו בעבד ואמה שיש בהם דעת שאם יקניטנו רבו ילך וידליק גדישו של חברו נמצא זה מחייב את רבו ק' מנה בכל יום.

כיון דכייף ופשוט ליה אורחיה הוא. ופירשו בירושלמי (פ"ב ה"ח) דישן שהזיק אינו אלא דקדמו כלים לשינה ואם היה ישן ובא חברו לישן אצלו והזיקו זה את זה הראשון פטור והשני חייב.


דף ד עמוד בעריכה

הא דאקשי: אימא מבעה זה המים. לאו למימרא שיתחייב בנזקי המים דמים לא כתיבי בקרא וליכא למימר דנפקא ליה מושלח ונימא ושלח זה המים דכתיב ושולח מים על פני חוצות דקרא בנזקי בהמתן קמיירי דכתיב ושלח את בעירו ותדע לך דאי לא כי אקשינן לעיל ולכתוב רחמנא ושלח ולא בעי ובער דמשמע רגלו ומשמע שן וכו' דהי מינייהו מפקת לימא אי לא כתב ובער ה"א ושלח זה המים ועוד ה"ד אי דאשקיל עליה בדקא דמי' אי בכח ראשון כחו הוא ואי בכח שני גרמא בעלמא הוא אלא הכי קשיא ליה האי לישנא דתנא אינו ברור לא לאדם לשן דאף למים ולאש יש לספקו והיה לו לשנות לשון מבורר לשן או לאדם וי"א דבדוקא נקטי' ומים ושן ורגל כולהו נפקא להו לתנא מלשון ושלח דאי כתב רחמנא ושלח תלתיהון אתיין דהי מינייהו מפקת ליה והשתא נמי דכתיב ובער נימא דנפקי לה שן מובער ורגל ומים מושלח ואי משום דכח שני אינו אלא גרמא הו"א דקים ליה לתנא דגרמא כזו חייבה תורה ומ"מ כיון דאמינה דא"א דמבעה דמתני' זה המים שוב אין לנו לקיים דכח שני דגרמא הוא.

והא דקאמר: וכי תימא תנא שור דאית ביה תרתי. כלומר דהיינו רגל ושן אבל קרן שיירה וכשמואל דאמר דבמועדין מתחלתן קמיירי וע"כ נקיט לה כשמואל דאי כרב חמשה הוו.

הא תליסר. ודיניהן שנים עשר דהא שוכר היינו או כנושא שכר או כשומר חנם כדאיתא בפרק השואל (צג, א) ואמרי ד' שומרין ודיניהן ג'.

גנב וגזלן דממונא הוא ליתני הא תנא ליה שומר חנם והשואל. כלומר דשומר חנם שטוען טענת גנב א"נ טוען טענת גזלן ונמצא שהוא גנבה ושואל כדי נקטיה אלא משום גררא דשומר חנם דתני להו בהדדי ד' שומרים שומר חנם השואל וא"נ י"ל דלאו אשואל דקרא קאי אלא ש"ח ששלח בה יד ושואל שלא מדעת הוי גזלן.


דף ה עמוד אעריכה

עדים זוממין דממונא ליתני. דאפילו לא שלם קרינא להו ממונא משום דאתו לאפסידה ממונא מיהו בתוספות אמרו משמו של ר"י בר אברהם ז"ל שמשלמין אע"פ ששלם על פיהן ולא קרינא ביה כאשר זמם ולא כאשר עשה דק"ו היא דאפילו לגבי נפשות הוה אמרינן הכי אי לאו דאין עונשין מן הדין כדאיתא בפרק קמא דמכות לגבי ממונא עונשין מן הדין וכ"כ ר"ח ז"ל במכות וכן דעת הרמב"ן ז"ל בפ"ק דמכות.

הא תברא ר"ע לגזיזיה. פר"ת ז"ל דכיון דאינו משלם אלא מגופו א"א למתנייה בהדי אבות דהא אמרינן בסוף שמעתין משום דכאבות הן לשלם ממיטב.

והא המוציא שם רע דדבורא הוא וקתני דבורא דאית ביה מעשה הוא. כלומר וכמ"ד התם דוקא כשבעל תמיהא לי אמאי לא תנן כולהו דיני דגרמי במראה דינר לשולחני ושורף שטרותיו של חברו ומזיק שעבודו ודן את הדין אולי כלהו הוו בכלל נזק ואע"ג דר' חייא תני היזק דלא דמו אהדדי דהיזק הניכר והיזק שאינו ניכר הני נמי בכלל חד מינייהו הוא אע"ג דהנך בידים והני בגרמא לחוד ושלשים של עבד נמי לא תני דבקטלא לא קמיירי. ושן ועין ראשי אברים נמי בכלל נזק הן וליתא דראשי אברים קנס נינהו ואמאי לא תני לה כדתני כלהו אינך קנסות דכל קנס וקנס ענין לעצמו הוא דלא יליף חד מחבריה וכי הוה סליק אדעתא דהיזק שאינו ניכר לאו שמיה היזק בלא קנסא הוה ניחא לן כי תנייה ר' חייא אע"ג דתני קנסא טובא וכי אמרינן שמיה היזק הוה קשיא אמאי תנייה דהא תנא ליה נזק וצל"ע.

אמר אביי אתיא תחת נתינה ישלם כסף. פרש"י ז"ל תחת נתינה כו' בכלהו כתיב או תחת דגמרינן תחת תחת משור המועד דכתיב שור תחת השור ומה התם ממיטב דגמרי' משן ורגל דכתיב ביה מיטב. ותמיהא לי ומנא לן דבשור המועד דכתיב ביה תחת משלם (ביה) ממיטב אי לאו דגמרינן משן ורגל דכתיב ביה מיטב ובההוא לא כתיב תחת ונ"ל פי' הנכון כמו שפירש ר"ח ז"ל שכן לפירושו עשה יסוד דברי אביי "ישלם" ומיניה אתו כולהו וזה לשונו שפי' מצאנו בפי' בשן ורגל דכתיב ובער בשדה אחר מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם וגמרי' מיניה דבכל מקום דכתיב לשון תשלומין הוא ממיטב בשור כתיב שלם ישלם שור תחת השור בבור כתיב בעל הבור ישלם במבעה כתיב ומכה נפש בהמה ישלמנה.

בהבער כתיב שלם ישלם המבעיר את הבעירה. בשומר חנם כתיב ישלם שנים לרעהו. בשומר שכר כתיב ישלם לבעליו בשואל כתיב ישלם שוכר או כשומר שכר או כשומר חנם גנב חיים שנים ישלם תשלומי ארבעה וחמשה כתיב חמשה בקר ישלם תחת השור וארבעה צאן תחת השה. בגזלן כתיב ושלם אותו בראשו (מלמד) [ולמד] עוד מי שאין (כתיב בו) [כתוב] תשלומין בתחת תחת. כתיב בנזקי שור שלם ישלם שור תחת השור מה תשלומי דשור כתיב ביה תחת והוא ממיטב אף כל היכא דכתיב ביה תחת ממיטב היא וילפינן מיניה נזקי' דכתיב עין תחת עין והעדים זוממין בכלל צער חבורה תחת חבורה. ויליף מיניה (הניזקין) האונס דכתיב ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמשים כסף וכו' תחת אשר ענה. ותו ילפינן אחריני מן האונס מה אונס דכתיב ביה נתינה תחת כסף (משלם ממיטב אף כל היכא דכתיב נתינה או כסף משלם ממיטב) וילפינן מיניה המפתה דכתיב ביה כסף ישקול ומוציא שם רע דכתיב וענשו אותו מאה כסף רפוי ושבת דכתיב בהו נתינה דכתיב רק שבתו יתן ורפא ירפא ע"כ.

וקשיא לי אביי אמאי לא נקט להו כסדר ולימא אתיא ישלם תחת כסף נתינה ומ"מ לפירש"י ז"ל כלהו אתו לבר מעדים זוממין דלא כתיב בהו חד מהני ורש"י ז"ל פי' דכתיב בהו נפש בנפש והרי הוא כנפש תחת נפש (ור"י ז"ל בר אברהם ז"ל) [וריב"א ז"ל] פירש דעדים זוממין לא צריכי קרא דהם רצו להפסיד מיטב ועושים לו כאשר זמם והקשו עליו בתוס' א"כ כשהעיד על שור תם שהזיק או על כתובת אשה שאינה גובה אלא מן הזבורית לא ישלמו מן העידית. והראב"ד ז"ל כתב כן כדעת ר"י ז"ל וכתב שאם העידו בכתובת אשה וא"נ בשור תם אינם משלמין מן העליה ומ"מ שפיר קרי להו אב כיון דמשלמי ממיטב בעלמא משא"כ בקרן תמה שאינו משלם לעולם אלא מגופו ובושת נמי לא כתיב ביה בקראי בהדיא בחד מהני ובספרי (.. ..) מוקצותה את כפה לא תחוס עיניך ויליף מעדים זוממין דכתיב בהו לא תחוס עיניך ומיהו נראה מגמרין דלא אתו להו מהא מדלא קאמר אתיא תחת נתינה כסף עיניך אלמא בגמרא לא סמכינן על ההיא ג"ש ואמרו בתוספת דנראה דגלוי מלתא בעלמא היא.


דף ה עמוד בעריכה

הא דאמר רבא כלהון כי שדית בור בינייהו אתיא. איכא לפרושי דכלהו אתיין מכל תרי כי הוי בור חד מינייהו. א"נ לאו למימרא דכי שדית בור בין כל חדא מנייהו אתו כלהו מכל תרין ותרין אלא מהני תרין ובלבד שיהא בור חד מינייהו. ואיכא נמי דאתיא חדא מחדא כרגל דאתיא מאש מק"ו ומה אש שאין הזיקו מצוי ואין בו רוח חיים ואין דרכו לילך ולהזיק אלא בכח אחר חייב ק"ו לרגל שהרי הרגל הזיקו מצוי ויש בו רוח חיים ודרכו לילך בלא כח אחר וא"ת אדרבה איכא למפרך מה לאש שכן כח אחר מעורב בו (שראי זו) [שהגמרא] לחומרא נקט לה בסמוך גבי אבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה דאמרינן היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי היינו אש דמאי שנא אש כלומר איזו חומר יש באש שכן כח אחר מעורב בו אבנו וסכינו נמי כח אחר מעורב בהן אלמא כח אחר מעורב בו חומר הוא באש להתחייב עליו וכן נמי שנינו לא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור הא ליתא דבכח אחר מעורב בו אינו חומר לגבי בעלי חיים שדרכן לילך ולהזיק מעצמן בלא כח אחר אלא לגבי אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו ולומר דאע"פ שהאש אינה מזקת במקום שהבעירה בעל התקלה מ"מ שמירתן עליו לפי שבשעה שהוא מדליקה מיד עשוי כח אחר להתערב בו וכן אבנו וסכינו נמי אע"פ שהניחן ברשותו היה לו ליזהר בשמירתן שאף הן מיד בשעת הנחתן כח אחר מצוי להתערב בהן ולהפילן ולהזיק וכי נקיט במשנתינו חומר באש מבבור לא נקיט משום חומר כח אחר המתערב בו אלא משום שדרכו לילך ולהזיק דמ"מ מזיק הוא חוץ ממקום הנחתו משא"כ בבור שאין דרכו לילך ולהזיק וכדתניא נמי לקמן בברייתא (.. ..) חומר באש מבבור שדרכו לילך ולהזיק ולא קאמר שכח אחר מעורב בו דמה זו לענין בור אדרבה קל הוא באש שאינו מזיק אלא בכח אחר ואלו הבור הזיקו בלא כח אחר ולפיכך אבנו וסכינו כשהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצויה כשבאנו לדון ולעשות אותן בור לבתר דנחו והפקירן הקשו לא דמו לבור דמה לבור שכן אין כח אחר מעורב (בהן) [בו] (ונעשו) [ונעשה] בורו בלא כח אחר תאמר בהני שכח אחר מעורב כלומר שלא נעשו בורו מכחו לבד אלא מכח אחר שנתערב בהם וכשחזרנו אש תוכיח (הושיבו) [השיבו] מה לאש שאינו חייב מחמת מדה זו דאדרבה קל הוא זה אלא שאני אש שעם אותו כח אחר דרכו לילך ולהזיק ואע"פ שאין הכל מבעל התקלה הי' לו (להזהיר) [להזהר] לפי שכח אחר מצוי להתערב בו עם (הדחתו) [הנחתו] מיד כנ"ל. אלא דקשיא לי דא"כ כשאתה בא לדון מבור וחדא מאידך על האש לא אתיא דאיכא למימר מה להנך שאין כח אחר מעורב בהן ואפשר כיון דכח אחר מעורב יש בו קצת קולא וחומרא לפי המקומות כמו שאמרנו לא פרכינן וה"ה דאתו שן ואדם מאש וכענין זו שאמרנו דאינהו נמי אתו מאש מק"ו וא"ת א"כ למה אנו צריכין להטיל בור בינייהו דהא כי שדית ביניהו בור לאו כולהו אתו מינייהו דהא מפקת קרן וא"כ מאש לחודיה אתו כלהו נמי חוץ מקרן ובור ולמ"ד קרן עדיפא אף קרן אתיא מאש י"ל דרבא הכי קאמר מתרי במה הצד לא אתו אא"כ שדית בור בינייהו א"נ התם אתו כלהו בר מקרן ולמ"ד קרן עדיפא אתו כלהו ואפילו קרן אבל מאש לחודיה לא אתו לעולם כלהו דהא איכא בור דלא אתי מיניה ושן אתי מבור ורגל מה מצינו ברגל אף אני אביא שן דמאי פרכת מה לרגל שהזיקו מצוי בור יוכיח מה לבור שתחלתו לנזק (רגלו) [רגל] יוכיח ואתי מבור ואש מה מצינו בבור אף אני אביא את השן מאי פרכת מה לבור שכן תחילת עשייתו לנזק משא"כ בשן אש יוכיח שאין תחלתו לנזק שזה מדליקו בתוך רשותו לצרכו והלכה חוץ מרשותו והזיקה וכדאיתא בהדיא לקמן בברייתא (ט, ב) דלא קרינן אש תחלת עשייתו לנזק וכדתניא חומר בבור מבאש וחומר באש מבבור חומר בבור מבאש שהבור תחלת עשייתו לנזק מאי פרכת מה לאש שמועד לאכול בין דבר הראוי לה בין דבר שאינו ראוי לה בור יוכיח שאינו עשוי לאכול דבר שאינו ראוי לו דהיינו כלים כדאיתא בההיא ברייתא דלקמן ואליבא דרבנן דפטרי כלים בבור ועוד י"ל אש דמועד לאכול את שאינו ראוי לה חומר הוא בלבד שהחמיר' התורה עליו באש לחייב לבעל התקלה אפילו על נזקי מה שאין ראוי לה ככלים ואבנים כמו שהחמירה בשור לשלם את הכופר ושלשים של עבד וליאסר בהנאה לאחר גמר דינו מה שלא חייבה כן בשאר הנזיקין ואין אלו מדות וכחות שיתחייב בעל התקלה מחמת כך ואין דין תשלומי נזק תלוי בכך ועל כן לא שנאום במשנתינו בכלל כחות הנזיקין שאותן הן כחות ומדו' שדין חיוב תשלומין תלוי בהן ולפיכך אין מקשין מאותן המדות כשאנו באין לדון מן הבור והאש והשאר או מן השור והבור ואדרבה אם באנו ללמוד את השן מן האש היה (ללמוד) [לנו לומר] שהוא חייב על דבר שאינו ראוי לו כדבר שראוי לו אם היה באפשר למצא אותו בשן אלא שאינו נמצא שאלו הזיקה השן אם אין הנאה להיזיקה לא הויא תולדות השן אלא תולדת הקרן וחייב על התם חצי נזק ועל המועד נזק שלם ובין ברשות היחיד ובין ברשות הרבים וזה נראה ברור. אלא דקשיא לי מדאמרינן לעיל לרב דאמר מבעה זה אדם מאי לא ראי זה הכי קאמר לא ראי השור שמשלם את הכופר כראי אדם שאין משלם את הכופר ולא ראי אדם שמשלם ארבעה דברים כראי השור שאין משלם ארבעה דברים והנה נראה שבא לבנות ולסתור את הדין מן (החמורות) [החומרות] אע"פ שאין מדות וכחות כשאר שבמתניתין וי"ל דכיון דסבר רב דתנא דמתניתין תני שור וכל מילי דשור דהיינו קרן ושן ורגל ותנא נמי אדם וכל מילי דאדם ע"כ לא אפשר לפרושי לא ראי השור כראי המבעה ולא ראי המבעה כראי השור במדות וכחות דכל שיש בזה יש בזה שהשור והאדם יש בהן רוח חיים ויש הנאה להיזיקן ודרכן לילך ולהזיק ואין בכלל זה שאינו בכלל זה ולפיכך א"א לו לפרושי לא ראי זה כראי זה (ולא ראי) ששנינו בהן אלא בהלכותיהן ולו' דאצטריך קרא למיכתב תרוייהו משום הלכותיהן כנ"ל.

וקשיא לי היאך אתו כלהו מבור ושן א"נ מבור ורגל שהרי הבור חייב בין ברשות הרבים בין ברשות היחיד והשן אינו חייב אלא ברשות היחיד בלחוד וכשאתה בא לחייב את השן מביניהם וכן נמי את הרגל מבין הבור והשן היאך תחייבנו ברשות היחיד כשן או אפילו ברשות הרבים כבור. הא ליתא דמ"מ אמרינן דחיובא מיהא מביניא נפיק אלא ודאי אצטריך למכתבינהו להלכותיהן וכדאמר רבא בהדיא. וא"ת היאך אתו כלהו מאש ובור דהא איכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שמעשיו גרמו לו נ"ל דלא שייך למימר דמעשיו גרמו לי אלא במה שתחלת מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו לנזק כבור אבל מה שבשעת מעשיו לא נקרא עשוי לנזק אף אינו ראוי לומר בו מעשיו גרמו שהרי לא נקרא מזיק עד לאחר שכלו מעשיו ולאחר זמן כאש שאין תחלת עשייתו לנזק כדאיתא לקמן בברייתא ואע"ג דבורו המתגלגל דבסמוך (ו, א) קרי ליה תחלת עשייתו לנזק וכשבא לדונו מבורו בעלמא פריך מה לבור שכן מעשיו מוכיחין שגרמו לו דאלמא תחלת עשייתו לנזק ומעשיו גרמו לו אינן תלויין זה בזה לא היא דאפשר דתחלתו לנזק (שאינו) [שאין] מעשיו גורמין.

אבל אי אפשר לקרות מעשיו גומרין לו אלא במה שתחלה לנזק ועוד דהתם (הכי קאמר) [נקרא] תחלתו לנזק כשהניחו ברשות הרבים ואם נזוקו בו במקום הנחתו קרינן ביה תחלת עשייתו לנזק וכן מעשיו גרמו לו אבל כשגלגלוהו רגלי אדם או רגלי בהמה והוזקו שלא במקום הנחתו ליכא למימר בכי הא מעשיו גרמו לו שהרי לא הזיקו במקום שהיו שם מעשיו כלומר במקום הנחתו כן נ"ל.

אמר רבא להלכותיהן. וה"ה נמי לכל אבות דר' הושעיא ור' חייא דלעיל אלא איכא למידק נזקי אדם בשור (דכתיב) [דכתב] רחמנא למה לי שני פעמים דכתיב מכה נפש בהמה ישלמנה נפש תחת נפש וכתיב מכה בהמה ישלמנה ומכה אדם יומת וי"ל דאצטריכו ג"כ תרוייהו ולא נפקי חד מאידך כולהו דמכה נפש בהמה נפש תחת נפש אצטריך לפחת נבלה כדאיתא לקמן (י, ב) ולאגמורי נמי אמכה אביו ואמו שאינו במיתה עד שיוצא ממנו דם כמכה נפש בהמה כדאיתא (בפ"ד מיתות ב"ד) [אלו הן הנחנקין] (פד, ב) ואידך קרא אצטריך להקישא דחזקיה דאמר (לקמן לה, א) מה מכה בהמה לא חלקת בו לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון אף מכה אדם לא תחלוק בו לחייבו ממון אלא לפוטרו ממון.

הא דקאמר: בור לפטור בו את הכלים. א"נ לפטור את האדם לאו דוקא דהא אפילו חיוביה דבור לא אתי מאידך וכדאמר רבא לכי שדית בור בינייהו כלהו אתיין מבור וחדא מאינך אבל בור לא אתיא משום דאיכא למיפרך שדרכן לילך ולהזיק משא"כ בבור אלא בגמרא נקטינן דאגב דקא מפרש הלכתא דשאר נזיקין קא אזיל ומפרש הלכות בור.

הא דקאמר: חוץ מקרן משום דאיכא למיפרך מה להנך שכן מועדין מתחלתן. פי' ר"ת ז"ל דלאו למימרא שהן מועדין מתחלתן לשלם בפעם א' נ"ש קאמר דהא אם באנו ללמוד את הקרן מן השאר אף אנו נא' שלא יהא חילוק בין תמה למועדות וכולן משלמין נ"ש דממקום שבאת אלא ה"פ מה להנך שכן דרכן להיות מועדין להזיק מתחלתן משא"כ בקרן דסתם שוורים בחזקת שמור קיימי וכמ"ד פלגי נזקא קנסא והיינו דקאמר ולמ"ד אדרבה קרן עדיפא שכונתה להזיק אפילו קרן נמי אתיא והיינו למ"ד פלגא נזקא ממונא דסתם שוורים לאו בחזקת שמור קיימי ומתחלתן הן מועדין לילך ולהזיק כשאר הניזקין ועדיפ' מינייהו (שהוא) [שהיא] לעולם כונת' להזיק.


דף ו עמוד אעריכה

לעולם דאפקרינהו ולא דמו לבור שכן אין כח אחר מעורב בו. כבר כתבתי למעלה מדה זו של כח אחר מעורב בו פעם נקט לה להקל ופעם להחמיר וכלהו איתנהו לפי מקומן שכשאתה בא לחייב על אבנו וסכינו שהניחן בראש גגו אתה דן ממנו להחמיר כלומר הנחתו בראש גגו כהבערת אש שאף הן מצויין להזיק ברוח מצויה כאש אבל כשאתה בא לעשותן כבורו ולאחר שנפלו אנו מקשי' שאין דומין לבור לפי שהבור כולו נעשה מכחו לבד בלי שנתערב בעשייתו כח אחר משא"כ באבנו וסכינו שנפלו מן הגג שלא נעשו בור מכחו לבד אלא עם כח אחר ובבור כזה לא מצי' שחייבה התורה.

לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה גרסת הספרים היכי דמי אי בהדי דקא אזלי מזקי כחו הוא ורש"י כתב דלא גרסינן ליה ולא פירש הטעם וכתבו בתוס' דאפשר משום דכל כי האי גונא לא מיקרי כחו אלא כעין אשו שכח רגלי אדם ובהמה מתערב בהן לפי שאין דרכן של בני אדם עשויין להתבונן וכדאמרינן בריש פרק המניח (כז, ב) גבי מתניתין דאם הוזק בעל החבית חייב א"ל רבה לרב אשי הכי אמרי במערבא משמיה דר' אלעאי לפי שאין דרכן של בני אדם להתבונן בדרכים כלומר ובעל התקלה חייב משום דהוי כרוח מצויה והיינו אשו ולא כחו של מזיק והם קיימו הגירסא דלענין זה דרכן להתבונן שלא ילכו כל כך במרוצה שיתיזו ויזיקו. הנה ה"פ כחו הוא של מגלגל ויתחייב המגלגל מחצה ובעל התקלה מחצה ולא יתחייב בעל התקלה הכל וכדמוכח לקמן (כא, ב) בפרק כיצד הרגל גבי הכלב שנטל חררה והלך לגדיש וכו' דפריך בגמרא (כג, א) וליתחייב בעל הגחלת מחצה ובעל הכלב מחצה עוד פירשו כחו הוא ויתחייב המגלגל הכל אם גלגלוהו רגלי אדם ולא בעל התקלה כלל ותדע דאלו נטל אחד גחלת חברו ושרף בה עלייתו של חברו או שהשליך בכונה את השור לבורו של חברו היתחייב בעל הגחלת ובעל הבור כלום אין הדעת סובלו. ולא דמי לכלב שנטל את החררה דכלב לאו בר דעת הוא והיה לבעל התקלה ליזהר בגחלתו שלא יטלנה הכלב עם החררה אבל הכא (שהמתגלגל) [שהמגלגל] בן דעת עליו לשלם כל הנזק. ואי קשיא לך הא דאמרינן בפרק הפרה (נג, ב) שור ואדם שדחפו לבור לענין נזקין כולן חייבין ומשמע שאף בעל הבור חייב מדקאמר כולן ולא קאמר שניהם ואמאי והא אדם שדחף בן דעת ויפטר בעל הבור. וי"ל דהתם באדם דומיא דשור שדחף שלא בכונה וא"ת עוד והא אמרו התם ולענין ד' דברים האדם חייב ובושת אחת מד' דברים כמו שאמרו למעלה (ד, ב) אדם דאזיק שור נזק הוא דמשלם אדם דאזיק אדם משלם ד' דברים כלומר חוץ מן הנזק דאלמא בושת חד מד' דברים ואלו אדם שלא בכונה אינו משלם את הבושת וכדקאמרינן בפרק החובל (פו, א) דאינו חייב על הבושת עד שיתכוין לו וי"ל דד' דברים שאמרו שם אינן כד' דברים שאמרו למעלה אלא אפיק בושת ועייל נזק וקצת קשיא לי בזה דמה שאמרו שם אדם חייב בד' דברים משמע שבכולן האדם לבדו חייב והשור פטור ואי (בנזק) [אנזק] אף השור חייב וכדאמרינן בהדיא לענין נזקין כולם חייבים וי"ל לפי פי' זה דד' דברים לאו דוקא אלא משום דבכל דוכתיב (נחייב) [נסיב] לה הכין אמר נמי (הני) [הכא] ד' דברים ובודאי שחייב האדם בד' והנזק בכללן אלא שאין השור פטור מכולן דהא איכא נזק דאף השור חייב ואי קשיא לך עוד מדאמרינן התם (נג, ב) ולענין כופר של עבד השור חייב ובודאי בשנתכוון לו השור הוה על כרחין דאי שלא בא בכונה וכגון שנפלו אל האדם פטור משלשים של עבד ומן הכופר לרבה דאמר (מג, א) שור שהמית בן חורין שלא בכונה פטור מכופר שנאמר השור יסקל אם כופר יושת עליו כל זמן שהשור בסקילה הבעלים משלמין את הכופר כדאמרינן בפרק שור שנגח את הפרה וההיא דשור ואדם שדחפו לבור (רבה) [רבא] אמרה ורבא משמע התם דאית ליה כרבה מדבעי (מג, ב) אשו שלא בכונה משלמת דמים על פי עדים או לא מי אמרינן גבי שור הוא דבכונה משלם כופר וכו' כדאיתא התם אלמא לרבא נמי שלא בכונה אינו משלם כופר ואי אדם דומיא דשור אף הוא בכונה ואפ"ה בעל הבור משלם עמהם נ"ל דהא כדאיתא והא כדאיתא דאדם שלא בכונה כשור בכוונה דמי דלאו בר דעת הוא.

הא דאמרינן: מה לבור שלא ברשות. ה"ק דאפילו עשאו ברשותו ואח"כ הפקירו כל שהפקירו היינו שלא ברשות שלא היה לו להפקירו עד שיכסנו כראוי.

והא דקא מהדר שור יוכיח כלומר שהלך ברשות הרבים ואפילו הכא חייב קשיא לן דלמאן דאמר שור לרגלו היכי דמי אי ברשות הרבים פטור הוא ואי ברשות הניזק אינו ברשות דברשות הניזק מאי עבידתיה וי"ל כגון שהיתה קורה מקצתה ברשות הניזק ומקצתה מוטלת בר"ה ודרכה עליה ושברה את הכלים שברשות הניזק א"נ י"ל דלאו אשור דמתניתין קאמר אלא ה"ק שור דקרא יוכיח דהיינו קרן עוד יש לי לומר בחצר השותפין כדעת רב חסדא דאמר לקמן בפרקין (יג, ב) חצר השותפין חייב בה על השן ועל הרגל וא"נ אפילו לר' אליעזר דפטר כגון חצר השותפין המיוחדת לפירות לחד מינייהו ולזה ולזה לשוורים וכמאן דגרסינן התם הכי וכן גי' הספרים וא"נ משום צרורות כגון שדרסה בר"ה והתיזה ושברה כלים ברשות היחיד דאסיקנא לקמן בר"פ כיצד הרגל מועד (יג, א. יט, א) דחייב משום צרורות.


דף ו עמוד בעריכה

הכי גרסינן: הכותל והאילן שנפל לר"ה והזיקו פטור מלשלם. ולא גרסינן חייב דאם איתא כי נתנו לו ב"ד זמן לקוץ אמאי פטור שאין באין ב"ד להקל מעליו לפוטרו במה שהיה חייב אם נפלו והזיקו אלא אדרבא לחייבו לקוץ תוך זמנו שקבעו לו ואם לא יקוץ יתחייב אם יזיקו בנפילתן.

תוך הזמן פטור מלשלם לאחר הזמן חייב לשלם היכי דמי אי דאפקרינהו בין לרב בין לשמואל היינו בור וכו'. מפשטא דשמעתין משמע דלא מיירי אלא במה שהוזקו בהן לאחר נפילתן מדמדמי ליה לבור ועוד מדלא קאמר היכי דמי אי בהדי דקאזלי מזקי כדאמר בכל הנך דלעיל והיינו אש. ואיכא למידק אמאי פשיטא ליה לבעל הגמרא דאיירי בנזק דלאחר נפילה ולא בנזק דבשעת נפילה וכ"ת משום דלא דמי לאש דמה לאש שבשעת מעשיו מיד כח אחר מעורב בו לילך ולהזיק משא"כ בכותל ואילן א"כ מאי קא מקשה ואזיל אי באפקרינהו היינו בור לימא בשהזיק (ונפל) [כשנפל] דלאו היינו לא בורו ולא אשו. ועוד קשיא אי בנזק דלאחר נפילה דלאו היינו לא בורו ולא אשו אע"פ שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ולסתור ונפלו בתוך הזמן למה פטור היה לו לסלק שהרי לא נתנו ב"ד זמן לסלקן ומיהו היה אפשר לתרץ שנתקלו בהן קודם שנודע לו שנפלו א"נ שנודע לו אלא שנתקלו בהן קודם שהיה יכול לסלקן וא"נ נ"ל דכיון שנתנו לו ב"ד זמן לקוץ ונפלו תוך הזמן ומפקירן הו"ל כמפקיר נזק זו לאחר נפילת אונס דפטור כדמוכח בפרק המניח את הכד (כט, א) אבל אם לא קץ תוך הזמן ונפלו הרי חשוב כפושע. אבל מ"מ אכתי קשיא כדאמרינן אמאי לא אוקמא בשהזיקו עם נפילתן. וא"ת אדרבה לאש הי' להם לדמותם ויש לומר כיון שהאש כח אחר מעורב בו ובלתי אותו כח לא היה הולך ומזיק ואלו נופלין מעצמן בלא כח אחר יותר יש לדמותה לבור מאש.

ור' ישמעאל אכלה שמנה משלם שמנה. כלומר ולא יותר דלא קנסי' ליה אכלה כחושה אמאי משלם שמנה דהיינו יותר ממה שהזיק וא"ת ומאי קא קשיא ליה טפי לר' ישמעאל מלר"ע דלר"ע נמי איכא למידק אכל כחושה משלם שמנה הא ליתא דלא הזכיר מיטב ועוד מדקאמר לא בא הכתוב אלא לגבות לנזקין מן העידית משמע דר"ע להקל אתא ולומר דלא בא הכתוב להגבותו טפי ממה שהזיק אלא שישלם דמי ההיזק מן המיטב של מזיק.

כגון שהיתה עידית דניזק כזבורין דמזיק. ור' ישמעאל להקל ור"ע להחמיר. ותמיה לי דהא ר"ע לא בא הכתוב קאמר דמשמע דר"ע להקל קאתי. וניחא לי דר' ישמעאל נמי מחמיר בתשלומי מה שהזיק. ואע"פ שאכל שחת אין אומרים נראה כמה היתה יפה עכשיו אלא משלם כמשוייר שבה כלומר כהאיך דסליק לקמיה וכדאמר אביי בפרק הכונס (נח, ב) גבי כיצד משלמת ובהא ר' ישמעאל להחמיר וכר' יוסי הגלילי דהתם ור' עקיבא סבר להקל כחכמים דאמרו שמין כמה היתה שוה וכמה היא יפה ועל זה פליג ר"ע ואמר לא בא הכתוב.

אלימיה דנגחיה תורא דידן לתורא דהקדש שור רעהו אמר רחמנא ולא שור של הקדש. ואיכא למידק דהא אנן לאו בנזקי שור בשור קאמינא אלא בנזקי קרקע דהא אכל שמנה וכחושה קאמרינן ובכי הא אפילו שור של הדיוט בקרקע של הקדש חייב דמנא לן דבשאר נזקין פטר לך הכתוב אדרבה אמרינן בפרק השואל (צט, ב) ‪<‬b‪>‬האי מאן דאכל חציבה דתמרי מחביתא ‪‬ואית ביה נ' תמרי אגב אהדדי מזדבן בנ' נכי חדא חדא לחודיה מזדבן בנ' להדיוט משלם חמשים נכי חדא להקדש משלם חמשים וחומשיהן משא"כ במזיק דלא משלם חומשא דאמר מר איש כי יאכל קדש פרט למזיק אלמא מזיק מחומשא לחוד הוא דפטור אבל בקרן חייב ונ"ל דההיא מדרבנן אבל מדאורייתא פטור דכי יאכל קדש אמר רחמנא פרט למזיק ותרומה דחייב בקרן היינו משום דהו"ל ממונו של כהן. ותנן נמי במתניתין דפרקין (ט, ב) נכסים שאין בהם מעילה לאפוקי קדשים שיש בהן מעילה שאינו משלם את הנזק ולא אקרן בלחוד קאי אלא אכלהו נזקין דמתניתין ואיתא נמי בהדיא בירושלמי דגטין בריש פרק הניזקין שמין להם בעידין (ה"א) ק"ו להקדש א"ר אבא בר פפא קומי ר' יוסי מה אנן קיימין אם (להכשיר) [להכשר] נזקין הדא היא דתנן (לז, ב) שור רעהו ולא שור של הקדש ואם לנזק גופו הדא היא דתני ר' חייא נזקין להדיוט ואין נזקין לגבוה אלא כי כן קיימין באומר הרי עלי מאה מנה להקדש ואע"ג דהתם מוקמינן לה הרי עלי מנה להקדש והכא דחי ליה לההוא טעמא משום דלא יהיה אלא בעל חוב במאי דפליג פליג ובמאי דלא פליג ראיה הוא. וה"נ משמע במס' מעילה בפרק הנהנה (יט, א) דאמרינן אקשיה רחמנא לתרומה מה תרומה כי יאכל פרט למזיק אף ההקדש כל מידי דבר אכילה כי מזיק ליה פטור משמע פטור לגמרי. והא דקאמר מידי דבר אכילה לאו דוקא דה"ה כל מילי וכדפירש התם רש"י ז"ל דמשום דתרומה לא שייכא אלא במידי דבר אכילה נקט האי לישנא ותדע עוד שהרי פטר אפילו שור פסולי המוקדשין בבור מדכתיב והמת יהיה לו וכן שאר קדשים והא דאצטריך קרא למעוטי שור פסולי המוקדשין משום דאיהו קרן חייבו דשור רעהו קרינן ביה הוא ונפדה ומותר באכילה להדיוט ולפיכך אצטריך למפטריה בבור.


דף ז עמוד אעריכה

ועוד מאי ק"ו. כלומר אם איתא דר"ע כר' שמעון בן מנסיא אמאי אצטריך למימר ק"ו בהא דהא ר' שמעון בן מנסיא קרא קא דריש דכתיב את שור רעהו אבל להקדש לא שנא תמה ולא שנא מועדת משלם נזק שלם ובגטין פרק השולח כתבתי בשמוע' זו יותר.

מי שהיו לו. לאו בתים ממש שהי' דר בהן מיירי בסוף מס' פאה (צט, ב) דאין מחייבין למכור ביתו וכלי תשמישו אלא אם יש לו בתים אחרים שאינו דר בהם.

מאכילין מעשר עני עד מחצה. י"מ כגון שיש לו קרקע ק"ק ומי שיש לו קרקע ק"ק אינו נוטל לקט שכחה ופאה וזה אינו מוצא למכור קרקעותיו אלא בזול אעפ"כ אם לא מצא מהן אלא מאה זוז לא יטול אלא עד מחצה כלומר אם אינו מוצא למכור אלא בצ"ט נוטל אפילו אלף זוז בבת אחת ואמרינן היכי דמי אילימא דזולא ארעא דכ"ע ודידיה נמי זול בהדייהו אפילו טובא נמי ליספו ליה שהרי אין לו ק"ק זוזי אלא דאייקר ארעתא דכ"ע ודידיה איידי דנפיק ועייל אזוזי זיל אפי' פורתא נמי כלומר אף אם אינו מוצא מהם המחצית אלא פורתא לא ליספו ליה דאיהו לאו עני הוא דקרקע דשוה ק"ק אית ליה אלא דאיהו אפסיד אנפשיה דעייל ונפיק אזוזי ומרא' עצמה דחוק למעות. והריא"ף ז"ל גריס איפכא ברישא גריס אפילו טובא נמי לא ליספו ובסיפא אפילו פורתא ליספו ליה ולאו כמי שאין לו אלא ר' זוז אלא אפילו אית ליה טובא נמי אלא שאינו מוצא למכור אלא א"כ נזלזל בהם יותר מן המחצית בדמיהם אי דזול כלהו ארעתא דכ"ע אפילו הוזלו הרבה לא ליספו ליה דמ"מ עשיר הי' ולא מחמת דחקו למעות מזלזלין בנכסיו אבל אי דכ"ע יקירין ודידיה מחמת דוחקו למעות אצטריך לזלזולי עני הוא זה ואפילו שאינו צריך לזלזל בנכסיו אלא פורתא כלומר אפילו פחות מן המחצית ליספו ליה.


דף ז עמוד בעריכה

יש ספרים דגרסי: ואמר לי' הב זבורית טפי פורתא או עידית בציר פורתא. ויש מעבירין קולמוס על גירסא זו ולא גרסי אלא זבורית טפי פורתא דהא טעמא קא אמרינן א"כ נעלת דלת בפני לווין ולא תקנו עידית לבעל חוב משום נעילת דלת אלא בינונית בלבד. והראב"ד ז"ל קיים הגירסא ואמר דכי לא תקינו לבעל חוב בעידית ה"מ בזמן שהלוה רוצה לעכב העידית לעצמו אבל בזמן שמראה שרוצה למכור לאחרים אלא שממתין עד ניסן דיקרן ארעא דהא אי לא שקיל כיוקרא דלקמיה קאמר ליה דכל כה"ג אי לא יהיב ליה איכא משום נעילת דלת והגירסא האחרת נראית עיקר.

הא דבעא רב שמואל בר אבא מאקרוניא כשהן שמין בשלו הן שמין או בשל כל העולם הן שמין. לאו למימרא דאי בשל עולם שמין מחייבין אותו לקנות עידית דעלמ' (לית ליה) דהא תני אין לו אלא זבורית כולן גובין מן הזיבורית ואע"ג דמאות' ברייתא הוו אתו למידק דבשל עולם הן שמין. אלא ה"ק ליה אית ליה בינונית כבינונית דעלמא וזיבורית כזבורית דעלמא אי מגבינן לבעל חוב (מעתה) [מאותה] בינונית דהא בשל עולם בינונית היא ואי בשלו הן שמין הויא לגבי דידיה עידית ובינונית וזיבורית ובינונית דידיה כעידית וזבורית דידיה ואשה וב"ח מזבורית דידיה ואי בשלו הן שמין הני נזקין כעדית שלו וב"ח בבינונית ואשה בזבורית.

אליבא דר' ישמעאל לא תיבעי לך. כלומר דכיון דאמר ר' ישמעאל דאפילו שויא זיבורית דמזיק כעידית דניזק לא יהיב לי' אלא מזבורית דידים אלמא לעולם להקל.


דף ח עמוד אעריכה

לא דכ"ע בשל עולם הן שמין ולא קשיא כאן שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא כאן שהיתה בינונית שלו כעדית דעלמא. הכי גרסינן, ויש נסחאות אחרות וזו הנכונה והעולה כהוגן:‪<‬b‪>‬ רבינא אמר דכ"ע בשל עולם הן שמין והכא בדעולא קא מיפלגי וכו' מר אית ליה דעולא ומר לית ליה דעולא.‪‬ אית ספרים דגרסי הכי ויש מי שפירש לגירסא זו דכ"ע בשל עולם הן שמין וכגון שהיתה בינונית שלו כבינונית דעלמא והא דתניא ניזקין בבינונית וב"ח (וכתובות) [וכתובת] אשה בזיבורית לית ליה תקנתא דעולא דהא כי תקינו רבנן בעל חוב בבינונית הני מילי היכי דאית ליה עידית ובינונית וזיבורית (לחודייהו) דקיימא עידית קמיה אבל בדלית ליה אלא זבורית ובינונית לחודייהו לא תקינו רבנן.

והראב"ד ז"ל הקשה שאין (כן לשון) [בלשון] הגמרא מר אית ליה תקנתא דעולא אלא מר אית ליה דעולא ועוד כי התקנה לא היתה דעולא אלא מן המשנה וכדתנן בפרק הניזקין (מח, ב) ועולא לא בא אלא לפרש כי דבר תורה (לזיבורית) [בזיבורית] ועוד קשה דאנן קי"ל דבשלו שמין כרב נחמן דאמר הכי בכתובות (קי, א) ואיך נפרש דברי רבינא דהוא בתרא דלא כהלכתא והוא ז"ל פירש דה"ג דכ"ע בשלו הן שמין והכא בשלא היתה לו עידית מעולם ובדעולא קא מיפלגי מ"ד ב"ח בזיבורית אית ליה דעולא וכיון דנעשית אצלו בינונית כעידית מוקמינן ליה מדאורייתא א"נ אתקנתא דהא זיבורית (ואילו) [אצלו] נעשית בינונית. ומ"ד ב"ח בבינונית לית ליה דעולא אלא אית ליה דר' שמעון דאמר בגטין בריש פרק הניזקין (מט, ב) מפני מה אמרה תורה ב"ח בבינונית כלומר אע"פ שהיה ראוי לגבות מן העידית מפני שגמל עמו חסד אלא שלא יראה אדם שדה נאה לחברו ויאמר אלך ואלונו כדי שאגבנו בחובי הלכך אע"פ שזה נעשית לו הבינונית כעידית גובה ממנה שאין כאן חששא דאקפוץ ואלונו שהרי עידית כזו מצויה הרבה לקנות ואוקימנא ליה אדיני' וקי"ל כעולא דרבא דהוא בתרא סבירא ליה כותיה בפרק הנזקין (נ, א) והלכך ב"ח בזיבורית כן כתב הרב ז"ל.

מה דרכו של עני להוציא פחות שבכלים. וא"ת והא אמרינן כל מילי מיטב הוא ואפילו סובין וי"ל כיון דאמר רחמנא יוציא עליך ודרכו להוציא פחות שבכלים כאן הודיעך שאם מגביהו קרקע אף מגביהו איזו מהן שירצה ואפילו מזיבורית.

מדאמרינן: מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד כלן נכנסו תחת הבעלים. כלומר ובניזקין בעידית וב"ח בבינונית וכתובות אשה בזיבורית איכא למידק מן הלקוחות היכי גובה והא מלוה על פה הוא ואינו גובה מן המשועבדין וי"ל כגון שעמדו בדין קודם שמכר דהעמדה בדין כשטר דמי' א"נ י"ל דניזקין איתנהו טפי ממלוה גובין אפילו ממשועבדין למ"ד שעבודא דאורייתא ואנן קי"ל הכי. ועוד נ"ל ראיה מדאמרינן לקמן בפרק המניח (לג, ב) גבי שור שוה מנה שנגח שור שוה מאתים האי נמי קלא אית ליה דכיון דנגח תורא נגחנא קרו ליה וכיון שכן אגב האי קלא נפיק למה שהזיק.

אין לו גובה מלפניו. אמר ריב"א ז"ל שאם באו כולם בבת א' כל הקודם בשטר גובה מן האחרון ופעמים שהנזקין גובה מן הזבורית וכתובת אשה מן העידית כיצד הרי שהיו הניזקין קודמין וכתובת אשה מאוחרת ומכר עידית ושייר זיבורית ואח"כ מכר זבורית הלכך ניזקין הקודמין גובה מן הזיבורית שבאחרונה וכתובה המאוחרת מן העידית.

השתא מכר לג' דאיכא למימר דחד מנייהו קדים וכו'. קשיא לי כיון דכלהו שטרי נפקי מחד יומא האיך אפשר לומר דחד מנייהו קדים (וכו') דהא אפילו כתב ומסר לאחד בבקר וכתב ומסר לשני בערב כולן לא קנו עד סוף היום לר' מאיר דאמר עדי חתימה כרתי וכדאיתא בפרק מי שהי' נשוי (צד, א,ב) ומ"מ (כדעת) [לדעת] מי שפוסק אפי' בשאר שטרות עדי מסירה כרתי משכחת לה דדלמא כתב ומסר לאחד בבקר ולאחד בערב וכדאיתא נמי התם בפרק מי שהיה נשוי אבל לדעת הפוסקים כר' מאיר בשאר שטרות וכר' אלעזר בגטין לבד היכי משכחת לה וי"ל בשטרי אקנייתא דלכ"ע משעת קנין קנו.

וכן אמר רב ששת בשקנה עידית באחרונה. קשיא לי היכי אפשר לאוקמא ברייתא בהכין דא"כ כולן גובין מן האחרונה וכ"ת דהא דהדר אקשי עליה הכי וכדאמר ליתו כולהו וליגבי מן העידית מ"מ רב ששת (דקרי לה מאי קרי לה) [ודקארי ליה מאי קארי ליה] ועוד דמשמע דאכתי אתי לאוקמי להאי פירוקא מדקאמר משום דאמר להו אי שתקיתו שתקיתו ואי לא מהדרנא לשטרא דזיבורית למאריה ואזליתו ושקליתו כלהו מזבורית ואי איתא אכתי ברייתא דקתני כולן נכנסו תחת הבעלים היכי משכחת לה וברייתא דינא קתני ולא פשרה ומסתברא לי דרב ששת סבר דכל שמכר לאחר ואפילו בזה אחר זה יכולין כולן לומר לו שעבודן גבי דידך הוא אקם דינא בהדך כדמעיקרא והלכך מדינא כולן גובין כדינן אלא למאי דאקשינן (מדיליה) [מדיניה] דחד כדינא דתלתא ולגבו כלהו מן העידית שבאחרונה ולבטל דינייהו קמא קאמר ליה אלו באו לבטל דינא קמא ולשקול (מי שקלי) טפי מדינייהו אדרבה מצי למימר להו כיון דלא ניחא לכו בדינא קמא אף אנא מהדרנא שטרא דזבורית למאריה ולא קאמר אהדר שטריה למרייהו כדאמר גבי ממי שאבדה לו דרך שדהו (קט, ב) והכא נמי הול"ל הכא דבהכי מיתוקמא טפי שפיר ברייתא וכדבעי לוקח נמי לאגבינהו לכלהו כדיניהו (קמאי) [קמא] אלא דמלתא בעלמא הוא דקאמר להו אי בעיתו למישקל טפי מדינייכו אהדר שטר זבורית ושקליתו בפחות מדינייכו והדר אקשי הא ודאי לא אפשר לאוקמי ברייתא בהכי דאי איתיה למוכר ומצי לוקח למהדר שטרא למאריה ודאי לא שקלו כלהו אלא מזבורית כאלו אהדר שטריה למאריה אלא ברייתא לא מיתוקמא לעולם בדאיתי' למוכר אלא בדשכיב ושביק יתמי דלא מצי למימר הכי והדרא קושיא לדוכתא דאקשי מאי שנא לשלשה ומאי שנא לחד כנ"ל, ואפשר דדיניה דרב ששת דינא דלא אפשר ליה ללוקח לגרוע דינייהו בטענה מהדרנא שטרא למריה דלא אשכחן (לה) [ליה] בעלמא אלא לאוקמי דינא ולא לגרועי וכן גבי מי שאבד לו דרך שדהו בחד דאתי מכח ארבעה דכי אמר לי ללוקח ארעאי גבי דידן היא מהדר ליה לוקח מאי אפסדתיך אי לא שתקת מהדרנא שטרי למרייהו ותיקום דינך וברייתא לרב ששת שפיר מיתוקמא בהכין אלא דמאן דדחי ליה סבר דאפילו לגרועי דינייהו מצי אמר וכמ"ד הדר דינא ואפילו תמצא לומר דקי"ל כרב ששת וכמ"ד קם דינא אפ"ה מקשי' כעין הניחא למ"ד קם דינא אלא למ"ד הדר דינא וכדבעינן לאוקמי פלוגתייהו כאדמון וחכמים בפרק החולץ (לז, ב) וכן פליגי בה אמוראי התם מאי איכא למימר ובהאי נמי מיתרצא ההיא דאמר רבא לקמן בראובן שמכר שדה לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי דאי לא אמרינן הכי אף ההיא דרבא לית לה אוקימתא אלא דוקא בדיתמי כמו שאכתוב.

הא דקאמר: אי הכי בנזיקין נמי נימא הכי. לאו דוקא אלא לב"ח נמי מצי לדחויי (הכא) [הכי] לגרועי מדיניה דלא ליגבי ולא מצי ב"ח למימר ליה לכי (מהדר) [תהדר] דהשתא נמי מגרעת לי ולא יהבת לי אלא זיבורית דכל היכא דמצי למיהדר דיניה כאלו אהדר וכההוא דמי שאבדה לו דרך שדהו דלא מצי למימר ליה לכי תהדר והכא דקאמר אי הכי ניזקין נמי לרבותא נקטיה לומר דאפילו למי שדינו ליטול מן העידין יכול לדחות אצל זיבורית בטענה זו כ"ש לב"ח וכ"ש לאשה וא"נ משום דמעידית סלקינן (דדיינינן נזיקין) [דדינא דנזיקין] מיניה ומיני הוה בעי לוקח למיהב להו קאמר ליה אי הכי אפילו הנזקין לידחייה בטענה זו.


דף ח עמוד בעריכה

אלא הב"ע ביתמי דלאו בני פרעון נינהו. נ"ל דה"פ ביתמי קטני עסקינן דלאו בני פרעון נינהו עד שיגדלו דאי ביתמי גדולי הוה ליה למימר הכא ביתמי עסקינן דלאו בני פרעון נינהו דהשתא הוה משמע דכולהו יתמי לאו בני פרעון חוב של אביהן הן ועוד דאם איתא היכי קאמר דלאו בני פרעון נינהו והא קי"ל כרב נחמן דאמר (ב"ב קכה, א) יתומים שגבו קרקע בחובת אביהן ב"ח חוזר וגובה אותה והא ודאי בפרעון קאמר וא"נ אבטל המקח דאי לא מאי מהדרינא שטרא דקאמר ויתמי דקאמר בכה"ג קאמר כלומ מהדרנא לה לדידהו בחובת אביהם ועוד דאי לא למה ליה למימר דלאו בני פרעון נינהו לימא אלא בדשכיב א"נ בדיתמי עסקינן דודאי פשיטא דכל דקנו יתמי מדידהו או דנתן להם במתנה אין ב"ח דאביהן גובה מהן אלא ודאי כדאמרן דביתמי קטני עסקינן ושגבו בחובת אביהן קאמר ואלו היו גדולים הי' יכול לדחותה בטענה זו לדעת המקשה אבל עכשיו שהם קטנים ואינם בני פרעון אינו יכול לדחותם בכך דאפילו החזירה עליו הן חוזרין ושעבודא עליה דידיה רמיא ונ"ל דמהא שמעינן דאי שכיב לוה ושבק בני חרי ביד יתומים קטנים דלאו בני פרעון נינהו השתא ושביק לקוחות מלקוחות גבי ולא מצי למימר הנחתי לך מקום לגבות ממנו דהשתא מיהא לא מצי לגבות (הימנו) [ממנו] והו"ל כאשתדיף בני חרי דגבי ממשעבדי וכבר כתבתי יותר מזה בסוף פרק גט פשוט בס"ד.

ולא אמרן אלא דזבין בינונית אבל זבין עידית וזבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא ארעא דלא חזיא לך. וא"ת היכי דמי אי לא שביק בינונית גביה מאי קאמר להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך הא ודאי חזיא ליה דהא ליכא בינונית ואי שביק בינונית גביה למה ליה טעמא דלהכי טרח וזבני דמשמע טעמא דלא חזיא ליה הא בינונית דחזיא ליה רצה מזה גובה רצה מזה גובה והא ליתא דהא אמרינן ולא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכותה גבי שמעון אבל שביק בינונית דכותה גבי שמעון אמר ליה הנחתי לך מקום לגבות ממנו וי"ל דודאי בדשייר בינונית גבי שמעון ואפ"ה טעמא דמצי אמר ליה להכי טרחי וזבני ארעא דלא חזיא לך דאי לאו הכי מצי למימר ב"ח דראובן אי הוה זבורית גבי שמעון לא הוה מצי שמעון לדחות אצל הבינונית דטפי הוה ניחא ליה זבורית טפי פורתא כדאמרן לעיל אבל בזבן בינונית ושבק בינונית דכותה גבי שמעון מצי אמר ליה מה מכר ראשון לב' כל זכות שתבא לידו ואלו הוה גבי שמעון מצי לדחות אצל אותה בינונית.

הא דאמרינן א"ל הנחתי לך מקום לגבות ממנו. לישנא דלאו דוקא הוא דלא מצי למימר הכי אלא בזמן שיש בני חורין אבל הני תרוייהו משועבדין נינהו וכי שייר נמי בינונית גבי שמעון לא מצי מדחי ליה בהנחתי לך מקום אלא לישנא בעלמא הוא דקאמר ועיקר טעמא משום מה מכר ראשון לשני הוא וכמו שכתבתי וא"ת ואפילו זבן בינונית ולא שייר בינונית דכותה גבי שמעון היכי גבי מלוה לימא ליה אלו הוה בינונית וזבורית גבי שמעון הוה מצי לדחויי אצל זבורית משום דאי שתקת שתקת ואי לא מהדרנא שטרא דזבורית למריה ומה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו וי"ל דהכא נמי בדיתמי דלאו פרעון נינהו ואינו מחוור בעיני דאין דרכן של אמוראים לסתום אלא לפרש והיה לו לומר ושכיב ראובן ושביק יתמי ואפשר דמימרי' דרבא בתר ההיא ברייתא אמרה ובתרה גריר. ולפי מה שכתבתי למעלה דאין אומרים כן לפחות דינא דמעיקרא אתי שפיר טפי וכמו שכתבתי למעלה.

הא דאמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא ב"ח וקא טריף לה מיניה דינא הוא דאזיל ראובן לאשתועיי דינא עמיה. נפקא מיניה להיכא דשוייה ניהליה אפותיקי וכמ"ד אי אית ליה זוזי ללוקח לא מצי מסלק ליה בזוזי וראובן מצי מסלק ליה אי נמי בשהשביחה לוקח וכבר כתבתיה בארוכה בפרק קמא דמציעא (יד, א).


דף ט עמוד אעריכה

והא דאביי דיצאו עליה (עסיקני) [עסיקין]. כשהחזיק אחר שיצאו עליה (העסיקני) [העסיקין] קאמר ומש"ה לא מצי למהדר ביה דכיון דלא חש לעסיקין ודש אמיצרי לראות מה היא צריכה כבר גלה בדעתו דניחא ליה בה אע"ג דאית עליה עסיקין אבל אם לא החזיק בה לאחר מכאן אע"פ שדש אמיצרא קודם שיצאו העסיקין יכול לחזור בו ודוקא כשלא החזיק בה חזקה גמורה בנעל וגדר ופרץ שהן החזקות שנשנו בפרק חזקת הבתים (ב"ב מב,א) אלא שהלך בשדה לראות מה היא צריכה והיינו דנקט הכא דש אמצרי ויש בזה מפרשים רבים בענינים אחרים וכמדומה לי שזה הנכון.

ורב הונא אמר אי כסף או מיטב. רב הונא לאיפליגי אההיא דרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע אתא דאינהו אמרי כל מידי מיטב הוא ואתא הוא למימר דלעולם יהיב ליה מיטב שדהו או כסף כל היכא דאית ליה או האי או האי אבל אי לית ליה לא מחייבינן ליה למטרח ולזבוני.

פשיטא האי ברא והאי לאו ברא. איכא למידק מאי פשיטא דהא אמר שמואל שאם נטל חלק של אחד מהם (יותר) [ויתר] וי"ל דשאני התם דכיון דכל חד וחד לקח קרקע (יותר) [ויתר] על חלקו דמימר אמר אי אתי וטריף מאחי לא הדר עלי והלכך גמרי לחלוק לגמרי ושלא לחזור אחד על חברו אבל הכא חד נטל כספים ואלו בא ב"ח לא מצי למגבי מיניה דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי אנן סהדי דלא עלתה על הדעת שיהא שעבודו של ב"ח על זה ולא על זה שאין אחד מהם מקבל על חלקו אחריות בעל חוב.

האי שמעתא דשני אחין שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהם דפליגי בה רב ושמואל ורב אסי כבר כתבתיה בארוכה בשלהי בית כור (ב"ב קז, א) בס"ד.


דף ט עמוד בעריכה

מהא דאמרינן אלו מתרמי ליה תלתא מצות יהיב כוליה ביתיה. משמע דאפילו למצוה עוברת כאתרוג וסוכה לא מחויב הוא לתת אפילו שליש ממונו. וזה תימא האיך לא נתנו דמים למצוה עוברת וכתב הראב"ד ז"ל כדי שלא יבוא לידי עוני ויפיל עצמו על הציבור וכמו שאמרו (פסחים קיב, א וע"ש) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות וכן אמרו (כתובות נ, א) המבזבז אל יבזבז יותר מחומש שהעוני כמיתה ומ"מ לא כמיתה ממש מאמר הרב שלא אמרינן אלא במצות עשה בשב ואל תעשה אבל במצות לא תעשה אפילו כל ממונו.

עד שליש משלו מכאן ואילך משל הב"ה. כלומר עד שליש נותן ומוציא בעולם הזה משלו ונוטל שכרו לעולם הבא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא אבל מכאן ואילך אינו מוציא משלו אלא משל הקב"ה שהוא יזמין לו ריוח בעולם הזה.

אילימא בשור קשור ובור מכוסה. כלומר קשור כראוי ומכוסה כראוי דאי לא מאי עביד ואמאי פטור ומאי (קאי) [קא] מתמה דכותה גבי אש שמסר לו גחלת מאי שנא הכא ומאי שנא הכא כלומר דבין הכא ובין הכא הוה לן למפטריה ומוקי בשור מותר ואש שמסר לו שלהבת וא"ת אי קשור ומכוסה כראוי היכי מסיק משום דשור עביד לנתוקי ובור עביד לנתורי והא אנן תנן (נב, א) כסהו כראוי פטור וי"ל דדרכיה לנתוקי ולנתורי לא מעצמן קאמר אלא ע"י אלו שמסרן להן שמשמשין להן דדרכן לשחק בהן משא"כ בגחלת שאין דרכן ללבותה (וכשמסרן) [וכשמסרה] לאו מגרע גרע (בשמירתן) [בשמירתה) לדעת ר"ל ואפילו לר' יוחנן דפטר אפילו כשמסר לו שלהבת משום דצוותה דחרש קא גריס וה"ה בשור קשור ובור מכוסה דפטור משום דמעשיהן של אלו גרמו אבל בשור מותר ובור מגולה חייב שהוא לא שמרן יפה ושמירתן של אלו אינה כלום וכי נקט שמסרן לחרש שוטה וקטן כ"ש אם לא מסרן להני כיון שהשור מותר והבור מגולה.

חומר בשור מבבור. האי שור דכולה שמעתין היינו קרן ולא רגל ושן ותדע לך מדקאמר חומר בבור שהבור מועדת מתחלתה משא"כ בשור ואלו רגל ושן מועדין הן מתחלתן ועוד מדלא תני בחומר בבור וחייבת ברשות הרבים ועוד מדקאמר שהשור משלם את הכופר ושלשים של עבד ואלו ברגל פלוגתא דאביי ורבא היא לקמן בפרק שור שנגח ד' וה' (מא, א).

הא דקאמר: חומר בשור מבבור שהשור משלם את הכופר משא"כ בבור. איכא למידק מאי טעמא לא ניליף משור מה שור שאינו מועד מתחלתו משלם בור שמועדת מתחלתה לא כ"ש וא"ת איכא למיפרך מה לקרב שכונתו להזיק רגל יוכיח דאסיקנא לקמן בפרק כיצד הרגל בסופו (כו, א) דאיכא כופר ברגל וא"ת דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן בעלי חיים ודרכן לילך ולהזיק הא ליתא (דהא משמע דילפינן כופר כופר ולא פרכינן) דהא כופר ברגל מקרן ילפינן לה בכיצד הרגל ולא פרכינן מה לקרן שכן כונתו להזיק וה"נ לא לפרוך ליה מכונתו להזיק ולא מדרכו לילך ולהזיק. תי' התוס' דהיינו טעמא באש ובור שאי אפשר לחייב בהן את הכופר דכתיב אם כופר יושת עליו ודרשינן עליו ולא על הבור ולא על האש כדדרשינן מיניה בסוף כיצד הרגל (שם) ולא על האדם וא"ת כיון דממעטינן בור מן הכופר מדכתיב עליו ל"ל בבור שור ולא אדם ת"ל מעליו וי"ל דאצטריך לפטור אפילו מדמים משום דיש פטור מכופר וחייב בדמי' השור שנגח את העבד כדאיתא בפרק שור שנגח ארבעה וחמשה (מג, א,ב) ועוד י"ל דאצטריך שור ולא אדם למיפטר ביה עבד ערל של ישראל וע"כ צריכין אנו לומר כן דאי לא תיקשי לן למה לי למעוטי גבי בור שור ולא אדם ת"ל מוהמת יהיה לו דדרשינן (נא, א) שהמת שלו יצא שור פסולי המוקדשין שאינו שלו דאסור להאכילו לכלבים ואדם מת נמי אסור בהנאה כדאמרינן במס' ע"ז פ' אין מעמידין (ע"ז כט, ב) מדכתיב גבי מרים ותמת שם מרים וילפינן שם שם מעגלה ערופה אלא שיש לומר דאצטריך שור ולא אדם לאיפטורי נכרי הקנוי לישראל שמותר בהנאתו דלא ילפינן ממרים אלא בן ברית כמוהו. ומיהו בקושיא זו תירצו עוד בתוס' דאי משום והמת יהיה לו לא הוה מפטר בור באדם דההוא קרא דוהמת יהיה לו בשוורים קא משתעי קרא דקאמר ישלם שור תחת השור ובההוא דקאמר שור תחת השור הוא דקאמר והמת יהיה לו כלומר באיזה אני מחמיר בשור שהוא לאחר מיתה של בעלים לאפוקי שור פסולי המוקדשין ותדע מדפריך עלה בפרק הפרה (נג, ב) ואיפיך אנא כלומר דוהמת יהיה לו דכתיב גבי שור נדרוש למי (שהמיתה) [שהמת] שלו והמת יהיה לו דכתיב גבי בור נדרוש ללמד שפחת נבלה לבעלים והיכי מצי למימר הכא שיהיה השור פטור בכל מי שאין (המיתה) [המת] שלו והלא בדידיה כתיב בהדיא דמשלם ביה האי קרא קאי ובירושלמי מצאתי שממעט אדם מוהמת יהיה לו דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) א"ר הילא (צורך) [צריך] הוא שיאמר בכל אחד ואחד השור מלמד על כלהון שהבעלים מטפלין בנבלה דכתיב והמת יהיה לו וכתיב בבור והמת יהיה לו תניא ר' ישמעאל אומר יצאו קרקעות שאין מטלטלין יצא אדם שאין לו הניה ממתו.


דף י עמוד אעריכה

שייר טמון. כלומר שישנו בקרן ובבור ואינו באש ופרש"י ז"ל אם בעט (בקרן) [שור] בשק מלא כלים ושברן א"נ שק מלא תבואות שנפל לבור חייבין וליתא דכל מידי דלאו בעלי חיים ככלים לגבי (שור) [חמור] וכלהו ממעט מחמור וכדאמרינן בפרק הפרה (מח, ב) גבי נפל לבור והבאישו מימיו לאחר נפילה שהוא פטור משום דהוי שור בור ומים כלים.

ליחכה נירו וסכסכה אבניו. יש לפרש משא"כ בבור דלא שייך ביה היזק ניר ואבנים ויש מקשים דכל דלא שייך ביה לא מיקרי חומרא מיהו מן הירושלמי שכתבתי למעלה נראה שהוצרכו הקרקעות להוציא (נזקי) [מנזקי] בור מוהמת יהיה לו אלא שזה ודאי קשיא שאם אי אפשר למצוא נזקי בור בקרקע שאינו מטלטל למה הוצרך הכתוב למעטו ואולי אם מחמת בורו נפלה כותלו של חברו וצ"ע וי"מ לאתויי ליחכה נירו דחייב אע"פ שאין רגילות שהזיק אש בנירו ובאבנים משא"כ בבור דפחות מעשרה פטור מן המיתה לפי שאין עשוי להמית בפחות מעשרה ולענין מה שמנה כאן בברייתא שיש בזה מה שאין בזה הוא תימא מפני מה מנה אלו והניח אותן שיש במשנה נראה שכל אותן שבמשנה נכללין באלו דהא קתני בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכלל בו שיש בו ר"ת וכונתו להזיק דלא שייך בבור והראב"ד ז"ל יש לו ענין אחר בזה ואינו מחוור כל הצורך לפי שהוא פירש שלא שנה בברייתא כחות ומדות הנזיקין (שראו) [שראוי] כל אחד להתחייב עליו אלא חומרות וחלקו הלכות וצריך לדחוק בזה הרבה לפי ששנה בברייתא שדרכו לילך ולהזיק וכן בבור שתחלת עשייתו לנזק וכל אלו מדות וכחות ולא חומרות.

ותו ליכא והא איכא מסר שורו לחמשה בני אדם. איכא למידק מאי קא קשיא דאפילו איכא טובא כי רוכלא אזיל ומחשיב וי"ל דמשום דמוקי לה דלא כר' א"נ ככ"ע למיתה ולא לנזיקין קא קשיא ליה דהא איכא אחרים לנזקין וככ"ע וקשיא לי דהא בסוף שמעתין אקשינן מההיא דתניא הכוהו עשרה בני אדם וההיא למיתה ולא לנזיקין וכר"י ודלא כרבנן ונ"ל דהתם ה"ק מדלא משכחת לה בעלמא בנזיקין ככ"ע מוקמת לה בחופר בור ודלא כר' ואמאי לא (מוקי) [מוקמת] לה בשהכוהו עשרה בני אדם ואהדר ליה כיון דעל כרחין מוקמינן לה בנזיקין וכרבנן וההיא בקטלא ויחידאה וא"ת אכתי אמאי לא אוקמה בנזיקין ואפילו לרבי וכגון שחפר הראשון בור רחבו יתר על עמקו ובא אחר וסיירו וכיירו עד שנעשה עמקו יתר על רחבו דבכי הא אפילו ר' מודה דשני חייב והראשון פטור לגמרי וי"ל דבכי הא לא מיקרי מכשיר מקצת נזקו אלא האחרון הכשיר כל נזקו.

הא דאמרינן: אלא דבלאו איהו מינטר מאי קא עביד. לאו לפוטרו לגמרי קאמר דאיהו נמי נעשה שומר עליו וכולן הכשירו נזקן והו"ל כחופר בור י' ובא אחר והשלימו לכ' ובא אחר והשלימו לל' דכולן חייבין כדתניא לקמן בפרק הפרה (נא, א) ואע"ג דבלא האחרונים הוה מתה אלא ה"ק מאי קא עביד שישלם את הכל והאחרים פטורים וכן כל מאי קא עביד אם באנו לפרש מאי קא עביד לשלם את הכל אבל משלם הראשון וכי אפשר לומר שאם השליך קיסם במדורה גדולה שיתחייב בכך י"ל דלא אמרו אלא במרבה (חבלות) [חבילות] שיש בהם כדי לילך ולהזיק דומיא דההיא דהשלימו לעשרים אבל אם אין בו כח כדי לילך ולהזיק פטור דהו"ל כחופר בור עשרה ובא אחר והשלימו לאחד עשר ובא אחר והשלימו לשנים עשר שהראשון חייב והאחרים פטורין.


דף י עמוד בעריכה

ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. כלומר שהיה עב ביותר פי' רשב"ם ז"ל דמש"ה נקט פפא בר אבא לפי שהספסלין מושאלין הן מן הסתם לישיבה לסתם בני אדם אבל לא לעבים ביותר כמו פפא בר אבא ולפיכך אם ישבו עליו שאר בני אדם ושברוהו פטורין כמתה מחמת מלאכה וכן מעשה בא לידו ופטרם אבל אם ישב עליו פפא בר אבא ודכותיה חייב ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבי' פורתא וקיימי' למה להו למימר הכי דמשמע שאלו נשבר מחמת ישיבתם היו חייבים והא אינהו ברשות יתבי ביה ולית להו למיקם מיניה ואם נשבר פטורין ולפיכך נצטרך לומר לפי פירושו של הרב ז"ל דבכלהו אינך נמי כפפא בר אבא, אבל ר"ת אחיו ז"ל פירש דכולן ישבו בו שלא ברשות, דאינו מושאל מן הסתם אפילו לשאר אנשים, ולא נקט פפא בר אבא אלא לאשמועינן דטעמא דברייתא משום דכחו כגופו כדמפרשינן בתרצתא דברייתא. ולפי פירושו נצטרך לומר דרב פפא דנקט פפא בר אבא איהו הוא דקא מקשה ומתרץ לה.

ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחודי לא מיתבר כלל לא צריכא דזגא מיזגא עלייהו. ומתוך כבדו לא היו יכולין לקום וא"ת א"כ בחופר בו תשעה נמי ובא אחר והשלימו לעשרה אמאי חייב לימא ליה לראשון אי לאו אתה טפח דידי מאי קא עביד לא היא דהכא הוה להו למיקם דהא אפשר אבל התם לא הוה להו למיעבד מידי.

אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה. פירוש אל תפרש ישלמנה כולה כלומר חיה תחת זו דהא בדידה קא משתעי כלומר ישלם אותה עצמה ואי אפשר דהא מתה, אלא פירוש ישלימנה ומחמת כינוי שבישלמנה קא דריש הכי אבל בכל מקום שנאמר ישלם או משלם לא מצינן למידק מינ' כלום.


דף יא עמוד אעריכה

מאי לאו דמר סבר דניזק ומר סבר דמזיק. קשיא לי אם איתא למ"ד דמזיק הני קראי למה לי דאי ליטפל הבעלים בנבלה הא לא צריכא דכסף ישיב לבעליו כתב רחמנא וכדאקשי ליה רב כהנא לרבה וי"ל דודאי הוה להו למימר ליה ולטעמיך הני קראי נמי ל"ל אלא דהרבה פעמים יכול להקשות כן ואינו מקשה וכיון דלא קאי לא דייקינן כולי האי.

ת"ל כסף ישיב לבעליו והמת וכו'. ואחרים כאבא שאול, ותרווייהו אית להו דפחת נבלה דניזק אלא שטורח הנבלה על המזיק.

והלכתא אין שמין לא לגנב ולא לגזלן. פירש"י ז"ל אין שמין אלא ישלם כלי והשברים שלו וכן כתב ר"ת ז"ל דמשלם לו כלי כעין הכלי שגנב או גזל וכן בהמה, והשבור נוטלו הגנב או הגזלן וכ"כ ג"כ בשאלתות דרב אחא גאון ז"ל. ולכאורה משמע מהא דגרסינן בפרק השואל (צו, ב) ההוא גברא דשאל נרגא מחבירה ואיתבר אתו לקמיה דרב אמר ליה זיל שלים ליה נרגא מעליא אמרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב דינא הכי והלכתא כרב כהנא ורב אסי ומהדר ליה תבריה כך היא הגירסא בספרים בפרק השואל ואם הוא מעיקר הנוסחאות ע"כ בגזלן וגנב לא מהדר ליה תבריה דהא דאהדרו ליה רב כהנא ורב אסי לרב אהדרו אלא דמשום דאיהו הוה דאין לשואל כגנב וגזלן מ"מ לכ"ע משמע לגנב וגזלן דאין שמין לא מהדרי' תברי' ואפשר שהוא (תוס') [תוספת] מידי מגיה ספרים מ"מ מדקאמר זיל שלים נרגא מעליא משמע ודאי לכאורה דנרגא שלם קאמר ולא דמי נרגא.

אבל (רש"י) [רבינו שמואל] ז"ל הקשה דהא אמרינן כסף ישיב ואפילו סובין והשתא תשלומין דברשותיה אמר רחמנא כסף ישיב הני לא כ"ש וכדאקשי לי' רב כהנא לרבא ע"כ פירש הוא ז"ל אין שמין לומר דפחת אין לבעלים אלא לגנב או לגזלן והא דאמר ליה רב לההוא דשאיל נרגא זיל שלים נרגא מעליא דמי נרגא מעליא קאמר ויש מי שפירש אין שמין לא לגנב ולא לגזלן שאין פותחין להם לומר תנו לבעלים השברים ושלמו את המותר אבל אם טענו מעצמן מקבלין מהן ולשאר הניזקין מיד פותחין להם ב"ד ואע"פ שלא טענו הם והעיקר כמו שפירשו הגאונים ורש"י ז"ל דבגנב וגזלן לא כתב רחמנא כסף ישיב אלא צריך לשלם הגניבה והגזילה כעין שהיו והכין איתא בירושלמי דגרסינן התם (ב"ק פ"א ה"א) מנין שאין שמין לא לגנב ולא לגזלן א"ר אבא בר ממל חיים שנים ישלם ולא מתים (ע"כ גנובה וגזולה מנין) [עד כדון גניבה גזילה מנין] א"ר בון והשיב את הגזלה אשר גזל כאשר גזל.

לחוש חוששת. כלומר בין בתחלתה בין בסופה (שחושש) [שחוששת] ליום ראשון ואינו מונה אותו מכלל(ה) שבעה לזכר ושבועיים לנקבה ובסוף מניינא נמי חוששת לראשון ואינה מונה ימי טוהר אלא לחשבון יום ראשון.

מאי קא משמע לן דאין שליא בלא ולד. ואין כאן אלא חדא ספיקא אם יצא רובו או רוב ראשו באותו מקצת אם לאו דאי יש שליא בלא ולד הרי יש כאן תרי ספיקי שמא אין שם ולד ואם ת"ל יש שמא אין שם לא (ראשו) [רובו] ולא רוב ראשו.

הכי גרסינן: סימן ולד באשה וסימן ולד בבהמה. ולא גרסינן כסימן ולד באשה דאדרבה בבהמה תניא ובאשה לא תנינן דתנן בבכורות בפרק הלוקח בהמה (יט, ב) סימן ולד בבהמה שליא ובאשה שפיר.


דף יא עמוד בעריכה

הא דיש מקצת שליא בלא ולד וגזרה מקצתה אטו כולה. לאו דוקא דמשום כולה ליכא למגזר דליכא מאן דטעי בה דאפילו מה שיצא כ"ע ידעי דאסור מן התורה אלא מחמת מקצתו איכא למגזר שאם תתיר מה שנשאר בפנים אע"פ שלא יצא אלא מקצתה יטעו לומר שאפילו יצא רובא מה שבפנים מותר ודבר זה אסור דכל שיצא רובא אפילו מה שבפנים אסור דרובא ככולה אבל לענין טומאה אפושי טומאה לא מפשינן קמ"ל דאין שליא בלא ולד ואין כאן אלא חדא ספיקא.

ואיכא למידק היכי דמי אי ברשות הרבים אפילו בחדא ספיקא טהור ואי ברשות היחיד אפילו אתה מרבה כמה ספיקות טמא וכדתנן כל שאתה יכול לרבות ספיקות וס"ס ברשות היחיד ספיק טמא וי"ל דכולה שמעתין לא לטהרות נאמרה אלא לאוסרה על בעלה.

בכור שנטרף בתוך ל' יום. פרש"י שנהרג דאלו מת מעצמו לא אצטריך לאשמועינן דהא כתיב ופדויו מבן חדש תפדה, אבל נהרג אצטריך לאשמועינן דלא אמרינן אי לא איקטיל הוא חי ולא נפל הוא (ולפריקי) [ולפירקיה] ומתוך פירושו של רבינו ז"ל משמע דכל שנודע (שאין) נפל וכגון שכלו לו חדשיו אפילו מת בתוך ל' פודין אותו וזה תימא דהא ופדויו מבן חדש תפדה כתיב וגזרת הכתוב היא ולא לאפוקי מתורת נפל אלא אפילו קים ליה דכלו לו חדשיו ותדע לך דאמרינן בבכורות בפ' יש בכור (מט, א) הפודה את בנו תוך שלשים ונתעכלו המעות אין בנו פדוי ואמאי הא איגלי דבשעת פדיון לא נפל היה וא"ת א"כ היכי נפקא לן בשבת (קלה, ב) מהאי קרא דפדויו מבן חדש תפדה דכל ששהה שלשים יום אינו נפל י"ל דודאי אי נפל הוה לא הוה מחייבא תורה לפדותו ומ"מ אפילו קים לן ביה דאינו נפל אינו בר פדיה דגזרת הכתוב היא ותדע דהא אמרינן (שם) כל ששהה שמנה ימים בבהמה אינו נפל דכתיב ומיום השמיני והלאה ירצה ואפ"ה אע"פ דקיל לן ביה דכלו לו חדשיו אינו בר הרצאה כדמוכח בפ"ק דר"ה דגרסינן התם (ו, ב) בכור מאימתי מונין (לה) [לו] שנה מר אמר משעה שנולד ומר אמר משעת הרצאה ולא פליגי הא בתם הא בבעל מום ומוקמינן לה התם בדקים ליה בגויה שכלו לו חדשיו ואפ"ה לא חזי להרצאה עד שמונה על כן פר"ת שנטרף שנעשה טריפה ועדיין חי הוא אלא שדנין אותו כאלו מת והיינו דבמס' מנחות פרק הקומץ רבה (לג, א) מחייבים מי שיש לו שני ראשים ליתן עשר סלעים דבגולגולת תליא רחמנא ואקשי' עלה מהא דעולא ואלו לדברי רש"י ז"ל האיך אקשה מהא דעולא דנהרג אההיא דחי הוא אלא שהוא טרפה אבל לדברי ר"ת ז"ל אתי שפיר.

מה שעל בניהם ובנותיהן אין שמין. ודוקא בגדי חול אבל בגדי רגל ובגדי שבת שמין והכין איתא בירושלמי בפ"ק דקדושין (פ"א ה"ד) וכתבו הריא"ף ז"ל בהלכותיו.

פעמים אפילו מה שעליהן אין שמין. מ"מ אם מיחו בידו הרשות בידן ושמין מה שעליו.

הני שמעתתא דשומר שמסר לשומר. כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד בס"ד.

דף יב עמוד אעריכה

פרוזבול. חל על הקרקע ואינו חל על העבדים טעמא משום דלא התקינו אלא על המצוי ואין אדם מצוי להלוות את שלו אלא למי שיש לו קרקע, ואע"ג דקי"ל (גיטין לז, א) דאפילו על גבי קרקע כל שהוא כותבין את הפרוזבול משום דלא פלוג רבנן הוא, ועוד דכל שהוא מן הקרקע ראוי לגבות בו חוב מרובה (כקטינה) [כקטינא] דאביי (כתובות צא, ב) דגובין וחוזרין וגובין וכבר כתבתי יותר מזה בגטין בס"ד.

החזיק בעבדים לא קנה קרקע. הא לא אצטריכא ליה אלא אגב סיפא נקטה דקתני החזיק בקרקע לא קנה עבדים וטעמא דסיפא משום [דאין] עבדים נקנין אגב קרקע ואפילו למ"ד עבדא כמטלטלין דמי משום דניידי וכדאיתא בשלהי שמעתין.

והתניא אידך החזיק בעבדים קנה מטלטלין. והשתא הוה ס"ד דקנה באגב קאמר משום דעבדא כמקרקעי דמי.

והלכתא בכפות כלומר בכפות בידים ורגלים אבל אם היה כפות ביד אינו קונה כלומר שהיה תופס בו בחבל אינו קונה דמ"מ עדיין מהלך הוא וחצר המהלכת מיקרי ותדע לך מדקאמר בפ"ק דבבא מציעא (ט, ב) קלתה מינח ניחא ואיהו דקא מסגיא תותא, משמע דאי הוה קלתא מסגיא אע"ג דאגידא ביה ומשתמרת לדעתה, קרינן לה חצר המהלכת ולא קנה. ומדקאמר והלכתא בכפות ולא קאמר בכפות וישן משמע דאפילו כפות וניעור קנה ובפרק הזורק (גיטין עח, א) משמע דכפות וישן בעין דתרתי בעינא שלא תהא חצר המהלכת ושתהא משתמרת לדעתו ולא לדעת החצר דהיינו ישן וכדאמרינן התם נתנו ביד עבדה ישן ומשמרתו הרי זה גט ואקשינן והא חצר המהלכת היא וכי תימא ישן שאני והא אמר רבא כל שאלו מהלך לא קנה עומד ויושב לא קנה והלכתא בכפות אלמא ישן וכפות בעינן. ושמא חזר בו מההיא דאמר ישן ומשמרתו כלומר לא בישן אלא בכפות ואע"פ שאינו ישן או נאמר דה"ק והלכתא בכפות ולפיכך ישן קנה דהרי זה ככפות ואינו דומה לעומד ויושב ומיהו בהלכות גדולות פסקו דישן וכפות בעינן וכן פרש"י ז"ל בפרק הזורק ושם כתבתיה בארוכה. ולדידי קשיא לי אמאי בעי חצר שאינה מהלכת דהא חצר משום שליחות איתרבאי כדאיתא בפ"ק דמציעא ושם כתבתיה בס"ד.

מהא דאמרינן דכולי עלמא עבדא כמקרקעי דמי. ואפ"ה קתני החזיק בקרקעות לא קנה עבדינן שמעינן דאין קרקע נקנה אגב קרקע ועד כאן לא קאמר שמואל קנה י' שדות בי' מדינות כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולן אלא משום דסדנא דארעא חדא הוא אבל באגב לא וכתבו בתוס' דאפילו אמר קני הסמוך לתחום ואגבו קני קרקע העליון שעל גביו לא קנה ואע"ג דהוא צבור בתוכו. וטעמא רבה ודאי איכא דאגב אקרא דויתן להם [אביהם] מתנות רבות לכסף ולזהב [ולמגדנות] עם ערי בצורות ביהודה אסמכוה ומה התם כסף וזה עם ערים דהיינו מטלטלי אגב ארעא ה"נ בכל אתר מטלטלין אגב ארעא ולא ארעא אגב ארעא.

כיון שהחזיק באחת מהן קנה כולם. אוקימנא והוא שנתן דמי כולן הא לא נתן דמי כולן לא קנה אלא כנגד מעותיו.

דף יב עמוד בעריכה

בעי' מטלטלין דלא ניידי. וא"ת והא אמרינן בפ"ק דקדושין (כו, ב) גבי ארונה שקנה סלע סמוך לירושלים ואמר צפונו נתון לפלוני ועמו מאה צאן ומאה חביות וצאן הא ניידי לא קשיא דניידי לדעתן קאמרינן משא"כ בצאן דניידי אדעתא דרועה וא"ת ואפילו בלא טעמא דעבדים ניידי היאך אפשר להיותן קנויין בחזקת קרקעות והא לא שוו תשמישתייהו להדדי והוה לי' כחולשית ומצולה דאמרינן בפרק המוכר את הבית (ב"ב סז, א) החזיק בחולשית לא קנה מצולה במצולה לא קנה חולשית ואקשינן והא אמר שמואל מכר לו עשר שדות בעשר מדינות כו' ופרקינן שאני הכא דהאי תשמישתי' לחוד כו' וי"ל דכיון דעבדי' עובדים ומפרנסים את הקרקעות חשבינן להו כתשמישתייהו בהדדי וא"נ אפשר לומר דקי"ל דהחזיק במצולה או בחולשית קנה את השניה כלישנא בתרא דרב נחמן כנ"ל וזה יותר נכון.

ולענין פסק הלכה קי"ל כרב נחמן דעבדים כמטלטלין דמו ועבדי היתומים אינן נגבין בחובת אביהם מדין הגמרא אלא מתקנת הגאונים ז"ל ותדע דהלכה דאין גובין דגרסינן בפרק יש נוחלין (שם קכג, ב) שלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא הלכה גובין מן העבדים ורב נחמן אמר אין גובין ואמרינן בשלהי שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא (שם קעה, ב) דרש מר זוטרא משמיה דרב שימי בר אשי הלכתא ככל הני שמעתתא דשלח ליה ר' אבא לרב יוסף בר חמא. אמר ליה רבינא למר זוטרא דרב נחמן מאי אמר ליה אנן אין גובין (מתני') [מתנינן] לה וכן אמר רב נחמן.

ואיכא למידק היאך אפשר לומר דעבדים כמטלטלין והכתיב והתנחלתם אותם הקישן הכתוב לקרקעות ודינן כקרקע לענין אונאה ושבועה ולדיני השומרים תירצו גדולי הראשונים נוחי נפש דלכל מילי דאורייתא הרי הן כקרקע אבל למילי דרבנן עשאום כמטלטלין אלא שקשה בעיני שא"כ נצטרך לומר דשעבודא לאו דאורייתא דאי דאורייתא אף הן נגבין מן היתומים ואלו אנן קי"ל שעבודא דאורייתא וכדאמרינן בשלהי גט פשוט ר' יוחנן ור"ל דאמרי תרוייהו מלו' על פי גובה בין מן היורשין בין מן הלקוחות מאי טעמא שעבודא דאורייתא וכן פסק הריא"ף ז"ל והוא הביא אותה דאין גובין מן העבדים שבפרק [יש] נוחלין.

ומחיים מי אמר. י"מ דה"ק מדמשני(ת) ה"מ מחיים אבל לאחר מיתה לא משמע דלעולם כל הקדשים קלים לר' יוסי הגלילי וקודם שחיטה הוי ממונו ואפילו בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה ומתני' דקדושין לא מתקומא כר' יוסי הגלילי אלא דוקא בלאחר שחיטה ואמאי והא בכור מוכרין אותו וכו' ומקדשין בו את האשה ואמ"ר נחמן אמר רבה בר אבוה לא שנו אלא בזמן הזה אבל בזמן שבית המקדש קיים דחזי להקרבה לא וכ"ת דרב נחמן אליבא דרבנן קאמר והא אותביה רבא מדר' יוסי הגלילי דאלמא רב נחמן אף לר' יוסי הגלילי קאמר דאי לא מגברא לגברא לא מותיב ומשני רבינא בבכור חוצה לארץ דקלישא ליה קדושתיה דאין מביאין אותו לכתחלה. ואם איתא דמתניתין דבכור מוכרין אותו חי דלא כרבי יוסי ולר' יוסי מקדשין בו אפילו בזמן שבית המקדש קיים ואפילו בבכור שבארץ אמאי לא שני ליה לרבא הא רבנן הא ר' יוסי הגלילי אלא ודאי קים להו לכלהו דההיא אפילו ר' יוסי היא ואפ"ה אוקימנא דוקא בבכור בזמן הזה דלא חזי להקרבה וכרב נחמן א"נ בבכור בחוצה לארץ אלמא אפילו במחיים משכחת לה לר' יוסי הגלילי ומתניתין דקדושין נמי משכחת לה בבכור ואפילו מחיים ובבכור שבארץ ובזמן שבית המקדש קיים ולפי פי' זה ה"ג אלא בכור שאני דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו כלומר אלא לא משני' כדמעיקרא כאן מחיים כאן לאחר (מיתה) [שחיטה] אלא הכי קא משנינן מתניתין דקדושין בבכור כלומר בכור דארץ ישראל ובזמן דבית המקדש קיים דכולי' בכור דגבוה הוא וכהני משלחן גבוה קא זכו וכן גירסתו של ר"ח ז"ל שכן כתב ופרקי' הכי לא תימא כי א"ר יוסי מחיים אלא הכי קאמר אפילו תימא ר' יוסי הגלילי ושאני מתנות כהונה דמשלחן גבוה קא זכו לפיכך אינו ממונו וכי קאמר ר' יוסי בקדשים קלים שלו כגון זבחי שלמים שלו ע"כ.

וגירסת הספרים אינה כן אלא ה"ג ברוב ספרים קדושת בכור קאמרת שאני קדושת בכור דכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו ולפי גירסא זו איכא לפרושי דה"ק ומחיים מי אמר דקרינא בהו לעמיתך וממונו הוא לכלהו מילי לנזקין ולקדושין כדקרינן להו ממונו לגבי קדושין אפילו מחיים והלכך מתניתין דקדושין אפילו מחיים היא ובזמן שבית המקדש קיים ובבכור שבארץ ומשני לעולם כדאמרינן ולכלהו מילי ממונו הוא ודוקא בקדשים קלים דידיה אבל בבכור מודה ר' יוסי דאפילו מחיים אינו ממונו דכוליה בכור מתנות כהונה הוא וכהנים כי קא זכו משלחן גבוה קא זכו.

ואותביה רבא לרב נחמן ומעלה מעל וגו'. וא"ת ומנ"ל לרבא דקרא בזמן שבית המקדש קיים י"ל מדכתיב ביה והביא את אשמו לה' איל תמים.

בבכור חוצה לארץ ואליבא דר' שמעון דאמר אם באו תמימים. שנינו בתמורה פרק ואלו קדשים מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים שכל הקדשים נמכרין באיטלס ונשחטין באיטלס ונשקלין בליטרא חוץ מן הבכור ומן המעשר ובאין מחוצה לארץ חוץ מן הבכור ומן המעשר ואם באו תמימים יקרבו ואם בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים א"ר שמעון מ"ט שהבכור והמעשר יש להם פרנסה במקומן הוממו אין צריך לפדות ושאר כל הקדשים אע"פ שנולד להן מום הרי אלו בקדושתן. ופירות יש להן פרנסה במקומן שאם הוממו אין צריך לפדותן ולא להעלותן לירושלים אלא במקומן נאכלין בלא פדיון. וא"ת אמאי לא מוקמינן רבינא כר"ע דאמר שבכור חוצה לארץ אינו קדוש וי"ל דלר"ע פשיטא דחולין גמורין הוא ואפילו בארץ לא יקרב וכדתניא התם ר"ע אומר יכול יעלה אדם בכור מחוצה לארץ בזמן שבית המקדש קיים ויקריבנו ת"ל ואכלת לפני ד' אלקיך מעשר דגנך תירושך ויצהריך ובכורות בקרך וצאנך מקיש בכור למעשר מה מעשר אינו בא אלא מן הארץ אף בכור אינו בא אלא מן הארץ אלמא חולין גמורין הוא ואמרינן התם אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו ואוקימנא כרבי עקיבא.

דף יג עמוד אעריכה

לא צריכא לגבות מבשרן כנגד אמוריהן. כלומר ה"ק שאינו גובה מאמוריהן כלל לא מהן דלגבוה סלקי ולא מבשרן כנגדן ואקשי אליבא דמאן אמרה רבא אי אליבא דרבנן פשיטא דהא אמרינן בשדחף שור את חברו לבור אין בעל הבור משלם דונפל שמה שור אמר רחמנא שיפיל מעצמו ולא שיפילוהו אחרים ובעל השור אם תם רביע הנזק ומועד משלם חצי נזק דמיתה לאו משור בלבד היא אלא בשתוף הבור ולפיכך לא משלם אלא חצי נזקו שבנזק ואף על גב דליכא לאשתלומי חצי האחר מבעל הבור לא משתלם מבעל השור והיינו הא דרבא דאימורים ואי לרב נתן דאמר תם בעל השור משלם רביע ובעל הבור שלשה חלקים ומועד זה מחצה וזה מחצה אלמא כל דליכא לאשתלומי מהאי משתלם מהאי ודלא כרבא ומשני אי בעית אימא רבנן ואצטריך ליה לאשמועינן דה"מ התם דתרי דתרי גופי אבל בחד גופא כי הכא אימא מצי אמר ליה אנא מכל היכא דבעינא משתלמנא קמ"ל וה"ג אימא מצי אמר ליה וי"מ דרבא לגבות מבשרן כנגד האימורין קאמר דכיון דלא משתלם מן האימורין משתלם כנגדן מבשרן ומאי דקאמר אי אליבא דרבנן פשיטא דליתא ואי אליבא דר' נתן פשיטא דהכין הוא ולא צריכא ליה לרבא וכי מתרץ אב"א רבנן ל"ג אימא מצי אמר ליה אלא ה"ג אבל בחד מצי אמר ליה אנא דכל היכא דבעינא משתלמנא וכן נראה דפי' ר"ח וז"ל ואמרינן אליבא דמאן אמרה רבא להא שמעתא דשלמין שהזיקו מחייב רבא מן האימורין מאי דחזי על הבשר אי אליבא דרבנן פשיטא היא ואי אליבא דר' נתן פשיטא היא והראשון כפי שיטתו של רש"י ז"ל ונראה עיקר שאין שיטת התלמוד לומר פשיטא במה שאינו עומד אלא אי אליבא דפ' קשיא.

דף יג עמוד בעריכה

הא דאמר רב יהודה למעוטי א' אומר שורך הזיק וא' אומר שורך הזיק. לא ידעתי למה תפס לשון זה שאין המחלוקת בין שני השוורים המזיקים אלא בין שניהם לניזק והו"ל למימר שורו הזיק כלומר דכל חד וחד מצי מדחי ליה ועוד קשיא לי למה ליה לתנא לאשמועינן הכי פשיטא דכל חד וחד מצי מדחי ליה.

אפילו נגח ואחר כך הפקיר נגח ואח"כ הקדיש פטור שנאמר והועד וכו'. עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחד מסתברא דלאו כאחד שיהא משעת נגיחה ועד שעת גמר דין מאיש אחד שא"כ אפילו נגח ומת ונפל השור לפני יורשין ועוד היה לו לומר אח"כ הקדיש או מכר אלא משמע עד שיהיו שוין כאחד שיהא מבעלים קרי' ביה מתחלתו ועד גמר דין שור איש כנ"ל.

שנאמר והועד בבעליו. ואע"ג דהאי והועד לא מיירי בעדות שמעידין לסוקלו אלא ליעדו כדי שישמרנו דמסיפא דקרא קא דריש דכתיב והשור יסקל וכן משמע מדפריך השור יסקל כתיב.

כגון שקבל עליו שמירת גופו ולא קבל עליו שמירת נזקיו. וה"ה דה"מ למינקט איפכא כגון דאזיק תורא דשואל לתורא דמשאיל וכגון שקבל עליו שמירת נזקיו ולא קבל עליו שמירת גופו.

דף יד עמוד אעריכה

אי הכי אימא סיפא נפרצה בלילה או שפרצוה לסטים ויצאתה והזיקה פטור הא ביום חייב והא לא קבל עליו שמירת נזקיו. קשיא לי לימא מאי פטור ומאי חייב בעל השור דבדידיה איירינן דהא אוקימנא דשומר לא קבל עליו שמירת נזקיו וניחא לי דסיפא ע"כ בשומר קא מיירי דאי בעל השור אפילו ביום פטור עד שיודיעוהו דמנא ידע הא לאו לגביה קאי.

איני והא תני רב יוסף חצר השותפין והפונדק חייב בהן על השן ועל הרגל תיובתא דרב אלעזר אמר לך ר' אלעזר מסתברא מתני' לא פליגי וכו'. קשיא לן למה לן לשוני פלוגתא ביני מתנייאתה לימא אמר לך ר' אלעזר הב"ע בחצר המיוחדת לחד מינייהו לפירות ולא לזה ולא לזה לשוורין דבהכין ודאי מודה ר' אלעזר דחייב על השן ועל הרגל וכדאיתא לקמן בפרקין גבי הבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישך ועוד דכי אוקימנא האי מתנייאתא במסקנא בחצר המיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורין מתקיף ליה ר' זירא כיון דמיוחדות לפירות בעיני' ובער בשדה אחר וליכא ואמר ליה אביי כיון דאינה מיוחדת לשוורים שדה אחר קרי' ביה אמאי דחקו עצמן לכך לוקמוה במיוחדת לפירות לחד מינייהו ואפילו ת"ל דאה"נ אלא דאביי לא בעי לאוקמיה בהכין אלא אוקמה במיוחדות לשניהם לפירות לאשמועינן רבותא דאפ"ה שדה אחר קרי' ביה ובעלי הגמרא נמי דפריקי הדין תרתין מתנייתא דאוקמיה בהכין מהאי טעמא הוא לאשמועינן האי רבותא הא ליתא דא"כ הו"ל לר' זירא לאסוקי אתקפתיה הכין אלא אמר ר' זירא ההיא דרב יוסף נמי במיוחדת לפירות לחד מינייהו ובעלי הגמרא נמי כיון דאותביה מינה לר"א שפיר הו"ל טפי לפרוק' במיוחדת לחד מינייהו כי היכי דתיקים ככ"ע בין כרב חסדא בין כר' אלעזר ותו לא אצטריכי למעבדה שאלתא לומר מדמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי ונ"ל דע"כ לא אפשר לאוקמה לרב יוסף במיוחדת לפירות לחד מינייהו דהא פונדק קתני ופונדק מיוחד לזה ולזה לפירות ולא לשוורים אלא ע"כ במיוחדת לזה ולזה לפירות הוא וחצר דומיא דפונדק הלכך אתקיף עלה ר' זירא לומר דמשבשתא היא ומסמינן לדרב יוסף מקמי ברייתא דר' שמעון והוא דעתיה דמ"ד אמר לך ר' אלעזר ותסברא מנתייאתא לא פליגי כלומר אחריתא פליגא אהא דרב יוסף ודרב יוסף משבשתא היא דלא קריא ביה שדה אחר ולאביי איתנהו לתרווייהו ובעלי הגמרא נמי כי אתו לפרוקינהו למתנייתא ולמיסמכ' לתרוייהו כהלכתא הכין סבירא להו דמיוחדת לפירות ולא לשוורים בער בשדה אחר קרי' ביה ואכתי קשיא לי דכי אתי לתרוצי תרתי מתניית' דרב יוסף במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא במיוחדת לפירות ולא לשוורים ודר"ש לפירות ולשוורים דומיא דבקע' משמע דאתא לדחוי' מאי דקא מתרצי' אליבא דר"א דמתנייתא פליגא וליתא לדרב יוסף ולאותבא לדר' אליעזר כדמעיקרא מההיא דר' יוסף וא"כ היכי מבעיא להו בתר האי אוקמתא לומר כי היכי דמתני' לא פליגי אמוראי נמי לא פליגי דהא אנן אקשינן מהא דר' יוסף אדר' אלעזר ולומר דלא מודה בה ר' אלעזר ואמרינן נמי אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתנייתא לא פליגין דמדקתני בה הפונדק משמע דמיוחדת לזה ולזה לפירות ומשבשתא היא דכל דמיוחדת לשניהם לאו שדה אחר הוא וי"ל דמאי דמתרצי' כי תניא ההיא בחצר המיוחדת לזה ולזה בין לפירות בין לשוורים לאו למיהדר ולאקשויי לר"א קא אמרינן אלא כלפי שאמרו אמר לך ר' אלעזר ותסברא מתניתין לא פליגא ולומר דדחיא הא דרב יוסף מקמי כללי דר' שמעון אמרינן דלא דחינן חדא מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב מינייהו ותרוייהו איתנהו ואפשר דר"א ורב חסדא תרוייהו מודו בהכין דרב חסדא דאמר חייב במיוחדת לפירות ולא לשוורים ור' אליעזר דפטר במיוחדת בין לפירות בין לשוורים בכלל דר' שמעון ומעיקרא כי אותביה מההיא דרב יוסף לדרב אלעזר וכי אתי' נמי לדחוייה הוה סלקא דעתך כדתני רב יוסף דרב אלעזר בכל חצר השותפין קאמר מדלא מפליג בה כדמפליגי בכלל דר"ש ולא מסקינן אדעתיה דדומיא דפונדק קאמר ומשום דאיסתפק לן הכי איבעי' לן אי לא פליגי אמוראי ומודו בהא דאוקי' ותריצנא דמתניתין או לא וגי' אחרת יש במקצת הספרים מהופכת מזו שכתבנו והכי גרסינן אמר לך ר"א ותסברא מתנייתא מי לא פליגי והתניא ארבעה כללות וכו' אלא כי תניא ההיא בחצר המיוחדת וכו' ור"א הוא דמתרץ להו למתניית' ואינה מחוורת דכיון דלפרוקא לדר"א מתרצי' הני תרתי מתנייתא ומוקמינן בהכין ודאי ר"א הכין ס"ל ומאי קמבעיא ליה למימר מדמתני' לא פליגן אמוראי נמי לא פליגי וי"ל דר"א פשיטא ליה דבהכי מודה אלא דרב חסדא מספקא ליה דלמא לא מודה בה אלא אפילו בחצר המיוחדת לשניהן קא מחייב מדאקשינן עליה ממתניתין דקא תני ורשות הניזק והמזיק ופריק דה"ק חוץ מרשות המיוחדת למזיק דפטור ורשות המזיק והניזק כשהזיק חייב המזיק דאלמא לא מיפטר אלא ברשות המזיק בלבד משום דא"ל פירותיך ברשותי מאי בעו אבל כל שהוא רשות מזיק וניזק חייב אלא דאכתי קשיא לאותה גי' דהיכי פשטוה דר"א מודה בחצר המיוחדת לשניהם לפירות ואינה מיוחדת לשוורים דקושטא דמלתא דר"א לא מחייב עד שתהא מיוחדת לחד מינייהו לפירות וכדאיתא לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת לא ליגח ולא לישוך והגי' הראשון נ"ל עיקר דגמ' הוא דמתרץ להו למתני' ומוקי להו בהכין ולא ר"א ולא לפירוקא לדר"א כנ"ל.

קתני מיהא חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל. ק"ל אמאי לא אלים לקושיא טפי ולימא קתני לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן וההיא ע"כ לא לזה ולא לזה אלא לחד מנייהו קאמר כדאיתא לקמן אלמא לא משכחת חיובא אלא בהכין וי"ל דניחא ליה טפי לאקשויי ליה ממאי דקתני פטור בהדיא מלאקשוי ליה בדיוקא ועוד דאכתי לא רמי אנפשיה דהאי שאינה של שניהם ליכא לפרושי שאינה של שניהם אלא דחד כנ"ל.

לימא אמוראי נמי לא פליגי. תימא היאך נסתפק' בדבר זה והא ר"א גופיה הוא דקאמר לקמן גבי מתניתין דהבהמה אינה מועדת כולה מתניתין כר"ט היא ובחצר המיוחדת לפירות לאחד מהם דאלמא עד שתהא מיוחדת לא' מהן לפירות לא מחייב ר' אלעזר ונראה דההיא מימרא דר"א לא שמיע להו.

אלא לא לזה ולא לזה. ליתנו לל"ז ולזה ומדוחק יש לי לומר דה"ק לא לזה ולא לזה בשוורים אלא דחד מינייהו לפירות.

הכי גרסינן: לא לזה ולא לזה לפירות אלא לחד ולא לזה לשוורים. והיא גי' של ר' יעקב ולולא גרסינן ולזה ולזה לשוורים דכל שהיא מיוחדת לשניהם לשוורים רשות המזיק הוא דא"ל בעל השור כיון דישנה מיוחדת לשוורים הי' לך לשמור פירותיך.

אי הכי ד' כללות ג' הוו. גירסת הספרים וכמדומה שאינה מחוורת דע"כ ליכא אלא ג' כללות חייב בכל ופטור במקצת וחייב במקצת וכן א"א להחליף את השן והרגל ולפטור את הקרן אבל רש"י ותוס' ז"ל מקיימין אותה ופירוש בשלמא לשמואל דמוקי רישא ר"ט וסיפא רבנן אצטריך סיפא לאשמועינן לאפוקי מדר"ט אלא לרבינא לא צריכא כלל דאי משום דלגבי שן חצר הניזק הא שמעי' מכל שהוא רשות לניזק וקרן ברשות הרבים שמעינן מחצר השותפין והבקעה ויש ספרים דלא גרסי אי הכי והוא הנכונה שבגירסאות ולענין פסק הלכה הריא"ף ז"ל פסק דבחצר השותפין בזמן שהיא מיוחדת לזה ולזה לפירות ואינה מיוחדת לשוורים חייב ואני תמה שהרי מסוגיא דשמעתין משמע דאינו חייב אלא במיוחדת לפירות לחד מינייהו מדאקשי' בכלליה דר' שמעון דאמר לא לזה ולא לזה כגון חצר שאינה של שניהם חייב בה על השן מאי לא לזה ולא לזה אלימא אין לזה ולא לזה כלל וכו' אלא לא לזה ולא לזה אלא דחד אלמא לא מיפרשא להו כלל דר' שמעון אלא בהכין ור' אלעזר נמי הכין מפרש לקמן דאינה חייבת אלא במיוחדת לפירות לחד ואיך נדחה סוגיא זו שהוא סוגיא דגמרא וי"ל דההיא פירוקא דפריקו בעלי הגמרא ואמרי מתנייאתא לא פליגן ואוקמ' ההיא דרב יוסף במיוחדת לשניהם לפירות ולא לשוורים וכללא דר"ש במיוחדת בין לשוורים בין לפירות חשבינן לה אוקמתא דקושטא מדאמר בה דיקא נמי דקתני בההיא דומיא דפונדק וקתני התם דומיא דבקעה וש"מ הא דוקא ואף על גב דאקשי בה ר' זירא לאביי קי"ל כאביי דקאי באוקמתא דגמרא דדייקא ואמרה ש"מ והך סוגיא דפירשו לא לזה ולא לזה אלא לחד דלמא משום דבעי לאוקמוה לחיובא כד"ה ואפילו לר' אלעזר דס"ל דאינו חייב עד שתהא מיוחדת לפירות לחד כאתקפתיה דר' זירא כי היכא דלא תיקשי הניחא לאביי אלא לר' זירא אמאי חייב ומיהו אפשר לפרשה לא לזה ולא לזה בין לשוורים בין לפירות אלא לפירות חייב בה על השן ועל הרגל וניחא טפי בהכין מדקתני לא לזה ולא לזה ולא קתני לא לזה ולזה כנ"ל וחצר השותפין דלא מיפלגי בה היינו לחייב אחד מן השותפין על חברו אבל אחר דעלמא ודאי חייב בה דשדה אחר קרינן ביה וכדאיתא בהדיא בפרק שור שנגח את הפרה גבי הכניס פירותיו לחצר חברו דתני יהודה בין סביון דנזיקין דבר קרנא הכניס פירותיו לחצר בעל הבית שלא ברשות ובא שור אחר ממקום אחר ואכלן פטור ואם הכניס ברשות חייב ואוקימנא מאן פטור ומאן חייב בעל השור ואקשי' אי בעל השור מה לי ברשות ומה לי שלא ברשות ופרקי' אמרי ברשות הו"ל שן ברשות הניזק ושן ברשות הניזק חייבת אלמא אף על פי שהיא בחצר השותפין לבעל הבית ולבעל הפירות שור ממקום אחר חייב בה וכן פי' שם רש"י.

דף יד עמוד בעריכה

פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה. אלא שמין אותן בדמים פרש"י שמין את הניזקין בכסף ומי שהזיק את חברו יותר ישלם ומתוך פי' נראה שבא להשמיענו שאם הזיקו זה את זה שאין אומרים יצא נזק זה כנגד זה וזה כפירושו שפירש שהפרה והטלית הזיקו זה את זה וכבר כתבנו שא"א לפרשה כן ועוד שאפילו נפרש שהפרה הזיקה טלית ברשות הניזק וטלית זו הזיקה פרה זו ברשות הרבים מאי אתא לאשמועינן מתניתין היא שנויה כן בפרק המניח שני שוורים שחבלו זה בזה אם הם תמים משלמין במותר נזק שלם וכן אין לפרש שבא להשמיענו שלא יקח הניזק את המזיק כלו מחמת הזיקו שאף הא שמעינן לה מההוא מתניתין דפרק המניח את הכד כך הקשו בתוס' וקושיא זו אינו מכיר וכי אומר לברייתא פשיטא מתניתין היא והלא כל הברייתות כן והדא גופא אמרינן תנינא להא דתנן ואפילו מה שמפורש במשנתינו שונין אותו בברייתא בכמה מקומות אין להם מספר ועל כן אלו היינו מפרשים שהזיקו זה את זה בזה אחר זה במקומות חלוקים איני רואה קושיא מכאן אלא ודאי זה א"א מצד אחר לפי שהבור אינו משלם מגופו אלא מן העליה וכן הפרה אם הזיקה בשן או ברגל ואף בתוס' כן הקשו ובשם ר"ת ז"ל פירשו אין אומרים תצא פרה בטלית אתא לאשמועינן לאפוקי מדרב יעקב דאמר בפרק המניח יוחלט השור אלא כר' ישמעאל דאמר יושם השור ובקרן מיירי וטלית בפרה אתא לאשמועינן בדמית בעל התקלה ונפלו נכסיה קמי יתמי וקמ"ל דלא תימא אע"ג דמטלטלי דיתמי לב"ח לא משתעבדי וכן לנזיקין אפ"ה משתלם מן הטלית משום דמה שאמרה תורה שהנזקין משתלמין מן העליה ליפות כחו של ניזק דאי אין המזיק שוה כדי נזקו שמשלם מן העידית שבנכסיו אבל היכא דאיכא פסידא לניזק כי הכא אמרינן מגופו הוא משתלם וכאלו תפס מחיים דאב ולא הוי מטלטלי דיתמי קמ"ל לעולם אינו משתלם מגופו ומטלטלי דיתמי הוא וגם זה אינו מתיישב בעיני דמטלטלי דיתמי דלא משתעבדי אינה תורה ולמ"ד שעבודא דאורייתא אף הנזקין ובע"ח דבר תורה גובין אף מטלטלי דיתמי דמנא תיתי דלא ולמ"ד שעבודא לאו דאורייתא אף מן הקרקעות אינן נגבין לא בעל חוב ולא הנזקין אלא מן התקנה והיאך שייך לומר בכל זה דין מה שאמרה תורה מגופו או מן העליה אא"כ תאמר שאלו היתה כוונת התורה לחייב מן העידית שבנכסים לתקנת הניזק אבל במקום פסידא אפילו מגופו לא היו חכמים מתקנים בזה שלא יהו הנזקין יכולים להשתלם מן המזיק והעמידם על דינם במקום זה.

דבר השוה כל כסף. מכאן נראה שאין שומא כלל בקרקעות דשוין הם כל כסף לומר דיש אנשים מחשיבין קרקע יותר מכל כסף וכן דעת הרי"ף ז"ל אבל ר"ת ז"ל סבור דלא אמרו אלא שאין להם אונאה כמטלטלין לשתות וליתר משתות אבל בפלגא יש להם שומא ונסמוך על הירושלמי שאמרו שיש להן שומא בדבר מופלג פי' מופלג מלשון פלגא ואינו נראה חדא דאנן סמכינן ושוה כל כסף אין לו שיעור ועוד שהרי שנינו אלו דברים שאין להם אונאה העבדים והשטרות והקרקעות והקדשות ובכל הני י"ל יגיד עליו ריעו והקדשות יגידו על כלן שהרי הקדשות אין להם שום אונאה דאיש את עמיתו כתיב ומהן אתה למד לכל השאר ועוד דכל מה ששנו באותה משנה דוקא דהא קתני בה ( ) אין בהן לא תשלומי כפל ולא תשלומי ד' וה' שומר חנם אינו נשבע נושא שכר אינו משלם וכבר הארכתי בה יותר מזה בפרק הזהב.

אלא אמר רבא דבר הנקנה בכסף עבדים ושטרות נמי נקנים בכסף. אית ספרים דלא גרסי בהו שטרות דשטרות אינן נקנין אלא בכתיבה ומסירה כדאיתא בפרק הספינה וא"נ באגב ואף לספרים דגרסי ליה נראה דבגמרא נקטינהו משום דגבי אונאה אדכרינהו לתרווייהו דאמר שוה כל כסף מאי ניהו דאין להם אונאה עבדים ושטרות נמי אין להם אונאה ואתא רבא ופירש דבר הנקנה ככסף הדר ואקשי כקושיא קמייתא כלומר ואכתי איכא לאקשויי כדאקשינן מעבדים ושטרות ומיהו שטרות לאו דוקא כנ"ל להעמיד גירסת הספרים ובספרים נמי ישנה עד שהוצרך לומר רש"י שטרות לא איתפרש היכא.

שמעת מינה לוה ומכר נכסים ואח"כ באו לב"ד אין ב"ד גובין לו. פרש"י ז"ל דה"ק ש"מ אין ב"ד גובין לו מהן ואנן קי"ל דאתי מלוה וטריף וזה תימא ה"ד אי נזקין כמלוה ע"פ פשיטא דאין גובין ואי כמלוה בשטר דמלוה הכתובה בתורה ככתובה בשטר דמיא הכי ה"ל לאקשויי המלוה את חברו ע"י עדים גובה מנכסים בני חורין בשטר גובה מנכסים משועבדין ואי היא גופא קמ"ל דמלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא אף היא הול"ל בהדיא ש"מ מלוה הכתובה בתורה לאו ככתובה בשטר דמיא ור"ת פי' דה"ק ש"מ לוה אפילו בשטר ומכר נכסיו אין ב"ד גובין לו מהן דבר תורה דשעבודה לאו דאורייתא וכיון שכן אף הנזקין אין גובין מן הלקוחות דאע"ג דאית ליה קלא טפי ממלוה ע"פ מ"מ אין להם קול גדול אפילו במוכר שדהו בעדים ולפיכך העמידום על דינם ואין גובין שאלו כמ"ד שעבודא דאורייתא אטו כיון דגובין דבר תורה למלוה מן הלקוחות בין מלוה ע"פ בין מלוה בשטר אלא דמן התקנה אין גובין מהן אע"פ דלית ליה קלא ודאי היה מן הדין לגבות הנזקין מן הלקוחות דקול יוצא לנזקין טפי ממע"פ אלא ודאי מדקאמר דאין ב"ד גובין לניזקין מן הלקוחות ש"מ דשעבודא לאו דאורייתא ולימא תהוי תיובתא דמ"ד שעבודא דאורייתא אלא פרט לב"ד הדיוטות ולומר שאין הקנסות נגבין אלא במומחין ואע"ג דנזקין דמתניתין לאו בדיני קנסות קמיירי וכדאמרינן לעיל באבות דר' אושעיא מכל מקום דרך התנא להיות שונה ורומז בעלמא ותדע דהא אמרינן נמי על פי עדים פרט למודה בקנס.

אלא למאן דאמר חייב מאי איכא למימר. וליכא למימר פרט למודה בקנס ולא באו עדים דהא מתניתין היא בהדיא בפרק מרובה דעל פי עצמו פטור.

דף טו עמוד אעריכה

השוה הכתוב וכו'. ודוקא בכ"מ שלא נאמר בו איש דאדרבה בכ"מ שנאמר בו איש דרשינן פרט לאשה עד שירבה אותה הכתוב ממקום אחר וכדאיתא בסנהדרין בכמה מקומות גבי מקלל אביו ואמו אין לי אלא איש אשה מנין.

אשר תשים לפניהם השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתורה. ואיכא למידק דהא האי קרא לא מיירי אלא בכשרים לדון וכדדרשינן מיניה בפרק בתרא דגטין לפניהם ולא לפני גוים לפניהם ולא לפני הדיוטות ואשה פסולה לדון דתנן בנדה בפרק בא סימן ( ) כל הכשר לדון כשר להעיד כדאיתא לקמן פרק החובל ( ) ופרק שבועת העדות ( ) וי"ל דמתניתין דנדה באנשים מיירי ולא בנשים ואפשר שהאשה כשרה לדון שנאמר והיא שפטה את ישראל ומיהו אין ראיה משם דשמא לא שהיא בעצמה דנה אלא מלמדת להם ודנין על פיהן וא"נ בשקבלוה עליהם ובירושלמי גרסינן בפרק שבועות העדות נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים אף כאן לא נשים ולא קטנים למדת שאין האשה דנה מעתה אין האשה מעידה ע"כ ותהדר קושיא לדוכתא לרבות נשים מכאן מנין וי"ל דמלפנ' מרבים אפילו נשים שישנן בכלל דינין ומדכתיב תשים לפניהם דרשינן דיינים מומחין שיכולין לעשות ולחב' וכדדרשינן בפ"ק דסנהדרין מכאן למקל ורצועה ולפניהם נמי קאי אאלקים דכתיב' טובא בפרשה דהיינו מומחין.

לכל מיתות שבתורה. כלומר לחייב הממית אשה כממית את האיש ולא שמעינן מיהא להשוותה לחייבה בכל המיתות כאיש דהא קרא הכי כתיב והמית איש או אשה והיינו דאמרינן אבל לענין כופר אימא איש דבר מצוה לישלם כופר אשה לא צריכה.

ואשה שהמיתה. לא מהכא נפקא אלא ממקום אחר הוא בא ואיני יודע מהיכא ואפשר מדכתיב מות יומת הרוצח דכל היכא דלא כתיב איש אחד האיש ואחד האשה.

משום כפרה חס רחמנא עליה. וא"ת אדרבה אם פטרה התורה מן הכל ואפילו מקרבן כמו בכל מצות שהזמן גרמא כ"ש שהיתה לה זכות יתירה וי"ל דאצטריך לעונשים הכתובים בהדיא בנשים כעריות וכיוצא בהן.

לא נצרכא אלא לפחת נבלה. דכיון שזכתה לו תורה תשלומי המחצית הרי זה כאלו זכה משעת המיתה בחצי הנזק וכל שפתחה לו לאחר כן בפחת הנבלה הרי הוא כאלו הוא בתשלומין.

אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא דהא מני ר' יוסי הגלילי היא דאמר תם משלם חצי כופר. וא"ת מ"מ שיורא הוא דהול"ל שמועד משלם כפר שלם והכא משלם חצי כפר לא היא דכיון דתנא שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם כל הנזקין בכלל ואפילו כפר.

הא דאמרינן: הא מני ר' יוסי הגלילי היא. לא אשכחן בשום מקום דאמר ר' יוסי הגלילי כן בפירוש אלא שיש לומר דכיון דבשור שנגח ארבעה וחמשה פליגי איהו ור' אליעזר ור"ע בדרשא דבעל השור נקי דר' אלעזר אמר בעל השור נקי מחצי כופר ור' יוסי אמר פטור מדמי ולדות אפשר דמשום הכי לא דרש ר' יוסי לפטור מחצי כופר כדדריש ר' אלעזר משום דס"ל דתם משלם חצי כופר. אלא מיהו לא שמעינן מינה הכי בהדיא דאפשר דאף הוא נמי פטר ליה מחצי כופר והא דלא מוקי לה לבעל השור נקי להכין דלמא משום דס"ל דלהכי לא אצטריך קרא דממילא שמעינן לה דכיון שהתם אינו משלם אלא מגופו ע"כ לא משלם את הכופר דכל שהוא נסקל הביאהו לב"ד וישלם לך וכל שאין השור בסקילה כגון שהמית ע"פ הבעלים או ע"פ עד אחד דלמא ר' יוסי פטר ליה מדרב' דאמר התם שור שנגח בן חורין שלא בכונה פטור שנאמר השור יסקל וגם בעליו יומת כל זמן שהשור בסקילה בעלים משלמין כופר אין השור בסקילה אין הבעלים משלמין כופר.

ור' אלעזר דדריש ליה ונקי מחצי כופר אצטריך ליה לכשהמית ע"פ עד אחד דלא הוי בסקילה אפי' הכי אי לאו דכתיב ובעל השור נקי הו"א דחייב בחצי כופר וקסבר כופרה כפרה ומשלם ע"פ עצמו כדאמר התם בפרק שור שנגח ד' וה' ובעל השור נקי רבי אלעזר אומר נקי מחצי כופר א"ל ר"ע הוא עצמו אינו משלם אלא מגופו הביאהו לב"ד וישלם לך א"ל עקיבא כך אני בעיניך שדיני בזה שחייב מיתה אין דיני אלא כשהמית את האדם ע"פ עד אחד או ע"פ הבעלים. ע"פ הבעלים פשיטא מודה בקנס הוא קסבר כופרה כפרה ומ"מ מוקי לה כר' יוסי משום דר' אלעזר ור"ע תרוייהו פטרי תם מחצי כופר אבל אפשר דר' יוסי ס"ל דחייב.

וא"ת ומנ"ל דאיכא שום תנא דמחייב בכופר וי"ל דאשכחן ר' טרפון בשלהי כיצד הרגל דמחייב תם כופר שלם בחצי הניזק והיינו משום דס"ל דתם משלם חצי כופר כדאיתא התם וא"ת א"כ אמאי שבקיה הכא לר' טרפון דשמעינה ליה בהדיא ומוקי לה כר"י הגלילי דלא שמעינ' ליה בהדיא וי"ל משום דמתניתין לא מתוקמא כרבי טרפון מדקתני שהתם משלם חצי נזק והמועד משלם נזק שלם ולא מפליג בין הזיק תם ברשות הרבים בין הזיק ברשות הניזק ואלו ר' טרפון אפילו תם משלם נזק שלם בחצר הניזק ונ"ל שהנכון מה שפירש ר"ח ז"ל בס"פ כיצד הרגל וז"ל דברי ר' יוסי הגלילי תם משלם חצי כופר לא אשכחן בהדיא ודייקינן מדבריו בפרק שור שנגח ד' וה' שוורים בעל השור נקי מדמי ולדות מכלל דאם נגח והמית זולתי ולדות חייב כופר וא"א לחייבו כופר שלם דא"כ היינו מועד ובודאי בעל השור נקי בתם הוא דכתיב ע"כ.

אי משום חצי כופר לאו שיורא הוא. וא"ת מי דחקו לומר כן ולאוקמי מתניתין כר' יוסי ולאפוקי מדרבנן וי"ל דכל דאמרי תנא ושייר נראה לו דוחק א"נ יש לומר דאצטריך למימר הכי כי היכי דלא ליקשי ליה מ"ד קנסא בשלמא לדידי תנא ושייר הא כי היכי דשייר כופר אלא לדידך ליתני כופר דמאי שייר דהאי שייר ולפיכך בעא לאוקימה כר' יוסי וכופר לאו שיורא הוא.

דף טו עמוד בעריכה

לפלוג וליתני בדידיה בד"א במועד אבל בתם אינו משלם על פי עצמו. איכא למידק מאי קושיא דאי אמר הכין הו"א ע"פ עצמו הוא דאינו משלם הא ע"פ עדים משלם אפילו כפר ומנא ליה דר' יוסי הגלילי היא דלמא רבנן וי"ל דמהמית שור שורו של פלוני קא מקשה דהול"ל ליה בד"א במועד אבל בתם אפילו המית שור שורו של פלוני אינו משלם על פי עצמו.

הא דאמרינן: כיון דאיכא צרורות והלכתא גמירי לה דממונא הוא לא פסיקא ליה. איכא למימר דהא דקאמר דהלכתא גמירי אכולה מלתא הדר כלומר דהלכתא גמירי ליה דאינו חייב אלא חצי נזק ועוד דממונא הוא ולא קנסא אע"ג דאינו משלם אלא חצי נזק.

ויש לי לפרש עוד דהלכתא גמירי לה אחצי נזק בלחוד קאי כלומר הא איכא חצי נזק דגמרי לה הלכתא היא דלא משלם כמה שהזיק ומיהו ודאי לכ"ע ממונא הוא דהא כי אורחיה הוא כנ"ל והוא הנכון.

הכי גרסינן: השתא דאמרת פלגא נזקי קנסא כלבא דאכיל אימרי ושונרא דאכיל תרנגול משונה הוא ולא מגבינן בבבל. ולא גרסינן לא משלם אלא חצי נזק ולא מגבינן בבבל דמהאי לישנא הוה משמע דלמ"ד קנסא לא משלם אלא חצי נזק אבל למ"ד ממונא משלם נזק שלם ואינה דאדרבה למ"ד קנסא משלם חצי נזק מיהא דילפינן ליה מקרן תמה דמשונה היא ומשלם חצי נזק אף אלו משונין ומשלמים חצי נזק אבל למ"ד ממונא ואורחיה הוא הני דמשונין מנא לן דמשלמין אלא ודאי מפטר פטירי.

לא מגבינן בבבל. מ"מ משלמין במה שנהנה כשן ברשות הרבים דפטור ומשלם מה שנהנית. הא מלתא דשונרא דאכיל תרנגולי כתבתיה בסוף פרק אלו נערות עם מה שתקנו הגאונים ז"ל בדיני הקנסות בבבל בס"ד.

דף טז עמוד אעריכה

גירסת הספרים: מתקיף ליה רבינא הא קתני לקמן ושור המזיק ברשות הניזק כיצד. ול"ג חדא דאנן ה' תנן והני ד' הוא דהוו דהשתא למה דתריץ רב כהנא הני חמשה מועדין דקתני במתניתין לאו אשן ורגל והנך דבסיפא קאי אלא אה' תמין וה"ק אלו ה' תמין אם הועדו חמשתן נעשו מועדין ורש"י ז"ל גריס לזה ומפורש בפירושיו.

אמר ר' אלעזר ל"ק כאן בפכין גדולים כאן בפכין קטנים. ומשמע דכן הלכה חדא דר' אלעזר בלישנא קמא הכין אמר ומסייעי מדתני הבהמה מועדת למעך ולא דחי' ליה אלא בדלמא להאי לישנא בתרא ר' אלעזר הכי אסקה.

ר"מ אומר אף הצבוע. ירוש' תני רב מאיר אף הצבוע אמר רב יוסי בר בון לא היה ר"מ אומר אלא בצבוע זכר שיש לו שעה שהוא קשה כארי.

דף טז עמוד בעריכה

אמר שמואל ארי ברה"ר דרס ואכל פטור. כלומר שאורחי' הוא ושן שלא ברשות הניזק פטור טרף ואכל חייב כלומר חצי נזק כדין קרן דמשונה הוא דלאו אורחיה הוא ופירוש דרס ואכל שדורס ואוכל חי וטרף ואכל שממי' ואח"כ אוכל והזאב בהפך וזהו ששנינו ובא ארי ודרס זאב וטרף. ומהא דשמואל שמעינן דכי קתני במתניתין בכל הני שהן מועדין לאו מועדין לכל מילי נינהו אלא כל חד וחד כי אורחי' דאי לא הארי פטור ברה"ר בין בדרס בין בטרף וברשות הניזק חייב בין דרס בין טרף ואם איתא מאי קא מקשה מדקתני בברייתא וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וטרפה בהמה ואכלה בשר משלם נזק שלם אלא אינן מועדין אלא לדאורחייהו.

וכן חיה שנכנסה לחצר הניזק וכו'. איכא למידק ומאי קושיא דלמא בזאב שדרכו לטרוף ולאכול וליתא דמדקתני חיה סתם משמע דכן הדין בכל מה שהיא חיה דאי לא ה"ל למיתני וכן זאב וא"ת עוד דלמא ר' טרפון היא דאמר משונה קרן בחצר הניזק נזק שלם משלם לא היא דהא לקמן בפרק כיצד קתני רישא דהך ברייתא בהמה שנכנסה לחצר הניזק ואכלה אוכלין הראוין לה ושתה משקין הראוין לה משלמת נזק שלם והדר תני וכן חיה שנכנס לחצר ומדקתני רישא הכי והדר תני וכן משמע ככ"ע היא וכן מדקתני לה גבי שן ולא קתני ליה גבי קרן כדקדייק במסקנא.