רי"ף על הש"ס/בבא קמא/פרק א

על ש"ס: רי"ף | ראשונים | אחרונים

(דף רי"ף א.) ארבעה אבות נזיקין: השור והבור והמבעה וההבער. לא הרי השור כהרי המבעה, ולא הרי המבעה כהרי השור. ולא זה וזה שיש בהן רוח חיים כהרי האש שאין בו רוח חיים. ולא זה וזה שדרכן לילך ולהזיק כהרי הבור שאין דרכו לילך ולהזיק. הצד השוה שבהן: שדרכן להזיק וממונך ושמירתן עליך. וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ.

גמ' מדקתני אבות, מכלל דאיכא תולדות. תולדותיהן כיוצא בהן או לא? פירוש: כיון דקיימא לן דנזק שלם ממונא הוא וחצי נזק קנסא הוא ומועד שהזיק משלם נזק שלם מן העליה ותם משלם חצי נזק מגופו, בעינן למידע הני תולדות דהני אבות, אי כיוצא בהן נינהו, דכל מועד מינייהו תולדה דיליה כוותיה ומשלם נזק שלם מן העלייה, ותם תולדה דיליה כוותיה ומשלם חצי נזק מגופו. או דלמא תולדותיהן לאו כיוצא בהן. ואסיקנא דכולהו תולדותיהן כיוצא בהן, בר מתולדה דרגל. ומאי ניהו? חצי נזק צרורות, דהלכתא גמירי לה דלא משלם אלא חצי נזק. ואמאי קרו לה חולדה דרגל? דמשלם מן העליה ולפוטרה ברה״ר. ומאי עלייה? מעולה שבנכסיו, כדתנן: הניזקין שמין להן בעדית ובעל חוב בבינונית וכתובת אשה בזיבורית.

ת״ר: "ג׳ אבות נאמרו בשור: הקרן והשן והרגל." חולדה דקרן מאי היא? נגיפה, נשיכה, רביצה, בעיטה. נשיכה תולדה דשן היא!? כי אמרינן תולדה דשן היא היכא דיש הנאה להיזקה; הא, אין הנאה להיזקה. רביצה ובעיטה חולדה דרגל היא!? כי אמרינן [תולדה דרגל היא], הני מלי היכא דהיזיקן מצוי; הני, אין היזקן מצוי.

תולדה דשן, מאי היא? נתחככה בכותל להנאתה וטינפה פירות להנאתה.

תולדה דרגל, מאי היא? הזיקה בגופה דרך הלוכה בשערה דרך הלוכה.

תולדה דבור, מאי היא? (דף רי"ף א:) אבנו סכינו ומשאו שהניחן ברה״ר והזיקו.

תולדה דמבעה, מאי היא? אי אליבא דשמואל, דאמר מבעה זה השן, הא אמינא לה. ואי לרב, דאמר מבעה זה אדם, כיחו וניעו.

תולדה דהבער, מאי היא? אבנו סכינו ומשאו שהניחם בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו.

וכולהו, בין אבות בין תולדות, מועדין מתחילתן נינהו, לבד מקרן דתם, ולבסוף מועד הוא. ושן ורגל ברשות הרבים פטורין משום דאורחייהו הוא.

תני ר׳ חייא: עשרים וארבעה אבות נזיקין, ואלו הן: השור והבור והמבעה וההבער ושומר חנם והשואל ונושא שכר והשוכר ונזק וצער וריפוי ושבת ובושת ותשלומי כפל וחשלומי ארבעה וחמשה וגנב וגזלן ועדים זוממין והאונס והמפתה והמוציא שם רע והמטמא והמדמע והמנסך, הרי כ״ד. ומוסר הרי כ״ה והאי דקרו להו אבות לאו מכלל דאיכא לכולהו תולדות; אלא, לשלם ממיטב הוא דקרו להו הכי.

מטמא ומדמע ומנסך. כולהו היזק שאינו ניכר הוא, ולא שמיה היזק. אלא קנסא הוא דקנסוהו רבנן משום דעבד איסורא. דגרסינן בפרק השולח גט לאשתו: "אמר אביי נקטינן, טימא טהרותיו של חבירו ומת – לא קנסו בנו אחריו." מאי טעמא? היזק שאינו ניכר הוא ולאו שמיה היזק, קנסא דרבנן הוא. לדידיה דעבד איסורא קנסוהו רבנן, לבריה דלא עבד איסורא לא קנסוהו רבנן. ובפרק הניזקין תנן: "המטמא והמדמע והמנסך, בשוגג – פטור, במזיד – חייב" ופליגי בה חזקיה ורבי יוחנן. חזקיה אמר: "דבר תורה, אחד שוגג ואחד מזיד – חייב. מאי טעמא? היזק שאינו ניכר שמיה היזק. ומה טעם אמרו בשוגג פטור? כדי שיודיענו". ורבי יוחנן אמר: "דבר תורה: אחד שוגג ואחד מזיד פטור. מאי טעמא? היזק שאינו ניכר – לא שמיה היזק. ומה טעם אמרו 'במזיד חייב'? כדי שלא יהא כל אחד ואחד הולך ומטמא טהרותיו של חבירו ואומר 'פטור אני'". ואותבינן עליה דחזקיה מהא דתנן:"גזל מטבע ונפסל, תרומה ונטמאת, חמץ ועבר עליו הפסח – אומר לו: 'הרי שלך לפניך'" ואי אמרת "היזק שאינו ניכר שמיה היזק", הא ממונא וממונא בעי שלומי! וסלקא בתיובתא. וקיימא לן כרבי יוחנן דאמר: "לא שמיה היזק".

(הצד השווה שבהן, לאתויי מאי? אמר אביי: "לאתויי אבנו, סכינו ומשאו שהניחן בראש הגג ונפלו ברוח מצויה והזיקו". רבא אמר: "הצד השוה שבהן, לאתויי בור המתגלגל ברגלי אדם וברגלי בהמה". היכי דמי? אי דאפקרינהו, בין לרב בין לשמואל היינו בור. מאי שנא בור? שכן תחלת עשייתו לנזק וממונך ושמירתן עליך. הני נמי תחלת עשייתן לנזק וממונך ושמירתן עליך! אלא דלא אפקרינהו. אי לשמואל דאמר: "כולן מבורו למדנו", היינו בור. ואי לרב דאמר: "כולן משור למדנו" היינו שור! לעולם דאפקרינהו, ולא דמי לבור. מה לבור שכן מעשיו גרמו לו, תאמר בהני שאין מעשיו גרמו לו? שור יוכיח. מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק, (דף רי"ף ב.) בור יוכיח. וחזר הדין).

וכשהזיק, חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. תנו רבנן: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם" (שמות כב,ד). "מיטב שדהו של ניזק, ומיטב כרמו של ניזק", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "לא בא הכתוב אלא לגבות לניזקין מן העידית, וקל וחומר להקדש". ואסיקנא דבהא פליגי – רבי ישמעאל סבר: "בדניזק שיימינן", ורבי עקיבא סבר: "בדמזיק שיימינן". כלומר שאם היתה עידית דניזק כזיבורית דמזיק, רבי ישמעאל סבר: "משלם ליה מזיבורית דידיה, ורבי עקיבא סבר: "לא משלם ליה אלא מעידית דידיה". ותניא נמי בהדיא: "מיטב שדהו ומיטב כרמו ישלם. מיטב שדהו ומיטב כרמו של ניזק", דברי רבי ישמעאל. רבי עקיבא אומר: "מיטב שדהו של מזיק, ומיטב כרמו של מזיק"". וקיימא לן – הלכה כרבי עקיבא מחבירו. והאי דבעינן: "מיטב שדהו ומיטב כרמו" – הני מילי היכא דיהיב ליה ממקרקעי, אבל אי יהיב ליה ממטלטלי – כל מילי דיהיב ליה "מיטב" נינהו, ואפילו סובין. דאי לא מזדבן הכא, מזדבן הכא. דתניא: "כסף ישיב לבעליו" (שמות כא,לד) לרבות שווה כסף, ואפילו סובין. ואף על גב דפליגי רב הונא ורב אסי, הא קיימא לן כרב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע דבתראי נינהו.

תניא: "הרי שהיו לו בתים, שדות וכרמים ואין מוצא למכור, מאכילין אותו מעשר עני עד מחצה." הוי בה רבה: "היכי דמי? אי דזול ארעתא דכולי עלמא ודיליה נמי זולא בהדייהו, אפילו פורתא נמי לא ליספו ליה. ואלא דאייקור ארעתא דכולי עלמא ודיליה איידי דעייל ונפיק אזוזי זלא ארעיה, אפילו טובא נמי ליספו ליה." הדר אמר רבה: "לא נצרכה אלא דביומי ניסן יקרא ארעא, וביומי תשרי זלא ארעא. דכולי עלמא נטרי עד ניסן ומזבני, והאי הואיל ואיצטריכו ליה זוזי – זבן השתא. עד פלגא אורחיה למיזל, טפי לאו אורחיה למיזל."

תנו רבנן: "אין לו אלא עידית, כולן – ניזקין, ובעל חוב וכתובת אשה – גובין מן העידית.

בינונית – כולן גובין מן הבינונית.

זיבורית – כולן (דף רי"ף ב:) גובין מן הזיבורית.

היו לו עידית, ובינונית, וזיבורית: ניזקין – בעידית, ובעל חוב – בבינונית, וכתובת אשה – בזיבורית.

היו לו עידית ובינונית: ניזקין – בעידית, ובעל חוב וכתובת אשה – בבינונית.

בינונית וזיבורית: ניזקין ובעל חוב – בבינונית, וכתובת אשה – בזיבורית.

עידית וזיבורית: ניזקין – בעידית, ובעל חוב וכתובת אשה – בזיבורית."

ותניא אחריתי: "בינונית וזיבורית: ניזקין – בבינונית, ובעל חוב וכתובת אשה- בזיבורית.

קשיאן אהדדי. אמר רבינא: "בדעולא קמיפלגי." דאמר עולא: "דבר תורה: בעל חוב – בזיבורית, שנאמר: "בחוץ תעמוד, והאיש אשר אתה נושה" וגו'. מה דרכו של אדם להוציא? פחות שבכליו. ומה טעם אמרו: "בעל חוב – בבינונית"? שלא תנעול דלת בפני לווין". מאן דאמר "בעל חוב וכתובת אשה – בזיבורית" לית ליה דעולא. ומאן דאמר "בעל חוב וניזקין – בבינונית" אית ליה דעולא.

תנו רבנן: "מכרן לאחד או לשלשה בני אדם כאחד – כולן נכנסו תחת הבעלים. זה אחר זה – כולן גובין מן האחרון. אין לו – גובין משלפניו. אין לו – גובין משלפני פניו." האי מכרן לאחד, היכי דמי? אילימא בבת אחת, השתא לשלשה בני אדם כאחד, דאיכא למימר דחד מינייהו קדים, אמרת "כולן נכנסו תחת הבעלים", מכרן לאחד בבת אחת מיבעיא? (אלא פשיטא בזה אחר זה, ולימא ליה (דף רי"ף ג.) "הנחתי לך מקום לגבות הימנו. הכא במאי עסקינן? כגון שלקח עידית באחרונה. אי הכי, ליתו כולהו לגבות מן העידית. משום דאמר להו: אי שתקיתו ושקליתו כדינייכו שקולו. ואי לא, מהדרנא שטרא דזיבורית למריה ושקליתו מזיבורית. אי הכי, בנזקין נמי נימא הכי. אלא ביתמי עסקינן, דלאו בני פרעון נינהו - להכך ליכא למימר הכי) ואסיקנא מכרן לאחד אפילו בזה אח זה, ואי לקח זיבורית באחרונה מצי למימר לכל חד וחד מינייהו: הנחתי לך מקום לגבות ממנו. דלא אמרינן בכי הא מילתא: כולן נכנסו תחת הבעלים. אלא הכא במאי עסקינן? כגון שלקח עידית באחרונה והיינו טעמא דלא אתו כולהו מעידית, משום דאמר להו לוקח. טעמא מאי? אמור רבנן: הנחתי לך מקום לגבות ממנו משום תקנתא דידי. אנא לא ניחא לי בהאי תקנתא, כדרבא. דאמר רבא: "כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו." מאי "כגון זו"? כדרב הונא אמר רב. דאמר רב הונא אמר רב: "יכולה אשה שתאמר לבעלה איני ניזונית ואיני עושה." פשיטא. מכר לוקח (דף רי"ף ג:) זיבורית ובינונית ושייר עידית לפניו, אזלו כולהו גבו מעידית דאחרונה היא ובינונית הא לית ליה דמצי למימר להו גבו מבינונית דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. אלא מכר עידית ושייר בינונית וזיבורית לפניו, מאי? סבר אביי למימר: אתו כולהו גבו מעידית. אמר ליה רבא: "מה מה מכר ראשון לשני כל זכות שתבא לידו, וכיון דאילו איתא לעידית גבי דידיה מצי למימר להו גבו מבינונית, דלא ניחא לי בתקנתא דרבנן. לוקח שני נמי מצי למימר להו: גבו מבינונית. דכי זבין לי לוקח ארעא דא, בכל זכות דאית ליה בגווה זבנה ניהלי, וכן הלכה:

אמר רבא: ראובן שמכר כל שדותיו לשמעון והלך שמעון ומכר שדה אחת ללוי ובא בע"ח דראובן. רצה מזה, גובה. רצה מזה, גובה. ולא אמרן אלא דזבן בינונית, אבל זבן עידית וזיבורית א"ל להכי טרחי וזבני ארעא לדא לך. ואפילו זבן בינונית, נמי לא אמרן אלא דלא שייר בינונית דכוותה גבי שמעון. אבל שייר בינונית דכוותה גבי שמעון, אמר ליה: הנחתי לך מקום לגבות ממנו:

אמר רביי: ראובן שמכר שדה לשמעון באחריות ובא בע"ח דראובן וקא טריף לה מיניה (דינא הוא) ואזיל ראובן וקא משתעי דינא בהדיה. לא מצי למימר ליה: לאו בעל דברים דידי את. דאמר ליה: אי אפקת לה מיניה עלי דידי הדר. ואיכא דאמרי: אפילו שלא באחריות נמי, דאמר ליה: לא ניחא לי דתהוי לשמעון תרעומת עלי:

ואמר אביי: ראובן שמכר שדה לשמעון שלא באחריות ויצאו עליה עסיקין, אם עד שלא החזיק בה - יכול לחזור בו. משהחזיק בה - אינו יכול לחזור בו. מ"ט? דאמר ליה: חייתא דקיטרי סברת וקבילת. מאימתי מחזיק בה? מכי דייש אמצרי. איכא דאמרי: אפילו באחריות נמי (דף רי"ף ד.) דאמר ליה: אחוי לי טרפך ואשלם לך. יש שפירשו מכי דייש אמצרי כגון שהיתה אותה שדה שקנה סמוכה לשדה שלו והיה ביניהן מצר, ועכשיו בשקנה אותה, אם דש אותו המצר שביניהן שדה אחת - הרי כבר החזיק בה ואינו יכול לחזור בו. ואם עדיין המצר קיים ולא עירבו עם השדות - יכול לחזור בו:

איתמר: ג' אחים שחלקו ובא בעל חוב ונטל חלקו של אחד מהן. רב אמר: בטלה מחלוקת. ושמואל אמר: ויתר. ורב אסי אמר: נוטל רביע בקרקע ורביע במעות. וכבר איפסיקא הלכתא בהדיא בפרק האומר לחבירו בית כור עפר אני מוכר לך כרב, דאמרינן התם והלכתא בטלה מחלוקת. הלכך לגבי שני אחין שחלקו, אחד נטל קרקע ואחד נטל כספים, ובא בעל חוב ונטל את הקרקע - דינא הוא דאזיל האי ושקיל פלגא בכספים. ולא מצי אידן למימר ליה להכי שקלי כספים, דאי מיגנבי לא משתלימנא מינך ולהכי שקלת ארעא, דאי מיטרפא לא משתלימת מינאי.

מתני' כל שחבתי בשמירתו, הכשרתי את נזקו. הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. נכסים שאין בהן מעילה, נכסים שהם של בני ברית, נכסים המיוחדים חוץ מרשות המיוחדת למזיק ורשות הניזק והמזיק. וכשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ:

גמ' תנו רבנן: הכשרתי במקצת נזקו, חבתי בתשלומי נזקו כהכשר כל נזקו. כיצד? החופר בור תשעה הרשות הרבים ובא אחר והשלימו לעשרה, האחון חייב. מתקיף לה רב ששת: ותו ליכא? והא איכא מרבה בחבילות. היכי דמי? אי דבלאו (דף רי"ף ד:) איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו נמי אזלא. מאי קעביד? (מתקיף לה רב פפא: ותו ליכא? והא איכא הא דתניא: חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו, ובא אחד וישב עליו ושברו, האחרון חייב. ואמר רב פפא: כגון פפא בר אבא. היכי דמי? אי דבלאו איהו לא מתבר, פשיטא. אלא דבלאו איהו נמי מתבר, מאי קעביד? סוף סוף מתניתין היכי מיתרצא? לא צריכא, דבלאו איהו קא מיתב בתרתי שעי, והשתא איתבר בחדא שעתה. דאמרינן ליה: אי לאו את, הוה יתיבנא פורתא וקיימינן. ולימא להו: אי לאו אתון בגואי דידי לא הוה מיתבר כלל. לא צריכא דבהדי דקם מסמיך סמיך בהו. פשיטא. מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי, קמ"ל דכחו כגופו דמי. וכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר):

חבתי בתשלומי נזקו: חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו. תנינא להא דתנו רבנן: תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה:

תניא: "אם טרוף יטרף יביאהו עד" (הטרפה עד) יביא עדים שנטרפה באונס (ופטור). אבא שאול אומר: "יביאהו עד" יביא עדודה לבית דין. ודכולי עלמא פחת נבלה דניזק הוי, ובטורח נבלה קא מיפלגי. כדתניא: אחרים אומרים: מנין לבעל בור שחייב להעלות שור מבורו? שנאמר: "כסף ישיב לבעליו והמת":

אמר שמואל: אין שמין לא לגנב ולא לגזלן אלא לניזקין. ואני אומר אף לשואל ואבא מודה לי.

ההוא גברא דשאיל נרגא מחבריה. תבריה. אתא לקמיה דרב, אמר ליה: זיל שלים ליה נרגא מעליא. אמרי ליה רב כהנא ורב אסי (דף רי"ף ה.) לרב: דינא הכי? שתיק רב. והלכתא: שמין ההוא מנא תבירא כמה הוה שוה מעיקרא קמי דאיתבר וכמה הוא שוה השתא לבתר לאיתבר ושקיל מרי נרגא דיליה וממלא ליה ההוא שואל דמי נרגא שלימא:

אמר עולא א"ר אלעזר: בכור שנטרף בתוך שלשים יום אין פודין אותו. וכן תני רמי בר חמא: מתוך שנאמר "אך פדה תפדה את בכור האדם" יכול אפילו נטרף בתוך שלשים יום? ת"ל אך חלק:

ואמר עולא אמר רבי אלעז: האחין שחלקו, מה שעליהן שמין. פירוש: שקנו מנכסי אביהן קודם חלוקה, מה שעל בניהם ובנותיהם אין שמין:

ובירושלמי אמרו שבגדים של בניהם ובנותיהם, של רגל ושל שבת שמין:

אמר רבא: פעמים אפילו מה שעליהן נמי אין שמין. והיכי משכחת לה? בגדול אחי דניחא להו דלישתמעון מיליה. ואמר רבא: שומר שמסר לשומר חייב. ול"מ שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי גרעי לשמיתו, אלא אפילו שומר חנם שמסר לשומר שכר, דעלויי עלייה לשמירתו, חייב. מאי טעמא? דאמר ליה: אנת מהימנת לי בשבועה, היאך לא מהימן לי בשבועה:

נכסים שהם של בני ברית - למעוטי מאי? למעוטי דעובד כוכבים:

נכסים המיוחדין - למעוטי מאי? אמר רב יהודה: למעוטי זה אומר שורך הזיק וזה אומר שורך הזיק. במתניתא תנא: פרט לנכסי הפקר, כגון דנגחיה תורא דהפקר לתורא דידן, ומקמי דליתפסיה קדם וזכה בו אחר, דפטור. רבינא אמר: למעוטי נגח ואחר כך הקדיש, נגח ואחר כך הפקיד. תניא נמי הכי. יתר על כן אמר בר יהודה: אפילו נגח ואחר כך הקדיש, אפילו נגח ואחר כך הפקיר, פטור. שנאמר: "והועד בבעליו ולא ישמרנו והמית" (דף רי"ף ה:) עד שתהא מיתה והעמדה בדין וגמר דין שוין כאחת:

חוץ מרשות המיוחדת למזיק - דאמר ליה: תורא דידך ברשותי, מאי בעי?

ורשות הניזק והמזיק: אמר רב חסדא אמר אבימי: חצר השותפין והבקעה, חייב בה על השן ועל הרגל, והכי קאמר: חוץ מרשות המיוחדת למזיק - דפטור, ורשות הניזק והמזיק. וכשהזיק חב המזיק לשלם וכו'. ור' אלעזר אמר: חצר השותפין והבקעה פטור בה על השן ועל הרגל, והכי קאמר: חוץ מרשות המיוחדת למזיק - דפטור, ורשות הניזק והמזיק - נמי פטור, וכשהזיק חב המזין לשלם לאתויי קרן. איני? והוא תני רב יוסף: חצר השותפין והפונדק חייב בה על השן ועל הרגל, ותיובתא דר' אלעזר. אמר לך ר' אלעזר: ותסברא? והא תניא: ארבעה כללות היה אומר ר' שמעון בן אלעזר בניזקין: כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק - חייב בכל. למזיק ולא לניזק - פטור בכל. לזה ולזה, כגון חצר השותפין והבקעה - פטור בה על השן ועל הרגל, על הנגיחה ועל הנגיפה ועל הנשיכה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם משלם חצי נזק, מוחד משלם נזק שלם. לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינה של שניהם - חייב בה על השן ועל הרגל ועל הנגיחה ועל הנשיכה ועל הנגיפה ועל הרביצה ועל הבעיטה, תם משלם חצי נזק, מועד משלם נזק שלם. קתני מיהת: חצר השותפין והבקעה - פטור בה על השן ועל הרגל. קשיא אהדדי. לא קשיא, כי תניא ההיא בחצר המיוחדת לזה ולזה, בין לפירות בין לשוורים. ודרב יוסף בחצר המיוחדת לפירות ואינה מיוחדת לשוורים. דיקא נמי דקתני הכא פונדק - דומיא דפונדק. דהא פונדק מיוחד לפירות ואינו מיוחד לשוורים. והכא דומיא דבקעה - מיוחדת בין לפירות בין לשוורים. שמע מינא וכן הלכתא:

גופא: ד' כללות היה ר' שמעון בן אלעזר אומר בניזקין: כל שהוא רשות לניזק ולא למזיק - חייב בכל. חייב על הכל לא קתני אלא חייב בכל. מני? ר' טרפון היא, דאמר: משונה קרן בחצר הניזק - נזק שלם משלם. אימא סיפא: לא לזה ולא לזה, כגון חצר שאינה של שניהם. מאי לא לזה ולא לזה? אילימא לא לזה ולא לזה כלל, אלא לאחר, והא בעינן "ובער בשדה אחר" וליכא. אלא לאו לא לזה ולא לזה, אלא דחד. וקתני סיפא: תם משלם חצי נזק ומועד משלם נזק שלם. אתאן לרבנן דאמרי: קרן בחצר הניזק חצי נזק הוא דמשלם. רישא ר' טרפון וסיפא רבנן. אין, דהא אמר ליה שמואל לרב יהודה: שיננא! שבוק מתניתין ותא אבתראי, רישא ר' טרפון וסיפא רבנן. רבינא משמיה דרבא אמר: כולה ר' טרפון היא ומאי לא לזה ולא לזה? לא לזה ולא לזה לפירות, אלא לחד, ולזה ולזה לשוורים. דלגבי שן הויא לה כחצר הניזק, ולגבי קרן הויא לה רשות הרבים.

אי הכי, ארבעה (דף רי"ף ו.) שלשה הוו, אמר רב נחמן בר יצחק: שלשה כללות בארבעה מקומות:

מתני' שום כסף ושוה כסף - בפני בית דין, על פי עדים בני חורין ובני ברית, והנשים בכלל, והניזק והמזיק בתשלומין:

גמ' מאי שום כסף? אמר רב יהודה: שום זה לא יהא אלא בכסף. תנינא להא דתנו רבנן: פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה - אין אומרים תצא פרה בטלית וטלית בפרה אלא שמין אותה בדמים:

שוה כסף - כדתניא: שוה כסף - מלמד שאין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות. מאי משמע? אמר רבא בר עולא: דבר השוה כל כסף. ומאי ניהו? קרקע, דאין להן אונאה. אי הכי, עבדים ושטרות נמי. אלא אמר רב אשי: שוה כסף ולא כסף עצמו. והני כולהו כסף נינהו, והתניא: "ישיב" לרבות שוה כסף ואפילו סובין. הכא במאי עסקינן? ביתמי. כלומר, הא דתניא: אין בית דין נזקקין אלא לנכסים שיש להם אחריות - ביתמי הוא, דמטלטלי לבעל חוב לא משתעבדי. אימא סיפא: קדם ותפס מטלטלין - בית דין גובין לו מהן. ואי ביתמי, אמאי גובין לו מהן? כדאמר רבא אמר רב נחמן: בשתפס מחיים. הכא נמי בשתפס מחיים. והשתא דתקינו רבנן לבעל חוב לגבות מן המטלטלין, גובה מיתמי בין ממקרקעי בין ממטלטלי, וכן הלכה. ואיכא מאן דפריש דכי תקינו רבנן לבעל חוב משום שלא תנעול דלת בפני לוין, אבל לניזק לא תקינו מידי, הלכך היכא דלית ליה למזיק קרקע ומת, אין לניזק כלום ממטלטלין של יתומים:

בפני בית דין - פרט לבית דין הדיוטות:

ע"פ עדים (דף טו.) בני חורין ובני ברית בני חורין למעוטי עבדים בני ברית למעוטי עובדי כוכבים דהני לאו בני עדות נינהו: והנשים בכלל הנזק דאמר רב יהודה אמר רב, וכן תני דבי רבי ישמעאל: אמר קרא (במדבר ה׳:ו׳ ) "איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם" השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשים שבתורה:

והניזק והמזיק בתשלומין:

ירושלמי מלמד שזה משלם חצי נזק וזה מפסיד חצי נזק: איתמר פלגא ניזקא רב פפא אמר: פלגא ניזקא ממונא. ורב הונא בריה דרב יהושע אמר: פלגא ניזקא קנסא: והלכתא- פלגא ניזקא קנסא בר מחצי נזק צרורות דהלכתא גמירי לה דממונא הוא: והשתא דאמרת פלגא ניזקא קנסא האי כלבא דאכל אימרי ושונרא דאכל תרננולי רברבין ולא מגבינן בבבל ודוקא רברבי אבל זוטרי אורחיה הוא ואי תפס לא מפקינן מיניה (דף רי"ף ו:) ואי אמר אזמינהו לדינא בהדאי לארץ ישראל מזמנינן ליה ואי לא אזיל משמתינן ליה בין כך ובין כך משמתינן ליה לסלוקי היזקיה מדר' נתן. דתניא, ר' נתן אומר: מנין שלא יגדל אדם כלב רע בתוך ביתו ולא יעמיד סולם רעוע בתוך ביתו שנאמר (דברים כב) "ולא תשים דמים בביתך":

מתני' חמשה תמין, וחמשה מועדין. הבהמה אינה מועדת, לא ליגח, ולא ליגוף, ולא לישוך, ולא לרבוץ, ולא לבעוט: השן מועדת לאכול את הראוי לה, והרגל מועדת לשבר בדרך הילוכה, שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק והאדם:

גמ' ותו ליכא? והא איכא הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש אמר רבינא: חסורי מיחסרא והכי קתני חמשה תמין הן ואם הועדו חמשתן מועדים ושן ורגל מועדים מתחלתן וזה הוא שור המועד ושור המזיק ברשות הניזק מחלוקת ר' טרפון ורבנן. רבי טרפון אומר: נזק שלם וחכמים אומרים חצי נזק (גירסת מהר"ם) ויש מועדין אחרים כיוצא בהן:

מתני' הזאב והארי והדוב והנמר והברדלס והנחש הרי אלו מועדים רבי אליעזר אומר בזמן שהן בני תרבות אינן מועדין והנחש מועד לעולם: מה בין תם למועד אלא שהתם משלם חצי נזק מגופו ומועד משלם נזק שלם מן העלייה:

גמ' מאי עלייה? אמר רבי אלעזר: מעולה שבנכסיו וכן הוא אומר (דה"ב לב) וישכב (גי' ד"ת חזקיה )אסא עם אבותיו ויקברוהו במעלה קברי בית דויד ואמר רבי אלעזר אצל מעולין שבמשפחה ומאן נינהו? דוד ושלמה: וכבוד עשו לו במותו אמר רבא: שהושיבו ישיבה על קברו פליגי בה ר' נתן ורבנן. חד אמר: ג' וחד אמר ז' ואמרי לה שלשים:

סליקו להו ארבעה אבות