מהרש"א על הש"ס/בבא קמא/פרק א

ב.

תוס' בד"ה לא זה וזה שיש כו' ובור לא רצה לשנות קודם אש כו' עכ"ל אבל מה שלא נקט בור קודם המבעיר ניחא להו בהנך תירוצים וטעמים שכתב רש"י אלא דהכא אינן מספיקין דאדרבה דטפי איכא לשנות בור קודם אש כדי לשנות נמי לא הרי הבור כהרי אלו דומיא דקתני ברישא ותירצו דהתנא נקט הכי דניחא ליה טפי להגדיל תורה ולשנות נמי לא הרי בכל הד' אבות ואי הוה נקט בור קודם אש הוה אתי אש מבור ומחד מהנך ולא ה"מ תו למתני לא הרי גבי אש וק"ל:

בד"ה ה"ג הך דהואי במשכן כו' ואית דגרסי הך דהוי במשכן וחשיבא קרי כו' או איפכא הוי תולדה עכ"ל ולפ"ז הא דקאמר הך דלא הוי במשכן ולא חשיבא כו' או או קאמר או לא הוי במשכן או לא חשיבא קרי ליה תולדה אבל האב תרתי בעי הוי במשכן וגם חשיבא דל"ל בהיפך הך דהוי במשכן וחשיבא קרי ליה אב או או קאמר או דהוי במשכן או חשיבא קרי אב אבל תולדה תרתי בעי דלא הוי במשכן וגם לא חשיבא דהא העלו הקרשים דהיינו הכנסה דהוי במשכן וקרי ליה תולדה וק"ל:

ג.

תד"ה והא דמכליא כו' דה"א דדוקא דשלח שלוחי כו' עכ"ל ולא ניחא להו לתרץ כפרש"י דאי לאו וביער ה"א דאתי ושלח להיכא דמכליא קרנא וכה"ג איכא בר"פ הערל לגבי תושב ושכיר דהכא ע"כ ושלח לחוד משמע אף בדלא מכליא קרנא דהא השתא ברגל נמי לא כתיב אלא חד קרא ושלח ומוקמינן ליה בדלא מכליא קרנא וליכא למימר דהשתא היינו טעמא משום דכתיב בשן ובער וכאן ברגל שינה למכתב ושלח ללמדך דמיירי בדלא מכליא קרנא הא לאו ראייה הוא דע"כ שינה הכתוב למכתב ושלח דאל"כ הוה מוקמי' תרוייהו אשן ודו"ק:

בד"ה ושן בהמות כו' בהמות שיש להן ארס כנחש ונושכות וממיתות דהוי נשיכה שהיא תולדה דקרן כו' עכ"ל צ"ע דהא אפילו נחש שאין נהנה מנשיכתו כיון דאורחיה בהכי הוי תולדה דרגל כמו שכתבו התוס' בסוף פרקין בד"ה והנחש הרי אלו מועדים כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה לא עשר כתיב כו' ואי כתיב בור ה"א דוקא בור ולא שיח כו' עכ"ל בפשיטות הל"ל דאי כתיב בור ה"א גזירת הכתוב דוקא בור עמוק הרבה דסתם בור כך הוא אבל בור עשר לא ולכך איצטריך והמת יהיה לו דבור עשר נמי חייב שיש בו כדי להמית אלא שהתוס' לישנא דמתני' דפ' הפרה נקטו בדבריהם דקתני החופר בור שיח ומערה חייב א"כ למה נאמר בור מה בור שיש בו כדי להמית כו' דהכי יליף מהך צריכותא ודו"ק:

ג:

בד"ה משורו למדנו כו' ובאבנו וסכינו אין לחלק בין תמות למועדות דלא שייך לחלק כו' עכ"ל ר"ל כיון דלא שייך לחלק ליכא למפרך כיון דמשורו למדנו דיו להיות כשורו דתם משלם ח"נ וק"ל:

בגמרא לרבא מבעיא ליה לרב פפא פשיטא ליה כו' נ"ל דהכי קים ליה לתלמודא לרב פפא דאל"כ איכא למימר דרב פפא נמי לא קרי ליה תולדה דרגל אלא משום לפוטרו ברה"ר וק"ל:

ד.

תו' בד"ה לאו אע"ג כו' וע"ק דעבד ואמה כשאין כוונתן להזיק נמי פטורים כו' עכ"ל פירוש ובמה מצינו מיהת משן דאין כוונתו נמי להזיק ה"ל למילף דחייב דהא מעיקרא דדינא דקאמר לכתוב רחמנא חדא ותיתי אידך מיניה במה מצינו קאמר כפרש"י לקמן בהדיא בשמעתין וק"ל:

בא"ד נמצא שכוונתן גורם הפטור ה"נ קרן כו' עכ"ל פי' כיון דהתם אף באין כוונתו דלא שייך שמא יקניטנו פטור דהכוונה גורם הפטור הכי נמי מיהת בקרן כיון דאיכא כוונה יש לפוטרו ואע"ג דלא שייך הכא שמא יקניטנו ומיהו בשן כיון דליכא כוונה כלל ולא שייך שמא יקניטנו חייב ורב אשי השיב דאף אין כוונה דהתם עדיפא לפטור מכוונה דקרן כיון דהתם בכוונה מיהת שייך שמא יקניטנו ופעמים נתכוונו ויאמרו לא נתכוונו ודו"ק:

בד"ה כראי אדם כו' היינו ממון שהזיק בשעת חיוב מיתה כו' עכ"ל פי' ממון אחר בהדי מיתה ומיהו הא דתנא דבי חזקיה בין מתכוין בין שאינו מתכוין מיירי נמי כי הכא לפטור מדמי הנהרג כמ"ש התוספות בסוף פרק המניח ועיין מזה בתוס' בסוף פרק כיצד הרגל בד"ה ויהא אדם כו' ודו"ק:

ד:

תוספות בד"ה ואימא מבעה זה מים פי' כיון דקרא לא דייקי כו' עכ"ל אבל לענין מים דייק ליה לישנא דמבעה דמתני' כמ"ש התוספות לקמן ואי הוה דייקי קרא נמי כרב וכשמואל ודאי דלא הוה תיקשי ליה ואימא מבעה זה מים כיון דבקרא בעירה כתיב לא הוה מוקמינן ליה אלא אי בשן אי ברגל וכן מ"ש התוספות בד"ה מי כתיב מים נבעו וא"ת כי כתיב נמי נבעו לא מתוקמא מתני' במים דמי קתני נבעה כו' והוה מוקמינן ליה בשן אע"ג דלא קתני נבעה היינו מהאי טעמא כיון דבקרא בעירה כתיב ודו"ק:

בפרש"י בד"ה ומנסך יין לעבודת כוכבים כו' ליכא למימר שנסכו בי"נ שזרק בו דלא קמחסריה כו' עכ"ל צ"ע לפירושו דהא איכא מאן דמפרש לה מערב ומ"ד נמי מנסך ממש היינו משום דאל"כ היינו מדמע ויש ליישב בדוחק דה"ק דלא קחסרי' ממש אלא דצריך למוכרו יותר בזול לעובד כוכבים וא"כ היינו מדמע ודו"ק:

ה.

תוספות בד"ה קתני היזק דלא מינכרא והא דקתני ג' כו' כדקתני ש"ח והשואל כו' עכ"ל אע"ג דלא דמי חיובי דידהו אי לאו שהן שנויין כן במקום אחד לא הוה תנא כולהו גווני כיון דכולהו אדם דאזיק שור הוא דמה"ט לא תני לשמואל אדם דאזיק שור ממש בידים ודו"ק:

ה:

בתוספות בד"ה כי שדית בור כו' ונראה דשן נמי אתי בפלגא דדינא או מאש לחוד כו' עכ"ל ולפי זה לגבי אש לא איצטריך ליה למימר כי שדית בור כו' דמאש לחוד נפקי כולהו לבד מבור וק"ל:

בד"ה להלכותיהן כו' מהרש"ל מחק כל דבור זה עד ומתני' לא קתני כו' ע"ש וכן נראה משמעו ממה שכתבו לקמן דבאש הל"ל הכי דלא אתי אלא מחד מינייהו ומבור דפטר בו כלים אבל בכל אינך בתר דכתיבי כולהו לא הוה איצטריך כל חדא מינייהו דהוה אש מב"ח והוצרך שפיר למימר להלכותיהן מיהו נראה ליישב דבריהם דהכא דמ"מ אמלתא דרבא דקאמר דמכל חד מינייהו ומבור אתיין כולהו המ"ל דהוי פטרי בהו כלים ומ"ש ואי יליף מחד מינייהו ומאש כו' ר"ל דאי משום הכי הוצרך למימר להלכותיהן דלא תקשי לילף מחד מינייהו ומאש מיהו בור נמי הוה כתיב דלא אתי מכולהו דאם כן המ"ל דהוה פטרי בהו טמון וה"ה דהמ"ל אי הוה ההוא חד או שן או רגל הוה פטרי בהו רה"ר ואי הוה ההוא חד מינייהו קרן הוה פטרי בהו תם ממש אלא דניחא למנקט הפטור במלתא דנקטי בהדיא דהיינו אש דלא אתי מב"ח ועוד אי הוה ההוא חד מינייהו אדם ליכא למפטר מידי אלא טמון כיון דמאש נמי אתי וק"ל:

ו.

תוס' בד"ה לאתויי בור כו' אם היזק בהדי דאזלי יתחייבו שניהם בעל כו' עכ"ל מדברי הרא"ש שאם הזיקה דרך הלוכה מחייב כ"א חצי הנזק ואם התיזה הבהמה כו' משלם בעל הבהמה רביעי נזק כו' עכ"ל ע"ש אך ק"ל כיון דבעל הבהמה חייב דרך הלוכו דהוי רגל היינו בחצר הניזק ובעל התקלה דחייב היינו ע"כ ברה"ר מטעם בור וכה"ג הקשו התוס' לקמן בד"ה פרה שהזיקה טלית כו' ויש ליישב כאן בדוחק שהתיזה ברה"ר והזיקה ברה"י וכה"ג כתבו התוס' בסמוך ודו"ק:

תוס' בד"ה תאמר בהני כו' היכי קאמר שור יוכיח דברשות חייב והא רגל כו' עכ"ל מדבריהם אלו שלא הקשו היכי ילפינן מרגל לחיובינהו ברה"ר הוכיח הרא"ש דעיקר חיוב דידהו מבור דהוא תחילת דינא ולא יהבינן להו הקל של רגל אלא של בור אבל דברי התוס' לעיל בד"ה משורו למדנו כו' אין מוכיחין כן אלא דבכה"ג יהבינן להו הקל של שניהם וצ"ע:

בד"ה היינו בור כו' דלאחר נפילה מיירי אמאי פטור כו' עכ"ל פי' אע"ג דלאחר נפילה אונס הוא מ"מ כיון דמיירי בדלא אפקרינהו היה לו לסלקו כדמוכחת הסוגיא בפ' המניח וק"ל:

ו:

בא"ד ומבור חלוק במה שאין תחלת עשייתן לנזק כו' עכ"ל ק"ק דנקטו מלתא אחריתי והמ"ל ומבור חלוק שאין הולך ומזיק ואילו הולכים ומזיקים כמ"ש לעיל בדיבור זה ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בד"ה כגון שהיתה עידית כו' דלית ליה למזיק כעידית דניזק כו' ישלם כסף לר"י כו' עכ"ל ולא אמרי' בהא נמי אהני קרא לר"י כיון דלא הוי לטובת הניזק וק"ל:

בד"ה שור רעהו כו' ומיהו למ"ד דאיכא כופר ברגל כו' עכ"ל אבל ליכא למיפרך מה לרגל שכן הזיקו מצוי דכיון דפירכא זו אינה אלא סברא בעלמא יש לנו לומר דיותר ראוי להתחייב באדם המזיק בידים ממזיק ע"י שלוח בעירו כמ"ש התוס' לגבי שן לעיל וק"ל:

ז.

תוס' בד"ה אי דאייקור ארעתא אפי' פורתא נמי לא ליספו ליה אע"ג שאינו מוצא ליתן עליהם ר' זוז כו' אבל אם לא פשע אפילו שוות יותר מר' זוז כו' עכ"ל יראה שגם מפרשי ליה כפרש"י בעני אך במלות פורתא וטובא פירשו בע"א וה"פ אי הוזל ארעא דכ"ע כו' כיון דלא פשע אפילו שוות טובא דהיינו יותר מר' זוז יכול ליטול ולא יצטרך למכור בפחות משויין ואי דעייל ונפק וגרם לעצמו אפי' פורתא דהיינו שאין מוצא לקנותם בר' זוז לא יטול כלום וק"ל:

ז:

תוס' בד"ה אליבא דר"י לא תבעי כו' כיון דיליף מג"ש כו' עכ"ל מיהו אליבא דר"י נמי ה"מ למיבעי היכא דאהני קרא ואפשר דפשיטא ליה לתלמודא לר"י דמצי יהיב ליה מעידית דעלמא כיון דיהיב ליה טפי מעידית דניזק דהא אי ה"ל זיבורית כעידית דניזק ה"מ יהיב ליה ודו"ק:

ח.

תוס' בד"ה ואיבעית אימא כו' דכיון דקאי אשלא היתה לו עידית כו' עכ"ל דכיון דבתירוצא דלעיל מיניה קאמר שלא היתה לו עידית ומכרה מסתמא האי תירוצא נמי עליה קאי ומיירי נמי בכה"ג דאל"כ ה"ל לפרושי הכא דאיירי אידי ואידי כשהיתה לו עידית ומכרה מיהו ה"מ לפרושי ולאוקמא בכה"ג וכפרש"י באידך לישנא אלא דניחא ליה לשבוקי סברא קמייתא ועוד דלא ניחא ליה למימר בברייתא קמייתא דקרי ליה בינונית משום דהוי בינונית דידיה כיון דהויא עידית דעלמא דהא ברישא דקתני בינונית כולם גובין בינונית ליכא לפרושי אלא בינונית דעלמא ומזה נראה שברח רש"י מזה הלשון וכתב תפוס לשון ראשון ודו"ק:

ט.

תוס' בד"ה ורב אמר בטלה מחלוקת כו' ותימה מ"ש כו' באותה רביע שנטל מכח ירושה וי"ל דרב אסי ס"ל כו' עכ"ל כל זה ללשון ראשון שפרש"י דללשון שני קושטא הוא דאותו רביע מכח ירושה נוטל בקרקע וללשון ראשון הוצרכו לדחוק בזה דפליג רב אסי אהך סברא ולכך הקשו לקמן דלמא פשיטא דלאו כיורשים אלא מספקא ליה אי כלקוחות באחריות או שלא באחריות דלא הוה לן לדחוקי דפליג רב אסי ארב בהך סברא ועיין עוד מה שכתבנו בזה ס"פ בית כור:

ט:

תוס' בד"ה ולר"י דאמר כו' לר"י כמו גחלת לר"ל ובשור קשור כו' ומשום דחרש עביד לנתוקי כו' עכ"ל ובדלא עביד לנתוקי כו' בפשיטות בבור מגולה ושור מותר ל"ק להו לפום סברתם דהשתא דשלהבת לר"י הוה כמו גחלת לר"ל ולא הוה רבותא אלא שור קשור ובור מכוסה ודו"ק:

בד"ה משא"כ בבור כו' וכן אש וכו' וא"ת ונילף משור ונחייבו בכופר כו' וא"ת שור ולא אדם כו' עכ"ל בבור איכא למימר קושטא דאימעיט משור ולא אדם אבל עיקר קושייתם מעיקרא אאש והוצרכו לתרץ דאימעיט מעליו וממילא דאימעיט נמי מיניה בור ולזה הקשו שור ולא אדם ל"ל כו' וק"ל:

י.

תוס' בד"ה ליחכה נירו כו' משמע דה"נ רוצה לפרש כן משא"כ בבור כו' עכ"ל הכי משמע להו דשייר חומר שור בדש בנירו איירי בהך מלתא גופא דאיירי לאתויי ליחכה נירו בחומר באש דומיא לפי מאי דסבר מעיקרא דשייר כלים בחומר בשור ותני ליה בחומר באש ודו"ק:

בד"ה ותו ליכא וא"ת כו' וי"ל משום דדחיק לאוקומי מתני' כו' עכ"ל בהך דהכוהו י' בני אדם כו' ליכא לתרוצי הכי אלא דעיקר קושייתם דאטו כי רוכלא כו' לא הוה אלא אהך דר' זירא ורב ששת דהקשו מסברא אבל מהנך דעשרה בני אדם הכהו כו' כיון דתניא בברייתא שפיר פריך בפשיטות דה"ל לתלמודא לאתויי נמי אמתני' דהכא ודו"ק:

בתוס' בד"ה כגון פפא בר אבא כו' ומיהו לפי המסקנא כו' אין צריך לפרש דחייב כו' עכ"ל ר"ל דאין צריך לפרש במסקנא דהוה כולהו פפא בר אבא דהרי לא חייב אלא אחרון ועיין בהגהת מרדכי:

י:

תוס' בד"ה כולן פטורין כו' אפי' לרבנן אחרון חייב כו' עכ"ל להאי שנויא בפלוגתא לא קמיירי ליכא לאוקומי מתני' בכה"ג ואפי' כרבנן דכיון דאין בראשון כדי להמית אין זה הכשרתי במקצת נזקו אלא דאחרון עשה כל המיתה לחייב עלה קטלא ואין כאן שום חיוב על הראשון משא"כ בבור תשעה דהראשון נמי חייב מיהת בתשלומי נזק ודו"ק:

יא:

תוספות בד"ה גזירה מקצתה כו' וקשה דהא כו' אמרי משום דנפקא כולה עכ"ל פירוש ואכתי יטעו להשוות רוב למקצת וק"ל:

יב.

תוס' בד"ה מכר לו עבדים כו' דאי מטעם חצר אמאי מפליג בהחזיק בקרקע בין עבדים למטלטלין דאי משתמרת לדעתו בתרוייהו קני כו' עכ"ל וצ"ע שהרי כתבו לקמן דסתם קרקעות אין עבדים משתמרין בהן לדעתו כו' ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

תוס' בד"ה בעינן דומיא כו' והחזיק בקרקע לא קנה עבדים כו' עכ"ל ולקמן דפריך מדשמואל לא בקנין אגב אלא מחמת דחשיב כמחובר כמו שפי' לקמן וק"ל:

תוס' בד"ה והלכתא בכפות כו' ת"ל דהוי חצר מהלכת כו' עכ"ל דטפי ה"ל למנקט האי טעמא כדנקט ליה נמי הכא בשמעתין וק"ל:

יב:

תוס' בד"ה ואם איתא כו' ומשני אלא מתנות כהונה כו' עכ"ל דע"כ צ"ל הכי לפי דרכם דלעיל דלא קאי האי שנויא דמפליג במחיים ובין לאחר שחיטה דהא בחלק של כהנים בכל גוונא הוי ממון גבוה ובחלק בעלים בכל גוונא הוי ממון בעלים אבל רש"י לא גרס כן ומפליג אף לפי המסקנא בין מחיים ובין לאחר שחיטה בחלק בעלים ודו"ק:

יג.

תוס' בד"ה אי אליבא דרבנן פי' בקונט' כו' משמע אפילו שהשור עושה כל ההיזק כו' הלכך בעל השור במועד משלם נזק שלם כו' עכ"ל ודאי דכן מוכח גם מפרש"י שלפנינו שהשור עושה כל ההיזק דהא לא בא לחייב בעל הבור אלא מטעמא דכי ליכא לאשתלומי כו' וא"כ שור המועד ראוי שישלם נזק שלם שהוא עשה כל ההיזק ולא מצי למידק אלא מתם אבל בפירושו שלפנינו לא פירש כן אלא שהמועד אינו משלם אלא ח"נ ותם רביע נזק והוא מגומגם:

יג:

בתוס' בד"ה כגון שקיבל עליו כו' איפכא לא מצי למימר כגון דאזקיה תורא דשואל כו' עכ"ל דהוה ניחא טפי למימר איפכא דהשתא לא תיקשי כלל אימא סיפא נפרצה בלילה כו' ודו"ק:

יד.

תוס' בד"ה מי לא פליגי כו' לא לזה ולא לזה לשוורים ולפירות דחד עכ"ל וקרי ליה חצר השותפין להניח בהן דברים אחרים או שיש לכל אחד ואחד בית בחצר זה ויש בו דריסת רגל לשניהם והוא כגרסת ר"ת לקמן דמוקי סיפא דברייתא בכה"ג וק"ק לפי גרסתו לקמן מאי פריך אי הכי ארבעה שלשה הוו דהא לא שמעי' ליה מרישא דכגון חצר השותפין דאיירי במיוחדת לזה ולזה לשוורים דומיא דבקעה ויש ליישב דתלמודא מדמה חצר שאינה מיוחדת לשוורים לשניהם לחצר המיוחדת לשוורים לשניהם דבין כך ובין כך דמיא לרה"ר וכן משמע לעיל דקאמר בההיא דרב יוסף ואינה מיוחדת לשוורים דלגבי שן הויא ליה חצר הניזק משמע דלגבי קרן מקרי רה"ר כמו במיוחדת לשניהם לשוורים ודו"ק:

יד:

תוס' בד"ה פרה שהזיקה כו' דא"א לאוקמה פרה שהזיקה טלית נמי ברה"ר כו' עכ"ל כל זה לגירסת ר"ת לעיל דגרס לפירות לחד ולא לזה ולא לזה לשוורים אבל לגרסת הספרים דלעיל איכא לאוקמה נמי הכא בחצר מיוחדת לזה ולזה לשוורים ולטלית לחד ועיין ברא"ש ובר"ן:

בא"ד ולא בא לאשמועינן כו' דהא טלית בור הוא ולא משלם מגופו כו' עכ"ל ומזה אין לדחות פי' הקונט' דאיכא למימר כיון שהזיקו זה את זה כמו שמשתלם בעל הטלית מגוף הפרה כך ישתלם בעל הפרה מגוף הטלית וק"ל:

בא"ד ול"ג פרה שהזיקה טלה דא"כ כו' עכ"ל לפי אותה גרסא יתיישב לפרש"י שפיר דאיירי שהזיקו זה את זה במקום אחד וק"ל:

טו.

תוס' בד"ה הא מני ר' יוסי כו' ואי רבי עקיבא ליתני שהתם פטור מדמי עבד ומאי שייר כו' עכ"ל וק"ק למאן דמפרש בפ' ד' וה' לר"י הגלילי נקי מדמי ולדות תם פטור ומועד חייב ליתני הכא שהתם פטור מדמי ולדות ומאי שייר דהאי שייר למ"ד פלגא ניזקא ממונא דחצי כופר לאו שיורא הוא כיון דלא דריש נקי מחצי כופר אי ס"ל דחייב בחצי כופר הוה בכלל חצי נזק ואי ס"ל דפטור מדרבה בין תם ובין מועד פטור וכשהשור בסקילה דפטור הוה בכלל משלם ח"נ מגופו דהביאוהו לב"ד כו' וי"ל דסוגיא דהכא אזלא כמאן דמפרש התם לר"י הגלילי אנשים ולא שוורים מועדים הא תם סלקא דעתך אמינא דחייב כתב רחמנא בעל השור נקי דתם נמי פטור ודו"ק:

בא"ד כרבי טרפון דאית ליה כו' דתם משלם כופר כו' עכ"ל מיהו בשמעתין לא בעי למימר הא מני ר' טרפון משום דלא שמעי' בהדיא דתם משלם חצי כופר ברה"ר אלא דתם משלם כופר שלם ברשות הניזק ומר' יוסי מייתי התם אר' טרפון דסבר כר"י הגלילי דתם משלם חצי כופר ברה"ר ומייתי לה מק"ו מרגל והתוס' שהביאו מר' טרפון אר"י הגלילי היינו דע"כ ר' טרפון לא יסבור הא דרבה ודו"ק:

טו:

תוס' בד"ה לפלוג ולתני כו' דמשמע דע"פ עדים משלם כשהמית שורו את פלוני כו' עכ"ל ולא ניחא להו לפרש כפרש"י דאהמית שורי שורו של פלוני לחוד פריך הכי דמצי לפלוגי משום דכל קושיית לפלוג ולתני בדידיה היינו דלא הוה ליה להאריך ולמנקט מלתא אחריתא אלא בהך מלתא דנקט כבר ה"ל לפלוגי וא"כ אי הוה מפליג בהמית שורי שורו של פלוני בלחוד ע"כ דהוה מאריך טפי דהוה הוצרך למנקט במלתיה המית שורי שורו של פלוני דביה דוקא איכא לפלוגי בין תם ובין מועד ולא בהמית שורי את פלוני דקתני נמי לעיל והשתא דנקט בסיפא המית שורי עבדו של פלוני אינו מאריך כ"כ דלא מפליג ביה בין תם ובין מועד ודו"ק:

טז.

בפרש"י בד"ה ואי ר"ט כו' הא ודאי לגבי שן רשות הניזק כו' עכ"ל ואע"ג דלגבי שוורים כרה"ר דמיא שהוא רשות לשניהם מ"מ לגבי אין ראוי לה דהיינו לכסות וכלים מיוחדת לניזק לחוד והוה קרן ברשות הניזק דומיא דראוי דמיוחדת לניזק לחוד לפירות וק"ל:

תוס' בד"ה כולה ר"ט כו' ואע"פ שמיוחדת לשניהם לפירות עכ"ל ר"ל אע"פ דהתם מיוחדת לשניהם לפירות והכא מיוחד לפירות לחד מ"מ טפי מסתבר למחשב התם רשות הניזק כיון דאין מיוחדת כלל לשוורים מדהכא דמיוחדת לשניהם לשוורים וכמו שהקשו לעיל דלא היה לו ליחשב רשות הניזק לגבי שן כיון שיש רשות לכל אחד להכניס שם שורו וק"ל:

טז:

תוס' בד"ה ר"א אומר בזמן כו' ואר"ת כו' אא"כ המיתו אבל כו' עכ"ל חסר בכאן בתוס' וכמו שהגיה מהרש"ל וע"ש בתוס':

בד"ה כי תניא מתניתא כו' וי"ל משום זאב כו' והוה שן דפטור בר"ה עכ"ל יש לדקדק דא"כ מאי פריך מאי האי דקתני לה גבי תולדה דשן גבי תולדה דקרן בעי למתני הא משום זאב דחזר לקדמותו שפיר נקט לה גבי שן וי"ל דהכי פריך דלא הוה ליה למתני הכא סתם חיה דמשמע נמי ארי אלא הוה ליה למתני הכא גבי תולדה דשן זאב בהדי' וארי ה"ל למתני גבי תולדה דקרן וק"ל:

יז.

תוס' בד"ה והאמר מר גדול כו' עדיף שמביא את הרבים לידי מעשה כו' עכ"ל אבל למגמר לדידיה מעשה עדיף וכ"כ התוספות בפ"ב דקידושין לפר"ת וצ"ל לפירושו לדברי המתרץ דאפשר קיים בלא לימד היינו בלא גמורי אבל לא ידעתי ל"ל לתלמודא כלל למימר הא למגמר דמעשה עדיף ביה כיון דבין הך דהכא לימד לא אמרינן ובין דהתם תלמוד גדול שמביא כו' איירי תרוייהו בלא גמורי לא ה"ל למימר אקושייתו אלא הך דהכא דאפשר קיים בלא לימד היינו בלא גמורי ויש ליישב בדוחק ודו"ק: