תוספות רי"ד/בבא קמא/פרק א

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש

על ש"ס: תוספות רי"ד | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

דף ב עמוד אעריכה

מסכת בבא קמא מהדורא תליתאה

אבות הטומאות השרץ ושכבת זרע וטמא מת ומצורע בימי סיפורו ומי חטאת שאין בהן כדי הזייה. הרי אלו מטמאין אדם וכלי במגע וכלי חרס באויר ואינן מטמאין במשא. פירוש אע"ג דטמא מת לא דמי להנהו דכולהו מטמאין טומאת ערב ואינן עושין אלא ולד ראשון לטמא אוכלין ומשקין ואלו טמא מת מטמא טומאת שבעה ועושה אב הטומאה לטמא אדם וכלים כדתנן בריש אהלות שנים טמאים כמת. שלשה טמאים כמת. ארבעה טמאים כמת כולי. ולא ימצא טמא מת שיטמא טומאת ערב ולא יעשה אלא ולד ראשון אלא אדם שנגע במת ואדם באדם דראשון טמא טומאת שבעה והשני טמא טומאת ערב מ"מ כל טמאי מתים השוו בדבר זה שהן מטמאין אדם וכלים במגע אבל לא במשא. ששום טמא אינו מטמא במשא אלא במגע ואינו מטמא במשא אלא מת וכל טומאת הפורשות ממנו כגון עצם כשעורה וכיוצא בו. אבל שום טמא מת לא יטמא במשא. ואע"ג דאמרי חרב הרי הוא כחלל דוקא לטמא טומאת שבעה כחלל ולא שיטמא במשא כחלל:


דף ד עמוד אעריכה

והמבעה כשהזיק חב המזיק לאתויי רגל. פי' לא על הראשון קאמר דראשון איצטריך לגופיה הצד השוה שבהן שדרכן להזיק ושמירתן עליך וכשהזיק חב המזיק לשלם נזק במיטב הארץ. אף כל שדרכו להזיק ושמירתו עליך כשהזיק חב המזיק לשלם תשלומי נזק במיטב הארץ. ואתי לרבויי במה הצד כל הני דאמרינן בגמרא אלא על השני קאמר דתני גבי כל שחבתי בשמירתו כו' דההיא ודאי היא יתירא ואתי לרבויי בין לרב בין לשמואל. כדאמרינן לקמן בפירקין:

פיסקא כשהזיק חב המזיק לאתוי קרן פי' ורב דאמר תנא שור וכל מילי כשהזיק חב המזיק לאתוי מה דבעינן למימר לקמן:


דף ד עמוד בעריכה

והמנסך כתב המורה ליכא. למימר שעירבו ביין נסך דלא קא חסרי' ולא מידי דהא מזבין ליה כוליה בר מדמי יין נסך. ואינו נראה לי דמדמע נמי מזבן לכהנים. אלא פסידא הוא דכהנים מזלזלי וזבני ה"נ עכו"ם מזלזלי וזבני ובפ' הניזקין פליגי ביה רב ושמואל. דרב אמר מנסך ממש ושמואל אמר מערב והתם מפרש טעמייהו:


דף ה עמוד אעריכה

סבר לה כר"ע דאמר עדים זוממין אינן משלמין ע"פ עצמן. פירוש המורה כגון אם הוזמו בב"ד. ולא הספיק בע"ד להעמידן בדין ולתובען והלכו למקום אחר והודו שם שהוזמו בב"ד של פלוני פטורין אלמא קנסא הוא. דמודה בקנס פטור. וקשיא לי טובא בהאי פירושא שלאחר שהעידוהו עדים בב"ד יפטר בהודאתו. ראה עדים ממשמשין ובאין וקדם והודה דפטור. אבל לאחר שבאו עדים והעידו לא דא"כ ליתני העידוהו עדים ולא הספיקו לגמור דינו והלך בב"ד אחר והודה פטור וכ"ש ראה עדים ממשמשין ובאים. אלא ודאי ממשמשין דוקא. שעדיין לא העידו. אבל לאחר שהעידו לא וראיתי למפרש אחר שפירש בריש מכות כך. אם אחר גמר דין זה שהעידו עליו חזרו והזימו עצמן ואמרו עדות שקר העדנו אין משלמין ע"פ עצמן ואע"ג דבאו אח"כ עדים והזימום. וזה נ"ל פתרון יפה דכיון שקדמו הן והודו אע"פ שבאו עדים לאחר מיכן פטורים. דמודה בקנס ואח"כ באו עדים פטור. ואע"ג בריש מכות אמרינן בגמרא כדפירש המורה ל"ד האי להאי דהכי אמרינן התם אמר רב יהודא אמר רב עד זומם משלם לפי חלקו מאי משלם לפי חלקו. אי לימא דהאי משלם פלגא והאי משלם פלגא תנינא משלשין בממון. אלא דאיתזם חד מינייהו דמשלם פלגא דידיה והתניא אין משלמין ממון עד שיזומו שניהן. אמר רבא באומר עדות שקר העדתי. כל כמיניה כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד. אלא באומר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני וחייבונו ממון סד"א כיון דלחבריה לא מצי מחייב איהו נמי לא לחייב קמ"ל. ודוקא גבי עד א' דמתחייב בהודאתו איכא לפרושי הכי אבל גבי שני עדים דנפטרין בהודאתן לר"ע ליכא למימר הכי ובע"א דמפרשינן הכי משום דליכא למימר שלאחר שאמר שקר העדתי באו עדים והזימוהו שאין ע"א ניזום בלא חבירו. להכי ליכא לאקומי אלא כגון שאמר העדנו והוזמנו בב"ד של פלוני אבל גבי שני עדים דאמרינן פטורין מתפריש שפיר שהודו מתחלה ואמרו שקר העדנו ומשום דכיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אמרינן שאח"כ באו עדים והזימום ואפילו הכי פטורין מפני שקדמו והודו:


דף ה עמוד בעריכה

לא זה וזה שיש בהן רוח חיים כולי: אמר רבא וכולהו כי שדית בור בינייהו אתיאן מה שכתבתי במהדורא קמא דקרן משלמת את הכופר משא"כ בכולן אינו נראה לי דהא אמרינן בפירקא דלקמן בהלכתא שור המזיק ברשות הניזק דאיכא כופר ברגל. ובפרק שור שנגח ד' וה' שורים בה' שור האיצטדין אמרינן דאיכא כופר בשור כדכתיב במהדורא בתרא. אלא ודאי הכי בעינן לפרושי כדבעינן למילף שן ורגל ואש ובור מקרן פרכינן שכן כוונתן להזיק משא"כ באלה וכדבעינן למילף אדם מקרן אית לפרוכי שכן משלמת את הכופר משא"כ באדם כי היכי דלא תילוף אדם מקרן אפילו דכוונתו להזיק:


דף ו עמוד אעריכה

פיסקא הצד השוה שבהן כך כתוב בספרים. כח מעשיו רשות מצוי סימן והכין פירושא באבנו וסכינו ומשאו שהניחן בראש גגו פרכי' מה לבור שכן אין כח אחר מעורב בו תאמר בהני שכח אחר מעורב בהן. ובבור המתגלגל ברגלי אדם ובהמה פרכי' מה לבור שכן מעשיו גרמו לו. אבל בור המתגלגל אחרים שגילגלוהו עשאוהו ובפותקין ביבותיהן שמעשיו הן פרכי' מה לבור שכן שלא ברשות תאמר בפותקין שהוא ברשות. ובכותל ואילן כד ילפינן מבור אמרינן מה מצינו בבור שהזיקו מצוי שאין לומר שתחלת עשייתו לנזק שהרי אלה אין תחלת עשייתן לנזק ואדרבא מתחלת עשייתו לנזק פרכינן דלא תילף כותל ואילן מבור:


דף ו עמוד בעריכה

רבינא אמר לאתויי הא דתנן הכותל והאילן שנפלו לרה"ר והזיקו פטור מלשלם קשיא לי היכי דמי האי הזיקו אי בתר דנפלו הזיקו אמאי פטור אע"ג דנפל באונס איבעי ליה למפנינהו א"ו כגון שהזיקו בדרך נפילתן והיכי מוקי לה כגון שהזיק לאחר נפילתן. ויש לומר דאיכא לאוקומי נמי כגון שהזיקו לאחר נפילתן וכגון שלא היה לו שהות לפנותן והילכך אם היה אנוס בנפילתן פטור. ואם היה פושע בנפילתן חיב ובתרוויהו מתוקמא מתניתין ואי הזיקו בתר דנפלו דמי לבור ואי הזיקו דרך נפילתן דמי לשור וצריך לאתינהו במה הצד כדפי' במה"ק:


דף ח עמוד אעריכה

מה דרכו של אדם להוציא פחות שבכלים מה שהקשיתי במהדורא קמא ממאי דאמרן כל מיטלטלי מיטב נינהו. נראה לי לתרץ גבי נזקין אמרינן הכי דאי מיטב יהיב ליה או שוה כסף ואפילו סובין ואע"פ שיש לו כמה דינרי זהב וכסף. אבל גבי חוב אי אית ליה זוזי ללוה לא מצי לסלוקי בקרקע. אלא זוזי יהיב ליה ואי לית ליה זוזי ואית ליה מטלטלי ובעי לסלוקי בהנהי מטלטלי אמרינן ליה טרח זבין והב ליה דעבד לוה לאיש מלוה לבר מקרקע דאי לית ליה לא מטלטלי ולא זוזי אלא קרקע לא אמרינן ליה טרח זבין והב ליה דהוה מפסדינן ליה טובא שאין אדם יכול למכור בכל שעה שרוצה אך אם יזלזל בו הרבה אלא ב"ד יורדין לנכסיו ושמין לו מהם למלוה כשיעור זוזין וזה שבא למשכנו בבית הוה מצי למימר ליה זיל טרח וזבין והב לי זוזי אלא שהוא ירא דילמא שמיט ואכיל להו והילכך דין הוא שיגבוהו ב"ד וימשכנו המעולה שבכליו ומדאמר רחמנא הוא יוציא אליך את העבוט החוצה והוא נפטר בפחות שבכליו מיכן למדנו שגם אם אין לו מטלטלין ויש לו קרקע שמגביהו מן הזיבורית:


דף יא עמוד אעריכה

מאי לאו בהא קמיפלגי דמ"ס פחת נבלה דניזק הויא ומ"ס דמזיק הויא: ראיתי מפרשים דאבא שאול דאמר יביא עדודה לבית דין סבר דפחת נבלה דמזיק הוי וה"ק יביאנה עכשיו לב"ד וישומו אותה ומה שפיחתה המיתה עד שעת העמדה בדין מפסיד המזיק שמין כמה הוא שוה ונותנין אותה לניזק. ואע"פ שהל' מוכיח כן מדקאמר יביא עדודה לב"ד ק"ל טובא לפרש הכי דהא מה דאייתינן לעיל הטרפה לא ישלם אליבא דאבא שאול ילפינן הכי כדפרישית במה"ק וכך פי' גם המורה וילפי' מינה דנבלה דניזק הוי ואוקימנא דקראי איצטרוכי לפחת נבלה אלמא אבא שאול סבר דפחת נבלה הוי דניזק והיכי אמרינן דסבר דהוי דמזיק. ונראה לי לפרש דהאי דקאמר יביא עדודה לא שיביא הנבלה ממש לב"ד עד אלקים יבא דבר שניהם שיביא טענת העדודה לב"ד דהיינו עדים שהעידו כמה היתה שוה בשעת מיתה ומעלה אותה לניזק באותם הדמים. ומפסיד הניזק הפחת משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין:

פיסקא חבתי בתשלומי נזקו וכולי כסימן ולד באישה כך סימן ולד בבהמה מה דק"ל במהדורא תניינא. נ"ל לתרץ דלא גרסינן כולה אלא רובה והכין פירושא גזרה מקצתה אטו רובא שאם כשיצתה מקצתה לא תאסור את רוב הנשאר גם כשתצא רובא ומיעוטה בפנים לא יאסרו את מיעוט הנשאר. והתם ודאי אסור משום דכולה הוי ולד ורובה נמי כיון דהוי סימן ולד איכא למימר דילמא רוב מיחוי העובר התם הוי וכיון שרוב העובר יצא לחוץ נאסר אותו המיעוט הנשאר בפנים וטעמא משום דשליא הוי סימן ולד הא לא"ה לא היה נאסר מיעוט שליא הנשאר בפנים משום יציאת רובה מידי דהוי ארוב אבר שאם הוציא העובר את רוב ידו לחוץ לא נאסר מיעוט הנשאר בפנים. ואליבא דמ"ד בריש פ' בהמה המקשה אין לידה לאברים ואמר המורה דה"ג סימן ולד באשה (גרסינן) ומשום דבפ' המפלת תנן המפלת שליא או סנדל תשב לזכר ולנקבה דאלמא השליא סימן ולד הוא באשה תני השתא לגבי בהמה כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה אי נמי משום דכתיב ויעש ד' אלקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם ודרשינן מלמד שעשה לה שליא מש"ה תני כסימן ולד באשה כך סימן ולד בבהמה:


דף יד עמוד בעריכה

פרה שהזיקה טלית וטלית שהזיקה פרה כו' הנכון בעיני לפרש שנכשלה הפרה בטלית ונקרעה הטלית ונשברה רגל הפרה ואתי לאשמעינן דאע"ג דבשעה שהזיק הוזק כל חד וחד לא אמרינן יצא נזק בנזק מה דליכא למשמע משני שוורים שחבלו זה בזה כדכתיב במה"ק. וכך משמע פשט הלשון. ומאי דקשיא לי היכי דמי שיתחייב משום רגל אוקמה כדאוקימנה לברייתא דלעיל כגון שמיוחדת לאחד לכלים. ולזה ולזה לשוורים דלגבי כלים הויא חצר הניזק וכיון דמיוחדת לשניהם לשוורים חייב בעל הכלים בנזקי בור שיש לו לשוורים שלא תכשל שם בהמת חבירו שהוא מכניסה ברשות:

והתלמודא שלא דקדק בזה מפני שאינו צריך אלא לפרש שו' כסף אבל חיוב הרגל תעמידנה בכל היכי דמשתכא: