בבא קמא י ב
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אי דבלאו איהו לא אזלא פשיטא אלא דבלאו איהו אזלא מאי קא עביד מתקיף לה רב פפא והא איכא הא דתניא ה' שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחד וישב עליו ושברו האחרון חייב ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא היכי דמי אילימא דבלאו איהו לא איתבר פשיטא אלא דבלאו איהו נמי איתבר מאי קעביד סוף סוף מתניתא היכא מתרצא לא צריכא דבלאו איהו הוי מיתבר בתרי שעי והשתא איתבר בחדא שעה דאמרי ליה אי לאו את הוי יתבינן טפי פורתא וקיימין ולימא להו אי לאו אתון בדידי לא הוה מיתבר לא צריכא דבהדי דסמיך בהו תבר פשיטא מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל דכחו כגופו דמי דכל היכא דגופו תבר כחו נמי תבר ותו ליכא והא איכא הא דתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשר מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה ומת כולן פטורין רבי יהודה בן בתירא אומר בזה אחר זה האחרון חייב מפני שקירב את מיתתו בקטלא לא קמיירי ואיבעית אימא בפלוגתא לא קמיירי ולא והא אוקימנן דלא כרבי דלא כר' וכרבנן מוקמינן כר' יהודה בן בתירא ולא כרבנן לא מוקמינן:
חבתי בתשלומי נזקו:
חבתי בנזקו לא קתני אלא בתשלומי נזקו תנינא להא דתנו רבנן תשלומי נזק מלמד שהבעלים מטפלין בנבילה מנא הני מילי אמר ר' אמי דאמר קרא (ויקרא כד, יח) מכה נפש בהמה ישלמנה אל תקרי ישלמנה אלא ישלימנה רב כהנא אמר מהכא (שמות כב, יב) אם טרף יטרף יביאהו עד הטרפה לא ישלם עד טרפה ישלם טרפה עצמה לא ישלם חזקיה אמר מהכא (שמות כא, לד) והמת יהיה לו לניזק וכן תנא דבי חזקיה והמת יהיה לו לניזק אתה אומר לניזק או אינו אלא למזיק אמרת לא כך היה מאי לא כך היה אמר אביי אי ס"ד נבילה דמזיק הויא ליכתוב רחמנא שור תחת השור ולישתוק והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק וצריכא דאי כתב רחמנא מכה בהמה ישלמנה משום דלא שכיחא אבל טרפה דשכיחא אימא לא צריכא ואי אשמועינן טרפה משום דממילא אבל מכה בהמה דבידים אימא לא ואי אשמועינן הני תרתי הא משום דלא שכיחא והא משום דממילא אבל והמת יהיה לו דשכיחא ובידים אימא לא ואי אשמועינן המת יהיה לו משום דממונא קא מזיק אבל הכא דבגופא מזיק אימא לא צריכא א"ל רב כהנא לרב אלא טעמא דכתב רחמנא והמת יהיה לו הא לאו הכי הוה אמינא נבילה דמזיק הויא השתא אי אית ליה לדידיה כמה טריפות יהיב ליה דאמר מר (שמות כא, לד) ישיב לרבות שוה כסף ואפילו סובין דידיה מבעיא לא נצרכא אלא לפחת נבילה לימא פחת נבילה תנאי היא דתניא אם טרף יטרף יביאהו עד
רש"י
עריכהאי דבלאו איהו לא מינטר - כגון שהיו עסקיו רעים:
פשיטא - אין זו הכשרתי במקצת נזקו אלא כל נזקו ולא דמי להשלים בור לעשרה דאע"ג דקי"ל בור ט' דלא עבדי מיתה נזקין מיהא עבדי וסייע הראשון בהגרמת מיתתו ואיצטריכא למיתני דאחרון חייב:
מאי קעביד - ואינו חייב כלום:
מרבה בחבילות - שריבה חבילות זמורות בהדלקה של חבירו וקירבה ע"י החבילות לגדיש אחרים שהיה בדין שיהא הוא חייב ולא הראשון:
פשיטא - ולמה הוה לן למיתנייה הרי הראשון לא סייע כלום דכל מה דשביק ליה מעמיא ואזיל אבל חופר בור תשעה רוב מיתתו הוא עושה אלא האחרון מקרבה:
כגון פפא בר אבא - שהיה בעל בשר:
פשיטא - דלא דמי לבור שהראשון גרם נזקין והרג חציו או רובו אלא משום הכי הוא דמפטר דאמר ליה אי לאו אתה הוה מתזיק ולא הוה מיית אבל אלו לא שברו כלום כל זמן שלא בא זה:
מתניתא - דספסל:
היכא מיתרצא - הואיל ומותבת הכי אבל מוסר שורו ומרבה בחבילות לא מתנייתא נינהו אלא מסברא הוו מקשי להו:
דבלאו איהו הוה מיתבר בתרי שעי - ולהכי אצטריך למיתנייה לאשמועינן דאפי' הכי חייב ומיהו בהדי ההיא דחופר בור לא מצי למיתנייה דתהוי הך כהכשר במקצת נזקו דמתני' דהאי לא מקצת נזק הוא אלא כל נזק שהראשונים לא התחילו לשברן כי היכי דחופר בור ט' הזיקתו הבל חום של ט' והבל חום של י' הרגו:
ולימא להו אי לאו אתון בדידי - לחוד לא הוה מיתבר ואתם כשישבתי היה לכם לעמוד ומדלא עמדתם אתם כמוני שברתם וגבי משלים בור לעשרה ליכא לאקשויי הכי דמאי הוה ליה לקמא למיעבד:
לא צריכא דבהדי דסמיך עלייהו - לעולם דבלאו איהו לא הוה מיתבר כלל ודקאמרת פשיטא לא צריכא דלא ישב עליו אלא עמד על רגליו ונסמך עליהם ואתא לאשמועינן דכחו כגופו דמי:
סמך בהו - נסמך עליהם ולא יכלו לעמוד לישנא אחרינא דזגא מזגא גרסינן כדאמרינן בעלמא חזי למיזגא עליה (שבת דף מח.):
פטורין - שאין ידוע על ידי מי נהרג:
שקירב מיתתו - ופלוגתייהו דרבי יהודה בן בתירא ורבנן מפ' בסנהדרין בפרק אלו הן הנשרפין (דף עח.) ר' יהודה סבר כי יכה כל נפש אדם כתיב דמשמע כל דהו נפש ורבנן סברי כולה נפש משמע והיינו הכשרתי במקצת נזקו דומיא דחופר בור שהראשון הזיק והאחרון הרג:
דלא כרבי וכרבנן מוקמינן - דהלכה כרבים:
בנזקו לא קתני - דליהוי משמע שישלם שור גמור חי והוא יטול את הנבילה:
אלא בתשלומי נזקו - דמשמע השלמה שיטול ניזק את הנבילה וזה משלים לו מה שפחתתו מיתה:
תשלומי נזקו מלמד כו' - לשון השלמה משלים לו לניזק:
הבעלים מטפלין בנבילה - כלומר נוטלין את הנבילה:
ישלימנה - משמע שישלם המותר:
יביאהו עד - דריש השתא הכי אם טרוף יטרף השור בפשיעתו של שומר שכר דהאי קרא בשומר שכר כתיב כדאמרינן בהשואל (ב"מ דף צד:) פרשה שנייה נאמרה בשומר שכר יביאהו עד הטרפה ישלם כל ההיזק עד דמי הטרפה אבל דמי הטריפה עצמה לא ישלם דניזק מטפל וטורח בנבילה למוכרה:
אי ס"ד נבילה דמזיק - והאי המת יהיה לו למזיק קאמר:
ולשתוק - קרא מיניה דלא אצטריך להכי דפשיטא לן כיון דשלם שור תחת השור נבילה שלו היא:
לניזק - שיטלנו בדמים ועליו ישלים המזיק:
מכה בהמה לא שכיחא - שיהא אדם מזיק בהמה של חבירו לפיכך לא החמיר עליו הכתוב לטרוח במכירת הנבילה:
טריפה דממילא - שהזאב טרפה והשומר לא נתכוון אמטו להכי חס רחמנא עליה דלא למיטרח בנבילה:
דבידים - קא מזיק אימא על המזיק לטרוח בנבילה ומשלם הדמים קמ"ל:
והמת יהיה לו - משתעי בשור נגח דשכיח ובידים הוא ממש (שהשור) שהוא (ממונו של מזיק) נתכוין להזיק:
שומר שכר - שפשע ונטרפה על ידי זאב כנזקי גופו חשיב ליה שהרי היה עליו לשומרה:
השתא אי הוו ליה טריפות - למזיק כשיעור כל דמי נזקו הוה יהיב ליה בעל כרחיה דניזק דאמר מר ישיב לרבות כו' דידיה מיבעיא:
לא נצרכא - הא דכתב קרא דניזק מטפל בנבילה:
אלא לפחת נבילה - דהכי אמר רחמנא דמשעת מיתה קאי ברשותיה דניזק ואם הסריח ופחתה דמים משעת מיתה ועד שעת העמדה בדין פסידא דניזק הוא ומשלם ליה מזיק מה שהנזק הוי יתר על הדמים שהיתה נבילה שוה בשעת מיתה:
תוספות
עריכהמאי קעביד. בכולה שמעתין צ"ל מאי קעביד טפי מאחריני וישלם כל אחד חלקו ואין לומר דליפטר דתניא פרק הפרה (לקמן נא.) אחד החוקק בור לי' ובא אחר והשלימו לעשרים ובא אחר והשלימו לשלשים כולם חייבין אע"ג דבלאו איהו הוה מתה מיהו בזה צריך לדקדק וכי בשביל שהשליך איש עץ בתוך אש גדולה יתחייב הא לא דמי אלא לאחד שחופר בור י' ובא אחר והשלימו לי"א:
כולן פטורין. וביש לראשון כדי להמית דבשאין בו כדי להמית אפילו לרבנן אחרון חייב כדמוכח בפ' כל הנשרפין (סנהדרין דף עח.):
ישלימנה. בעל הבור ישלם אין לדרוש ישלם ישלים אבל ישלמנה משמע שהבהמה עצמה ישלם וזה אי אפשר שכבר מתה לפיכך יש לדרוש ישלימנה:
לא ישלם. אע"ג דקרא בשומר שכר כתיב דפטור מאונסין מ"מ מדכתיב עד הטרפה לא ישלם יש ללמוד דהיכא דישלם לא ישלם כלום בשביל הטרפה עצמה:
הא משום דממילא כו'. כלומר מחד מינייהו לא אתיא אבל מתרוייהו אתיא במה הצד ולא חש להאריך ולדקדק בזה:
לא נצרכא אלא לפחת נבילה. אע"ג דבפ' המניח (לקמן לד.) אמרינן כיחשה כשעת העמדה בדין משום דקרנא דתורא קבירא בי' התם משום דלא מתה ויש לו להמתין עד שתתרפא אבל הכא מיד היה לו למוכרה:
ראשונים נוספים
פי' מרבה בחבילות מרבה חבילי עצים לחזק הדליקה ואקשי' וכי אין מכשיר מקצת נזק וחייב בכל אלא זה והתניא חמשה שישבו על ספסל אחד ולא שברוהו ובא אחר וישב עמהן ושברו אחרון חייב. ואתינן לדחויה כדדחינן מסר שורו לה' בני אדם ומרבה בחבילות ואוקימנא דזגא מיזגא ובלא איהו לא מיתבר מהו דתימא כחו לאו כגופו דמי קמ"ל.
אוקימנא להא דת"ר הכשרתי מקצת נזקו כו' כרבנן ודלא כרבי ואקשי' והתניא הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות בין בבת אחת בין בזה אחר זה [ומת] פטורין ר' יהודה בן בתירא אומר אחרון שקירב מיתתו [חייב] הנה ר"י בן בתירא סבר המכשיר במקצת נזק חייב בכולו נוקמיה לדידיה ומפרקינן דחינן לה מיחידאה ומוקמינן לה כרבים שפיר אבל לדחויה מרבנן ולוקמה כר' יהודה בן בתירא דהוא יחיד לא:
פיס' חבתי בתשלומי נזקו. דייקינן ממתני' שאינו חייב בכל הנזק אלא בתשלומו כגון הא דתניא תשלומי נזק מלמד שהבעלין מטפלין בנבילה ואפקה ר' אמי ממכה [נפש] בהמה ישלמנה דריש ביה ישלימנה.
רב כהנא מפיק לה מהא הטרפה לא ישלם כלומר מה שהיתה שוה עד שנעשית טרפה לא ישלם רב חזקיה אמר והמת יהיה לו לניזק.
וכן תנא דבי חזקיה. ואסיקנא אי סלקא דעתך נבילה דמזיק הוי ליכתוב רחמנא שלם ישלם שור תחת השור ולישתוק והמת יהיה לו למה לי ש"מ לניזק.
ואמר רב פפא כגון פפא בר אבא. כלומר שהיה עב ביותר פי' רשב"ם ז"ל דמש"ה נקט פפא בר אבא לפי שהספסלין מושאלין הן מן הסתם לישיבה לסתם בני אדם אבל לא לעבים ביותר כמו פפא בר אבא ולפיכך אם ישבו עליו שאר בני אדם ושברוהו פטורין כמתה מחמת מלאכה וכן מעשה בא לידו ופטרם אבל אם ישב עליו פפא בר אבא ודכותיה חייב ולפי דברי הרב ז"ל הא דאמרינן דאמרי ליה אי לאו את הוה יתבי' פורתא וקיימי' למה להו למימר הכי דמשמע שאלו נשבר מחמת ישיבתם היו חייבים והא אינהו ברשות יתבי ביה ולית להו למיקם מיניה ואם נשבר פטורין ולפיכך נצטרך לומר לפי פירושו של הרב ז"ל דבכלהו אינך נמי כפפא בר אבא, אבל ר"ת אחיו ז"ל פירש דכולן ישבו בו שלא ברשות, דאינו מושאל מן הסתם אפילו לשאר אנשים, ולא נקט פפא בר אבא אלא לאשמועינן דטעמא דברייתא משום דכחו כגופו כדמפרשינן בתרצתא דברייתא. ולפי פירושו נצטרך לומר דרב פפא דנקט פפא בר אבא איהו הוא דקא מקשה ומתרץ לה.
ולימא להו אי לאו אתון בדידי לחודי לא מיתבר כלל לא צריכא דזגא מיזגא עלייהו. ומתוך כבדו לא היו יכולין לקום וא"ת א"כ בחופר בו תשעה נמי ובא אחר והשלימו לעשרה אמאי חייב לימא ליה לראשון אי לאו אתה טפח דידי מאי קא עביד לא היא דהכא הוה להו למיקם דהא אפשר אבל התם לא הוה להו למיעבד מידי.
אל תיקרי ישלמנה אלא ישלימנה. פירוש אל תפרש ישלמנה כולה כלומר חיה תחת זו דהא בדידה קא משתעי כלומר ישלם אותה עצמה ואי אפשר דהא מתה, אלא פירוש ישלימנה ומחמת כינוי שבישלמנה קא דריש הכי אבל בכל מקום שנאמר ישלם או משלם לא מצינן למידק מינ' כלום.
כגון פפא בר אבא. לא נאמר כן אלא דרך צחות ומילי דבדיחותא. מאירי ז"ל.
פירש רשב"ם דלכך נקט רב פפא בר אבא וכו'. ומאי דקאמר ואי דבלאו איהו מיתבר מאי קא עביד פירוש וחייבין כלם מיירי נמי דהוו כלהו כפפא בר אבא. תלמיד ה"ר פרץ ז"ל.
ורבינו ישעיה ז"ל כתב וז"ל וכן צריך לומר דכלם אבות הוו כגון פפא בר אבא דאי לאו אכלהו קאמר אמאי אחרון חייב אפילו היה פפא בר אבא ראשון היה חייב. ע"כ.
כתבו בתוספות מדקאמר בסמוך דאמר ליה אי לאו את וכו'. וקשה נימא שלעולם פטורין ונקט הכי לחייבו. וי"ל אם כן יאמר דאמר להו פירוש דאותו בעל הספסל יאמר להם. לוקמה שאינם כולם כן כפפא בר אבא ויעמיד הברייתא כן. וי"ל דאם כן למה נקט האחרון חייב הראשון נמי חייב. ע"כ. תלמיד ה"ר ישראל ז"ל.
כגון פפא בר אבא. פירש בתוספות כגון פפא בר אבא אכלהו קאי מדקאמר בסמוך דאמר לית אי לאו את וכו'. תימא למה צריכין התוספות להביא ראייה מזה שכלם היו כבדים יביאו ראיה דעל כרחך היו כלם כבדים דאי לאו הכי יאמר שכלם היו קלים וראשון היה כבד וראשון היה ראוי להיות חייב ולא אחרון ולמה אמרה הברייתא שאחרון חייב אלא מדאמרי הברייתא שאחרון חייב שמע מינה שכלם היו כבדים. וי"ל שאין להביא ראייה מזה שאם כן כשאמר התלמוד ולימא להו אי לאו אתון לדידי לחודיה לא מיתבר למה לא תירץ לו התלמוד ויעשה ממנו מסקנא כגון שכלם היו קלים וישבו ברשות ואף על פי שלא עמדו היו פטורים וממה שלא עשה מסקנא מזה ועשה מסקנא ממזגא שמע מינה שאין לומר כמו שאמרנו. גליון.
וזה לשון תלמידי הר"י ז"ל ושמא בשביל דאמסקנא דבהדי דסמך בהו תבר אז הוי דוקא האחרון חייב משום הכי לא הביאו ראיה מדאמרה הברייתא שאחרון חייב דאיכא למימר דעדיפא מינה פריך תלמודא ולמסקנא לא קשיא מידי. ע"כ כתוב בתוספות. ומיהו לפי המסקנא וכו'. וא"ת מאי שנא מעיקרא דסלקא דעתיה דקאי אכלהו. יש לומר דהיינו משום שלא היה יודע לתרץ הברייתא בענין אחר. ועוד דכיון דהוה מוקי לה דהוה מיתבר בתרתי שעי על ידי אחרים אם כן אינם כסתם בני אדם וכן מעיקרא דקאמר ואלא דבלאו איהו נמי מיתבר אם כן אינם כסתם בני אדם. ע"כ. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
ותו ליכא והאיכא הכוהו עשרה בני אדם וכו'. וצריך עיון אמאי לא מוקי לה בשלא היה בראשון כדי להמית דבהא אפילו רבנן סברי דאחרון חייב דדמי לבור אף על פי שלא היה בו כדי להמית מכל מקום קירב מיתתו ורוב ההיזק עשה. הרא"ש ז"ל. וי"ל דאינו קרוי זה מקצת נזקו. גליון.
וזה לשון הרב מאירי ז"ל לענין פסק הלכה הכוהו עשרה בני אדם בעשרה מקלות אף בזה אחר זה פטור אף האחרון אף על פי שקירב את מיתתו שנאמר כל נפש אדם עד שיהרוג אחד כל הנפש. ויראה לי שאם לא היה בכולן כדי להמית והכהו אחרון מכה שיש בה כדי להמית נהרג עליו ממה שהתבאר במקומו שאם זרקו עשרה אבן זה אחר זה ולא היתה באחת מהן כדי להמית ואחרון זרק אבן שיש בה כדי להמית האחרון נהרג עליו. עד כאן לשונו.
בין בבת אחת וכו'. בין בבת אחת פטורין משום דאין ידוע על ידי מי נהרג בזה אחר זה פטורין משום דדרשינן כל נפש כוליה נפש משמע. אבל ליכא למימר דמאי דפטרי רבנן בבת אחת היינו משום כל נפש דאם כן רבי יהודה דפליג עלייהו דרבנן ודריש כל דהו נפש ליחייב נמי בבת אחת. תלמיד הר"ר פרץ ז"ל.
חבתי בנזקו לא קתני וכו'. הקשה ר"מ אמאי לא דקדק מרישא דקתני חב המזיק לשלם תשלומי נזק וכו' ולא קתני לשלם נזק. ותירץ דמרישא ליכא למידק דאיכא לאוקמה שיחזיר לו הנבלה ויוסיף עליה לשלם כל תשלומי נזקו אבל פחת נבלה אימא לך דמזיק הוא ומייתורא דסיפא שמעינן דפחת נבלה דניזק הוי וברייתא דמייתי תלמודא בתוספות מתניי' בהדיא חבתי בתשלומי נזקו מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה אלא שדרך התלמוד לקצר הברייתא שמביא. תוספי הרא"ש.
תנינא להא דתנו רבנן. כלומר שנינו במשנה מה שנזכר בברייתא וכיון שמצינו במשנה כמותה שוב אין לנו לדחותה כדאמרינן בעלמא כל ברייתא דמתנייא בי רבי חייא ורבי אושעיא שהם עיקר כל הברייתות ולא פשיטנא לה ממתניתין טבענה בימא נמצא אותן שאינן מתפרשות מן המשנה יש לדחותן. רבינו יהונתן ז"ל.
עד הטרפה וכו'. פירש הקונטרס דמשמע ליה טרף יטרף בפשיעה קאמר. ולא נהירא דהא פשטיה דקרא משמע דבאונסין קאמר דהא בשומר שכר מיירי דפטורא באונסין. לכך נראה דלעולם פטור באונסין ומכל מקום דריש מעד הטרפה דאיכא דמשלם ולא משלם טרפה עצמה. הרב רבינו פרץ ז"ל.
והקשה הר"מ מנלן גבי בור דבעלים מטפלים בנבלה דמכלהו לא אתו שכן אין תחילת עשייתן לנזק ושן היכי אתיא שיש הנאה להיזקה ורגל היכי אתיא שהיזקה מצוי. וליכא לשנויי דמתחת נתינה ישלם כסף אתו כלהו דאם כן אמאי איצטריכו הני תלת קראי כלהו מחד הוה מצי למילף בגזרה שוה. ותירץ דאיכא חד מהני קראי דלא צריך כדפרישנא דמצי למילף חד מביניא ולמאי כתביה א"א ענין לגופו תנהו ענין לשאר נזיקין דשקולין הן ויבאו כלן דבכל חד יש חומרא מה שאין בחבירו. הרא"ש ז"ל.
הא משום דממילא וכו'. כתוב בתוספות כלומר מחד מינייהו לא אתיא וכו'. התוספות רוצים לפרש שדעת רש"י ז"ל שהיה לומר מביניא היינו מש"ש ומהמת יהיה לו שהיינו לומדים מכה בהמה ישלמנה דכי פרכת מה לש"ש דין הוא שיטפל הניזק בנבלה ולא המזיק משום דהוי ממילא תאמר במכה בהמה דלא הוי ממילא והמת יהיה לו יוכיח דלא הוי ממילא ואפילו הכי על הניזק ליטפל אף אני אביא מכה בהמה אף על פי דלאו ממילא אפילו הכי על הניזק ליטפל בנבלה. אבל קשה דאיכא למיפרך מה להצד השוה שבהן שכן אינן מזיקין בידים ממש תאמר במכה בהמה שהוא מזיק בידים ממש. הילכך נראה שדעת התוספות שאינם רוצים ללמוד מביניא משום דאיכא למיפרך כפירוש רש"י על כן אמרו שהיה צריך להאריך לפרש בענין אחר. גליון.
וממכה בהמה ומוהמת יהיה לו לא נפקא טרפה שמא היא שכיחא מתרווייהו. רבינו ישעיה ז"ל.
אמר ליה רב כהנא לרבא וכו'. האי רב כהנא מאמוראי בתראי הוה מתלמידי דרבא ורב כהנא דלעיל קדמון היה שהרי רב אשי כתב דבריו קודם דברי חזקיה. הרא"ש ז"ל.
השתא אי אית ליה לדידיה וכו'. קשה נימא דלרב הונא דאמר או כסף או מיטב ואי אית ליה כסף לא יתן לו סובין דהיינו נבלה וכיוצא בה אתא קרא דוהמת יהיה לו לאשמועינן דאף על פי שאינו יכול ליתן לו נבלות אחרות אם יש לו כסף מכל מקום הנבלה עצמה יתן לו מכח הפסוק דוהמת יהיה לו. ועוד קשה מאי קאמר דאמר מר ישיב לרבות אפילו סובין והא האי קרא לא כתיב אלא גבי בור אם כן שאר נזקים מנלן לענין סובין. ומכח קושיא זו מיתרצת קושיא ראשונה דעל כרחך צריך לומר דילפי שאר נזקין לענין סובין מגזרה שוה דתחת נתינה וכו' ואם כן לכתוב חד ומה צריך תלתא פסוקי הילכך בקושיא ראשונה נמי איכא למימר הכי דקרא דוהמת יהיה לו דאתא לאשמועינן דנבלה במקום כסף זה לא נאמר אלא בשור ואם כן שאר נזקין שהנבלה במקום כסף מנלן אלא על כרחך אתה צריך לומר דילפינן מגזרה שוה דתחת נתינה ואם כן תלתא קראי למה לי דנבלה במקום כסף אלא ודאי ליכא למימר הכי. ומה שאמרנו לענין סובין דהיינו שהבעלים מטפלים בנבלה למה לי תלתא קראי זהו שמתרץ התלמוד לא נצרכא אלא לפחת נבלה כלומר תלתא לא איצטריך אלא לפחת נבלה אבל סובין ילפינן לחד קרא מגזרה שוה דתחת וכו'. וכי תימא גם לענין פחת נבלה מה צריך תלתא קראי נילף מגזרה שוה דתחת מחד קרא. ויש לומר דגזרה שוה דתחת וכו' לא נתקבלה לענין לגרע כחו של ניזק שיהיה פחת נבלה שלו אלא לענין מיטב כמו שאמרו התוספות. גליון.
וזה לשון הר"ש ז"ל מה שפירש רבינו שמחה דלרב פפא פריך דלרב הונא דאמר או כסף או מיטב ניחא אין להקשות אם כן לרב הונא לית ליה פחת נבלה דניזק הוי. דיש לומר דחד מהנך קראי מייתר דהא מבינייא אתי ושן ורגל אתו נמי מבינייא אלא לא נצרכא אלא לפחת נבלה ולענין פחת נבלה ידעינן כלהו מחדא דגלוי מילתא בעלמא הוא. ע"כ.
וזה לשון מהר"י כ"ץ תימה דהאי קרא דישיב בבור כתיב ושור לא יליף מבור מה לשור שכן דרכו לילך ולהזיק וכוונתו לילך ולהזיק ובגזרה שוה דתחת ונתינה לא ילפינן דעל כרחך לא ילפינן אלא לענין מיטב להחמיר על המזיק ותדע מדאצרכינן תלתא קראי בשמעתין לפחת נבלה. ונראה דודאי לענין שוה כסף שהוא תלוי בתשלומין ממש גמרינן גזרה שוה דתחת ונתינה אבל לפחת נבלה שאין זה גוף התשלומין אלא לפטור את המזיק מלשלם הפחת לא גמרינן מידי דהוה אטמון ושאר פיטורי אבות נזיקין דלא גמרי מהדדי בגזרה שוה דתחת ונתינה הואיל ובאין לפטור את המזיק.
ומיהו אכתי קשה לרב הונא דאמר לעיל או כסף או מיטב מאי פריך איתא לנבלה מיבעיא דילמא אתא קרא לאשמועינן דיכול לסלקו באותה נבלה עצמה אף על גב דאית ליה כסף או מיטב. וצריך לומר דסבירא ליה לתנא כאמוראי דלעיל דאית להו כל מילי מיטב הוא. ורב הונא מוקי חד קרא לטיפול נבלה וילפי כלהו מהדדי בגזרה שוה דתחת נתינה דתלוי בגוף התשלומין כדפרישית לעיל ותרי קראי לפחת נבלה וילפי כלהו בצד השוה ואף על גב דאיכא למיפרך לא פרכינן דהכי נמי צריך לפרש לתנא קמא דאבא שאול דלא אשכחן לדידיה אלא תרי קראי לפחת נבלה. ע"כ.
לא נצרכא אלא לפחת נבלה. אף על גב דבפרק המניח אמרינן כיחשה וכו' כמו שכתבו בתוספות האי משום דלא מתה ויש לו להמתין וכו' כמו שכתבו התוספות. דדרך הניזקין להמתין שמא יתרפאו וישביחו אבל על הנבלה אין צריך להמתין. הרשב"א ז"ל פרק המניח.
אבל הראב"ד ז"ל תירץ דהכא ליכא למימר קרנא דתורא וכו'. דיוקרא וזילא ממילא הויא אבל התם כיון דחי הוא ולאו מיוקרא וזולא הוא אלא מתוקף המכה הוא מכחיש חייב דאמר ליה קרנא דתורא וכו' עיין שם פרק המניח.
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה