רמב"ם על סוכה ג
סוכה פרק ג
עריכה- ראו גם: נוסח המשנה סוכה ג רמבם
מצוה הבאה בעבירה אינה מצוה, ולפיכך לולב הגזול, ושל אשרה, ושל עיר הנדחת, פסול.
וזו האשרה - היא שיהיה האילן הזה נעבד. ועוד יתבארו חילוקי אלו האשרות בעבודה זרה. וכבר ידעת אמרו יתברך "ולא ידבק בידך מאומה מן החרם"(דברים יג, יח).
ואמרו יתברך "פרי עץ הדר"(ויקרא כג, מ), ובאה הקבלה כי כולם צריכין הדר, ולפיכך נפסל לולב יבש לפי שאין לו הדר.
נפרצו עליו - הוא שישתברו עליו מגב הלולב שהם קבועות בו, ויהיה כמו לולב שעליו הפוכין, כזו הצורה:
ונפרדו עליו - הוא שיפרדו עליו קצתם מקצתם, כזו הצורה:
ודעת רבי יהודה, כי כל לולב צריך אליו אגד שיאגדו אותו כדי שיתקבצו עליו קיבוץ חזק.
ובמקום ידוע מארץ ישראל, יש דקלים שבריאת הלולבים לשם הם ראש עלה של זה בצד עיקרו של זה, ואינן מורכבות קצתם על קצתם כשאר הלולבים, כזו הצורה:
והם נקראים ציני הר הברזל.
ואמר שלושה טפחים כדי לנענע אותם רוצה בו, "וכדי לנענע" עניינו כדי שיאחזנו בידו וינענעו והוא שיעור טפח.
ומן החיוב שלא יהיה הלולב פחות מארבעה טפחים, מן הטפחים שכל טפח מהם ארבע אצבעות בגודל שהוא הבוהן, והמידה תהיה מגב הלולב ומתחת עיקר השני עלין התאומים שהם בראש הלולב.
ואין הלכה כרבי יהודה:
ענביו - הם הזרעים שיש בו, ובתנאי שיהיו אותן הגרעינין שחורים או אדומין, אבל אם היו ירוקים אפילו היו יותר מן העלים כשר.
ואמר נקטם ראשו פסול - אינה הלכה.
שמא יעלה על הדעת כי ערבה אינה באה אלא ממקום המים לפי שאמר הכתוב "ערבי נחל"(ויקרא כג, מ), [לפיכך אמר ושל בעל כשרה,] לא רצה אלא להודיע המין באיזה המקום שיצמח.
ואמרו נקטם ראשה פסולה - אינה הלכה:
דע כי שיעור ערבה והדס באורך שלושה טפחים, מן הטפחים הידועים שהן ארבע אצבעות בגודל.
והלכה כרבי ישמעאל, ורבי טרפון:
ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שריפה כמו שנתבאר בזרעים, ולפיכך הוא פסול, למאמר השם יתברך "פרי"(ויקרא כג, מ), ואלו אינן ראוין לאכילה בשום פנים.
והעיקר אצלנו שאין מביאין קדשים לטומאה וכבר נשנה זה העיקר במה שקדם. והמאכלות כולם אינן מקבלות טומאה עד שיפול עליהם אחת משבעה משקין כמו שיתבארו אלו העיקרים וענפיהם במסכת משקין. ולפיכך לא נתיר לכתחילה שיטול אתרוג מתרומה טהורה ושל מעשר שני שמא יכשיר אותה לטומאה.
ומה שייחד ואמר בירושלם - לפי שמעשר שני אינו ראוי לאכילה אלא בירושלם, וחוץ לירושלם יפדה כמו שנבאר במקומו.
ומה שהתירו אתרוג של דמאי, לפי שהדמאי אוכלין אותו העניים כמו שנבאר במקומו, ואם רצה להקדיש נכסיו ויהיה עני יהיה זה האתרוג של דמאי מותר לו לאכילה, וכיון שיש בו צד היתר שיהיה ראוי לאכילה מותר לברך עליו:
פטמתו - הוא הדד היוצא מעיקר האתרוג.
אם היה הנקב מפולש אפילו במשהו פסול, ואם אינו מפולש עד שיהיה כאיסר, ואיסר רביעית המעה, ומשקל האיסר ארבע שעורות.
ואינו רוצה בנקלף שתהיה נקלפת הקליפה הירוקה עד שיראה הלבן, כי זה נכלל באמרו "חסר כל שהוא", אבל רוצה לומר שנקלף ממנו גלד דק אחד מאותו הגלד הירוק. ובתנאי שיהיה נקלף כולו, אבל אם נשאר ממנו דבר מועט שלא נקלף הרי הוא כשר.
ואמר חסר כל שהוא, פסול - ביום טוב ראשון בלבד, אבל בשאר הימים לא.
ומה שאמרנו שהוא כשר כשעלתה חזזית על מיעוטו בשתי תנאים:
- האחד שתהיה חזזית אחד במקום אחד, אבל אם היו שתים בשני מקומות, אפילו היו אותן המקומות כשיצטרפו מיעוט, האתרוג פסול.
- והתנאי השני שלא תהיה החזזית בפטמתו, כי כשיהיה שום שינוי בפטמתו הרי זה פסול.
והלכה כרבי יהודה:
הלכה כרבי יהודה באמרו כביצה, וכרבי יוסי באמרו אפילו בשתי ידיו:
לפי שאמר בתחילה "כדי לנענע" שהודיעך כי מצותו הנענוע, הודיעך היכן מנענעים.
וצורת זה הנענוע, מוליך ומביא, מעלה ומוריד.
והלכה כרבי מאיר, ואין הלכה כרבי עקיבא:
( ראו משנה ח )
( ראו משנה ח )
לכפול - הוא שיקרא מ"אודך כי עניתני" עד סוף ההלל, כל מלה ומלה שתי פעמים.
ולפשוט - הוא שיקרא כל מלה פעם אחת, כמו שקורין כל ההלל.
והברכה על קריאת ההלל קודם קריאתו חובה בכל מקום, ואין הדבר הולך אחר המנהג.
וכבר קדם הדין בפירות שביעית, כי אין מותר לעשות מהם סחורה ולא ליתן דמיהם לעם הארץ.
והעיקר אצלנו "אתרוג, בתר לקיטתו אזלינן" וכיון שנלקט בשנה שביעית דינו כדין פירות שביעית, במה דברים אמורים שנגמר בשנה ששית. אבל הלולב מותר למכרו כמו העצים, ואין קדושת שביעית חלה עליו:
מדינה - היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלם, וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני.
ויום הנף - הוא יום ששה עשר מניסן שאמר בו השם "והניף את העומר"(ויקרא כג, יא).
ודרש רבי יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכול חדש כל היום, וזהו עניין התקין', וכן אמרו "מאי התקין, דרש והתקין", ועוד יתבארו עיקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממסכת מנחות.
ואלו התקנות כולם הלכה, בכל מקום שנמצא מהם דבר בכל המשנה:
אמר השם יתברך "ולקחתם לכם ביום הראשון"(ויקרא כג, מ), ובאה הקבלה "לכם, משלכם". ואם נתנו במתנה יצא, ואפילו תהיה המתנה על מנת להחזיר, כי העיקר אצלנו "מתנה על מנת להחזיר, שמה מתנה".
ומותר לתת מתנה ביום טוב:
בתנאי שיוציאו אותו הפוך או שיוציאנו בכלי שהרי לא יצא ידי חובתו, אבל אם נטלו בידו והוציאו שוגג חייב חטאת, כי העיקר אצלנו "מדאגבהיה נפק ביה", וכיון שיצא ידי חובתו לא נאמר שהוציאו ברשות.
והלכה כרבי יוסי, והלכה כרבי יהודה:
( ראו משנה יד )
משנה סוכה, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב