רמב"ם על טהרות א

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה אעריכה

דע שנבלת עוף טהור אינה בביאור בלשון התורה וכבר ביארנו זה בפתיחה ואמנם היא נעתקה מסמיכות לאמרו יתברך (ויקרא יז) וכל נפש אשר תאכל נבלה וטרפה באזרח ובגר וכבס בגדיו ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר ובא הקבלה (חולין דף ק:) שזה הפסוק בא בנבלת עוף טהור ביחוד אשר לא יאסר אלא משום נבלה וטרפה והוא אשר יטמא:

ואמרו צריכה מחשבה שיחשוב עליה לאוכלה ואז יטמא בעצמה טומאת אוכלין וזה שהדברים המותרין לנו אשר מדרך האנשים להזין בהן כמו התאנים והתמרים ובשר שחוטה וזולת זה כי הן לא יצטרכו מחשבה לפי שהן מוכנים לאכילה וכל עוד שנגע בהן טומאה אחר ההכשר נטמא אמנם מה שאינו מותר לאכול כמו נבלת עוף הנה אי אפשר מבלי שיחשוב עליה לאכילה ואז תשוב מכלל האוכלין ותטמא טומאת אוכלין:

ואמר ואינה צריכה הכשר.אבל היא עצמה ראשון לטומאה ותטמא כאוכלין טמאים ואף על פי שלא קדם לה הכשר וזה שההכשר אמנם בא באוכלין כמו שבא הפסוק (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע וגו' וטומאת אוכלין היא טומאה קלה לפי שהיא לא תטמא אדם וכלים כמו שביארנו בפתיחה ונבלת עוף טהור תטמא אדם וכלים בבית הבליעה כמו שיתבאר וזו היא טומאה חמורה כמו שביארנו בראשון מכלים ולהיותה מטמאה טומאה חמורה בעצמה נפל ממנה דין ההכשר והוא אמרם בספרי וכי יותן מים על זרע מה זרעים שאין סופן להטמא טומאה חמורה צריך הכשר אף כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה צריך הכשר ושם נאמר מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכ' הכשר מפני שסופה להטמא טומאה חמורה ודע שהיא בעצמה אע"פ שלא נגע בה טומאה כלל הנה היא טמא' ותטמא טומאת אוכלין ובגמרא דנדה (דף נא.) אמרו מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא כדתנא דבי רבי ישמעאל הכשר מים נמי לא תבעי כדתנא דבי רבי ישמעאל והדבר אשר אמר תנא דבי רבי ישמעאל הוא דאמרי' כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה בעיא הכשר ולפי זה העיקר נהיה כביצ' ממנה תטמא טומאת אוכלין ולא תטמא אדם ואפילו השליכו בפיו ואם בלע ממנו כזית מידי עוברה בבית הבליעה נטמא זה האדם ויטמאו בגדיו וכל בגד או כלי יאחזנו [צ"ל והוא בבית] בבית הבליעה תטמאנו זולת כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה ואם הגיע בחללו כבר נטמא אך אם נגע אז בכלים הנה לא יטמאם וקבל הוראה על זה מאמר והנפש אשר תאכל אמרו נפש מטמאה ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך המעים ואמרו תאכל אין אכילה פחותה מכזית:

וטעון הערב שמש. שנא' (ויקרא יז) ורחץ במים וטמא עד הערב ואם בא אל המקדש אחרי אכילה קודם שיטהר הרי הוא חייב קרבן אם היה שוגג או כרת אם היה מזיד כפי מה שביארנו בשבועות או בכריתות:

ובא בפסוק בטומאת מקדש וקדשיו לכל טומאתו אשר יטמא בה אמרו לרבות בולע נבלת עוף טהור וכן זה אשר בלע כזית אם נגע בתרומה אפי' אחר אכילה תשרף לפי שהוא יש בה שני ושני בתרומה טמא כפי העקרים אשר קדם ביאורם בפתיחה:

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. לפי שאיסור אבר מן החי מאמרו אך בשר בנפשו דמו לא תאכלו וכל מה שהותר לנו לאכול אחרי השחיטה מי שאכל ממנו אבר והוא חי סופג את הארבעים ואפי' היה זה האבר פחות מכזית לפי מה שקדם בראשון מאהלות באמרם האיברים אין להם שיעור ואם היה זה העוף טרפה וכבר קדם לך מנין טרפות העוף בחולין ואחר שחט והיא טרפה או נמלק בפנים עם היותו אסור לאכילה לא נחשבהו נבלה ולא יטמא בבית הבליעה ויקבל מופת ר"מ על זה שהיה אומר שבהמה שנבלתה מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה כ"ש עוף שנבלתו לא מטמא במגע ובמשא שתהא שחיטתו מטהרתו ומליקה בפנים כמו שחיטה בחוץ כי מליקה תתיר לכהנים כמו שתתיר שחיטת חוץ לכל וכמו שתטהרתו שחיטתו תטהרתו מליקתו ורבי יהודה אומר בהיות דיניה רבים ויוצאת מדיני הבהמה שהיא טהורה למי שנגע בה ולא תטמאנו ולא יטמא אלא בעת האכילה הנה לא נתן אליה משפט הבהמה אבל לא תמלטנה שחיטתה אם תהיה טרפה מלהטמא הטומאות אשר ייחדוה

ר' יוסי אומר דייה כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרת ולא מליקתה ואמנם נפל הקיבוץ על טרפה שנשחטה בבהמה טהורה לאמרו וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה ולא אמר וכי תמות אבל הובא בחסרון מהקצאה אמרו יש מן הבהמה מטמאה ויש מן הבהמה שאינה מטמאה פרט לטרפה שנשחטה והלכה כר' יוסי:

משנה בעריכה

ירצה באמרו פה הכנפים הנוצה הדקה מאד אשר היו בכנפים וישאר אחר זה הנוצה הגדולה וכן הנוצה הקטנה אחרי סור הנוצה כולה ואמר שהן וטמאו כמו שיטמאו אוכלין ותטמא ג"כ טומאת אוכלין ולא יצטרף [צ"ל אל הבשר] הבשר להשלים כזית אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא:

והחרטום המנקרים והצפרנים הטלפים. והדבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר אשר אם יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה:

וראשי אגפים וראש הזנב. קצות הכנפים וקצות הזנב אחר מריטת הנוצה לפי שאלה המקומות בולטין יבשים והם יחותכו ויושלכו מן העופות אלא אם היו עופות שמנים מופלגי השומן כי אז יעזבו ויאותו לאכילה והוא מה שאמר ר' יוסי שכן מניחים בפטומות ותרגום (בראשית מא) בריאות בשר פטימין בשר ואין הלכה כרבי יוסי ורבי ישמעאל ואלה הן מספר הי"ג דינין אשר זכר בנבלת עוף טהור. המשפט הראשון שהיא צריכה מחשבה. המשפט הב' שהיא לא תצטרך הכשר. המשפט השלישי שהיא תטמא זולתה מן האוכלין בכביצה כמו מה שיטמאו אוכלין טמאין ושמור זה העיקר גם כן שכל מה שיבואר מזכרון טומאת אוכלין וזה שיהא טמאה בעצמה אע"פ שיהיה הפחות שבשיעור ומטמאה לזולתן מאוכלין ומשקים שיהיה בכביצה ולשון ספרי אוכל טמא מלמד שהוא מטמא בכל שהוא יכול שיטמא אף לאחרים בכל שהוא ת"ל אשר יאכל הא אינו מטמא אלא בכביצה. והרביעי שמי שבלע ממנו כזית טעון הערב שמש. והחמישי שמי שנטמא בבליעתה חייב על ביאת מקדש. והששי ששורפים עליה התרומה אם נגע בה. והשביעי שאבר מן החי ממנה יחוייב על אכלו מלקות. והשמיני שחיטתה מטהרתה. והט' מליקתה ג"כ מטהרתה. והעשירי שהנוצה הנקראת גירטה שבכנפים יטמאו ויטמאו כמשפט שאר המאכלים. הי"א שזאת הנוצה לא יצטרף אל הבשר להשלים ממנה שיעור כזית. והי"ב שהמנקר והטלפים יטמאו ויטמאו כשאר אוכלין כפי מה שביארנו. והי"ג שהם יצטרפו לכזית לטמא בבית הבליעה:

משנה געריכה

מבאורינו להלכה הקודמת יתבאר שנבלת עוף טמא צריכה הכשר לפי שהיא לא תטמא טומאה חמורה ואמנם היא כשאר אוכלין טמאין תטמא זולתו בכביצה ומי שאוכל ממנה אחר המחשבה וההכשר כחצי פרס והוא כביצה ומחצה נפסל גוויתו כמו כל אוכל אוכלין טמאין זה השיעור ואם נגעה בתרומה טמאה והאיש אשר יאכל ממנה כחצי פרס לא יצטרך הערב שמש כפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכל אוכלים טמאים אם טבל טהור תיכף ולא יחוייב כרת על ביאת המקדש ואפילו קודם טבילה כמו שהתבאר בי"א מפרה. אמר הש"י בטומאת מקדש (ויקרא ה) או נפש אשר תגע בנבלת וגו' ואמרו יכול נגע [צ"ל באוכלין] (בו אוכלין) ומשקין ובכלי חרס יהיה טמא ת"ל בהמה טמאה מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה יצאו אלו שאינן אב הטומאה וכבר ביארנו שאין חיוב אבר מן החי אלא אם נחתך מבעלי חיים יותר לאכול אחר השחיטה וידוע הוא שהשחיטה לא תועיל בבעלי חיים אשר מינו אסור.

ואמרו פה מצטרפין להשלמת השיעור אם כביצה לטמא זולתו או כחצי פרס לפסול הגויה. וממה שראוי שתדעהו שאבר מן החי מעוף טמא או מעוף טהור לא יטמא באופן מן האופנים וזה שאמר יתעלה (שם יא) ולאלה תטמאו הגיענו הפי' שהוא אמנם ירמוז אל אבר מן החי ואמרו אחר זה לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה ואמרו אוציא את העוף אשר אין לו פרסה אמנם אבר מן המת מן העוף הנה משפטו משפט זה העוף אם היה עוף טמא משפט עוף טמא הקוד' ואם היה עוף טהור משפט עוף טהור ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור ושיהיה ג"כ כביצה ואז יטמא טומאת אוכלים או כחצי פרס ואז יפסול את הגוויה אם יהי' מעוף טמא ולא יודן בו כדין האיברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות ואלה הדברים נתבארו במופתיהם בספרי:

משנה דעריכה

זאת ההלכה כבר קדם ביאורה בפ"ט מחולין (דף קכ.) ואמנם אשיב' פה:

רוטב. הוא המרק:

קיפה התבלין:

והאלל חתיכת בשר אשר תפרד בעת הפשט הבהמה ותשאר בעור וגידים יקראו העורקים והעצבים והקשורים והמיתרים והקרומות וירצה בקרנים המקומות הרכים מהם אשר אם יחותכו מן החי ישולח הדם וכן הטלפים מה שהוא מן הטלפים על זה התאר שאם יהיה מאלה ומן הבשר כזית מן הנבלה הנה לא יטמאו שלא יטמא מן הנבילה אלא בשרה כפי מה שבארנו בפתיחה. ובהמה טמאה כל עוד שלא יכלה פרכוסה תטמא טומאת אוכלין לפי שהיא תאות לאכילה ולאכילה נשחטה ולא תטמא כמשפט הנבלה עד שתמות ויבטל הפרכוס או שיותז ראשה:

ואמרו ריבה לטמא טומאת אוכלים. ביאר שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות לפי שכל מה שיטמא משום נבלה הנה הוא ג"כ טמא טומאת אוכלין אע"פ שלא יהיה נבלה אלא שחוטה:

משנה העריכה

כבר בארנו בפתיחה שאשר יטמא באב מאבות הטומאה הוא ראשון ואשר יגע בראשון שני ואשר יגע בשני שלישי ושהראשון והשני והשלישי והרביעי כולן יקראו ולד הטומאה ושם ביארנו ג"כ שהיות אוכל מטמא אוכל אמנם הוא מדרבנן אמנם מן התורה אין אוכל מטמא אוכל ועוד יתבאר בפ' אשר אחר זה ששלישי של תרומה הוא עצמו פסול אך לא יטמא זולתו ולכך יקרא פסול ואין שני של תרומה מטמא שלישי וכבר ביארנו זה בפתיחה ולא תסור ממך זאת הכונה ולא תצטרך לכופלה עתה ואם יהיה השיעור אשר יטמא טומאת אוכלין הוא כביצה מקובץ מאוכל ראשון ושני ושלישי או מאוכל שני ושלישי הנה יטמא כקל שבשניהן כמו שהתבאר אמנם אם היה כביצה מזה וכביצה מזה הנה המקובץ מהן יטמא כחמור שבשניהם וזה מבואר לפי שבזה הקבוץ מזה החמור השיעור אשר יטמא ואם נחלקו אחרי התערבם הנה יטמא כל אחד מהם כקל שבשניהם לפי שכבר שב זה השיעור המצומצם ר"ל אשר הוא כביצה מעורב מקל וחמור ולכן יטמא כקל שבשניהן:

אמרו נפל זה לעצמו וזה לעצמו על ככר של תרומה הנה ישיבוהו שני להיות המקובץ מהן ראשון ואם יהיה ככר של תרומה (שני) אינו [צ"ל פסול] פוסל אמנם הוא טמא ויטמא ככר של תרומה אחר אם נגע בו וישיבהו שלישי וזה הככר האחרון אשר יהיה פסול כמו שבארנו ואמרו ועשאוהו שלישי ביאר ששני עושה שלישי בתרומה:

משנה ועריכה

אם חלק המעורב לשני חצאים נהיה כל חצי מהן ראשון כמו שביארנו בהלכה הקודמת אמנם אם חלק זה המעורב על ג' חלקים ובכל חלק מהן אין בו כביצה מאוכל ראשון הנה שב זה השיעור המקובץ מאוכל ראשון ושני ואין באחד מהן כביצה הנה יטמא כקל שבשניהם ואמנם תקבל תנאי באמרי במאמר אשר ילוה אליו במדרגה להשמר מאוכל ראשון שנתערב באוכל שלישי אשר אם לוקח מן המקובץ מהם חלק יהיה בו פחות מכביצה אוכל ראשון הנה זה החלק יטמא כמו שיטמא השני לעיקר אשר קדם שהראשון בעת מה שנגע בשלישי ישיבהו שני ואמרו במה שקדם בזה הפ' שאף זה שלישי שנגע בראשון נעשה שני:

משנה זעריכה

ביאור אמתת מלת מקרצות מחותכות מאמרו (איוב לג) מחומר קורצתי גם אני וזה שהנה יעשו עגות דומות ללוחות גדולות ויחתכו בכלי ברזל ולא יותזו בעת החתיכה לגמרי אבל יעזוב ביניהן דבקות מועט ותאפה הלוח בכללו והוא מחובר וכאשר יושלם אפייתה יתפרק זה החתך בעצמו מקצתו והיא תתפרק בפחותה שבתנועות וזאת היא מלאכת הנקודים אצלנו וכוונת נושכות זו בזו שתהיה האחת מחוברת בשנית הנה היא כולה כדמות לחם אחד. וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה ואשר יגע בו ראשון והנה יקרא הראשון ג"כ תחלה וזה באוכלין ומשקין לבד כמו שביארנו בפתיחה וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהמשקין יהיו לעולם תחלה ואפילו נטמאו בשני לטומאה ובהיות המשקין טמאים לעולם תחלה הנה הן ישימו הדבר אשר יטמאו שני ועוד יתבאר לך במס' ידים (פ"ג) שהידים הן שניות לעולם ובסוף זבים נבאר שהידים פוסלים את התרומה שהנוגע בידו בתרומה פסלה והשיבה שלישית עד שירחץ ידיו כמו שיתבאר במה שאחר זה ולכן אמר בידים כולן שלישיות לפי שהן כולן גשם אחד:

משנה חעריכה

הדבור פה באוכלין של תרומה וידוע ששלישי מתרומה לא יטמא לזולתו בשום פנים ושאין רביעי בתרומה וכבר ביארנו זה פעמים רבות והדבור כולו מבואר לא יצטרך ביאור אם הובן כל מה שסדרנו בפתיחת זה הסדר:

משנה טעריכה

גומותיהן. החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתו ולא ירצה פה באמרו מים מקודשין מי חטאת ואמנם ירצה בהן מים יהיו על טהרת הקדש כמו ככרות הקדש עד שיהיו אלה המים משקה הקדש ואלה הככרות אוכלין של קדש ואם נגע השרץ בא' מאלה הככרות ונגעה הראשונ' בשני ושני בשלישי ושלישי ברביעי וכן אל לא תכלית הנה כולן טמאות מפני המשקה מועט אשר בכל ככר מהן כי זה המשקה תחלה ואע"פ שהמשקה אינו אשר נגע בככר השני אך מפני חבת הקדש חשבנו היות המשקה שבתוך הגומא הוא אשר נגע בכל ככר מהן וישוב כל ככר מאלו הככרות שני לטומאה מפני המשקה אשר היא תחלה ואשר תהיינה אלו הככרות ככרות תרומה הנה השרץ מטמא שנים ופוסל אחד כפי העיקר אשר ביארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר לפי שהוא אם נגע בככר של תרומה שב ראשון ואם נגע ככר ראשון בככר שני טמאו ואלה השנים טמאים והככר השלישי פסול וכל מה שאחר השלישי טהור זה אם נגע ככר זה בככר לבד ולא נקפיד במשקה אשר בתוך הגומות בככרות תרומה אמנם אם היה בין כל ככר וככר לחות שיעור די שיטפיח היד והיא אשר תקרא משקה טופח כמו שביארנו פעמים רבות הנה כל אלה הככרות טמאות ואפי' היה אלף לפי שהוא תרומה וביאור זה שהשרץ בעת שנגע בזה הככר שמו ראשון וזה המשקה הטופח אשר בככר הוא תחלה ואם נגע הככר השני בזה המשקה הטופח אשר בככר הראשון שב הככר השני להיות תחלה ואם נגע הככר השלישי בזה המשקה אשר יתחבר ביניהן ישוב הככר שלישי ג"כ שני לטומאה וכן ישובו הככרות כולן שני לטומאה אלא הככר הראשון אשר נגע בו השרץ שהוא ראשון וזה מפני המשקה אשר בין כל ככר וככר אשר הוא תחלה לעולם ואע"פ שהוא נטמא בשני לטומאה וכבר ביארנו אלה השרשים כולן בפתיחת זה הסדר והיה זוכר לכל לשון זאת הפתיחה כמו שהודעתיך שמה: