רמב"ם על טהרות א

רמב"ם · על טהרות · א · >>

ראו גם נוסח המשנה טהרות א רמבם

טהרות פרק א

משנה א

דע שנבלת עוף טהור אינה בלשון התורה, וכבר ביארנו זה בפתיחה, ואמנם היא נעתקה מסמיכות לאמרו יתברך "וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח ובגר, וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב, וטהר"(ויקרא יז, טו), ובא בקבלה (חולין דף ק:) שזה הפסוק בא בנבלת עוף טהור ביחוד אשר לא יאסר אלא משום נבילה וטריפה, והוא אשר יטמא.

ואמרו צריכה מחשבה - שיחשוב עליה לאוכלה, ואז יטמא בעצמה טומאת אוכלין. וזה שהדברים המותרין לנו אשר מדרך האנשים להזין בהן, כמו התאנים והתמרים ובשר שחוטה וזולת זה, כי הן לא יצטרכו מחשבה לפי שהן מוכנים לאכילה, וכל עוד שנגע בהן טומאה אחר ההכשר נטמא. אמנם מה שאינו מותר לאכול כמו נבלת עוף, הנה אי אפשר מבלי שיחשוב עליה לאכילה, ואז תשוב מכלל האוכלין ותטמא טומאת אוכלין.

ואמר ואינה צריכה הכשר, אבל היא עצמה ראשון לטומאה, ותטמא כאוכלין טמאים ואף על פי שלא קדם לה הכשר, וזה שההכשר אמנם בא באוכלין כמו שבא הפסוק "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח) וגו'.

וטומאת אוכלין היא טומאה קלה, לפי שהיא לא תטמא אדם וכלים כמו שביארנו בפתיחה, ונבלת עוף טהור תטמא אדם וכלים בבית הבליעה כמו שיתבאר, וזו היא טומאה חמורה כמו שביארנו בראשון מכלים. ולהיותה מטמאה טומאה חמורה בעצמה נפל ממנה דין ההכשר, והוא אמרם בספרי "וכי יותן מים על זרע, מה זרעים שאין סופן להטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה צריך הכשר". ושם נאמר "מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מפני שסופה להטמא טומאה חמורה". ודע שהיא בעצמה, אף על פי שלא נגע בה טומאה כלל, הנה היא טמאה ותטמא טומאת אוכלין. ובגמרא דנדה (דף נא.) אמרו "מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא כדתנא דבי רבי ישמעאל, הכשר מים נמי לא תבעי כדתנא דבי רבי ישמעאל". והדבר אשר אמר תנא דבי רבי ישמעאל הוא דאמרינן "כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה, בעיא הכשר". ולפי זה העיקר נהיה כביצה ממנה תטמא טומאת אוכלין, ולא תטמא אדם ואפילו השליכו בפיו. ואם בלע ממנו כזית כדי עוברה בבית הבליעה, נטמא זה האדם ויטמאו בגדיו. וכל בגד או כלי יאחזנו (בבית) [בשעת] הבליעה תטמאנו זולת כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה, ואם הגיע בחללו כבר נטמא, אך אם נגע אז בכלים הנה לא יטמאם. וקבל הוראה על זה מאמרו "והנפש אשר תאכל"(ויקרא יז, טו), אמרו "נפש מטמאה, ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך המעים", ואמרו "תאכל, אין אכילה פחותה מכזית".

וטעון הערב שמש - שנאמר "ורחץ במים, וטמא עד הערב"(ויקרא יז, טו). ואם בא אל המקדש אחרי אכילה קודם שיטהר, הרי הוא חייב קרבן אם היה שוגג או כרת אם היה מזיד, כפי מה שביארנו בשבועות או בכריתות.

ובא בפסוק בטומאת מקדש וקדשיו "לכל טומאתו, אשר יטמא בה"(ויקרא ה, ג), אמרו "לרבות בולע נבלת עוף טהור". וכן זה אשר בלע כזית, אם נגע בתרומה אפילו אחר אכילה תשרף לפי שהוא יש בה שני, ושני בתרומה טמא כפי העיקרים אשר קדם ביאורם בפתיחה.

והאוכל אבר מן החי ממנה, סופג את הארבעים - לפי שאיסור אבר מן החי מאמרו "אך בשר בנפשו דמו, לא תאכלו"(בראשית ט, ד), וכל מה שהותר לנו לאכול אחרי השחיטה, מי שאכל ממנו אבר והוא חי סופג את הארבעים ואפילו היה זה האבר פחות מכזית, לפי מה שקדם בראשון מאהלות באמרם "האיברים אין להם שיעור".

ואם היה זה העוף טריפה, וכבר קדם לך מנין טריפות העוף בחולין, ואחר שחט והיא טריפה או נמלק בפנים, עם היותו אסור לאכילה לא נחשבהו נבילה ולא יטמא בבית הבליעה. ויקבל מופת רבי מאיר על זה, שהיה אומר שבהמה שנבלתה מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה, כל שכן עוף שנבלתו לא מטמא במגע ובמשא שתהא שחיטתו מטהרתו, ומליקה בפנים כמו שחיטה בחוץ, כי מליקה תתיר לכהנים כמו שתתיר שחיטת חוץ לכל, וכמו שתטהרתו שחיטתו תטהרתו מליקתו.

ורבי יהודה אומר, בהיות דיניה רבים, ויוצאת מדיני הבהמה שהיא טהורה למי שנגע בה ולא תטמאנו ולא יטמא אלא בעת האכילה, הנה לא נתן אליה משפט הבהמה, אבל לא תמלטנה שחיטתה אם תהיה טריפה מלהטמא הטומאות אשר ייחדוה.

רבי יוסי אומר, דייה כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרת ולא מליקתה. ואמנם נפל הקיבוץ על טריפה שנשחטה בבהמה טהורה, לאמרו "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה"(ויקרא יא, לט), ולא אמר "וכי תמות" אבל הובא בחסרון מהקצאה, אמרו "יש מן הבהמה מטמאה, ויש מן הבהמה שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה".

והלכה כרבי יוסי:

משנה ב

ירצה באמרו פה הכנפים, הנוצה הדקה מאד אשר היו בכנפים, וישאר אחר זה הנוצה הגדולה.

וכן הנוצה הקטנה, אחרי סור הנוצה כולה.

ואמר שהן יטמאו כמו שיטמאו אוכלין, ותטמא גם כן טומאת אוכלין, ולא יצטרף הבשר להשלים כזית, אם בלע אחד כזית בשר מצומצם וזאת הנוצה לא יטמא.

והחרטום - המנקרי.

והצפרנים - הטלפים.

והדיבור פה אמנם הוא כפי המקומות הרכים מהן הקרובים מן הבשר, אשר אם יחותכו מן העוף והוא חי יזול הדם ממקום החתיכה.

וראשי אגפים, וראש הזנב - קצות הכנפים וקצוות הזנב אחר מריטת הנוצה, לפי שאלה המקומות בולטין יבשים והם יחותכו ויושלכו מן העופות, אלא אם היו עופות שמנים מופלגי השומן כי אז יעזבו ויאותו לאכילה, והוא מה שאמר רבי יוסי שכן מניחים בפטומות, ותרגום "בריאות בשר"(בראשית מא, ב) "פטימן בשר".

ואין הלכה כרבי יוסי, ורבי ישמעאל.

ואלה הן מספר השלוש עשרה דינין אשר זכר בנבלת עוף טהור:

• המשפט הראשון, שהיא צריכה מחשבה.
• המשפט השני, שהיא לא תצטרך הכשר.
• המשפט השלישי, שהיא תטמא זולתה מן האוכלין בכביצה, כמו מה שיטמאו אוכלין טמאין.

• ושמור זה העיקר גם כן שכל מה שיבואר מזכרון טומאת אוכלין, וזה שיהא טמאה בעצמה אף על פי שיהיה הפחות שבשיעור, ומטמאה לזולתה מאוכלין ומשקים עד שיהיה בכביצה.
• ולשון ספרא "אוכל יטמא, מלמד שהוא מטמא בכל שהוא, יכול שיטמא אף לאחרים בכל שהוא, תלמוד לומר אשר יאכל, הא אינו מטמא אלא בכביצה".

• והרביעי, שמי שבלע ממנו כזית טעון הערב שמש.
• והחמישי, שמי שנטמא בבליעתה חייב על ביאת מקדש.
• והששי, ששורפים עליה התרומה אם נגע בה.
• והשביעי, שאבר מן החי ממנה יחוייב על אכלו מלקות.
• והשמיני, שחיטתה מטהרתה.
• והתשיעי, מליקתה גם כן מטהרתה.
• והעשירי, שהנוצה (הנקראת גירטה) שבכנפים יטמאו ויטמאו כמשפט שאר המאכלים.
• האחד עשר, שזאת הנוצה לא יצטרף אל הבשר להשלים ממנה שיעור כזית.
• והשנים עשר, שהמנקר והטלפים יטמאו ויטמאו כשאר אוכלין כפי מה שביארנו.
• והשלושה עשר, שהם יצטרפו לכזית לטמא בבית הבליעה:

משנה ג

מביאורנו להלכה הקודמת יתבאר שנבלת עוף טמא צריכה הכשר לפי שהיא לא תטמא טומאה חמורה, ואמנם היא כשאר אוכלין טמאין תטמא זולתו בכביצה.

ומי שאוכל ממנה אחר המחשבה וההכשר כחצי פרס, והוא כביצה ומחצה, נפסל גוויתו כמו כל אוכל אוכלין טמאין זה השיעור. ואם נגעה בתרומה, טמאה.

והאיש אשר יאכל ממנה כחצי פרס לא יצטרך הערב שמש, כפי מה שביארנו בפתיחת זה הסדר שאוכל אוכלים טמאים אם טבל טהר תיכף. ולא יחוייב כרת על ביאת המקדש ואפילו קודם טבילה, כמו שהתבאר באחד עשר מפרה. אמר השם יתברך בטומאת מקדש "או נפש אשר תגע בנבלת"(ויקרא ה, ב) וגו'. ואמרו "יכול נגע באוכלין ומשקין ובכלי חרס יהיה טמא, תלמוד לומר בהמה טמאה, מה בהמה טמאה מיוחדת שהיא אב הטומאה, יצאו אלו שאינן אב הטומאה".

וכבר ביארנו שאין חיוב אבר מן החי אלא אם נחתך מבעלי חיים יותרו לאכול אחר השחיטה, וידוע הוא שהשחיטה לא תועיל בבעלי חיים אשר מינו אסור.

ואמרו פה מצטרפין להשלמת השיעור, אם כביצה לטמא זולתו או כחצי פרס לפסול הגויה.

וממה שראוי שתדעהו שאבר מן החי מעוף טמא או מעוף טהור לא יטמא באופן מן האופנים. וזה שאמר יתעלה "ולאלה תטמאו"(ויקרא יא, כד) הגיענו הפירוש שהוא אמנם ירמוז אל אבר מן החי, ואמרו אחר זה "לכל הבהמה אשר היא מפרסת פרסה"(ויקרא יא, כו), ואמרו "הוציא את העוף, אשר אין לו פרסה". אמנם אבר מן המת מן העוף הנה משפטו משפט זה העוף, אם היה עוף טמא משפט עוף טמא הקודם, ואם היה עוף טהור משפט עוף טהור. ותשמור בו השיעור, רוצה לומר שיהיה בזה האבר כזית ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור, ושיהיה גם כן כביצה ואז יטמא טומאת אוכלים, או כחצי פרס ואז יפסול את הגוויה אם יהיה מעוף טמא. ולא יודן בו כדין האיברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ואלה הדברים נתבארו במופתיהם בספרא:

משנה ד

זאת ההלכה כבר קדם ביאורה בפרק תשיעי מחולין חולין (דף קכ.), ואמנם אשיבם פה.

רוטב - הוא המרק.

קיפה - התבלין.

והאלל - חתיכת בשר אשר תפרד בעת הפשט הבהמה ותשאר בעור.

וגידים - יקראו העורקים, והעצבים הקשורים, והמיתרים, והקרומות.

וירצה בקרנים המקומות הרכים מהם, אשר אם יחותכו מן החי ישולח הדם.

וכן הטלפים מה שהוא מן הטלפים על זה התואר.

שאם יהיה מאלה ומן הבשר כזית מן הנבילה הנה לא יטמאו, שלא יטמא מן הנבילה אלא בשרה כפי מה שבארנו בפתיחה.

ובהמה טמאה, כל עוד שלא יכלה פרכוסה תטמא טומאת אוכלין, לפי שהיא תאות לאכילה ולאכילה נשחטה. ולא תטמא כמשפט הנבילה עד שתמות ויבטל הפרכוס, או שיתיז ראשה.

ואמרו ריבה לטמא טומאת אוכלים, ביאר שטומאת אוכלין יותר כוללת מטומאת נבלות, לפי שכל מה שיטמא משום נבילה הנה הוא גם כן טמא טומאת אוכלין, אף על פי שלא יהיה נבילה אלא שחוטה:

משנה ה

כבר בארנו בפתיחה,

• שאשר יטמא באב מאבות הטומאה הוא ראשון, ואשר יגע בראשון שני, ואשר יגע בשני שלישי.
• ושהראשון והשני והשלישי והרביעי כולן יקראו ולד הטומאה.
• ושם ביארנו גם כן שהיות אוכל מטמא אוכל אמנם הוא מדרבנן, אמנם מן התורה אין אוכל מטמא אוכל.
• ועוד יתבאר בפרק אשר אחר זה ששלישי של תרומה הוא עצמו פסול אך לא יטמא זולתו, ולכך יקרא פסול.
• ואין שני של תרומה מטמא שלישי.

וכבר ביארנו זה בפתיחה, ולא תסור ממך זאת הכוונה ולא תצטרך לכופלה עתה.

ואם יהיה השיעור אשר יטמא טומאת אוכלין, והוא כביצה, מקובץ מאוכל ראשון ושני ושלישי או מאוכל שני ושלישי, הנה יטמא כקל שבשניהן כמו שהתבאר. אמנם אם היה כביצה מזה וכביצה מזה, הנה המקובץ מהן יטמא כחמור שבשניהם, וזה מבואר לפי שבזה הקיבוץ מזה החמור השיעור אשר יטמא. ואם נחלקו אחרי התערבם, הנה יטמא כל אחד מהם כקל שבשניהם לפי שכבר שב זה השיעור המצומצם, רוצה לומר אשר הוא כביצה, מעורב מקל וחמור, ולכן יטמא כקל שבשניהן.

אמרו נפל זה לעצמו וזה לעצמו, על כיכר של תרומה פסלוהו [מפני שכל אחד מהם שני, אבל אם נפלו שניהם יחד על כיכר של תרומה] הנה ישיבוהו שני להיות המקובץ מהן ראשון. ואם יהיה כיכר של תרומה שני אינו פסול, אמנם הוא טמא ויטמא כיכר של תרומה אחר אם נגע בו וישיבהו שלישי, וזה הכיכר האחרון אשר יהיה פסול כמו שבארנו.

ואמרו עשאוהו שלישי, ביאר ששני עושה שלישי בתרומה:

משנה ו

אם חלק המעורב לשני חצאים, נהיה כל חצי מהן ראשון כמו שביארנו בהלכה הקודמת.

אמנם אם חלק זה המעורב על שלושה חלקים, ובכל חלק מהן אין בו כביצה מאוכל ראשון, הנה שב זה השיעור המקובץ מאוכל ראשון ושני ואין באחד מהן כביצה הנה יטמא כקל שבשניהם [כמו שקדם, ולפיכך אמר הרי אלו שני.

וכן אם חלקן לארבעה חלקים שיהא כל חלק כביצה מעורב מראשון ושני.]

משנה ז [נוסח הרמבם]

[זה ברור כפי הציור שקדם, ועל פי הציורים הללו עצמן תדון. כגון שנתערבו עשר ביצים אוכל שני ועשר ביצים אוכל ראשון, ואחר עירובן חלקן לחלקים שווים, הרי אותם חלקים אם היו עשרה או פחות הרי כל חלק מהם ראשון, ואם חלקם יותר על עשרה חלקים הרי כל חלק מהם שני. כללו של דבר,שאם נתערבו החמור והקל הסמוך לו בדרגה בחלקים שווים או בלתי שווים, ולקח מן התערובת חלק שמראה החשבון שיש באותו החלק כביצה מן החמור, הרי זה מטמא כמו שמטמא החמור שבשניהם, ואם לא היה באותו החלק כביצה מן החמור הרי זה מטמא כקל שבשניהם.]

ואמנם תקבל תנאי באמרי במאמר אשר ילוה אליו במדרגה להשמר מאוכל ראשון שנתערב באוכל שלישי, אשר אם לוקח מן המקובץ מהם חלק יהיה בו פחות מכביצה אוכל ראשון, הנה זה החלק יטמא כמו שיטמא השני, לעיקר אשר קדם שהראשון בעת מה שנגע בשלישי ישיבהו שני. והוא אמרו במה שקדם בזה הפרק, שאף זה שלישי שנגע בראשון נעשה שני:

משנה ז

ביאור אמיתת מלת מקרצות מחותכות, מאמרו "מחומר קורצתי גם אני"(איוב לג, ו).

וזה שהנה יעשו עוגות דומות ללוחות גדולות ויחתכו בכלי ברזל, ולא יותזו בעת החתיכה לגמרי אבל יעזוב ביניהן דבקות מועט, ותאפה הלוח בכללו והוא מחובר. וכאשר יושלם אפייתה יתפרק זה החתך בעצמו מקצתו, והיא תתפרק בפחותה שבתנועות, וזאת היא מלאכת הנקודים אצלנו.

וכוונת נושכות זו בזו - שתהיה האחת מחוברת בשנית, הנה היא כולה כדמות לחם אחד.

וידוע הוא שהשרץ אב הטומאה, ואשר יגע בו ראשון, והנה יקרא הראשון גם כן תחילה, וזה באוכלין ומשקין לבד כמו שביארנו בפתיחה.

וכבר ביארנו בפתיחת זה הסדר שהמשקין יהיו לעולם תחילה, ואפילו נטמאו בשני לטומאה. ובהיות המשקין טמאים לעולם תחילה, הנה הן ישימו הדבר אשר יטמאו שני.

ועוד יתבאר לך במסכת ידים (פ"ג) שהידים הן שניות לעולם, ובסוף זבים נבאר שהידים פוסלים את התרומה, שהנוגע בידו בתרומה פסלה והשיבה שלישית עד שירחץ ידיו, כמו שיתבאר במה שאחר זה, ולכן אמר בידים, כולן שלישיות, לפי שהן כולן גשם אחד:

משנה ח

הדיבור פה באוכלין של תרומה, וידוע ששלישי מתרומה לא יטמא לזולתו בשום פנים, ושאין רביעי בתרומה, וכבר ביארנו זה פעמים רבות.

והדיבור כולו מבואר לא יצטרך ביאור, אם הובן כל מה שסדרנו בפתיחת זה הסדר:

משנה ט

גומותיהן - החפירות אשר ישארו בחיצוני הלחם בעת אפייתו.

ולא ירצה פה באמרו מים מקודשין מי חטאת, ואמנם ירצה בהן מים יהיו על טהרת הקודש כמו כיכרות הקודש, עד שיהיו אלה המים משקה הקודש ואלה הכיכרות אוכלין של קודש.

ואם נגע השרץ באחת מאלה הכיכרות, ונגעה הראשונה בשני ושני בשלישי ושלישי ברביעי וכן אל לא תכלית, הנה כולן טמאות מפני המשקה מועט אשר בכל כיכר מהן כי זה המשקה תחילה. ואף על פי שהמשקה אינו אשר נגע בכיכר השני, אך מפני חיבת הקודש חשבנו היות המשקה שבתוך הגומא הוא אשר נגע בכל כיכר מהן, וישוב כל כיכר מאלו הכיכרות שני לטומאה מפני המשקה אשר היא תחילה.

ואם תהיינה אלו הכיכרות כיכרות תרומה, הנה השרץ מטמא שנים ופוסל אחד כפי העיקר אשר ביארנו ופירשנו בפתיחת זה הסדר. לפי שהוא אם נגע בכיכר של תרומה שב ראשון, ואם נגע כיכר ראשון בכיכר שני טמאו ואלה השנים טמאים, והכיכר השלישי פסול, וכל מה שאחר השלישי טהור. זה אם נגע כיכר זה בכיכר לבד, ולא נקפיד במשקה אשר בתוך הגומות בכיכרות תרומה.

אמנם אם היה בין כל כיכר וכיכר לחות שיעור די שיטפיח היד, והיא אשר תקרא משקה טופח כמו שביארנו פעמים רבות, הנה כל אלה הכיכרות טמאות ואפילו היה אלף לפי שהוא תרומה. וביאור זה, שהשרץ בעת שנגע בזה הכיכר שמו ראשון וזה המשקה הטופח אשר בכיכר הוא תחילה. ואם נגע הכיכר השני בזה המשקה הטופח אשר בכיכר הראשון, שב הכיכר השני להיות תחילה. ואם נגע הכיכר השלישי בזה המשקה אשר יתחבר ביניהן, ישוב הכיכר שלישי גם כן שני לטומאה. וכן ישובו הכיכרות כולן שני לטומאה, אלא הכיכר הראשון אשר נגע בו השרץ שהוא ראשון. וזה מפני המשקה אשר בין כל כיכר וכיכר אשר הוא תחילה לעולם, ואף על פי שהוא נטמא בשני לטומאה.

וכבר ביארנו אלה השורשים כולן בפתיחת זה הסדר, והיה זוכר לכל לשון זאת הפתיחה כמו שהודעתיך שמה:

משנה טהרות, פרק א':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב