משנה טהרות א א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת טהרות · פרק א · משנה א | >>

שלשה עשר א דבר בנבלת העוף הטהור: צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר, ומטמאה טומאת אוכלין בכביצהג, וכזית בבית הבליעה, והאוכלה טעון הערב שמש, וחייבים עליה על ביאת המקדש, ושורפין עליה את התרומה, והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים, שחיטתה ומליקתה מטהרת את טרפתה, [דברי רבי מאיר].

רבי יהודה אומר, אינן מטהרות.

רבי יוסי אומר, שחיטתה מטהרת, אבל לא מליקתה.

נוסח הרמב"ם

שלשה עשר דבר בנבילת העוף הטהור -

צריכה מחשבה, ואינה צריכה הכשר,
ומטמאה טומאת אוכלין - בכביצה,
וכזית - בבית הבליעה,
האוכלה - טעון הערב שמש,
וחייבין עליה על ביאת המקדש,
ושורפין עליה את התרומה,
והאוכל אבר מן החי ממנה - סופג את הארבעים,
שחיטתה, ומליקתה - מטהרות טריפתה,
דברי רבי מאיר.
רבי יהודה אומר: אינן מטהרות.
רבי יוסי אומר: שחיטתה מטהרת - אבל לא מליקתה.

פירוש הרמב"ם

דע שנבלת עוף טהור אינה בלשון התורה, וכבר ביארנו זה בפתיחה, ואמנם היא נעתקה מסמיכות לאמרו יתברך "וכל נפש אשר תאכל נבילה וטריפה, באזרח ובגר, וכבס בגדיו, ורחץ במים, וטמא עד הערב, וטהר"(ויקרא יז, טו), ובא בקבלה (חולין דף ק:) שזה הפסוק בא בנבלת עוף טהור ביחוד אשר לא יאסר אלא משום נבילה וטריפה, והוא אשר יטמא.

ואמרו צריכה מחשבה - שיחשוב עליה לאוכלה, ואז יטמא בעצמה טומאת אוכלין. וזה שהדברים המותרין לנו אשר מדרך האנשים להזין בהן, כמו התאנים והתמרים ובשר שחוטה וזולת זה, כי הן לא יצטרכו מחשבה לפי שהן מוכנים לאכילה, וכל עוד שנגע בהן טומאה אחר ההכשר נטמא. אמנם מה שאינו מותר לאכול כמו נבלת עוף, הנה אי אפשר מבלי שיחשוב עליה לאכילה, ואז תשוב מכלל האוכלין ותטמא טומאת אוכלין.

ואמר ואינה צריכה הכשר, אבל היא עצמה ראשון לטומאה, ותטמא כאוכלין טמאים ואף על פי שלא קדם לה הכשר, וזה שההכשר אמנם בא באוכלין כמו שבא הפסוק "וכי יותן מים על זרע"(ויקרא יא, לח) וגו'.

וטומאת אוכלין היא טומאה קלה, לפי שהיא לא תטמא אדם וכלים כמו שביארנו בפתיחה, ונבלת עוף טהור תטמא אדם וכלים בבית הבליעה כמו שיתבאר, וזו היא טומאה חמורה כמו שביארנו בראשון מכלים. ולהיותה מטמאה טומאה חמורה בעצמה נפל ממנה דין ההכשר, והוא אמרם בספרי "וכי יותן מים על זרע, מה זרעים שאין סופן להטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה צריך הכשר". ושם נאמר "מפני מה אמרו נבלת עוף טהור אינה צריכה הכשר, מפני שסופה להטמא טומאה חמורה". ודע שהיא בעצמה, אף על פי שלא נגע בה טומאה כלל, הנה היא טמאה ותטמא טומאת אוכלין. ובגמרא דנדה (דף נא.) אמרו "מאי שנא הכשר שרץ דלא בעיא כדתנא דבי רבי ישמעאל, הכשר מים נמי לא תבעי כדתנא דבי רבי ישמעאל". והדבר אשר אמר תנא דבי רבי ישמעאל הוא דאמרינן "כל שאין סופו להטמא טומאה חמורה, בעיא הכשר". ולפי זה העיקר נהיה כביצה ממנה תטמא טומאת אוכלין, ולא תטמא אדם ואפילו השליכו בפיו. ואם בלע ממנו כזית כדי עוברה בבית הבליעה, נטמא זה האדם ויטמאו בגדיו. וכל בגד או כלי יאחזנו (בבית) [בשעת] הבליעה תטמאנו זולת כלי חרס כמו שביארנו בפתיחה, ואם הגיע בחללו כבר נטמא, אך אם נגע אז בכלים הנה לא יטמאם. וקבל הוראה על זה מאמרו "והנפש אשר תאכל"(ויקרא יז, טו), אמרו "נפש מטמאה, ואינה מטמאה לא בתוך הפה ולא בתוך המעים", ואמרו "תאכל, אין אכילה פחותה מכזית".

וטעון הערב שמש - שנאמר "ורחץ במים, וטמא עד הערב"(ויקרא יז, טו). ואם בא אל המקדש אחרי אכילה קודם שיטהר, הרי הוא חייב קרבן אם היה שוגג או כרת אם היה מזיד, כפי מה שביארנו בשבועות או בכריתות.

ובא בפסוק בטומאת מקדש וקדשיו "לכל טומאתו, אשר יטמא בה"(ויקרא ה, ג), אמרו "לרבות בולע נבלת עוף טהור". וכן זה אשר בלע כזית, אם נגע בתרומה אפילו אחר אכילה תשרף לפי שהוא יש בה שני, ושני בתרומה טמא כפי העיקרים אשר קדם ביאורם בפתיחה.

והאוכל אבר מן החי ממנה, סופג את הארבעים - לפי שאיסור אבר מן החי מאמרו "אך בשר בנפשו דמו, לא תאכלו"(בראשית ט, ד), וכל מה שהותר לנו לאכול אחרי השחיטה, מי שאכל ממנו אבר והוא חי סופג את הארבעים ואפילו היה זה האבר פחות מכזית, לפי מה שקדם בראשון מאהלות באמרם "האיברים אין להם שיעור".

ואם היה זה העוף טריפה, וכבר קדם לך מנין טריפות העוף בחולין, ואחר שחט והיא טריפה או נמלק בפנים, עם היותו אסור לאכילה לא נחשבהו נבילה ולא יטמא בבית הבליעה. ויקבל מופת רבי מאיר על זה, שהיה אומר שבהמה שנבלתה מטמאה במגע ובמשא שחיטתה מטהרת טרפתה, כל שכן עוף שנבלתו לא מטמא במגע ובמשא שתהא שחיטתו מטהרתו, ומליקה בפנים כמו שחיטה בחוץ, כי מליקה תתיר לכהנים כמו שתתיר שחיטת חוץ לכל, וכמו שתטהרתו שחיטתו תטהרתו מליקתו.

ורבי יהודה אומר, בהיות דיניה רבים, ויוצאת מדיני הבהמה שהיא טהורה למי שנגע בה ולא תטמאנו ולא יטמא אלא בעת האכילה, הנה לא נתן אליה משפט הבהמה, אבל לא תמלטנה שחיטתה אם תהיה טריפה מלהטמא הטומאות אשר ייחדוה.

רבי יוסי אומר, דייה כנבלת בהמה ששחיטתה מטהרת ולא מליקתה. ואמנם נפל הקיבוץ על טריפה שנשחטה בבהמה טהורה, לאמרו "וכי ימות מן הבהמה אשר היא לכם לאכלה"(ויקרא יא, לט), ולא אמר "וכי תמות" אבל הובא בחסרון מהקצאה, אמרו "יש מן הבהמה מטמאה, ויש מן הבהמה שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה".

והלכה כרבי יוסי:

פירוש רבינו שמשון

מסכת זו ראויה לקובעה אחר עוקצין דודאי אחריה נשנית דפרק בתרא דעוקצין כולה במחשבה והכשר איירי ובדין נבלת בהמה טמאה וטהורה ובדין נבלת עוף טהור וטמא:

צריכה מחשבה. שיחשב עליה לאכילת אדם ודוקא בכפרים אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה כדתנן בפרק בתרא דעוקצין:

ואינה צריכה הכשר. לא הכשר מים ולא הכשר שרץ משום דסופה לטמא טומאה חמורה דמטמאה בגדים בבית הבליעה וילפינן מזרעים בפרק בא סימן (דף נא.) ובפ' דם שחיטה (דף כא.) ובזבחים בסוף טבול יום (דף קה.):

ומטמאה טומאת אוכלין. שאם נגעה כביצה ממנה באוכלין טהורין נטמאו אי נמי מצטרף לפחות מכביצה אוכלין לקבל טומאה:

וכזית בבית הבליעה. אם אכל כזית ממנה מטמא בגדים כשמגיע לבית הבליעה:

וטעון הערב שמש. ולא סגי בטבילה לתודה:

וחייבין עליה על ביאת מקדש. כשאר כל הטומאות:

ושורפין עליה את התרומה. כמו על השרץ:

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים. והא דתניא בשלהי גיד הנשה (דף קא.) אבר מן החי נוהג בבהמה ובחיה ובעוף בין טמאין בין טהורין דברי ר״א וחכמים אומרים אינו נוהג אלא בטהורי' (שם קב.) ר״מ אומר אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד הכא לא קאי דברי רבי מאיר אכולה מתר' וכן נמי אשכחן בזבחים בסוף טבול יום (דף קה:) דמסיק התם דמטמא טומאת אוכלין בכביצה דלא כרבי מאיר וכשמדקדק שם מדסיפא דשחיטתה ומליקתה כר' מאיר רישא דטומאת אוכלין נמי כרבי מאיר הוה מצי לאקשויי אדרבא מדמציעתא דאבר מן החי דלא כר״מ רישא נמי דלא כר״מ וקשה קצת הא דדייק התם והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרת טריפתה מטומאתה שמע מינה רבי מאיר היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר״מ כלומר כדתנן התם בפרק חטאת העוף (דף סט.) מה לו לדקדק מכח זה הא בהדיא קתני מתני' דברי ר״מ:

ר' יהודה אומר אינה מטהרת לא שחיט' ולא מליקה. וטעמא דר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי מפורש בזבחים בס״פ חטאת העוף (שם):

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

שלשה עשר דבר - צריכה מחשבה. שיחשב עליה לאכילת אדם. שכל האוכלים המותרים אין צריכים מחשבה, אבל זו הואיל והיא אסורה באכילה צריכה מחשבה ב ואח"כ תטמא. ודוקא בכפרים דליכא רוב עם, אבל בשווקים אינה צריכה מחשבה, שכיון שיש רוב עם הבאים לשוק איכא טובא דאכלי נבילת עוף טהור. והכי מפורש בפרק בתרא דעוקצין:

אינה צריכה הכשר - אלא מטמאה טומאת אוכלים ככל שאר אוכלים שנגעו בשרץ שהם נעשים ראשון לטומאה. ואין צריך שיבואו עליהם מים או שאר משקים ולא שתגע בשרץ. דהכשר בזרעים הוא דכתיב (ויקרא יא) וכי יותן מים על זרע וגו', ודרשינן מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, אף כל שאין סופו ליטמא טומאה חמורה צריך הכשר, יצאה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה, שהיא מטמאה אדם ובגדים בבית הבליעה, שאינה צריכה הכשר:

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה - דכביצה ממנה אם נגעה באוכלים טהורים נטמאו ד:

וכזית בבית הבליעה - אדם שאכל כזית ממנה נטמא, ונטמאו בגדיו כשתגיע לבית הבליעה. דכתיב (שם יז) והנפש ה אשר תאכל נבילה וטריפה וגו', ובנבלת עוף טהור הכתוב מדבר, וכתיב תאכל, ואין אכילה פחות מכזית:

וטעון הערב שמש - ולא סגי בטבילה לחודה ו:

וחייבים עליה על ביאת המקדש - כשאר כל הטומאות. דכתיב בטומאת מקדש וקדשיו (ויקרא ה) לכל טומאתו אשר יטמא בה, ודרשינן ז לרבות בולע נבלת עוף טהור:

ושורפים עליה את התרומה - אם נגעה נבלת עוף טהור בתרומה, נשרפת, שכשאינה בבית הבליעה דין ראשון לטומאה יש לה ומטמאה את התרומה בנגיעה להיות שני:

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את הארבעים - ואפילו היה האבר פחות מכזית ח. וסתם מתניתין דלא כר' מאיר. דאילו ר' מאיר הא שמעינן ליה בשלהי גיד הנשה דאמר אבר מן החי אינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד:

שחיטתה ומליקתה מטהרת את טריפתה - ומוציאה מידי נבילה שלא תטמא. לפי שהמליקה מתרת בפנים לכהנים כדרך שהשחיטה מתרת בחוץ, וכשם שטיהרתו שחיטתו, כך תטהרנו מליקתו. ושחיטה דמטהרת את הטריפה מידי נבילה נפקא לן מקרא, דכתיב ט (ויקרא יא) וכי ימות מן הבהמה וגו' כל הנוגע בנבלתה יטמא, יש מן הבהמה שהיא מטמאה, ויש שאינה מטמאה, פרט לטריפה שנשחטה, והוא הדין לטריפת עוף:

ר' יהודה אומר אינן מטהרות - דלא ילפינן טריפת עוף מטריפת בהמה:

רבי יוסי אומר שחיטתה מטהרת ולא מליקתה - והלכה כר' יוסי:

פירוש תוספות יום טוב

תוספות יום טוב על משנה טהרות א, א

שלשה עשר דבר מנוין הן אחת לאחת בפי' הר"ב במשנה דלקמן. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר"מ. דאילו לרבי יוסי הא איתנהו ט"ו. ולרבי יהודה ליתנהו אלא י"ב:

צריכה מחשבה. פי' הר"ב שיחשב עליה לאכילת אדם שכל האוכלים כו' והיינו לטמא טומאת אוכלים אבל לטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה. שלא מצינו שום טומאה חמורה שתהא צריכה הכשר. ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה. אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלים ומשקין אע"פ שזו אינה צריכה הכשר הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה. הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע"פ שא"צ הכשר. צריכה מחשבה. גמרא פ"ו דנדה דף נ"א [ופי' מחשבה עיין מ"ש ספכ"ה דכלים ד"ה ומחשבה]:

הכשר. היינו דבר המכשירו לטומאה. כגון שרץ ומים. כדפי' הר"ב:

ומטמאה טומאת אוכלים בכביצה. וצריך לי עיון דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול את הגויה. כדלקמן משנה ג'. ובפ"ד דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלים מלטרפין לפסול את הגויה:

בכביצה. כתב הר"ב דכביצה ממנה אם נגעה באוכלין טהורים נטמאו. (וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה דצריך שתהא כביצה לפי שטתו בכמה מקומות. והזכרתיה בסוף משנה א' דפ"ק דתרומות) והר"ש כתב לתרוייהו. ומאי דקשיא מרפ"ב דלקמן. אפרש שם בס"ד:

בכביצה. עיין בפי' הר"ב במשנה ה' פ"ד דמעילה ומ"ש שם:

וכזית בבית הבליעה. כתב הר"ב דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכו' בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. כדדרשי' בת"כ דיצאת נבלת בהמה שהיא מטמאה עד שלא יאכלנה. ובנבלת עוף טמא אמעיט. כדפי' הר"ב במשנה דלקמן:

בבית הבליעה. פי' הר"ב כשמגיע בבית הבליעה. ולא בעודו בפה מדכתיב והנפש אשר תאכל והל"ל והאיש אלא לומר שבבית הנפש מטמא. והוא בבית הבליעה. וכשירדה מבית הבליעה. לתוך המעים. ג"כ אינה מטמאה. בת"כ ילפינן לה הכי. אבל במשנה ט' פרק בתרא דזבים דייק הר"ב מיאכל. אכילה בבית הבליעה משמע. ועוד אפרש בסוף מקואות בס"ד [ומ"ש הר"ב ויטמאו בגדיו עיין בפירושו למשנה ב' פ"ק דכלים]:

טעון הערב שמש. שכן כתיב ורחץ במים וטמא עד הערב וטהר:

וחייבים עליה על ביאת המקדש. כתב הר"ב דכתיב כו' אשר יטמא בה ודרשינן לרבות בולע נבלת עוף טהור. וכ"כ הרמב"ם ובת"כ נדרש כן ולכאורה בה משמע מיעוטא ובגמ' פ"ק דשבועות דף ז' בה למעוטי תרומה שאם אכל תרומה בשוגג והוא טמא שאינו בעולה ויורד ומסיק דלא איצטריך דמהיכי תיתי כיון שאין בהכרת. אלא לרבות נבלת עוף טהור. ומקשה הא אמרת בה מיעוטא הוא. ומשני משום דמיעוטא הוא אייתר. כלומר אדרבה כיון דמיעוט הוא בא לרבות. לפי שיש עוד מיעוט כתיב או כי יגע. דבר נגיעה אין. דלאו בר נגיעה לא. ואמעוט נבלת עוף טהור שאינו מטמא בנגיעה אלא בבית הבליעה. הוי מיעוט אחר מיעוט. ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות:

והאוכל אבר מה"ח ממנה סופג את הארבעים. כ' הר"ב ואפילו היה האבר פחות מכזית. כ"כ הרמב"ם. והביא ראיה מדתנן בפ"ק דאהלות והאברים אין להם שיעור. ואני תמה מה ראיה מטומאה לאכילה. דהתם קרא כתיב בחלל חרב כמ"ש הר"ב במ"ג פ"ו דעדיות. והכא אכילה בעינן ואינה בפחות מכזית. ומיהו באיסור אבר מן החי מצינו נמי שחלקו הכתוב. וכתב איסור בשר מן החי בלבד ואיסור אבר מן החי בלבד. כדאיתא בגמרא פ"ז דחולין דף ק"ב. א"ר יוחנן לא תאכל הנפש עם הבשר זה אבר מן החי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה אלא דלעיל מינה בגמרא אמרינן בהדיא אמר רב אבר מן החי צריך כזית ומסיק דגידים ועצמות מצטרפים למשהו בשר שיש בו. וכזית מיהא בעי. וכך פסק הרמב"ם בפ"ה מהמ"א (הלכה ג') נמצינו למדין שאע"פ שאבר מן החי לא בעי בשר כזית. מיהו בין כולו שיעור כזית בעי. ואילו לענין טומאה סתמא תנן אברים אין להם שיעור ואע"פ שצריך ג"כ שיהא בו בשר גידין ועצמות כדפי' הר"ב שם. מ"מ לא מצינו שצריך שיעור אפילו בין הכל כמו שמצינו לענין אכילה שצריך כזית. והיינו טעמא דאין אכילה פחותה מכזית. משא"כ בטומאה. ולפיכך צריך לי עיון בזה על הר"ב והרמב"ם. ועוד צ"ע על הר"ב במשנה ג'. וא"ת ומתני' מאי קמ"ל. לא קשיא דקמ"ל לאפוקי ר"מ דסבר שאינו נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד. ואחר שכתבתי כל זה מצאתי להרמב"ם בעצמו שכתב במשנה ג' לענין אבר מן המת מן העוף. ותשמור בו השיעור ר"ל שיהיה בזה האבר כזית. ואז יטמא בבית הבליעה אם היה מעוף טהור וכו' ולא יודן בו כדין האברים אשר אין להם שיעור כפי מה שהתבאר בראשון מאהלות. ע"כ. וכ"כ ג"כ בחבורו ספ"ג מהא"ה (הלכה י"ו) וכתב הכ"מ דלמד כן מדלא הזכיר התנא בפ"ק דאהלות אלא מת ונבלה ושרץ. עכ"ל. ואף מן החי לא הוזכר שם. אבל נשנה בפ"ו דעדיות. ובפ"ק דכלים (משנה ה') ולא איירי אלא באדם. ועוד דדוקא לענין טומאת מגע. אבל הטומאה הבאה ע"י אכילה. זו לא שמענו. ואדרבה רב אמר שצריך כזית. וצ"ע:

שחיטתה ומליקתה כו'. כתב הר"ב שחיטה נפקא לן מקרא דכתיב וכי ימות וכו'. וכ"כ הרמב"ם. ואע"ג דמשנה שלמה שנינו בזה בפ"ד דחולין (משנה ד'). ומשמע מיניה דלא צריך קרא. הרי כתבתי שם דלתנא דברייתא בעי לקרא דהכא. ע"ש. ומ"ש הר"ב וה"ה לטרפת עוף. בק"ו ילפינן לה במשנה ספ"ז דזבחים. אלא דאיכא למפרך דיו לענין מליקה. ומסקינן בגמרא (שם דף ס"ט) דקרא אשכח ודרש. ושם כתבתיו:

רבי יהודה אומר אינן מטהרות. ר' יוסי אומר שחיטתה וכו'. מפורש שם בזבחים:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(א) (על המשנה) שלשה עשר. ומנינא למעוטי ראשי אגפים וראש הזנב. והיינו לר' מאיר, דלר' יוסי איתנהו חמשה עשר. ולר' יהודה ליתנהו אלא שנים עשר:

(ב) (על הברטנורא) היינו לטומאת אוכלין אבל לטמא בבית הבליעה אין צריך מחשבה, שלא מצינו שום טומאה חמורה שצריכה הכשר, ולפיכך דין הוא שלא תהא צריכה מחשבה, אבל טומאה קלה והיא טומאת אוכלין ומשקים, אע"פ שזו אינה צריכה הכשר, הרי כל אוכלין צריכין הכשר וצריכין מחשבה, הלכך אף זו לטמא טומאה קלה אע"פ שאינה צריכה הכשר צריכה מחשבה. גמרא:

(ג) (על המשנה) ומטמאה כו'. צריך עיון, דלא תנן נמי וכחצי פרס לפסול הגויה, כדלקמן משנה ג'. ובפרק ד' דמעילה משנה ה' תנן כל האוכלין מצטרפין לפסול את הגויה:

(ד) (על הברטנורא) וכן להצטרף לפחות מכביצה אוכלים לקבל טומאה, דצריך שיהיו כביצה לשיטת הר"ב:

(ה) (על הברטנורא) דהוי ליה למכתב והאיש, אלא לומר שבבית הנפש מטמאה. פרק ה' דזבים משנה ט':

(ו) (על הברטנורא) דכתיב וטמא עד הערב וטהר:

(ז) (על הברטנורא) בשבועות דף ז'. ועתוי"ט:

(ח) (על הברטנורא) צריך עיון, דבגמרא מסיק דצריך כזית אלא דגידים ועצמות מצטרפים למשהו שיש בו דודאי דאין אכילה פחות מכזית. ועתוי"ט:

(ט) (על הברטנורא) ואע"ג דבחולין פרק ד' משנה ד' משמע דאין צריך קרא, לתנא דברייתא צריך קרא:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

בעה"י יודע כל נסתרות נתחיל מסכת טהרות:

שלשה עשר דבר נאמרו בנבלת העוף הטהור וכו':    ואיתא בפ"ק דבכורות דף י' ופי' שם הרגמ"ה ז"ל בכתיבת יד האי דנקט בנבלת עוף טהור דצריך מחשבה כ"ש נבלת עוף טמא אבל האי דנקט עוף טהור רבותא קמ"ל דאע"ג דעוף טהור דראוי הוא לאכילה בין לישראל בין לעכו"ם אפ"ה לא מטמא טומאת אוכלין אלא במחשבה ע"כ. ואיתא ג"כ בנדה פרק בא סימן (נדה דף נ') ודף נ"א ואמר רבא התם דמדקתני צריכה מחשבה אלמא מחשבת חיים לא שמה מחשבה דהא מחיים סתמה לאכילה ואפ"ה לא מהניא ההיא מחשבה לטומאה דבעינן מחשבה בשעה שראויה לקבל טומאה ומחיים לאו בר קבולי טומאה ודחי ר' זירא דהכא איכא למימר דבעוף הבר שהיה פורח באויר ונפל מן הרום עסקינן דלא הוה קמן מחיים דליחשוב עליה. ופי' שם רש"י ז"ל ואינה צריכה הכשר לא הכשר מים ולא הכשר נגיעת שרץ אלא מאליה מטמאה בלא שום נגיעה ע"כ:

ואינה צריכה הכשר:    דהכשר בזרעים הוא דכתיב ודרשי' מה זרעים שאין סופם לטמא טומאה חמורה פי' דאינם נעשין אב הטומאה עולמית ואפילו נגעו במת שהוא אבי אבות הטומאות אינם נעשים אב לטמא אדם וכלים דמהיכא נפקא דנוגע במת מטמא אדם מהאי קרא דכתיב וכל אשר יגע בו הטמא יטמא והנפש הנוגעת באותו טמא תטמא עד הערב וכי כתיב האי קרא בדבר שיש לו טהרה בהזאה ובטבילה כתיב דכתיב לעיל מיניה והזה הטהור על הטמא וגו' ואההוא טמא קאי והנפש הנוגעת יצאו אוכלין ומשקים וכלי חרס הואיל ואין להם טהרה במקוה אין נעשין אב הטומאה. רש"י ז"ל בפ' העור והרוטב (חולין דף קכ"א:)

ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה:    כך צ"ל:

וכזית בבית הבליעה:    כתיב בספר לקח טוב בפרשת אחרי מות דף פ"ד וז"ל וכל נפש אשר תאכל הוציאו הכתוב בלשון נפש ולא אמר כל איש למדו ז"ל מכאן דאבית נפש דהיינו בית הבליעה כשהנבלה שם מטמאה בגדים ולא כשהיא בתוך בית המעים ולא בתוך הפה ובנבלת עוף הטהור מדבר הכתוב כדלקמן וכן למדו ז"ל שאינה מטמאה בגדים אלא בבית הבליעה מדכתיב בסיפיה דקרא וטמא עד הערב וטהר מי לא עסיקי' שאכל סמוך לשקיעת החמה שעדיין היא קיימת בתוך המעים ואמר רחמנא וטהר עכ"ל ז"ל:

בפי' רעז"ל בשלהי גיד הנשה אמר המלקט בברייתא:

דברי ר"מ:    ספ"ז דזבחים פליגי בה נמי ושמא אתא תנא לאשמועי' דאפילו בשאר עופות שאין קריבין לגבי מזבח כגון אווזין ותרנגולין מטהר ר"מ וכדאמר התם ר' אלעזר בגמ' וכך נראה שכתבו ג"כ תוס' ז"ל בסוף הפרק וקשה לי דמסוף פ' טבול יום משמע דלא גרסינן במתני' דברי ר"מ אח"כ מצאתי ג"כ שכתב הרא"ש ז"ל ונראה דל"ג במתני' דברי ר"מ מדדייק התם בזבחים והא מדקתני סיפא שחיטתה ומליקתה מטהרות את טרפתה ש"מ ר"מ היא דמאן שמעת ליה האי סברא ר"מ כלומר כדתנן התם בפ' חטאת העוף ומה לו לדקדק מכח זה בהדיא קתני מתני' דברי ר"מ אלא ודאי דל"ג לה ומשום דר"מ שנוי בפ' חטאת העוף אצל ר' יהודה ור' יוסי הגיהו התלמידים כאן בספרים אלא סתם מתני' היא כאן ע"כ וכן דקדקו ג"כ תוס' דפ' גיד הנשה (חולין דף ק"ב) גם הר"ש ז"ל. ועיין בתוס' דפ' מרובה (בבא קמא דף ע"ז) שהקשו שם לר"מ דמתני' כותיה מ"מ נבלת העוף לדידיה צריכה מחשבה מדקאמר בברייתא דשעיר המשתלח מטמא אוכלין ומשקים מחיים ואח"כ חילק ר"י דשעיר המשתלח אם היה נשחט הוה חזי לאכילה בלא מחשבה מה שא"כ בנבלת עוף טהור ובאבר מן החי דבגמ' פ' העור והרוטב דאין סופם ליעשות אוכל הלכך בהו מודה ר"מ דבעינן מחשבה ע"כ:

ר' יהודה אומר אינם מטהרות:    התם בפ' חטאת העוף יליף לה מקרא דכתיב נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה טרפה למה נאמרה איצטריך לטהר חלב טרפה שמתה ולעולם טרפה חיה ודקאמרת אי טרפה חיה הרי נבלה אמורה בפסוק זה וכיון שמתה נתנבלה במיתתה איצטריך סד"א הואיל וטמאה אסורה מחיים וטרפ' אסורה מחיים מה טמאה חלבה טמא אף טרפה חלבה טמא קמ"ל. ומשמע מכללא שהיא עצמה מטמאה. וילפותא זו הביאוה תוס' ז"ל בפ' אלו טרפות (חולין דף נ"ו) אע"פ שבפירוש רש"י ז"ל כתיבת יד הגרסא דילפי' מקרא דכתיב והנפש אשר תאכל נבלה וטרפה:

תפארת ישראל

יכין

[ הענינים אשר נכבדות מדובר בהן במסכת זו. הן ארבעה במנין.

  • א) יודיענו איזה אוכל יחול עליו טומאה מעצמו אף שלא נגע בו טומאה. ואיזה אוכל שמקט"ו מגוף אחר.
  • ב) יודיענו עד כמה גופי' תתפשט הטומאה מזה לזה. בחולין. בתרומה. ובקודש.
  • ג) יודיענו ביאור כל דיני ספק טומאה ברה"י או בר"ה.
  • ד) יבאר לנו בסוף כל דיני טומאת הע"ה וטהרתן.

אולם פתח תנא לפרש לנו דיני טומאת נבלת עוף טהור ועוף טמא. ודיני נבלת בהמה טהורה וטמאה. כדי לבאר לי מה הן הדברים החשובים אוכל לקט"ו. וכמה שיעור כל א'. ואגב זה נקט נמי שאר דיני נבלה עוף טמא וטהור:]

שלשה עשר דבר בנבלת העוף הטהור:    דאע"ג שאין בה טומאה כלל רק שכשיאכלנה אדם נטמא. ומטמא בגדים וכלים שנוגע אז בעודה בבית בליעתו. חוץ מאדם וכ"ח. אפ"ה אם חושב עליה. ואמר שתהי' לאכילת אדם. אז מטמאה כשאר אוכלין טמאים אף שלא נגע בה שום טומאה הרי היא ראשון לטומאה. מדאפשר שתהיה אהט"ו בבית הבליעה. אולם הטעם שצריכה מחשבה. היינו משום מדאסורה אינה עומדת לאכילה מסתמא. ואע"ג דגם בנאכלת מנכרי חשיבא מאכל לקט"ו [כטהרות פ"ח מ"ו. ועיין חולין קכ"א ב']. נבלת עוף טהור שמת מעצמו גם עכו"ם לא אכל לי' [ועיין עוקצין פ"ג מ"ג]. והא דצריכה מחשבה לאו בכל דוכתי. אלא ה"ק אפשר שצריכה מחשבה קודם שתטמא טומאת אוכלין. והיינו רק בכפרים. אבל בעיר גדולה שיש עם רב שאוכלין אותה. להכי גם אם לא חישב עליה לאמר שתהיה לאכילת אדם. טמאה כשאר אוכלין טמאין. ולאפוקי שאר אוכלין דא"צ מחשבה בשום דוכתי. דמסתמא לאכילה קאי. וה"ה שתטמא בבית הבליעה א"צ מחשבה בשום מקום. גם ל"ל מחשבה. הא אחשבה ואכל לה. ואי בשתחבה לו חבירו לבית הבליעה נגד רצונו הרי חישב עליה חברו לאכילה [כך פירשתי ע"ד הש"ס כריתות דכא"א] דאמרינן דאפילו חתיכתו לאכלה מחשבה. א"כ כ"ש לקיחתו לאכלה. וא"ת א"כ איזה ק"ו בעי ר"י למילף [נדה דנע"ב] אם מטמא טומאה חמורה שלא במחשבה מכ"ש שטומאה קלה שלה לא תבעי מחשבה. והרי כל טומאה חמורה א"א בלי מחשבה. דהרי לקחה לאכלה. והיינו מחשבה. י"ל דכבר רמז לנו רש"י שם ליישב זה. דמיירי שלא ידע שזה הוא נבלה. ול"מ היה נ"ל דמיירי שהי' מתעסק. ובפיזור מחשבות אכלה בלי דעת:

צריכה מחשבה:    שכשחישב עליה לאכלה. אז אע"ג שלא הוכשרה במים וגם לא נגעה בשרץ. אפ"ה טמא כשאר אוכלין שהוכשרו במים ונטמאו אח"כ באהט"ו. דנעשו ראשון לטומאה:

ואינה צריכה הכשר ומטמא טומאת אוכלין בכביצה:    דאחר שיחדה לאכילה. אם נגעו אוכלין טהורים בכביצה ממנה. נעשה שני:

וכזית בבית הבליעה:    דאף שלא חישב עליה לאכילה. אפ"ה בעוד הכזית בבית בליעתו. הו"ל האוכלה אהט"ו לטמא בגדים שנוגע אז [לאפוקי בשעה שעדיין היא בפיו. או אחר שבלעה. דבעודה בפיו עדיין טהור לגמרי. ואחר שבלעה אינו רק ראשון לטומאה]. וטומאת בית הבליעה בנבלת עוף טמא. ילפינן מדכתיב ונפש אשר תאכל נבלה וטרפה וכבס בגדיו. ואי בנבלת בהמה ל"ל שיאכלנה. הרי כבר משהניחה בפיו נטמא מדנשאה. ותו האיך יטמא מדאכל טרפה. הרי כל טרפה שחיטתה מטהרתה [כחוליו עד"א]. ואי דמיירי בבהמה טמאה שאין שחיטתה מטהרתה. מה אריא טרפה ששחטה. אפילו טמאה בריאה ששחטה נמי נבלה היא. אלא קבלנו הלממ"ס דאף בנבלת עוף טהור הכתוב מדבר. דאף שאינו מטמא במגע ובמשא. עכ"פ מטמא בבית הבליעה דוקא. וילפינן בית הבליעה מדכתיב ונפש כי תאכל וגו', היינו כשהיא בבית הנפש. וטרפה דנקט קרא. אינה וי"ו המחלקת. אלא לאשמעינן דרק בעוף טהור ששייך בו טרפות. מטמא בבית הבליעה כשהיא נבלה. ולאפוקי עוף טמא [ועיין זבחים ס"ט ב']:

והאוכלה טעון הערב שמש:    דהכי מפורש גבה בקרא. ורחץ במים וטמא עד הערב:

וחייבים עליה על ביאת המקדש:    אם אכלה וקודם שהעריב שמשו אחר טבילתו. וכ"ש אם קודם שטבל. נכנס למקדש. אם במזיד חייב כרת. ואם בשוגג חייב קרבן חטאת עולה ויורד. וה"ה באכל קדשים [כשבועות דז"ב]:

ושורפין עליה את התרומה:    אם אכל כזית ממנה ונגע בתרומה. או אם אחר שחישב עליה לאכילה נגעה היא עצמה בתרומה. אע"ג שטמא רק מד"ס, נשרפת:

והאוכל אבר מן החי ממנה סופג את מ':    ר"ל באכל אמה"ח מעוף טהור, לוקה משום אמה"ח. ומצטרף בה בשר גיד ועצם לשיעור כזית, ככל אמה"ח. אע"ג שאין גיד ועצם מצטרף בשום נבלה וטרפה [כרמב"ם פ"ד ממאכלות הי"ח]. וכמו כן לטמא בבית הבליעה אין אלו מצטרפין לשיעור כזית [כרמב"ם פ"ג מאהט"ו ה']:

שחיטתה:    בין חולין ובין מוקדשין בין בפנים ובין בחוץ:

ומליקתה:    היינו רק בתרתי לטיבותא. שמלק קדשים בפנים. אז אין מטמא תו בבית הבליעה [כך מוכח בזבחים סט"ב]:

מטהרת את טרפתה:    היינו שאינה נחשבת נבלה לטמא בבית הבליעה. אבל פשיטא דלקי עלה כשאכלה משום טרפה. והנך תרתי שחיטה ומליקה חדא חשיב להו תנא במנין הי"ג דברים:

ר' יהודה אומר אינן מטהרות:    אלא דינן כשאר נבלת עוף טהור. ואפ"ה גם לדידי' לא חסר המנין מי"ג הדברים. מדגם זה הוא חידוש דין שלא יהא שחיטתה מטהרת טרפתה מטומאת נבלות. ואע"ג דב' אלו הדינים פשוטים הן ואין בהן חידוש דין. וא"כ לר' יוסי חסר לו דבר א' ממנין הי"ג דברים. י"ל הרי ר' יוסי ס"ל במשנה ב' אף ב' ראשי אגפים וראש הזנב. ומשום דכל הנך ג' מין ראשי נינהו. חשיב להו כולהו כחד. כמו דחשיב הת"ק כל הצפרנים כחד מדכולהו מין צפורן נינהו. נמצא דר' יוסי מפיק חד ומעייל חד. מיהו חולין שלה שנמלק בפנים או בחוץ. לכ"ע מטמא בבית הבליעה. וכ"כ עולה כשרה שנמלקה בפנים ואכלה. אע"ג שאינו רשאי. לכ"ע לא נטמא [רמב"ם פ"ג מאהט"ו]:

בועז

פירושים נוספים